מאגר הכתר שמות פרק יג עם פירוש רמב"ן

פרק יג
(ב) וטעם קדש לי - שיקדש אותם מיד , שתהיה המצוה נוהגת במדבר. והוסיפה הפרשה הזאת מצות רבות , שיזכרו היום והחדש שיהיה אביב (להלן , ד - ה) , וישמרו החקה הזאת למועדה (להלן , י) - וזה רמז לעִבּוּר השנה , כי לא נעשה פסח רק בחדש האביב - והוסיפה בחמץ "לא יראה לך בכל גבולך" (להלן , ז) , ומצות הטוטפות (להלן , ט). (ה) והיה כי יביאך יי' אלהיך אל ארץ הכנעני - אעפ"י שלא מנה אלא חמשה עממין , כל שבעה עממין במשמע (ראה דב' ז , א) , שכלם בכלל הכנעני הם; ואחת מן המשפחות היתה , שלא נקרא לה אלא "כנעני" (בר' טו , כא); לשון רבנו שלמה. ובאמת שהם בכלל 'כנעני' , שהם בניו כולם (ראה בר' י , טו - טז) , ולכך כשאמר והיה כי יביאך יי' אל ארץ הכנעני , יכלול בו את כולם , וכן אומר הכתוב בכל מקום 'ארץ כנען'. אבל בכאן אין טעם שיזכיר רובם ויניח קצתם בכלל 'כנעני'. ודעת רבותינו , שהיתה ארץ חמשה עממין הללו זבת חלב ודבש , ולא היה כן ארץ השנים הנשארים , ולכך יבשר אותם בארץ הזאת; כך שנינו בסיפרי (ספ"ד ש) לענין הבכורים: "ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ אשר היא זבת חלב ודבש" (ראה דב' כו , ט) - מה ארץ זבת חלב ודבש האמורה להלן ארץ חמשה עממין , אף ארץ זבת חלב ודבש האמורה כאן ארץ חמשה עממין: רבי יוסי אומר: אין מביאים בכורים מעבר לירדן , שאינה זבת חלב ודבש. הרי מעטו ארץ שני העממין מן הבכורים , לפי שאינה זבת חלב ודבש , ורבי יוסי מיעט אף עבר הירדן שהיתה של אמורי , לפי שגם היא אינה זבת חלב ודבש , והאמורי הנזכר כאן הוא אותו שבארץ ישראל עצמה. וכענין הזה שנוי במכילתא בפרשה הזו (מכיל' בא פסחא יז) , ועוד שנו בסיפרי (ספ"ד קסד): "ונחלה לא יהיה לו" (דב' יח , ב) - זו נחלת חמשה עממין; "בקרב אחיו" (שם) - זו נחלת שני עממין. הפרישו בפני עצמן חמשה עממין הללו , לפי שהן עיקר הארץ שבה הבטיחם , שהיא זבת חלב ודבש; ורבנו שלמה בפרשת 'שופטים ושוטרים' נתקשה בזה הבריתא (ראה פירושו לדב' יח , א). ועל הדעת הזו , הכתוב למעלה , "אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש" (שמ' ג , ח) , הוסיף שם "הפרזי" בעבור "ארץ טובה ורחבה" , לא בעבור "זבת חלב". והם הששה גוים הנזכרים בכל מקום , כי הגרגשי פינה (ראה ויק"ר יז , ו) , ולא נזכר בתורה רק בפסוק "ונשל גוים רבים מפניך" וגו' (דב' ז , א) , ולכן אמר "רבים"; וכן כתוב "כי החרם תחרימם החתי והאמורי והכנעני והפרזי החוי והיבוסי" (דב' כ , יז) , ולא הזכיר הגרגשי , ירמוז כי לא יבא עמהם במלחמה ויפנה מפניהם; ויהושע אמר "והורש יוריש מפניכם את הכנעני ואת החתי ואת החוי ואת הפרזי ואת הגרגשי והאמורי והיבוסי" (יהו' ג , י) , כי כל השבעה הוריש מפניהם. (ו) וטעם וביום השביעי חג ליי' - שיביאו חגיהם ביום השביעי , ולא יאחרו עוד , שאין לו תשלומין אחר כן; אבל הראשון יש לו תשלומין כל שבעה לענין החג. ושניהם שוים לענין מקרא קדש , כמו שאמר למעלה "וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש" וגו' (שמ' יב , טז). (ח) בעבור זה עשה יי' לי - בעבור זה שעשה יי' לי בצאתי ממצרים; וכן "והודעת להם את הדרך ילכו בה" (שמ' יח , כ) - אשר ילכו בה; ורבים כן. יאמר: כי בעבור זה שעשה לי השם בצאתי ממצרים אני עובד את העבודה הזאת (ראה לעיל , ה) , כענין שאמר למטה "על כן אני זובח ליי' כל פטר רחם" (להלן , טו). ואמר זה - כלומר: תגיד לו שאתה רואה בעיניך , שעשה יי' לך בצאתך ממצרים. ורבותינו דרשו (מכיל' בא פסחא יז) , כי על מצה ומרור שמונחים לפניו ירמוז. ויתכן שיהיה שיעורו: והגדת לבנך: זה עשה יי' לי בצאתי ממצרים; כאומר: כך וכך עשה לי. כי מלת בעבור תשמש גם בעצם ענין , כמו "בעבור הילד חי צמת ותבך" (ש"ב יב , כא) - איננו 'בגלל'. ורבי אברהם אמר , כי בעבור זה שאני עושה ועובד לפניו באכילת הפסח והמצה , עשה יי' לי אותות עד שהוציאני ממצרים. ואיננו נכון , ועוד אפרש הכתוב (להלן , טז). (ט) והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת יי' בפיך - שיעורו: והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך , כי ביד חזקה הוציאך יי' ממצרים , למען תהיה תורת יי' בפיך; ופירושו , שתכתוב על ידך ועל בין עיניך יציאת מצרים ותזכור אותה תמיד , למען שתהיה תורת יי' בפיך , לשמור מצותיו ותורותיו , כי הוא אדונך "הפודך מבית עבדים" (דב' יג , ו). (יא) והיה כי יביאך יי' אל ארץ הכנעני - בעבור כי מצות "פטר רחם" (להלן , יב ואי') אינה נוהגת אלא בארץ (מהכניסה לארץ). ועל דרך הפשט: "קדש לי כל בכור" (לעיל , ב) - כל הנמצאים בישראל היום , כי בעבור שפדאם ממות בהכותו בארץ מצרים , צוה שיהיו קדושים לו , לעבוד את עבודת יי' לכל אשר יצוה בהם; ולא נתן להם עתה פדיון , עד שהחליפם בלויים וצוה בפדיון העודפים (ראה במ' ג , מו); אבל המצוה בנולדים לא נהגה במדבר , וצוה כי כאשר יבאו אל הארץ , תנהג באדם ובבהמה ובפטר חמור , וצוה בפדיונם לדורות (ראה להלן , יב - יג). וטעם כאשר נשבע לך ולאבותיך - לתתה לך , כמו שאמר למעלה "אשר נשבע לאבותיך לתת לך" (פס' ה); או שיקרא דבר השם 'שבועה' , כי אמר כן פעמים: "וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו... אל ארץ טובה ורחבה" (שמ' ג , ח) , ועוד "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי" (שמ' ו , ח). (יב) והעברת כל פטר רחם ליי' - לשון 'הַפְרָשָה' , שתעבירנו מן העדר להיות ליי'; וחזר ופירש מה היא העברה זו , שכל פטר שגר בהמה הזכרים , ו"פטר חמור" ו"בכור אדם" בבניו , יהיו ליי' (להלן , יג). ורבנו שלמה כתב: והעברת כל פטר רחם ליי' - בבכור אדם הכתוב מדבר. (טז) ולטוטפות בין עיניך - אין למלה הזאת משפחה ידועה , אבל בעלי הלשון (מחברת: 'טף'; ראב"ע) יחשבו ליחס אותה אל לשון "הַטֵּף אל דרום" (יח' כא , ב); "ועלימו תטף מלתי" (איוב כט , כב); ענין מושאל מן "והטיפו ההרים עסיס" (עמ' ט , יג) - יאמר שתעשה מיציאת מצרים על ידך אות ובין עיניך דבור , יזל כטל על שומעיו (ע"פ דב' לב , ב). אבל רבותינו יקראו הדבר המונח בראש 'טוטפות' , כמו שאמרו (שבת נז , ב): לא בטוטפת ולא בסנבוטין , ואמר רבי אבהו: טוטפת המקפת מאזן לאזן; והם בעלי הלשון שמדברים בו ויודעים אותו , ומהם ראוי לקבלו. ואמר טוטפות ולא 'טוטפת' , בעבור שהם בתים רבים , כאשר קבלנו צורתם מן האבות הקדושים , שראו הנביאים והקדמונים עושים כן עד משה רבנו. והנה שורש המצוה הזאת , שנניח כתב יציאת מצרים על היד ועל הראש כנגד הלב והמוח שהם משכנות המחשבה , והנה נכתוב פרשת 'קדש' (לעיל , א - י) , 'והיה כי יביאך' (לעיל , יא - טז) בטוטפות , מפני המצוה הזאת שנצטוינו בהם , לעשות יציאת מצרים טוטפות בין עינינו , ובפרשת 'שמע' (דב' ו , ד - ט) , 'והיה אם שמוע' (דב' יא , יג - כא) , נצטוינו שנעשה המצות גם כן טוטפות , דכתיב "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך" (דב' ו , ו) , "והיו לטוטפות בין עיניך" (שם , ח) , ולכך אנו כותבים גם שתי הפרשיות ההם לטוטפות , ששם מצות היחוד וזכרון כל המצות ועונשן ושכרן וכל השרש באמונה. ואמר בשל יד: והיה לך (בנוסחנו ללא 'לך') לאות על ידכה , ודרשו בו (מנחות לו , ב) שהוא שמאל , שהלב נוטה לו. ועל דרך האמת: מה שאמר הכתוב "בעבור זה עשה יי' לי" (לעיל , ח) - כמו "זה אלי ואנוהו" (שמ' טו , ב) , יאמר כי בעבור שמו וכבודו עשה עמנו והוציאנו ממצרים; והיה זה לך לאות על זרוע עזך - כטעם "כי תפארת עוזמו אתה" (תה' פט , יח); והנה האות - כאות המילה והשבת. ובעבור שהכל בכל הוא האות על היד , העתיקו אבותינו מפי הגבורה שיהיה בית אחד , כענין שאמר הכתוב "אחותי כלה" (שה"ש ה , א) , בעבור שהיא מתאחדת וכלולה משלשים ושתים נתיבות , וכתיב "שמאלו תחת לראשי" (שה"ש ב , ו); ואמר "ולזכרון בין עיניך" (לעיל , ט) - שיונחו במקום הזכרון , בין העינים שהוא ראשית המוח , והוא תחלת הזכרון מעמד הצורות אחרי הפרדן מלפניו , והם מקיפים את כל הראש ברצועותיהם , והקשר שהוא על אחרית המוח המשמר לזכירה. ולשון "בין עיניך" - שיהיו באמצע הראש , לא מצד אחד; או ששם שרשי העינים ומשם יהיה הָרְאוּת; וכן "לא תשימו קרחה בין עיניכם" (דב' יד , א). ולפרש זה חזר ואמר: ולטוטפות , לבאר שאין המצוה "בין העינים" למטה , אבל בגובה הראש , מונחים שם כטוטפות; ואמר לשון רבים , שהם בתים , כאשר קבלנו. ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות: הנה מעת היות עבודה זרה בעולם , מימי אנוש , החלו הדעות להשתבש באמונה , מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון , "כחשו ביי' ויאמרו לא הוא" (יר' ה , יב) , ומהם מכחשים בידיעתו הפרטית , "אמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון" (תה' עג , יא) , ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה , ויעשו אדם כדגי הים (ע"פ חב' א , יד) , שלא ישגיח האל בהם ואין עמם עונש או שכר , "עזב יי' את הארץ" (יח' ח , יב); וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד , ויעשה עמם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו , יתברר לכל בטול הדעות האלה כולם , כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו , יודע ומשגיח ויכול. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא , יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה , "כי ידבר אלהים את האדם" (דב' ה , כא) ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים (ע"פ עמ' ג , ז) , ותתקיים עם זה התורה כולה. ולכן יאמר הכתוב במופתים "למען תדע כי אני יי' בקרב הארץ" (שמ' ח , יח) , להורות על ההשגחה , כי לא עזב אותה למקרים כדעתם; ויאמר "למען תדע כי ליי' הארץ" (שמ' ט , כט) , להורות על החדוש , כי הם שלו , שבראם מאין; ואמר "בעבור תדע כי אין כמני בכל הארץ" (שם , יד) , להורות על היכולת , שהוא שליט בכל , אין מעכב בידו; כי בכל זה היו המצרים מכחישים או מסתפקים; אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים (ע"פ יש' ח , ב) באמונת הבורא ובתורה כולה. ובעבור כי הקדוש ברוך הוא לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר , יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו , ונעתיק הדבר אל בנינו , ובניהם לבניהם , ובניהם לדור אחרון (ע"פ יואל א , ג). והחמיר מאד בענין הזה , כמו שחייב כרת באכילת החמץ ובעזיבת הפסח (ראה במ' ט , יג) , והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו , ונכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות , ושנזכיר זה בפנינו בקר וערב ― כמו שאמרו (ברכות כא , א): 'אמת ויציב' - דאוריתא , ממה שכתוב "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דב' טז , ג) ― ושנעשה סוכה בכל שנה , וכן כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים. והכל - להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישָכְחו , ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת אלהים , כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכון בענינה , כבר הודה שנברא העולם , ובידיעת הבורא והשגחתו , וגם בנבואה , והאמין בכל פנות התורה , מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו , שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול , לזכות אבותינו החפצים ביראת שמו (ע"פ נחמ' א , יא); ולפיכך אמרו (משנה אבות ב , א): הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה - שכולן חמודות וחביבות מאד , שבכל שעה אדם מודה לאלהיו. וכונת כל המצות - שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו; והיא כונת היצירה , שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה , ואין לעליון חפץ בתחתונים , מלבד זה שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו. וכונת רוממות הקול בתפלות וכונת בתי כנסיות וזכות תפלת הרבים זה הוא , שיהיה לבני אדם מקום שיתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם , ויפרסמו זה ויאמרו לפניו: בריותיך אנחנו; וזו כונתם במה שאמרו ז"ל (פר"כ כד , יא): "ויקראו אל אלהים בחזקה" (יונה ג , ח) - מכאן את למד שתפלה צריכה קול , חציפא נצח לבישה. ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים , שהם יסוד התורה כולה , שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו עד שיאמין שכל דברינו ומקרינו כולם נסים , אין בהם טבע ומנהגו של עולם , בין ברבים בין ביחיד; אלא אם יעשה המצות - יצליחנו שכרו , ואם יעבר עליהן - יכריתנו ענשו , הכל בגזרת עליון , כאשר הזכרתי כבר (בר' יז , א; שמ' ו , ב). ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים , כאשר יבא ביעדי התורה בענין הברכות והקללות , כמו שכתוב "ואמרו כל הגוים על מה עשה יי' ככה לארץ הזאת" , "ואמרו על אשר עזבו את ברית יי' אלהי אבותם" (דב' כט , כג - כד) , שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת יי' בענשם; ואמר בקיום: "וראו כל עמי הארץ כי שם יי' נקרא עליך ויראו ממך" (דב' כח , י). ועוד אפרש זה בעזרת האל (ראה וי' כו , יא). (יז) כי קרוב הוא - ונוח לשוב באותו הדרך למצרים; ומדרשי אגדה יש הרבה; לשון רבנו שלמה. וגם הוא דעת רבי אברהם , כי טעם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים - בעבור כי קרוב הוא , וְינחמו וישובו אל מצרים מיד. ועל דעתי: אם היה כדבריהם , היה כי אמר אלהים מוקדם , ויאמר הכתוב: ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים , כי אמר אלהים כי קרוב הוא פן ינחם העם; אבל הנכון שיאמר: כי לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים אשר הוא קרוב , וטוב לנחותם בדרך ההוא , כי אמר אלהים: פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. וטעם המלחמה - שיהיה להם לעבור דרך ארץ פלשתים , ופלשתים לא יתנום לעבור בשלום , וישובו למצרים; אבל בדרך המדבר לא יראו מלחמה , עד היותם בארץ סיחון ועוג מלכי האמורי שהיא נתונה להם , ורחוקים הם ממצרים בעת ההיא; ומלחמת עמלק ברפידים לא היתה ראויה לשוב בעבורה , כי הם לא יעברו עליהם , והוא שבא מארצו ונלחם בהם לשנאתו אותם , ואם יתנו ראש לשוב למצרים לא יועילו , כי ילחם בהם בדרך , וגם רחוקים היו ממצרים בדרך העיקום אשר הלכו בה , ולא ידעו דרך אחרת. ולשון רבנו שלמה: בראותם מלחמה - כגון מלחמת הכנעני והעמלקי , אם הלכו בדרך ישרה היו חוזרין; מה אם כשהיקיפם דרך מעוקם אמרו "נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במ' יד , ד) , אם הוליכן בפשוטה על אחת כמה וכמה; מכילתא (בשלח ויהי פתיחתא). והענין הזה שאמר ולא נחם אלהים , "ויסב אלהים את העם דרך המדבר" (להלן , יח) - כי בנסעם מסוכות החל עמוד האש ללכת לפניהם (ראה להלן , כ - כא) , ולא הלך דרך ארץ פלשתים , אבל הלך דרך מדבר איתם , וישראל הלכו אחריו , וישכון הענן "באיתם" ויחנו שם והוא "בקצה המדבר" (שם , כ). (יח) וטעם וחמושים עלו בני ישראל - לומר , כי אעפ"י שהסב השם אותם דרך המדבר , היו יראים פן יבאו עליהם פלשתים או הערים הקרובות להם , והיו חלוצים כמו היוצאים למלחמה. ויש אומרים (ראה ראב"ע) , שספר הכתוב שיצאו "ביד רמה" (שמ' יד , ח) , וחשבו להיות גאולים , ולא הלכו כדמות עבדים בורחים. (כא) ויי' הולך לפניהם יומם - כבר אמרו (ב"ר נא , ב) , שכל מקום שנאמר ויי' - הוא ובית דינו; אם כן , פירוש הכתוב - שהשם שוכן בתוך הענן והולך הוא לפניהם ביום בעמוד הענן , ובלילה בית דינו שוכן בתוך עמוד האש להאיר להם; כטעם "אשר עין בעין נראה אתה יי' ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה" (במ' יד , יד). וראיתי ב'אלה שמות רבא' (יט , ו): "כי לא בחפזון תצאו... כי הולך לפניכם יי'" (יש' נב , יב) - לשעבר אני ובית דיני; הייתי מהלך לפניכם , שנאמר: ויי' הולך לפניהם יומם - אני ובית דיני , אבל לעתיד לבא - אני לבדי , שנאמר "כי הולך לפניכם יי' ומאספכם" וגו' (שם). וסוד המדרש הזה - כאשר הזכרתי , כי בגאולה הראשונה היה הקדוש ברוך הוא עמהם ביום ובית דינו עמהם בלילה , אבל לעתיד לבא תתעלה מדת דינו ברחמים , ויהיה הולך לפניהם השם המיוחד , כי אלהי יעקב מאסף אותם עמו , "ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה" (תה' קלט , יב) , כי הכל במדת רחמים מיוחדת. ורבי אברהם אמר , כי הכתוב ידבר כלשון בני אדם , בעבור כי כח השם ושלוחו הולך עם ישראל , כדרך "מוליך לימין משה זרוע תפארתו" (יש' סג , יב). והאמת שהוא כדרך "מוליך לימין משה זרוע תפארתו" , אבל לא כאשר יבין רבי אברהם ממנו (ראה שמ' ו , ב; לב , א) , וכתוב "כן נהגת עמך לעשות לך שם תפארת" (יש' סג , יד).