מאגר הכתר שמות פרק יב עם פירוש רמב"ן

פרק יב
[א] וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר:
[ב] הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה:
[ג] דַּבְּר֗וּ אֶֽל־כָּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת:
[ד] וְאִם־יִמְעַ֣ט הַבַּיִת֘ מִֽהְי֣וֹת מִשֶּׂה֒ וְלָקַ֣ח ה֗וּא וּשְׁכֵנ֛וֹ הַקָּרֹ֥ב אֶל־בֵּית֖וֹ בְּמִכְסַ֣ת נְפָשֹׁ֑ת אִ֚ישׁ לְפִ֣י אָכְל֔וֹ תָּכֹ֖סּוּ עַל־הַשֶּֽׂה:
[ה] שֶׂ֥ה תָמִ֛ים זָכָ֥ר בֶּן־שָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִן־הַכְּבָשִׂ֥ים וּמִן־הָעִזִּ֖ים תִּקָּֽחוּ:
[ו] וְהָיָ֤ה לָכֶם֙ לְמִשְׁמֶ֔רֶת עַ֣ד אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְשָׁחֲט֣וּ אֹת֗וֹ כֹּ֛ל קְהַ֥ל עֲדַֽת־יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם:
[ז] וְלָֽקְחוּ֙ מִן־הַדָּ֔ם וְנָ֥תְנ֛וּ עַל־שְׁתֵּ֥י הַמְּזוּזֹ֖ת וְעַל־הַמַּשְׁק֑וֹף עַ֚ל הַבָּ֣תִּ֔ים אֲשֶׁר־יֹאכְל֥וּ אֹת֖וֹ בָּהֶֽם:
[ח] וְאָכְל֥וּ אֶת־הַבָּשָׂ֖ר בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּ֑ה צְלִי־אֵ֣שׁ וּמַצּ֔וֹת עַל־מְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ:
[ט] אַל־תֹּאכְל֤וּ מִמֶּ֙נּוּ֙ נָ֔א וּבָשֵׁ֥ל מְבֻשָּׁ֖ל בַּמָּ֑יִם כִּ֣י אִם־צְלִי־אֵ֔שׁ רֹאשׁ֥וֹ עַל־כְּרָעָ֖יו וְעַל־קִרְבּֽוֹ:
[י] וְלֹא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר וְהַנֹּתָ֥ר מִמֶּ֛נּוּ עַד־בֹּ֖קֶר בָּאֵ֥שׁ תִּשְׂרֹֽפוּ:
[יא] וְכָכָה֘ תֹּאכְל֣וּ אֹתוֹ֒ מָתְנֵיכֶ֣ם חֲגֻרִ֔ים נַֽעֲלֵיכֶם֙ בְּרַגְלֵיכֶ֔ם וּמַקֶּלְכֶ֖ם בְּיֶדְכֶ֑ם וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּחִפָּז֔וֹן פֶּ֥סַח ה֖וּא לַיהוָֽה:
[יב] וְעָבַרְתִּ֣י בְאֶֽרֶץ־מִצְרַיִם֘ בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּה֒ וְהִכֵּיתִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָדָ֖ם וְעַד־בְּהֵמָ֑ה וּבְכָל־אֱלֹהֵ֥י מִצְרַ֛יִם אֶעֱשֶׂ֥ה שְׁפָטִ֖ים אֲנִ֥י יְהוָֽה:
[יג] וְהָיָה֩ הַדָּ֨ם לָכֶ֜ם לְאֹ֗ת עַ֤ל הַבָּתִּים֙ אֲשֶׁ֣ר אַתֶּ֣ם שָׁ֔ם וְרָאִ֙יתִי֙ אֶת־הַדָּ֔ם וּפָסַחְתִּ֖י עֲלֵכֶ֑ם וְלֹא־יִֽהְיֶ֨ה בָכֶ֥ם נֶ֙גֶף֙ לְמַשְׁחִ֔ית בְּהַכֹּתִ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
[יד] וְהָיָה֩ הַיּ֨וֹם הַזֶּ֤ה לָכֶם֙ לְזִכָּר֔וֹן וְחַגֹּתֶ֥ם אֹת֖וֹ חַ֣ג לַֽיהוָ֑ה לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם תְּחָגֻּֽהוּ:
[טו] שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖ר מִבָּתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י׀ כָּל־אֹכֵ֣ל חָמֵ֗ץ וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל מִיּ֥וֹם הָרִאשֹׁ֖ן עַד־י֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי:
[טז] וּבַיּ֤וֹם הָֽרִאשׁוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלָאכָה֙ לֹא־יֵעָשֶׂ֣ה בָהֶ֔ם אַ֚ךְ אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֣ל לְכָל־נֶ֔פֶשׁ ה֥וּא לְבַדּ֖וֹ יֵעָשֶׂ֥ה לָכֶֽם:
[יז] וּשְׁמַרְתֶּם֘ אֶת־הַמַּצּוֹת֒ כִּ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הוֹצֵ֥אתִי אֶת־צִבְאוֹתֵיכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וּשְׁמַרְתֶּ֞ם אֶת־הַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה לְדֹרֹתֵיכֶ֖ם חֻקַּ֥ת עוֹלָֽם:
[יח] בָּרִאשֹׁ֡ן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֤וֹם לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב תֹּאכְל֖וּ מַצֹּ֑ת עַ֠ד י֣וֹם הָאֶחָ֧ד וְעֶשְׂרִ֛ים לַחֹ֖דֶשׁ בָּעָֽרֶב:
[יט] שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים שְׂאֹ֕ר לֹ֥א יִמָּצֵ֖א בְּבָתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י׀ כָּל־אֹכֵ֣ל מַחְמֶ֗צֶת וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגֵּ֖ר וּבְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ:
[כ] כָּל־מַחְמֶ֖צֶת לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ בְּכֹל֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם תֹּאכְל֖וּ מַצּֽוֹת: פ
[חמישי] [כא] וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְכָל־זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם מִֽשְׁכ֗וּ וּקְח֨וּ לָכֶ֥ם צֹ֛אן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶ֖ם וְשַׁחֲט֥וּ הַפָּֽסַח:
[כב] וּלְקַחְתֶּ֞ם אֲגֻדַּ֣ת אֵז֗וֹב וּטְבַלְתֶּם֘ בַּדָּ֣ם אֲשֶׁר־בַּסַּף֒ וְהִגַּעְתֶּ֤ם אֶל־הַמַּשְׁקוֹף֙ וְאֶל־שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֔ת מִן־הַדָּ֖ם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ף וְאַתֶּ֗ם לֹ֥א תֵצְא֛וּ אִ֥ישׁ מִפֶּֽתַח־בֵּית֖וֹ עַד־בֹּֽקֶר:
[כג] וְעָבַ֣ר יְהוָה֘ לִנְגֹּ֣ף אֶת־מִצְרַיִם֒ וְרָאָ֤ה אֶת־הַדָּם֙ עַל־הַמַּשְׁק֔וֹף וְעַ֖ל שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֑ת וּפָסַ֤ח יְהוָה֙ עַל־הַפֶּ֔תַח וְלֹ֤א יִתֵּן֙ הַמַּשְׁחִ֔ית לָבֹ֥א אֶל־בָּתֵּיכֶ֖ם לִנְגֹּֽף:
[כד] וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְחָק־לְךָ֥ וּלְבָנֶ֖יךָ עַד־עוֹלָֽם:
[כה] וְהָיָ֞ה כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן יְהוָ֛ה לָכֶ֖ם כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּֽאת:
[כו] וְהָיָ֕ה כִּֽי־יֹאמְר֥וּ אֲלֵיכֶ֖ם בְּנֵיכֶ֑ם מָ֛ה הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את לָכֶֽם:
[כז] וַאֲמַרְתֶּ֡ם זֶבַח־פֶּ֨סַח ה֜וּא לַיהוָ֗ה אֲשֶׁ֣ר פָּ֠סַח עַל־בָּתֵּ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּמִצְרַ֔יִם בְּנָגְפּ֥וֹ אֶת־מִצְרַ֖יִם וְאֶת־בָּתֵּ֣ינוּ הִצִּ֑יל וַיִּקֹּ֥ד הָעָ֖ם וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ:
[כח] וַיֵּלְכ֥וּ וַֽיַּעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ: ס
[ששי] [כט] וַיְהִ֣י׀ בַּחֲצִ֣י הַלַּ֗יְלָה וַיהוָה֘ הִכָּ֣ה כָל־בְּכוֹר֘ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ מִבְּכֹ֤ר פַּרְעֹה֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עַל־כִּסְא֔וֹ עַ֚ד בְּכ֣וֹר הַשְּׁבִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּבֵ֣ית הַבּ֑וֹר וְכֹ֖ל בְּכ֥וֹר בְּהֵמָֽה:
[ל] וַיָּ֨קָם פַּרְעֹ֜ה לַ֗יְלָה ה֤וּא וְכָל־עֲבָדָיו֙ וְכָל־מִצְרַ֔יִם וַתְּהִ֛י צְעָקָ֥ה גְדֹלָ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם כִּֽי־אֵ֣ין בַּ֔יִת אֲשֶׁ֥ר אֵֽין־שָׁ֖ם מֵֽת:
[לא] וַיִּקְרָא֩ לְמֹשֶׁ֨ה וּֽלְאַהֲרֹ֜ן לַ֗יְלָה וַיֹּ֙אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּ֣וֹךְ עַמִּ֔י גַּם־אַתֶּ֖ם גַּם־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּלְכ֛וּ עִבְד֥וּ אֶת־יְהוָ֖ה כְּדַבֶּרְכֶֽם:
[לב] גַּם־צֹאנְכֶ֨ם גַּם־בְּקַרְכֶ֥ם קְח֛וּ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּרְתֶּ֖ם וָלֵ֑כוּ וּבֵרַכְתֶּ֖ם גַּם־אֹתִֽי:
[לג] וַתֶּחֱזַ֤ק מִצְרַ֙יִם֙ עַל־הָעָ֔ם לְמַהֵ֖ר לְשַׁלְּחָ֣ם מִן־הָאָ֑רֶץ כִּ֥י אָמְר֖וּ כֻּלָּ֥נוּ מֵתִֽים:
[לד] וַיִּשָּׂ֥א הָעָ֛ם אֶת־בְּצֵק֖וֹ טֶ֣רֶם יֶחְמָ֑ץ מִשְׁאֲרֹתָ֛ם צְרֻרֹ֥ת בְּשִׂמְלֹתָ֖ם עַל־שִׁכְמָֽם:
[לה] וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵ֥ל עָשׂ֖וּ כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַֽיִּשְׁאֲלוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם כְּלֵי־כֶ֛סֶף וּכְלֵ֥י זָהָ֖ב וּשְׂמָלֹֽת:
[לו] וַיהוָ֞ה נָתַ֨ן אֶת־חֵ֥ן הָעָ֛ם בְּעֵינֵ֥י מִצְרַ֖יִם וַיַּשְׁאִל֑וּם וַֽיְנַצְּל֖וּ אֶת־מִצְרָֽיִם: פ
[לז] וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מֵרַעְמְסֵ֖ס סֻכֹּ֑תָה כְּשֵׁשׁ־מֵא֨וֹת אֶ֧לֶף רַגְלִ֛י הַגְּבָרִ֖ים לְבַ֥ד מִטָּֽף:
[לח] וְגַם־עֵ֥רֶב רַ֖ב עָלָ֣ה אִתָּ֑ם וְצֹ֣אן וּבָקָ֔ר מִקְנֶ֖ה כָּבֵ֥ד מְאֹֽד:
[לט] וַיֹּאפ֨וּ אֶת־הַבָּצֵ֜ק אֲשֶׁ֨ר הוֹצִ֧יאוּ מִמִּצְרַ֛יִם עֻגֹ֥ת מַצּ֖וֹת כִּ֣י לֹ֣א חָמֵ֑ץ כִּֽי־גֹרְשׁ֣וּ מִמִּצְרַ֗יִם וְלֹ֤א יָֽכְלוּ֙ לְהִתְמַהְמֵ֔הַּ וְגַם־צֵדָ֖ה לֹא־עָשׂ֥וּ לָהֶֽם:
[מ] וּמוֹשַׁב֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר יָשְׁב֖וּ בְּמִצְרָ֑יִם שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה:
[מא] וַיְהִ֗י מִקֵּץ֙ שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיְהִ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה יָ֥צְא֛וּ כָּל־צִבְא֥וֹת יְהוָ֖ה מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
[מב] לֵ֣יל שִׁמֻּרִ֥ים הוּא֙ לַֽיהוָ֔ה לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הֽוּא־הַלַּ֤יְלָה הַזֶּה֙ לַֽיהוָ֔ה שִׁמֻּרִ֛ים לְכָל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְדֹרֹתָֽם: פ
[מג] וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן זֹ֖את חֻקַּ֣ת הַפָּ֑סַח כָּל־בֶּן־נֵכָ֖ר לֹא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ:
[מד] וְכָל־עֶ֥בֶד אִ֖ישׁ מִקְנַת־כָּ֑סֶף וּמַלְתָּ֣ה אֹת֔וֹ אָ֖ז יֹ֥אכַל בּֽוֹ:
[מה] תּוֹשָׁ֥ב וְשָׂכִ֖יר לֹא־יֹֽאכַל־בּֽוֹ:
[מו] בְּבַ֤יִת אֶחָד֙ יֵאָכֵ֔ל לֹא־תוֹצִ֧יא מִן־הַבַּ֛יִת מִן־הַבָּשָׂ֖ר ח֑וּצָה וְעֶ֖צֶם לֹ֥א תִשְׁבְּרוּ־בֽוֹ:
[מז] כָּל־עֲדַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל יַעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ:
[מח] וְכִֽי־יָג֨וּר אִתְּךָ֜ גֵּ֗ר וְעָ֣שָׂה פֶסַח֘ לַיהוָה֒ הִמּ֧וֹל ל֣וֹ כָל־זָכָ֗ר וְאָז֙ יִקְרַ֣ב לַעֲשֹׂת֔וֹ וְהָיָ֖ה כְּאֶזְרַ֣ח הָאָ֑רֶץ וְכָל־עָרֵ֖ל לֹא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ:
[מט] תּוֹרָ֣ה אַחַ֔ת יִהְיֶ֖ה לָאֶזְרָ֑ח וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכֲכֶֽם:
[נ] וַֽיַּעֲשׂ֖וּ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽת־אַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ: ס
[נא] וַיְהִ֕י בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה הוֹצִ֨יא יְהוָ֜ה אֶת־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם עַל־צִבְאֹתָֽם: פ

פרק יב
(ב-ג) החדש הזה לכם ראש חדשים - זו מצוה ראשונה שצוה הקדוש ברוך הוא את ישראל על ידי משה , ולכן אמר "בארץ מצרים" (לעיל , א) , כי שאר מצות שבתורה היו בהר סיני; או שבא לומר "בארץ מצרים" ולא 'בעיר מצרים' , כמו שאמרו רבותינו (מכיל' בא פסחא פתיחתא): חוץ לכרך. והיה ראוי שיאמר תחלה: דברו אל כל עדת בני (בנוסחנו ללא 'בני') ישראל לאמר: החדש הזה לכם וגמר הפרשה , אבל משה ואהרן הם במקום ישראל , ואמר להם כנגד ישראל לדורותם , וחזר ואמר: דברו אל כל עדת בני ישראל - שיצום במצות שעה לקחת פסח מצרים מבעשור. ולפי מדרשו (ראה שמ"ר טו , ב): לכם , לומר שקדוש החדש צריך בית דין מומחין , ולכך לא נאמר בתחלה דברו אל כל עדת בני ישראל , שאין בקדוש החדש אלא משה ואהרן וכיוצא בהם. וטעם החדש הזה ראש חדשים - שיִמנו אותו ישראל חדש ראשון , וממנו ימנו כל החדשים: שני ושלישי , עד תשלום השנה בשנים עשר חדש , כדי שיהיה זה זכרון בנס הגדול , כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר; ועל כן אין לחדשים שם בתורה , אבל יאמר "בחדש השלישי" (שמ' יט , א) , ואומר: "ויהי בשנה השנית בחדש השני... נעלה הענן" (במ' י , יא) , "ובחדש השביעי באחד לחדש" וגו' (במ' כט , א) , וכן כלם. וכמו שתהיה הזכירה ביום השבת במנותנו ממנו - 'אחד בשבת' ו'שני בשבת' - כאשר אפרש (שמ' כ , ח) , כך הזכירה ביציאת מצרים במנותנו 'החדש הראשון' ו'החדש השני' ו'השלישי' לגאולתנו. שאין המנין לשנה , שהרי תחלת שנותינו מתשרי , דכתיב "וחג האסיף תקופת השנה" (שמ' לד , כב) , וכתיב "בצאת השנה" (שמ' כג , טז); אם כן כשנקרא ניסן 'ראשון' ולתשרי 'שביעי' , פתרונו: ראשון לגאולה ושביעי אליה. וזה טעם ראשון הוא לכם , שאיננו ראשון בשנה , אבל הוא ראשון לְשֵם שנקרא לו לזכרון גאולתנו. וכבר הזכירו רבותינו זה הענין , ואמרו (ירוש' ר"ה א , ב [נו , ד]): שמות חדשים עלו עמנו מבבל. כי מתחלה לא היו להם שמות אצלנו , והסבה בזה: כי מתחלה היה מנינם זכר ליציאת מצרים; אבל כאשר עלינו מבבל , ונתקיים מה שאמר הכתוב "לא יאמר עוד חי יי' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי יי' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון" (ראה יר' כג , ז - ח) , חזרנו לקרא החדשים בשם שנקראים בארץ בבל , להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלנו השם. כי אלה השמות: ניסן , אייר וזולתם - שמות פרסיים , ולא ימצאו , רק בסיפרי נביאי בבל (זכ' א , ז; עז' ו , טו; נחמ' א , א) ובמגלת אסתר (ב , טז; ג , ז) , ולכן אומר הכתוב "בחדש הראשון הוא חדש ניסן" (אס' ג , ז) , כמו "הפיל פור הוא הגורל" (שם); ועוד היום הגוים בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם: ניסן ותשרי וכולם , כמונו. והנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית , כאשר עשינו עד הנה בראשונה. איש שה לבית אבות - טעם המצוה הזאת: בעבור כי מזל טלה בחדש ניסן בכחו הגדול , כי הוא מזל הצומח , לכך צוה לשחוט טלה ולאכול אותו , להודיע שלא בכח המזל יצאנו משם אלא בגזרת עליון. ועל דעת רבותינו (מכיל' בא פסחא ה) , שהיו המצריים עובדים אותו , כל שכן שהודיע במצוה הזאת שהשפיל אלהיהם וכחם בהיותו במעלה העליונה שלו; וכך אמרו: "קחו לכם צאן... ושחטו" (להלן , כא) אלהיהם של מצרים. (ו) בין הערבים - משש שעות ולמעלה קרוי בין הערבים , שהשמש נוטה לבית מבואו לערוב; ולשון בין הערבים נראה בעיני: אותן שבין עריבת היום לעריבת הלילה; עריבת היום בתחלת שבע: "כי ינטו צללי ערב" (יר' ו , ד) , ועריבת הלילה בתחלת הלילה. 'ערב' - לשון "נשף" (יר' יג , טז) ו"חשך" (שמ' י , כא) , כמו "וערבה כל שמחה" (ראה יש' כד , יא); לשון רבנו שלמה. ורבי אברהם השיב מן הכתוב שאמר: "ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים" (שמ' ל , ח) , כי שם כתוב "יערך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר" (שמ' כז , כא) , ועוד מן הכתוב בפסח עצמו "שם תזבח את הפסח בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים" (דב' טז , ו) , כי 'כבוא השמש' - שקיעת החמה. ואין זה תשובה על הרב , שכבר אמרו רבותינו (ברכות ט , א): "בערב" אתה זובח , "כבוא השמש" אתה אוכל , "מועד צאתך ממצרים" (שם) אתה שורף; וכבר כתב הרב זה (רש"י דב' טז , ו). והנכון בעיני בזה , כי הלילה נקרא 'ערב' , כמו שנאמר "בערב תאכלו מצות" (להלן , יח) , והוא בלילה , שנאמר "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות" (להלן , ח); וכן "ויהי ערב ויהי בקר" (בר' א , ה) - על תחלת הלילה כצאת הכוכבים; וכן "בנשף בערב יום באישון לילה ואפלה" (מש' ז , ט). ויקָרֵא גם כן סוף היום 'ערב' , והן עוד היום גדול (ע"פ בר' כט , ז) , כמו שנאמר "ויבאו שני המלאכים סדומה בערב ולוט יושב בשער סדום" (בר' יט , א) , וכן "ויהי בערב ותעל השלו" (שמ' טז , יג) , ולא בא השלו בלילה , וכן רבים. וכתוב "ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה" (תה' נה , יח) - והנה אלה השלשה עתים כוללים כל היום , אם כן אחרי הצהרים יקרא 'ערב' מיד , ובעלות השמש וכל עת היותו במזרח יקרא 'בֹקר' , והוא ארבע שעות , כמו שהעידו (משנה עדויות ו , א) על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות , ואחר הבקר יקרא 'עת הצהרים' , כמו שנאמר "מהבקר ועד הצהרים" (מ"א יח , כו) , והן שתי שעות , החמישית והששית ― והוא מלשון "צהר תעשה לתיבה" (בר' ו , טז) , כענין 'זוהר' , ויזכיר בהם לשון רבים בעבור שהם שתים , והנה הם שני צְהָרִים , או מפני שיזהירו כל הצדדין , כי בבקר האור במזרח ובערב הוא במערב , ובאמצע היום בגובה הרקיע מאיר לכל הצדדין ― וכאשר יעברו הצהרים ויסור השמש מזרוח בשני הצדדין , יקָרא 'ערבים' , מפני שיערוב השמש משני הצדדין ההם , והזמן הזה הוא כל עת זרוח השמש ברקיע , אבל בשקיעת החמה , והוא כמו שעה ורביע על דעת רבותינו (מכיל' בא פסחא ה) , אינו זמן השחיטה ואינו נקרא 'ערבים' , אבל הוא ערב יום. ואמר בין הערבים , כי בין במקום הזה איננו מבדיל , אבל הוא כענין "בתוכם" (איוב ב , א) , וכן "בינותינו ביננו וביניך" (בר' כו , כח); "ביני ובינך מה היא" (בר' כג , טו); "על בין עבותים" (יח' יט , יא); "מבינות לגלגל" (יח' י , ו) - כמו 'בתוכם'; "מבין השריפה" (במ' יז , ב) - מתוכה , כענין שנאמר "ותקם בעוד לילה" (מש' לא , טו) - בתוך לילה; וכן בין הערבים - בעוד זמן הערבים. ולא נאמר 'בערבים' , שלא יהיה במשמע: ערב ימים רבים. והנה אמר הכתוב שנשחט את הפסח בתוך הערבים , כי זמן השחיטה מן התורה הוא משש שעות ולמעלה עד תחלת השקיעה , וכן אמר "בארבעה עשר יום (בנוסחנו ללא 'יום') לחדש בין הערבים פסח ליי'" (וי' כג , ה) , שהוא זמן השחיטה , וכן "בין הערבים תעשו אותו" (במ' ט , ג) , על תחילת העשיה שהיא השחיטה , וכן "בין הערבים תאכלו בשר" (שמ' טז , יב) , הם השעות הנזכרות , כי היה להם לאכילת הבשר זמן גדול; ואמר "ויהי בערב ותעל השלו" (שם , יג) , כי עלה ביום הראשון לשעה אחת בערב. ויתכן שיהיה הלשון כדברי רבנו שלמה - שני ערבים , ערב בקר וערב יום , כי כן יאמרו הכתובים "מנחת הבקר" (שמ' כט , מא) , ו"מנחת הערב" (מ"ב טז , טו) , שנאמר "ויהי בבקר כעלות המנחה" (מ"ב ג , כ) , ואומר "עד למנחת הערב. ובמנחת הערב קמתי מתעניתי" (עז' ט , ד - ה). ו'מנחה' - לשון מנוחת השמש והשקט אורו הגדול , כדמתרגמינן "למנח יומא" (ת"א לבר' ג , ח). והן מנחה גדולה ומנחה קטנה שהזכירו חכמים (ברכות כו , ב). והנה כל הזמן הזה - להדלקת הנרות ולקטרת , שאינן כשרין בלילה אלא בזמן תמיד של בין הערבים וקודמין לו , ולזה יטה דעת אנקלוס שאמר: "בין שמשיא" , שמש המזרח ושמש המערב; ואמר הכתוב "יערך אותו אהרן... מערב עד בקר" (שמ' כז , כא) , שתהיינה דולקות כל הלילה. והנה נוכל לפרש "שם תזבח את הפסח בערב" (דב' טז , ו) בזמן הנזכר , כי נקרא 'ערב' , ויהיה "כבוא השמש מועד צאתך ממצרים" מחובר עם "ובשלת ואכלת" (שם , ז); וכן רבים. אבל על דעתי , אין "תזבח את הפסח" על השחיטה , אבל יאמר "במקום אשר יבחר יי' אלהיך" שם תעשה זבח הפסח בלילה "כבוא השמש" שהוא "מועד צאתך ממצרים" , כמו שאמר "הוציאך יי' אלהיך ממצרים לילה" (דב' טז , א) , ואמר על זו העשיה "ובשלת ואכלת" במקום ההוא הנזכר; והפסח עצמו יקרא 'זבח': "לא תשחט על חמץ דם זבחי" (שמ' לד , כה) - פסחי. וזה טעם כל הפרשה: "שמור את חדש האביב ועשית פסח ליי' אלהיך כי בחדש האביב הוציאך יי' אלהיך ממצרים לילה" (דב' טז , א) , "לא תאכל עליו חמץ" (שם , ג) - הזכיר העשיה והלילה , וצוה איך יאכלוהו , והזכיר "שבעת ימים" (שם); ואין בכל הפרשה ההיא זכר ליום ארבעה עשר והשחיטה בו. וכן אמר "ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר" (שם , ד) , והנה "בערב ביום הראשון" - יום חמשה עשר , הראשון בשבעת הימים הנזכרים , כי יום ארבעה עשר לא הוזכר כאן כלל; וכן "בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות" (להלן , יח) , הוא ליל חמשה עשר. והנה פירוש "אשר תזבח בערב" (דב' טז , ד) - שלא ילין לבקר מן הבשר אשר תעשה אותו זבח בערב ביום הראשון. (ח) ומצות על מרורים יאכלוהו - שיעורו: ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש , ומצות עם מרורים יאכלוהו; וכן "על מצות ומרורים יאכלוהו" (במ' ט , יא) - עם; וכמהו "ויבאו האנשים על הנשים" (שמ' לה , כב) , וכן "ראשו על כרעיו ועל קרבו" (להלן , ט). ולא אמר 'עם' , ללמד שאיננו חובה שיהא כורכן בבת אחת ואוכלן. ויחסר הכתוב בי"ת , כמו "ירחצו מים" (שמ' ל , כ); "וימת סלד לא בנים" (דה"א ב , ל). ולמד הכתוב שאין מצוה במרורים אלא עם אכילת הבשר , אבל המצות חזר וצוה: "בערב תאכלו מצות" (להלן , יח) - אפילו בפני עצמן , כדעת רבותינו (פסחים קכ , א). ויותר נכון שנאמר כי ומצות נמשך למעלה: ואכלו את הבשר ומצות; וחזר וצוה: עם מרורים יאכלוהו לבשר הנזכר. והנה צוה באכילת הבשר ובאכילת המצות ולא צוה באכילת המרורים , רק אמר שיאכלוהו לבשר עם מרורים; ירמוז שאין במרורים מצוה , רק לאכול הבשר עמהם , ובזמן שאין בשר אין במרורים מצוה , וגם אינם מעכבין את הבשר , ואם אכל פסח ולא אכל מרורים - ידי פסח יצא (מכיל' בא פסחא ו); כי המצוה בפסח כמו המצוה במצה , כל אחת צוָאה בפני עצמה. (ט) אל תאכלו ממנו נא - זו מצוה לדורות; שכל המצוּוֶה בכאן בגוף הפסח מצוה לדורות , אבל המצוּוֶה בָּאוכְלים , כגון "מתניכם חגורים" (להלן , יא) , והדם על המשקוף (לעיל , ז) , איננו - רק בפסח מצרים. וכן אמר הכתוב בפסח שני "על מצות ומרורים יאכלוהו ולא (לפנינו: לא) ישאירו ממנו עד בקר ועצם לא ישברו בו ככל חקת הפסח יעשו אותו" (במ' ט , יא - יב) , שהן צלי אש , לא נא ולא מבושל. (יב) ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים - של עץ היתה נרקבת ושל מתכת היתה נתכת. ולא פירש הכתוב בשפטים האלה , בעבור כי "מוסר הבלים עץ הוא" (יר' י , ח); וכן בשעת מעשה כתוב "ויי' הכה כל בכור... וכל בכור בהמה" (להלן , כט) , ולא הזכיר השפטים באלהיהם , כי למיתת הבכורות חרדו , שנאמר "ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו וכל מצרים" (להלן , ל) , והשפטים באלהיהם לא נודעו עד הבקר שהלכו לבית תועבותם; וכתיב "ומצרים מקברים את אשר הכה יי' בהם כל בכור ובאלהיהם עשה יי' שפטים" (במ' לג , ד). ועל דעתי , ירמוז הכתוב לשרי מעלה , אלהי מצרים , כענין "יפקוד יי' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה" (יש' כד , כא) , והנה השפיל מזלם ושרי המזלות עליהם; והכתוב ירמוז ויקצר בנעלם. אעשה שפטים אני יי' - אני בעצמי ולא על ידי שליח; זה לשון רבנו שלמה. ומדרש חכמים (מכיל' בא פסחא ז) אינו כן , אלא: ועברתי בארץ מצרים - אני ולא מלאך , והכיתי כל בכור - אני ולא שרף , ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים - אני ולא השליח , אני יי' - אני הוא ולא אחר. ופירושו , כי בעבור שהפרשה דבור משה עם ישראל , היה ראוי שיאמר 'ועבר יי' בארץ מצרים והכה כל בכור'; ולכך ידרשו , כי ועברתי - אני בעצמי; לא על ידי מלאך שלוח מאתו במגפות , כענין בדוד (ש"ב כד , טז) ובסנחריב (מ"ב יט , לה) , והכיתי כל בכור - אני ולא שרף; כלומר כי גם המכה תהיה על יד הקדוש ברוך הוא , לא כמלך שיעשה נקמה בשונאיו לפניו על ידי ספקלטור שלו , שהם השרפים , שמהם תצא אש שורפת באויביו , כענין אליהו בשרי החמשים (ראה מ"ב א , י) , ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים , ולא על ידי השליח השלוח מאתו יתברך לכל המעשים הנעשים בארץ , והוא המלאך הגדול הנקרא בעבור כן 'מטטרון'; כי פירוש המלה - 'מורה הדרך' , כמו שאמרו בספרי (ספ"ד שלח): אצבעו של הקדוש ברוך הוא נעשה מטטרון למשה והראתו כל ארץ ישראל; ובילמדנו (? וראה ערוך: 'מטטר'): "וישמע בלק כי בא בלעם" (במ' כב , לו) - ששלחו מטטרון לפניו; ועוד שם: "ראה החלותי תת לפניך" (דב' ב , לא) - אי אכפת לך , אני מטטרון שלך; ואל תתמה עליהם , שהרי אני עתיד לעשות מטטור לפני אדם ערל , לפני כרש , שנאמר "אני לפניו אלך" (יש' מה , ב); לפני אשה אני עתיד לקדם , לפני דבורה וברק , שנאמר "הלא יי' יצא לפניך" (שו' ד , יד); וכן במקומות רבים. וכן שמעתי כי 'שליח' בלשון יון 'מטטר'. ודרשו אני יי' - אני הוא ולא אחר , שהוא אחד ואין אלהים עמו (ע"פ דב' לב , לט) למחות על ידו; וזהו ענין המדרש הזה. (טז) כל מלאכה לא יעשה בהם - לשון רבנו שלמה: אפילו על ידי אחרים. ולא הבינותי זה: שאם האחרים האלו ישראל , הן עצמן מוזהרין עליה! ואין אני מוזהר במלאכתי שלא תֵעָשֶה על ידו , אלא שאם מטעה אותו באיסור , מוזהר עליה משום "ולפני עור לא תתן מכשול" (וי' יט , יד) , בין במלאכתו בין במלאכת העושה עצמו; ואם אחרים הללו גוים , אין אנו מוזהרים בתורה על מלאכה של גוי כלל , לא ביום טוב ולא בשבת , אלא שיש בה 'שבות' מדבריהם עם האמירה שלנו , כמו שאמרו (שבת קנ , א): אמירה לגוי - שבות. וזה דבר מבואר בגמרא , אבל מצאתי במכילתא (מכיל' בא פסחא ט): כל מלאכה לא יעשה בהם - לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי. "מלאכתך" (שמ' כ , ט) - אתה אומר: 'לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך' , או: 'לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתו'!? תלמוד לומר: "ששת ימים תֵעָשֶה מלאכה" (שמ' לה , ב) - הא לא תעשה אתה ולא יעשה חברך , אבל יעשה הגוי מלאכתו; דברי רבי יאשיה; ורבי יונתן אומר: אינו צריך , והלא כבר נאמר "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" (שמ' כ , ט) , והרי דברים קל וחומר: ומה שבת חמורה , אין אתה מוזהר על מלאכת הגוי כמלאכתך וכו'. עד כאן בבריתא זו , ובודאי היא אסמכתא בעלמא , שבאו לאסור מדבריהם 'אמירה' במלאכה שלנו , וסמכו אותה למקרא הזה , אבל במלאכת הגוי בשלו מותר. ולפי דרכנו למדנו , שלא גזרו ב'אמירה לגוי' אלא בשלנו , אבל בשלו - אומר לגוי ועושה; וכך פירש רבנו שלמה בגמרא מציעא (ב"מ צ , א). ושם במכילתא עוד: אין לי אלא דברים שהן משום 'מלאכה' , דברים שהן משום 'שבות' מנין? תלמוד לומר: "ושמרתם את היום הזה" (להלן , יז) - להביא דברים שהן משום 'שבות'. ובְּרַיְתות כאלה מטעות , ואין ראוי לכתבן כפשוטן , שגם זו נראה שהוא אסמכתא בעלמא; ויש לי בזה פירוש נכון , עוד אדבר עליו בעזרת האל (ראה וי' כג , כד). לכל נפש - אפילו נפש בהמה. יכול אף לגוים!? תלמוד לומר: לכם; לשון רבנו שלמה. וגם זה אינו כהלכה , אבל לכם - ולא לגוים , לכם - ולא לכלבים. (יט) לא ימצא בבתיכם - מנין לגבולין? תלמוד לומר: "בכל גבולך" (שמ' יג , ז); מה תלמוד לומר בבתיכם? מה ביתך ברשותך , אף גבולך ברשותך; יצא חמצו של נכרי שהוא אצל ישראל ולא קבל עליו אחריות; זה לשון רבנו שלמה. ואינו מכוון אצלי , שאין במשמע 'ברשותך' להוציא חמץ של נכרי , שהרי ברשותו הוא , ובתים וגבולין שוין הן בו , שהרי שתיהן רשות שלו וממון של אחרים. ועוד , שחמץ של נכרי שלא קבל עליו אחריות אינו בא בהיקש הזה , שאין של בתים פשוט להיתר יותר משל גבולין , אבל בבתים הוא במשמע איסור מן המקרא הזה , דכתיב לא ימצא , והיתרו יוצא לנו מדכתיב "לא יראה לך שאור" (שמ' יג , ז) - שלך אי אתה רואה , אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה; ואין לי אלא בגבולין , בבתים מנין? תלמוד לומר: 'שאֹר' 'שאֹר' לגזרה שוה; כמו שמפורש בתחלת מסכת פסחים (ה , ב). אבל המדרש הזה שדרשו: 'מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך' , אינו אלא להוציא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי; וכך שנויה במכילתא (בא פסחא י): בבתיכם למה נאמר? לפי שנאמר "בכל גבולך" (שמ' יג , ז) , שומע אני כמשמעו!? תלמוד לומר: בבתיכם - מה ביתך ברשותך , אף גבולך ברשותך; יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי , אע"פ שהוא יכול לבערו אבל אינו ברשותו; יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל , וחמץ שנפלה עליו מפולת , אעפ"י שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו וכו'. ופירושה , שהיה במשמע "ולא יראה לך בכל גבולך" שלא נניח חמצנו בכל גבולנו , אפילו בבית של נכרי , ולכך בא בבתיכם - להוציא ביתו של נכרי. ולמדנו מן הבריתא הזו , שלא הוזהרנו מן התורה אלא שלא נקיים חמץ שלנו ברשותנו , בין בבתינו בין בגבולנו , אבל אם הפקדנו אותו ביד גוי בבית שלו , אין אנו עוברים עליו ב'בל יראה' ו'בל ימצא'. וכן הדבר , שאם לא תאמר כן , על חמץ שלו עובר בכל מקום ואפילו הפקידו ביד גוי במדינת הים , ועל של נכרי אינו עובר עליו אפילו בביתו של ישראל , ואם כן למה נאמר בבתיכם ולמה נאמר "גבולך"?! אין בין בתינו וגבולנו לבתי הגוי וגבולו שום הפרש! אלא שלא הוזהרנו כלל מן התורה אלא מרשותנו , אבל מדברי סופרים הוצרכנו לבער חמץ שלנו מכל מקום , ולפי זה אמרו בגמרא (פסחים ו , א): ייחד לו בית , אינו עובר עליו - לומר שחמץ של נכרי שקבל עליו אחריות , אעפ"י שנדון כשלו , אינו אסור אלא ברשות ישראל , אבל ברשות גוי מותר , ואפילו מדבריהם לא גזרו עליו כלל; והרב (רש"י) לא סבר כן בפירוש גמרא פסחים. וזה שסיימו בבריתא שכתבנו (מכיל' בא פסחא י) 'יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל' - מהקש בתים וגבולין קאמר: דמה בגבולין מותר , דכתיב "לך" - שלך אי אתה רואה , אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה , אף בבתים נמי מותר; ומוציא נמי חמץ שנפלה עליו מפולת גדולה , שאין בידו לפקח הגל והוא אבוד ממנו ומכל אדם , שהוא מותר , דלא קרינא ביה 'שלך'. (כ) כל מחמצת - להביא את תערובתו; לשון רבנו שלמה. וגם זה אינו , שהלכה היא כדברי חכמים (פסחים מג , א): על חמץ דגן ענוש 'כרת' , ועל עירובו - בלא כלום. (כא) ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם - הפרשה הזו תקצר באשר צוה אותו השם בפרשה של מעלה , כי בידוע שאמר להם משה לישראל הכל בפרט ולמד אותם כל הענין , ונכלל הדבר בכתוב "כאשר צוה יי' את משה... כן עשו" (להלן , כח); אבל הזכיר זאת הפרשה בכלל , כי קרא משה לכל זקני ישראל , והם אספו אליו כל העם , ואז אמרו אל כל עדת בני ישראל: משכו הצאן מן העדר אל בתיכם , להיות לכם למשמרת מבעשור לחדש (ראה לעיל , ג). ויתכן שאמר משכו , בעבור היות צאנם רחוק מהם בארץ גשן , "כי תועבת מצרים כל רועה צאן" (בר' מו , לד). ואמר וקחו לכם - קחו אותם למשפחותיכם , "איש שה לבית אבות שה לבית" (לעיל , ג); ושחטו הפסח - "בין הערבים" (לעיל , ו) , ככל המפורש למעלה במצוה. ושנו במכילתא (בא פסחא יא): ויקרא משה לכל זקני ישראל - מגיד שעשאן בית דין; ויאמר אליהם - הדבר מפי משה לאמר לכל ישראל; דברי רבי יאשיה; רבי יונתן אומר: הדבר מפי משה לאמר לזקנים , וזקנים לאמר לכל ישראל; והנה לדעת רבי יאשיה יהיה ויקרא משה לכל זקני ישראל - שיַאספו אליו כל העם , כמו שפירשתי , ועל דעת רבי יונתן: הם יאמרו לקהל; ויהיה "דברו אל כל עדת בני (בנוסחנו ללא 'בני') ישראל" (לעיל , ג) - הזקנים הנועדים להם , כמו "והיה אם מעיני העדה" (במ' טו , כד). (כב) והוסיפה זאת הפרשה ביאור בנתינת הדם , שתהיה באגודת אזוב וטבילה בסף , שלא נאמר למעלה בפירוש , אבל שם נאמר סתם "ולקחו מן הדם" (לעיל , ז) , ללמד שכל 'לקיחה' האמורה בתורה סתם שתהא באגודה , ושכל קבלת הדם טעונה כלי , כמדרש רבותינו (זבחים צז , ב). ופירש להם בפרשה הזו: ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר , כי בעבור זה נצטוו בנתינת הדם על המשקוף , שיהיו שמורים שם , כמו שאמר "ולא יהיה בכם נגף למשחית" (לעיל , יג). וכתב רבנו שלמה: ואתם לא תצאו - מגיד שמאחר שניתנה רשות למשחית לחבל , אינו מבחין בין צדיק לרשע; ולילה רשות למחבלים הוא , שנאמר "בו תרמוש כל חיתו יער" (תה' קד , כ). ולא הבינותי דבריו במה שאמר 'לילה רשות למחבלים הוא , שנאמר "בו תרמוש כל חיתו יער"': וכי אסור לאדם בכל לילה לצאת מפתח ביתו עד הבקר , מן המקרא הזה?! והיה לו לומר , שהלילה הזה ניתנה בו רשות למשחית לחבל , ולכן הזהירם ממנו. אבל לא ראה הרב לומר כן , מפני שהקדוש ברוך הוא בעצמו ובכבודו היה המכה. והענין הזה שנוי הוא במכילתא (בא פסחא יא) בלשון אחרת: ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר - מגיד משניתנה רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע , שנאמר "לך עמי בא בחדריך" (יש' כו , כ) , ואומר "הנני אליך והוצאתי חרבי מתערה והכרתי ממך צדיק ורשע" (יח' כא , ח) , ואומר "והיה בעבור כבודי" (שמ' לג , כב); ללמדך שתהא נכנס ב'כי טוב' ויוצא ב'כי טוב' (ראה בר' א , ד ועוד). וכן אתה מוצא שהאבות והנביאים נהגו בדרך ארץ: "וישכם אברהם בבקר" (בר' כב , ג); "וישכם יעקב בבקר" (בר' כח , יח); "וישכם משה בבקר" (שמ' לד , ד); "וישכם יהושע בבקר" (יהו' ג , א); "וישכם שמואל לקראת שאול בבקר" (ש"א טו , יב). והרי דברים קל וחומר: ומה האבות והנביאים הלכו לעשות רצונו של מי שאמר והיה העולם , נהגו בדרך ארץ , שאר בני אדם על אחת כמה וכמה; וכן הוא אומר "תשת חשך ויהי לילה" (תה' קד , כ) , "הכפירים שואגים לטרף" (שם , כא) , "תתן להם ילקוטון" (שם , כח) , "תזרח השמש יאספון" (שם , כב) - מכאן ואילך: "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב" (שם , כג). עד כאן הבריתא. והענין לומר , שהזהיר הכתוב את ישראל במצרים שלא יצאו מפתח ביתם בלילה ההוא , לפי שהקדוש ברוך הוא עובר במצרים , כמלך שעובר ממקום למקום וספקלטורין לפניו , שלא יפגע בו אדם ולא יסתכל בו; כענין "ובא יי' אלהי כל קדושים עמך" (זכ' יד , ה) , וכן "והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור" (שמ' לג , כב) , להגין עליו משרפים ומפמליא של מעלה; וכיון שמצינו בשעה שניתנה רשות לחבל שאינו מבחין בין צדיק לרשע , לפיכך אין אדם רשאי לשנות דרך העולם שיצא בלילה , לפי שהוא זמנן של חיות שניתן להם לטרוף , ואין להבחין בין צדיק לרשע. (כג) וטעם ולא יתן המשחית - הוא המלאך המשחית בעולם בעת הנגף , כענין "ויאמר יי' (בנוסחנו ללא 'יי'') למלאך המשחית בעם רב עתה הרף ידך" (ש"ב כד , טז); לא המשחית במצרים , כי הקדוש ברוך הוא הוא המכה. (כד) ושמרתם את הדבר הזה - הוא דבר הפסח עצמו , שאמר למעלה "ושחטו הפסח" (פס' כא) , ואם הוא רחוק , לא מתן הדמים הסמוך לו; כי בפסח מצרים בלבד נצטוו בכך , כמו שאמר "ועבר יי'... וראה את הדם" וגו' (לעיל , כג); וכן "ושמרתם את העבודה הזאת" (להלן , כה) - זבח הפסח; וכמהו "ואף לאמתך תעשה כן" (דב' טו , יז). (כח) וילכו ויעשו בני ישראל - שיצאו מלפני משה והלכו אל הצאן ועשו הפסח בערבָּיִם. ודרך הכתוב לכפול ולאמר כן עשו , לבאר שלא הפילו דבר מכל אשר צוו , כמו שפירשתי בנח (בר' ו , כב) , וכן "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה יי' כן עשו" (שמ' לט , מג). ולרבותינו בזה מדרש , לפי שלא היה צריך הכתוב להזכיר ההליכה , אמרו (מכיל' בא פסחא יב): ליתן שכר להליכה ושכר לעשייה; ויעשו - וכי כבר עשו? אלא מכיון שקבלו עליהם לעשות , העלה עליהם הכתוב כאלו עשו; כאשר צוה יי' את משה ואת אהרן כן עשו - להודיע שבחן של ישראל , שכשם שאמרו להם משה ואהרן כן עשו; דבר אחר (ראה שם): מה תלמוד לומר כן עשו? אלא שאף משה ואהרן כן עשו. דרשו תחלה כי הכפל לשבח ישראל , שלא שכחו ולא נפל להם דבר (ע"פ יהו' כג , יד) מכל אשר אמרו להם; והוא דרך הלשון במקומות רבים. (ל) כי אין בית אשר אין שם מת - כתב רבנו שלמה: היה שם בכור - מת; אין שם בכור - גדול הבית מת , שקרוי בכור , שנאמר "גם אני בכור אתנהו" (ראה תה' פט , כח). דבר אחר (מכיל' בא פסחא יג): מצריות מזנות תחת בעליהן ויולדות מרווקים פנוים , והיו להם בכורות הרבה; פעמים הם חמשה לאשה אחת , וכל אחד בכור לאביו. ועל דרך הפשט: הבכורות שמתו במצרים בכורי פטר רחם היו , ועל כן קדש תחתיהם "כל בכור פטר רחם בבני ישראל באדם ובבהמה" (ראה שמ' יג , ב) , והיה בכור פרעה היושב על כסאו פטר רחם לאמו , וכן מנהג המלכים לקחת הגבירה המולכת בתולה , כענין שנאמר באחשורוש (אס' ב , ג). אבל על דעת רבותינו (שו"ט קה , י) נתרץ , שהכה במצרים כל בכוריהם , כלומר: בכור האב - ראשית אונו , ובכור האם - פטר רחם (ע"פ שמ' יג , ב) , וגם גדול הבית , ולא רצה לקדש תחתיהם בישראל , רק בכור האם שהוא ידוע ומפורסם יותר , ובבהמה לא יודע כלל רק בכור האם , ובחר מכולם המין ההוא; וכדמות ראיה לזה: "ויך כל בכור במצרים ראשית אונים באהלי חם" (תה' עח , נא) , כי על הזכר יאמר כן. (לא) ויקרא למשה ולאהרן לילה - מגיד שהיה מחזר על פתחי העיר וצועק: היכן משה שרוי? היכן אהרן שרוי? לשון רבנו שלמה. והיה זה , כי משה ואהרן לנו במצרים בלילה ההוא , לקיים דבריו שאמר "וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמר" (שמ' יא , ח); ובבא פרעה אליהם , שלחו מלאכים אל ארץ גשן אשר שם בני ישראל לתת להם רשות לצאת , ונאספו כולם ברעמסס , והיה יום גדול , ומשם נסעו ביד רמה ומשה בראשם , כמו שנאמר "ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים" (במ' לג , ג). והכתוב שאמר "הוציאך יי' אלהיך ממצרים לילה" (דב' טז , א) , כי מעת שפטרם פרעה יקראו 'יוצאים'; וכך אמרו בסיפרי (ספ"ד קכח): והלא לא יצאו אלא ביום , שנאמר "ממחרת הפסח"?! אלא מלמד שנגאלו מבלילה. ובגמרא במסכת ברכות (ט , א) הכל מודים , כשנגאלו - לא נגאלו אלא בלילה , שנאמר "הוציאך יי' אלהיך ממצרים לילה" , וכשיצאו - לא יצאו אלא ביום , שנאמר "ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים". ויש אומרים (ראה ראב"ע) , שיצאו "ממצרים" בלילה , ו"מארץ מצרים" , שהיא רעמסס - ביום , כי רבים מהם יושבים בעיר מצרים , ויצאו בלילה ונאספו עם כל אחיהם ברעמסס. ואיננו נכון , כי הכתוב אמר "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר" (לעיל , כב) , שהיו אסורים לצאת כלל מן הבתים בלילה; וכך אמרו במכילתא (בא פסחא יג): ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו - אמר לו משה: כך נצטוינו "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר" , וכי גנבים אנו שנצא בלילה?! לא נצא אלא "ביד רמה לעיני כל מצרים". ואנקלוס פירש , כי הנסים שנעשו להם בלילה יקרא "הוציאך" (דב' טז , א) , כי בעבורם יצאו. וטעם קומו צאו מתוך עמי - מצות מלך שיצאו מיד , כי לא אתן לכם רשות לעמוד בתוך עמי כלל , כי הם נהרגים עליכם; גם אתם , המכים , גם בני ישראל , כולם תצאו , ולא תתעכבו בכאן בשום פנים. וזה לקיים "גרש יגרש אתכם מזה" (שמ' יא , א). ואמר לכו עבדו את יי' כדברכם - פיוס שירצו לצאת וישמעו אליו: כי אתם חפצים ללכת למדבר לעבוד את יי'. (לב) וטעם וברכתם גם אותי - כאשר תזבחו ליי' אלהיכם כאשר דברתם ותתפללו על נפשותיכם , שלא יפגע אתכם בדבר או בחרב (ראה שמ' ה , ג) , תזכירו גם אותי עמכם. ואמר רבנו שלמה: התפללו עלי שלא אמות , שאני בכור. ופשוטו , שיברכו אותו ואת ממלכתו , כי בכלל ברכת המלך שלום כל המלכות. ובמכילתא (בא פסחא יג): התפללו עלי שתכלה ממני הפורענות; כלומר , שלא יענש עוד בעבורם. (לט) וטעם ויאפו את הבצק - שאפו אותו מצות , מפני המצוה שנצטוו "שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה" (לעיל , יט). ואמר כי גורשו ממצרים , לומר שאפו אותו בדרך , בעבור כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה , לאפות אותו בעיר ולשאת אותו אפוי מצות , ועל כן נשאו אותו בצק ו"משארותם צרורות בשמלותם על שכמם" (לעיל , לד) , ומהרו ואפו אותו טרם יחמץ בדרך , או בסכות שבאו שם לשעה קלה , כדברי רבותינו (מכיל' יתרו בחדש ב). (מ-מא) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה - משנולד יצחק עד עכשו היו ארבע מאות שנה , שמשעה שהיה זרע לאברהם נתקיים בו "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" (בר' טו , יג) , ושלשים שנה היה משנגזרה גזרת 'בין הבתרים' עד שנולד יצחק , וכשתמנה ארבע מאות שנה משנולד יצחק תמצא מביאתן למצרים עד יציאתן מאתים ועשר. זה לשון רבנו שלמה , והוא דעת רבותינו (סע"ר ג) , אלא שאינו מתוקן בפירושיו כל צרכו , שהרי כתוב "ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן" (בר' יב , ד) , ומעמד 'בין הבתרים' היה אחרי זה ימים רבים; אבל נצטרך לתרץ הענין כמו ששנו ב'סדר עולם' (א): אבינו אברהם היה בשעה שנדבר עמו בין הבתרים בן שבעים שנה , שנאמר: ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה... יצאו כל צבאות יי' מארץ מצרים; חזר לחרן ועשה שם חמש שנים , שנאמר "ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן". ויהיה ענין הכתוב לומר , כי בצאתו מחרן ארץ מולדתו , שלא חזר וראה עוד בית אביו , היה בן חמש ושבעים שנה. ודעתי בדרך הפשט , כי השם אמר לאברהם "ידוע תדע" (בר' טו , יג) כי טרם תתי לך הארץ הזאת "גר יהיה זרעך בארץ לא להם" ימים רבים , "ארבע מאות שנה" (שם). ולא חשש להודיע השלשים , כי אמר לו עוד "ודור רביעי ישובו הנה" (שם , טז) , להודיעו שלא ישובו מיד בסוף ארבע מאות , עד הדור הרביעי שיהא "שלם עון האמורי" (שם) - ירמוז לשלשים שנה הללו , כי עמדם במדבר ארבעים שנה לא היה מפני עון האמורי שלא נשלם , ויהיה שיעור הכתוב: ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים עד שלשים שנה וארבע מאות , שישבו שם למלאת להם כן "בארץ לא להם" , הודיענו הכתוב , כי עתה בצאתם נשלמה הגלות הנגזרת עליהם והוציאם מעבדות לחירות , לא שיוציאם ממצרים ויהיו עוד גרים בארץ לא להם. ובעבור שכבר הזכיר הענין הזה והודיע בו , לא הוצרך להאריך , כי לא בא הכתוב הזה רק להודיע השלשים שנה שנוספו עליהם; ולכך אמר דרך קצרה , שהשלימו במצרים "ארבע מאות שנה" הנאמרים לאביהם וידועים להם , ועוד שלשים שנה , וחזר ואמר: ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה לגלותם , יצאו מארץ מצרים לחירות עולם. ודומה לו: "והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלשים ושמנה שנה" (דב' ב , יד) , להשלים החשבון , כי לא הלכו מקדש ברנע עד נחל זרד שלשים ושמנה שנה , אבל ישבו בקדש שנים רבות (ראה דב' א , מו) , ואחרי כן הלכו משם וחזרו לאחור דרך ים סוף (ראה דב' ב , א) , ובשנת שלשים ושמנה עברו נחל זרד , והנה שיעור הכתוב: "והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד" עד "שלשים ושמנה שנה". וכמהו "אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה" (דנ' יב , יב) , שיגיע לקצם , לא להם עצמם. (מב) ואמר ליל שמורים הוא ליי' להוציאם - כי שמר להם הדבר מן העת שגזר עליהם הגלות , שיוציאם בלילה הזה כבֹא הקץ מיד , כי "בעתה אחישנה" (יש' ס , כב). או טעמו: ליל שמורים הוא ליי' - שהוא שומר ומצפה ללילה שיוציאם מארץ מצרים , שהקדוש ברוך הוא מצפה לעת שיהיו ראויים להוציאם משם. והנה , אם נאמר שטעם "כי גר יהיה זרעך" (בר' טו , יג) - מעת שיהיה לך זרע , ונתחיל החשבון משנולד יצחק , תהיה עמידתם במצרים מאתים וארבעים שנה , כפי הפירוש שהזכרנו. וגם זה לדעתי איננו דרך הפשט על נכון , שכל ימי אברהם לא יקרא הגלות בזרעו. והנכון שיאמר: 'כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ארבע מאות שנה מן היום הזה' , והענין - לאמר לו: לא ינחלו בניך הארץ הזאת אשר אני נותן להם מיד , אבל יהיו גרים כמוך בארץ לא להם ימים רבים , ארבע מאות שנה , ועוד לא ישובו הנה עד דור רביעי , למלאת ארבע מאות ושלשים; ואם כן תהיה עמידתם במצרים כמו מאתים ועשרים שנה או קרוב לזה. ואם יהיה חשבון אותיות של "רדו שמה" (בר' מב , ב) מסורת בישראל (ראה ב"ר צא , ב) , יתכן שירמוז ליורדים עצמן , שאחרי מות יעקב יעמדו הם שם מאתים ועשר שנה , ועם שבע עשרה שנה יהיו מאתים עשרים ושבע. וכבר הזכרתי פירוש רבי אברהם , שיאמר: "כי גר יהיה זרעך" בעבדות וענוי עד "ארבע מאות שנה" מן היום הזה; ואמר כי השלשים הנוספים היו מיום צאת אברהם מארצו; והנה יהיה פירוש הכתוב: ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים עד מלאת שלשים שנה וארבע מאות להיותם גרים הם ואבותיהם בארץ לא להם. ועוד אני אומר , כי הפשט המחוור מן הכל הוא שנאמר , כי הגזרה היתה ארבע מאות שנה מן היום ההוא , כאשר הזכרנו , והשלשים שנה האלו הם תוספת עליהם בעון הדור ההוא; כי אם נגזר על האדם בחטאו גלות וענוי שנה או שנתים , והוא יוסיף על חטאתו פשע בהם , יוסיפו עליו שבע על חטאתיו (ע"פ וי' כו , כח) וגלות וייסורין כהנה וכהנה , שאין ענשו הראשון הבטחה לו שלא יענש בעון שיעשה. והנה היה על אברהם אבינו גזרה שיהיה זרעו גר בארץ לא להם ארבע מאות , ושלא ישובו הנה עד דור רביעי כי לא שלם עון האמורי , ולא היתה לו הבטחה , רק ב"אחרי כן יצאו ברכוש גדול" (בר' טו , יד) , והוא מיד או מופלג כמה , וגם הוא על תנאי , כמו שאמר "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" - שיעמיד בדין את הגוי , אם עשו כראוי לישראל לפי מעשיהם ולפי הנגזר עליהם. ועוד , שאין שום הבטחה שלא יגרום החטא לבטלה , אלא במקום שבועה , ומן הידוע שהיו ישראל במצרים רעים וחטאים מאד , ובטלו גם המילה , כתיב "וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי איש... שקוצי עיניו (בנוסחנו: עיניהם) לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו ואומר לשפוך חמתי עליהם... בתוך ארץ מצרים" (יח' כ , ח) , וכתיב "והסירו את אלהים אשר עבדו אבותיכם בעבר הנהר ובמצרים ועבדו את יי'" (יהו' כד , יד) , ועל כן ארך גלותם שלשים שנה; והיה ראוי שיתארך יותר , אלא שצעקו והרבו תפלה , וזה טעם "ויאנחו... מן העבודה ויצעקו (בנוסחנו: ויזעקו) ותעל שועתם" (שמ' ב , כג); "וישמע אלהים את נאקתם" (שם , כד); "ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי" (שמ' ג , ט); וכתיב "ונצעק אל יי' אלהי אבותינו וישמע יי' את קולנו וירא את עניינו ואת עמלנו ואת לחצנו" (דב' כו , ז); כי לא היו ראוים להגאל מפני הקץ שבא , אלא שקבל צעקתם ונאקתם מפני הצער הגדול שהיו בו , כאשר פירשתי בסדר 'ואלה שמות' (שמ' ב , כה). ולמה יהיה קשה על הראשונים לפרש כי נתארך גלותם על הקץ שלשים שנה , והנה נתארך עליהם ארבעים שנה בחטא המרגלים! כי כל הארבעים ההם היה להם ענוי , כמו שאמר "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך יי' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך" (דב' ח , ב) , וכתיב "ויענך וירעיבך" (שם , ג); והיה להם גלות שלמה בארץ לא להם , רק ל"נחש שרף ועקרב" (שם , טו) , ולא נתקיים להם "ודור רביעי ישובו הנה" (בר' טו , טז) , כי בארבעים שנה נתחלף הדור ההוא בודאי , שכבר נולד , אבל החטאים גרמו הכל. ואפשר שהיה זה בסבת בני אפרים שיצאו שלשים שנה קודם לביאת משה רבנו , כמו שהזכירו רבותינו (סנה' צב , ב) , כי הם מנו ולא טעו , ו"עונותיו ילכדונו את הרשע" (מש' ה , כב); והקדוש ברוך הוא ימחול לנו על כל חטא ושגיאה. וטעם הוא הלילה הזה ליי' שמורים לכל בני ישראל לדורותם - שזה הלילה , שהיה שמור לשם להוציאם ממצרים , הוא ליי' , כלומר: מקודש לשמו , שמורים לכל בני ישראל לדורותם - שישמרו אותו לעבוד בו לפניו באכילת הפסח וזכירת הנסים , ולתת הלל והודאה לשמו , כמו שאמר "ושמרת את החקה הזאת" (שמ' יג , י) , ואמר "שמור את חדש האביב" (דב' טז , א). ורבי אברהם אמר , כי טעם ליל שמורים הוא ליי' - שהשם שמרם ולא נתן המשחית לבא אל בתיהם. ואיננו נכון , בעבור שאמר: להוציאם מארץ מצרים. (מג) ויאמר יי' אל משה זאת חקת הפסח - בארבעה עשר בניסן נאמרה פרשה זו; לשון רבנו שלמה. וכן הדבר , שהרי כתוב בסופה "ויעשו כל בני ישראל כאשר צוה יי'" (להלן , נ) , ללמד עליהם שנמולו הם ועבדיהם; ואם כן היה בדין להקדים הפרשה הזאת קודם "ויהי בחצי הלילה" (לעיל , כט)! אבל הטעם , כי פרשת 'החדש הזה לכם' (לעיל , ב - כ) נאמרה בראש חדש , ובו ביום מיד עשה משה שליחותו: "ויקרא לכל זקני ישראל ויאמר אליהם" (לעיל , כא) - צוה אותם בחקת הפסח והבטיחם שיגאלו בליל חמשה עשר , והם האמינו: "ויקד העם וישתחוו" (לעיל , כז). וסמך הכתוב לזה "ויהי בחצי הלילה" (לעיל , כט) , לומר שקיים להם הבטחתם , וכשהשלים זה , חזר לענין ראשון להשלים חקת הפסח. והוסיפה זאת הפרשה מצות רבות , ואיסור בן נכר וערל (להלן , מד) , והוצאה מן הבית ושבירת עצם (להלן , מו) , ופסח הגר (להלן , מח) - והן מצות מיד ולדורות; והשלים בה כי עשו בני ישראל כל זה , ועשו "כאשר צוה יי'" (להלן , נ). ואמר בכאן "כל בני ישראל" (שם) , לבאר שלא היה בהם אחד עובר את פי יי' בכל אשר צוה בדיני הפסח בכל הפרשיות הנזכרות. רבי אברהם אמר , כי זאת הפרשה בפסח דורות נאמרה אחרי פסח מצרים , ואמר: "ויעשו כל בני ישראל" - על פסח מִדְבָּר שעשו בשנה השנית , ונכתב בכאן עם הצוָאה , כדרך "ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת" (שמ' טז , לד). וזה שבוש , כי לא נצטוו בכל הפרשיות האלו אלא בפסח מצרים ובפסחי הארץ , כמו שנאמר למעלה "והיה כי תבאו אל הארץ" וגו' (לעיל , כה) , אבל פסח מִדְבָּר - מצוה שנצטוו בה באותו הפרק. כל בן נכר - שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים; ואחד גוי ואחד ישראל משמע; לשון רבנו שלמה ממכילתא (בא פסחא טו). והכתוב לא הוצרך אלא לישראל , וכן תרגם אנקלוס כל בן: "כל בר ישראל דאשתמד" - שהתנכר לאחיו ולאביו שבשמים במעשיו הרעים; והוא 'משומד' שהזכירו חכמים בכל מקום , ופירושו: מנוכר. ושיעורו 'משומדע' , מלשון "ואשתמודע יוסף לאחוהי ואנון לא אישתמודעוהי" (ת"א לבר' מב , ח); וחסרו העי"ן , כמו שהבליעוה במלות רבות , ואמרו: 'מדם' במקום 'מדעם'; (כתובות י , ב): 'דור קטי' - 'דור קטוע' (סנה' ה , ב); בקי - 'בקיע'. (מה) תושב - זה גר תושב , שכיר - זה הגוי; ומה תלמוד לומר , והלא ערלים הם?! אלא כגון ערבי מהול וגבעוני מהול; לשון רבנו שלמה. ולא ידעתי למה יכתֹב הרב הדברים הנדחים בגמרא (יבמות עא , א) , שהרי הקשו על זה: והני מולין נינהו , והתנן: הנודר מן הערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי אומות העולם , שנאמר "כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב" (יר' ט , כה)!? והעמידוּ הכתוב בגר שמל ולא טבל. (נא) ויהי בעצם היום הזה הוציא יי' - מפני שאמר למעלה "ליל שמורים הוא ליי' להוציאם מארץ מצרים" (פס' מב) , חזר ופירש , כי לא יצאו בלילה כולם מן הארץ , אלא שניתן להם רשות לצאת והיו בני חורין , אבל בעצם היום הזה יצאו מכל גבול מצרים עם צבאותם - צבא הנשים וערב רב הנלוים עליהם. ורבי אברהם פירש , כי ויהי בעצם היום הזה , שהוציא יי' את בני ישראל מארץ מצרים , דבר השם אל משה לאמר: "קדש לי" (שמ' יג , ב).