פרק יח
{פרשת יתרו}
[א]
וַיִּשְׁמַ֞ע
יִתְר֨וֹ
כֹהֵ֤ן
מִדְיָן֙
חֹתֵ֣ן
מֹשֶׁ֔ה
אֵת֩
כָּל־אֲשֶׁ֨ר
עָשָׂ֤ה
אֱלֹהִים֙
לְמֹשֶׁ֔ה
וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל
עַמּ֑וֹ
כִּֽי־הוֹצִ֧יא
יְהוָ֛ה
אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל
מִמִּצְרָֽיִם:
[ב]
וַיִּקַּ֗ח
יִתְרוֹ֙
חֹתֵ֣ן
מֹשֶׁ֔ה
אֶת־צִפֹּרָ֖ה
אֵ֣שֶׁת
מֹשֶׁ֑ה
אַחַ֖ר
שִׁלּוּחֶֽיהָ:
[ג]
וְאֵ֖ת
שְׁנֵ֣י
בָנֶ֑יהָ
אֲשֶׁ֨ר
שֵׁ֤ם
הָֽאֶחָד֙
גֵּֽרְשֹׁ֔ם
כִּ֣י
אָמַ֔ר
גֵּ֣ר
הָיִ֔יתִי
בְּאֶ֖רֶץ
נָכְרִיָּֽה:
[ד]
וְשֵׁ֥ם
הָאֶחָ֖ד
אֱלִיעֶ֑זֶר
כִּֽי־אֱלֹהֵ֤י
אָבִי֙
בְּעֶזְרִ֔י
וַיַּצִּלֵ֖נִי
מֵחֶ֥רֶב
פַּרְעֹֽה:
[ה]
וַיָּבֹ֞א
יִתְר֨וֹ
חֹתֵ֥ן
מֹשֶׁ֛ה
וּבָנָ֥יו
וְאִשְׁתּ֖וֹ
אֶל־מֹשֶׁ֑ה
אֶל־הַמִּדְבָּ֗ר
אֲשֶׁר־ה֛וּא
חֹנֶ֥ה
שָׁ֖ם
הַ֥ר
הָאֱלֹהִֽים:
[ו]
וַיֹּ֙אמֶר֙
אֶל־מֹשֶׁ֔ה
אֲנִ֛י
חֹתֶנְךָ֥
יִתְר֖וֹ
בָּ֣א
אֵלֶ֑יךָ
וְאִ֨שְׁתְּךָ֔
וּשְׁנֵ֥י
בָנֶ֖יהָ
עִמָּֽהּ:
[ז]
וַיֵּצֵ֨א
מֹשֶׁ֜ה
לִקְרַ֣את
חֹתְנ֗וֹ
וַיִּשְׁתַּ֙חוּ֙
וַיִּשַּׁק־ל֔וֹ
וַיִּשְׁאֲל֥וּ
אִישׁ־לְרֵעֵ֖הוּ
לְשָׁל֑וֹם
וַיָּבֹ֖אוּ
הָאֹֽהֱלָה:
[ח]
וַיְסַפֵּ֤ר
מֹשֶׁה֙
לְחֹ֣תְנ֔וֹ
אֵת֩
כָּל־אֲשֶׁ֨ר
עָשָׂ֤ה
יְהוָה֙
לְפַרְעֹ֣ה
וּלְמִצְרַ֔יִם
עַ֖ל
אוֹדֹ֣ת
יִשְׂרָאֵ֑ל
אֵ֤ת
כָּל־הַתְּלָאָה֙
אֲשֶׁ֣ר
מְצָאָ֣תַם
בַּדֶּ֔רֶךְ
וַיַּצִּלֵ֖ם
יְהוָֽה:
[ט]
וַיִּ֣חַדְּ
יִתְר֔וֹ
עַ֚ל
כָּל־הַטּוֹבָ֔ה
אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה
יְהוָ֖ה
לְיִשְׂרָאֵ֑ל
אֲשֶׁ֥ר
הִצִּיל֖וֹ
מִיַּ֥ד
מִצְרָֽיִם:
[י]
וַיֹּאמֶר֘
יִתְרוֹ֒
בָּר֣וּךְ
יְהוָ֔ה
אֲשֶׁ֨ר
הִצִּ֥יל
אֶתְכֶ֛ם
מִיַּ֥ד
מִצְרַ֖יִם
וּמִיַּ֣ד
פַּרְעֹ֑ה
אֲשֶׁ֤ר
הִצִּיל֙
אֶת־הָעָ֔ם
מִתַּ֖חַת
יַד־מִצְרָֽיִם:
[יא]
עַתָּ֣ה
יָדַ֔עְתִּי
כִּֽי־גָד֥וֹל
יְהוָ֖ה
מִכָּל־הָאֱלֹהִ֑ים
כִּ֣י
בַדָּבָ֔ר
אֲשֶׁ֥ר
זָד֖וּ
עֲלֵיהֶֽם:
[יב]
וַיִּקַּ֞ח
יִתְר֨וֹ
חֹתֵ֥ן
מֹשֶׁ֛ה
עֹלָ֥ה
וּזְבָחִ֖ים
לֵאלֹהִ֑ים
וַיָּבֹ֨א
אַהֲרֹ֜ן
וְכֹ֣ל׀
זִקְנֵ֣י
יִשְׂרָאֵ֗ל
לֶאֱכָל־לֶ֛חֶם
עִם־חֹתֵ֥ן
מֹשֶׁ֖ה
לִפְנֵ֥י
הָאֱלֹהִֽים:
[שני]
[יג]
וַֽיְהִי֙
מִֽמָּחֳרָ֔ת
וַיֵּ֥שֶׁב
מֹשֶׁ֖ה
לִשְׁפֹּ֣ט
אֶת־הָעָ֑ם
וַיַּעֲמֹ֤ד
הָעָם֙
עַל־מֹשֶׁ֔ה
מִן־הַבֹּ֖קֶר
עַד־הָעָֽרֶב:
[יד]
וַיַּרְא֙
חֹתֵ֣ן
מֹשֶׁ֔ה
אֵ֛ת
כָּל־אֲשֶׁר־ה֥וּא
עֹשֶׂ֖ה
לָעָ֑ם
וַיֹּ֗אמֶר
מָֽה־הַדָּבָ֤ר
הַזֶּה֙
אֲשֶׁ֨ר
אַתָּ֤ה
עֹשֶׂה֙
לָעָ֔ם
מַדּ֗וּעַ
אַתָּ֤ה
יוֹשֵׁב֙
לְבַדֶּ֔ךָ
וְכָל־הָעָ֛ם
נִצָּ֥ב
עָלֶ֖יךָ
מִן־בֹּ֥קֶר
עַד־עָֽרֶב:
[טו]
וַיֹּ֥אמֶר
מֹשֶׁ֖ה
לְחֹתְנ֑וֹ
כִּֽי־יָבֹ֥א
אֵלַ֛י
הָעָ֖ם
לִדְרֹ֥שׁ
אֱלֹהִֽים:
[טז]
כִּֽי־יִהְיֶ֨ה
לָהֶ֤ם
דָּבָר֙
בָּ֣א
אֵלַ֔י
וְשָׁ֣פַטְתִּ֔י
בֵּ֥ין
אִ֖ישׁ
וּבֵ֣ין
רֵעֵ֑הוּ
וְהוֹדַעְתִּ֛י
אֶת־חֻקֵּ֥י
הָאֱלֹהִ֖ים
וְאֶת־תּוֹרֹתָֽיו:
[יז]
וַיֹּ֛אמֶר
חֹתֵ֥ן
מֹשֶׁ֖ה
אֵלָ֑יו
לֹא־טוֹב֙
הַדָּבָ֔ר
אֲשֶׁ֥ר
אַתָּ֖ה
עֹשֶֽׂה:
[יח]
נָבֹ֣ל
תִּבֹּ֔ל
גַּם־אַתָּ֕ה
גַּם־הָעָ֥ם
הַזֶּ֖ה
אֲשֶׁ֣ר
עִמָּ֑ךְ
כִּֽי־כָבֵ֤ד
מִמְּךָ֙
הַדָּבָ֔ר
לֹא־תוּכַ֥ל
עֲשֹׂ֖הוּ
לְבַדֶּֽךָ:
[יט]
עַתָּ֞ה
שְׁמַ֤ע
בְּקֹלִי֙
אִיעָ֣צְךָ֔
וִיהִ֥י
אֱלֹהִ֖ים
עִמָּ֑ךְ
הֱיֵ֧ה
אַתָּ֣ה
לָעָ֗ם
מ֚וּל
הָאֱלֹהִ֔ים
וְהֵבֵאתָ֥
אַתָּ֛ה
אֶת־הַדְּבָרִ֖ים
אֶל־הָאֱלֹהִֽים:
[כ]
וְהִזְהַרְתָּ֣ה
אֶתְהֶ֔ם
אֶת־הַחֻקִּ֖ים
וְאֶת־הַתּוֹרֹ֑ת
וְהוֹדַעְתָּ֣
לָהֶ֗ם
אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙
יֵ֣לְכוּ
בָ֔הּ
וְאֶת־הַֽמַּעֲשֶׂ֖ה
אֲשֶׁ֥ר
יַעֲשֽׂוּן:
[כא]
וְאַתָּ֣ה
תֶחֱזֶ֣ה
מִכָּל־הָ֠עָם
אַנְשֵׁי־חַ֜יִל
יִרְאֵ֧י
אֱלֹהִ֛ים
אַנְשֵׁ֥י
אֱמֶ֖ת
שֹׂ֣נְאֵי
בָ֑צַע
וְשַׂמְתָּ֣
עֲלֵהֶ֗ם
שָׂרֵ֤י
אֲלָפִים֙
שָׂרֵ֣י
מֵא֔וֹת
שָׂרֵ֥י
חֲמִשִּׁ֖ים
וְשָׂרֵ֥י
עֲשָׂרֹֽת:
[כב]
וְשָׁפְט֣וּ
אֶת־הָעָם֘
בְּכָל־עֵת֒
וְהָיָ֞ה
כָּל־הַדָּבָ֤ר
הַגָּדֹל֙
יָבִ֣יאוּ
אֵלֶ֔יךָ
וְכָל־הַדָּבָ֥ר
הַקָּטֹ֖ן
יִשְׁפְּטוּ־הֵ֑ם
וְהָקֵל֙
מֵעָלֶ֔יךָ
וְנָשְׂא֖וּ
אִתָּֽךְ:
[כג]
אִ֣ם
אֶת־הַדָּבָ֤ר
הַזֶּה֙
תַּעֲשֶׂ֔ה
וְצִוְּךָ֣
אֱלֹהִ֔ים
וְיָכָלְתָּ֖
עֲמֹ֑ד
וְגַם֙
כָּל־הָעָ֣ם
הַזֶּ֔ה
עַל־מְקֹמ֖וֹ
יָבֹ֥א
בְשָׁלֽוֹם:
[שלישי]
[כד]
וַיִּשְׁמַ֥ע
מֹשֶׁ֖ה
לְק֣וֹל
חֹתְנ֑וֹ
וַיַּ֕עַשׂ
כֹּ֖ל
אֲשֶׁ֥ר
אָמָֽר:
[כה]
וַיִּבְחַ֨ר
מֹשֶׁ֤ה
אַנְשֵֽׁי־חַ֙יִל֙
מִכָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל
וַיִּתֵּ֥ן
אֹתָ֛ם
רָאשִׁ֖ים
עַל־הָעָ֑ם
שָׂרֵ֤י
אֲלָפִים֙
שָׂרֵ֣י
מֵא֔וֹת
שָׂרֵ֥י
חֲמִשִּׁ֖ים
וְשָׂרֵ֥י
עֲשָׂרֹֽת:
[כו]
וְשָׁפְט֥וּ
אֶת־הָעָ֖ם
בְּכָל־עֵ֑ת
אֶת־הַדָּבָ֤ר
הַקָּשֶׁה֙
יְבִיא֣וּן
אֶל־מֹשֶׁ֔ה
וְכָל־הַדָּבָ֥ר
הַקָּטֹ֖ן
יִשְׁפּוּט֥וּ
הֵֽם:
[כז]
וַיְשַׁלַּ֥ח
מֹשֶׁ֖ה
אֶת־חֹתְנ֑וֹ
וַיֵּ֥לֶךְ
ל֖וֹ
אֶל־אַרְצֽוֹ:
פ
פרק יח
(הקדמה)
(חלק
ראשון:
"וישמע
יתרו"
וגו'
עד
"בחדש
השלישי";
יח
,
א
-
שמ'
יט
,
א).
(א)
אמר
,
שכבר
שמע
יתרו
כל
אשר
עשה
אלהים
למשה
ולישראל
עמו
מהנפלאות
,
כאשר
הוציא
את
ישראל
מיד
מצרים.
והנה
שמע
,
לפי
זה
הפירוש
,
מכת
בכורות
ומה
שפסח
השם
יתעלה
על
בתי
בני
ישראל
לבלתי
היות
שם
נגף
למשחית
(ראה
שמ'
יב
,
יב
-
יג)
,
ומה
שהשאילום
המצרים
בצאתם
כלי
כסף
וכלי
זהב
ושמלות
,
כי
נתן
השם
יתעלה
חן
העם
בעיני
מצרים
(ראה
שם
,
לה
-
לו);
כי
אלו
הנפלאות
עשה
השם
יתעלה
כאשר
הוציאם
מארץ
מצרים.
ויִדמה
שלא
היה
נכון
בעיניו
הדבר
,
כי
לא
יהיה
זה
מהיושר
בחֹק
השם
יתעלה
,
כשלא
יוָדע
בו
יותר
מזה
השעור;
ולזה
שב
משה
לספר
ליתרו
"את
כל"
המכות
שהביא
השם
יתעלה
על
פרעה
ועל
מצרים
בהדרגה
,
ו"את
כל
התלאה
אשר
מצאתם
בדרך"
(להלן
,
ח)
,
מרדיפת
פרעה
וחילו
אחריהם
וממלחמת
עמלק.
ואז
הודה
יתרו
לשם
יתעלה
ובירך
אותו
,
וראה
כי
ביושר
הביא
השם
יתעלה
על
המצרים
מה
שהביא
מהרעות
(ראה
להלן
,
ט
-
יא).
(ב)
אחר
שלוחיה
-
רוצה
לומר:
אחר
ששלחה
לביתה
בהיותו
במלון
(ראה
שמ'
ד
,
כד
-
כה);
כי
אז
הוצרכה
למול
בנה
ולהתעכב
שם
,
ואז
אמר
אליה
שתשוב
אל
בית
אביה
עם
בניה
,
כי
לא
יוכל
משה
להתעכב
שם
עד
ירפא
הנער.
(ד)
ויצילני
מחרב
פרעה
-
אמר
זה
,
כי
הוא
היה
מבקש
להרגו
,
כמו
שנזכר
בפרשת
'ואלה
שמות'
(ב
,
טו).
(ה)
אל
המדבר
אשר
הוא
חונה
שם
הר
האלהים
-
רוצה
לומר:
אל
מדבר
סיני
,
שהיה
חונה
בו
משה
,
שהיה
שם
הר
האלהים
-
והוא
הר
סיני
שנגלה
עליו
השם
יתעלה.
והנה
יהיה
אמרו
אל
המדבר
אשר
הוא
חונה
על
דרך
מה
שאמר
"קרית
חנה
דוד"
(יש'
כט
,
א).
והנה
זה
ראיה
שזה
היה
אחר
מתן
תורה
,
כמו
שכתב
החכם
אבן
עזרא
(לעיל
,
א).
ואולם
בא
זה
הספור
בזה
המקום
בעבור
מה
שאמר
יתרו:
"עתה
ידעתי
כי
גדול
יי'
מכל
האלהים"
(להלן
,
יא)
,
כי
זה
יורה
שהנפלאות
שעשה
השם
יתעלה
יחייבו
לכל
מי
שישמעם
שיאמין
כי
גדול
יי'
,
כל
שכן
למי
שראה
אותם.
והנה
לזאת
הכונה
נתחדשו
אלו
הנפלאות
-
כמו
שקדם
(ראה
רלב"ג
שמ'
י
,
א
-
ב)
,
רוצה
לומר
,
שיאמינו
ישראל
בשם
יתעלה
-
כדי
שיוכנו
לקִבּוּל
התורה;
ולזה
בא
זה
הספור
קודם
מתן
תורה.
ועוד
,
כי
סמיכות
זה
הספור
לספור
מתן
תורה
יעירנו
למצא
הסבה
אשר
בעבורה
פירש
משה
מן
האשה
―
שהיו
תמהים
מזה
אהרן
ומרים
ואמרו:
"הרק
אך
במשה
דבר
יי'
הלא
גם
בנו
דבר"
(במ'
יב
,
ב)
―
וזה
,
כי
הוא
זכר
בזה
הספור
שוב
אשתו
אליו
,
וזכר
אחר
זה
בספור
מתן
תורה
מה
שצֻוו
ישראל
שיהיו
נכונים
לשלשת
ימים
,
לא
יגשו
אל
אשה
(ראה
שמ'
יט
,
טו);
וזה
ממה
שיתבאר
ממנו
במעט
עיון
,
שכבר
היה
ראוי
למשה
שיפרוש
מן
האשה
,
כי
הוא
היה
תמיד
עם
השם
יתעלה.
(ו)
ויאמר
אל
משה
אני
חותנך
יתרו
בא
אליך
-
יתכן
ששלח
לו
זה
על
ידי
שליח.
(ז)
וישתחו
וישק
לו
-
יראה
מפשט
הכתוב
,
כי
משה
השתחוה
ליתרו
חמיו;
והיה
זה
מגודל
הענוה
שהיתה
למשה.
(ט)
ויחד
יתרו
על
כל
הטובה
אשר
עשה
יי'
לישראל
-
הרצון
,
שכבר
שמח
יתרו
על
כל
הטובה
שעשה
השם
יתעלה
לישראל
,
כי
היא
היתה
הכונה
ברע
שהביא
השם
יתעלה
על
המצרים.
ולא
שמח
ברע
שהביא
השם
יתעלה
על
המצרים
מצד
שהוא
רע
להם
,
אבל
מצד
שהוא
טוב
לישראל;
כי
אין
מחֹק
השלם
לשמוח
על
הרע
מצד
מה
שהוא
רע.
(י)
ויאמר
יתרו
ברוך
יי'
אשר
הציל
אתכם
מיד
מצרים
ומיד
פרעה
-
יתכן
שאמר
זה
אל
הזקנים
וראשי
העם
שהיו
שם
עם
משה
,
שלא
העמיסו
עליהם
המצרים
העבודה
בחמר
ובלבנים;
כי
לא
נכנסו
כל
ישראל
בזאת
העבודה
,
כמו
שבארנו
בפרשת
'ואלה
שמות'
(שמ'
א
,
יא).
והנה
הצילם
מיד
מצרים
ומיד
פרעה
,
שהיו
מכאיבים
ומכים
אותם
,
כאמרו
"וירא
איש
מצרי
מכה
איש
עברי
מאחיו"
(שמ'
ב
,
יא);
ושוטרי
בני
ישראל
-
תמצא
גם
כן
שהיו
מוכים
(ראה
שמ'
ה
,
יד)
,
וזה
לאות
כי
מנהגם
היה
להכות
העברים
ולצערם;
עם
שכבר
היו
משתדלים
להמית
כל
הבן
הילוד
לישראל
(ראה
שמ'
א
,
כב).
ולזה
אמר
אחר
זה:
אשר
הציל
את
העם
מתחת
יד
מצרים
-
כי
העם
היו
תחת
ידם
לענותם
בסבלותם
(ראה
שם
,
יא).
ואפשר
כי
קצת
ראשי
העם
והזקנים
היו
גם
כן
עובדים
זאת
העבודה
,
אבל
נתן
יתרו
תודה
לשם
יתעלה
בתחִלה
על
הצלתו
ראשי
העם
והזקנים
,
כי
הם
הנכבדים
שבעם
,
ואחר
כן
נתן
תודה
על
הצלתו
העם.
והנה
זה
הבאור
השני
הוא
יותר
נכון
,
לפי
מה
שאחשוב.
(יא)
כי
גדול
יי'
מכל
האלהים
-
הוא
כטעם
"מי
כמוכה
באלים"
(שמ'
טו
,
יא).
כי
בדבר
אשר
זדו
עליהם
-
הוא
שב
אל
מה
שאמר
"אשר
הציל
את
העם"
(לעיל
,
י);
והרצון
בזה
,
שהשם
יתעלה
הציל
ישראל
בדבר
בעינו
אשר
חשבו
המצרים
עליהם
להשחיתם.
וזה
,
כי
המצרים
היו
רודפים
אחרי
ישראל
על
שפת
הים
-
כדי
שיטבעו
או
יפלו
בידם
,
כי
לא
היה
להם
מנוס
,
אך
הים
היה
מהצד
האחד
והמצרים
הרודפים
אחריהם
היו
מהצד
השני;
ובדבר
ההוא
בעינו
שחשבו
להשחיתם
,
בו
נשלמה
ההצלה
לישראל
,
כי
זה
היה
סבה
שטבעו
פרעה
וחילו
בים
,
ופחדו
המצרים
מרדוף
עוד
אחרי
בני
ישראל.
והנה
יהיה
אמרו
אשר
זדו
עליהם
כטעם
"וכי
יזיד
איש
על
רעהו"
(שמ'
כא
,
יד).
(יב)
עולה
וזבחים
-
זה
ראיה
,
שכבר
נעשה
המזבח
והוקם
המשכן
כשהיה
זה
המעשה.
לאכול
לחם
עם
חותן
משה
לפני
האלהים
-
אפשר
שהיה
אהל
משה
אצל
אוהל
מועד
,
כמו
שאמר
החכם
אבן
עזרא
(בפירוש
ב
,
הארוך);
או
אמר
לפני
האלהים
-
על
דרך
אמרו
"הר
האלהים"
(לעיל
,
ה)
מפני
רדת
השכינה
בהר
,
ולהיות
השכינה
תמיד
באהל
משה
אמר
,
שהם
היו
אוכלים
לחם
עם
חותן
משה
לפני
האלהים;
או
ירצה
בזה
,
כי
בעת
אכלם
הלחם
היו
לפני
האלהים
-
רוצה
לומר
,
שהיו
משתדלים
בעבודתו
ולקרבה
אליו
לפי
מה
שאפשר
,
כי
משה
רבינו
היה
מיישיר
אותם
אל
זה.
(יג)
וישב
משה
לשפוט
את
העם
-
הנה
זה
היה
מן
הראוי
,
כי
השופט
ראוי
שיהיה
יושב
,
כדי
שיתישב
יותר
בענין
המשפט
שבא
לפניו.
ויעמד
העם
על
משה
מן
הבקר
עד
הערב
-
הנה
מן
היושר
שיהיו
בעלי
דינין
עומדים
,
כדי
שלא
יתישבו
למצוא
טענות
ידחו
בהם
האמת
,
ולזה
ראוי
שידברו
מה
שידברו
בזולת
התישבות;
ומפני
זה
אמרה
התורה
"ועמדו
שני
האנשים
אשר
להם
הריב"
(דב'
יט
,
יז).
והנה
היו
עומדים
מן
הבקר
עד
הערב
-
לרבוי
הבעלי
דינין
הבאים
לפניו
בעם
רב
כזה
,
שלא
יהיה
בו
כי
אם
שופט
אחד.
(יד)
ולזה
תמה
יתרו
מדוע
לא
שם
משה
שופטים
אחרים
על
העם
,
להקל
מעליו.
וזהו
מה
שאמר:
מדוע
אתה
יושב
לבדך
-
שלא
יהיה
שם
שופט
אחר
זולתך
,
כי
זהו
סבה
שכל
העם
נצב
עליך
מן
בקר
עד
ערב;
וזה
,
כי
מי
שבא
לפניך
לדין
לא
יוכל
להשמיע
דבריו
אליך
תכף
,
אבל
לפעמים
יצטרך
להמתין
מבקר
עד
ערב
,
לרבוי
הטענות
הבאות
לפניך.
(טו)
ואמר
משה
לחותנו:
הנה
לא
אוכל
לשים
על
העם
מי
שיקל
מעלי
,
וזה
,
כי
כבר
יבא
אלי
העם
בהכרח
לדעת
על
דרך
נבואה
מה
שישאלו
ממני
―
והנה
יהיה
הרצון
באמרו
לדרוש
אלהים
כטעם
"ותלך
לדרוש
את
יי'"
(בר'
כה
,
כב)
―
ובלי
ספק
שאין
בעם
מי
שיקל
מעלי
בזה.
(טז)
והנה
,
בענין
הדינין
אשר
ביניהם
-
לא
אוכל
גם
כן
לשים
עליהם
מי
שיקל
מעלי
,
וזה
,
כי
כאשר
יהיה
להם
ריב
קצתם
עם
קצת
,
בא
אלי
לשפוט
בין
איש
ובין
רעהו
,
ואשפוט
אותם
לפי
מה
שיתחייב
ממצות
התורה;
וזה
לא
יוכל
לעשות
אחר
זולתי.
ואודיע
גם
כן
להם
חקי
האלהים
ותורותיו;
וזה
לא
יוכל
לעשות
אחר
זולתי
,
כי
לי
לבדי
יבאו
מצות
התורה
בנבואה.
והנה
זכר
חקי
האלהים
ותורותיו
-
לפי
שלא
יתכן
שיוָדעו
לאדם
מדרך
החכמה
והעיון;
ואולם
המצות
אשר
יחייב
אותם
השכל
בעצמוּתם
,
יתכן
שיֵדע
האדם
דיניהם
בזולת
התורה.
(יז-יח)
והשיב
חותן
משה
אליו:
לא
טוב
הדבר
אשר
אתה
עושה.
הנה
ישיגך
לֵאוּת
נפלא
בזה
ולכל
העם
אשר
עמך
,
כי
אתה
לא
תוכל
לדון
לבדך
כל
דברי
ריבותם
,
והם
ילאו
להביא
דברי
ריבותם
אליך
בדרך
שתשפוט
ביניהם;
עד
שמרוב
הלאות
אולי
תפריד
הדבקות
אשר
בינך
ובין
השם
יתעלה
,
בדרך
שלא
תבא
לך
הנבואה
כאשר
ישאלוך
עליה.
(יט)
עתה
שמע
בקולי
,
ואתן
לך
עצה
בדרך
שיהיה
אלהים
עמך
תמיד
,
ולא
תפריד
הדבקות
אשר
בינך
ובינו
מצד
רבוי
הלֵאוּת
בדברי
ריבות
העם:
היה
אתה
לעם
אצל
השם
יתעלה;
רוצה
לומר
,
שלא
תטריד
מחשבתך
בדבר
אחר
,
והבאת
אתה
לפני
האלהים
את
הדברים
אשר
ישאלוך
על
דרך
הנבואה
,
ותבואך
הנבואה
מצד
הדבקות
שיהיה
לך
תמיד
עם
השם
יתעלה.
(כ)
והזהרת
(בנוסחנו:
והזהרתה)
אותם
את
החקים
ואת
התורות
-
והם
מצות
'לא
תעשה'
שלא
יתכן
שיודעו
כי
אם
על
צד
הנבואה.
והודעת
להם
את
הדרך
אשר
ילכו
בה
במנהגיהם
ובתכונותיהם
,
כמו
אהבת
הרעים
וההשמר
מהנקימה
והנטירה
ומה
שידמה
לאלו
המצות.
ואת
המעשה
אשר
יעשון
-
והם
מצות
'עשה'
אשר
יהיה
בקיומם
מעשה
,
כמו
אכילת
מצה
וישיבה
בסוכה
והנחת
תפילין
והתעטף
בציצית
ומה
שידמה
להם
מהמצות
המעשיות.
(כא)
ואתה
תבחר
מכל
העם
על
דרך
נבואה
אנשי
חיל
-
שיהיה
להם
אבירות
לב
ולא
ייראו
מאדם
,
כדי
שלא
יעוותו
המשפט
מפני
היראה
,
ותהיה
יראת
השם
יתעלה
על
פניהם
(ע"פ
שמ'
כ
,
טז)
,
כי
כמו
אלו
ראוי
שישפטו
דין
אמת.
ויהיו
אנשי
אמת
-
רוצה
לומר
,
שיהיו
אוהבי
האמת;
כי
בכאן
תכונות
לקצת
האנשים
לאהוב
השקר
יותר
מן
האמת
,
והם
האנשים
ההטעיים
בטבע
,
כמו
שזכר
הפילוסוף.
והנה
אוהבי
האמת
יחקרו
בריב
הבא
לפניהם
חקירה
שלימה
,
לדון
דין
אמת
לאמתו
,
לרֹב
אהבתם
האמת.
ויהיו
שונאי
בצע
-
רוצה
לומר
,
שיהיו
שונאים
הגזל
והעושק;
אלא
שכבר
יקשה
לזה
הפירוש
מדוע
התנה
זה
התנאי
,
כי
אחר
שהם
יראי
אלהים
,
אין
ספק
שהם
שונאים
הגזל
והעושק!
ולזה
ידמה
,
שיהיה
בצע
מענין
תועלת
הממון
,
כטעם
"מה
בצע
כי
נהרוג
את
אחינו"
(בר'
לז
,
כו);
והרצון
בזה
,
שהם
אוהבי
האמת
באופן
שישנאו
בעבורו
הממון
,
באופן
שלא
יעלים
מהם
אהבת
הממון
אמתת
הדין.
ואולם
,
שזאת
התכונה
היא
ראויה
לשופט
,
הנה
יתבאר
זה
ממה
שאומר.
וזה
,
שאם
היה
האדם
אוהב
ממונו
מאד
,
הנה
כאשר
תהיה
לאחד
טענת
ממון
עליו
,
תמנע
ממנו
אהבת
הממון
לחקור
עם
לבו
באופן
שלם
אם
יש
זכות
לחברו
עליו;
ומי
שיהיה
מנהגו
זה
המנהג
,
לא
יתכן
שיהיה
שופט
,
כי
זה
יביאהו
לשפוט
בין
האנשים
בזולת
יושר.
וזה
,
כי
האדם
תמצאהו
על
הרוב
אוהב
יותר
קצת
האנשים
מקצת;
ולזה
תמצא
,
שיהיו
מריבים
שני
בני
אדם
,
ויבחר
הרואה
אותם
שינצח
האחד
מהם
יותר
מן
האחר
,
ואם
לא
ראה
אותם
קודם
זה;
כל
שכן
כשראה
אותם
קודם
ונשא
ונתן
עמהם
,
שכבר
יתכן
שיהיו
שם
סבות
מביאות
לאהוב
האחד
ולשנוא
האחר
,
או
לאהוב
האחד
יותר
מהאחר
הרבה.
ואין
ספק
שאשר
יאהבהו
השופט
יותר
,
יאהב
ממונו
יותר;
ואם
תעלים
ממנו
אהבת
הממון
אמתת
הדין
,
הנה
יקרה
מזה
שלא
ישפוט
על
נכון.
ולזה
אמרו
במכילתא
(מכיל'
יתרו
עמלק
ב):
שונאי
בצע
-
ששונאים
ממונם
בדין
וכל
שכן
ממון
אחרים;
וזהו
אצלנו
מה
שאמר
הרב
רבי
שלמה
יצחקי
ז"ל:
שונאי
בצע
-
ששונאים
ממונם
בדין
,
כי
ההיא
דאמרינן
(ב"ב
נח
,
ב):
כל
דיינא
דמפקין
מיניה
ממונא
בדינא
,
לאו
דיינא
הוא;
רוצה
לומר
,
שאם
לא
ישנא
ממונו
בעבור
דין
האמת
,
הנה
תעלים
ממנו
אהבת
ממונו
אמתת
הזכות
שיש
לחברו
עליו
,
ולזה
לא
ירצה
לתת
לחברו
מה
שישאלהו
,
לחשבו
שאין
לו
זכות
עליו;
וכאשר
יקראהו
חברו
לדין
,
יכיר
השופט
כי
יש
לו
זכות
עליו
ויוציאהו
מִמנו.
ומי
שזה
דרכו
,
אין
ראוי
שיהיה
דיין;
שאם
העלים
ממנו
האמת
אהבת
ממונו
,
כן
לפעמים
יעלים
ממנו
האמת
אהבתו
ממון
חברו.
ושמת
עליהם
שרי
אלפים
ושרי
(בנוסחנו:
שרי)
מאות
וגו'
-
פירשו
רבותינו
ז"ל
במכילתא
(מכיל'
יתרו
עמלק
ב)
ובמסכת
סוטה
(?
וראה
סנה'
יח
,
א)
,
ששרי
אלפים
הם
שרים
לאלף
ושופטים
אותם
,
והם
היו
שש
מאות
לשש
מאות
אלף;
ובזה
האופן
היו
שרי
מאות
ששת
אלפים
,
ושרי
חמשים
-
שנים
עשר
אלף
,
ושרי
עשרות
-
ששים
אלף.
והנה
יקשה
לזה
הפירוש
,
איך
יתכן
שימָצאו
כמו
זה
המספר
הרב
מהאנשים
,
שיהיו
בהם
כל
אלו
התכונות
הנכבדות
,
כמו
שכתב
החכם
אבן
עזרא
(בפירוש
ב
,
הארוך);
והוא
פירש
שרי
אלפים
-
שרים
שיש
להם
משרתים
ובני
בית
ושכירים
אלף;
וכן
על
זה
הדרך.
והנה
יקשה
לזה
הפירוש
גם
כן:
אם
היה
מתנאי
אלו
השופטים
שיהיו
שרי
אלפים
או
שרי
מאות
או
שרי
חמשים
או
שרי
עשרות
,
הנה
היה
ראוי
שיאמר:
'שונאי
בצע
,
שרי
אלפים
ושרי
מאות
,
שרי
חמשים
ושרי
עשרות
,
ושמתם
עליהם';
לא
שיפסיק
לאמר
ושמת
עליהם
קודם
שיזכיר
כל
התנאים.
וכן
תמצא
גם
כן
,
שאמר
אחר
זה
"ויבחר
משה
אנשי
חיל
מכל
ישראל
ויתן
אותם
ראשים
על
העם
שרי
אלפים"
וגו'
(להלן
,
כה);
וכזה
תמצא
גם
כן
בפרשת
'אלה
הדברים'
,
אמר:
"ואקח
את
ראשי
שבטיכם
אנשים
חכמים
וידועים
ואתן
אותם
ראשים
עליכם
שרי
אלפים
ושרי
מאות
שרי
חמשים
ושרי
עשרות"
(ראה
דב'
א
,
טו);
ולזה
יִדמה
,
שמשה
שׂם
אותם
שרי
אלפים
,
שרי
מאות
,
שרי
חמשים
ושרי
עשרות.
והנה
היה
הענין
לפי
מה
שאחשוב
,
שמשה
בחר
מהם
אחד
אחד
לשבט
,
מהיותר
נכבדים
,
ושם
אותם
שרי
אלפים
,
כדי
שיהיו
חזקים
ותקיפים
להכריח
האנשים
לקבל
דינם
,
ותחתיהם
שׂם
דיינים
אחרים
נכבדים
ושם
אותם
שרי
מאות
,
וכן
בזה
האופן
,
בדרך
שיוכלו
השופטים
לשפוט
בין
איש
ובין
רעהו
(ע"פ
פס'
טז
לעיל)
בזולת
טורח.
(כב)
ושפטו
את
העם
בכל
עת
-
כי
לא
יבאו
לפניהם
דברי
ריבות
רבים
,
ולזה
לא
יצטרכו
הבאים
לפניהם
להתעכב
שם.
והיה
כל
הדבר
הגדול
-
שלא
יֵדעו
משפטו
,
יביאו
אליך
ואתה
תודיע
להם
משפטו
,
וכל
הדבר
הקטון
ישפטו
הם
,
ויקלו
מעליך
ונשאו
אתך.
ויהיה
והקל
מקור
ולא
צווי.
(כג)
אם
את
הדבר
הזה
תעשה
,
הנה
לא
תמנע
נבואתך;
אך
יצוה
אותך
השם
יתעלה
מצות
התורה
,
ותוכל
לעמוד
עמו
תמיד
ולהפנות
מחשבתך
משאר
הענינים.
או
יהיה
פירוש
ויכלת
עמוד
-
הפך
"נבול
תבול"
(לעיל
,
יח).
או
ירצה
בזה:
אם
את
הדבר
הזה
תעשה
,
ויסכים
בו
השם
יתעלה
ויצוך
עליו
-
ויכלת
עמוד.
וגם
כל
העם
הזה
על
מקומו
יבא
בשלום
-
שתכף
שיבאו
לדין
ישמע
הדיין
דבריהם
וישפוט
ביניהם
,
ויסור
מפני
זה
המחלוקת
והקטטה
מביניהם.
(כד-כז)
והנה
זכר
,
שכבר
שמע
משה
לקול
חותנו
,
וזכר
עם
זה
שכבר
לוה
משה
חותנו
,
לכבודו
,
והלך
לו
אל
ארצו.
והנה
בפרשת
'בהעלותך'
זכר
בשלמות
דברי
משה
לחותנו
ובַקשוֹ
ממנו
שילך
את
ישראל
וייטיבו
לו
(ראה
במ'
י
,
כט
-
לב).
ואולם
שאר
דברי
זה
הספור
הם
מבוארים
עם
מה
שקדם
מדבריהם.
(התועלות
לשמ'
יח
,
א
-
כז
,
בקובץ
תועלות
לרלב"ג).