מאגר הכתר שמות פרק טז עם פירוש ראב"ע פירוש ב - הארוך

פרק טז
[א] וַיִּסְעוּ֙ מֵֽאֵילִ֔ם וַיָּבֹ֜אוּ כָּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־מִדְבַּר־סִ֔ין אֲשֶׁ֥ר בֵּין־אֵילִ֖ם וּבֵ֣ין סִינָ֑י בַּחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י לְצֵאתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
[ב] וַיִּלֹּ֜ינוּ וַיִּלּ֜וֹנוּ כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל עַל־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֖ן בַּמִּדְבָּֽר:
[ג] וַיֹּאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל מִֽי־יִתֵּ֨ן מוּתֵ֤נוּ בְיַד־יְהוָה֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשִׁבְתֵּ֙נוּ֙ עַל־סִ֣יר הַבָּשָׂ֔ר בְּאָכְלֵ֥נוּ לֶ֖חֶם לָשֹׂ֑בַע כִּֽי־הוֹצֵאתֶ֤ם אֹתָ֙נוּ֙ אֶל־הַמִּדְבָּ֣ר הַזֶּ֔ה לְהָמִ֛ית אֶת־כָּל־הַקָּהָ֥ל הַזֶּ֖ה בָּרָעָֽב: ס
[ד] וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הִנְנִ֨י מַמְטִ֥יר לָכֶ֛ם לֶ֖חֶם מִן־הַשָּׁמָ֑יִם וְיָצָ֨א הָעָ֤ם וְלָֽקְטוּ֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ לְמַ֧עַן אֲנַסֶּ֛נּוּ הֲיֵלֵ֥ךְ בְּתוֹרָתִ֖י אִם־לֹֽא:
[ה] וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֔י וְהֵכִ֖ינוּ אֵ֣ת אֲשֶׁר־יָבִ֑יאוּ וְהָיָ֣ה מִשְׁנֶ֔ה עַ֥ל אֲשֶֽׁר־יִלְקְט֖וּ י֥וֹם ׀ יֽוֹם:
[ו] וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ וְאַֽהֲרֹ֔ן אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל עֶ֕רֶב וִידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י יְהוָ֛ה הוֹצִ֥יא אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
[ז] וּבֹ֗קֶר וּרְאִיתֶם֙ אֶת־כְּב֣וֹד יְהוָ֔ה בְּשָׁמְע֥וֹ אֶת־תְּלֻנֹּתֵיכֶ֖ם עַל־יְהוָ֑ה וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה כִּ֥י תַלִּ֖ונוּ תַלִּ֖ינוּ עָלֵֽינוּ:
[ח] וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה בְּתֵ֣ת יְהוָה֩ לָכֶ֨ם בָּעֶ֜רֶב בָּשָׂ֣ר לֶאֱכֹ֗ל וְלֶ֤חֶם בַּבֹּ֙קֶר֙ לִשְׂבֹּ֔עַ בִּשְׁמֹ֤עַ יְהוָה֙ אֶת־תְּלֻנֹּ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם מַלִּינִ֖ם עָלָ֑יו וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה לֹא־עָלֵ֥ינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶ֖ם כִּ֥י עַל־יְהוָֽה:
[ט] וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן אֱמֹ֗ר אֶֽל־כָּל־עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל קִרְב֖וּ לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה כִּ֣י שָׁמַ֔ע אֵ֖ת תְּלֻנֹּתֵיכֶֽם:
[י] וַיְהִ֗י כְּדַבֵּ֤ר אַֽהֲרֹן֙ אֶל־כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּפְנ֖וּ אֶל־הַמִּדְבָּ֑ר וְהִנֵּה֙ כְּב֣וֹד יְהוָ֔ה נִרְאָ֖ה בֶּעָנָֽן: פ
[ששי] [יא] וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
[יב] שָׁמַ֗עְתִּי אֶת־תְּלוּנֹּת֘ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ דַּבֵּ֨ר אֲלֵהֶ֜ם לֵאמֹ֗ר בֵּ֤ין הָעַרְבַּ֙יִם֙ תֹּאכְל֣וּ בָשָׂ֔ר וּבַבֹּ֖קֶר תִּשְׂבְּעוּ־לָ֑חֶם וִידַעְתֶּ֕ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם:
[יג] וַיְהִ֣י בָעֶ֔רֶב וַתַּ֣עַל הַשְּׂלָ֔ו וַתְּכַ֖ס אֶת־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וּבַבֹּ֗קֶר הָֽיְתָה֙ שִׁכְבַ֣ת הַטַּ֔ל סָבִ֖יב לַֽמַּחֲנֶֽה:
[יד] וַתַּ֖עַל שִׁכְבַ֣ת הַטָּ֑ל וְהִנֵּ֞ה עַל־פְּנֵ֤י הַמִּדְבָּר֙ דַּ֣ק מְחֻסְפָּ֔ס דַּ֥ק כַּכְּפֹ֖ר עַל־הָאָֽרֶץ:
[טו] וַיִּרְא֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל וַיֹּ֨אמְר֜וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ מָ֣ן ה֔וּא כִּ֛י לֹ֥א יָדְע֖וּ מַה־ה֑וּא וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֲלֵהֶ֔ם ה֣וּא הַלֶּ֔חֶם אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן יְהוָ֛ה לָכֶ֖ם לְאָכְלָֽה:
[טז] זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה יְהוָ֔ה לִקְט֣וּ מִמֶּ֔נּוּ אִ֖ישׁ לְפִ֣י אָכְל֑וֹ עֹ֣מֶר לַגֻּלְגֹּ֗לֶת מִסְפַּר֙ נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם אִ֛ישׁ לַאֲשֶׁ֥ר בְּאָהֳל֖וֹ תִּקָּֽחוּ:
[יז] וַיַּעֲשׂוּ־כֵ֖ן בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּלְקְט֔וּ הַמַּרְבֶּ֖ה וְהַמַּמְעִֽיט:
[יח] וַיָּמֹ֣דּוּ בָעֹ֔מֶר וְלֹ֤א הֶעְדִּיף֙ הַמַּרְבֶּ֔ה וְהַמַּמְעִ֖יט לֹ֣א הֶחְסִ֑יר אִ֥ישׁ לְפִֽי־אָכְל֖וֹ לָקָֽטוּ:
[יט] וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶ֑ם אִ֕ישׁ אַל־יוֹתֵ֥ר מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר:
[כ] וְלֹא־שָׁמְע֣וּ אֶל־מֹשֶׁ֗ה וַיּוֹתִ֨רוּ אֲנָשִׁ֤ים מִמֶּ֙נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וַיָּ֥רֻם תּוֹלָעִ֖ים וַיִּבְאַ֑שׁ וַיִּקְצֹ֥ף עֲלֵהֶ֖ם מֹשֶֽׁה:
[כא] וַיִּלְקְט֤וּ אֹתוֹ֙ בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֔קֶר אִ֖ישׁ כְּפִ֣י אָכְל֑וֹ וְחַ֥ם הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְנָמָֽס:
[כב] וַיְהִ֣י׀ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֗י לָקְט֥וּ לֶ֙חֶם֙ מִשְׁנֶ֔ה שְׁנֵ֥י הָעֹ֖מֶר לָאֶחָ֑ד וַיָּבֹ֙אוּ֙ כָּל־נְשִׂיאֵ֣י הָעֵדָ֔ה וַיַּגִּ֖ידוּ לְמֹשֶֽׁה:
[כג] וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם ה֚וּא אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר יְהוָ֔ה שַׁבָּת֧וֹן שַׁבַּת־קֹ֛דֶשׁ לַיהוָ֖ה מָחָ֑ר אֵ֣ת אֲשֶׁר־תֹּאפ֞וּ אֵפ֗וּ וְאֵ֤ת אֲשֶֽׁר־תְּבַשְּׁלוּ֙ בַּשֵּׁ֔לוּ וְאֵת֙ כָּל־הָ֣עֹדֵ֔ף הַנִּ֧יחוּ לָכֶ֛ם לְמִשְׁמֶ֖רֶת עַד־הַבֹּֽקֶר:
[כד] וַיַּנִּ֤יחוּ אֹתוֹ֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֑ה וְלֹ֣א הִבְאִ֔ישׁ וְרִמָּ֖ה לֹא־הָ֥יְתָה בּֽוֹ:
[כה] וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אִכְלֻ֣הוּ הַיּ֔וֹם כִּֽי־שַׁבָּ֥ת הַיּ֖וֹם לַיהוָ֑ה הַיּ֕וֹם לֹ֥א תִמְצָאֻ֖הוּ בַּשָּׂדֶֽה:
[כו] שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תִּלְקְטֻ֑הוּ וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁבִיעִ֛י שַׁבָּ֖ת לֹ֥א יִֽהְיֶה־בּֽוֹ:
[כז] וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י יָצְא֥וּ מִן־הָעָ֖ם לִלְקֹ֑ט וְלֹ֖א מָצָֽאוּ: ס
[כח] וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה עַד־אָ֙נָה֙ מֵֽאַנְתֶּ֔ם לִשְׁמֹ֥ר מִצְוֺתַ֖י וְתוֹרֹתָֽי:
[כט] רְא֗וּ כִּֽי־יְהוָה֘ נָתַ֣ן לָכֶ֣ם הַשַּׁבָּת֒ עַל־כֵּ֠ן ה֣וּא נֹתֵ֥ן לָכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשִּׁשִּׁ֖י לֶ֣חֶם יוֹמָ֑יִם שְׁב֣וּ׀ אִ֣ישׁ תַּחְתָּ֗יו אַל־יֵ֥צֵא אִ֛ישׁ מִמְּקֹמ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִֽי:
[ל] וַיִּשְׁבְּת֥וּ הָעָ֖ם בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי:
[לא] וַיִּקְרְא֧וּ בֵֽית־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־שְׁמ֖וֹ מָ֑ן וְה֗וּא כְּזֶ֤רַע גַּד֙ לָבָ֔ן וְטַעְמ֖וֹ כְּצַפִּיחִ֥ת בִּדְבָֽשׁ:
[לב] וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה יְהוָ֔ה מְלֹ֤א הָעֹ֙מֶר֙ מִמֶּ֔נּוּ לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם לְמַ֣עַן׀ יִרְא֣וּ אֶת־הַלֶּ֗חֶם אֲשֶׁ֨ר הֶאֱכַ֤לְתִּי אֶתְכֶם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּהוֹצִיאִ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
[לג] וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַ֚ח צִנְצֶ֣נֶת אַחַ֔ת וְתֶן־שָׁ֥מָּה מְלֹֽא־הָעֹ֖מֶר מָ֑ן וְהַנַּ֤ח אֹתוֹ֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹתֵיכֶֽם:
[לד] כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיַּנִּיחֵ֧הוּ אַהֲרֹ֛ן לִפְנֵ֥י הָעֵדֻ֖ת לְמִשְׁמָֽרֶת:
[לה] וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אָכְל֤וּ אֶת־הַמָּן֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה עַד־בֹּאָ֖ם אֶל־אֶ֣רֶץ נוֹשָׁ֑בֶת אֶת־הַמָּן֙ אָֽכְל֔וּ עַד־בֹּאָ֕ם אֶל־קְצֵ֖ה אֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן:
[לו] וְהָעֹ֕מֶר עֲשִׂרִ֥ית הָאֵיפָ֖ה הֽוּא: פ

פרק טז
(א) ויסעו. אמר הגאון רב סעדיה: טעם להזכיר בחמשה עשר יום לחדש השני - להודיע , כי יום חמישי בשבוע יצאו ישראל ממצרים. והנה יום ראש חודש ניסן היה יום חמישי , ואייר - יום ששי בשבת. והנה ביום שבת באו אל מדבר סין והתרעמו בחנותם; ואמר להם משה , כי בערב תאכלו בשר , ובבקר ירד המן (ראה להלן , יב). והנה ראוי להיותם יום ראשון , בעבור "והיה ביום הששי" (להלן , ה); כי "יום ששי" - לרדת המן. ומה שאמר הגאון , נקבלנו בעבור הקבלה ולא בעבור פירוש; כי מי הגיד לו , שממחרת בואם אל מדבר סין ירד מן? אולי עמדו שם ארבעה ימים או יותר , והחל המן לרדת ביום ראשון? כי מיום רדתו נחל לספור , כי כל האומות סומכים על ישראל במספר הזה. והנה הערלים קראו שמות ימי השבוע על שמות המשרתים , ויום שבת לא כן. ובלשון ערבית קראו חמשה ימים על דרך המספר , ויום ששי על שם חבורם , כי הוא להם היום הנכבד בשבוע , ויום שבת קוראין אותו 'סבת' , כי השי"ן והסמ"ך מתחלפים בכתיבתם. ואלה - מישראל למדו; כי הנה אנשי הודו , שאינם מודים במעשה בראשית , תחילת ימי השבוע להם יום רביעי , בעבור כי כוכב היום הוא כוכב חמה , ויש לו שלטון עליהם , כפי דבריהם. (ב) וילונו. במי מרה (ראה שמ' טו , כג - כד) הלינו על משה לבדו , כי הוא לבדו הסיעם (ראה שם , כב); וכל ישראל לא התרעמו , רק קצתם , על כן כתוב "וילונו העם" (שם , כד). ועתה במדבר סין , וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן - כי שניהם הוציאום. ובמרה התרעמו על המים , ועתה מתרעמים על הבשר והלחם (ראה להלן , ג) , שכבר אכלו רוב מקניהם , וקהל רב כמוהו לא ימצאו להם לקנות כי אם ביוקר; כי שלשים יום היו להם מיום צאתם. (ד) ויאמר. ממטיר - כדמות 'מטר' היורד מן השמים. ומלת לחם - מאכל. תמצא על הלחם כמשמעו; גם על הבשר , כמו "לחם אשה" (וי' ג , יא); גם על הפרי: "נשחיתה עץ בלחמו" (יר' יא , יט). וטעם אנסנו - שיצטרך אלי בכל יום. (ה) ופירוש משנה - "שני העומר לאחד" , כי כן כתוב (להלן , כב). (ו) ויאמר. טעם כי יי' הוציא אתכם - בעבור שאמרו: "כי הוצאתם אותנו" (לעיל , ג). והנה שתי אותות יעשה לכם , תדעו כי הוא הוציא אתכם: האחד - בערב הזה , היום , ושני - למחרתו בבקר ― והיה ראוי שיהיה 'ערב ובקר וידעתם' , כי איננו דבק "ובקר" "וראיתם את כבוד יי'" (להלן , ז) , כי ביום עצמו ראו הכבוד שיראה בענן (ראה להלן , י) ― "ונחנו מה" , כאשר יפרש (להלן , ז - ח). (ז) ובקר - פרשתיו (לעיל , ו). בשמעו את תלונותיכם - דבק עם וראיתם את כבוד יי' , שיראה בענן. ונחנו - מה בידינו? לא עשינו , רק מה שצונו. ואל"ף ונחנו - חסר. (ח) ויאמר - עתה פירש להם שתי אותות. (ט) קרבו לפני יי' - המדבר. (י-יא) ויהי - התברר להם , כי בעת שדבר להם: "קרבו" (לעיל , ט) , מיד בא הענן , ונראה בו הכבוד , וידבר; וראו כי משה הלך אל הכבוד ודבר עמו. (יב) שמעתי. מלת תלונת - זרה , לדגשות הנו"ן. וזאת הנבואה שנויה , כי כבר הזכירה משה: "בתת יי' לכם בערב בשר לאכול (לעיל , ח); רק נשנית בעבור ישראל , שיראו הכבוד. ומלת בין הערבים - כמו "בערב" (שם); כאשר פרשתי (שמ' יב , ו). ומזה הפסוק התברר פירוש "ובקר וראיתם את כבוד יי'" (לעיל , ז) , כי הנה כתוב: בין הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם. (יג) ויהי - בסוף היום בעצמו , ותעל השליו - אולי עלתה מפאת הים. שכבת הטל - כמו "נבלי שמים מי ישכיב" (איוב לח , לז) - כטעם ירידה; ובמקום אחר כתוב "וברדת הטל" (במ' יא , ט). ירקב שם חיוי , שאמר , כי המן הוא הניקרא בלשון פרס 'תרנגבין' , ובלשון ערב 'מן' , ובלשון לעז 'מנא'; כי קושיות רבות יעמדו עליו: האחד , כי אינו יורד היום במדבר סיני , כי ההר ידוע. ואני ראיתי זה הדומה למן במלכות 'אלנציר' , והוא יורד בניסן ובאייר , לא בחדשים אחרים; ואם תשימהו לשמש לא ימס; ועוד , כי בלילה לא יבאש; ועוד , כי איננו חזק , ואין צריך שידוכנו אדם במדוכה שיעשה ממנו עוגות (ראה במ' יא , ח); ועוד , כאשר יושם בלשון , ימס; ועוד , כי איננו משביע , שיוליד דם , רק הוא נכנס ברפואות; ועוד , כי ביום הששי היה יורד משנה; ועוד , כי לא היה יורד בשבת; ועוד , כי יורד לכל מקום שֶיַחנו: ועוד , כי עבר עמהם הירדן , ולא שבת עד חצי ניסן (ראה יהו' ה , יב) , על דרך הפשט. (יד) ותעל - הטעם: שנפסקה , כמו "אז חללת יצועי עלה" (בר' מט , ד); כי הטעם: מעת שחללת , יצועי נסתלק מעלי ונפסק; וכמוהו "אומר... אל תעליני" (תה' קב , כה). והטל היה יורד בתחלה לטהר הארץ , ובהסתלק הטל יורד המן; וכן כתוב "וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו" (במ' יא , ט). דק מחוספס - כמו 'עגול'; ואין לו חבר. והאומר (ראה ת"א) שהוא "מחשף" (בר' ל , לז) , כמו בסי"ן , אינו נכון; כי משפט הלשון שיכפלו הפ"ה והעי"ן , כמו "יפיפית" (תה' מה , ג); או העי"ן והלמ"ד , כמו "ירקרק" (וי' יג , מט); או הלמ"ד לבדה , כמו "סגריר" (מש' כז , טו). רק העי"ן לבדו לא מצאנו , כי אם בעלומי הה"א , כמו "הגיגי" (תה' ה , ב) , כי אחר שחסר הה"א , נראה הגימ"ל כלמ"ד פעל , על כן כפלוהו. רק באותיות נראות לא מצאנו העי"ן כפול. (טו-טז) ויראו. אמר רבינו שלמה (לא נמצא בידינו) , כי בלשון ישמעאל תרגום מה הוא: 'מן הוא'. והמגיד לו ככה לא דבר נכון , כי תרגום מה הוא בלשון ישמעאל: 'מה הוא' , רק 'מִן הוא' תרגום 'מי הוא'; כי איננו נופל בלשונם 'מִן' כי אם על אדם. כי פירוש מן - מגזרת "אשר מנה את מאכלכם" (דנ' א , י). אמר רבי משה הכהן: ידענו כי אין מוקדם ומאוחר בתורה: ויאמר משה אליהם - וכבר אמר אליהם; וכמוהו רבים. ובפרשה הזאת "וירם תולעים ויבאש" (להלן , כ) - וכבר באש; וכן כתוב "ולא הבאיש ורמה לא היתה בו" (להלן , כד). ואֵחר הכתוב לומר דברי משה , בעבור שהוא צריך להאריך לומר זה הדבר אשר צוה יי'. זה בדרך הסברא , כי עומר לגולגולת - למי שהוא גדול בשנים , ולקטנים - כפי אכלם. (יז-יח) ויעשו. על דרך הפשט , כי המרבה והממעיט - לפי מספר נפשות אהלו. וקדמונינו אמרו (ראה רש"י) , כי היה דבר פלא: וימדו בעמר - מצא כל אחד כפי מה ששיער. (יט) ויאמר - הטעם , שיותירו לאכלו מחר; רק יבטח בשם , כי מחר ירד; כי אין מצוה עליו לאכלו כלו , רק אם נשאר לו , שלא יכול לאכלו , ישליכנו מחוץ לאהלו. (כ) ולא. מלת אנשים דבקה עם ולא שמעו , כי אנשים מעטים היו. אמר רבי מרינוס (השרשים: 'רמם') , כי וירם - מגזרת 'רמה'. (כא) וילקטו. טעם וחם השמש - כחום היום; כי השמש לא יחם. ונמס - מבנין 'נפעל' , מפעלי הכפל. (כב) ויהי. ירד מן יותר מן המנהג , כאשר יפרש (ראה להלן , כט). וישראל לקטו משנה , כי משה צוה להם לעשות ככה , והם לא ידעו למה; והעד , שהכתוב אמר לקטו , ולא אמר 'מצאו'. ובאו הנשיאים והגידו למשה , כי ישראל עשו כאשר צום; ושאלוהו מה יעשו , למה צוה ללקוט משנה , ואיך יוכלו לאכלו. (כג) ויאמר - כבר אמר לי השם , כי אתם חייבים לשבות מחר , שלא תעשו מלאכה אפילו אוכל נפש , כי מחר הוא יום שבת ליי'; כי זה היום יסמך לשם , בעבור ששבת מכל מלאכתו ביום השביעי (ראה בר' ב , ב). וככה בשנת השמטה: "ושבתה הארץ שבת ליי'" (וי' כה , ב). ומלת שבת - דקדוקו קשה , כי איננה על משקל "גנב" (יר' ב , כו) , כי תי"ו שבת - סימן לשון נקבה; והעד: "שבת היא ליי'" (וי' כג , ג). ומלת שבת - שם , כמו 'שביתה' , וככה דקדוק המלה: היתה ראויה להיות 'שַבֶּתֶת' על משקל "דלקת" (דב' כח , כב); וכאשר חסרו התי"ו האחר , פתחו הבי"ת , להורות על לשון נקבה; כמו 'משרתת' , שלשון זכר הוא "משרֵת" (ש"א ב , יא) , ומלת "משרתת" לנקבה - פתחו הרי"ש להורות על לשון נקבה , ואמרו "מְשָרַת את המלך" (מ"א א , טו); וככה מלת "אחת" , כאשר אפרש (שמ' כו , ח). ומלת אפו - זרה , כי היה ראוי להיותו על משקל "עֲשׂוּ" (בר' מב , יח). והנה משה אמר לנשיאים מה יעשו: את אשר תאפו כמנהגכם , אפו , שתאכלו היום; וככה אשר תבשלו. והנה מהעמר האחת יעשו כל זה. ובשלו הכל אם ברצונכם , ואכלו מה שיספיק לכם; ואת כל העודף - הניחוהו עד הבקר , שאומר לכם מה תעשו בו. והנה לא הודיעם כי לא ירד מן ביום השביעי , רק בבקר הודיעם זה הסוד. (כד-כה) כאשר. רבים , חסירי אמונה , השתבשו בעבור זה הפסוק ואמרו , כי חייב אדם לשמר יום השבת והלילה הבא אחריו , כי משה אמר: כי שבת היום ליי' - ולא הלילה שעבר; גם אמר: "מחר" (לעיל , כג). ופירשו "ויהי ערב ויהי בקר" (בר' א , ה) - כרצונם , כי יום ראשון לא השלים עד בקר שני. ולא דברו נכונה. כי משה לא דבר לישראל , רק כנגד מנהגם , כאשר הזכרתי לך (שמ' יב , ז) , כי מנהג ארץ ערלים אינם כמנהג ארץ ישראל וישמעאל במאכלם ומלבושם ובנינם ועניינם; כי אין מנהג שיאפה אדם או יבשל בקיץ ובחרף בלילה , רק ביום , ולא לעשות מלאכה; על כן אמר "מחר" (לעיל , כג). ועתה שים לבך להבין טפשות המפרשים "ויהי ערב ויהי בקר" (בר' א , ה) אשר הזכרתי; כי הכתוב אומר "ויקרא אלהים לאור יום" (שם) , והוא מעת זרוח השמש עד שקעו; "ולחשך קרא לילה" (שם) - מעת שקוע השמש עד זרחו; והנה "לילה" הֵפֶך "יום" , כמו שהוא "חשך" הֵפֶך "אור"; אם כן איך יקרא מעת ערב , שהוא עריבת השמש , עד בקר , 'יום'? והלא הוא לילה! והנה על אלה כתוב "לילה ליום ישימו" (איוב יז , יב). ודע , כי ה'יום' בלשון הקדש על שני דרכים: האחד - כאשר הזכרתי: כל זמן שאור השמש עומד על הארץ כנגד כל מקום; על כן כתוב "לילה ויום" (אס' ד , טז); "ויום ולילה" (בר' ח , כב); "שלשה ימים ושלשה לילות" (יונה ב , א). כי אילו היתה מדת 'יום' כוללת עמו 'לילה' , למה הזכיר 'לילה'? וזה לא יתכן בראייה גמורה מחכמת הדבר , ששֵם דבר יהיה כולל שני דברים , שהאחד הפך שכנגדו! והדרך השנית , שמלת 'יום' נופל על זמן קרוב או רחוק: "ביום הכותי כל בכור" (במ' ג , יג); "היום הזה יום בשורה הוא" (מ"ב ז , ט); "אתה עובר היום" (דב' ט , א); "אל ארץ אחרת כיום הזה" (דב' כט , כז); "והיה ביום ההוא" (יש' ז , כא); ורבים ככה. והנה נניח כל אלה הדברים ונבקש 'יום' התורה כאשר אמרתי , כי שנותינו אינם קבועות במהלך הלבנה והחמה , רק בקביעות בית דין. והנה מצאנו שאמר "שבעת ימים מצות תאכלו" (שמ' יב , טו) , ופרש , כי זה המספר מ"ארבעה עשר יום לחדש בערב... עד יום האחד ועשרים לחדש בערב" (שם , יח); וכתוב "מערב עד ערב תשבתו שבתכם" (וי' כג , לב). ועוד , מי שאירע לו קרי בלילה או ביום - כי כן כתוב "מקרה לילה" (דב' כג , יא) - והנה לא יטהר עד בא השמש שהוא סוף היום הראשון , הוא בקר שני; היה ראוי שירחץ בבקר , כי הם אומרים , כי היום והלילה שהוא אחריו יקרא 'יום'; והנה יהיה חצי היום טהור וחציו טמא! ואשר יארע לו קרי בתחילת הלילה , חצי יום שעבר טמא , גם כן חצי יום הבא! ואלה דברי הִתולים. וכבר פירשתי "ויהי ערב ויהי בקר" במקומו (בר' א , ה). ויאמר - עתה פירש מה יעשו בעודף המונח; וגלה להם סודו , כי לא ימצאוהו היום , כי לא ירד. (כו) ששת - כן יהיה תמיד , כל ימי היותכם במדבר , כאשר היה עתה; שלקטתם אותו ששת ימים , וביום השביעי לא יהיה מן יורד. והוסיף בתוספת באור , כמו "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו" (בר' ב , יז). (כז) ויהי ביום השביעי - לרדת המן , יצאו... ללקט - היעמדו דברי משה (ע"פ אס' ג , ד). (כח) ויאמר יי' אל משה - כנגד כל ישראל. והטעם , שיאמר לישראל ככה. וטעם מצותי - על האנשים שהותירו ממנו עד בקר (ראה לעיל , כ). וטעם ותורותי - שהשם הורה להם טעם השבת , על כן לקטו משנה (ראה לעיל , כב). וטעם לשון רבים , מצותי ותורותי - כי כל המצות והתורות הם אמת בלי ספק כמשמעם , ויש להם סודות בדברי הנשמה , ולא יבינום רק המשכילים; על כן כל מצוה היא שתים. (כט) ראו - הטעם: ראו זה המופת שאתן לכם מאת השם , שיתברר לכם , כי הוא צוה שתשבתו כאשר שבת במעשה בראשית; על כן הוא נותן לכם שירד המן היום כפלים ממנהגו בכל יום. שבו איש תחתיו - באהלו; ופירש זה: אל יצא איש ממקומו ללקט המן , כאשר עשו אנשים שיצאו (ראה לעיל , כז). (ל) וישבתו - ספר הכתוב , כי לא יצא איש ללקוט בשבת מיום ההוא והלאה. (לא) ויקראו - הנה הזכיר למעלה הנסים שנעשו במן , ושב עתה לפרש שבחו. יש אומרים (ראה ת"י; רס"ג תורה): כזרע גד לבן - כסברתא , ונקרא בלשון ערבי 'כסבר'. ויש אומרים: חרדל. ואנכי לא ידעתי , כי אין לו חבר במקרא , רק בדבר המן (ראה במ' יא , ז). וככה צפיחית; והגאון אמר (ראה רס"ג תורה) , כי הוא רקיק מצות. והנה כאשר יֵאָכֵל כאשר ירד , היא כצפיחית בדבש; ואם יבושל , יהיה טעמו כלשד השמן (ראה במ' יא , ח). אלה השנים הטעמים הראנו הכתוב. (לב) ויאמר. זאת הפרשה היתה ראויה להכתב אחר שנעשה המשכן , רק נכתבה במקום הזה לספר זה הנס , שעמד המן לדורות. והנה משה אמר כן לישראל , על כן אמר: אשר האכלתי אתכם. (לג) ויאמר. צנצנת - כלי חרש או נחשת; ואין למלה הזאת חבר. וטעם לפני יי' - בעבור הכבוד , שהוא על הכרובים (ראה שמ' כה , כב). (לד) כאשר. הנה פירש "לפני יי'" (לעיל , לג) - לפני העדות , שהוא הארון; ונקרא "ארון העדות" (שמ' כה , כב) , בעבור לוחות הברית שהיו שם (ראה שם , טז). (לה) ובני. זה הנס היה גדול מכל הניסים שנעשו על ידי משה; כי נסים רבים היו במן , ועמדו ארבעים שנה , ולא כל הנסים האחרים. וטעם אל ארץ נושבת - כי היו במדבר , "בארץ לא עבר בה איש" (יר' ב , ו) - והנה אוכלים התבואה שמצאו (ראה יהו' ה , י - יב). על כן הוצרך לומר: את המן אכלו עד באם אל קצה ארץ כנען , כי המן נמשך עמהם עד שבאו לגלגל , שהוא קצה ארץ כנען. והנה התבואה חדשה עמהם , אז שבת המן (ראה שם). (לו) והעמר - הזכיר זאת המדה , כי "עומר לגולגולת" (לעיל , טז) היה רב לשובע.