מאגר הכתר שמות פרק טז עם פירוש רמב"ן

פרק טז
[א] וַיִּסְעוּ֙ מֵֽאֵילִ֔ם וַיָּבֹ֜אוּ כָּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־מִדְבַּר־סִ֔ין אֲשֶׁ֥ר בֵּין־אֵילִ֖ם וּבֵ֣ין סִינָ֑י בַּחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י לְצֵאתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
[ב] וַיִּלֹּ֜ינוּ וַיִּלּ֜וֹנוּ כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל עַל־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֖ן בַּמִּדְבָּֽר:
[ג] וַיֹּאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל מִֽי־יִתֵּ֨ן מוּתֵ֤נוּ בְיַד־יְהוָה֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשִׁבְתֵּ֙נוּ֙ עַל־סִ֣יר הַבָּשָׂ֔ר בְּאָכְלֵ֥נוּ לֶ֖חֶם לָשֹׂ֑בַע כִּֽי־הוֹצֵאתֶ֤ם אֹתָ֙נוּ֙ אֶל־הַמִּדְבָּ֣ר הַזֶּ֔ה לְהָמִ֛ית אֶת־כָּל־הַקָּהָ֥ל הַזֶּ֖ה בָּרָעָֽב: ס
[ד] וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הִנְנִ֨י מַמְטִ֥יר לָכֶ֛ם לֶ֖חֶם מִן־הַשָּׁמָ֑יִם וְיָצָ֨א הָעָ֤ם וְלָֽקְטוּ֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ לְמַ֧עַן אֲנַסֶּ֛נּוּ הֲיֵלֵ֥ךְ בְּתוֹרָתִ֖י אִם־לֹֽא:
[ה] וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֔י וְהֵכִ֖ינוּ אֵ֣ת אֲשֶׁר־יָבִ֑יאוּ וְהָיָ֣ה מִשְׁנֶ֔ה עַ֥ל אֲשֶֽׁר־יִלְקְט֖וּ י֥וֹם ׀ יֽוֹם:
[ו] וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ וְאַֽהֲרֹ֔ן אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל עֶ֕רֶב וִידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י יְהוָ֛ה הוֹצִ֥יא אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
[ז] וּבֹ֗קֶר וּרְאִיתֶם֙ אֶת־כְּב֣וֹד יְהוָ֔ה בְּשָׁמְע֥וֹ אֶת־תְּלֻנֹּתֵיכֶ֖ם עַל־יְהוָ֑ה וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה כִּ֥י תַלִּ֖ונוּ תַלִּ֖ינוּ עָלֵֽינוּ:
[ח] וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה בְּתֵ֣ת יְהוָה֩ לָכֶ֨ם בָּעֶ֜רֶב בָּשָׂ֣ר לֶאֱכֹ֗ל וְלֶ֤חֶם בַּבֹּ֙קֶר֙ לִשְׂבֹּ֔עַ בִּשְׁמֹ֤עַ יְהוָה֙ אֶת־תְּלֻנֹּ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם מַלִּינִ֖ם עָלָ֑יו וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה לֹא־עָלֵ֥ינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶ֖ם כִּ֥י עַל־יְהוָֽה:
[ט] וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן אֱמֹ֗ר אֶֽל־כָּל־עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל קִרְב֖וּ לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה כִּ֣י שָׁמַ֔ע אֵ֖ת תְּלֻנֹּתֵיכֶֽם:
[י] וַיְהִ֗י כְּדַבֵּ֤ר אַֽהֲרֹן֙ אֶל־כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּפְנ֖וּ אֶל־הַמִּדְבָּ֑ר וְהִנֵּה֙ כְּב֣וֹד יְהוָ֔ה נִרְאָ֖ה בֶּעָנָֽן: פ
[ששי] [יא] וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
[יב] שָׁמַ֗עְתִּי אֶת־תְּלוּנֹּת֘ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ דַּבֵּ֨ר אֲלֵהֶ֜ם לֵאמֹ֗ר בֵּ֤ין הָעַרְבַּ֙יִם֙ תֹּאכְל֣וּ בָשָׂ֔ר וּבַבֹּ֖קֶר תִּשְׂבְּעוּ־לָ֑חֶם וִידַעְתֶּ֕ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם:
[יג] וַיְהִ֣י בָעֶ֔רֶב וַתַּ֣עַל הַשְּׂלָ֔ו וַתְּכַ֖ס אֶת־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וּבַבֹּ֗קֶר הָֽיְתָה֙ שִׁכְבַ֣ת הַטַּ֔ל סָבִ֖יב לַֽמַּחֲנֶֽה:
[יד] וַתַּ֖עַל שִׁכְבַ֣ת הַטָּ֑ל וְהִנֵּ֞ה עַל־פְּנֵ֤י הַמִּדְבָּר֙ דַּ֣ק מְחֻסְפָּ֔ס דַּ֥ק כַּכְּפֹ֖ר עַל־הָאָֽרֶץ:
[טו] וַיִּרְא֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל וַיֹּ֨אמְר֜וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ מָ֣ן ה֔וּא כִּ֛י לֹ֥א יָדְע֖וּ מַה־ה֑וּא וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֲלֵהֶ֔ם ה֣וּא הַלֶּ֔חֶם אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן יְהוָ֛ה לָכֶ֖ם לְאָכְלָֽה:
[טז] זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה יְהוָ֔ה לִקְט֣וּ מִמֶּ֔נּוּ אִ֖ישׁ לְפִ֣י אָכְל֑וֹ עֹ֣מֶר לַגֻּלְגֹּ֗לֶת מִסְפַּר֙ נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם אִ֛ישׁ לַאֲשֶׁ֥ר בְּאָהֳל֖וֹ תִּקָּֽחוּ:
[יז] וַיַּעֲשׂוּ־כֵ֖ן בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּלְקְט֔וּ הַמַּרְבֶּ֖ה וְהַמַּמְעִֽיט:
[יח] וַיָּמֹ֣דּוּ בָעֹ֔מֶר וְלֹ֤א הֶעְדִּיף֙ הַמַּרְבֶּ֔ה וְהַמַּמְעִ֖יט לֹ֣א הֶחְסִ֑יר אִ֥ישׁ לְפִֽי־אָכְל֖וֹ לָקָֽטוּ:
[יט] וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶ֑ם אִ֕ישׁ אַל־יוֹתֵ֥ר מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר:
[כ] וְלֹא־שָׁמְע֣וּ אֶל־מֹשֶׁ֗ה וַיּוֹתִ֨רוּ אֲנָשִׁ֤ים מִמֶּ֙נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וַיָּ֥רֻם תּוֹלָעִ֖ים וַיִּבְאַ֑שׁ וַיִּקְצֹ֥ף עֲלֵהֶ֖ם מֹשֶֽׁה:
[כא] וַיִּלְקְט֤וּ אֹתוֹ֙ בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֔קֶר אִ֖ישׁ כְּפִ֣י אָכְל֑וֹ וְחַ֥ם הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְנָמָֽס:
[כב] וַיְהִ֣י׀ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֗י לָקְט֥וּ לֶ֙חֶם֙ מִשְׁנֶ֔ה שְׁנֵ֥י הָעֹ֖מֶר לָאֶחָ֑ד וַיָּבֹ֙אוּ֙ כָּל־נְשִׂיאֵ֣י הָעֵדָ֔ה וַיַּגִּ֖ידוּ לְמֹשֶֽׁה:
[כג] וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם ה֚וּא אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר יְהוָ֔ה שַׁבָּת֧וֹן שַׁבַּת־קֹ֛דֶשׁ לַיהוָ֖ה מָחָ֑ר אֵ֣ת אֲשֶׁר־תֹּאפ֞וּ אֵפ֗וּ וְאֵ֤ת אֲשֶֽׁר־תְּבַשְּׁלוּ֙ בַּשֵּׁ֔לוּ וְאֵת֙ כָּל־הָ֣עֹדֵ֔ף הַנִּ֧יחוּ לָכֶ֛ם לְמִשְׁמֶ֖רֶת עַד־הַבֹּֽקֶר:
[כד] וַיַּנִּ֤יחוּ אֹתוֹ֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֑ה וְלֹ֣א הִבְאִ֔ישׁ וְרִמָּ֖ה לֹא־הָ֥יְתָה בּֽוֹ:
[כה] וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אִכְלֻ֣הוּ הַיּ֔וֹם כִּֽי־שַׁבָּ֥ת הַיּ֖וֹם לַיהוָ֑ה הַיּ֕וֹם לֹ֥א תִמְצָאֻ֖הוּ בַּשָּׂדֶֽה:
[כו] שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תִּלְקְטֻ֑הוּ וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁבִיעִ֛י שַׁבָּ֖ת לֹ֥א יִֽהְיֶה־בּֽוֹ:
[כז] וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י יָצְא֥וּ מִן־הָעָ֖ם לִלְקֹ֑ט וְלֹ֖א מָצָֽאוּ: ס
[כח] וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה עַד־אָ֙נָה֙ מֵֽאַנְתֶּ֔ם לִשְׁמֹ֥ר מִצְוֺתַ֖י וְתוֹרֹתָֽי:
[כט] רְא֗וּ כִּֽי־יְהוָה֘ נָתַ֣ן לָכֶ֣ם הַשַּׁבָּת֒ עַל־כֵּ֠ן ה֣וּא נֹתֵ֥ן לָכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשִּׁשִּׁ֖י לֶ֣חֶם יוֹמָ֑יִם שְׁב֣וּ׀ אִ֣ישׁ תַּחְתָּ֗יו אַל־יֵ֥צֵא אִ֛ישׁ מִמְּקֹמ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִֽי:
[ל] וַיִּשְׁבְּת֥וּ הָעָ֖ם בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי:
[לא] וַיִּקְרְא֧וּ בֵֽית־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־שְׁמ֖וֹ מָ֑ן וְה֗וּא כְּזֶ֤רַע גַּד֙ לָבָ֔ן וְטַעְמ֖וֹ כְּצַפִּיחִ֥ת בִּדְבָֽשׁ:
[לב] וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה יְהוָ֔ה מְלֹ֤א הָעֹ֙מֶר֙ מִמֶּ֔נּוּ לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם לְמַ֣עַן׀ יִרְא֣וּ אֶת־הַלֶּ֗חֶם אֲשֶׁ֨ר הֶאֱכַ֤לְתִּי אֶתְכֶם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּהוֹצִיאִ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
[לג] וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַ֚ח צִנְצֶ֣נֶת אַחַ֔ת וְתֶן־שָׁ֥מָּה מְלֹֽא־הָעֹ֖מֶר מָ֑ן וְהַנַּ֤ח אֹתוֹ֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹתֵיכֶֽם:
[לד] כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיַּנִּיחֵ֧הוּ אַהֲרֹ֛ן לִפְנֵ֥י הָעֵדֻ֖ת לְמִשְׁמָֽרֶת:
[לה] וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אָכְל֤וּ אֶת־הַמָּן֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה עַד־בֹּאָ֖ם אֶל־אֶ֣רֶץ נוֹשָׁ֑בֶת אֶת־הַמָּן֙ אָֽכְל֔וּ עַד־בֹּאָ֕ם אֶל־קְצֵ֖ה אֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן:
[לו] וְהָעֹ֕מֶר עֲשִׂרִ֥ית הָאֵיפָ֖ה הֽוּא: פ

פרק טז
(א) ויסעו מאלים (בנוסחנו: מאילם) ויבאו אל מדבר סין - אחז הכתוב דרך קצרה; כי בנסעם מאלים חנו על ים סוף (ראה במ' לג , י) , "ויסעו מים סוף ויחנו במדבר סין" (שם , יא); כי המדבר הזה גדול , מגיע מאלים ועד סיני (ראה שם , טו) , וכאשר נסעו מאלים חנו על ים סוף במדבר ההוא , ונסעו משפת הים ונכנסו עוד בתוך המדבר , ועשו בו מסעות דפקה ואלוש (ראה שם , יב - יג) , "ויסעו מאלוש" אשר הוא במדבר סין "ויחנו ברפידים" (שם , יד). ועל דעת רבותינו (סע"ר ה) , היה דבר המן באלוש , כי בראותם שהיו חונים ונוסעים וחונים במדבר , בדפקה ואלוש , ולא יצאו ממנו , פחדו ונתרעמו; וזה טעם "וילונו... במדבר" (להלן , ב): כי לא היתה התלונה ביום בואם שם , רק היתה בהיותם במדבר. וטעם אשר בין אילים ובין סיני - להפריש בין מדבר סין זה ל"מדבר צין" האחר , הכתוב בצד"י , שבאו שם בשנת הארבעים , "ותמת שם מרים" (במ' כ , א); וכך הזכיר שם "ויחנו במדבר צִן היא קדש" (במ' לג , לו) - להפרישו מזה. (ב-ג) וילונו כל עדת בני ישראל על משה - היה ראוי שיספר הכתוב תחלה טענת התלונה , כאשר אמר במרה (שמ' טו , כד) וברפידים (שמ' יז , ב) ובכל התלונות , ויאמר כאן: 'ואין בשר לאכל ואין לחם לשבוע וירעב שם העם ללחם'. ורבנו שלמה כתב , שאמר הכתוב "בחמשה עשר יום לחדש השני" (לעיל , א) - לפרש חנייה זו , לפי שבו ביום נשלמה החררה שהוציאו ממצרים והוצרכו למן; ללמדך שאכלו משירי הבצק ששים ואחת סעודות; וקבלת רבותינו היא (מכיל' בשלח ויסע א). ולזה לא פירש תלונתם , מפני שלא האריך בנס הזה הנעשה להם בסתר; וכבר כתבתי הטעם בסדר 'ויגש אליו' (בר' מו , טו). ורבי אברהם אמר , כי הזכיר הכתוב "בחמשה עשר יום לחדש השני" , לאמר שכבר להם חדש ימים שיצאו ממצרים , ואכלו הלחם אשר הוציאו ומקניהם , כי קהל רב היו; וזה טעם התלונה. ועל דעתי , הזכיר הכתוב "ויבאו אל מדבר סין" (לעיל , א) - להודיע תלונתם: כי בבואם אל מדבר סין , וכבר רחקו ממצרים , אמרו: מה נאכל , ומה יספיק לנו במדבר הגדול אשר אנחנו באים בו? כי מתחלה היו סבורים שיבאו אל הערים אשר סביבותיהם אחרי ימים מועטים , ועתה יש להם חדש , ועיר מושב לא מצאו (ע"פ תה' קז , ד) , ואמרו: כלנו מתים במדבר הגדול שבאנו בו. וזה טעם וילונו על משה ועל אהרן במדבר - כי תלונתם מפני המדבר; וכן אמרו: כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב - הזכירו המדבר והקהל , לאמר כי קהל גדול כזה ימות בלי ספק ברעב במדבר גדול כזה. והקדוש ברוך הוא שמע אליהם , והחל עתה לערוך להם שלחן במדבר (ע"פ תה' עח , יט) , "עד בואם אל ארץ נושבת" (להלן , לה). (ד) הנני ממטיר לכם [לחם מן השמים] - אמר רבי אברהם , כי בעבור היותו יורד כדמות מטר מן השמים , אמר: ממטיר. ומצאנו "ימטר על רשעים פחים אש וגפרית" (תה' יא , ו); "ויי' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש" (בר' יט , כד); ואולי היו באים עם המטר. ודעת אנקלוס , שהוא לשון ירידה: "הא אנא מחית". ויתכן שיהיה מענינו "כמטרה (בנוסחנו: כמטרא) לחץ" (איכה ג , יב) , אע"פ שהוא שורש אחר , כי בכל זריקה אשר תבא מלמעלה יאמרו כן; ותקרא 'מטרה' - על שם שימטירו עליה החצים. ואמר "וימטר עליהם כעפר שאר וכחול ימים עוף כנף" (תה' עח , כז); או שיאמרו כן בעוף השמים , כי ירד עליהם כמטר. לחם - בעבור שיעשו ממנו לחם , כמו שכתוב "ועשו אותו עוגות" (במ' יא , ח); כי כל פת יקרא 'לחם' , לא בהיותו מן החטים או מן השעורים בלבד. ואמר: ממטיר לחם - כי להיותו לחם ימטירנו להם; וכן "ארץ ממנה יצא לחם" (איוב כח , ה) , וכן "להוציא לחם מן הארץ" (תה' קד , יד) - שיוציא החטה שיעשו ממנה לחם. ויש מפרשים (ראה השרשים: 'לחם'; ראב"ע): הנני ממטיר לכם מאכל; וכן "לחם אשה" (וי' ג , יא) , וכן "כי את לחם אלהיך הוא מקריב" (וי' כא , ח) , "כי תשב ללחום את מושל" (מש' כג , א) - כלם ענין מאכל. והנכון , כי "ללחום" - לאכול לחם; ו"לחם אלהיך" - כנוי , שהוא סעודה לאלהיך כלחם לאדם; כי מצאנו "לא על הלחם לבדו יחיה האדם" (דב' ח , ג). למען אנסנו הילך בתורתי - אם ישמרו מצות התלויות בו , שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט; לשון רבנו שלמה. ואינו נכון , אבל הוא כמו שאמר "המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להטיבך (בנוסחנו: להיטבך) באחריתך" (דב' ח , טז); כי נסיון הוא להם , שלא יהיה בידם מזון ולא יראו להם עצה במדבר , רק המן שלא ידעו מתחלה מהו (ראה להלן , טו) ולא שמעו מאבותם , ויורד להם דבר יום ביומו וירעבו אליו; ועם כל זה , שמעו ללכת אחרי השם במדבר , לא מקום לחם. וככה אמר להם עוד: "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך יי' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא" (שם , ב); כי היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם - והוליכם במדבר נחש שרף ועקרב (ע"פ דב' ח , טו) , ושלא יהיה להם לחם , רק מן השמים דבר יום ביומו , לנסותם ולהטיב להם באחרונה , שיאמינו בו לעולם. וכבר פירשתי טעם הנסיון בפסוק "והאלהים נסה את אברהם" (בר' כב , א). והרב אמר ב'מורה הנבוכים' (ג , כד): לדעת כל יודע , ולנסות היש תועלת בעבודת האל , ואם יש בה ספוק צורך אם לא. ואם כן , היה ראוי שיאמר: 'למען ינסה לדעת'. והנה לא הזכיר כאן , רק דבר המן , שהוא הלחם שהמטיר להם; אבל כאשר אמר להם משה "בתת יי' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע" (להלן , ח) - ידענו כי הכל נאמר לו; אבל הכתוב יקצר בדברים הנכפלים בענין הצווי או בספור , כאשר הזכרתי לך פעמים רבים (שמ' י , ב ועוד); ופעמים לא יזכיר האחד כלל , ככתוב בפרשה הזאת: "זה הדבר אשר צוה יי' מלא העמר ממנו" (להלן , לב) - ולא נכתבה הצוָאה כלל! וכן במקומות רבים. ועל דעת האומרים כי לחם - כל מאכל , יתכן שאמר הנני ממטיר לכם לחם - על המן ועל השלו , כי יתן להם שאלתם ששאלו לחם ובשר; ומשה פירש , שיהיה הבשר בערב לאכול והלחם בבקר לִשְׂבּוֹעַ , כדרך כל הארץ. (ו-ז) ערב וידעתם כי יי' הוציא אתכם מארץ מצרים - ולא אנחנו המוציאים אתכם משם , כאשר אמרתם: "כי הוצאתם אותנו" (לעיל , ג). ובקר וראיתם את כבוד יי' - לא נאמר זה על הכבוד הנראה בענן , כי בו ביום היה: כדבר להם אהרן - "ויפנו אל המדבר" (להלן , י). ופירש רבנו שלמה: אלא כך אמר להם: ערב וידעתם כי היכולת בידו ליתן תאותכם , ובשר יתן לכם , אך לא בפנים מאירות יתננה לכם , כי שלא כהוגן שאלתם אותה ומכרס מלאה; והלחם ששאלתם לצורך - בירידתו תראו לבקר את כבוד פניו , שיורידנו לכם דרך חבה , בבקר , שיש שהות להכינו. ואיננו נכון שיאמר ובקר וראיתם את כבוד יי' - מפני שיקדים להם מתנת המן בבקר , כי מה כבוד יי' בזה? ועוד , שסמך לזה: בשמעו את תלונותיכם. והמדרש הזה לרבותינו איננו בפירוש וראיתם את כבוד יי' , אבל אמרו כן , מפני שחלק להם הפרנסה בשני עתים מן היום , ולא נתן הכל בבקר. וכך אמרו במכילתא (בשלח ויסע ב): "ויאמר משה בתת יי' לכם בערב" (להלן , ח) - מכאן אתה למד , שבפנים חשכות נתן השלו לישראל , והמן , ששאלו כהלכה , נתן להם בפנים מאירות , כלומר: בבקר. ורבי אברהם אמר , כי ובקר נמשך בפסוק הראשון , כי בעבור שאמרו "כי הוצאתם אותנו" (לעיל , ג) , אמר: שני אותות יעשה השם לכם , שתדעו כי הוא הוציא אתכם: האחד - בערב היום הזה , והשני - למחר בבקר. והיה ראוי שיאמר: 'ערב ובקר וידעתם כי יי' הוציא אתכם' , שאין ובקר דבק עם וראיתם את כבוד יי' , כי ביום עצמו ראו הכבוד. וגם זה איננו נראה כן. והנכון בעיני , כי היה הפלא במן גדול מאד , כי השלו - הגיז אותו מן הים ברוח נסע מאתו (ע"פ במ' יא , לא) , כדרך העולם , אבל המן נוצר להם עתה יצירה חדשה בשמים , כענין 'מעשה בראשית'; והוא מה שאמרו בו (משנה אבות ה , ו) , שנברא בין השמשות. ולכך אמר הכתוב: באות אשר יעשה לכם בערב תדעו כי הוא הוציא אתכם מארץ מצרים , כי יערך לכם שולחן במדבר (ע"פ תה' עח , יט) , אבל בפלא הגדול אשר יעשה לכם בבקר תראו את כבוד מלכותו , אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיו וכגבורותיו (ע"פ דב' ג , כד). כי בגדולות ובנפלאות שיעשה השם יֵרָאה כבודו , כענין "לקבץ את כל הגוים והלשונות ובאו וראו את כבודי" (יש' סו , יח) , וכתיב "והגידו את כבודי בגוים" (שם , יט) , וכן רבים. וכן הוא דעת אנקלוס , שאמר: "ותחזון ית יקרא דיי'" , ולא תרגם בו 'ויתגלי'. ודע כי יש במן ענין גדול , רמזוהו רבותינו , אמרו במסכת יומא (עה , ב): "לחם אבירים אכל איש" (תה' עח , כה) - לחם שמלאכי השרת אוכלין; דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי ישמעאל: טעית , וכי מלאכי השרת אוכלין לחם , והלא כבר נאמר "לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי" (דב' ט , ט)?! אלא "לחם אבירים" - לחם שנבלע באיברים. והענין הזה שאמר רבי עקיבא הוא , שקיום מלאכי השרת בזיו השכינה , וכן דרשו (שמ"ר לב , ד): "ואתה מחיה את כולם" (נחמ' ט , ו) - אתה מִחְיָה לכולם; ועליו נאמר "ומתוק האור" (קה' יא , ז) - שישיגו בו טוב טעם. והמן הוא מתולדות האור הזה העליון , שנתגשם ברצון בוראו יתברך , ונמצא שאנשי המן ומלאכי השרת ניזונין מדבר אחד. ורבי ישמעאל תפשו , מפני ששָׂם קיומם בדבר המתגשם מתולדות האור , שיקרא לחם; כי הם קיומם באור העליון עצמו! ומפני זה היו מוצאים במן טעם כל מה שירצו , כי הנפש במחשבתה תדבק בעליונים ותמצא מנוח חיים ותפק רצון מלפניו (ע"פ מש' ח , לה). ואמרו במכילתא (מכיל' בשלח ויסע ד): "היום לא תמצאוהו" (להלן , כה) - רבי אלעזר חסמא אומר: היום אי אתם מוצאים אותו , אבל אתם מוצאין אותו לעולם הבא. וזה יסבול שני פירושים: שנאמר שיהיה בבני העולם הבא מי שלא תגיע מעלתם ליהנות תמיד מזיו השכינה , ויהיה קיומם בדבר המתגשם מן הזיו ההוא; כמעלת דור המדבר , שהשיגו לזיו השכינה בים , כמו שאמרו (מכיל' בשלח שירה ג): ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא , ומאותה שעה נתעלית נפשם להתקיים בתולדותיו , שהוא המן. ויותר נכון שנאמר , שרמז הכתוב לדברי רבי אלעזר חסמא במלת "היום" , שבני העולם הבא יהיה קיומם ביסוד המן , שהוא הזיו העליון , כמו שאמרו (ברכות יז , א): אין בו לא אכילה ולא שתיה , אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם והם נהנין מזיו השכינה - שבני העולם הבא יתקימו בהנייתן מזיו השכינה , בהדבקם בו בעטרה שבראשם. והעטרה היא המדה הנקראת כן , שאמר בה הכתוב "יהיה יי' צבאות לעטרת צבי" (יש' כח , ה) , ובה נאמר "בעטרה שעטרה לו אמו" (שה"ש ג , יא) - רמזו על קיום בני העולם הבא , ורמזו על עיקר המן. ואמר הכתוב "ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח. וימטר עליהם מן לאכול ודגן שמים נתן למו. לחם אבירים אכל איש" (תה' עח , כג - כה) , וכן אמר "ולחם שמים ישביעם" (תה' קה , מ) - שנראה מזה שהיה הדגן הזה בשמים , והורידו להם בפתיחת דלתיו. והוא מה שפירשתי , שנתגשם האור , כי באור העליון יאמר הכתוב כלשון הזה: "נפתחו השמים ואראה מראות אלהים" (יח' א , א). או שכבר היה בשמים , כמאמרם (משנה אבות ה , ו) , שנברא בין השמשות. ונחנו מה - אמר רבי אברהם: ונחנו מה בידינו לעשות , כי לא עשינו , רק מה שצונו. ואיננו כן , אבל הוא כמו "מה אנוש כי תזכרנו" (תה' ח , ה); "מה אדם ותדעהו" (תה' קמד , ג); "כי במה נחשב הוא" (יש' ב , כב); וזאת דרך ענְוָתוֹ: כי מה אנחנו שתליתם עלינו שהוצאנו אתכם מארץ מצרים , הן אנחנו אין ופעלנו הבל (ע"פ יש' מא , כד) , ו"לא עלינו תלונותיכם כי על יי'" (להלן , ח) - שהוא המוציא אתכם מארץ מצרים (ראה לעיל , ו) , ולא אנחנו. ובמכילתא (בשלח ויסע ב): וכי מה אנו ספונין , שאתם עומדים ומתרעמין עלינו? (ח) בתת יי' לכם בערב - יפרש מאמרו הראשון: כי בתת יי' לכם בערב בשר לאכול - "וידעתם כי יי' הוציא אתכם" (לעיל , ו); ובתתו לכם לחם בבקר לשבוע - "וראיתם את כבוד יי'" (לעיל , ז). (יב) שמעתי את תלונות בני ישראל דבר אליהם לאמר בין הערבים - זה הדבור כבר אמרו משה לישראל (לעיל , ח) , אבל נשנה בעבור שיאמר: שמעתי את תלונות בני ישראל; כי מתחלה אמר "הנני ממטיר לכם" (לעיל , ד) , כעושה עמהם חסד ברצונו או לזכותם , ועתה הגיד כי נחשב להם לעון , ובעבור התלונה יעשה עמהם כן: כדי שתדעו כי אני יי' אלהיכם , כי עד עתה אינכם מאמינים ביי' אלהיכם , על כן אתם מתלוננים על נביאיו. ויתכן שמתחלה לא הבטיחם להיות להם המן כל ימי המדבר , והיו חושבים אולי יהיה ליום אחד או לשנים בהיותם במקום ההוא , ובנסעם משם יבאו אל מקום לחם; ועתה אמר להם , כי בין הערבים יאכלו בשר תמיד , ובכל בקר ישבעו לחם כל ימי המדבר. וכן דעת רבותינו (ראה ערכין טו , ב) , שהיה השלו עמהם מן היום ההוא והלאה כמו המן; וכן נראה , כי על שני הדברים נתלוננו , ובשניהם שמע את תלונתם "ותאותם יביא להם" (תה' עח , כט) , כי מה יתן להם ומה יוסיף להם (ע"פ תה' קכ , ג) בשר ליום אחד או לשנים? והפרשה שתפרש ותאריך בענין המן - בעבור כי כל מעשיו נפלאים; ותקצר בשלו , "ויהי בערב ותעל השלו" (להלן , יג) , כי הוא בנוהג שבעולם. וענין השלו השני בקברות התאוה (במ' יא , לא) - כי לא בא להם ממנו עתה לשובע , כאשר יאמר כאן תמיד "בשר לאכול ולחם... לשבוע" (לעיל , ח). ויתכן שהיו גדוליהם לוקטים אותו , או שהיה מזדמן לחסידים שבהם , וצעיריהם היו תאבים לו ורעבים ממנו; כי לא יספר בשלו 'וילקטו המרבה והממעיט' כאשר אמר במן (להלן , יז) , ולכך אמר שם "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה" (במ' יא , ד) , ואמר "וישובו ויבכו גם בני ישראל" (שם) , שהיו גם מהם בוכים לו - ולא כלם - ואז נתן להם ממנו לרוב מאד , כאשר אמר "הממעיט אסף עשרה חמרים" (שם , לב) , ואכלו חדש ימים בשפע ההוא (ראה שם , כ) , ושב לענינו הראשון. ועל דרך הפשט היו כל מעשי השלו לעתים , והמן , שהיה חַיָּתָם , היה להם תמיד , כי עקר תלונתם עליו: "כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב" (לעיל , ג). (יד) מחספס - על דעת אנקלוס , מן "מחשף הלבן" (בר' ל , לז); "חשף יי'" (יש' נב , י); בחלוף השי"ן בסמ"ך , ועי"ן הפועל כפולה. דק ככפור - הוא הנופל בימי הקור; וכן "כפור כאפר יפזר" (תה' קמז , טז). ותרגם אנקלוס: "דעדק כגיר כגלידא על ארעא" , וכתב רבנו שלמה: כאבני גיר (ע"פ יש' כז , ט); והוא מין צבע שחור , כדאמרינן גבי כסוי הדם (ראה חולין פח , ב): הגיר והזרניך. "דעדק כגיר דגלידא דעל ארעא" - דק היה כגיר , ושוכב מוגלד כקרח על הארץ; וכן פירוש דק ככפור - שטוח קלוש ומחובר כגליד; דק - שהיה מגליד גלד דק מלמעלה. ומה שתרגם אנקלוס - תוספת הוא על לשון העברית , ואין לו תיבה בפסוק. ואין כל זה נכון , כי ה'גיר' הוא העפר הלבן הנדבק לאבנים , וינפצו אותו וטחין בו הכותלים כסיד , והוא לבן מאד וטוב מן הסיד לטוח על הקירות; וכן כתוב "על גירא די על כתל היכלא" (דנ' ה , ה); ועל כן ייחס בו המן , שהוא לבן (ראה במ' יא , ו) ומפוזר על הארץ כגיר המנופץ. ואנקלוס תרגם במלת כפור שני פנים: עשאו תחלה מן "וכפרת אותה מבית ומחוץ בכפר" (בר' ו , יד) , ולכן אמר "כגיר" - שבו טחין ומכסין; ועשאו עוד מן "כפור כאפר יפזר" (תה' קמז , טז) , שהוא הקרח הדק היורד בקור , כמו שתרגם "וקרח בלילה" (בר' לא , מ): "וגלידא נחית עלי בליליא"; וממנו מינים , והאחד יקרא 'גליד' , כמו ששנינו במשנת מקואות (ז , א): אלו לא מעלין ולא פוסלין: השלג והברד והכפור והגליד. וכן יתרגם אנקלוס שני פנים בכתובים רבים. אבל נוסחאות הבדוקות מן התרגום כתוב בהן: "דעדק דגיר כגלידא על ארעא" , ופירושו: עשוי חמרים כגליד על הארץ; והוא האמת , שאם היה מלשון 'גיר' היה מתורגם: 'כגירא כגלידא' , כי כן דרך הלשון ההוא. (כ) וירם תולעים ויבאש - הרי זה מקרא הפוך , שבתחלה הבאיש ולבסוף התליע , כענין שנאמר "ולא הבאיש ורמה לא היתה בו" (להלן , כד); וכן הוא הדרך לכל דבר שהוא מן המתליעים; לשון רבנו שלמה. ואלו היה המן מתליע בדרך הטבע כשאר המתליעים , היה הדבר כן; אבל זה שהתליע בדרך נס , יתכן שהרים תולעים תחלה , ואין צורך שנהפוך המקרא. ועוד , כי הכתוב שאמר "ולא הבאיש ורמה לא היתה בו" הוא המוכיח כן , כי אלו לא היה מרים תולעים עד אשר עלה באשו תחלה , כשאמר "ולא הבאיש" - כבר הבטיחנו שלא היתה בו רמה , ולא יכפול אחרי כן "ורמה לא היתה בו"! אבל אם הרים תולעים תחלה כפשוטו של מקרא , הוצרך לומר , שזה לא הבאיש וגם לא עלתה בו רמה כלל. ואף המתליעים בטבע לא יבאשו , רק החמים ולחים מהם , אבל היבשים ירומו תולעים ולא יבאשו כלל , כעצים המתליעים והפירות המרימים תולעים באִבֵּיהן או אחרי כן; וסיפר הכתוב שגם הבאיש בנס. וב'אלה שמות רבא' אמרו (כה , י): וכי יש לך דבר שבתחלה עושה תולעים ואחר כך מבאיש? אלא שהקדוש ברוך הוא בקש להראות מעשיהם לבריות; שלא יריחו את ריחו בערב וישליכו אותו , שהיה עושה כל הלילה שורות שורות של תולעים; מיד ויקצוף עליהם משה. (כג) את אשר תאפו אפו - פירש רבנו שלמה: מה שאתם רוצים לאפות בתנור או לבשל במים , אפו ובשלו היום לשני ימים. ואם כן יאמר: את אשר תאפו - משני העמר אשר בידכם אפו היום , ואת אשר תבשלו - משניהם בשלו עתה , ואת כל העודף לכם משבעכם היום הניחו לכם למשמרת עד הבקר. ובבקר , כאשר ראו שלא הבאיש - באו לפניו , כי לא רצו לאכל ממנו מיום אל יום , אעפ"י שהתיר להם להניחו עד הבקר; ובבקר התיר להם: "אכלוהו היום" הזה בלבד (להלן , כה) , כי על כן אמרתי להניחו למשמרת. והודיעם בטעם המצוה (ראה שם) , כי היום לא ימצאוהו בשדה , כי השם יעשה כן בעבור שהוא שבת קדש ליי'. ומפני שאמר ואת כל העודף - יתכן שלא יתן להם מדה בזה , אבל יאכלו כרצונם בששי , כי העודף יספיק לשבת , כי ברכת יי' היא (ע"פ מש' י , כב). ורבי אברהם אמר: את אשר תאפו כמנהגכם - אפו לכם היום , והוא העומר הידוע להם; ואת כל העודף - שהוא העומר השני , הניחו לכם למשמרת עד הבקר; ולא הגיד מה יעשו ממנו , ובבקר אמר להם: "אכלוהו היום". ואם כן , יאכלוהו בשבת חי , מבלי שיאפו או יבשלו בפרור ועשו ממנו עוגות כמנהגם!? והראשון יותר נכון , וכן דעת אנקלוס.