מאגר הכתר שמות פרק יב עם פירוש רלב"ג ביאור המילות

פרק יב
(הקדמה) (חלק שני:) "ויאמר יי' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים" וגו' (יב , א) עד סוף הפרשה (שמ' יג , טז). (א) אל משה ואל אהרן - רוצה לומר , שכבר אמר השם יתעלה למשה שיאמר זה לאהרן , כי אהרן היה לו לפה. (ב) החדש - הוא נאמר על חדוש הלבנה. וראוי שתדע , כי לא יתכן שיהיה התחלת החדש מעת החדוש האמתי ללבנה , והוא מעת דבוקה עם השמש; שאם היה הדבר כן , היה מחדש לחדש ימים ושעות ורגעים , וכבר התבאר מלשון התורה כי החדש הוא מורכב מימים לבד , במה שאמר "עד חדש ימים" (במ' יא , כ) , כי זה יורה לפי הוראת הגדר שהחדש הוא מורכב מימים. ועוד , כי התורה תצוה להקריב קרבן בראש החדש , ואלו היה ראש החדש בעת הדבוק האמתי לירח עם השמש , היה לפעמים ראש החדש בלילה והיה בלתי אפשר להקריב אז הקרבן , שהוגבל; כי הקרבת הקרבנות הוא ביום לבד , כמו שיתבאר בספר ויקרא , ובפרט ממה שנאמר שם "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה" (ו , ב). ולזה הוא מבואר שאין החדש מתחיל מעת הדבוק האמתי לירח עם השמש , ולא ישאר אלא שיהיה החדש מתחיל מעת חדוש הלבנה לפי הראות , והוא מעת שהתחיל להראות והוא אצל שקיעת השמש. ובהיות הענין כן , והיה החדש מורכב מימים לבד , הנה יקרא 'ראש החדש' היום הראשון ממנו , ובו יהיה הקרבן המיוחד בראש חדש בין תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים , כמו שיתבאר במה שיבא (בה"מ במ' כח , יא). ואולם אם יכלול החדש ימים ושעות ורגעים , לא יהיה 'ראש החדש' כי אם הרגע אשר בו יהיה חדושו , וזה יהיה פעמים רבות בעת שלא יתכן להקריב בו קרבן. ועוד , שהתורה לְמָה שהיא מצֻוה בכל הזמנים שהיו אחר נתינתה לנו , והיה בלתי אפשר שיהיה שם בכל הזמנים מי שידע עת התדבקות השמש עם הירח לפי האמת - כי גם עד זמננו לא נשלמה זאת הידיעה לאחד מן הקודמים שהגיעו אלינו דבריהם , כמו שנתבאר מדברינו בחלק הראשון מהמאמר החמישי מ'ספר מלחמות יי'' - הנה ראוי שיהיה קביעות החדש בלתי תלוי בעת זה הדבוק האמתי. ולזה הוא מחוייב שיהיה תלוי בחדוש הלבנה שהוא לפי הראות , כי זה אפשר שיושג תמיד בחוש. ולפי שהראיה תהיה אצל שקיעת השמש , הנה ראוי שיהיה החדש מתחיל מעת שקיעת השמש. ולזאת הסבה היו הימים מתחילים לפי התורה מן שקיעת השמש , אמר "מערב עד ערב תשבתו שבתכם" (וי' כג , לב); וזה , כי כבר היה ראוי שיתחילו הימים אם מזריחת השמש אם משקיעתו , כי אֵלו העתים לבד יושגו בחוש. ראש חדשים: ראשון - רוצה לומר , שיהיה ראשון לשאר החדשים בענין השנה; וזה ממה שיורה שהשנה היא מורכבת מחדשים . והנה זה החדש , שהוא ראשון לשאר החדשים , הוא בהכרח אם אצל העת שיכנס בו השמש בראש מזל טלה , או אצל העת שיכנס בו השמש בראש מזל מאזנים; כי אלו שני המקומות יתכן בהם שיהיו ראש השנה מבין שאר התקופות השמשיות , לפי שאופן המזלות הוא נחלק בפועל באלו הנקודות , כי אופן המישור יחלקהו בהם , ואין הענין כן בשאר התקופות. וכבר למדנו , שזה החדש הוא אצל העת שיכנס בו השמש בראש מזל טלה , לפי שהתורה בארה שזה החדש הוא חדש האביב במה שאמרה "שמור את חדש האביב" (דב' טז , א) , ושהחדש השביעי תשלם בו האסיפה מתבואות הגורן והיקב (ראה וי' כג , ל) , וזה לא יתכן אם לא יהיה זה החדש אצל העת שיכנס בו השמש בראש טלה; ולזה ידענו שזה החדש הוא חדש ניסן , כמו שנזכר במכילתא (בא פסחא א). והנה למדנו מזה , שאנחנו מחוייבים לקבוע חדשים ושנים , שאם לא נקבע אותם , לא יהיה לנו חדש ראשון לחדשי השנה; והנה צותה התורה שנמנה חדשי השנה באופן שנשים זה החדש ראשון בענין השנים. ולמדנו מזה גם כן , שהשנה אינה מתחלקת כי אם לחדשים , לא לחדשים וימים נוספים עליהם , כי בזה האופן יתכן שזה החדש ראשון לחדשי השנה , כי חלקיה הראשונים - חדשים ; ועוד , שהוא אומר: לחדשי השנה , וזה ממה שיורה שחלקי השנה הם חדשים , לא חדשים וימים נוספים. ובהיות הענין כן , והיה מבואר שהתורה הקפידה שיהיה זה החדש תמיד אצל היות השמש בראש טלה - כי היא אמרה "שמור את חדש האביב" (דב' טז , א) , והוא מבואר שענין האביב תלוי בשמש - הנה הוא מבואר , כי חדשי השנה יהיו פעמים שנים עשר ופעמים שלשה עשר , כדי שיהיה תמיד זה החדש קרוב לזה העת הנזכר . וזה , כי השנה השמשית היא יותר משנים עשר חדש מחדשי הלבנה קרוב מאחד עשר יום; וכאשר היה זה כן , הוא מבואר , שכאשר התקבץ מזה השארית מה שיהיה קרוב לחדש אחד , הנה יצטרכו להוסיף על השנה חדש אחד , כדי שיהיה חדש ניסן בזמן האביב שהיה בארץ ישראל אצל העת שיכנס בו השמש בראש טלה; וזאת השנה תקָרא 'מעוברת'. והנה יתבאר במעט עיון למי שידע שעור זמן החדש והשנה , שכבר יצטרכו לעבר מהשנים שבע בכל תשע עשרה שנה , כי תשע עשרה שנה יקיפו בחדשים שלמים בקרוב נפלא , ומספרם - מאתיים ושלשים וחמשה חדשים. ולזה הפליג בטלמיוס היוני לשבח מי שהמציא זה המחזור , רוצה לומר: מחזור התשע עשרה שנה , כי הוא הזמן הראשון שיקיף בחדשים שלמים ובשנים שלמים. ראשון הוא לכם - באר בזה , שכיון שקבעו אותו , יחוייב שיהיה ראשון , ולא ישאר להם כח לעבר השנה ההיא; ולולי זאת הסבה לא היה צריך שיאמר אלא 'החדש הזה לכם ראש חדשי השנה'. והיה זה כן , לפי שקביעתנו המועדים היא תלויה בקביעת החדש - ודבר זה כלו מסור לבית דין הגדול , כמו שיתבאר (ראה בקובץ תועלות לרלב"ג , שמ' יב , א - יג , טז , תועלת א שרש ו) - וכיון שקבענו זה החדש וקראוהו 'ניסן' , חוייב שיהיה חג המצות בזה החדש בזמנו . (ג) בעשור לחדש הזה - הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים לשתי סבות. האחת היא: מפני שכבר יחוייב שיהיה "תמים" (להלן , ה) , והנה בזה הזמן יוכלו לבדוק אם יהיה בו מום אם לא; ונצטרך להם אז בזה ארבעה ימים , להעדר מהם הבקיאות בהכרת המומים הפוסלים. והשנית היא , כי זאת המצוה היתה להקנותם אמונה אמתית בשם יתעלה ולהוציאם מאמונות המצרים הנפסדות; ולפי שהמצרים היו עובדים למזל טלה , והיו מפני זה חושבים שיהיה זביחת הצאן דבר מכעיס אלהיהם ומביא עליהם רעות נפלאות , באה המצוה מהשם יתעלה לזבח השלם שבזה המין - והוא הזכר שהוא תמים בלי מום , והיה עם זה בן שנה (להלן , ה) , שזביחתו היא יותר זרה - ובזה הפועל יעירם שינצלו מהרע העצום שהביא השם יתעלה על המצרים , הפך מה שהיו חושבים המצרים שימשך מזה הפועל. וכדי שיתנו ישראל זה הענין אל לבם ותתישב נפשם בזאת האמונה , באה המצוה שתהיה לקיחתו בעשור , כדי שיחקרו בזה הענין אשר נצטוו בו , באלו הארבעה ימים , באופן שתעקר מהם זאת האמונה הנפסדת ויהיו נקיים ממנה בעת עשותם זאת המצוה , בדרך שיעשוה לכבוד השם יתעלה בשמחה ובטוב לבב (ע"פ דב' כח , מז). והנה נבאר במה שאחר זה (ראה בקובץ תועלות לרלב"ג , שמ' יב , א - יג , טז , תועלת ג) , שהלקיחה בעשור אינה נוהגת לדורות , אבל היה זה בפסח מצרים לבד. שה - הוא טלה או גדי , כי כן כתוב "שה כשבים ושה עזים" (דב' יד , ד; ראה מכיל' בא פסחא ג) , וכבר אמר אחר זה גם כן "מן הכבשים ומן העזים תקחו" (להלן , ה). לבית אבות - למשפחות (ראה מכיל' בא פסחא ג). ולמדה תורה דרך ארץ , שהוא ראוי לאנשים , כשיבאו להתחבר עם זולתם בסעודה או במה שינהג מנהגה , שיבחרו להתחבר עם אנשי משפחתם. ולמדתנו התורה בזה , שכבר יצאו רבים בשה אחד , עד שכבר יתכן שישתתפו כל המשפחה בו. שה לבית - למד , שכבר יוכל הבית האחד לקחת שה בעבורו , מזולת שישתתף לו בו זולתו (ראה מכיל' בא פסחא ג). (ד) ואם ימעט הבית מהיות משה - מגיד לך הכתוב , שאין ראוי לשחוט את הפסח על הנמנין בו אם לא היו ראויים לאכול אותו כלו , כדי שלא יביאו קדשים לפסול; וזה , שאי אפשר שיאכלו ממנו אלא הנמנין בו כמו שיתבאר; ואם לא יוכלו לאכלו , ישאר ממנו וישרף , כמו שיתבאר במה שיבא (להלן , י). ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו - הנה היה ראוי בפסח מצרים שיבחרו להמנות עם השכנים , כי הוא היה נעשה בבית כל אחד מהם. במכסת נפשות - הנה הודיעם , שראוי שיהיו נמנין בלקיחתו בעלי הפסח ההוא. איש לפי אכלו תכסו על השה - למדנו מזה שהנמנה בו , ראוי שיהיה מי שאפשר בו האכילה ממנו , כי הוא אמר לפי אכלו (ראה משנה פסחים ה , ג; מכיל' בא פסחא ג); ושהם נמנין והולכין על הפסח כל זמן שהוא שה; וזה אמנם הוא בעת שהוא חי , כי אחר השחיטה איננו שה כי אם בשתוף השם לבד. ולזאת הסבה התבאר , שכבר אפשר לקצת הנמנין בו שיהיו מושכין ידיהם ממנו כל זמן שהשה חי (ראה משנה פסחים ח , ג; מכיל' בא פסחא ג). וזה , כי ההמנות לא נשלם עד שנשחט השה; שאם היה נשלם , לא היה אפשר שיהיה נמנה בו אחֵר זולת הנמנה בו תחלה , כי אין ראוי שיאכל מבשרו כי אם בני החבורה , כמו שיתבאר אחר זה (ראה בקובץ תועלות לרלב"ג , שמ' יב , א - יג , טז , תועלת ג שרש ד). ולזה הוא מבואר , שהמנותם הוא בלתי נשלם עד הִשָחט השה; ומפני זה הוא מבואר , שאפשר שיהיו מושכין ידיהם ממנו עד שחיטתו. וראוי שתדע , שאי אפשר שימשכו כל בני החבורה ידיהם ממנו יחד (ראה מכיל' בא ג) , כי אם היה אפשר זה , תסור הקדושה מהשה אשר נלקח לשם פסח; וזה בלתי אפשר , כי אי אפשר הפקעת הקדושה מהקדשים בזה האופן , כמו שיתבאר לך כאשר ישלם לך העיון בדיני הקרבנות והזבחים. ולמדנו מזה , שאין אדם נמנה על שני פסחים , לפי שנאמר תכסו על השה - על שה אחד נמנה , ואינו נמנה על שני פסחים (ראה פסחים פח , ב). וראוי היה להיות כן , שכיון שנמנה על שה אחד , כבר פרע חובו המוטל עליו מקרבן הפסח . (ה) שה תמים זכר בן שנה - למדנו מזה , שאי אפשר בקרבן פסח שיהיה בעל מום , כי התורה חייבה שיהיה תמים (ראה מכיל' בא פסחא ד). וכבר יתבארו במה שיבא המומין הפוסלין בקדשים (וי' כב , יז - כה). וכן למדנו מזה , שאי אפשר בו שיהיה נקבה , ולא טומטום ואנדרוגינוס , כי אין אחד מאלו זכר באמתות אצל ידיעתנו , והתורה צותה שיהיה זכר (ראה מכיל' פסחא בא ד). וכן למדנו מזה , שאי אפשר בו שיהיה יותר מבן שנה. והנה שעור השנה התבאר , שהוא לפעמים שנים עשר חדש ולפעמים שלשה עשר חדש. וראוי שתדע , שהשה שהוא פחות מבן שנה הוא כשר לפסח; ולזה תהיה הכונה במה שאמרה תורה בן שנה - להוציא השה שהוא יותר מבן שנה. וזה , כי בן שנה יאמר על שני ענינים: אם כאשר הוא בן שנה , לא פחות ולא יותר , אם כאשר אין לו יותר משנה אחת , אבל הוא בשנתו הראשונה. ואי אפשר שתהיה הכונה בזה , שיהיה בן שנה בדקדוק , כי זה לא יתכן שימצא בכמו זה הרבוי שהיה צריך להם; ולזה תהיה הכונה בו שיהיה בשנתו הראשונה (ראה מכיל' בא פסחא ד). (ו) ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל - הנה למדנו מזה , שהתורה רצתה שיתפרסם זה הפועל , כי בפרסומו תועלת להזכיר נפלאות השם יתעלה שעשה לישראל בצאתם ממצרים , ולזה אמרה שישחטו אותו רבים; רוצה לומר , שיהיו שם רבים בעת שחיטתו , לפרסם זה הענין. ולפי שאמרה כל קהל עדת ישראל , ולא אמרה 'כל קהל ישראל' או 'כל עדת ישראל' , למדנו שהכללות הוא שב אל הקהלות והעדות , לא אל אישי הקהל. והנה יהיה קהל עדת כמו "שמש ירח" (חב' ג , יא) , שהרצון בו: שמש וירח; והנה הרצון בו , שישחטו אותו כל קהל ועדה שבישראל בין הערבים. ולפי שלא יתכן שיפול שם כל על פחות משלשה - כי אנחנו לא נאמר משני אנשים: כל האנשים האלו , אבל הפחות שנאמר בו זה הלשון הוא שלשה , כמו שזכר הפילוסוף בראשון מ'ספר השמים' - הנה יחוייב מזה , שתהיה שחיטתו בשלש קהלות (ראה משנה פסחים ה , ה); וכל קהל מהם הוא עשרה , כמו שיתבאר מצד הוראת הגדר (ראה פסחים סד , ב) . בין הערבים - הוא חצי היום , שהוא בין שני הערבים: הערב אשר קודם זריחת השמש והערב שהוא אחר שקיעת השמש; כי כל אחד מאלו נקרא 'ערב' או 'נשף' , אמר "מהנשף ועד הערב למחרתם" (ש"א ל , יז); והיה זה כן , כי בכל אחד מאלו הזמנים ימצא עֵרוּב מהחשך והאור מפני אור השמש הנראה בעבים. וזה הזמן אשר קודם זריחת השמש נהג הלשון לקרוא אותו 'שחר' , והזמן אשר אחר שקיעת השמש נהג הלשון לקראו 'ערב'. והנה מחצי היום ואילך יכנסו בגבול החיוב לשחוט הפסח , לא קודם זה. (ז) ולקחו מן הדם - כבר יתבאר במה שאחר זה , שקבלת הדם היתה בכלי , שנאמר "וטבלתם בדם אשר בסף" (להלן , כב); ומשם היו לוקחים מהדם , כשיטבלו בו אגודת אזוב. ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף - ראוי שתדע , שזאת ההזאה היתה לפנים מהבית , כמו שאמר אחר זה "והיה הדם לכם לאות" (להלן , יג). והנה נצטוו בה , לפרסם להם הפסד האמונה אשר גדלו בה , רוצה לומר: אמונת מצרים. וזה , כי בזאת הפעולה אשר לפי דעתם היה בה אף וכעס לאלהי מצרים , והיה ראוי לפי אמונתם שיבא רע נפלא בבית אשר יזו בו מדם השה , בה היו נצולים , כמו שאמר "וראיתי את הדם ופסחתי עליכם" (להלן , יג). וזה , כי כבר היה זה אות לישראל שסרו מזאת האמונה הנפסדת , וזה היה סבת הצלתם , רוצה לומר: סורם מהאמונה ההיא . וכבר בארו זה רבותינו ז"ל במכילתא (בא פסחא ז) באופן מסכים לזאת הכונה. על הבתים אשר יאכלו אותו בהם - כבר התבאר אחר זה , כי בשאר הבתים גם כן , אשר היו יושבים בהם , היו מזים מדמו בזה האופן , שנאמר "על הבתים אשר אתם שם" (להלן , יג; ראה מכיל' בא פסחא ו). והיה זה כן , כדי שיראו הדם ויתפרסם להם , שבזה הענין תשלם להם ההצלה מהנגף אשר נגפו המצרים בלילה ההוא. (ח) ואכלו את הבשר בלילה הזה - הוא ליל חמשה עשר; והוא מצות 'עשה'. צלי אש - הוא הצלוי באש בעצמו , לא הצלוי בדבר שהוחם באש , כמו התנור ומה שידמה לו מהדברים שהוחמו באש (ראה משנה פסחים ז , ב; מכיל' בא פסחא ו). ומצות על מרורים יאכלוהו - ראוי שתדע , כי 'מצה' הוא הלחם שלא נתחמץ , הנעשה מחמשת מיני התבואה אשר אפשר בהם החמוץ , והם: חטה ושעורה ושיפון וכֻסמת ושבֹּלת שועל. וזה , כי המצה הוא מה שנעדר ממנו החמוץ , ולזה לא תהיה אלא במה שאפשר בו החמוץ; ואלו המינים שזכרנו , הם לבדם באים לידי חמוץ , כמו שהתבאר לרבותינו ז"ל (משנה פסחים ב , ה). ומרורים הם עשבים מרים , כמו החזרת והכרפס ומה שידמה להם (ראה שם , ו). והנה המצוה היתה שיאכלו עם הפסח מצה ומרור , וכבר בארו רבותינו ז"ל במכילתא (בא פסחא ו) , שאין מצות מצה ומרור מעכבת מצות אכילת הבשר; רוצה לומר , שאם לא היה לו מצה ומרור , לא ימנע מפני זה אכילת הפסח , כי המצוה היא אכילת הפסח , והמצה והמרור טפלים לה. והנה לזה אמרה התורה ואכלו את הבשר בלילה הזה , ואחר כן בארה התנאים אשר תשלם בהם זאת האכילה; רוצה לומר , שיהיה צלי אש ושיאכל עם מצות על מרורים. ואלו היתה אכילת המצה והמרור מצוה בפני עצמה , היה אומר 'ומצות על מרורים יאכלו' , לא יאכלוהו , שהוא שב אל הבשר שזכר בראש הפסוק , וזה מבואר בנפשו. וידמה שתהיה הסבה בשלא תהיה מצות מצה ומרור מעכבת מצות אכילת פסח , לפי שמצות מצה ומרור לא היתה מכוונת כי אם להעיר על החפזון - כמו שנבאר (ראה בקובץ תועלות לרלב"ג , שמ' יב , א - יג , טז , תועלת ג) - וזה היה מיוחד יותר בפסח מצרים , כמו הענין במה שאמר "מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם" (להלן , יא) , שלא היה נוהג כי אם בפסח מצרים; ואולם אכילת הבשר בתואר שזכר היתה מכוונת להוציאם מאמונת המצרים , ולזה אין ראוי שתהיה מצות מצה ומרור מעכבת אותה . (ט) נא - הוא , לפי הוראת הגדר , מה שהתחיל להתבשל ולא נתבשל בשלמות; כבר נתבאר זה ב'טבעיות'. ולפי שכבר אסר במקום אחר המבושל במים , ואעפ"י שהוא מבושל על תכליתו , ידענו שמה שהזהיר עליו הוא הצלי אש שלא נתבשל באופן שיהיה ראוי למאכל אדם. ובָשֵל - הוא תאר , כמו חָפֵץ , זָקֵן. מבושל במים - ראוי שתדע , שדין שאר המשקין בזה כדין המים , כי התורה לא התירה שיאכל כי אם צלי אש (ראה משנה פסחים ב , ח; מכיל' בא פסחא ו) . והנה הוצרכה התורה לבאר , שהבשל שמנעה לאכלו הוא המבושל במים , לפי שכבר יפול שֵׁם ה'בשול' בלשוננו על הצליה באש; כבר תמצא זה בפסח יאשיהו , שנאמר "ויבשלו את הפסח (בנוסחנו: ויבשלו הפסח) באש כמשפט" (דה"ב לה , יג). והנה לפי דעתי זה המאמר יקיף בשתי מצות 'לא תעשה': האחת היא , שלא יאכלו ממנו נא; והשנית - שלא יאכלו ממנו בשל במים או בשאר משקין. והנה נבאר אמתת זה אצל מנותינו המצות הנכללות בזאת הפרשה (ראה חקירה בענין נא ומבושל , בקובץ תועלות לרלב"ג , שמ' יב , א - יג , טז , תועלת ו) . כי אם צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו - רוצה לומר שיצלהו שלם , באופן שיהיה ראשו אצל כרעיו ואצל קרבו. וראוי שתדע , כי לא היו מחזירים קרבו לתוכו אחר שהדיחו אותו , כי התורה הקפידה שיהיה צלי אש , וזה החלק ממנו יהיה כדמות מבושל; אבל היה קרבו מבחוץ כשיצלו אותו , כדי שישלוט בו האש בעצמו (ראה משנה פסחים ז , א). והנה צותה התורה שיצָּלה שלם , להראות לישראל הפסד אמונת המצרים; כי הם יצלו אותו שלם , והוא האופן שיהיה ראוי יותר שיגיע ממנו כעס לאלהי מצרים , ובזה האופן יהיו נצולים. וראוי שתדע , שהאוכל ממנו נא ומבושל לא ילקה , אלא אם אכל אותו בליל חמשה עשר. ולמדנו זה ממה שאמר כי אם צלי אש: בשעה שיש לו לאכלו צלי אש הוא מוזהר על אכילתו נא ומבושל , לא קודם זה (ראה לעיל , ח); אלא שאם אכלוֹ קודם זה נא ומבושל , עובר ב'עשה' , כי התורה צותה אותו שיאכל הבשר בליל חמשה עשר , לא קודם זה; וכן אם אכלו בלתי נא ומבושל ובלתי צלי אש בליל חמשה עשר , עובר ב'עשה' (ראה פסחים מא , א - ב). (י) ולא תותירו ממנו עד בקר - הנה החמירה התורה בזה יותר ממה שהחמירה בשאר הקדשים , כי זמן אכילת החמור מהם הוא ליום אחד ולילו , כמו שיתבאר (וי' ז , טו) , וזמן אכילת הקרבן הזה אינו כי אם לילה אחת. והיה זה כן , כי רצתה התורה שיֵאָכל בעת היותו יותר נבחר לעשות כנגד אמונת המצרים , לפי מה שאפשר; כי בזה יתיישרו ישראל יותר לסור מהאמונה ההיא. באש תשרופו - ראוי שתדע , כי התורה לא הגבילה זמן לזאת השריפה , ולזה לא תדחה זאת השריפה לא שבת ולא יום טוב , וזה מבואר בנפשו (ראה משנה פסחים ז , י; מכיל' בא פסחא ו). (יא) מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחפזון - כבר יראה מזה , כי ממנהגם היה להתיר חגורם כאשר ירצו לאכול , וכן המנהג היום בקצת המקומות; וכזה אמרו בראשון מ'שבת' (ט , ב) בהתחלת הסעודה , שהיא משיתיר חגורו . וכן היה מנהגם להסיר נעליהם מרגליהם ולרחוץ אותם קודם האכילה , ולזה אמר אברהם "יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם" (בר' יח , ד). והמקל הוא דבר ישאהו האדם בצאתו לדרך. והנה צוה אותם שיאכלו הפסח בדמות נוסעים: לא יתירו חגורם ולא יסירו נעליהם מרגליהם , ויהיה מקלם בידם , ויאכלו אותו בחפזון ובמהירות , כמנהג האנשים הרוצים ללכת בדרך; להעיר אותם , כי בפעם הזאת ישלחם פרעה בלי ספק , ואעפ"י שכבר הקשה לבו בכל המכות הקודמות. ובזה האופן תהיה נוספת אמונתם בשם יתעלה , בראותם שכבר יתקיים מה שייעד להם; כי הכונה כולה היתה להוציאם מאמונותיהם הנפסדות ולהכניסם באמונה האמתית , כי בזה האופן תשלם להם ההצלחה האנושית ויהיו ראויים לירושת הארץ , כמו שקדם (ראה בקובץ תועלות לרלב"ג , שמ' ו , ב - ז , ז , תועלת ג). והנה זה הצווי היה בפסח מצרים לבדו , וזה מבואר בנפשו. (יב) ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה - רוצה לומר , שתרָאֶה בהם פעולתי ומכתי. או יהיה מעניין עֶברה וכעס , כמו שבארו במכילתא (בא פסחא ז) , כטעם "עובר ומתעבר" (בנוסחנו: מתעבר; מש' כו , יז); והנה זה המאמר הוא כלשון בני אדם , כי השם יתעלה לא יתפעל כלל , חלילה לו מזה. ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים - הם האלילים שהיו עובדים להם. וידמה שכבר נשחתו במין אחד ממיני ההשחת , כמו השריפה וההרס ומה שידמה להם; וזה כֻּלו היה לאמת לישראל , שאין באלו האלילים ממש . (יג) וראיתי את הדם ופסחתי עליכם - וזה לאות , כי לא היתה זאת ההזאה על המשקוף ועל שתי המזוזות כי אם בפסח מצרים (ראה משנה פסחים ט , ה). והרצון בו , שכבר יתבאר לי מפני מה שתעשו מן הדם , שכבר יצאתם מאמונת המצרים; וזה יהיה סבה שאחוס עליכם , ולא יהיה בכם נגף מפאת המשחית הנוגף המצרים. (יד) וחגותם אותו חג ליי' - ראוי שתדע , כי מלת חג תאמר על 'יום טוב' , וזה מענינה מבואר , ותֵאָמר עוד על זבח שלמי החגיגה: אמר "אסרו חג בעבותים" (תה' קיח , כז); "ולא ילין חלב חגי" (שמ' כג , יח). וידמה , שיהיה נאמר בזה המקום לפי הענין הראשון; והנראה בעיני , שיהיה הרצון בו: זביחת שלמים , והם הנקראים בלשון רבותינו ז"ל 'שלמי חגיגה' (ביצה יט , א); וכן בארו זה במכילתא (בא פסחא ז) . וכבר יורה שכן הוא , שכבר אמר משה לפרעה "ויחגו לי במדבר" (שמ' ה , א) , והיה הרצון: ויזבחו לי , כמו שהתבאר מדבריו במקום ההוא. והנה באר , שזאת החגיגה היא נוהגת לדורות. והנה יתבאר במה שיבא (פירושו לשמ' כג , טו; דב' טז , טו) , שזאת החגיגה יש לה תשלומין כל שבעה; ובהיות הענין כן , הנה תהיה זאת החגיגה מצוה בפני עצמה . (טו) שבעת ימים מצות תאכלו - רוצה לומר , שמה שתאכלו מן הלחם יהיה מצה; אבל לא חייבה התורה לאכול מצה כי אם בלילה הראשונה , והיא ליל חמשה עשר , כמו שיתבאר אחר זה (להלן , יח). אך ביום הראשון - הוא יום ארבעה עשר אשר דבר בו תחלה וצוה שישחט הפסח בו בין הערבים (לעיל , ו); כי היום אשר ידבר בו עתה הוא יום חמשה עשר , והוא אשר צוה לאכול בו הפסח. והנה אמר , כי ביום ארבעה עשר יחוייב להם להשבית שאור מבתיהם. וזאת ההשבתה היא , שיבטלו החמץ ההוא ויוציאוהו מתורת אוכל , אבל יהיה נחשב להם כאבן וכעפר ומה שידמה להם מהדברים שאינם ראויים לאכילה (ראה מש"ת חמץ ומצה ב , ב); ולזה אמר תשביתו ולא אמר 'תסירו'. ואולם העת שיחוייב שתהיה נשלמת זאת ההשבתה הוא ביום ארבעה עשר , ולפי דיני התורה הוא בחצי היום. וראיית זה , שכבר אמרה התורה בענין זביחת הפסח "לא תזבח על חמץ דם זבחי" , כמו שיתבאר במה שיבא (שמ' כג , יח); ובהיות הענין כן , הנה יצטרך שתשלם השבתת החמץ קודם שיגיע זמן שחיטת הפסח , שהוא בחצי היום , כמו שקדם (לעיל , ו; ראה פסחים ד , ב - ה , א; מכיל' בא פסחא ח). מיום הראשון עד יום השביעי - רוצה לומר: מהשבעת ימים שצוה שיהיה מה שנאכל אותו מהלחם מצה; ולזה נתן טעם לזה הצווי ואמר , כי כל מי שיאכל חמץ באלו השבעת ימים ישיגהו עונש נפלא , והוא שתכָּרת נפשו; רוצה לומר , שלא יהיה לה השארות כלל , אבל תאבד לגמרי , כמו שבארו במכילתא (בא פסחא ח). ובהיות הענין כן , הנה יחוייב שיהיה מצה מה שנאכלהו מהלחם באלו השבעת ימים. ולהרחיקנו יותר מאכילת החמץ , צוה גם כן שנשביתהו מבתינו קודם הִכָּנס אלו השבעת ימים. וראוי שתדע , שזה העונש הנפלא לא יהיה אלא למי שיעשה זה במזיד (ראה מכיל' בא פסחא ח) , אבל אם עשה זה באונס , אין לו אשם בזה; וזה מבואר מאד , כי לא יתכן שיענש האדם על מה שעשהו באונס. ועם שהוא מבואר , כבר בארה זה התורה בנערה המאורסה כשנאנסה , שאין לה חטא מות: אמר "ולנערה לא תעשה דבר... כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה" (דב' כב , כו) . וכן אם עשה זה בשוגג , יפטר מהכרת ויתחייב קרבן , כמו שיתבאר בגזרת השם בפרשת 'ויקרא' (וי' ד). (טז) ביום (בנוסחנו: וביום) הראשון מקרא קדש - ראוי שתדע , שהתורה בארה במה שיבא , כי אנחנו נקרא מועדי יי' "מקראי קדש"; רוצה לומר , שהקריאה הזאת היא מסורה לנו: אמר "אלה מועדי יי' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם" (וי' כג , ד) . ולזה יתבאר אחר זה , שהיא מסורה לבית דין הגדול לבד (ראה בקובץ תועלות לרלב"ג , שמ' יב , א - יג , טז , תועלת א שרש ו). ואין ראוי שיאמן שתהיה זאת הקריאה במועדים בעצמם , כי הם תלויים בקדוש החדש , כי הם ביום מוגבל מהחדש. ולזה הוא מבואר , כי כשידענו מתי היתה התחלת החדש , ידענו מתי יהיו המועדים אשר יהיו בחדש ההוא. ולזה הסכימו רבותינו ז"ל (תו"כ אמור פרשתא ט פרק י , א) , שזאת הקריאה היא לקדש החדש , וממנה תמשך קדושת המועדים. והנה זאת הקריאה היא , שיאמרו בחדש ההוא שהוא מקודש , כשיתבאר להם שהלבנה נראית מבערב . והנה צותה התורה , שיהיה היום הראשון מאלו השבעת ימים קדש , וכן השביעי. וענין זאת הקדושה היא , שנצטוינו לשבות בהם ממלאכה שאינה לצורך אוכל נפש בעצמותה , כמו שיתבאר אחר זה . כל מלאכה לא יעשה בהם - היא מצות 'לא תעשה' , נזהרנו בה מעשיית מלאכה , לבד המלאכה שישתמשו בה לצורך אוכל נפש. והנה המלאכה שאינה לצורך אוכל נפש , היא הנקראת בתורה "מלאכת עבודה" , וזה דבר ידענוהו מזה המקום; וזה , כי התורה אמרה תמורת זה המאמר במקומות אחרים "כל מלאכת עבודה לא תעשו" (וי' כג , ז ועוד). והנה נבאר בגזרת השם מה שיוכלל בשם 'מלאכה' באופן שלם אצל באור מצות שבת (בה"פ שמ' כ , י). והנה המלאכות שהם לצורך אוכל נפש הם כמו הבישול והשחיטה והטחינה וההרקדה והלישה והאפייה וההבערה וההוצאה מרשות לרשות. ואלו המלאכות ומה שידמה להם הם שאפשר לעשות ביום טוב , ואפילו לבהמתינו. וזה נכלל במה שאמר אשר יאכל לכל נפש , שאם היתה הכונה בזה שלא יותר לנו לעשות רק אשר יאכל לאדם , לא היה אומר לכל נפש; ואולם אמר לכל נפש , להתיר לנו לעשות מה שיאכל לכל נפש מנפשות הבעלי חיים (ראה ביצה כא , א; מכיל' בא פסחא ט). וראוי שתדע , שמה שאמר בזה המקום אשר יאכל לכל נפש , אין הרצון בו שיהיה נאכל בפועל , אך הרצון בו: מה שדרכו שיהיה נאכל. וזה , שאם היה הרצון בזה שיהיה נאכל בפועל , הנה לא נוכל להשמר מזה , כי לא ידע האדם מה שיצטרך לו לאכול , באופן שיעשה ממנו השיעור ההוא לבדו ולא יוסיף עליו; וכל שכן שאי אפשר לו לעמוד על שעור מה שיצטרך לו מן האש לבשל ולאפות. ולזה הוא מבואר , שהכונה בזה הוא: מה שדרכו שיאכל . וזה כמו שרש כולל לכל הפעולות והתארים אשר זכרה אותם התורה . ובהיות הענין כן , הנה כבר יותר לנו , דרך משל , לאפות ולבשל ואעפ"י שלא נצטרך אליו , כי אין כונת התורה להתיר מה שנצטרך אליו לבד , כמו שבארנו; אבל התירה המלאכות אשר תהיינה בעצמותם לצורך אוכל נפש. ואולם רבותינו ז"ל עשו סייגים וגדרים בענין אלו המלאכות , כמו שנבאר בגזרת השם אצל זכירתנו שרשי זאת המצוה (ראה בקובץ תועלות לרלב"ג , שמ' יב , א - יג , טז , תועלת יב שרש ד). ולפי שאין בכאן כי אם 'לאו' אחד לכל סוגי המלאכות שאינם לצורך אוכל נפש , הנה אם עשה אותם האדם כולם בהתראה אחת , אינו חייב אלא אחת; מה שאין כן בשבת , כמו שיתבאר בגזרת השם במה שיבא (ראה חקירה בענין נא ומבושל , בקובץ תועלות לרלב"ג , שמ' יב , א - יג , טז , תועלת ו). וראוי שתדע , כי אעפ"י שבאה בכאן האזהרה מעשיית מלאכה בראשון ובשביעי של פסח ב'לאו' אחד , הנה הם שתי מצות 'לא תעשה' , כי כבר בא 'לאו' אחד בכל אחד מאלו הימים ביחוד בפרשת 'אמור אל הכהנים' (וי' כג , ז - ח) ובזולתה (במ' כח , יח , כה). (יז) ושמרתם את המצות - ראוי שתדע , כי ה'שמירה' וה'זכירה' הם דבר אחד , אין הבדל ביניהם , אלא שהשמירה היא זכירה מתמדת והזכירה היא שמירה נפסקת. והנה הרצון בזה , שיזכרו ענין המַצות שנצטוו בהם להזכיר יציאת מצרים , שהוכרחו לאפות הבצק עוגות מצות , כמו שיתבאר אחר זה (להלן , לט). ושמרתם את היום הזה לדורותיכם - הרצון בזה , שיזכרו תמיד יום צאתם ממצרים , כמו שאמר "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דב' טז , ג). ואפשר שתהיה ה'שמירה' הנזכרת בזה הפסוק , לצוות על קיום אלו המצות; וכמוהו , לפי מה שאחשוב , "וישמור משמרתי" (בר' כו , ה) - רוצה לומר , שכבר קיים מה שנצטוה לקיימו מהמצות והחקים והתורות. (יח) בראשון - רוצה לומר: בחדש ניסן , שהוא החדש הראשון , כמו שהתבאר במה שקדם (לעיל , ב). בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש בערב - למדנו מזה , שימינו הם מתחילים מהערב , לא מהבקר. ולמדנו מזה , שאכילת מצה בלילה הראשון משבעת ימי הפסח היא חובה והיא מצות 'עשה' , לפי מה שהתבאר מזה הפסוק , לא יותר מזה. וזה , שהרצון בזה הוא , שהם מחוייבים לאכול מצה בערב , כי כבר צותה זה התורה בבאור , ומשם עד סוף האחד ועשרים יום לא קבעה להם זמן שיאכלו מצה בכל יום מהם , ולזה הוא מבואר , שלא צותה התורה אלא שיהיה מצה מה שיאכלו מהלחם (ראה פסחים קכ , א; מכיל' בא פסחא י); שאם היה רצון התורה שיתחייבו לאכול מצה עד סוף האחד ועשרים יום , הנה אם כן יהיו מחוייבים לאכול מצה בלי הפסק עד סוף האחד ועשרים יום , וזה בלתי ראוי שיצוו בו , כי הוא בלתי אפשר שיקיימוהו. ולזה הוא מבואר , שאין הכונה בזה אלא שיהיה מה שיאכלו מהלחם מצה , לא חמץ , עד סוף האחד ועשרים יום. ועוד , שכבר נאמר בפרשת 'פנחס' "שבעת ימים מצות יאכל" (במ' כח , יז) , וזה הלשון יאמר על מה שהוא רשות , כאמרו "הוא לבדו יעשה לכם" (שמ' יב , טז); "ששת ימים תעשה מלאכה" (שמ' לה , ב); וכן גם כן אמר בזאת הפרשה "מצות יאכל" (שמ' יג , ז). ועוד , שכבר באר במה שאמר "שבעת ימים מצות תאכלו" (לעיל , טו) , שאין הכונה בזה אלא שלא יאכל חמץ , וזהו אמרו שם "כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל" וגו'; ולזה הוא מבואר , שמה שאמר "שבעת ימים מצות תאכלו" , אין הרצון בו שיתחייבו לאכול מצה , אלא שיהיה מצה מה שיאכלוהו מהלחם , כמו שבארנו במה שקדם. (יט) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם - רוצה לומר: ברשותם , כי כבר באר במקום אחר בזאת הפרשה "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך" (שמ' יג , ז). וראוי שתדע , שהשאור והחמץ אשר הוזהרנו בו שלא יראה ולא ימצא בגבולינו , הוא החמץ והשאור שלנו , לא מה שהיה של אחרים או של גבוה , כמו החמץ של גוים או של הקדש; כי כבר באר , שהוא לא צוה שלא יראה החמץ והשאור בכל גבולנו אלא כאשר היה לנו , וזהו אמרו "לא יראה לך" (שמ' יג , ז; ראה פסחים ה , ב; מכיל' בא פסחא י). ואין לאומר שיאמר , שכבר ישוב אמרו "לך" אל הרְאִיה , שאם היה זה כן , היה ראוי שיאמר 'לא תִרְאה חמץ ולא תִרְאה שאור'. ועוד , שאם היה הדבר כן , היה אפשר שימצא השאור והחמץ בבתינו , אבל יחוייב לנו לעצום עינינו שלא נראהו; וזה מבואר הבטול , כי התורה צותה שנשבית שאור מבתינו (לעיל , טו) ושלא ימצא בהם. ולזה הוא מבואר , שאמרו "לך" שב אל החמץ והשאור; והרצון בו , שלא יראה בגבולנו החמץ והשאור שהוא לנו. והנה זכר הבתים לבד , כי הם המקומות היותר ראויים שימצא בהם החמץ; ואולם הכונה היתה שלא יראה ולא ימצא החמץ והשאור בגבולנו , להרחיקנו שלא נאכל מהם , לפי שכבר ימשך מהאכילה ההיא שתכרת הנפש , כמו שבאר בזה הפסוק , והתבאר זה גם כן במה שקדם (לעיל , טו). (כ) כל מחמצת לא תאכלו - רוצה לומר: אפילו מה שיכנס בו החמץ על ידי תערובת לא תאכלו; וזהו מה שכלל אותו במלת כל. ואמנם ה"מחמצת" שזכר ראשונה (לעיל , יט) , אשר יהיה העונש על אכילתה כרת , היא בלא עירוב , כי ה'מחמצת' לא יאמר בסתם כי אם על מה שהוא ממנה בלא עירוב; ואולם יאמר על המעט בתערובת החמץ , כי אפשר בו שיחמיץ העיסה אשר יתערב בה בעבור החלק מן החמץ שיש בו; ולזה נכלל תערובת החמץ במלת כל (ראה פסחים מג , א; מכיל' בא פסחא י). והמשל בזה , שאם צוה המלך שיצאו הרופאים מן העיר , לא יחוייב מזה המאמר שיצא ממנה מי שיודע פעולה אחת או שתים ממלאכת הרפואה , כי כמו זה לא יקרא 'רופא' כי אם על המעט; אך אם אמר שיצא ממנה כל רופא , הנה יחוייב שיצא ממנה כל מי שיש לו אי זה הסתבכות במלאכת הרפואה. בכל מושבותיכם תאכלו מצות - באור שמצוַת המצה נוהגת בכל מושבות; ואולם מצוַת הפסח אינה כן , כי היא אינה נוהגת אלא בארץ ישראל , במקום אשר יבחר יי' ממנה , כמו שהתבאר בפרשת 'ראה אנכי': אמר "לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך" וגו' (דב' טז , ה). והנה זה ראיה שמצות המצה אינה תלויה במצות הפסח , אבל הם שתי מצות; והנה בא המאמר במצוַת אכילת מצה ביחוד , שנאמר "בערב תאכלו מצות" (לעיל , יח). והנה למדנו מזה הפסוק , שהמצות שיצא האדם בהם ידי חובתו הם המצות שאפשר שיאכלו בכל מושבות , לא המצות שאי אפשר לאכלן בכל , מושבות , כמו 'לחם הפנים' ו'חלות תודה' ו'רקיקי נזיר' ומה שינהג מנהגם (ראה פסחים לו , א; מכיל' בא פסחא י). (כא) משכו וקחו לכם - רוצה לומר: שימשוך , מי שיש לו , וייחד השה לפסח; ויקח , מי שאין לו (ראה מכיל' בא פסחא יא) , רוצה לומר: שיקנה אותו. צאן - הוא "שה" שאמר לו השם יתעלה (לעיל , ג - ה); כי כבר יאמר צאן על הזכר גם כן. וידמה שכבר בחר השם יתעלה בפסח מצרים שיהיה שה כבשים , ואולם לדורות יהיה מן הכבשים או מן העזים. וזה , שכבר ידמה שהמצרים היו יותר מתעבים זביחת הצאן מזביחת העז; ולזה תמצא שכבר יחס זה התיעוב אל הצאן: אמר "כי תועבת מצרים כל רועה צאן" (בר' מו , לד). למשפחותיכם הוא מה שאמר "שה לבית אבות" (לעיל , ג). ושחטו הפסח - למדנו מזה , שצריך שתהיה כונתם בשחיטתם אותו , שתהיה השחיטה לשם פסח. ולזה גם כן אמר "זבח פסח הוא ליי'" (להלן , כז) - רוצה לומר: שתהיה זביחתו לשם פסח , להזכיר שכבר פסח על בתי בני ישראל במצרים. וכן תמצא בפרשת 'ראה אנכי' , שהקפידה התורה תמיד לזכור 'פסח' אצל הזביחה: אמר "וזבחת פסח"; "לא תוכל לזבוח את הפסח"; "שם תזבח את הפסח" (דב' טז , ב , ה , ו); וזה ממה שיורה , שכונת התורה היא שנזבחהו לשם פסח (ראה זבחים ז , ב; מכיל' בא פסחא יא). וכזה תמצא שהקפידה בענין החטאת , שנאמר "ושחט אותה לחטאת" (וי' ד , לג); וכבר נבאר בגזרת השם הסבה בזה בבאורנו ענין הקרבנות (וי' ד , ג). ואולם הסבה , אשר בעבורה הקפידה התורה שיהיה השה נשחט לשם פסח , היא כדי שיגיע לנו מזה הפועל התכלית אשר בעבורו נצטוינו בזאת המצוה , והוא: לפרסם הנפלאות שעשה לנו השם יתעלה כאשר הוציאנו ממצרים. ולזאת הסבה בעינה היה זה הקרבן "במכסת נפשות" (לעיל , ד) ו"בבית אחד" (להלן , מו) , כי זה כולו ממה שיוסיף הערה לנמנין בזה הקרבן , שיתנו לבם בו ויזכרו מפני זה מה שבעבורו נצטוו בזאת המצוה. (כב-כג) ולקחתם אגודת אזוב - ידוע כי האזוב הוא צמח שפל מאד , ולזה אמר "מן הארז אשר בלבנון עד (לפנינו: ועד) האזוב אשר (בנוסחנו נוסף: יצא) בקיר" (מ"א ה , יג) , רוצה לומר: מן הצמח הגבוה עד הצמח השפל. והנה צוה השם יתעלה להיות ההזאה הזאת באגודת אזוב - לבזות השה , שהוא תועבת מצרים , בתכלית מה שאפשר , להראות לישראל הפסד אמונת המצרים. ואולם ההזאה שהיתה על המזבח , שהיתה לכבוד השם יתעלה , היתה באצבע הכהן הימני , כמו שיתבאר בענין הקרבנות (בה"מ וי' ד , ו); ולזה הוא מבואר , שכבר היה בזאת ההזאה בזוי נפלא לתועבת מצרים , ולזה התכלית היתה הצוָאה שתהיה זאת ההזאה באגודת אזוב. ואל שתי המזוזות מן הדם אשר בסף - הנה יתבאר מזה , שלכל הזאה והזאה היתה טבילה בדם אשר בסף , ולזה שב לזכור מן הדם אשר בסף; רוצה לומר , שלא תהיה ההזאה השנית מהדם הנשאר באגודת אזוב , אבל תהיה מן הדם אשר בסף. וזה מבואר חיובו מלשון הכתוב , וכן בארו זה במכילתא (מכיל' בא פסחא יא). ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר - ראוי שתדע , שזאת המצוה לא היתה אלא בפסח מצרים. והיתה הסבה בזה , לפי שהם הזו מן הדם על הפתח ועל שתי המזוזות , כדי שתהיה זאת ההזאה מצלת אותם , שלא יכנס המשחית בבית לנגוף , כמו שקדם (לעיל , יג). וזה אמנם יהיה כשיסתכלו בענין ההזאה הזאת , אשר היתה מבפנים בבתים שהיו שם , כי מפני זה יצאו מאמונות מצרים הנפסדות , כמו שבארנו (לעיל , ז , יג). (כד-כז) ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם - רוצה לומר: שחיטת הפסח , כי היא היתה לדורות. והיא אמנם תעשה בארץ ישראל לבד , כמו שבאר ואמר: והיה כי תבאו אל הארץ אשר יתן יי' לכם כאשר דבר ושמרתם את העבודה הזאת. וכבר יורה שזה המאמר שב לשחיטת הפסח , שכבר באר אחר זה , שזאת העבודה אשר תהיה לדורות , היא זבח פסח ליי'; וזה לראיה , שההזאה על המשקוף ועל המזוזות לא היתה אלא בפסח מצרים. והנה השכל יחייב זה; וזה , כי המצוה הזאת לא תהיה נוהגת אלא בפני הבית , כמו שהתבאר בזה המקום (פס' כה) ובפרשת 'ראה אנכי' (דב' טז , ב). ושם היו ההזאות בכללם במזבח (ראה וי' א , ה ועוד) או בקדשי הקדשים ולפני הכפרת או נכח קדשי הקדשים (ראה וי' טז , יד - טו) , ולא היתה ההזאה במקום אחר , כמו שיתבאר בענין הקרבנות; אבל חוייב בפסח מצרים שתהיה ההזאה בו בזה האופן , כי לא היה להם אז בית מיוחד לשם יתעלה. ויקוד העם וישתחוו - רוצה לומר: לשם יתעלה , לתת לו תודה על הטובה אשר אמר להטיב להם. (כט) היושב על כסאו - רוצה לומר , שהיה ראוי שיהיה יושב על כסאו , להיות לו המלוכה אחריו; כי הממלכה תהיה לבכור , לפי הנהוג. בבית הבור - רוצה לומר: בבית האסורים. (לא) גם אתם גם בני ישראל... ולכו עבדו את יי' כדברכם - הנה זה מנהג הלשון , כמו "גם לי גם לך לא יהיה גזורו" (מ"א ג , כו). והרצון בזה , שיצאו האנשים והנשים והטף , וילכו דרך שלשת ימים במדבר לזבוח ליי' , כאשר שאלו (ראה שמ' ה , ג; ח , כג). (לב) גם צאנכם גם בקרכם קחו - הרצון בזה , שמה ששאלתם "גם מקנינו ילך עמנו לא תשאר פרסה" (שמ' י , כו) , הנני נותן לכם רשות על זה. וברכתם גם אותי - רוצה לומר , שברכתכם תבא עלי במה שאטיב לכם משלי , כטעם "ברכת אובד עלי תבא" (איוב כט , יג). והרצון בזה: לא די שאשלח אתכם עם כל אשר לכם , אבל אתן לכם עוד משלי באופן שתברכוני; כמו ששאל ממנו משה באמרו "גם אתה תתן בידנו זבחים ועולות" (שמ' י , כה) . וידמה שהוא נתן להם מתנות רבות בצאתם , לראותו הפלא שעשה להם השם יתעלה; ועוד , כי השם יתעלה נתן את חן העם בעיני מצרים (ראה להלן , לו) , ומפני זה הטיב להם משלו. (לג) ותחזק מצרים - הרצון בו: יד מצרים , או ארץ מצרים. כלנו מתים - כתרגומו; והרצון בזה , שהם כלם דורכים אל המות , אם לא ישולחו בני ישראל מארץ מצרים. (לד) משארותם - הם הכלים שילושו בהם הבצק. (לו) וישאילום - רוצה לומר: מצרים היו מתעוררים מעצמם להשאיל אותם מה שלא שאלו מהם , כי נתן השם יתעלה את חן העם בעיני מצרים. וינצלו את מצרים - הוא מענין הפרשה והבדלה , כטעם "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב" (שמ' לג , ו); "ויצל אלהים את מקנה אביכן (בנוסחנו: אביכם) ויתן לי" (בר' לא , ט). והרצון בזה , שהפרישו והבדילו מהם כל הדברים היקרים שהיו להם ונשאום , כמו שייעד השם יתעלה להם (ראה שמ' ג , כב). (לז) כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף - הנה ספר זה , להודיע שכבר נתקיים הייעוד שיעד השם יתעלה ליעקב , שכבר יעשהו לגוי גדול במצרים (ראה בר' מו , ג); כי הם לא ירדו שם כי אם בשבעים נפש (ראה שמ' א , ה) , ולא ארך הזמן שיצאו משם בזה הרבוי הנפלא. (לח) וגם ערב רב עלה אתם - הם האנשים שנתערבו עמהם משאר האומות , כמו המצרים וזולתם. והנה נתערבו עמהם , לראותם חוזק הפלאים שנעשו להם. והנה הקדים לזכור האנשים שיצאו משם ואחר כן זכר המקנה , כי זהו הסדור הראוי. (לט) ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות , כי לא החמיץ הבצק עדיין , ולא יכלו להמתין שיחמיץ; לפי שלא עשו להם צדה לדרך , כי גורשו ממצרים בחפזון ובבהלה ולא יכלו להתעכב שם , באופן שישאו עמהם לחם לאכול. ולזכור זה הענין , צוה השם יתעלה שנאכל מצות בשבעת ימי הפסח. (מ) ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה - תחסר מלת 'עד'; וככה "ארבעים יכנו" (דב' כה , ג) , שהרצון בו: עד ארבעים יכנו , כמו שנבאר שם בגזרת השם. והנה הרצון בזה הוא , שישראל ישבו במצרים עד ארבע מאות ושלשים שנה , ולא פורש מאי זה עת התחיל זה החשבון. והנראה בעינינו הוא , שכבר התחיל זה החשבון אם מעת שנולד יצחק , אם מעת נבואת 'בין הבתרים' , כמו שבארנו בפרשת 'לך לך' (בר' טו , יג). והנאות בעיני בזה , שהחשבון מתחיל מעת נבואת 'בין הבתרים' , והיא היתה כמו חמש עשרה שנה קודם שנולד יצחק. והנה הארבע מאות שנה שאמר השם יתעלה לאברהם התחילו מעת שנולד יעקב , כי הוא היה הראשון שגר בארץ לא לו גרות מַתמיד; והנה יצאו ישראל ממצרים קודם הקץ שנאמר לאברהם כמו ארבעים וחמש שנה. והוא מבואר , שאם לא חטאו ישראל , היו נוחלים הארץ תכף צאתם , קודם הקץ , ולזה שלח משה מרגלים לתור את ארץ כנען זמן מועט אחר צאתם ממצרים (ראה סע"ר ח); אבל הטו עונותיהם (ע"פ יר' ה , כה) ונתאחרו שם במדבר ארבעים שנה , ואחר כן ירשו את ארץ כנען על יד יהושע. והנה על כל פנים נתקיימה להם ירושת הארץ , אם בבא הקץ , אם קודם לו מעט , כמו שיתבאר מדברינו במה שיבא (במ' י , לה); רוצה לומר , שכבר נחלו את הארץ קודם הקץ. (מא) בעצם היום הזה - רוצה לומר , שהיה בסוף ארבע מאות ושלשים שנה. יצאו כל צבאות יי' - הם השבטים. (מב) ליל שמורים הוא ליי' - הוא מענין זכירה , אלא שהיא זכירה תמידית , כמו שבארנו (לעיל , יז). והרצון בו , שהלילה הזה זכר השם יתעלה ושמר אותו להוציא צבאותיו מארץ מצרים , כי כן הגביל השם יתעלה בתחלת הענין , שהוא יסבב שלא ירצה פרעה לשלח את העם עד הלילה הזה שהיה בה מכת בכורים , והוא ליל חמשה עשר בניסן. הוא הלילה הזה ליי' שמורים לכל בני ישראל לדורותם - הוא מענין זכירה גם כן. והרצון בו , שכבר יחוייבו ישראל לדורותם לזכור בלבם מה שעשה להם השם יתעלה מהנפלאות בלילה הזה. וזה אמנם יהיה נשלם בשיזכרו זה בפה , כמו שבאה המצוה בזה במה שאחר זה , שנאמר "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים" (שמ' יג , ג). והנה נתבאר מזה המקום , שזאת הזכירה תהיה בליל חמשה עשר , כי הזכירה אשר בפה ראוי שתהיה בעת שנצטוינו לזכור זה בלב , כי היא מביאה אליה. והנה אין ספק שזאת הזכירה היא בפה , כאמרו "ולמען תספר באזני בנך" (שמ' י , ב); "והגדת לבנך" (שמ' יג , ח); כי הכונה כלה היא לפרסם ענין הנפלאות שעשה השם יתעלה , וזה הפרסום ישלם בזכירה אשר תהיה בפה , לא בזכירה אשר תהיה בלב. והנה תמצא 'זכירה' בענין הגדה וספור: "כי אם זכרתני אתך" , "ולא זכר שר המשקים" (בר' מ , יד , כג); וכן "זכור את יום השבת" (שמ' כ , ח) או "שמור את יום השבת" (דב' ה , יב) הם מענין זכירה בפה , כמו שנבאר שם בגזרת השם. (מג) ויאמר יי' אל משה ואל אהרן - רוצה לומר , שכבר אמר זה למשה , שיאמר אותו לאהרן , והוא יהיה לו לפה באלו המצות. כל בן נכר לא יאכל בו - ראוי שתדע , כי אין הרצון בבן נכר מי שהוא מעם אחר; וזה , שכבר התבאר בזה המקום שהגר מותר באכילת הפסח (להלן , מח - מט) , אע"פ שהוא מעם אחר , כיון שהוא מאמין בתורת ישראל. ובהיות הענין כן , הנה יהיה בן נכר מי שהוא מאמונה אחרת , ואע"פ שהיה ישראל; ולזה הוא מבואר , שישראל משומד הוא בכלל בן נכר (ראה יבמות ע , ב; מכיל' בא פסחא טו). והוא מבואר , שזאת המצוה לא צותה התורה אל הבן נכר , כי אינו מקיים מצות השם יתעלה , אבל צותה לנו שלא נאכילהו מבשר הפסח; כי מצות התורה כלם הם לאנשי התורה , וזה מבואר בנפשו. וכבר נתבאר בשרשים הכוללים , כי האכילה תהיה בכזית (ראה רלב"ג הקדמה לבר' , באור המלות , המקום השביעי); ולזה הוא מבואר , שמי שהאכיל כזית מבשר הפסח לישראל משומד עובר ב'לא תעשה'. (מד) וכל עבד איש מקנת כסף - הוא עבד שגופו קנוי , כמו עבד כנעני. ומלתה אותו אז יאכל בו - ראוי שתדע , שאין זה המאמר שב אל העבד , כי כבר יתבאר ממה שאמר אחר זה "וכל ערל לא יאכל בו" (להלן , מח) , שאין העבד הערל אוכל בו. ואולם אמרו אז יאכל בו הוא שב אל האיש שזכר , וירצה בזה , שהאדון אסור לאכול מבשר הפסח אם יהיה עבדו , אשר גופו קנוי לו , ערל (ראה יבמות ע , ב; מכיל' בא פסחא טו). (מה) תושב ושכיר. תושב - הוא 'גר תושב'; והוא אשר קבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה , כי בזולת זה לא נניח אותו לישב בארץ , כמו שיתבאר במה שיבא (בה"פ שמ' כג , לג) בגזרת השם. ושכיר - הוא העבד שאין גופו קנוי. והנה למדה אותנו התורה , שאף על פי שיהיו התושב והשכיר מולים , לא יותר לנו להאכילם מהפסח (ראה מכיל' בא פסחא טו). ומזה המקום נלמוד , שהעבד אשר גופו קנוי יותר לו לאכול מבשר הפסח כשנמול , כי הוא נקשר יותר לאמונתנו מהתושב והשכיר; ואִלו היתה כונת התורה שיהיה העבד הזה אסור לאכול מבשר הפסח , היה ראוי שתבאר זה הדין בעבד , ונדע מזה שכן הדין בתושב ושכיר (ראה שם). (מו) בבית אחד יאכל - ידוע כי ה'בית' יאָמר על המקום שהוא מוקף מחיצה. והנה צותה התורה , שהנמנין על הפסח יאכלוהו במקום אחד , יגבילוהו מחיצות , לא בשני מקומות; והכונה בזה היא , שיהיה הפסח בכללו נאכל במקום אחד (ראה פסחים פו , א). הנה , כמו שהקפידה התורה שיצָּלה יחד בכללו , "ראשו על כרעיו ועל קרבו" (לעיל , ט) , כן הקפידה שיהיה נאכל יחד , במקום אחד. לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה - ראוי שתדע , כי ההוצאה היא שיעקר האדם הדבר ממקום מה ויוציאהו משם ויניחהו חוץ מהמקום הראשון. ולזה הוא מבואר , שלא יעבור האדם על 'לאו' זה , אם לא יקח הבשר מהמקום שהוא בו ויוציאהו חוץ למקום ההוא ויניחהו שם; אבל אם עקר ולא הניח , או הניח ולא עקר , הנה אין זה הוצאה , אבל הוא קצת ממלאכת ההוצאה; ולזה הוא מבואר שלא יתחייב על זה מלקות (ראה פסחים פה , ב). וכבר נבאר עוד בגזרת השם דיני ההוצאה אצל הבאור במצות שבת (בה"פ שמ' כ , ח - יא). וראוי שתדע גם כן , שאינו חייב על הוצאת הבשר אם אין בה כזית , כי לא יפול שֵם האכילה בפחות מכזית. והנה למדנו זה ממה שאמר בראש הפסוק בבית אחד יאכל; וזה לראיה כי בדבר נאכל ידבר , וזה לא יִשלם בפחות מכזית , כמו שהתבאר בשרשים הכוללים (ראה רלב"ג הקדמה לבר' , באור המלות , המקום השביעי; ראה מכשב"י בא יב , מה). ומזה יתבאר , שאם לא היה הבשר ראוי לאכילה , לאי זו סבה שיהיה זה , לא יתחייב עליו אם יוציאהו. ואפשר שתהיה הכונה בשם בית - חבורה , כמו הענין באמרו "ושמחת אתה וביתיך" (דב' יד , כו) , שהרצון בו: חבורת המתקבצים בביתו מהנשים והטף ובני הבית בכללם. ויהיה הרצון בו , שיאכל הפסח בחבורה אחת , לא בשתי חבורות (ראה פסחים פו , א; מכיל' בא פסחא טו). ולפי שאמר לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה , למדנו שהמקום אשר יאכלוהו בו ראוי שיהיה מוקף , כדי שיתכן בו שיוציאו משם לחוץ. ועצם לא תשברו בו - ראוי שתדע , כי לא יקרא 'עצם' השחוס ומה שידמה לו , כי מינו נאכל אפילו בשור; ואולם יקרא 'עצם' מה שלא יתכן שיֵאָכל לפי הנהוג , ואע"פ שכבר יקרה שיאכל בגְדִי הרך. ולזה לא יתחייב משום שבירת העצם אלא בעצם שאין מדרכו שיאכל בשור הגדול אחר שנתבשל , כי איננו נהוג שיאכל העצם אשר כזה גם בשה (ראה משנה פסחים ז , יא) . ולפי שאמר לא תשברו , למדנו שעל שבירתו חייב , לא על שריפתו (ראה פסחים פד , ה). ועוד , שכבר נתבאר בפרשת 'בהעלותך' , שכבר יתחייב אפילו בנותר , שחייב לשרפו; וזה שכבר נאמר שם "לא ישאירו ממנו עד בקר ועצם לא תשברו (בנוסחנו: ישברו) בו" (במ' ט , יב); ולזה הוא מבואר , שאין בשריפת העצם משום שבירה . והנה יתבאר מזה , שכבר יתחייב על שבירת עצם אפילו בעת שהוא פסול , לפי שכבר כפלה התורה לזכור אזהרת שבירת עצם בזה המקום , אפילו על מה שיצא מהבשר חוץ - שהוא אסור באכילה , כמו שנבאר (ראה בקובץ תועלות לרלב"ג , שמ' יב , א - יג , טז , תועלת כג שרש ד) - שנאמר: לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה ועצם לא תשברו בו (ראה פסחים פד , א ואי'). ומזה יתבאר , שדין שבירת עצם ינהג במה שידמה לזה מהפסול , שהיה לו שעת הכושר , היה בה ראוי שיהיה נאכל , שנאמר בבית אחד יאכל וגו' ועצם לא תשברו בו. ומזה יתבאר , שאם שבר בו עצם מבעוד יום - חייב , שהרי הוא כשר וראוי שיאכל בבא עתו (ראה פסחים פד , ב); ואולם הפסח שלא היתה לו שעת הכושר - לא יתחייב בו משום שבירת עצם. ומזה יתבאר , שהפסח הבא בטומאת צבור , רוצה לומר: כשהיו רוב ישראל טמאים , אע"פ שהוא נאכל , כיון שאינו ראוי לאכילה מצד עצמותו , אלא מצד שקרה שיהיו רוב ישראל טמאים , לא יתחייבו בו משום שבירת עצם; כי אמרו בבית אחד יאכל , יחוייב ממנו לפי השרשים הכוללים (ראה רלב"ג הקדמה לבר' , באור המלות , המקום השמיני) , שיהיה ראוי לאכילה מצד עצמותו. ומזה יתבאר , שלא יתחייבו משום שבירת עצם אם לא היה בו כזית בשר או מוח , כי האכילה לא תהיה בפחות מכזית (ראה פסחים פד , ב). והנה אפשר שיתבאר מצד אחר , שהפסח הבא בטומאה לא יתחייבו בו משום שבירת עצם. וזה , כי כבר אמרה התורה בזה המקום ועצם לא תשברו בו , ובפסח שני , בפרשת 'בהעלותך' , "ועצם לא תשברו (בנוסחנו: ישברו) בו" (במ' ט , יב); ולזה הוא מבואר , כי אמרו לא תשברו בזה המקום , לא בא זה המיעוט להתיר שבירת עצם בפסח שני , אבל הוא להתיר שבירת עצם בפסח הבא בטומאת צבור. וזה יתבאר יותר ממה שנזכר מזה בפסח שני , כי הוא כאילו אמר , שבזה הפסח הנדחה לפסח שני מפני טומאת יחידים הוזהרו על שבירת עצם , אבל אם היה בלתי נדחה לפסח שני מפני הטומאה הזו , אבל היתה באופן שיותר לעשותו בטומאה , וזה יהיה כשנטמא רוב צבור , אז לא יתחייבו על שבירת עצם (ראה פסחים פד , א - ב) . והסבה בזה , כי אזהרת שבירת עצם - עם שהיתה להעיר על החפזון שצוו לאכול בו בשר הפסח , עד שלא היה להם פנאי לשבר העצמות - הנה הוא גם כן לכבוד הקרבן , שלא ינהגו בו מנהג גרגרנות. ואולם הפסח שבא בטומאה - כבר הוסר הכבוד ממנו , עד שכבר יאכלוהו הטמאים , כמו שנבאר בגזרת השם בפרשת 'בהעלותך' (במ' ט , ו); ולזה לא הקפידה התורה אם ישבר בו עצם. והוא גם כן לעשות שינוי בזאת האכילה , כדי שישאלו התינוקות מזה ועל מזה (ע"פ אס' ד , ה); ולזה לא נקפיד בזה השנוי במה שיקרה על המעט , כי היא מלתא דלא שכיחה , ודי בענינה שִׁנוי כי יאכלוהו הטמא והטהור יחדו (ע"פ דב' יב , כב). ואולם אמרנו , כי התורה כיונה לעשות שִׁנוי בזה , כדי שישאלו זה התינוקות ויתפרסם להם ענין יציאת מצרים , לפי שכבר יראה שהתורה כיונה לזה ממה שאמרה "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבדה הזאת לכם" (לעיל , כו); "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה יי' לי בצאתי ממצרים" (שמ' יג , ח); ולזה אמר "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך" וגו' (שמ' י , ב); כי בזה תתפרסם האמונה האמתית להם . (מז) כל עדת ישראל יעשו אותו - מגיד שענין היות השה נקח לבית אבות או לאדם ולשכניו (ראה לעיל , ג - ד) לא היה אלא ב'פסח מצרים' , אבל ב'פסח דורות' יִמָּנה האדם עם מי שירצה (ראה מכיל' בא פסחא טו) , עד שכל עדת ישראל אפשר שיתחברו בפסח אחד , אם היה שיהיה בו די (ראה פסחים עח , ב; מכיל' בא פסחא ה). וזאת העשייה הוא לשחוט אותו בין הערבים. ולמדנו מזה , שזה חובה לכל אחד ואחד מישראל. (מח) וכי יגור אתך גר - הוא 'גר צדק' , שנתגייר וקבל עליו עול מצות התורה (ראה מכיל' בא פסחא טו). המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו - רוצה לומר , שלא יותר לו לעשות הפסח אם לא יהיו נמולים כל הזכרים אשר הם לו , כמו בניו וילידי ביתו ומקנת כספו , שגופם קנוי לו. וזה , עם שהוא מבואר בנפשו , שכל אלו הם נכללים במה שאמר המול לו כל זכר , הנה הוא גם כן מבואר מעניין מה שאמר השם יתעלה לאברהם שימול לו כל זכר (ראה בר' יז , י) , ואחר כן באר שכבר יוכללו בזה ילידי ביתו ומקנת כספו (שם , יב). וראוי שיתבאר לנו מזה , כי כמו שימנע הגר מעשיית הפסח מפני שלא נמולו בניו ועבדיו , כן הענין גם כן בישראל , כי לא החמירה התורה בגר יותר ממה שהחמירה בישראל; אבל דבר הכתוב בהווה , לפי שזה הענין יתכן שימצא יותר בגר ממה שימצא בישראל , וזה מבואר בנפשו. וכן ראוי שיתבאר מזה , שמילת בניו ועבדיו מעכבת אותו מאכילת הפסח , כי כבר נכלל בעשיית הפסח האכילה; וזה יתבאר ממה שאומר בפרשת 'בהעלותך' "ככל חוקת הפסח יעשו אותו" (במ' ט , יב) - וזה כולל חקות האכילה , כמו שיתבאר שם. ועוד , כי כבר מצאנו כי גם מילת העבד מעכבת בעליו מאכילת הפסח , כמו שנתבאר בזאת הפרשה (לעיל , מד) , ולזה הוא מבואר , שמילת בניו ועבדיו מעכבת אותו מאכילת הפסח (ראה מכיל' בא פסחא טו). והיה כאזרח הארץ - לכל דיני זאת המצוה. וכל ערל לא יאכל בו - אפילו היה הערל ישראל (ראה פסחים צו , א; מכיל' בא פסחא טו); ואם אכל ממנה , עובר ב'לאו'. (מט) תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם - רוצה לומר: לענין המצות בכללם , כי לא יתגייר הגר לקיים קצת המצות זולת קצת; וזה , כי התורה היא נימוס אחד שלם , אין להוסיף עליו ואין לגרוע ממנו , כמו שנזכר זה בתורה (דב' ד , ב; יג , א; ראה מכיל' בא פסחא טו). (נא) ויהי בעצם היום הזה - הוא דבק עם מה שאחר זה. והרצון בו , כי בעצם היום הזה , שהוציא יי' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם , בו ביום דבר השם יתעלה למשה על מצות הבכורות , ובו ביום אמר משה אל העם שיזכרו היום אשר יצאו ממצרים , וכל הדברים הנמשכים לזה עד פרשת 'ויהי בשלח' (שמ' יג , א - טז).