מאגר הכתר שמות פרק טז עם פירוש ר' יוסף בכור שור

פרק טז
[א] וַיִּסְעוּ֙ מֵֽאֵילִ֔ם וַיָּבֹ֜אוּ כָּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־מִדְבַּר־סִ֔ין אֲשֶׁ֥ר בֵּין־אֵילִ֖ם וּבֵ֣ין סִינָ֑י בַּחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י לְצֵאתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
[ב] וַיִּלֹּ֜ינוּ וַיִּלּ֜וֹנוּ כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל עַל־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֖ן בַּמִּדְבָּֽר:
[ג] וַיֹּאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל מִֽי־יִתֵּ֨ן מוּתֵ֤נוּ בְיַד־יְהוָה֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשִׁבְתֵּ֙נוּ֙ עַל־סִ֣יר הַבָּשָׂ֔ר בְּאָכְלֵ֥נוּ לֶ֖חֶם לָשֹׂ֑בַע כִּֽי־הוֹצֵאתֶ֤ם אֹתָ֙נוּ֙ אֶל־הַמִּדְבָּ֣ר הַזֶּ֔ה לְהָמִ֛ית אֶת־כָּל־הַקָּהָ֥ל הַזֶּ֖ה בָּרָעָֽב: ס
[ד] וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הִנְנִ֨י מַמְטִ֥יר לָכֶ֛ם לֶ֖חֶם מִן־הַשָּׁמָ֑יִם וְיָצָ֨א הָעָ֤ם וְלָֽקְטוּ֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ לְמַ֧עַן אֲנַסֶּ֛נּוּ הֲיֵלֵ֥ךְ בְּתוֹרָתִ֖י אִם־לֹֽא:
[ה] וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֔י וְהֵכִ֖ינוּ אֵ֣ת אֲשֶׁר־יָבִ֑יאוּ וְהָיָ֣ה מִשְׁנֶ֔ה עַ֥ל אֲשֶֽׁר־יִלְקְט֖וּ י֥וֹם ׀ יֽוֹם:
[ו] וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ וְאַֽהֲרֹ֔ן אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל עֶ֕רֶב וִידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י יְהוָ֛ה הוֹצִ֥יא אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
[ז] וּבֹ֗קֶר וּרְאִיתֶם֙ אֶת־כְּב֣וֹד יְהוָ֔ה בְּשָׁמְע֥וֹ אֶת־תְּלֻנֹּתֵיכֶ֖ם עַל־יְהוָ֑ה וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה כִּ֥י תַלִּ֖ונוּ תַלִּ֖ינוּ עָלֵֽינוּ:
[ח] וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה בְּתֵ֣ת יְהוָה֩ לָכֶ֨ם בָּעֶ֜רֶב בָּשָׂ֣ר לֶאֱכֹ֗ל וְלֶ֤חֶם בַּבֹּ֙קֶר֙ לִשְׂבֹּ֔עַ בִּשְׁמֹ֤עַ יְהוָה֙ אֶת־תְּלֻנֹּ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם מַלִּינִ֖ם עָלָ֑יו וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה לֹא־עָלֵ֥ינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶ֖ם כִּ֥י עַל־יְהוָֽה:
[ט] וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן אֱמֹ֗ר אֶֽל־כָּל־עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל קִרְב֖וּ לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה כִּ֣י שָׁמַ֔ע אֵ֖ת תְּלֻנֹּתֵיכֶֽם:
[י] וַיְהִ֗י כְּדַבֵּ֤ר אַֽהֲרֹן֙ אֶל־כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּפְנ֖וּ אֶל־הַמִּדְבָּ֑ר וְהִנֵּה֙ כְּב֣וֹד יְהוָ֔ה נִרְאָ֖ה בֶּעָנָֽן: פ
[ששי] [יא] וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
[יב] שָׁמַ֗עְתִּי אֶת־תְּלוּנֹּת֘ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ דַּבֵּ֨ר אֲלֵהֶ֜ם לֵאמֹ֗ר בֵּ֤ין הָעַרְבַּ֙יִם֙ תֹּאכְל֣וּ בָשָׂ֔ר וּבַבֹּ֖קֶר תִּשְׂבְּעוּ־לָ֑חֶם וִידַעְתֶּ֕ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם:
[יג] וַיְהִ֣י בָעֶ֔רֶב וַתַּ֣עַל הַשְּׂלָ֔ו וַתְּכַ֖ס אֶת־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וּבַבֹּ֗קֶר הָֽיְתָה֙ שִׁכְבַ֣ת הַטַּ֔ל סָבִ֖יב לַֽמַּחֲנֶֽה:
[יד] וַתַּ֖עַל שִׁכְבַ֣ת הַטָּ֑ל וְהִנֵּ֞ה עַל־פְּנֵ֤י הַמִּדְבָּר֙ דַּ֣ק מְחֻסְפָּ֔ס דַּ֥ק כַּכְּפֹ֖ר עַל־הָאָֽרֶץ:
[טו] וַיִּרְא֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל וַיֹּ֨אמְר֜וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ מָ֣ן ה֔וּא כִּ֛י לֹ֥א יָדְע֖וּ מַה־ה֑וּא וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֲלֵהֶ֔ם ה֣וּא הַלֶּ֔חֶם אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן יְהוָ֛ה לָכֶ֖ם לְאָכְלָֽה:
[טז] זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה יְהוָ֔ה לִקְט֣וּ מִמֶּ֔נּוּ אִ֖ישׁ לְפִ֣י אָכְל֑וֹ עֹ֣מֶר לַגֻּלְגֹּ֗לֶת מִסְפַּר֙ נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם אִ֛ישׁ לַאֲשֶׁ֥ר בְּאָהֳל֖וֹ תִּקָּֽחוּ:
[יז] וַיַּעֲשׂוּ־כֵ֖ן בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּלְקְט֔וּ הַמַּרְבֶּ֖ה וְהַמַּמְעִֽיט:
[יח] וַיָּמֹ֣דּוּ בָעֹ֔מֶר וְלֹ֤א הֶעְדִּיף֙ הַמַּרְבֶּ֔ה וְהַמַּמְעִ֖יט לֹ֣א הֶחְסִ֑יר אִ֥ישׁ לְפִֽי־אָכְל֖וֹ לָקָֽטוּ:
[יט] וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶ֑ם אִ֕ישׁ אַל־יוֹתֵ֥ר מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר:
[כ] וְלֹא־שָׁמְע֣וּ אֶל־מֹשֶׁ֗ה וַיּוֹתִ֨רוּ אֲנָשִׁ֤ים מִמֶּ֙נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וַיָּ֥רֻם תּוֹלָעִ֖ים וַיִּבְאַ֑שׁ וַיִּקְצֹ֥ף עֲלֵהֶ֖ם מֹשֶֽׁה:
[כא] וַיִּלְקְט֤וּ אֹתוֹ֙ בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֔קֶר אִ֖ישׁ כְּפִ֣י אָכְל֑וֹ וְחַ֥ם הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְנָמָֽס:
[כב] וַיְהִ֣י׀ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֗י לָקְט֥וּ לֶ֙חֶם֙ מִשְׁנֶ֔ה שְׁנֵ֥י הָעֹ֖מֶר לָאֶחָ֑ד וַיָּבֹ֙אוּ֙ כָּל־נְשִׂיאֵ֣י הָעֵדָ֔ה וַיַּגִּ֖ידוּ לְמֹשֶֽׁה:
[כג] וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם ה֚וּא אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר יְהוָ֔ה שַׁבָּת֧וֹן שַׁבַּת־קֹ֛דֶשׁ לַיהוָ֖ה מָחָ֑ר אֵ֣ת אֲשֶׁר־תֹּאפ֞וּ אֵפ֗וּ וְאֵ֤ת אֲשֶֽׁר־תְּבַשְּׁלוּ֙ בַּשֵּׁ֔לוּ וְאֵת֙ כָּל־הָ֣עֹדֵ֔ף הַנִּ֧יחוּ לָכֶ֛ם לְמִשְׁמֶ֖רֶת עַד־הַבֹּֽקֶר:
[כד] וַיַּנִּ֤יחוּ אֹתוֹ֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֑ה וְלֹ֣א הִבְאִ֔ישׁ וְרִמָּ֖ה לֹא־הָ֥יְתָה בּֽוֹ:
[כה] וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אִכְלֻ֣הוּ הַיּ֔וֹם כִּֽי־שַׁבָּ֥ת הַיּ֖וֹם לַיהוָ֑ה הַיּ֕וֹם לֹ֥א תִמְצָאֻ֖הוּ בַּשָּׂדֶֽה:
[כו] שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תִּלְקְטֻ֑הוּ וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁבִיעִ֛י שַׁבָּ֖ת לֹ֥א יִֽהְיֶה־בּֽוֹ:
[כז] וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י יָצְא֥וּ מִן־הָעָ֖ם לִלְקֹ֑ט וְלֹ֖א מָצָֽאוּ: ס
[כח] וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה עַד־אָ֙נָה֙ מֵֽאַנְתֶּ֔ם לִשְׁמֹ֥ר מִצְוֺתַ֖י וְתוֹרֹתָֽי:
[כט] רְא֗וּ כִּֽי־יְהוָה֘ נָתַ֣ן לָכֶ֣ם הַשַּׁבָּת֒ עַל־כֵּ֠ן ה֣וּא נֹתֵ֥ן לָכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשִּׁשִּׁ֖י לֶ֣חֶם יוֹמָ֑יִם שְׁב֣וּ׀ אִ֣ישׁ תַּחְתָּ֗יו אַל־יֵ֥צֵא אִ֛ישׁ מִמְּקֹמ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִֽי:
[ל] וַיִּשְׁבְּת֥וּ הָעָ֖ם בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי:
[לא] וַיִּקְרְא֧וּ בֵֽית־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־שְׁמ֖וֹ מָ֑ן וְה֗וּא כְּזֶ֤רַע גַּד֙ לָבָ֔ן וְטַעְמ֖וֹ כְּצַפִּיחִ֥ת בִּדְבָֽשׁ:
[לב] וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה יְהוָ֔ה מְלֹ֤א הָעֹ֙מֶר֙ מִמֶּ֔נּוּ לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם לְמַ֣עַן׀ יִרְא֣וּ אֶת־הַלֶּ֗חֶם אֲשֶׁ֨ר הֶאֱכַ֤לְתִּי אֶתְכֶם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּהוֹצִיאִ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
[לג] וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַ֚ח צִנְצֶ֣נֶת אַחַ֔ת וְתֶן־שָׁ֥מָּה מְלֹֽא־הָעֹ֖מֶר מָ֑ן וְהַנַּ֤ח אֹתוֹ֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹתֵיכֶֽם:
[לד] כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיַּנִּיחֵ֧הוּ אַהֲרֹ֛ן לִפְנֵ֥י הָעֵדֻ֖ת לְמִשְׁמָֽרֶת:
[לה] וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אָכְל֤וּ אֶת־הַמָּן֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה עַד־בֹּאָ֖ם אֶל־אֶ֣רֶץ נוֹשָׁ֑בֶת אֶת־הַמָּן֙ אָֽכְל֔וּ עַד־בֹּאָ֕ם אֶל־קְצֵ֖ה אֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן:
[לו] וְהָעֹ֕מֶר עֲשִׂרִ֥ית הָאֵיפָ֖ה הֽוּא: פ

פרק טז
(א) בחמשה עשר יום לחודש השני - למדנו , שחדש אחד הספיק להם צידה שהוציאו ממצרים: מחמישה עשר בניסן עד חמשה עשר באייר. (ג) מי יתן מותינו - בעִיתֵינו , מיתת עצמינו , ולא יתקצרו ימינו ברעב. בשבתינו על סיר הבשר , באכלינו לחם לשובע - אין דרך בני אדם להשביע עצמו כי אם בלחם; וכן כתוב "בערב תאכלו בשר ובבוקר תשבעו לחם" (צירוף של להלן , ח ולהלן , יב). ואמרו רבותינו (יומא עה , ב): למדה תורה דרך ארץ , שלא יאכל אדם בשר לשובע כי אם לחם לשובע , וכגון: בשר בערב , ולא בבוקר; וגם למדנו מכאן שזמן סעודה פעמים ביום , בוקר וערב. כי הוצאתם אותנו - תלו במשה ואהרון הקלקלה , ולא בהקדוש ברוך הוא; ולפיכך אמרו להם משה ואהרון בשעת התיקון: "בערב וידעתם כי יי' הוציא אתכם מארץ מצרים" (ראה להלן , ו) , ולא אנו. ואע"פ שאין אדם יכול לחיות בלא לחם , לא היה להם לבקש דרך תלונה , אלא דרך רחמים [הגה"ה]. (ד) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים - מקום שאין היד שולטת; שלא יוכלו ליקחנו משם , ויהיו עיניהם תלויות אלי. דבר יום ביומו - לא אתן להם , רק לצורך היום , ויהיו צריכין לידי כל שעה ושעה. למען אנסנו הילך בתורתי - אולי מתוך שיהו צריכין לי כל שעה , ויראוני , ולא ימרדו בי , וילכו בתורתי. (ה) והכינו את אשר יביאו - יתקנו אותו ויבשלו אותו לצורך שבת , כדאמר לקמן "את אשר תאפו אפו" (פס' כג). (ו-ח) ערב , וידעתם שיתן לכם בשר; בוקר , וראיתם שיתן לכם לחם. ונחנו מה כי תלינו - אתם מראים עצמיכם כאילו אין אתם מתלוננים כי אם עלינו , ותלונותיכם אינם כי על הקדוש ברוך הוא , כי אין בידינו לעשות עמכם כלום. (יא) וידבר יי' אל משה - וכבר דבר יי' אל משה לעשות להם כן. (יג) ויהי בערב ותעל השליו - כמדומה אני שזה שליו של 'בהעלותך' (ראה במ' יא , לא - לב) , אלא שאגב שדיבר במן , דיבר בשליו; תדע , דאי ראה משה שבא להם שליו פעם אחת והספיקם (בפסוקנו) , היאך יאמר "הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם" (במ' יא , כב)? (יד) מחוספס - אין לו דמיון , ופתרונו לפי עניינו [הגה"ה]. דק ככפור - 'גרשלא' (בלעז): דקה; ולפי שאין לה שיעור , שפעמים גסה ופעמים דקה , נתן לו דומיא: "זרע גד" (להלן , לא). (טו) מן הוא - פרש רבנו שלמה , שהוא לשון זימון; כמו "וימן... דג גדול" (יונה ב , א); "וימן... המלך" (דנ' א , ה). ואין נראה לי , כי לא ידעו מה הוא , ואיך קראוהו בשמו אבל עדיין לא היה לו שם?! ועוד , שלא היו יודעין עדיין שהוא זימון. ולפיכך נראה לי , כי מן בלשון מצרי - כמו 'מה' בעברי; ושואלין זה לזה: מן הוא? כי לא ידעו מה הוא , ולפיכך שואלין 'מה הוא?' , עד שפירש להם משה שהוא הלחם; ועל שם כך נקרא מן מהיום ההוא ומעלה (ראה להלן , לא). (טז) לקטו ממנו איש לפי אכלו - כלומר: לקטו ממנו כמו שתרצו , הן רב הן מעט , איש לפי אכלו. למספר נפשותיכם שבאהלו תקחו - אתם לוקחים , לא תקחו לא פחות ולא יותר; וכן עשו. (יז-יח) המרבה והממעיט - יש מהם שהרבו ללקוט , ויש מהם שהמעיטו , וכולם לקחו במידה: שהמעט - נתרבה בידם , והמרבה - נתמעט בידו , עד שבאו למידה שוה על ידי כן. ואמרו רבותינו (יומא עה , א) , כי אף דינין היו עושין במן: שאם היה האחד שדן על העבד (אומר): זה עבדי הוא , וזה אומר: עבדי הוא , אמר להן משה: לבֹּקר משפט (ע"פ יר' כא , יב) , ורואין בעומרי המן שאוכל מי שנמצא (אצלו) עומר יתירה , יותר ממניין בני ביתו , וידע שהעבד שלו; וכן אם גירש אדם אשתו , ונשאה אחר בתוך שלשה לראשון , וילדה לסוף שבעה של נישואי השני , ולא נודע אם (הוא בן) תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון - על ידי המן היה נודע , שאצל שנמצא עומר יתירה נודע שהוולד שלו. ולפי הפשט כך הוא אומר: לא העדיף המרבה - אלא היה משליך המוֹתר; והממעיט לא החסיר - אלא חוזר ולוקט עד שממלא מדותיו. (יט-כ) לא תותירו ממנו (לשון הכתוב בשמ' יב , י; לפנינו: איש אל יותר ממנו) - שתראו כמחוסרי אמנה. ולא שמעו - ונבאש. (כא) וילקטו אותו בבוקר - שהרי כחם השמש ונמס , ושוב לא יוכלו ללקטו. (כב) ויבאו כל זקני העדה - כי היו יריאים להניחו עד למחר , לפי שקצף משה על המותִרים. (כג-כד) הוא אשר דיבר יי' - הוא אשר הראה , כי למחר יהיה שבת וצריכין אתם לשמרו , הניחו אותו למשמרת; וכן עשו. ולא הבאיש - וידעו קדושת שבת. (כז) יצאו מן העם ללקוט - אעפ"י שלא היו צריכין , לידע אם אמת ש"לא יהיה בו" (לעיל , כו). (כח) עד מתי מאנתם - לפי שלא הזהירם משה שלא לצאת , אלא אמר "לא יהיה בו" (לעיל , כו) , כללוֹ עמהם. (כט) ראו כי יי' נתן לכם - יכולים אתם לראות כי מיי' השבת: שנתן לכם בשישי לחם משנה , ובשבת אינו יורד , וזה אינו אלא בידי שמים; לכן: אל יצא איש ממקומו וכבדו את השבת. (ל) וישבתו העם - משם ואילך. (לא) כזרע גד לבן - כזרע גד בדמות , אלא שהוא דק לבן; דאי זרע גד לבן , לא היה צריך לומר , רק כזרע גד בלבד. אי נמי: שני מיני גד הם: אחד לבן ואחד שאינו לבן , ואמר שהוא כזרע גד הלבן. כצפיחית בדבש - כשאינו מבושל בפָּרוּר (ראה במ' יא , ח); אבל כשהוא מבושל - "כטעם לשד השמן" (שם). (לד) לפני העדות למשמרת - משנבנה המשכן; ועד שלא נבנה המשכן , היה לפני הבמה שמקריבין שם הקרבנות; כמו "ויבא אהרון וכל זקני ישראל לאכול לחם לפני האלהים" (שמ' יח , יב). (לה) ארבעים שנה - פחות חודש; שבששה עשר באייר ירד (ראה לעיל , א ולעיל , יב) , ובששה עשר בניסן פסק , כדכתיב "וישבת המן ממחרת" (יהו' ה , יב); אבל רוב השנה ככולה. ורבותינו פירשו (קידושין לח , א) , כי עוגות שהוציאו ממצרים - טעמו בהן טעם מן , ולכך אמר כי ארבעים שנה אכלו מן. ויש מפרשים , שירד להם ביום ראשון של פסח בשנת ארבעים - הספיק להם עד חמשה עשר באייר [הגה"ה].