מאגר הכתר שמות פרק יג עם פירוש רלב"ג ביאור המילות

פרק יג
(ב) קדש לי כל בכור - הרצון בו: הכנה והפרשה; כי לא תהיה קדושה כי אם לבכור בהמה טהורה , וכבר אמר באדם ובבהמה לי הוא , ולזה הוא מבואר , כי הרצון בו שהוא מענין הזמנה והפרשה. וזאת המצוה אינה כי אם בזכרים , שנאמר "הזכרים ליי'" (להלן , יב) . פטר כל רחם - הנה מלת פטר היא מענין פתיחה; והרצון בזה: הולד הראשון אשר נפתח בו רחם האם בלידתו (ראה מכיל' בא פסחא טז). ולזה למדנו , שאם יצא הולד דרך דופן (ראה משנה בכורות ב , ט) , לא דרך הרחם , או שלא יהיה שם רחם (ראה חולין ע , א) - והוא פה המקום הנקביי - הנה אינו בכור לזה הענין. והנה לקח השם יתעלה לו הבכורות באדם ובבהמה בבני ישראל , לפי שהוא הציל בכורות ישראל ביום הכותו כל בכור בארץ מצרים (ראה במ' ג , יג). והנה ידמה , שלא היו לישראל אז מהבהמות הטמאות כי אם החמורים , ולזה לא נהגה זאת הבכורה כי אם במין החמור מבין הבהמות הטמאות; ולא היו מגדלים סוסים , לפי שלא יותר לרכוב בהם במצרים כי אם לשרים הגדולים (ראה בה"מ בר' מא , מד). וראוי שתדע , שבכור אדם אינו נוהג בלויים וכל שכן בכהנים. וזה , כי הלויים לקחם השם יתעלה תחת כל בכור בבני ישראל , כמו שהתבאר בפרשת 'במדבר סיני' (במ' ג , יב); ואם פטרה קדושתם בכורות ישראל , כל שכן שתפטר בכוריהם , כי הם יהיו קדושים בזאת הקדושה הפוטרת הבכורות (ראה משנה בכורות א , א). והנה למדנו מזה , שבכור הבהמה אינו חייב בבכורה עד שיהיה הבכור ואמו מישראל , כי אמרו בבני ישראל שב אל הבכור והפטר רחם. ולזה הוא מבואר , שאם היה אחד מהם של גוי , או שהיה לו שותפות באחד מהם , אינו חייב בבכורה (ראה שם א , א; ב , א). (ג) זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים - היא זכירה בפה , כמו שבארנו במה שקדם (שמ' יב , מב) , והיא מצות 'עשה'; וזאת הזכירה נצטוינו בה בליל חמשה עשר , כמו שהתבאר במה שקדם (שם). והנה אמר משה זה המאמר ביום ההוא בעצמו אשר יצאו ממצרים. מבית עבדים - רוצה לומר , שהיו מוסגרים בארץ ההיא תכלית ההסגר , כמו שיהיה מוסגר הבית אשר ישימו בו העבדים , כדי שלא יברחו; ולזה אמרה התורה תמורת זה המאמר במקום אחר "מכור הברזל" (דב' ד , כ). כי בחוזק יד - רוצה לומר: ביד חזקה ובמכה נפלאה , שהביא על המצרים , הוציאם השם יתעלה משם , והיא מכת בכורות; ולזה צריך שיזכרו זה הפלא שעשה להם השם יתעלה. ולא יאכל חמץ - היא מצות 'לא תעשה' , הוזהרנו בה מאכילת חמץ. וכבר נזכר במה שקדם (שמ' יב , טו , יט) , שהעונש על זאת האזהרה הוא כרת. והנה יתבאר מהשרשים הכוללים (ראה רלב"ג הקדמה לבר' , באור המלות , המקום הראשון) , שכבר יתבאר מזאת האזהרה , שהחמץ אסור גם כן בהנאה , כי האכילה היא אחת ממיני ההנאה (ראה משנה פסחים ב , א; מכיל' בא פסחא טז). (ד) היום אתם יוצאים בחדש האביב - הנה אמר זה , כי התורה תצוה שנעשה הפסח בחדש האביב , כמו שאמר בפרשת 'ואלה המשפטים' "את חג המצות תשמור... למועד חדש האביב כי בו יצאת ממצרים" (שמ' כג , טו). ולזאת הסבה יצטרכו בית דין לעשות קצת השנים משלשה עשר חֹדש , כדי שיבא חג המצות בחדש האביב , כמו שבארנו במה שקדם (שמ' יב , ב). (ה) והיה כי יביאך וגו' ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה - רוצה לומר: שחיטת הפסח ואכילתו על התואר הנזכר; כי זה לא היה נוהג אלא בארץ , ובמקום שיבחר השם יתעלה ממנה היתה שחיטתו ואכילתו , כמו שיתבאר בפרשת 'ראה אנכי' (דב' טז , א - ח). והנה לא עשו ישראל פסח במדבר רק בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים , כי אז באה המצוה להם על זה מהשם יתעלה , כמו שיתבאר בפרשת 'בהעלותך' (במ' ט , א - ה). (ו-ז) שבעת ימים תאכל מצות - רוצה לומר , שמה שנאכל מהלחם באלו השבעת ימים יהיה מצה , אך אין חובה לאכול מצה כי אם בלילה הראשונה , כמו שבארנו במה שקדם (שמ' יב , יח); ולזה אמר בכאן: מצות יאכל את שבעת הימים , שהוא לשון מורה על היותו רשות. ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך - הם מצות 'לא תעשה'; ואין האדם חייב עליהם אם לא היה החמץ או השאור שלו , כמו שבארנו במה שקדם (שמ' יב , יט). וכן אינו חייב אם לא היה בהם שעור אכילה , והוא כזית; כי הכונה היתה בזה , כדי שלא יאכל החמץ או השאור באלו שבעת ימים , ולא תהיה אכילה בפחות מכזית , כמו שהתבאר בשרשים הכוללים (ראה רלב"ג הקדמה לבר' , באור המלות , המקום השביעי; ראה ביצה ז , ב). (ח) והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה יי' לי - ראוי שתדע , שזאת ההגדה יחוייב שתהיה בליל חמשה עשר (ראה מכיל' בא פסחא יז) , כי אז צותה התורה לעשות המעשים שיביאונו לזכור יציאת מצרים , והוא ענין אכילת הפסח בתֹאר ההוא; ולזה אמר במה שקדם (שמ' יב , מב) , כי הלילה הזה הוא נשמר לכל בני ישראל לדורותם. והנה רצה השם יתעלה , שנספר אלו המופתים הנפלאים לבנינו , ובעבור זה הרבה מופתיו בארץ מצרים , כי בזה האופן תמשך האמונה האמתית בשם יתעלה לבני ישראל תמיד , כאמרו "ולמען תספר באזני בנך" וגו' "וידעתם כי אני יי'" (שמ' י , ב). והנה הרצון בזה , שכבר עשה לי השם יתעלה אלו המופתים הנפלאים בצאתי ממצרים בעבור שאזכיר זה ואגידהו לבני ולבן בני , כי בזה תתמיד האמונה האמתית לישראל , כמו שזכרנו (שמ' י , א - ב). (ט) והיה... לאות על ידך - רוצה לומר , שתהיה זאת הפרשה , והיא "קדש לי כל בכור" (שמ' יג , א - י) , כתובה ותהיה לך לאות על היד , להזכיר ענין זאת הפרשה; כי כשתשא אותה תמיד על ידך , תביא אותך לזכור ענינה , ותהיה מפני זה תורת השם יתעלה , אשר צונו בזאת הפרשה , שגורה בפינו , ונזכור ענין יציאת מצרים שהיה בה מן הנפלאות מה שיביאנו להאמין בשם יתעלה אמונה אמתית. והנה באה כמו זאת המצוה בארבע פרשיות בתורה , והם: 'קדש לי כל בכור' (שמ' יג , א - י) , 'והיה כי יביאך' (להלן , יא - טז) , 'שמע' (דב' ו , ד - ט) , 'והיה אם שמוע' (דב' יא , יג - כא); ולזה ידענו , שאלו הארבע פרשיות יחוייב שתהיינה כתובות בתפילין של יד. וכן נזכר בכל אלו הפרשיות שיהיו בתפילין של ראש - אמר בזה המקום: ולזכרון בין עיניך , ובשאר המקומות אמר תמורת זה "ולטוטפות בין עיניך" (להלן , טז; דב' ו , ח; יא , יח). וראוי שתדע , שאין הכונה בזה שנניח תפילין של יד על היד בעצמה , כי זה יהיה מזיק מאד לפעולתנו. וכן אין הכונה שנניח תפילין של ראש בין העינים , מפני מה שאמרה התורה בהם ולזכרון בין עיניך , "ולטוטפות בין עיניך". וזה , כי אין שם מקום יתכן שיונחו בו; עם שהם יהיו סנורים בעינינו , רוצה לומר , שכבר ימנעונו מראיית הדברים כהוגן; עם שזה יהיה דבר יביא אותנו להיות ללעג ולשחוק לשאר העמים , וזה הפך כונת התורה , כאמרו "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני הגוים" (ראה דב' ד , ו) . ולזה יהיה הרצון באמרו בין עיניך - על הראש כנגד המוח , שהוא כנגד בין העינים , ואל זה המקום כיון באמרו "ולא תשימו קרחה בין עיניכם" (דב' יד , א) , והוא המקום שמוחו של תינוק רופס. ויהיה הרצון באמרו על ידך - על גובה היד גם כן , והוא בפרק האמצעי בין הכתף לזרוע (ראה מנחות לז , א). וכבר יתבאר גם כן כי תפילין של יד אינם מונחים על היד בעצמו , שנאמר והיה לך לאות - רוצה לומר , שיהיה לו לבד לאות; ואם היה על היד בעצמו , היה לאות לו ולאחרים , כי כולם יראו אלו התפילין , כמו שבארו זה במכילתא (בא פסחא יז). ועוד , שכבר יראה שהתורה צותה שיהיו אלו התפילין באלו המקומות כדי שנשׂים לבֵּנוּ ומחשבתנו באלו הפרשיות - כאמרו למען תהיה תורת יי' בפיך - ולזה ראוי שיהיו תפילין של יד כנגד הלב ותפילין של ראש כנגד המוח , כי משם תהיינה המחשבות. וראוי שתדע , כי תפילין של יד יחוייב שיהיו ביד השמאלי; וזה , כי כבר אמר בהם "וקשרתם לאות על ידך" בפרשיות 'שמע' , 'והיה אם שמוע' (דב' ה , ח; יא , יח) , ופועל הקשירה הזאת הוא לפי הנהוג ביד הימני - כמו שהתבאר מהשרשים הכוללים (ראה רלב"ג הקדמה לבר' , באור המלות , המקום הרביעי) - ולזה יחוייב שיהיו תפילין לפי הנהוג של יד ביד השמאלי , כי לא יתכן שתקשר אותם היד הימנית אם היו התפילין ביד הימנית , וזה מבואר בנפשו (ראה מנחות לז , א; מכיל' בא פסחא יז). ומזה יתבאר , שמי שהוא אטר יד ימינו יחוייב שיניח התפילין ביד הימני , כי לא יקשור באופן שלם כי אם בידו השמאלית; והפעולות התוריות ראוי שתעשינה באופן שתהיינה בו יותר שלימות , כמו שהתבאר מהשרשים הכוללים (ראה רלב"ג הקדמה לבר' , באור המלות , המקום הרביעי) . וראוי שתדע , שהוא מחוייב שיכתבו אלו הארבע פרשיות על הסדר שהם כתובות בתורה , בתפילין של יד - בקלף אחד או בעור אחד , ובתפילין של ראש יכתבו בארבע חתיכות מן הקלף או מן העור. וזה , כי בתפילין של יד אמר שהם יהיו לאות , שהוא לשון יחיד; ובתפילין של ראש אמר שהם יהיו "לטוטפות" (להלן , טז) , שהוא לשון רבים (ראה מנחות לד , ב; מכיל' בא פסחא יז). ואולם אמר בפרשה הראשונה מאלו: ולזכרון , שהוא לשון יחיד , לפי שזאת הפרשה תכתב ראשונה; ואם אין שם רבוי בהכתבה , כי היא תכתב בכללה בעור אחד או בקלף אחד; ואולם בשנית אמר "לטוטפות" (להלן , טז) , להורות על הרבוי. ומזה המקום נלמוד , שהוא ראוי שיכתבו הפרשיות האלו לפי הסדר שיש להם בתורה (ראה מנחות לד , ב) . וראוי שתדע , כי כתיבת התפילין לא תהיה אלא בעור בהמה וחיה טהורה (ראה שבת קח , א) , כי אין מהנהוג לכתוב בזולתם; והתורה תצוה לעשות הפעולות לפי הנהוג מהן , כי באופן ההוא תהיינה יותר שלמות , כמו שבארנו בשרשים הכוללים (ראה רלב"ג הקדמה לבר' , באור המלות , המקום הרביעי). ואולם איכות עשיית האות הזה והטוטפות , לפי מה שיורה עליו גדר אלו השמות , היה מבואר לאבותינו הקדושים דור אחר דור מפי משה; והנה נזכיר זה בזכרנו שרשי אלו המצות (ראה בקובץ תועלות לרלב"ג , שמ' יב , א - יג , טז , תועלת כט - ל) בגזרת השם. (י) ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה - רוצה לומר: משנה לשנה. והנה קרא השנה ימים , כי היא כמו יום ארוך , כמו שזכרנו במה שקדם (בה"מ בר' כד , נה). והנה הרצון בזאת החקה - החקה הנוהגת בכל מקום , כמו אכילת המצה והשבתת השאור והחמץ; ואולם עשיית הפסח לא יתחייבו בה כי אם בארץ , ושם יתחייבו בה בכל שנה. (יא-יב) והיה כי יביאך וגו' והעברת כל פטר רחם ליי' - מגיד לך הכתוב , שאין מצות בכור בהמה טהורה נוהגת אלא בארץ , לפי שיש לו קדושת הגוף (ראה תמורה כא , א - ב); ואמנם פדיון פטר חמור ועריפתו ופדיון בכור אדם , יתבאר שהוא נוהג גם כן בחוצה לארץ (ראה קידושין לז , א). ולזה זכר תחלה בכור הבהמה הטהורה , קודם שיזכור בכור אדם , להורות כי בכור הבהמה הטהורה הוא לבדו תלוי בארץ. וזה , שאם היה בכור אדם גם כן בלתי נוהג בחוצה לארץ , היה ראוי שיקדים בזאת המצוה בכור האדם , כמו שהקדימו במה שקדם , באמרו "באדם ובבהמה לי הוא" (לעיל , ב). וכבר יראה גם כן שבכור אדם נוהג בחוצה לארץ , לפי שכבר תמצא בפרשת 'במדבר סיני' שנמנו כל בכורות ישראל , והעודפים על מניין הלויים נתנו "חמשת חמשת שקלים" (ראה במ' ג , מ - נא). ואם אמר אומר , שהם היו לשם יתעלה , מפני שהצילם במצרים ביום הכותו כל בכור , ולזה יחוייב שיהיו נפדים הבכורות שיצאו ממצרים , ואעפ"י שלא יהיה בכור אדם נוהג בחוצה לארץ - אמרנו לו , כי כבר היו נמנין עמם הבכורות שנולדו אחר יציאת מצרים , כי זה המניין היה בשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים , כמו שהתבאר בפרשת 'במדבר סיני' (במ' ג , מא); וזה לאות כי פדיון בכור אדם נוהג בחוצה לארץ. ואם אמר אומר , שכבר יתבאר גם כן שבכור בהמה טהורה נוהג בחוצה לארץ , לפי שכבר היתה בהמת הלויים תחת כל בכור בבהמת ישראל בשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים , לפי מה שהתבאר בפרשת 'במדבר סיני' (במ' ג , מא) , וזה ראיה שבכור בהמה טהורה נוהג בחוצה לארץ - אמרנו לו , שאי אפשר שיונח הענין כן , כי כבר התבאר בכאן כי קצת ענין הבכורה תלוי בארץ , ולזה אמר: והיה כי יביאך וגו' והעברת כל פטר רחם ליי'; וזה ממה שהורה שבכור הבהמה הטהורה אינו נוהג אלא בארץ , כי הוא סמוך אל התנאי שזכר תחלה. ובכלל , הנה אם לא תהיה תלוייה בארץ לא בכורת האדם ולא בכורת הבהמה , לא יתאמת מה שנזכר בכאן מהִתָלות קצת ענין הבכורה בארץ. ובכלל , הנה כשהיה מחוייב שיהיה קצת הבכורה תלוי בארץ , הוא מבואר שהוא ראוי שיהיה תלוי בארץ ענין בכורת הבהמה שיש לה קדושת הגוף. ועוד , כי הבהמות אשר ללויים לא נמנו ולא בכור הבהמה אשר לישראל , כמו הענין בבכור האדם; ולזה יראה , שלא הקפידה התורה בבהמה כהקפדתה בבכור האדם. ועוד , כי בהמת הלויים לא היתה קדושה באופן קדושת הבכור , שנוכל לומר שתחול קדושת בכורות הבהמות על בהמות הלויים; שאם היה הענין כן , תהיינה בהמות הלויים כלם לאהרן ולבניו , כי הבכורות הם לו , כמו שנזכר בפרשת 'קרח' (במ' יח , טו). ואולם היות בהמות הלויים תחת בכורות הבהמות אשר לישראל היה , לפי שכבר היה ראוי שיהיו בכורות בהמתם לשם יתעלה מפני הצילו בכוריהם מבין בכורי מצרים; ולפי שהלויים היו לשם יתעלה , היה רצון השם יתעלה שתהיה בהמת הלויים פדיון לבכורות בהמת ישראל , כי לא היתה בהם קדושה , לפי שאין בכור הבהמה נוהג בחוצה לארץ. ובכלל , הנה מפני שקצת המצות הנזכרות בזאת הפרשה נוהגות בין בארץ בין בחוצה לארץ - כמו הענין בתפילין של ראש ותפילין של יד , כי הם נזכרו בפרשיות 'שמע' , 'והיה אם שמוע' בלא תנאי ביאת הארץ (ראה דב' ו , ד - ט; יא , יג - כא) - הוא מבואר , שאין בכאן מצוה נתלית בביאת הארץ זולת הראשונה , והיא בכור הבהמה הטהורה , אשר היא סמוכה לזה התנאי. וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים ליי' - למדנו מזה , שבכור בהמה טהורה אינו נוהג אלא בזכרים; ולזה הוא מבואר , שאם היה הנולד ראשון נקבה , אינו קדוש , ולא הבא אחריו , לפי שאינו בכור ולא פטר רחם (ראה בכורות יט , א; מכיל' בא פסחא טז). (יג) וכל פטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו - זה נוהג בחוצה לארץ , וכל מה שנזכר אחריו בזאת הפרשה מהמצוֹת , כמו שבארנו במה שקדם (לעיל , יא - יב). והנה זה השה הוא לכהן , כמו שנתבאר בפרשת 'קרח' (במ' יח , טו). והנה זה השה אין לו קדושה כלל , אבל הוא ממון כהן , כמו שאין לפדיון בכור האדם קדושה , אשר הוא נזכר אצלו; ולזה לא היה מתנאו שיהיה תמים . ועוד , שכבר נזכרה 'קדושה' בבכור הבהמה הטהורה לבדו: אמר בפרשת 'ראה אנכי' "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש" וגו' (דב' טו , יט) , ולא נזכרה 'קדושה' בפדיון פטר חמור. והנה זה השה כבר יהיה מן הכשבים או מן העזים , כי כל אחד מהם נקרא 'שה'. ויהיה נקבה או זכר , תמים או בעל מום , כי כל אחד מאלו נקרא 'שה'. ולזה יתחייב שיהיה חי , כי המת איננו שה כי אם בשתוף השם לבד (ראה משנה בכורות א , ד - ה). ולפי שכבר חייבה התורה לפדותו , ושאם לא פדהו יערפהו , כדי שלא יהנה בו , למדנו מזה שאסור לאדם ליהנות בפטר חמור עד שיפדהו (ראה בכורות ט , ב). ולמדנו כי כבר יתחייב אדם לפדות פטר חמור משיהיה בן חדש , מבכור אדם , כי כבר נתבאר בו בפרשת 'קרח' שמצות פדייתו תהיה מעת היותו בן חדש (ראה במ' יח , טז; בכורות יב , ב) , ואעפ"י שאין גופו נאסר בְּדבר כשלא נפדה; ולזה יהיה זה הדין יותר ראוי בפדיית פטר חמור שגופו נאסר בהנאה עד פדייתו. והנה לא זכרה התורה זה הדין בפטר חמור , לפי שכבר אפשר לו שלא יפדהו אבל יערפהו; ועוד , כי כבר הספיק לה מה שזכרה מזה העניין בפדיית בכור אדם. והנה לא ינהג דין פטר חמור אלא במי שהיה מדרכו להיות מן החמור; ולזה , אם לא היו לו קצת סימני חמור , אינו חייב בבכורה (ראה בכורות ה , ב) , כי הכתוב אומר "ופטר חמור" (שמ' לד , כ) , והוא מי שדרכו שיתואר בשהוא מן החמור . וראוי שתדע , שלא יהיה נפדה פטר חמור אלא בשה שיוכל הכהן לעשות ממנו כל מה שירצה , כמו הענין בפדיון בכור האדם , כי הכתוב הקיש פדיונם זה לזה בזה המקום ובפרשת 'קרח' (במ' יח , טו). ולזה לא יפדה פטר חמור בפסולי המוקדשין (ראה בכורות יב , א) , כי לא יוכל הכהן לעשות מהן מה שירצה , כמו שיתבאר במה שיבא בגזרת השם (בה"מ דברים יב , טו). והוא מבואר , שמצות פדייה קודמת למצות עריפה , כי כבר זכרה התורה זה בבאור (ראה משנה בכורות א , ז; מכיל' בא פסחא יח). והנה ענין העריפה הוא , לפי מה שיורה עליו הגדר , שיכה בערפו בקופיץ ובמה שידמה לו ממה שיאות לו בו , לפי הנהוג , ענין העריפה; ואם המיתו בענין אחר , בטל זאת המצוה. והוא מבואר , שהוא אסור בהנאה אחר העריפה , כי אין לפועל העריפה תכלית אחר אלא שלא יהנה ממנו בעליו (ראה משנה בכורות א , ז; מכיל' בא פסחא יח). וכל בכור אדם בבניך תפדה - מגיד לך , שאין בכור אדם נוהג אלא בזכרים , ולזה אמר בבניך , שהרצון בו: הזכרים. וכן תמצא , שכאשר נמנו הבכורות - לפי מה שנזכר בפרשת 'במדבר סיני' (במ' ג , מ) - לא נמנו אלא הזכרים. וענין זאת הפדייה הוא , שיתן לכהן חמש סלעים של כסף , או דבר שיקחהו הכהן בחמש סלעים , כמו שהתבאר בפרשת 'קרח' (במ' יח , טז; ראה משנה בכורות ח , ז; מכיל' בא פסחא יח). והנה הסלע הוא עשרים וארבע מעה של כסף צרוף , משקל כל מעה מהם - כמו משקל ששה עשר גרגירי שעורה (ראה פה"מ בכורות ח , ז). (טז) והנה זאת הפרשה נצטוינו גם כן לכתבה בתפילין של יד ותפילין של ראש , וזה מבואר ממה שאמר והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך. והנה הרצון בטוטפות - דבורים , מענין "ולא תטיף על בית יצחק" (לפנינו: ישחק; עמ' ז , טז) , ואם הם שנים שרשים . ואולם שאר דברי אלו הפרשיות הם מבוארים עם מה שקדם לנו מהדברים בהם. (התועלות לשמ' יב , א - יג , טז , בקובץ תועלות לרלב"ג). (הקדמה) (חלק ראשון:) "ויהי בשלח פרעה" וגו' (יג , יז) עד השירה (שמ' טו , א). (בחלק זה אין ביאור המילות).