מאגר הכתר שמות פרק יג עם פירוש ראב"ע פירוש א - הקצר

פרק יג
(ב) קדש לי כל בכור - כי כן כתוב: "כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אותם לי" (צירוף של במ' ג , יג ובמ' ח , יז). ואחר שיצאה הגזירה על כל בכור במצרים באדם ובבהמה ולא מתו בכורי ישראל , הם חייבים לפדות נפשם , לתת כָּפְרם לכבוד השם שפדם. (ד) וטעם בחדש האביב - שיעשו אותו בימי אביב , כאשר אמר על חג עצרת "חג הקציר" (שמ' כג , טז); ואם זה הראשון נעשה בימי אֲביב השעורים , לעולם השני יהיה בימי תחלת קציר חטים , אז יבא חג סכות באסיף (ראה שם). וכל זה דברי קבלה , כאשר הזכרתי בתחלה (בהקדמה לפירושו , הדרך השנית). (ה) והיה כי יביאך יי' - זה הכתוב דבק עם "והיה היום הזה לכם לזכרון" (שמ' יב , יד); כי הנה מועד הפסח תלוי בבוא אל הארץ. והטעם , כי אנשי המדבר לא צֻוו לשמור המועדים. (ח) בעבור זה - אמר רבי יונה המדקדק נוחו עדן (רקמה ע' שנג) , שהוא הפוך , וכן היה ראוי להיות: זה בעבור עשה יי' לי. וכפי דעתי , שאין לנו צורך להפך , וכן פירושו: "ועבדת את העבודה הזאת" (לעיל , ה) , היא עבודת הפסח; ותאמר לבנך , כי בעבור זאת העבודה שעשיתי , עשה לי האות שעשה , עד שיצאתי ממצרים. (ט) והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך - יתכן על שני פירושים. האחד - על דרך "קשרם על גרגרותיך כתבם על לוח לבך" (מש' ג , ג) , ויהי טעם לאות - כמו 'סימן'; ומהו שיהיה לאות ולזכרון? הוא כי ביד חזקה... - שתאמר כן בלבך ולבנך. וכן הכתוב השני "והיה לאות על ידך (בנוסחנו: ידכה) ולטוטפת בין עיניך" (להלן , טז) - והוא: "כי בחוזק יד הוציאנו יי' ממצרים" (שם). ומלת טוטפות - זרה במקרא; ויש אומרים (ראה מחברת: 'טף'): מטעם "הטף אל דרום" (יח' כא , ב). והפירוש השני - להיותו כמשמעו , לעשות תפילין שליד ושלראש; ובעבור שהעתיקו כן חכמינו ז"ל (מכיל' בא פסחא יז) , בטל הפירוש הראשון , כי אין עליו עדים נאמנים כאשר יש לפירוש השני. (י) וכן ושמרת את החקה הזאת למועדה - נכון היה להיותו דבק עם עבודת הפסח; גם הוא נכון עם הקרוב אליו. ואנחנו נסמוך על הקבלה (ראה מכיל' בא פסחא יז). (יא) והנה אמר בתחלה "קדש לי כל בכור" (לעיל , ב) , והטעם: להיות קדושים להעלות העולות , והם היו "הכהנים הנגשים אל יי'" (שמ' יט , כב); גם "ושבעים מזקני ישראל" (שמ' כד , א) - מהבכורים , ו"נערי בני ישראל" (שם , ה) - מבחורי הבכורים. גם בהמותם היו מובדלות ונכרות , והם בכורי הבהמה. ובפרשה האחרת (כאן) צוה השם: בבואך אל הארץ תעביר ממך "כל פטר רחם" (להלן , יב) , והטעם: תעבירנו ממך אל עבר השם. (יב) וטעם פטר - פֶּתַח , והטעם: הוא תחלת שפתח הרחם ויצא; והוא מטעם "כי לא פָטַר" (דה"ב כג , ח). שֶגר - ומצאנו "שְגר אלפיך" (דב' ז , יג); כמו "חדר בחדר" (מ"א כ , ל) - "ובחֲדר משכבך" (שמ' ז , כח). וטעם שגר - כמו "עדר" (בר' לב , יז). והנה פירושו , שכל פטר רחם הוא לשם; ואם הפטר בעדר צאן ובקר - הוא לשם , ואם פטר רחם בבהמה טמאה , כמו "חמור - תפדה בשה" (להלן , יג); גם "בכור אדם תפדה" (שם). והנה אנחנו צריכין לדעת פדיון הבן כמה הוא; ולא נוכל לעולם לדעתו מהכתוב , כי אם מדברי הקבלה (ראה בכורות י , ב - יא , א). (יג) וערפתו - יש אומרים: תכתוב על ערפו 'קודש'; וזה רחוק. רק האמת - כאשר פרשו מעתיקי הדת (בכורות י , ב) , שיסיר ערפו; וכן "וערפו שם את העגלה" (דב' כא , ד); וקרוב אליהם "הוא יערוף מזבחותם" (הו' י , ב). (טו) כל פטר רחם הזכרים - מהמין הראוי לזבוח לשם. (יז) אע"פ שהכתוב ידבר על דרך בן אדם: פן ינחם העם , ידע השם שינחם. וטעם כי קרוב הוא - שידוע , כי בין ארץ מצרים על הדרך הישרה ובין ארץ כנען - עשרה ימים. והם לא ראו מלחמה , והיו עבדים תחת יד אחרים; והנה כאשר יצא פרעה אחריהם , אין בהם מרים יד. גם עמלק יצא על ישראל במתי מעט וזינב אחריו , והיה נחלש מפניו (ראה דב' כה , יח) , לולי משה בחירו (ע"פ תה' קו , כג). (יח) וטעם ויסב - שהוליכם על דרך הסיבוב , והוא הרחוק. ודרך המדבר - מושך עצמו ואחר עמו , כמו "הספר המקנה" (יר' לב , יב); "היין החמה" (יר' כה , טו); וכן הוא: דרך המדבר , מדבר ים סוף. וסוף - שם מקום; ויש אומרים (ראה רש"י) , שנקרא כן בעבור שיש סביביו סוף , כטעם "ותשם בסוף" (שמ' ב , ג). ואחרים אמרו , שהוא מגזרת "סוף דבר" (קה' יב , יג) , כי הוא סוף העולם , והוא ים אוקינוס. וזאת טעות גדולה , כי הוא ים מזרחי כנגד מצרים , וים ספרד גדול ממנו. וחמֻשים - חגורי חומש , מגזרת "ויכהו שם על (בנוסחנו ללא 'על') החומש" (ש"ב ג , כז). ויש אומרים , כי טעמו: הַצלע החמישית. וכן "חלוצים תעברו" (דב' ג , יח) - חגורי חלצים; והעד הנאמן: "ואתם תעברו חמֻשים" (יהו' א , יד). ודרש (ראה מכיל' בשלח ויהי פתיחתא) שעלו אחד מחמש מאות - דְבר יחיד הוא , ועליו מחלוקת , ואיננו קבלה כלל. ודי לנו הצער שאנחנו בו עם חכמי ישמעאל , שהם אומרים: איך יתכן מחמשים וחמשה זכרים , שיולידו במאתים ועשר שנים שש מאות אלף זכרים מבן עשרים? והנה היו כפל הכפל עם הטף והנשים!? ― כי לא חִשבו יעקב ובניו , כי לא הולידו במצרים עוד; כי לא מצאנו יחוש , רק אל היורדים מצרימה; ולא ספרו הבנות ― ותשובתינו , כי הנה יעקב לבדו הוליד בארבעים שנה ושש שנים תשעה וששים בנים ובני בנים , ועל זה המספר יכפלו עד שיהיו כפלי כפלים מהמספר הכתוב. אז השיבו לנו עוד , כי יעקב ובניו לא הולידו נקבות כי אם שתים , וזה היה במעשה נס , ואל תספור כן ליורדי מצרים; ועוד , שיעקב היו לו ארבע נשים , ומי יבאר שכן היו לכל אחד מבני בניו? גם אנחנו השיבונו: תנו לנו שלשה עשר זכרים בין בנים ובני בנים בארבעים ושש שנים , והנה יהיו יותר מן שבע מאות! ובסוף תשעים ושנים יהיו תשעת אלפים ושלש מאות , ובסוף מאה ושלשים ושמונה יהיו יותר ממאת אלף , ובסוף מאה ושמונים ושתים יהיו יותר מאלף אלפים וחמש מאות אלף , ועוד לא הגענו למאתים ועשר שנים! גם יתנו לנו עשרה בארבעים ושש שנים , ויספיקו! ועוד , כי הכתוב אומר על מכת ערוב "ושמתי פדות בין עמי ובין עמך" (שמ' ח , יט) , ואמר בספר תהלות "ישלח בהם ערוב ויאכלם" (תה' עח , מה); והנה במכה שאכלה את מצרים נמלט ישראל , גם מת רוב מקנה מצרים בדבר "וממקנה ישראל לא מת אחד" (שמ' ט , ו); ובמכת בכורים לא מת מישראל אחד; ובמכת חשך כתוב "ולכל בני ישראל היה אור" (שמ' י , כג). והנה במכות שמתו בהם המצריים לא מתו ישראלים , ואף כי במכה שלא מת מצרי ממנה; ואיך מתו כל ישראל בחשך עד שלא נשאר מהם רק חלק מחמש מאות? והנה לא היה לישראל אור במושבותם , רק מחשכי דֶבֶר ואפלות מות , ואחר שלא נשאר כי אם חלק קטון מעם רב , הנה לא היתה גאולה לישראל כי אם רעה חולה , וזה הפך הכתוב! והכלל: דרש הוא , ואין לסמוך עליו; אולי שאֲמָרוֹ בתחלה - היה לו סוד. (יט) וטעם ויקח משה - בפרשת 'וישמע' (ראה פירושו לשמ' כ , ז). (כא) ויי' הולך לפניהם יומם - אע"פ שהכתוב אומר "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמ' כ , ב) , על יד מלאך הוציאם; וכן כתוב "וישלח מלאך ויוציאנו משם" (במ' כ , טז). וכן ויי' הולך לפניהם - הוא המלאך; ונאמר על השם , כי הוא שלוחו , ובציווי השם. ויש חסירי דעת שיתמהו. ולמה לא יפקחו עיניהם ויקראו אחר כן "ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם" (שמ' יד , יט)?! ובנסעו המלאך כן , כן נסע הענן ושב מאחריהם; וזה הענן הוא הכתוב "לא ימיש עמוד הענן" (להלן , כב). לנחתם - נפתח הלמ"ד , להורות על הבנין 'הכבד'; והַשָלם: 'להנחותם'; וכן "ולַנפִּל ירך" (במ' ה , כב). ויש בקדמונים שאמרו (ראה מכיל' בשלח ויהי פתיחתא) , ששבעה עננים היו. ולפי דעתי , שהם שנים לבדם. גם יתכן להיותו אחד , וזה פירושו: בעמוד ענן יומם לפניהם , להראותם אי זה דרך ילכו; גם יגן בו עליהם , וזה טעם "פרש ענן למסך" (תה' קה , לט). ולילה בעמוד אש להאיר להם - יתכן היות עמוד אש בתוך עמוד הענן בלילה , כטעם "ואש תהיה לילה בו" (שמ' מ , לח). וטעם ללכת יומם ולילה - שהלכו תמיד. (כב) וטעם לא ימיש - לא יסיר , והוא שב אל השם הנכבד הנזכר למעלה (פס' כא); כי ימיש - פועל יוצא. ואלה העננים , אם הם שנים , היו עם ישראל עד שעברו את הים , ונפסקו מהם , על דעתי , כי אין צורך ללכת בלילה אחר שטבע פרעה וחילו בים. וזה טעם "ויסע משה את ישראל מים סוף" (שמ' טו , כב) - במצות השם , עד המסע החמישי , שהוא מדבר סיני (ראה במ' לג , י - טו) , ושם עשו המשכן; ועליו שכן הענן , ובהעלותו יסעו בני ישראל (ראה במ' ט , כב). ואילו היה הענן על ישראל במדבר סיני , מה טעם "הנה אנכי בא אליך בעב הענן" (שמ' יט , ט)?