פרק יז
[שביעי]
[א]
וַ֠יִּסְעוּ
כָּל־עֲדַ֨ת
בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֧ל
מִמִּדְבַּר־סִ֛ין
לְמַסְעֵיהֶ֖ם
עַל־פִּ֣י
יְהוָ֑ה
וַֽיַּחֲנוּ֙
בִּרְפִידִ֔ים
וְאֵ֥ין
מַ֖יִם
לִשְׁתֹּ֥ת
הָעָֽם:
[ב]
וַיָּ֤רֶב
הָעָם֙
עִם־מֹשֶׁ֔ה
וַיֹּ֣אמְר֔וּ
תְּנוּ־לָ֥נוּ
מַ֖יִם
וְנִשְׁתֶּ֑ה
וַיֹּ֤אמֶר
לָהֶם֙
מֹשֶׁ֔ה
מַה־תְּרִיבוּן֙
עִמָּדִ֔י
מַה־תְּנַסּ֖וּן
אֶת־יְהוָֽה:
[ג]
וַיִּצְמָ֨א
שָׁ֤ם
הָעָם֙
לַמַּ֔יִם
וַיָּ֥לֶן
הָעָ֖ם
עַל־מֹשֶׁ֑ה
וַיֹּ֗אמֶר
לָ֤מָּה
זֶּה֙
הֶעֱלִיתָ֣נוּ
מִמִּצְרַ֔יִם
לְהָמִ֥ית
אֹתִ֛י
וְאֶת־בָּנַ֥י
וְאֶת־מִקְנַ֖י
בַּצָּמָֽא:
[ד]
וַיִּצְעַ֤ק
מֹשֶׁה֙
אֶל־יְהוָ֣ה
לֵאמֹ֔ר
מָ֥ה
אֶעֱשֶׂ֖ה
לָעָ֣ם
הַזֶּ֑ה
ע֥וֹד
מְעַ֖ט
וּסְקָלֻֽנִי:
[ה]
וַיֹּ֨אמֶר
יְהוָ֜ה
אֶל־מֹשֶׁ֗ה
עֲבֹר֙
לִפְנֵ֣י
הָעָ֔ם
וְקַ֥ח
אִתְּךָ֖
מִזִּקְנֵ֣י
יִשְׂרָאֵ֑ל
וּמַטְּךָ֗
אֲשֶׁ֨ר
הִכִּ֤יתָ
בּוֹ֙
אֶת־הַיְאֹ֔ר
קַ֥ח
בְּיָדְךָ֖
וְהָלָֽכְתָּ:
[ו]
הִנְנִ֣י
עֹמֵד֩
לְפָנֶ֨יךָ
שָּׁ֥ם
׀
עַֽל־הַצּוּר֘
בְּחֹרֵב֒
וְהִכִּ֣יתָ
בַצּ֗וּר
וְיָצְא֥וּ
מִמֶּ֛נּוּ
מַ֖יִם
וְשָׁתָ֣ה
הָעָ֑ם
וַיַּ֤עַשׂ
כֵּן֙
מֹשֶׁ֔ה
לְעֵינֵ֖י
זִקְנֵ֥י
יִשְׂרָאֵֽל:
[ז]
וַיִּקְרָא֙
שֵׁ֣ם
הַמָּק֔וֹם
מַסָּ֖ה
וּמְרִיבָ֑ה
עַל־רִ֣יב׀
בְּנֵ֣י
יִשְׂרָאֵ֗ל
וְעַ֨ל
נַסֹּתָ֤ם
אֶת־יְהוָה֙
לֵאמֹ֔ר
הֲיֵ֧שׁ
יְהוָ֛ה
בְּקִרְבֵּ֖נוּ
אִם־אָֽיִן:
פ
[ח]
וַיָּבֹ֖א
עֲמָלֵ֑ק
וַיִּלָּ֥חֶם
עִם־יִשְׂרָאֵ֖ל
בִּרְפִידִֽם:
[ט]
וַיֹּ֨אמֶר
מֹשֶׁ֤ה
אֶל־יְהוֹשֻׁעַ֙
בְּחַר־לָ֣נוּ
אֲנָשִׁ֔ים
וְצֵ֖א
הִלָּחֵ֣ם
בַּעֲמָלֵ֑ק
מָחָ֗ר
אָנֹכִ֤י
נִצָּב֙
עַל־רֹ֣אשׁ
הַגִּבְעָ֔ה
וּמַטֵּ֥ה
הָאֱלֹהִ֖ים
בְּיָדִֽי:
[י]
וַיַּ֣עַשׂ
יְהוֹשֻׁ֗עַ
כַּאֲשֶׁ֤ר
אָֽמַר־לוֹ֙
מֹשֶׁ֔ה
לְהִלָּחֵ֖ם
בַּעֲמָלֵ֑ק
וּמֹשֶׁה֙
אַהֲרֹ֣ן
וְח֔וּר
עָל֖וּ
רֹ֥אשׁ
הַגִּבְעָֽה:
[יא]
וְהָיָ֗ה
כַּאֲשֶׁ֨ר
יָרִ֥ים
מֹשֶׁ֛ה
יָד֖וֹ
וְגָבַ֣ר
יִשְׂרָאֵ֑ל
וְכַאֲשֶׁ֥ר
יָנִ֛יחַ
יָד֖וֹ
וְגָבַ֥ר
עֲמָלֵֽק:
[יב]
וִידֵ֤י
מֹשֶׁה֙
כְּבֵדִ֔ים
וַיִּקְחוּ־אֶ֛בֶן
וַיָּשִׂ֥ימוּ
תַחְתָּ֖יו
וַיֵּ֣שֶׁב
עָלֶ֑יהָ
וְאַהֲרֹ֨ן
וְח֜וּר
תָּמְכ֣וּ
בְיָדָ֗יו
מִזֶּ֤ה
אֶחָד֙
וּמִזֶּ֣ה
אֶחָ֔ד
וַיְהִ֥י
יָדָ֛יו
אֱמוּנָ֖ה
עַד־בֹּ֥א
הַשָּֽׁמֶשׁ:
[יג]
וַיַּחֲלֹ֧שׁ
יְהוֹשֻׁ֛עַ
אֶת־עֲמָלֵ֥ק
וְאֶת־עַמּ֖וֹ
לְפִי־חָֽרֶב:
פ
[מפטיר]
[יד]
וַיֹּ֨אמֶר
יְהוָ֜ה
אֶל־מֹשֶׁ֗ה
כְּתֹ֨ב
זֹ֤את
זִכָּרוֹן֙
בַּסֵּ֔פֶר
וְשִׂ֖ים
בְּאָזְנֵ֣י
יְהוֹשֻׁ֑עַ
כִּֽי־מָחֹ֤ה
אֶמְחֶה֙
אֶת־זֵ֣כֶר
עֲמָלֵ֔ק
מִתַּ֖חַת
הַשָּׁמָֽיִם:
[טו]
וַיִּ֥בֶן
מֹשֶׁ֖ה
מִזְבֵּ֑חַ
וַיִּקְרָ֥א
שְׁמ֖וֹ
יְהוָ֥ה
׀
נִסִּֽי:
[טז]
וַיֹּ֗אמֶר
כִּֽי־יָד֙
עַל־כֵּ֣סְיָ֔הּ
מִלְחָמָ֥ה
לַיהוָ֖ה
בַּעֲמָלֵ֑ק
מִדֹּ֖ר
דֹּֽר:
פ
פרק יז
(ב)
מה
תנסון
-
לומר:
היוכל
לתת
מים
בארץ
ציה?
(ד)
עוד
מעט
-
אם
אמתין
עוד
מעט
,
וסקלוני.
(ה)
עבור
לפני
העם
-
ונראה
אם
יסקלוך
(תנחומא
בשלח
כג);
למה
הוצאת
לעז
על
בני?!
וקח
אתך
מזקני
ישראל
-
לעדות
,
שיראו
שעל
ידך
המים
יוצאים
מן
הצור
,
ולא
יאמרו:
מעינות
היו
שם
מימי
קדם
(ראה
מכיל'
בשלח
ויסע
ו).
ומטך
אשר
הכית
בו
את
היאר
-
מה
תלמוד
לומר
אשר
הכית
בו
את
היאר?
אלא
שהיו
ישראל
אומרים
על
המטה
,
שאינו
אלא
לפרענות:
בו
לקה
פרעה
ומצרים
כמה
מכות
,
במצרים
ועל
הים;
לכך
נאמר:
אשר
הכית
בו
את
היאר
והם
אומרים
עליו
שהוא
לפורענות
-
יראו
עתה
שאף
לטובה
הוא
מוכן
(ראה
שם).
(ו)
והכית
בצור
-
'על
הצור'
לא
נאמר
,
אלא
בצור
-
מכאן
שהמטה
היה
של
מין
דבר
חזק
ושמו
'סנפירינון'
,
והצור
נבקע
מפניו
(ראה
מכיל'
בשלח
ויסע
ו).
(ח)
ויבא
עמלק
-
סמך
פרשה
זו
למקרא
זה
,
לומר:
אני
תמיד
ביניכם
,
ומזומן
לכל
צרכיכם
,
ואתם
אומרים:
"היש
יי'
בקרבינו
אם
אין"
(לעיל
,
ז)!?
חייכם
,
בא
הכלב
ונושך
אתכם
,
ואתם
צועקים
לי
,
ותדעו
היכן
אני.
משל
לאדם
שהרכיב
בנו
על
כתיפו
ויצא
לדרך;
היה
אותו
הבן
רואה
חפץ
ואומר:
אבא
,
טול
חפץ
זה
ותן
לי
,
והוא
נותן
לו
,
וכן
שנייה
,
וכן
שלישית.
פגעו
באדם
אחד
,
אמר
לו
אותו
הבן:
ראית
את
אבא?
אמר
לו
אביו:
אינך
יודע
היכן
אני?
השליכו
מעליו
,
ובא
הכלב
ונשכו
(ראה
פס"ר
יב).
(ט)
בחר
לנו
אנשים
-
לי
ולך;
השוָהו
לו.
מכאן
אמרו
חכמים
(מכיל'
בשלח
עמלק
א):
יהי
כבוד
תלמידך
חביב
עליך
כשלך.
כבוד
חברך
כמורא
רבך
מניין?
שנאמר
"ויאמר
אהרן
אל
משה
בי
אדני"
(במ'
יב
,
יא)
-
והלא
אהרן
גדול
באחים
היה
,
ועשה
את
חברו
כרבו.
ומורא
רבך
כמורא
שמים
,
שנאמר
"אדני
משה
כלאם"
(במ'
יא
,
כח)
-
כַּלֵּם
מן
העולם;
חייבים
הם
כלייה
,
המורדים
בך
,
כאילו
פשעו
בהקדוש
ברוך
הוא.
וצא
הלחם
-
צא
מן
הענן
והלחם
בו
(ראה
מכיל'
בשלח
עמלק
א).
מחר
,
בעת
המלחמה
,
אנכי
נצב.
בחר
לנו
אנשים
-
גבורים
ויראי
חטא
(ראה
שם)
,
שתהא
זכותם
מסייעתם.
דבר
אחר:
בחר
לנו
אנשים
שיודעים
לבטל
כשפים
,
לפי
שבני
עמלק
מכשפים
היו
(ראה
ירוש'
ר"ה
ג
,
ח
[נט
,
א]).
(י)
ומשה
ואהרן
(בנוסחנו:
אהרן)
וחור
-
מכאן
לתענית
שצריכה
שלשה
לעבור
לפני
התיבה
,
שבתענית
היו
שרויים
(ראה
מכיל'
בשלח
עמלק
א).
חור
-
בנה
של
מרים
היה
[וכלב
בעלה]
(ראה
סוטה
יא
,
ב).
(יא)
והיה
כאשר
ירים
משה
ידו
-
וכי
ידיו
של
משה
וכו';
כדאיתא
בראש
השנה
(כט
,
א).
(יב)
וידי
משה
כבדים
-
בשביל
שנתעצל
במצוה
ומינה
אחר
תחתיו
,
נתיקרו
ידיו
(ראה
מכיל'
בשלח
עמלק
ב).
ויקחו
אהרן
וחור
אבן
וישימו
תחתיו
-
ולא
ישב
לו
על
כר
וכסת;
אמר:
ישראל
שרויים
בצער
,
אף
אני
אהיה
עמם
בצער
(ראה
תענית
יא
,
א).
ויהי
ידיו
אמונה
-
ויהי
משה
ידיו
באמונה
פרושות
השמים
,
בתפילה
נאמנת
ונכונה.
עד
בא
השמש
-
שהיו
עמלקיים
מחשבין
את
השעות
באסטרולוגיא
,
באיזה
שעה
הם
נוצחים;
והעמיד
להם
משה
חמה
וערבב
את
השעות
(ראה
תנח'
בשלח
כח).
(יג)
ויחלש
-
חתך
ראשי
גבוריו
(ראה
מכיל'
בשלח
עמלק
א)
ולא
השאיר
אלא
חלשים
שבהם
,
ולא
הרגן
כולם.
מיכן
אנו
למדין
,
שעשו
על
פי
הדִבֵּר
של
שכינה
(ראה
שם).
(יד)
כתב
זאת
זכרון
-
שבא
עמלק
להזדויג
לישראל
קודם
לכל
האומות
(ראה
מכיל'
בשלח
עמלק
ב).
ושים
באזני
יהושע
-
המכניס
את
ישראל
לארץ
,
שיצוה
את
ישראל
לשלם
לו
את
גמולו.
כאן
נרמז
לו
למשה
,
שיהושע
מכניס
את
ישראל
לארץ
(ראה
שם).
כי
מחה
אמחה
-
לכך
אני
מזהירך
כן
,
כי
חפץ
אני
למחותו.
(טו)
ויקרא
שמו
של
מזבח:
יי'
נסי
-
הקדוש
ברוך
הוא
עשה
לנו
כאן
נס.
לא
שהמזבח
קרוי
'יי''
,
אלא
המזכיר
שמו
של
מזבח
זוכר
הנס
שעשה
הקדוש
ברוך
הוא:
יי'
הוא
נס
שלנו.
(טז)
ויאמר
כי
יד
על
כס
יה
-
ידו
של
הקדוש
ברוך
הוא
הורמה
לישבע
בכסאו
,
להיות
לו
מלחמה
ואיבה
בעמלק
עולמית.
ומהו
כס
,
ולא
נאמר
'כסא'
,
ואף
השם
נחלק
לחציו?
שנשבע
הקדוש
ברוך
הוא
,
שאין
שמו
שלם
ואין
כסאו
שלם
עד
שימחה
שמו
של
עשו
כולו;
ומשנמחה
שמו
של
עשו
,
יהי
השם
שלם
והכסא
שלם
,
שנאמר
"האויב
תמו
חרבות
לנצח"
(תה'
ט
,
ז)
,
וזהו
עשו
,
שכתוב
בו
"ועברתו
שמרה
נצח"
(עמ'
א
,
יא).
"וערים
נטשת
(בנוסחנו:
נתשת)
אבד
זכרם
המה"
(תה'
ט
,
ז)
,
מהו
אומר
אחריו?
"ויי'
לעולם
ישב"
(שם
,
ח)
-
הרי
השם
שלם
,
"כונן
למשפט
כסאו"
(שם)
-
הרי
הכסא
שלם
(ראה
תנח'
כי
תצא
יא).