מאגר הכתר שמות פרק יב עם פירוש רש"י

פרק יב
[א] וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר:
[ב] הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה:
[ג] דַּבְּר֗וּ אֶֽל־כָּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת:
[ד] וְאִם־יִמְעַ֣ט הַבַּיִת֘ מִֽהְי֣וֹת מִשֶּׂה֒ וְלָקַ֣ח ה֗וּא וּשְׁכֵנ֛וֹ הַקָּרֹ֥ב אֶל־בֵּית֖וֹ בְּמִכְסַ֣ת נְפָשֹׁ֑ת אִ֚ישׁ לְפִ֣י אָכְל֔וֹ תָּכֹ֖סּוּ עַל־הַשֶּֽׂה:
[ה] שֶׂ֥ה תָמִ֛ים זָכָ֥ר בֶּן־שָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִן־הַכְּבָשִׂ֥ים וּמִן־הָעִזִּ֖ים תִּקָּֽחוּ:
[ו] וְהָיָ֤ה לָכֶם֙ לְמִשְׁמֶ֔רֶת עַ֣ד אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְשָׁחֲט֣וּ אֹת֗וֹ כֹּ֛ל קְהַ֥ל עֲדַֽת־יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם:
[ז] וְלָֽקְחוּ֙ מִן־הַדָּ֔ם וְנָ֥תְנ֛וּ עַל־שְׁתֵּ֥י הַמְּזוּזֹ֖ת וְעַל־הַמַּשְׁק֑וֹף עַ֚ל הַבָּ֣תִּ֔ים אֲשֶׁר־יֹאכְל֥וּ אֹת֖וֹ בָּהֶֽם:
[ח] וְאָכְל֥וּ אֶת־הַבָּשָׂ֖ר בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּ֑ה צְלִי־אֵ֣שׁ וּמַצּ֔וֹת עַל־מְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ:
[ט] אַל־תֹּאכְל֤וּ מִמֶּ֙נּוּ֙ נָ֔א וּבָשֵׁ֥ל מְבֻשָּׁ֖ל בַּמָּ֑יִם כִּ֣י אִם־צְלִי־אֵ֔שׁ רֹאשׁ֥וֹ עַל־כְּרָעָ֖יו וְעַל־קִרְבּֽוֹ:
[י] וְלֹא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר וְהַנֹּתָ֥ר מִמֶּ֛נּוּ עַד־בֹּ֖קֶר בָּאֵ֥שׁ תִּשְׂרֹֽפוּ:
[יא] וְכָכָה֘ תֹּאכְל֣וּ אֹתוֹ֒ מָתְנֵיכֶ֣ם חֲגֻרִ֔ים נַֽעֲלֵיכֶם֙ בְּרַגְלֵיכֶ֔ם וּמַקֶּלְכֶ֖ם בְּיֶדְכֶ֑ם וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּחִפָּז֔וֹן פֶּ֥סַח ה֖וּא לַיהוָֽה:
[יב] וְעָבַרְתִּ֣י בְאֶֽרֶץ־מִצְרַיִם֘ בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּה֒ וְהִכֵּיתִ֤י כָל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָדָ֖ם וְעַד־בְּהֵמָ֑ה וּבְכָל־אֱלֹהֵ֥י מִצְרַ֛יִם אֶעֱשֶׂ֥ה שְׁפָטִ֖ים אֲנִ֥י יְהוָֽה:
[יג] וְהָיָה֩ הַדָּ֨ם לָכֶ֜ם לְאֹ֗ת עַ֤ל הַבָּתִּים֙ אֲשֶׁ֣ר אַתֶּ֣ם שָׁ֔ם וְרָאִ֙יתִי֙ אֶת־הַדָּ֔ם וּפָסַחְתִּ֖י עֲלֵכֶ֑ם וְלֹא־יִֽהְיֶ֨ה בָכֶ֥ם נֶ֙גֶף֙ לְמַשְׁחִ֔ית בְּהַכֹּתִ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
[יד] וְהָיָה֩ הַיּ֨וֹם הַזֶּ֤ה לָכֶם֙ לְזִכָּר֔וֹן וְחַגֹּתֶ֥ם אֹת֖וֹ חַ֣ג לַֽיהוָ֑ה לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם תְּחָגֻּֽהוּ:
[טו] שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאֹ֖ר מִבָּתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י׀ כָּל־אֹכֵ֣ל חָמֵ֗ץ וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל מִיּ֥וֹם הָרִאשֹׁ֖ן עַד־י֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי:
[טז] וּבַיּ֤וֹם הָֽרִאשׁוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלָאכָה֙ לֹא־יֵעָשֶׂ֣ה בָהֶ֔ם אַ֚ךְ אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֣ל לְכָל־נֶ֔פֶשׁ ה֥וּא לְבַדּ֖וֹ יֵעָשֶׂ֥ה לָכֶֽם:
[יז] וּשְׁמַרְתֶּם֘ אֶת־הַמַּצּוֹת֒ כִּ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הוֹצֵ֥אתִי אֶת־צִבְאוֹתֵיכֶ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וּשְׁמַרְתֶּ֞ם אֶת־הַיּ֥וֹם הַזֶּ֛ה לְדֹרֹתֵיכֶ֖ם חֻקַּ֥ת עוֹלָֽם:
[יח] בָּרִאשֹׁ֡ן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֤וֹם לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב תֹּאכְל֖וּ מַצֹּ֑ת עַ֠ד י֣וֹם הָאֶחָ֧ד וְעֶשְׂרִ֛ים לַחֹ֖דֶשׁ בָּעָֽרֶב:
[יט] שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים שְׂאֹ֕ר לֹ֥א יִמָּצֵ֖א בְּבָתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י׀ כָּל־אֹכֵ֣ל מַחְמֶ֗צֶת וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגֵּ֖ר וּבְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ:
[כ] כָּל־מַחְמֶ֖צֶת לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ בְּכֹל֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם תֹּאכְל֖וּ מַצּֽוֹת: פ
[חמישי] [כא] וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְכָל־זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם מִֽשְׁכ֗וּ וּקְח֨וּ לָכֶ֥ם צֹ֛אן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶ֖ם וְשַׁחֲט֥וּ הַפָּֽסַח:
[כב] וּלְקַחְתֶּ֞ם אֲגֻדַּ֣ת אֵז֗וֹב וּטְבַלְתֶּם֘ בַּדָּ֣ם אֲשֶׁר־בַּסַּף֒ וְהִגַּעְתֶּ֤ם אֶל־הַמַּשְׁקוֹף֙ וְאֶל־שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֔ת מִן־הַדָּ֖ם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ף וְאַתֶּ֗ם לֹ֥א תֵצְא֛וּ אִ֥ישׁ מִפֶּֽתַח־בֵּית֖וֹ עַד־בֹּֽקֶר:
[כג] וְעָבַ֣ר יְהוָה֘ לִנְגֹּ֣ף אֶת־מִצְרַיִם֒ וְרָאָ֤ה אֶת־הַדָּם֙ עַל־הַמַּשְׁק֔וֹף וְעַ֖ל שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֑ת וּפָסַ֤ח יְהוָה֙ עַל־הַפֶּ֔תַח וְלֹ֤א יִתֵּן֙ הַמַּשְׁחִ֔ית לָבֹ֥א אֶל־בָּתֵּיכֶ֖ם לִנְגֹּֽף:
[כד] וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְחָק־לְךָ֥ וּלְבָנֶ֖יךָ עַד־עוֹלָֽם:
[כה] וְהָיָ֞ה כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן יְהוָ֛ה לָכֶ֖ם כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּ֑ר וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּֽאת:
[כו] וְהָיָ֕ה כִּֽי־יֹאמְר֥וּ אֲלֵיכֶ֖ם בְּנֵיכֶ֑ם מָ֛ה הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את לָכֶֽם:
[כז] וַאֲמַרְתֶּ֡ם זֶבַח־פֶּ֨סַח ה֜וּא לַיהוָ֗ה אֲשֶׁ֣ר פָּ֠סַח עַל־בָּתֵּ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּמִצְרַ֔יִם בְּנָגְפּ֥וֹ אֶת־מִצְרַ֖יִם וְאֶת־בָּתֵּ֣ינוּ הִצִּ֑יל וַיִּקֹּ֥ד הָעָ֖ם וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ:
[כח] וַיֵּלְכ֥וּ וַֽיַּעֲשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ: ס
[ששי] [כט] וַיְהִ֣י׀ בַּחֲצִ֣י הַלַּ֗יְלָה וַיהוָה֘ הִכָּ֣ה כָל־בְּכוֹר֘ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַיִם֒ מִבְּכֹ֤ר פַּרְעֹה֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עַל־כִּסְא֔וֹ עַ֚ד בְּכ֣וֹר הַשְּׁבִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּבֵ֣ית הַבּ֑וֹר וְכֹ֖ל בְּכ֥וֹר בְּהֵמָֽה:
[ל] וַיָּ֨קָם פַּרְעֹ֜ה לַ֗יְלָה ה֤וּא וְכָל־עֲבָדָיו֙ וְכָל־מִצְרַ֔יִם וַתְּהִ֛י צְעָקָ֥ה גְדֹלָ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם כִּֽי־אֵ֣ין בַּ֔יִת אֲשֶׁ֥ר אֵֽין־שָׁ֖ם מֵֽת:
[לא] וַיִּקְרָא֩ לְמֹשֶׁ֨ה וּֽלְאַהֲרֹ֜ן לַ֗יְלָה וַיֹּ֙אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּ֣וֹךְ עַמִּ֔י גַּם־אַתֶּ֖ם גַּם־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּלְכ֛וּ עִבְד֥וּ אֶת־יְהוָ֖ה כְּדַבֶּרְכֶֽם:
[לב] גַּם־צֹאנְכֶ֨ם גַּם־בְּקַרְכֶ֥ם קְח֛וּ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּרְתֶּ֖ם וָלֵ֑כוּ וּבֵרַכְתֶּ֖ם גַּם־אֹתִֽי:
[לג] וַתֶּחֱזַ֤ק מִצְרַ֙יִם֙ עַל־הָעָ֔ם לְמַהֵ֖ר לְשַׁלְּחָ֣ם מִן־הָאָ֑רֶץ כִּ֥י אָמְר֖וּ כֻּלָּ֥נוּ מֵתִֽים:
[לד] וַיִּשָּׂ֥א הָעָ֛ם אֶת־בְּצֵק֖וֹ טֶ֣רֶם יֶחְמָ֑ץ מִשְׁאֲרֹתָ֛ם צְרֻרֹ֥ת בְּשִׂמְלֹתָ֖ם עַל־שִׁכְמָֽם:
[לה] וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵ֥ל עָשׂ֖וּ כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַֽיִּשְׁאֲלוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם כְּלֵי־כֶ֛סֶף וּכְלֵ֥י זָהָ֖ב וּשְׂמָלֹֽת:
[לו] וַיהוָ֞ה נָתַ֨ן אֶת־חֵ֥ן הָעָ֛ם בְּעֵינֵ֥י מִצְרַ֖יִם וַיַּשְׁאִל֑וּם וַֽיְנַצְּל֖וּ אֶת־מִצְרָֽיִם: פ
[לז] וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מֵרַעְמְסֵ֖ס סֻכֹּ֑תָה כְּשֵׁשׁ־מֵא֨וֹת אֶ֧לֶף רַגְלִ֛י הַגְּבָרִ֖ים לְבַ֥ד מִטָּֽף:
[לח] וְגַם־עֵ֥רֶב רַ֖ב עָלָ֣ה אִתָּ֑ם וְצֹ֣אן וּבָקָ֔ר מִקְנֶ֖ה כָּבֵ֥ד מְאֹֽד:
[לט] וַיֹּאפ֨וּ אֶת־הַבָּצֵ֜ק אֲשֶׁ֨ר הוֹצִ֧יאוּ מִמִּצְרַ֛יִם עֻגֹ֥ת מַצּ֖וֹת כִּ֣י לֹ֣א חָמֵ֑ץ כִּֽי־גֹרְשׁ֣וּ מִמִּצְרַ֗יִם וְלֹ֤א יָֽכְלוּ֙ לְהִתְמַהְמֵ֔הַּ וְגַם־צֵדָ֖ה לֹא־עָשׂ֥וּ לָהֶֽם:
[מ] וּמוֹשַׁב֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר יָשְׁב֖וּ בְּמִצְרָ֑יִם שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה:
[מא] וַיְהִ֗י מִקֵּץ֙ שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה וְאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וַיְהִ֗י בְּעֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה יָ֥צְא֛וּ כָּל־צִבְא֥וֹת יְהוָ֖ה מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
[מב] לֵ֣יל שִׁמֻּרִ֥ים הוּא֙ לַֽיהוָ֔ה לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם הֽוּא־הַלַּ֤יְלָה הַזֶּה֙ לַֽיהוָ֔ה שִׁמֻּרִ֛ים לְכָל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְדֹרֹתָֽם: פ
[מג] וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן זֹ֖את חֻקַּ֣ת הַפָּ֑סַח כָּל־בֶּן־נֵכָ֖ר לֹא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ:
[מד] וְכָל־עֶ֥בֶד אִ֖ישׁ מִקְנַת־כָּ֑סֶף וּמַלְתָּ֣ה אֹת֔וֹ אָ֖ז יֹ֥אכַל בּֽוֹ:
[מה] תּוֹשָׁ֥ב וְשָׂכִ֖יר לֹא־יֹֽאכַל־בּֽוֹ:
[מו] בְּבַ֤יִת אֶחָד֙ יֵאָכֵ֔ל לֹא־תוֹצִ֧יא מִן־הַבַּ֛יִת מִן־הַבָּשָׂ֖ר ח֑וּצָה וְעֶ֖צֶם לֹ֥א תִשְׁבְּרוּ־בֽוֹ:
[מז] כָּל־עֲדַ֥ת יִשְׂרָאֵ֖ל יַעֲשׂ֥וּ אֹתֽוֹ:
[מח] וְכִֽי־יָג֨וּר אִתְּךָ֜ גֵּ֗ר וְעָ֣שָׂה פֶסַח֘ לַיהוָה֒ הִמּ֧וֹל ל֣וֹ כָל־זָכָ֗ר וְאָז֙ יִקְרַ֣ב לַעֲשֹׂת֔וֹ וְהָיָ֖ה כְּאֶזְרַ֣ח הָאָ֑רֶץ וְכָל־עָרֵ֖ל לֹא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ:
[מט] תּוֹרָ֣ה אַחַ֔ת יִהְיֶ֖ה לָאֶזְרָ֑ח וְלַגֵּ֖ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכֲכֶֽם:
[נ] וַֽיַּעֲשׂ֖וּ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽת־אַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ: ס
[נא] וַיְהִ֕י בְּעֶ֖צֶם הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה הוֹצִ֨יא יְהוָ֜ה אֶת־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם עַל־צִבְאֹתָֽם: פ

פרק יב
(א) ויאמר יי' אל משה ואל אהרן - שבשביל שאהרן עשה וטרח במופתים כמשה , חלק לו כבוד זה במצוה ראשונה , שכְּלָלוֹ עם משה בדיבור (ראה תנח' בא ה). בארץ מצרים - חוץ לכרך; או אינו אלא בתוך הכרך? תלמוד לומר: "כצאתי את העיר" וגו' (שמ' ט , כט). ומה תפלה קלה לא התפלל בתוך הכרך , דבר חמור לא כל שכן. ומפני מה לא נדבר בתוך הכרך? לפי שהיתה מלאה גלולים (ראה מכיל' בא פסחא א). (ב) החדש הזה - הראהו לבנה בחידושה ואמר לו: כשהירח מתחדש יהי לך ראש חדש. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו: על חדש ניסן אמר לו: זה יהי ראש לסדר מניין חדשים , שיהא אייר קרוי 'שיני' , סיון 'שלישי' (ראה מכיל' בא פסחא א). הזה - נתקשה משה על מולד הלבנה , באיזה שיעור תֵרָאֶה ותהא ראויה לקדש; והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע , ואמר לו: כזה ראה וקדש. וכיצד הראהו , והלא לא נדבר עמו אלא ביום , שנאמר: "ויהי ביום דבר יי'" (שמ' ו , כח); "ביום צותו" (וי' ז , לח); "מן היום אשר צוה יי'" (במ' טו , כג)? אלא סמוך לשקיעת החמה נאמרה לו פרשה זו , והראהו עם חשכה. (ג) דברו אל כל עדת בני ישראל - וכי אהרן מדבר , והלא כבר נאמר "ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתתי תשמרו" וגו' (שמ' לא , יג)? אלא חולקין כבוד זה לזה , ואמרו זה לזה: למדני; והדבור יוצא מבין שניהם כאילו שניהם מדברים (ראה מכיל' בא פסחא ג). דברו אל כל עדת ישראל... בעשור לחדש - דברו היום , בראש חדש , שיקחוהו בעשור לחדש (ראה מכיל' שם). הזה - פסח מצרים מקחו בעשור , ולא פסח דורות (ראה גם מכשב"י יב , ג). שה לבית אבות - למשפחה אחת; הרי שהיו מרובים , יכול שה אחד לכולם? תלמוד לומר: שה לבית. (ד) ואם ימעט הבית מהיות משה - אם יהיו מועטים מהיותם משׂה אחד , שאין יכולין לאוכלו ויבא לידי נותר , ולקח הוא ושכנו וגו'; זהו משמעו לפשוטו. ועוד יש בו מדרש (מכיל' בא פסחא ג): ללמד שאחר שנמנו עליו יכולין להתמעט ולמשוך ידיהם הימנו , ולִמָּנוֹת על שה אחר; אך אם באו למשוך ידם ולהתמעט מהיות משה , יתמעטו בעוד השה בהוייתו בחיים , ולא משנשחט (ראה מכיל' שם). מכסת - חשבון , וכן "מכסת הערכך" (וי' כז , כג). לפי אכלו - הראוי לאכילה , פרט לחולה וזקן שאינו יכול לאכול כזית (ראה מכיל' שם). תכסו - תתמנו (ראה ת"א). (ה) תמים - בלא מום (ראה מכיל' בא פסחא ד). בן שנה - כל שנתו קרוי 'בן שנה' (ראה שם) , כלומר: שנולד בשנה זו. מן הכבשים ומן העזים - או מזה או מזה (ראה שם) , שאף עז קרוי 'שה' , שנאמר "ושה עזים" (דב' יד , ד). (ו) והיה לכם למשמרת - זהו לשון 'ביקור' , שנטען ביקור ממום ארבעה ימים קודם שחיטה (ראה פסחים צו , א). ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים , מה שלא ציוה כן בפסח דורות? היה רבי מתיא בן חרש אומר (מכיל' בא פסחא ה): הרי הוא אומר "ואעבר עליך ואראך והנה עתך עת דודים" (יח' טז , ח) - אמר הקדוש ברוך הוא: הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו , ולא היו בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו , שנאמר "ואת ערום ועריה" (שם , ז); ונתן להם שתי מצות: דם פסח ודם מילה , שמלו באותו הלילה; שנאמר "מתבוססת בדמיך" (שם , ו) - בשני דמים , ואומר "גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור" (זכ' ט , יא); ושהיו שטופין בעבודה זרה , אמר להם: ["משכו וקחו לכם" (להלן , כא) - ] "משכו" ידיכם מעבודה זרה , "וקחו לכם" צאן של מצוה. ושחטו אתו וגו' - וכי כולם שוחטין? אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו (ראה קידושין מא , ב). קהל עדת ישראל - קהל ועדה וישראל. מכאן אמרו: פסחי צבור נשחטין בשלש כתות זו אחר זו; נכנסה כת ראשונה , ננעלו דלתות העזרה וכו'; כדאיתא בפסחים (משנה פסחים ה , ה). בין הערבים - משש שעות ולמעלה קרוי בין הערבים (ראה מכיל' בא פסחא ה) , שהשמש נוטה לְבֵית מְבוֹאוֹ לערוב. ולשון בין הערבים נראה בעיני: אותן שעות שבין עריבת היום לעריבת הלילה; עריבת היום בתחלת שבע , "כי ינטו צללי ערב" (יר' ו , ד; ראה פסחים נח , א); ועריבת הלילה - תחלת הלילה. 'ערב' - לשון 'נשף' ו'חשך' , כמו "וערבה כל שמחה" (יש' כד , יא). (ז) ולקחו מן הדם - זו קבלת הדם. יכול ביד? תלמוד לומר: "אשר בסף" (להלן , כב). המזוזות - הם הזקופות אחת מכאן לפתח ואחת מכאן לפתח. המשקוף - הוא העליון , שהדלת שוקף עליו כשסוגרין אותו; 'לינטיר' בלעז. ולשון 'שקיפה': חבטה , כמו "קול עלה נדף" (וי' כו , לו) - "דשקיף" (ת"א); "שדופות קדים" (בר' מא , כג) - "שקיפן קידום" (ת"א); "חבורה" (שמ' כא , כה) - "משקופי" (ת"א). על הבתים אשר יאכלו אתו בהם - ולא על משקוף ומזוזות שבבית התבן ובבית הבקר , שאין דרין בתוכו (ראה מכיל' בא פסחא ו). (ח) את הבשר - ולא גידים ועצמות (ראה מכיל' בא פסחא ו). על מרורים - כל עשב מר נקרא 'מרור'; וצום לאכול מר , זכר ל"וימררו את חייהם" (שמ' א , יד; ראה פסחים קטז , ב). (ט) אל תאכלו ממנו נא - שאינו צלוי כל צרכו קורהו 'נא' בלשון ערבי. ובשל מבשל - כל זה באזהרת: אל תאכלו (ראה פסחים מא , ב). במים - מניין לשאר משקין? תלמוד לומר: ובשל מבשל , מכל מקום. כי אם צלי אש - למעלה גזר עליו במצות 'עשה' , וכאן הוסיף עליו 'לא תעשה': אל תאכלו... כי אם צלי אש (ראה שם). ראשו על כרעיו - כולו צולהו כאחד , עם ראשו , עם כרעיו , עם קרבו (ראה פסחים עד , א); בני מעיו נותן לתוכו לאחר הדחתן. ולשון על כרעיו ועל קרבו - כלשון "על צבאותם" (שמ' ו , כו) - צבאותם כמות שהם; אף זה כמות שהוא: כל בשרו משלם. (י) והנותר ממנו עד בקר - מה תלמוד לומר עד בקר פעם שניה? ליתן בקר על בקר (ראה מכיל' בא פסחא ו): שהבקר משמעו הנץ החמה , ובא הכתוב להקדים , שאסור באכילה מעלות השחר; זהו לפי משמעו. ועוד מדרש אחר (פסחים פג , ב): לימד שאינו נשרף ביום טוב אלא ביום המחרת , וכן תדרשנו: והנותר ממנו בבקר ראשון עד בקר שני יעמוד , ותשרפנו. (יא) מתניכם חגורים - מזומנים לדרך. בחפזון - לשון בהלת מהירות , כמו "ויהי דוד נחפז ללכת" (ש"א כג , כו); "אשר השליכו ארם בחפזם" (מ"ב ז , טו). פסח הוא ליי' - הקרבן קרוי פסח על שם הפסיחה [שהקדוש ברוך הוא מדלג בתי בני ישראל שבין בתי מצרים , וקופץ ממצרי למצרי , וישראל אמצעי נמלט]; ואתם עשו כל עבודותיו לשם שמים (ראה מכיל' בא פסחא ז) [דרך דלוג וקפיצה , זכר לשמו שקרוי 'פסח'. וגם 'פשקא' (בלעז) - לשון פסיעה]. (יב) ועברתי - כמלך העובר ממקום למקום (ראה מכיל' בא פסחא ז) , ובהעברה אחת וברגע אחד כולם לוקים. כל בכור בארץ מצרים - אף בכורות אחרים והם במצרים (ראה שם). ומניין אף בכורי מצרים שבמקומות אחרים? תלמוד לומר: "למכה מצרים בבכוריהם" (תה' קלו , י). מאדם ועד בהמה - מי שהתחיל בעבירה תחלה , ממנו מתחלת הפורענות (ראה מכיל' שם). ובכל אלהי מצרים - של עץ נרקבת , ושל מתכת נמסת ונתכת לארץ (ראה שם). אעשה שפטים אני יי' - אני בעצמי , ולא על ידי שליח (ראה שם). (יג) והיה הדם לכם לאות - לכם לאות , ולא לאחרים לאות (ראה מכיל' בא פסחא ז). מכאן שלא נתנו מן הדם אלא מבפנים. וראיתי את הדם - והלא הכל גלוי לפניו?! אלא: נותן אני את עיני לראות שאתם עסוקים במצוותי , ופוסח אני עליכם (ראה מכיל' בא פסחא יא). ופסחתי - וחמלתי (ראה ת"א) , ודומה לו: "פסוח והמליט" (יש' לא , ה). ואני אומר: כל 'פסיחה' - לשון דילוג וקפיצה: ופסחתי - מדלג היה מבתי ישראל לבתי מצרים , שהיו שרויין זה בתוך זה; וכן "פוסחים על שתי הסעיפים" (מ"א יח , כא) - מדלגין; וכן כל פִּסחים הולכים כקופצים; וכן "פסוח והמליט" (יש' לא , ה) - מדלגו וממלטו מבין המומתים. ולא יהיה בכם נגף - אבל הווה הוא במצרים. הרי שהיה מצרי בבית ישראל , יכול ימלט? תלמוד לומר: ולא יהיה בכם נגף , אבל הווה הוא במצרים. הרי שהיה ישראל בביתו של מצרי , שומע אני: ילקה בגינו? תלמוד לומר: ולא יהיה בכם נגף (ראה מכיל' בא פסחא ז). (יד) לזכרון - לדורות. וחגותם אותו - יום שהוא לך לזכרון אתה חוגגו (ראה מכיל' בא פסחא ז); ועדיין לא שמענו איזהו יום הזכרון , תלמוד לומר: "זכור את היום הזה אשר יצאתם" (שמ' יג , ג) - למדנו שיום היציאה הוא יום הזכרון; ואיזה יום יצאו? תלמוד לומר: "ממחרת הפסח יצאו" (במ' לג , ג) - הוי יום חמשה עשר בניסן הוא של יום טוב; שהרי ליל חמשה עשר אכלו את הפסח , ולבקר יצאו. לדרתיכם - שומע אני: מיעוט דורות - שנים? תלמוד לומר: חקת עולם תחגוהו (ראה מכיל' שם). (טו) שבעת ימים - 'שיטיינא' (בלעז) של ימים. שבעת ימים מצות תאכלו - (ראה פסחים קכ , א:) ובמקום אחר הוא אומר: "ששת ימים תאכל מצות [וביום השביעי עצרת]" (דב' טז , ח)!? למדנו על שביעי שאינו חובה לאכול מצה , ובלבד שלא יאכל חמץ. מניין אף ששה רשות? זו מידה בתורה: דבר שהיה בכלל , ויצא מן הכלל ללמד , לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא: מה שביעי רשות , אף ששה רשות; יכול אף לילה הראשון רשות? תלמוד לומר: "בערב תאכלו מצות" (להלן , יח) - הכתוב קבעו חובה. אך ביום הראשון תשביתו שאור - מערב יום טוב; וקרוי 'ראשון' , שהוא לפני השבעה; ומצינו מוקדם קרוי 'ראשון' , כמו "הראשון אדם תולד" (איוב טו , ז) - הלפני אדם נולדת?! או אינו אלא ראשון של שבעה? תלמוד לומר: "לא תשחט על חמץ" וגו' (שמ' לד , כה) - לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים (ראה פסחים ה , א). הנפש ההיא - כשהיא בנפשה ובדעתה , פרט לאנוס. מישראל - שומע אני: תכרת מישראל ותלך אל עם אחר!? תלמוד לומר במקום אחר: "מלפני" (וי' כב , ג) - בכל מקום שהוא רשותי (ראה מכיל' בא פסחא ח). (טז) מקרא קדש. מקרא - שם דבר , וקרא אותו קדש - לאכילה ושתיה וכסות (ראה מכיל' בא פסחא ט). לא יעשה בהם - אפילו על ידי אחרים. הוא לבדו - ולא מכשיריו , שאיפשר לעשותן מערב יום טוב (ראה שבת כד , ב). לכל נפש - אף לבהמה; יכול אף לגוים? תלמוד לומר (מכיל' בא פסחא ט): אך. (יז) ושמרתם את המצות - שלא תבא לידי חימוץ; מכאן אמרו (מכיל' בא פסחא ט): תלטוש בצונן. רבי יאשיה אומר: אל תהי קורא 'את המצות' , אלא 'המצוות': כדרך שאין מחמיצין את המצה , כך אין מחמיצין את המצוה , אלא אם בא לידך , עשה אותה מיד. ושמרתם את היום הזה - ממלאכה. לדרתיכם חקת עולם - לפי שלא נאמר 'דורות' ו'חקת עולם' על המלאכה (ראה לעיל , טז) , אלא על החגיגה (ראה לעיל , יד) , לכך חזר ושנאו כאן , שלא תאמר: אזהרת "כל מלאכה לא יעשה" (לעיל , טז) לא לדורות נאמרה , אלא לאותו הדור. (יח) עד יום האחד ועשרים - למה נאמר , והלא כבר נאמר "שבעת ימים" (לעיל , טו)? לפי שנאמר "ימים" , לילות מניין? תלמוד לומר: עד יום האחד ועשרים (ראה מכיל' בא פסחא י). (יט) לא ימצא בבתיכם - מניין לגבולין? תלמוד לומר (מכיל' בא פסחא י): "בכל גבולך" (שמ' יג , ז). מה תלמוד לומר 'בתים'? מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך , יצא חמצו של נכרי שהוא אצל ישראל ולא קבל עליו אחריות. כי כל אכל מחמצת - לענוש כרת על השאור. והלא כבר עָנַש על החמץ (לעיל , טו)? אלא שלא תאמר: חמץ , שראוי לאכילה , ענש עליו , שאור , שאינו ראוי לאכילה - לא יענש עליו; ואם ענש על שאור ולא ענש על חמץ , הייתי אומר: שאור , שהוא מחמץ אחרים , ענש עליו , חמץ , שאינו מחמץ אחרים - לא יענש עליו; לכך נאמר שניהם (ראה מכיל' בא פסחא י). בגר ובאזרח הארץ - לפי שהנס נעשה לישראל , הוצרך לרבות את הגרים (ראה שם). (כ) מחמצת לא תאכלו - אזהרה על אכילת שאור. כל מחמצת - להביא את תערובתו (ראה מכיל' בא פסחא י). בכל מושבותיכם תאכלו מצות - זה בא ללמד שתהא ראויה ליאכל בכל מושבותיכם , פרט למעשר שיני ולחלות התודה (ראה שם). (כא) משכו - מי שיש לו צאן , ימשוך משלו. וקחו - מי שאין לו , יקח מן השוק (ראה מכיל' בא פסחא יא). למשפחתיכם - "שה לבית אבות" (לעיל , ג). (כב) אזוב - מין ירק הוא שיש לו גבעולין. אגודת אזוב - שלשה קלחין קרויין 'אגודה' (ראה סוכה יג , א). אשר בסף - בכלי , כמו "ספות כסף" (מ"ב יב , יד). מן הדם אשר בסף - למה חזר ושנאו? שלא תאמר: טבילה אחת לשלשת המתנות; לכך נאמר עוד אשר בסף - שתהא כל נתינה ונתינה מן הדם אשר בסף; על כל הגעה - טבילה (ראה מכיל' בא פסחא יא). ואתם לא תצאו וגו' - מגיד שמאחר שנתנה רשות למשחית לחבל , אינו מבחין בין צדיק לרשע (ראה שם); ולילה רשות היא למחבלים , שנאמר "בו תרמש כל חיתו יער" (תה' קד , כ). (כג) ופסח - וחמל; ויש לומר: ודלג (ראה פירושו לעיל , יג). ולא יתן המשחית - ולא יתן לו יכלת לבא; כמו "ולא נתנו אלהים להרע עמדי" (בר' לא , ז). (כה) והיה כי תבאו - תלה הכתוב עבודה זו מביאתן לארץ ואילך; ולא נתחייבו במדבר אלא פסח אחד שעשו בשנה השנית , ועל פי הדִבֵּר (ראה במ' ט). כאשר דבר - והיכן דבר? "והבאתי אתכם אל הארץ" וגו' (שמ' ו , ח). (כז) ויקד העם - על בשורת הגאולה וביאת הארץ ובשורת הבנים שיהיו להם. (כח) וילכו ויעשו בני ישראל - וכי כבר עשו , והלא מראש חדש נאמר להם? אלא מכיון שקבלו עליהם , מעלה עליהם כאילו עשו (ראה מכיל' בא פסחא יב). וילכו ויעשו - אף ההליכה מנה הכתוב: לימד שכר להליכה ושכר לעשייה (ראה שם). כאשר צוה יי' את משה ואת אהרן (בנוסחנו: ואהרן) - להגיד שבחן של ישראל , שלא הפילו דבר מכל מצות משה ואהרן (ראה שם). ומהו כן עשו? - אף משה ואהרן כן עשו. (כט) ויי' - כל מקום שנאמר "ויי'" - הוא ובית דינו (ראה ב"ר נא , ב) , שהוי"ו לשון תוספת הוא , כגון: פלוני ופלוני. הכה כל בכור - אף של אומה אחרת והוא במצרים (ראה מכיל' בא פסחא יג). מבכור פרעה - אף פרעה בכור היה , ונשתייר מן הבכורות (ראה שם , יב); עליו הוא אומר: "בעבור הראותך את כחי" (שמ' ט , טז) - בים סוף. עד בכור השבי - שהיו שמחין לאידן של ישראל; ועוד , שלא יאמרו: יראתינו הביאה את הפורענות (ראה מכיל' בא פסחא יג). ו"בכור השפחה" (שמ' יא , ה) בכלל היה , שהרי מנה מן החשוב שבכולן עד הפחות , ובכור השפחה חשוב מבכור השבי. (ל) ויקם פרעה ממטתו לילה , ולא כדרך מלכים בשלש שעות ביום (ראה מכיל' בא פסחא יג) , הוא תחלה , ואחר כך כל עבדיו - מלמד שהיה מחזר על בתי כל עבדיו ומעמידן (ראה שם). כי אין בית אשר אין שם מת - יש שם בכור , מת; אין שם בכור , גדול הבית קרוי 'בכור' , שנאמר "גם (לפנינו: אף) אני בכור אתנהו" (תה' פט , כח). דבר אחר: מצריות מזנות תחת בעליהן ויולדות מרווקים פנויים , והיו להם בכורות הרבה , פעמים הם חמשה לאשה אחת , כל אחד בכור לאביו (ראה מכיל' שם). (לא) ויקרא למשה ולאהרן לילה - מגיד שהיה מחזר על פתחי העיר וצועק: היכן משה שרוי? היכן אהרן שרוי? (ראה מכיל' בא פסחא יג). גם אתם - הגברים. גם בני ישראל - הטף. ולכו עבדו את יי' כדברכם - הכל כמו שאמרתם , ולא כאשר אמרתי אני; בִּטֵל "לא אשלח" (שמ' ה , ב) , בטל "מי ומי ההולכים" (שמ' י , ח) , בטל "צאנכם ובקרכם יוצג" (שם , כד). (לב) גם צאנכם גם בקרכם קחו. ומהו כאשר דברתם? - "גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות" (שמ' י , כה); קחו כאשר דברתם. וברכתם גם אתי - התפללו עלי שלא אמות (ראה מכיל' בא פסחא יג) , שאני בכור. (לג) כלנו מתים - אמרו: לא כגזרת משה; הוא אמר: "ומת כל בכור" (שמ' יא , ה) , וכאן אף הפשוטים מתים , חמשה או עשרה בבית אחד (ראה מכיל' בא פסחא יג). (לד) טרם יחמץ - המצריים לא הניחום לשהות כדי חימוץ. משארתם - שְׁיָרֵי מצה ומרור. על שכמם - אע"פ שבהמות הרבה הוליכו עמהם , מחבבים היו את המצוה (ראה מכיל' בא פסחא יג). (לה) כדבר משה - שאמר להם במצרים: "וישאלו איש מאת רעהו" (שמ' יא , ב; ראה מכיל' בא פסחא יג). ושמלות - אף הם חשובות להם מן הכסף ומן הזהב; המאוחר בפסוק חשוב. (לו) וישאילום - אף מה שלא היו שואלים מהם היו נותנים להם: אתה אומר אחד , טול שנים ולך (ראה מכיל' בא פסחא יג). וינצלו - "ורוקינו" (ת"א). (לז) מרעמסס סכתה - מאה ועשרים מיל היו , ובאו שם לפי שעה; הוא שנאמר "ואשא אתכם על כנפי נשרים" וגו' (שמ' יט , ד; ראה מכיל' בא פסחא יד). הגברים - מבן עשרים שנה ומעלה. (לח) ערב רב - תערובת אומות של גרים. (לט) עגות מצות - חררה של מצה (ראה מכיל' בא פסחא יד). בצק שלא החמיץ קרוי 'מצה'. וגם צדה לא עשו להם - לדרך; מגיד שבחן של ישראל , שלא אמרו: היאך נצא למדבר בלא צדה? אלא האמינו והלכו; הוא שמפורש בקבלה "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר" (יר' ב , ב); מה שכר מפורש אחריו? "קדש ישראל ליי'" וגו' (שם , ג). (מ) אשר ישבו במצרים - אחרי שאר הישיבות שישבו , גרים , "בארץ לא להם" (בר' טו , יג). שלשים שנה וארבע מאות שנה - בין הכל , משנולד יצחק עד עכשיו , היו ארבע מאות (ראה סע"ר ג). משהיה לו זרע לאברהם , נתקיים "כי גר יהיה זרעך" (בר' טו , יג); שלשים שנה היו משנגזרה גזירה בין הבתרים עד שנולד יצחק. ואי איפשר לומר בארץ מצרים לבדה , שהרי קהת מן הבאים עם יעקב היה , צא וחשוב כל שנותיו ושנות עמרם בנו ושמונים של משה , לא תמצאם כך; על כרחך , הרבה שנים היו לקהת עד שלא ירד למצרים , והרבה משנות עמרם נבלעים בשנות קהת , והרבה משמונים של משה נבלעים בשנות עמרם , הרי שלא תמנה ארבע מאות לביאת מצרים (ראה גם פירושו לשמ' ו , טז); והוזקקת לומר על כרחך , שאף שאר הישיבות נקראו 'גֵירות' , כעניין שנאמר "ויגר אברהם בארץ פלשתים" (בר' כא , לד) , וישיבת יצחק נקראת 'גירות' , ואפילו חברון , שנאמר "אשר גר שם אברהם ויצחק" (בר' לה , כז) , ואומר "את ארץ מגוריהם אשר גרו בה" (שמ' ו , ד); לפיכך אתה צריך לומר , כי "גר יהיה זרעך" (בר' טו , יג) - משהיה לו זרע; וכשתמנה ארבע מאות משנולד יצחק , תמצא מביאתן למצרים עד יציאתן מאתים ועשר. וזה אחד מן הדברים ששנו לתלמי המלך (ראה מכיל' בא פסחא יד). (מא) ויהי מקץ שלשים שנה וגו' , ויהי בעצם היום הזה - מגיד שכיון שהגיע הקץ , לא עיכבן המקום כהרף עין: בחמשה עשר בניסן באו מלאכי השרת אצל אברהם לבשרו; בחמשה עשר בניסן נולד יצחק; בחמשה עשר בניסן נגזרה גזירה בין הבתרים (ראה מכיל' בא פסחא יד). (מב) ליל שמורים הוא - שהיה הקדוש ברוך הוא שומר ומצפה לו לקיים אבטחתו להוציאם מארץ מצרים. הוא הלילה הזה ליי' - הוא הלילה שאמר לאברהם: בלילה הזה אני גואל את בניך (ראה מכיל' בא פסחא יד). שמורים לכל בני ישראל לדרתם - משומר ובא מן המזיקין (ראה פסחים קט , ב) , כעניין שנאמר "ולא יתן המשחית" וגו' (לעיל , כג). (מג) ויאמר יי' אל משה ואל אהרן זאת חקת הפסח - בארבעה עשר בניסן נאמרה להם פרשה זאת. כל בן נכר - שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים; ואחד הגוי ואחד ישראל משומד במשמע (ראה מכיל' בא פסחא טו). (מד) ומלתה אתו אז יאכל בו - רבו; מגיד שמילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח; דברי רבי יהושע (ראה מכיל' בא פסחא טו). רבי אליעזר אומר (ראה שם): אין מילת עבדיו מעכבת את רבו מלאכול בפסח; ומה תלמוד לומר אז יאכל בו? - העבד. (מה) תושב - זה גר תושב. שכיר - זה הגוי. ומה תלמוד לומר , והלא ערלים הם , ונאמר "כל ערל לא יאכל בו" (להלן , מח)?! אלא כגון ערבי מהול וגבעוני מהול , והוא תושב או שכיר (ראה מכיל' בא פסחא טו). (מו) בבית אחד יאכל - בחבורה אחת; שלא יֵעשו הנמנין עליו שתי חבורות ויחלקוהו. אתה אומר: בחבורה אחת , או אינו אלא בבית אחד כמשמעו , וללמד שאם התחילו אוכלין בחצר וירדו גשמים , לא יכנסו לבית? תלמוד לומר: "על הבתים אשר יאכלו אותו בהם" (לעיל , ז) - מכאן שהאוכל אוכל בשני מקומות (ראה מכיל' בא פסחא טו). לא תוציא מן הבית - מן החבורה (ראה שם). יאכל... ועצם לא תשברו בו - הראוי לאכילה , כגון שיש עליו כזית בשר , יש בו משום שבירת עצם; אין עליו כזית בשר , אין בו משום שבירת עצם (ראה שם). (מז) כל עדת ישראל יעשו אותו - למה נאמר? לפי שהוא אומר בפסח מצרים "שה לבית אבות" (לעיל , ג) , שנמנו עליו למשפחות , יכול אף פסח דורות כן? תלמוד לומר: כל עדת ישראל יעשו אתו (ראה מכיל' בא פסחא טו). (מח) ועשה פסח - יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד? תלמוד לומר: והיה כאזרח הארץ - מה אזרח בארבעה עשר , אף גר בארבעה עשר (ראה מכיל' בא פסחא טו). וכל ערל לא יאכל בו - להביא את שמתו אֶחיו מחמת מילה , שאינו משומד לערלות (ראה לק"ט שמ' יב , מח) , ואינו למד מ"בן נכר לא יאכל בו" (לעיל , מג). (מט) תורה אחת וגו' - להשוות גר לאזרח אף לשאר מצות שבתורה (ראה מכיל' בא פסחא טו).