מאגר הכתר שמות פרק יד עם פירוש רמב"ן

פרק יד
[א] וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
[ב] דַּבֵּר֘ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְיָשֻׁ֗בוּ וְיַֽחֲנוּ֙ לִפְנֵי֙ פִּ֣י הַחִירֹ֔ת בֵּ֥ין מִגְדֹּ֖ל וּבֵ֣ין הַיָּ֑ם לִפְנֵי֙ בַּ֣עַל צְפֹ֔ן נִכְח֥וֹ תַחֲנ֖וּ עַל־הַיָּֽם:
[ג] וְאָמַ֤ר פַּרְעֹה֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל נְבֻכִ֥ים הֵ֖ם בָּאָ֑רֶץ סָגַ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם הַמִּדְבָּֽר:
[ד] וְחִזַּקְתִּ֣י אֶת־לֵב־פַּרְעֹה֘ וְרָדַ֣ף אַחֲרֵיהֶם֒ וְאִכָּבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ וּבְכָל־חֵיל֔וֹ וְיָדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּֽי־אֲנִ֣י יְהוָ֑ה וַיַּעֲשׂוּ־כֵֽן:
[ה] וַיֻּגַּד֙ לְמֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם כִּ֥י בָרַ֖ח הָעָ֑ם וַ֠יֵּהָפֵךְ לְבַ֨ב פַּרְעֹ֤ה וַֽעֲבָדָיו֙ אֶל־הָעָ֔ם וַיֹּֽאמְרוּ֙ מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֔ינוּ כִּֽי־שִׁלַּ֥חְנוּ אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵעָבְדֵֽנוּ:
[ו] וַיֶּאְסֹ֖ר אֶת־רִכְבּ֑וֹ וְאֶת־עַמּ֖וֹ לָקַ֥ח עִמּֽוֹ:
[ז] וַיִּקַּ֗ח שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת רֶ֙כֶב֙ בָּח֔וּר וְכֹ֖ל רֶ֣כֶב מִצְרָ֑יִם וְשָׁלִשִׁ֖ם עַל־כֻּלּֽוֹ:
[ח] וַיְחַזֵּ֣ק יְהוָ֗ה אֶת־לֵ֤ב פַּרְעֹה֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיִּרְדֹּ֕ף אַחֲרֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יֹצְאִ֖ים בְּיָ֥ד רָמָֽה:
[שני] [ט] וַיִּרְדְּפ֨וּ מִצְרַ֜יִם אַחֲרֵיהֶ֗ם וַיַּשִּׂ֤יגוּ אוֹתָם֙ חֹנִ֣ים עַל־הַיָּ֔ם כָּל־סוּס֙ רֶ֣כֶב פַּרְעֹ֔ה וּפָרָשָׁ֖יו וְחֵיל֑וֹ עַל־פִּי֙ הַחִירֹ֔ת לִפְנֵ֖י בַּ֥עַל צְפֹֽן:
[י] וּפַרְעֹ֖ה הִקְרִ֑יב וַיִּשְׂאוּ֩ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־עֵינֵיהֶ֜ם וְהִנֵּ֥ה מִצְרַ֣יִם׀ נֹסֵ֣עַ אַחֲרֵיהֶ֗ם וַיִּֽירְאוּ֙ מְאֹ֔ד וַיִּצְעֲק֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־יְהוָֽה:
[יא] וַיֹּאמְרוּ֘ אֶל־מֹשֶׁה֒ הֲֽמִבְּלִ֤י אֵין־קְבָרִים֙ בְּמִצְרַ֔יִם לְקַחְתָּ֖נוּ לָמ֣וּת בַּמִּדְבָּ֑ר מַה־זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ לָּ֔נוּ לְהוֹצִיאָ֖נוּ מִמִּצְרָֽיִם:
[יב] הֲלֹא־זֶ֣ה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁר֩ דִּבַּ֨רְנוּ אֵלֶ֤יךָ בְמִצְרַ֙יִם֙ לֵאמֹ֔ר חֲדַ֥ל מִמֶּ֖נּוּ וְנַעַבְדָ֣ה אֶת־מִצְרָ֑יִם כִּ֣י ט֥וֹב לָ֙נוּ֙ עֲבֹ֣ד אֶת־מִצְרַ֔יִם מִמֻּתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּֽר:
[יג] וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־הָעָם֘ אַל־תִּירָאוּ֒ הִֽתְיַצְּב֗וּ וּרְאוּ֙ אֶת־יְשׁוּעַ֣ת יְהוָ֔ה אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה לָכֶ֖ם הַיּ֑וֹם כִּ֗י אֲשֶׁ֨ר רְאִיתֶ֤ם אֶת־מִצְרַ֙יִם֙ הַיּ֔וֹם לֹ֥א תֹסִ֛פוּ לִרְאֹתָ֥ם ע֖וֹד עַד־עוֹלָֽם:
[יד] יְהוָ֖ה יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם וְאַתֶּ֖ם תַּחֲרִשֽׁוּן: פ
[שלישי] [טו] וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מַה־תִּצְעַ֖ק אֵלָ֑י דַּבֵּ֥ר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל וְיִסָּֽעוּ:
[טז] וְאַתָּ֞ה הָרֵ֣ם אֶֽת־מַטְּךָ֗ וּנְטֵ֧ה אֶת־יָדְךָ֛ עַל־הַיָּ֖ם וּבְקָעֵ֑הוּ וְיָבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָֽׁה:
[יז] וַאֲנִ֗י הִנְנִ֤י מְחַזֵּק֙ אֶת־לֵ֣ב מִצְרַ֔יִם וְיָבֹ֖אוּ אַחֲרֵיהֶ֑ם וְאִכָּבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ וּבְכָל־חֵיל֔וֹ בְּרִכְבּ֖וֹ וּבְפָרָשָֽׁיו:
[יח] וְיָדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּי־אֲנִ֣י יְהוָ֑ה בְּהִכָּבְדִ֣י בְּפַרְעֹ֔ה בְּרִכְבּ֖וֹ וּבְפָרָשָֽׁיו:
[יט] וַיִּסַּ֞ע מַלְאַ֣ךְ הָאֱלֹהִ֗ים הַהֹלֵךְ֙ לִפְנֵי֙ מַחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖לֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶ֑ם וַיִּסַּ֞ע עַמּ֤וּד הֶֽעָנָן֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַֽיַּעֲמֹ֖ד מֵאַחֲרֵיהֶֽם:
[כ] וַיָּבֹ֞א בֵּ֣ין׀ מַחֲנֵ֣ה מִצְרַ֗יִם וּבֵין֙ מַחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְהִ֤י הֶֽעָנָן֙ וְהַחֹ֔שֶׁךְ וַיָּ֖אֶר אֶת־הַלָּ֑יְלָה וְלֹא־קָרַ֥ב זֶ֛ה אֶל־זֶ֖ה כָּל־הַלָּֽיְלָה:
[כא] וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־יָדוֹ֘ עַל־הַיָּם֒ וַיּ֣וֹלֶךְ יְהוָ֣ה ׀ אֶת־הַ֠יָּם בְּר֨וּחַ קָדִ֤ים עַזָּה֙ כָּל־הַלַּ֔יְלָה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־הַיָּ֖ם לֶחָרָבָ֑ה וַיִּבָּקְע֖וּ הַמָּֽיִם:
[כב] וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָׁ֑ה וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חוֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם:
[כג] וַיִּרְדְּפ֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ וַיָּבֹ֣אוּ אַחֲרֵיהֶ֔ם כֹּ֚ל ס֣וּס פַּרְעֹ֔ה רִכְבּ֖וֹ וּפָרָשָׁ֑יו אֶל־תּ֖וֹךְ הַיָּֽם:
[כד] וַֽיְהִי֙ בְּאַשְׁמֹ֣רֶת הַבֹּ֔קֶר וַיַּשְׁקֵ֤ף יְהוָה֙ אֶל־מַחֲנֵ֣ה מִצְרַ֔יִם בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ וְעָנָ֑ן וַיָּ֕הָם אֵ֖ת מַחֲנֵ֥ה מִצְרָֽיִם:
[כה] וַיָּ֗סַר אֵ֚ת אֹפַ֣ן מַרְכְּבֹתָ֔יו וַֽיְנַהֲגֵ֖הוּ בִּכְבֵדֻ֑ת וַיֹּ֣אמֶר מִצְרַ֗יִם אָנ֙וּסָה֙ מִפְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֣י יְהוָ֔ה נִלְחָ֥ם לָהֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִם: פ
[רביעי] [כו] וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה נְטֵ֥ה אֶת־יָדְךָ֖ עַל־הַיָּ֑ם וְיָשֻׁ֤בוּ הַמַּ֙יִם֙ עַל־מִצְרַ֔יִם עַל־רִכְבּ֖וֹ וְעַל־פָּרָשָֽׁיו:
[כז] וַיֵּט֩ מֹשֶׁ֨ה אֶת־יָד֜וֹ עַל־הַיָּ֗ם וַיָּ֨שָׁב הַיָּ֜ם לִפְנ֥וֹת בֹּ֙קֶר֙ לְאֵ֣יתָנ֔וֹ וּמִצְרַ֖יִם נָסִ֣ים לִקְרָאת֑וֹ וַיְנַעֵ֧ר יְהוָ֛ה אֶת־מִצְרַ֖יִם בְּת֥וֹךְ הַיָּֽם:
[כח] וַיָּשֻׁ֣בוּ הַמַּ֗יִם וַיְכַסּ֤וּ אֶת־הָרֶ֙כֶב֙ וְאֶת־הַפָּ֣רָשִׁ֔ים לְכֹל֙ חֵ֣יל פַּרְעֹ֔ה הַבָּאִ֥ים אַחֲרֵיהֶ֖ם בַּיָּ֑ם לֹא־נִשְׁאַ֥ר בָּהֶ֖ם עַד־אֶחָֽד:
[כט] וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָלְכ֥וּ בַיַּבָּשָׁ֖ה בְּת֣וֹךְ הַיָּ֑ם וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם:
[ל] וַיּ֨וֹשַׁע יְהוָ֜ה בַּיּ֥וֹם הַה֛וּא אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֣ד מִצְרָ֑יִם וַיַּ֤רְא יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־מִצְרַ֔יִם מֵ֖ת עַל־שְׂפַ֥ת הַיָּֽם:
[לא] וַיַּ֨רְא יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַיָּ֣ד הַגְּדֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יְהוָה֙ בְּמִצְרַ֔יִם וַיִּֽירְא֥וּ הָעָ֖ם אֶת־יְהוָ֑ה וַֽיַּאֲמִ֙ינוּ֙ בַּֽיהוָ֔ה וּבְמֹשֶׁ֖ה עַבְדּֽוֹ: פ

פרק יד
(ד) וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם - בעבור שפחד פרעה מהם במכת הבכורות ובקש מהם "וברכתם גם אותי" (שמ' יב , לב) , לא היה בלבו לרדוף אחריהם אפילו שיברחו , אלא שיעשה משה בהם כרצונו , ועל כן הוצרך לומר כי הוא יחזק את לבו לרדוף אחריהם; ולמטה אמר פעם אחרת "ואני הנני מחזק את לב מצרים ויבאו אחריהם" (להלן , יז) , כי בראותם שנקרע הים לפני בני ישראל והם הולכים ביבשה בתוכו , איך ימלאם לבם לבא אחריהם להרע להם?! ואין בכל המופתים כפלא הזה , וזה באמת שגעון להם! אבל סכל עצתם , וחזק לבם ליכנס בים. (ה) ויגד למלך מצרים כי ברח העם - איקטרין שלח עמהם , וכיון שהגיעו עד שלשת ימים שקבעו לילך ולשוב , וראו שאינם חוזרים למצרים , חזרו והגידו לפרעה ביום הרביעי , חמשי וששי רדפו אחריהם , ליל שביעי ירדו לים , בשחרית אמרו שירה והוא יום שביעי של פסח , לכך אנו קורין השירה ביום השביעי; זה לשון רבנו שלמה , וכן הוא במכילתא (מכיל' בשלח ויהי א). ועל דרך הפשט: הוא אשר דבר יי': "ואמר פרעה לבני ישראל" (לעיל , ג) , כי כאשר עשו כן בני ישראל , ושבו וחנו "לפני פי החירות" , "לפני בעל צפון" (לעיל , ב) , הוגד זה למלך מצרים , ואמר כי ברח העם , והם נבוכים במדבר ואינם הולכים אל מקום ידוע לזבוח. וזה טעם "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" (להלן , ח) , שעשו להם דגל ונס להתנוסס (ע"פ תה' ס , ו) , ויוצאים בשמחה ובשירים בתוף ובכנור (ע"פ בר' לא , כז) , כדמות הנגאלים מעבדות , לא כעבדים העתידים לשוב לעבדותם; וכל זה הוגד לו. (י-יב) וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל יי'. ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים - איננו נראה , כי בני אדם הצועקים אל יי' להושיעם , יבעטו בישועה אשר עשה להם ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם! אבל הנכון שנפרש שהם כתות , והכתוב יספר כל מה שעשו כולם: אמר כי הכת האחת צועקת אל יי' , והאחרת מכחשת בנביאו ואינה בוטחת בישועה הנעשת להם , ועל זאת כתוב "וימרו על ים בים סוף" (תה' קו , ז); ולכן יחזיר הכתוב 'בני ישראל' פעם אחרת - ויצעקו בני ישראל אל יי' - כי הטובים שבהם צעקו אל יי' , והנשארים מרו בדברו. ולכך אמר אחרי כן "וייראו העם את יי' ויאמינו ביי' ובמשה עבדו" (להלן , לא) , לא אמר 'וירא ישראל את היד הגדולה וייראו ישראל את יי' ויאמינו' , אבל אמר "העם" , כי 'בני ישראל' - שם ליחידים , ו'העם' - שם להמון; וכן "וילונו העם" (שמ' טו , כד). וכך הזכירו רבותינו (במ"ר כ , כג): "ויחל העם" (במ' כה , א) - כל מקום שנאמר 'העם' , לשון גנאי הוא , וכל מקום שנאמר 'ישראל' , לשון שבח הוא. והנה לא אמרו 'לקחתנו למות במלחמה' , אבל לקחתנו למות במדבר וממותנו במדבר , כי טרם יראו מלחמה לא היו חפצים לצאת אל המדבר פן ימותו שם ברעב ובצמא (ראה שמ' טז , ב - ג). ויתכן שאמרו לו כן בצאתם ועודם בארץ מצרים , כאשר הסב אותם אלהים "דרך המדבר ים סוף" (שמ' יג , יח) , או שאמרו לו מתחלה: אנה נצא , אם דרך פלשתים - ילחמו בנו , ואם דרך המדבר - טוב לנו לעבוד את מצרים ממותנו שם. ואיפשר עוד לומר , כי היו העם מאמינים ביי' ומתפללים אליו להצילם , אבל במשה נכנס ספק בלבם , פן יוציאם למשול עליהם , ואעפ"י שראו האותות והמופתים , חשבו שעשה אותם בדרך חכמה , או שהשם הביא עליהם המכות ברשעת הגוים ההם (ע"פ דב' ט , ד - ה) , כי אלו חפץ השם ביציאתם לא היה פרעה רודף אחריהם. ואנקלוס תרגם בכאן ויצעקו: "וצעיקו" - עשאו ענין 'תרעומת' , לומר שלא התפללו , אבל היו מתרעמים לפניו על שהוציאם ממצרים , כלשון "ויצעקו אל פרעה לאמר למה תעשה כה לעבדיך" (שמ' ה , טו) , וכמהו "ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה אל אחיהם היהודים" (נחמ' ה , א) - מתרעמים עליהם בקול גדול וצעקה. ובמכילתא (בשלח ויהי ב): תפשו להם אומנות אבותם; ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים - מאחר שנתנו שאֹר בעיסה , באו להם אצל משה , אמרו לו: הלא זה הדבר וכו'. ו'שאֹר שבעיסה' הוא יצר הרע , ודעתם לומר , כי מתחלה צעקו אל השם לתת בלב פרעה לשוב מאחריהם , וכאשר ראו שלא היה חוזר , אבל היה נוסע וקרב אליהם , אז אמרו: לא נתקבלה תפלתנו; ונכנסה בלבם מחשבה רעה להרהר אחרי משה , כאשר בתחלה. (יג) כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד - על דעת רבותינו (ירוש' סוכה ה , א [נה , ב]) , הרי זו מצות 'לא תעשה' לדורות , ואם כן יאמר הכתוב: אל תיראו , התיצבו במקומכם וראו את ישועת יי' , שיושיע אתכם היום מידם ואל תשובו לעבודתם , כי מצרים אשר ראיתם אותם היום , הקדוש ברוך הוא מצוה אתכם עוד שלא תוסיפו ברצונכם לראותם מעתה ועד עולם. ותהיה מצוה מפי משה לישראל , ולא הוזכרה למעלה; וכן "לא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס ויי' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד" (דב' יז , טז) , שהיא מצוה באמת , לא הבטחה. (טו) מה תצעק אלי - אמר רבי אברהם , כי משה - כנגד כל ישראל , שהיו צועקים לו , כמו שאמר "ויצעקו בני ישראל אל יי'" (לעיל , י). ואם כן , למה אמר מה תצעק אלי , וראוי להם לצעוק?! ואולי יאמר: מה תניחם לצעוק? דבר להם ויסעו , כי כבר אמרתי לך "ואכבדה בפרעה" (לעיל , ד). ורבותינו אמרו (מכיל' בשלח ויהי ג) , שהיה משה צועק ומתפלל; והוא הנכון , כי לא ידע מה יעשה , ואעפ"י שאמר לו השם "ואכבדה בפרעה" , הוא לא היה יודע איך יתנהג , כי הוא על שפת הים והשונא רודף ומשיג , והיה מתפלל שיורנו יי' דרך יבחר (ע"פ תה' כה , יב); וזה טעם מה תצעק - שהיית צריך לשאול מה תעשה , ואין לך צורך לצעוק , כי כבר הודעתיך "ואכבדה בפרעה" (לעיל , ד). ולא ספר הכתוב צעקת משה , כי הוא בכלל ישראל. (יט-כ) ויסע מלאך האלהים - אמר רבי אברהם: מלאך האלהים הוא השר הגדול , ההולך בענן , והוא הכתוב עליו "ויי' הולך לפניהם יומם" (שמ' יג , כא); וכאשר נסע זה המלאך ההולך לפני מחנה ישראל והלך מאחריהם , נסע עמוד הענן עמו , ויהי הענן והחשך בין מחנה ומחנה , ויאר לישראל את הלילה בעמוד האש כאשר יעשה בשאר הלילות , לעבור הים; כי בלילה עברו. ועל דעתי: זה שאמר הכתוב ויסע מלאך האלהים היה בתחלת הלילה , ומלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל - רמז לבית דינו של הקדוש ברוך הוא , שנקראת מדת הדין 'מלאך' במקומות מן הכתוב , והוא השוכן "בעמוד האש" והולך לפניהם לילה "להאיר להם" (שם) , ולכך הזכיר האלהים. ויתכן שאינו נסמך , אבל הוא ביאור. וראיתי במכילתא דרבי שמעון בן יוחאי (בשלח יד , יט): שאל רבי נתן את רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה בכל מקום כתוב 'מלאך יי'' וכאן כתוב מלאך האלהים? אמר לו: אין 'אלהים' בכל מקום אלא 'דיין' וכו' - רמזו למה שאמרנו. והנה עתה נסע בעמוד האש מלפני מחנה ישראל והלך מאחריהם , ונסע עוד עמוד הענן מפניהם ויעמד מאחריהם , והנה שני העמודים מאחריהם. ושב לבאר , כי בא עמוד הענן הזה בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל , שלא הפסיק עמוד הענן בין עמוד האש למחנה ישראל , אבל הפסיק בין מחנה מצרים ובין עמוד האש , ויהי הענן והחשך בין מחנה למחנה , והיה לישראל אור בעמוד האש אעפ"י שהוא מאחריהם , מפני שהיה למעלה , ולא היה עמוד הענן מפסיק אותו להם כאשר למצרים. וזה טעם ויאר את הלילה , כי האיר להם הלילה , אבל לא כשאר הלילות לנחותם בדרך , כי לא היה הולך לפניהם. והיה זה , שאלו היה עמוד האש הולך לפני ישראל כשאר הלילות , ועמוד הענן בין מצרים ובין ישראל , היו ישראל ממהרים ללכת והמצרים לא יראו ולא יבאו אחריהם; ועתה הלכו ישראל לאטם , ואין המרחק רב ביניהם , והיו המצרים רואים את מחנה ישראל מתוך הענן והולכים אחריהם , כי יראו האש מתוך הענן , אלא שלא היו יכולים לקרב אליהם מפני הפסק שני העמודים; וזה טעם ולא קרב זה אל זה כל הלילה. "ויהי באשמורת הבקר וישקף יי' אל מחנה מצרים בעמוד אש" (להלן , כד) - כי הסיר עמוד האש ממחנה ישראל כמנהג כל הימים , ושמו היום משקיף על מחנה מצרים , בינם ובין עמוד הענן אשר ישתמשו בו ישראל ביום , "ויהם את מחנה מצרים" (שם) בהשקיף עמוד האש עליהם , כי יגיע עליהם חומו הגדול ו"להבה תלהט רשעים" (תה' קו , יח); וכבר פירשתי ב'מעשה בראשית' (בר' א , א) , כי יסוד האש יקָרֵא 'חשך' , והענן והחשך הוא 'עמוד אש וענן' (ראה להלן , כד); אבל עמוד האש היה אש מאיר לישראל בעמודו , והיה עתה מחשיך למצרים , מפני היותו בא בעמוד הענן אשר יחשיך עליו , כשמש אשר הענן יכסנו; והנה עשה הכל בשני עמודים האלה , וזהו הנכון בפסוקים הללו. (כא) ויט משה את ידו על הים ויולך יי' את הים ברוח קדים - היה הרצון לפניו יתעלה לבקע הים ברוח קדים מיבשת , שיראה כאלו הרוח המחרבת ים (ע"פ יש' נא , י) , כענין שכתוב "יבא קדים רוח יי'... ויבוש מקורו ויחרב מעינו" (הו' יג , טו); השגיא למצרים ויאבדם (ע"פ איוב יב , כג) , כי בעבור זה חשבו אולי הרוח שָׂמָה הים לחרבה , ולא יד יי' עשתה זאת בעבור ישראל , ואעפ"י שאין הרוח בוקעת הים לגזרים (ראה תה' קלו , יג) לא שמו לבם גם לזאת , ובאו אחריהם מרוב תאותם להרע להם. וזה טעם "וחזקתי את לב פרעה" (לעיל , ד) , "וְיבאו אחריהם" (לעיל , יז) , שחזק לבם לאמר: ארדוף אויבי ואשיגם בים (ע"פ תה' יח , לח; וראה שמ' טו , ט) , ואין מציל מידי (ע"פ דב' לב , לט) , ולא זכרו עתה "כי יי' נלחם להם במצרים" (להלן , כה). (כח) ויכסו את הרכב ואת הפרשים לכל חיל פרעה - כך דרך המקראות לדבר בלמ"ד יתרה , כמו "לכל כלי המשכן" (שמ' כז , יט); "לכל כליו תעשה נחשת" (שם , ג); ואינה אלא לשון תקון; לשון רבנו שלמה. ואינו כן במקום הזה , רק פירושו: 'ויכסו את הרכב ואת הפרשים ולכל חיל פרעה הבאים אחריהם' , והחיל אינם הרכב והפרשים , אבל הם "עַמו" אשר "לקח עמו" (לעיל , ו) , כמו שאמר למעלה "כל סוס רכב פרעה ופרשיו וחילו" (פס' ט). וכמהו כסוי בלמ"ד: "כמים לים מכסים" (יש' יא , ט); "ועשית מכסה לאהל" (שמ' כו , יד); וב'על': "המכסה על הקרב" (וי' ד , ח); וכן רבים. (לא) וירא ישראל את היד הגדולה - את הגבורה הגדולה שעשתה ידו של הקדוש ברוך הוא; הרבה לשונות נופלים על לשון 'יד' , וכולן לשון 'יד' ממש , והמתקן יתקן הלשון אחר ענין הדבור; לשון רבנו שלמה. אבל אנקלוס לא פירש היד - גבורה , אבל אמר: "ית גבורת ידא רבתא". ורבי אברהם אמר: המכה הגדולה , וכן "הנה יד יי' הויה במקנך" (שמ' ט , ג); "כבדה מאוד יד האלהים שם" (ש"א ה , יא). ועל דרך האמת: יאמר שנגלית להם היד הגדולה , והיא מדת הדין שעשה יי' במצרים , כי היתה שם במצרים מכה בהם , וזה כמו "ועל הארץ הראך את אשו הגדולה" (דב' ד , לו); והוא הימין אשר "תרעץ אויב" (שמ' טו , ו) , והיא זרוע יי' שאמר הכתוב "עורי עורי לבשי עוז זרוע יי'... הלא את היא המחרבת ים" (יש' נא , ט - י). ולא יתעלם ממך מה שאמר "לבשי עֹז" ממה שכתבנו בפסוק "מידי אביר יעקב" (בר' מט , כד).