מאגר הכתר שמות פרק כ עם פירוש ראב"ע פירוש ב - הארוך

פרק כ
(א) וידבר אלהים - יש שאלות קשות בפרשה הזאת: אמרו רבים (ראה מכות כד , א) , כי השנים דברים לבדם אמרם השם; ועדותם , שכתוב בדבור ראשון "אנכי יי' אלהיך" (להלן , ב) , ובשני - "כי אנכי יי' אלהיך" (להלן , ה). כי בשלישי כתוב "את שם יי' אלהיך" (להלן , ז) , גם "אשר ישא את שמו לשוא" (שם) , ולא אמר 'שמי'; ובדבור הרביעי: "כי ששת ימים עשה יי'... על כן ברך יי'" (להלן , יא) , ובחמישי אמר "יי' אלהיך נותן לך" (להלן , יב). ויש לשאול: איך יִסָּפֵר דבור "אנכי" (להלן , ב) בעשרת הדברים? כי הוא הַמְצַוֶּה , ואיננו מצות 'עשה' , גם מצות 'לא תעשה'?! ושאלות קשות מאלה. והנה נקרא זאת הפרשה שהיא בפרשת 'וישמע יתרו' - 'ראשונה' , ובפרשת 'ואתחנן' - 'שנית'. והנה ראינו , כי מתחילת "אנכי" (להלן , ב) עד סוף "אשר ישא את שמו לשוא" (להלן , ז) , אין שנוי בין שתי הפרשיות. ומתחלת "זכור" (להלן , ח) עד סוף עשרת הדברים - שנוי בכל מקום. ובראשונה "זכור את יום השבת" (להלן , ח) , ובשנית "שמור" (דב' ה , יב); גם שם באחרונה תוספת "כאשר צוך יי' אלהיך" (שם). בראשונה "ובהמתך" (להלן , י) , ובשנית תוספת "ושורך וחמורך" (דב' ה , יד). והקשה מכל אלה , כי בראשונה כתוב טעם שבת , והוא "כי ששת ימים עשה יי'" , ואמר באחרונה "על כן ברך יי' את יום השבת" (להלן , יא); ואלה הפסוקים אינם כתובים בשנית , רק טעם אחר: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" , ואמר באחרונה "על כן צוך יי' אלהיך לעשות את יום השבת" (דב' ה , טו). בראשונה כתוב שכר כיבוד אב ואם , שהוא "למען יאריכון ימיך" (להלן , יב) , וכן בשנית , רק הוסיף "ולמען ייטב לך" (דב' ה , טז) , גם הוסיף "כאשר צוך יי' אלהיך" (שם). בראשונה כתוב "לא תרצח לא תנאף לא תגנוב לא תענה" (להלן , יג) , ובשנית "לא (בנוסחנו: ולא) תנאף ולא תגנוב ולא תענה" (דב' ה , יז). בראשונה כתוב "עד שקר" (להלן , יג) , ובשנית "עד שוא" (דב' ה , יז). בראשונה "לא תחמוד בית רעך" (להלן , יד) , ובשנית "לא (בנוסחנו: ולא) תחמוד אשת רעך" (דב' ה , יח); בראשונה "לא תחמוד אשת רעך" (להלן , יד) , ובמקומו בשנית "לא (בנוסחנו: ולא) תתאוה בית רעך" (דב' ה , יח). בראשונה אין כתוב "שדהו" , ובשנית כתוב (ראה שם). בראשונה "עבדו ואמתו" לפני "שורו וחמורו" (להלן , יד) , ובשנית "שורו וחמורו" לפני "עבדו ואמתו" (? לא נמצא הבדל זה). בראשונה כתוב "וידבר אלהים את כל הדברים האלה" (לעיל , א) , ובשנית אמר: "את הדברים האלה דבר יי' אל כל קהלכם" (דב' ה , יט). וכאשר חפשתי בדברי חכמים ז"ל מה אמרו על ככה , מצאנו שאמרו (מכיל' יתרו בחדש ז): 'זכור' ו'שמור' בדבור אחד נאמרו. וזה הדבר קשה מכל הקושיות שהיו לנו , כאשר אפרש. וחלילה חלילה שאומר שלא דברו נכונה , כי דעתינו נקלה כנגד דעתם. רק אנשי דורותינו יחשבו כי דבריהם כמשמעם , ואינו כן , כאשר אפרש בסוף , אחר שאזכיר הקושיות; ובאחרונה אפרש דרך ישרה להסיר כל הקושיות והשאלות שבפרשה הזאת. ולא יתכן שתאמר 'זכור' ו'שמור' בבת אחת , רק במעשה נס; והנה נודה , כי כאן יש לשאול , למה לא נכתב בראשונה 'זכור ושמור' , גם כן בשנית? והנה מה נעשה באותם הפסוקים? אם נאמרו בבת אחת כמו 'זכור ושמור' , למה לא הזכירו זה חכמים? כי יותר יש לתמוה , איך נאמרו במעשה נס פסוקים רבים בבת אחת ואין טעמם שוה , משתי מלות שטעמם אחד , שוה , שתהיינה נאמרות בבת אחת! ואיך יאמר השם "כאשר צוך יי' אלהיך" (דב' ה , טז)? ועוד , מתי צום לפני זה המעמד על כבוד אב ואם? והנה אין כתוב בראשונה "למען ייטב לך" (שם); אם כן אמר זה ולא אמר זה? ואיך יאמר "ולא תנאף" (דב' ה , יז) בו"ו? ואיך יאמר "בית רעך" (להלן , יד) , ובשנית "אשת רעך" (דב' ה , יח)? ועוד , איך יאמר "עבדו ואמתו" ואחר כך "שורו וחמורו" (להלן , יד) , ויאמר בבת אחת הפך הדבר? ואין הדעת סובלת כל אלה הדברים! והקשה מכל מה שהזכרתי , כי כל פלא שנעשה על ידי משה , יש מקצתו דמיון; והמשכיל יבין. והנה דבר זה הפלא , שהשם דבר 'זכור' ו'שמור' בבת אחת , היה ראוי להיות זה כתוב ומפורש בתורה יותר מכל האותות והמופתים שנכתבו! ואם אמרנו: אין דבור השם כדבור כל אדם , הנה איך הבינו כל ישראל דבור השם? כי האדם , אם ישמע 'זכור' ו'שמור' בבת אחת , לא יבין לא זה ולא זה; ואפילו מלה אחת , כמו 'זכור' , לא שמע הזי"ן לפני הכ"ף והרי"ש - ולא יבין מה דבר המדבר. והנה ידענו , כי הרגשת העין נכבדת יותר מהרגשת האוזן. כי ידענו בראיות גמורות , כי רגע הֵראות הברק לעין הוא רגע הרעם; רק העין ראתה מרחוק , והאויר מביא הקול אל האוזן , והליכתו לאט , ולא יגיע אל האוזן רק אחר עבור הרגע. והאותות שהאדם מדבר בם , דמותם נכתב באויר על דרך מוצאם מהחמשה מקומות , לא על דרך המכתב , שהוא ביד בן האדם; והנה כל אות הזי"ן נכנס באוזן קודם כ"ף - ו"ו - רי"ש. והנה אם אמרנו , פלא היה , שנאמר 'זכור' ו'שמור' בבת אחת , איך תשמע האוזן? ואם אמרנו: גם פלא היה שתשמע האזן שתי מלות בבת אחת , שלא כמנהגה לשמע שתי אותיות , למה לא הזכירו זה חכמינו , שהוא כבד מן הדבור בבת אחת? ומה נעשה בקושיות הנשארות , משנוי הפסוקים שאין טעמם אחד כמו 'זכור' ו'שמור' , והכתוב בשנית לא בראשונה? גם איך נתקן "לא תחמוד בית רעך" (שמ' כ , יד) - "אשת רעך" (דב' ה , יח)? גם ההפוכים? ולא אוכל לפרש לך כל אלה , עד שאפרש לך מוסר לדרך לשון הקדש. והשם הוא עדי , יודע סודי , כי לולי שהוצרכתי לפרש אילו הקושיות , הייתי מחריש. ולפני שאפרש , אתקן דברי קדמונינו. אמר אברהם המחבר: משפט אנשי לשון הקדש , שפעם יבארו דבורם באר היטב , ופעם יאמרו הצרך במלות קצרות , שיוכל השומע להבין טעמם. ודע , כי המלות כגופות , והטעמים כנשמות; והגוף לנשמה הוא כמו כלי. על כן משפט החכמים בכל לשון , שישמרו הטעמים , ואינם חוששים משנוי המלות , אחר שהם שוות בטעמים. והנה אתן לך דמיונות: שהשם אמר לקין 'ארור הוא מן האדמה'; "כי תעבד את האדמה לא תוסף תת כוחה לך נע ונד תהיה בארץ" (בר' ד , יב); וקין אמר: "הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה ומפניך אסתר" (שם , יד); ומי שאין לו לב יחשוב , כי הטעם אינו שוה בעבור שנוי המלות. אמר אליעזר: "הגמיאיני נא" (בר' כד , יז) , והוא אומר שאמר: "השקיני נא" (שם , מה). אמר משה: "בכור השבי אשר בבית הבור" (שמ' יב , כט); וכתוב "בכור השפחה אשר אחר הריחים" (שמ' יא , ה). ומשה הזכיר התפילה שהתפלל על ישראל על דבר העגל (ראה דב' ט , כו - כט) , ואינה דומה לתפלה הנזכרת בפרשת 'כי תשא' (ראה שמ' לב , יא - יג) , למי שאין לו לב להבין. והכלל: כל דבר שָנוי , כמו חלום פרעה (ראה בר' מא) ונבוכדנצר (ראה דנ' ב) ואחרים רבים - תמצא מלות שונות , רק הטעם שוה. וכאשר אמרתי לך , שפעם יאחזו דרך קצרה ופעם ארוכה , כך יעשו פעמים להוסיף אות משרת או לגרוע אותו , והדבר שוה. אמר השם: "תכלת וארגמן" (שמ' כו , לא) , ומשה אמר: "ותכלת וארגמן" (שמ' לה , ו); אמר השם: "אבני שהם" (שמ' כה , ז) , ומשה אמר: "ואבני שהם" (שמ' לה , ט); וכאלה רבים. ושניהם נכונים , כי הכתוב בלא וי"ו אחז דרך קצרה , ולא יזיק; גם הכותב בו"ו לא יזיק , בעבור שהוסיף לבאר. והנה הו"ו , שהוא נראה במבטא הפה , אין אדם מבקש לו טעם למה נגרע או למה נוסף ולמה נכתב , כי זה וזה נכון; והנה על הנראה , שיבוטא בו , לא נבקש לו טעם , אם כן למה נבקש טעם בנח הנעלם שלא יבוטא בו , כמו מלת 'לעולם' , למה נכתב מלא או למה נכתב חסר?! והנה בני הדור יבקשו טעם גם למלא גם לחסר. ואילו היו מבקשים טעם לאחד מהם , שהמנהג היה לכתב הכל על דרך אחד , הייתי מחריש. הנה אתן לך משל: אמר לי אדם: כתוב לי כתב לרעי , וזה כתֹב: אני פלוני אוהבך לעולם. והנה כתבתי: 'פלני' בלא ו"ו , ו'אהבך' , גם כן 'לעולם'. ובא ראובן ושאלני: למה כתבת חסר? ואני אין לי צרך לכתב , רק מה שאמר לי , ואין לי חפץ להיותם מלאים או חסירים; אולי יבא לוי ויודיעיני , איך אכתוב?! ולא ארצה להאריך , רק המשכיל יבין. ועתה אפרש לך השאלות הנזכרות. דע , כי עשרת הדברים , כאשר הם כתובים בפרשה הזאת , השם אמרם כלם , כי כתוב: וידבר אלהים את כל הדברים האלה; ותחלתם "אנכי" (להלן , ב) וסופם "כל אשר לרעך" (להלן , יד). וגם משה אמר , כאשר הזכיר עשרת הדברים בשנית , "את הדברים האלה דבר יי' אל כל קהלכם" (דב' ה , יט); ואין הפסק ביניהם. ועוד: כאשר נכתבו כלם באצבע אלהים , כן אמרם השם כלם. והעדות שהביאו , שהכתוב בדבור השלישי והרביעי והחמישי אינו על דרך המדבר - יש להשיב: אחר שקבלת זה השם להיות לך לאלהים; על כן אמר "לא תשא את שם יי' אלהיך לשוא" (להלן , ז) , גם "ששת ימים עשה יי'" (להלן , יא). ועוד , כי משפט אנשי לשון הקדש לדבר ככה: כתוב "לא ילין חלב חגי עד בקר" (שמ' כג , יח) , ואחריו כתוב "תביא בית יי' אלהיך" (שם , יט); ורבים כאלה. והאומרים כי דבור "אנכי" (להלן , ב) אינו מעשרת הדברים , נחלקו: יש אומרים: "לא יהיה לך" (להלן , ג) הוא הדבור הראשון , והשני - "לא תעשה... פסל" (להלן , ד). וזה אינו נכון , כי מעניין אחד וטעם אחד הוא זה וזה: בין בסתר בין בגלוי , בין באמונת הלב בין במעשה. והנה בדבור "זכור" (להלן , ח) - "אתה ובנך ובתך" (להלן , י): בסתר ובגלוי , והכל מצוה אחת. ואחרים אמרו , כי "לא תחמוד בית רעך" (להלן , יד) - דבור תשיעי , והדבור העשירי: "לא תחמוד אשת רעך" (שם); וראייתם , כי השם אמר "לא תחמוד" פעמיים. כי החמוד הוא על שני דרכים: האחד יוצא למעשה , כמו גזל; וכמוהו "ולא יחמוד איש את ארצך" (שמ' לד , כד); כי אם זה החִמוד היה בלב , היתה ארץ ישראל רעה! ו"לא תחמֹד" השני הוא בלב; על כן הוצרך משה לפרש: "לא תתאוה" (דב' ה , יח). גם אלה דברי הבל , כי מה טעם יזכור הגזל עם הבית לבדו (ראה להלן , יד) , ולא הזכיר האחרים עמו?! והנה אתן לך ראייה מדברי משה , שאלה לא דברו נכונה: הנה השם אמר: "לא תחמוד בית רעך" (שמ' כ , יד); ולפי דעתם , ש"לא תחמוד" השני הכתוב בפרשה הזאת היא בלב , והראשון - גזלת הבית , והנה משה הפך הדבר , כי אמר עם "ולא תתאוה" - "בית רעך" (דב' ה , יח) , ואמר עם "ולא תחמוד" , שהוא הגזל , "אשת רעך" (שם); והנה נשחת טעמם. והאמת , כי דבור הראשון הוא "אנכי" (להלן , ב) , כאשר אפרשנו במקומו. ועתה אדבר על "זכור" (שמ' כ , ח) ו"שמור" (דב' ה , יב). דע , כי הטעמים הם שְמוּרות , ולא המלות. והנה יצחק אמר לעשו: "בעבור תברכך נפשי בטרם אמות" (בר' כז , ד) , ורבקה אמרה ליעקב , ששמעה "ואברכך לפני יי' לפני מותי" (שם , ז). והנה "לפני מותי" - כמו "בטרם אמות" , אם כן מה טעם להוסיף "לפני יי'"? התשובה: היא ידעה כי יצחק נביא היה , והברכה שיברך - בדרך נבואה היא; על כן אמרה ליעקב: "לפני יי'" , והנה היא כמו מפרשת טעם הברכה. וככה עשה משה; כי עשרת הדברים הכתובים בפרשה הזאת הם דברי השם בלי תוספת ומגרעת , והם לבדם הכתובים על לוחות הברית; לא כאשר אמר הגאון , כי "זכור" הוא כתוב בלוח האחד , ו"שמור" בלוח השני. ועשרת הדברים הכתובים בפרשת 'ואתחנן' (דב' ה , ו - יח) הם דברי משה; והראיה הגמורה , ששם כתוב פעמים "כאשר צוך יי' אלהיך" (דב' ה , יב , טז). דע , כי באחורנית מוח הראש היא הזכירה , והמקום - מקום משמר הצורות; והנה ה'זכירה' כוללת ה'שמירה'. וטעם "זכור" (להלן , ח) - שיזכור כל יום אי זה יום הוא מהשבוע; וכל זה בעבור שישמור יום השביעי , שלא יעשה בו מלאכה. והנה טעם הזכירה היא השמירה; וכאשר אמר השם: "זכור" (להלן , ח) , הבינו כל השומעים כי טעמו כמו "שמור" (דב' ה , יב) , כאילו בבת אחת נאמרו. ולא הוצרך משה להזכיר בשנית "כי ששת ימים עשה יי'" (להלן , יא) , כי בתחלה אמר: "כאשר צוך יי' אלהיך" (דב' ה , יב) , כאילו אומר: ככתוב בדבור "זכור" (להלן , ח) עד "ויקדשהו" (להלן , יא). ובעבור שהשם צוה שישבת העבד והאמה , ולא פירש השם למה זה , פירש משה טעמו ואמר: זה שצוך השם שישבות העבד - בעבור שתזכור , כי היית כמוהו במצרים , ויפדך השם. ודע , כי השמֹנה דברים הם כלם מצות 'לא תעשה' , ודבור "כבד" (להלן , יב) הוא מצות 'עשה'. ומשִקול הדעת שנטע השם בלב האדם , חייב האדם להטיב למי שהטיב לו. והנה הבן לא יצא לעולם רק על ידי אבותיו , והם גמלוהו וטפחוהו ורבוהו (ע"פ איכה ב , כב) והשקוהו והאכילוהו והלבישוהו; והנה הוא חייב לכבדם כל ימיו , כי הם היו סבה להיותו חי על פני האדמה. על כן שׂכרו: "למען יאריכון ימיך" (להלן , יב). ובעבור כי השם נפח בו נשמה על יד האבות שתקנו הגוף , צוה השם שיכבד אבותיו , כי מי שיכבדם הוא יכבד השם. והנה משה פירש "כבד את אביך ואת אמך" , ואמר: "כאשר צוך יי' אלהיך" (דב' ה , טז); כי השכר הוא על מצות 'עשה' , והעונש על מצות 'לא תעשה' , כאשר אפרש בפסוק "לא תאכלנו" (דב' יב , כה). והנה אמר משה , שאתה חייב לכבד את האבות "למען יאריכון ימיך" , וזה החיוב הוא בשקול הדעת; כי בעבור שצוה השם שתכבדם , יהיה לך שכר , והוא "למען ייטב לך" (דב' ה , טז) , בעבור ששמעת בקול השם. והנה דברי משה - כאשר מפֹרש בדברי רבקה (ראה בר' כז , ו - י) , וכבר אמרתי (לעיל) , כי "אבני שהם" (שמ' כה , ז) , "ואבני שהם" (שמ' לה , ט) - שוה; גם כן "לא תנאף" (להלן , יב) "ולא תנאף" (דב' ה , טז) , ו"שוא" (דב' ה , יז) ו"שקר" (להלן , יג) - בני אב אחד הם; גם "תחמוד" (להלן , יד) ו"תתאוה" (דב' ה , יח) מבטן אחד יצאו. והשם אמר "לא תחמד בית רעך" (להלן , יד) , כי אנשי השכל יקנו בית , ואחר כך אשה , ואחר כך עבד ואמה ושור וחמור לחרוש שדהו; וכן הם סדורים בפרשה הזאת (ראה להלן , יד). ומשה סדרן על דרך אחרת; כי הבחורים חומדים אשה תחלה , ואחר כך בית. וכנגד הבית - השדה (ראה דב' ה , יח); ובעבור השדה הקדים שור וחמור שיחרוש בהם , ואחרי כן עבד ואמה; וכלל באחרונה "וכל אשר לרעך" (שם) , כאשר כלל השם (ראה להלן , יד). ובעבור כי בדברי משה דברי השם מעורבים עם פירושי משה , על כן כתיב "את הדברים" (דב' ה , יט) ולא "כל הדברים" , כאשר כתוב בראשונה (שמ' כ , א). (ב) דבור ראשון: אנכי. דע , כי כל המצות הם על שני דרכים. והדרך האחת - מצוות שהם נטועות מהשם בלב כל איש דעת , והם רבים. ואין בעשרת הדברים רק השבת לבדה , שאינה בכלל שקול הדעת. על כן כל משכיל בכל עם ולשון מודים בהם , כי הם נטועות בשקול הדעת , ועליהם אין להוסיף ואין לגרוע; והם ששמר אברהם עם מצוות אחרות נוספות. והשם לא נתן התורה - רק לאנשי הדעת; ומי שאין לו דעת , אין לו תורה. והדרך השנית - מצות נעלמות , ואינן מפורשות למה צוו; וחלילה חלילה , שתהיה מצוה אחת מהן מכחשת שקול הדעת! רק אנחנו חייבין לשמור כל אשר צונו השם , בין שגלה לנו הסוד , בין שלא גלה. ואם מצאנו אחת מהן שהיא מכחשת שקול הדעת , אינו נכון שנאמין כי היא כמשמעה , רק נבקש בספרי קדמונינו מה טעמה , אם היא על דרך משל. ואם לא מצאנו כתוב , נבקש אנחנו ונחפש בכל יכולתינו , אולי נוכל לתקן אותה. ואם לא יכולנו , נניחנה כאשר היא , ונודה כי לא ידענו מה הוא. כמו "ומלתם את ערלת לבבכם" (דב' י , טז); כי הוא צוה שלא לרצוח אחרים , ואיך צוה לרצוח עצמו כאכזרי?! ידענו דעת ברורה , כי כל המצות שאינן חייבות משקול הדעת , סוד אחד יש לכל אחד מהם , ואם נעלם ממנו. והעד על זה , כי כתוב במקצתם למה צֻוו; כמו השבת , שהוא זיכר למעשה בראשית (ראה להלן , יא); וחג המצות - "למען תזכור" (דב' טז , ג); "ואהבתם את הגר - כי גרים הייתם" (דב' י , יט); וה"כלאים - פן תקדש" (דב' כב , ט); ו"לא ירבה לו סוסים" - פן "ישיב את העם" (דב' יז , טז); וכן "לא ירבה לו נשים" , והזכיר למה: "ולא יסור לבבו" (שם , יז) , ולא שהיא מצוה בפני עצמה , כאשר כתוב בהלכות רבי שמעון בן קיירא (ה"ג: הקדמה); וטעם "וקרא בו" (שם , יט) - "לבלתי רום לבבו מאחיו" (שם , כ); ופרשת "הקהל" - "למען ילמדו" (דב' לא , יב); ורבות מצות ככה. אם כן יוכל המשכיל , שהשם פקח עיניו , לדעת מדברי תורה סוד כל המצות. וכל המצות על שלשה דרכים: האחד - מצות הלב , והשיני - מצות הלשון , והשלישי - מצות 'עשה' (מעשה). ומצות הלב על שני דרכים: מצות 'עשה' ומצות 'לא תעשה'. והנה מצות 'עשה': "ואהבת את יי' אלהיך" (דב' יא , א); "ולדבקה בו" (דב' ל , כ); "וליראה אותו" (דב' ח , ו); "ואהבת לרעך כמוך" (וי' יט , יח). ומצות 'לא תעשה' - כגון "ולא (בנוסחנו: לא) תשנא את אחיך בלבבך" ו"לא תקום ולא תטור" (שם , יז - יח). גם מצות הלשון - מצות 'עשה' ו'לא תעשה'. מצות 'עשה' - כמו קרית שמע (ראה דב' ו , ד ואי') וברכת המזון (ראה דב' ח , י) וברכת כהנים (ראה במ' ו , כג - כז) , גם ווידוי מעשר (ראה דב' כו , יב - טו) , ורבים ככה. ומצות 'לא תעשה': "לא תענה ברעך" (להלן , יג); "אלהים לא תקלל" (שמ' כב , כז); "לא תקלל חרש" (וי' יט , יד). ומצות 'עשה' ו'לא תעשה' במעשה - הם רבים , ואין צריך להזכירם. ומצות הלב הם העיקרים הנכבדים על כלם. ורבים חשבו , כי אין עון במחשבת הלב , רק בדבר עבודה זרה; ובאמת , כי היא קשה לבדה יותר מכל המחשבות הרעות , רק היא כנגד כולם. והלא יראו כתוב "שש הנה שנא יי'" (מש' ו , טז) , ושם כתוב "לב חורש מחשבות און" (שם , יח)! וכתוב "הטיבות כי היה עם לבבך" (דה"ב ו , ח); "הטיבה יי' לטובים ולישרים בלבותם" (תה' קכה , ד); "והיה לבבכם שלם" (מ"א ח , סא); "אני יי' חוקר לב" (יר' יז , י); "ויי' יראה ללבב" (ש"א טז , ז). והנה זה דבור הראשון הוא עיקר כל תשעה הדברים הנכתבים אחריו , והוא קרוב ממצות הלב. וזה טעם הדבור: שיאמין , ותהיה אמונת לבו בלי ספק , כי זה השם הנכבד , שהוא נכתב ולא נקרא , הוא לבדו אלהיו. שאלני רבי יהודה הלוי , למה הזכיר אשר הוצאתיך מארץ מצרים , ולא אמר 'שעשיתי שמים וארץ' ו'אני עשיתיך'? וזאת היתה תשובתי: כי אין מעלות בני אדם שוות באמונתם בלבם , שהם מאמינים בשם הנכבד. ורבים מאמינים למשמעות אזנים , שיאמרו להם אדוניהם ככה. ולמעלה מהם , שראו זה כתוב בתורה שנתן השם למשה; ואם יבא אפיקורוס ויערער , כי אין אלהים , ישימו ידם לפיהם , כי לא ידעו להשיב. ואשר נשאו לבו ללמוד חכמות (ע"פ שמ' לה , כו) , שהם כמו מעלות לעלות בהם אל מקום חפצו , יכיר מעשה השם במתכות ובצמחים ובחיות , ובגוף האדם בעצמו , שידע מעשה כל אבר ואבר כפי התולדת ולמה היה על זאת המתכנת , ויגבה לבו אחר כן לדעת דברי הגלגלים , שהם מעשה השם בעולם האמצעי שהוא עומד , וידע זמן מתי תקדר השמש או הלבנה , וכמה יקדר השמש ממנה , וגם ידע למה נקדרה ומי גרם לה - וכל אלה ידע בראיות גמורות שאין בהם ספק. ומדרכי השם ידע המשכיל השם; וככה אמר משה: "הודיעיני נא את דרכיך ואדעך" (שמ' לג , יג). והנה השם הנכבד הזכיר בדבור הראשון: אנכי יי'; וזה לא יוכל להבין , רק מי שהוא חכם מופלא , כי כבר פירשתי בפרשת 'ואלה שמות' (ג , טו) , כי זה השם לבדו הוא העומד בלא שינוי , ואין זולתו שוכן עד (ע"פ יש' נז , טו) ולא כמוהו "יושב קדם סלה" (תה' נה , כ). ומַעֲמַד העולם העליון בכוחו; והעולם האמצעי - בכח השם ומלאכיו הקדושים , שהם בעולם העליון; וזה העולם השפל שאנחנו בו , מעמדו בכח השם וכח שני העולמים העליונים. והנה יספיק למשכיל בכל גוי דבור אנכי יי' , כי עשה השמים והארץ היום קרוב מחמשת אלפי שנה; ישראל לבדם מודים זה. וחכמי האומות אינם מכחישים כי השם הוא לבדו עושה שמים וארץ , רק הם אומרים , כי השם הוא עושה תדיר , בלי ראשית ואחרית. והנה השם עשה אותות ומופתים במצרים עד שהוציאם משה , להיות להם לאלהים. וככה אמר משה: "או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי" (דב' ד , לד) - והטעם , שעשה השם לישראל מה שלא עשה לכל גוי: כי השם ברא העולם האמצעי , והוא מושל על עולם השפל; מה שיש במערכת מזל כל עם , מטוב עד רע , כן יקרנו , כי כן חלק להם השם (ראה דב' ד , יט). והנה היתה במערכת ישראל כפי מזלם להיות עוד עבדים; והשם בכחו , למען אהבת האבות , חדש אותות בעולם השפל שלא היה בממשלת העולם האמצעי , והוציא ישראל מרשות המזלות להיותם לו לעם נחלה (ראה דב' ד , כ). ובעבור זה אמרו קדמונינו ז"ל (שבת קנו , א): אין מזל לישראל. ועוד אבאר זה בדרך משלים בפרשת 'כי תשא' (שמ' לג , כא). והנה בעבור האותות שעשה השם במצרים אמר משה: "אתה הראית לדעת" (דב' ד , לה); שהכל ראו זה , חכמים ושאינם חכמים , גדולים וקטנים. גם הוסיף עוד בדבור מעמד הר סיני , ששמעו קול השם; על כן כתוב אחריו "מן השמים השמיעך את קולו ליסרך" (שם , לו). ואמר באחרונה , כי הדעת הגמורה - שישיב האדם בלבו עד שיתברר לו בראיות , כי השם הוא לבדו; על כן אמר "וידעת היום והשבות אל לבבך" (שם , לט). ואמר דוד: "ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו" (דה"א כח , ט); וה'דעת' היא בלב , לא בהודאת הפה. והנה הזכיר למשכיל: אנכי יי'; והוסיף: אשר הוצאתיך - שיבין המשכיל ושאינו משכיל. ואמר אלהיך - כי אתה חייב , בעבור שהוצאתיך מבית עבדים , להיות לי לעבד שתעבד לי; ותהיה לי לעם , ואני אהיה לך לאלהים (ע"פ וי' כו , יב). ומשה פירש בפרשת "כי ישאלך בנך" (דב' ו , כ) , כי טעם השאלה: למה אנחנו חייבים לעשות מצות השם יותר מכל אדם , כי בורא אחד לכולנו? והנה הזכיר שלש תשובות. האחת: "עבדים היינו לפרעה במצרים" (שם , כא) , והוא עשה לנו זאת הטובה הגדולה , על כן אנחנו חייבים לשמור כל אשר צונו , אפילו לא היינו יודעים טעם מצותיו. והשנית , כי אלה המצות אינם לצרכו , כי "לטוב לנו כל הימים לחיותינו" (שם , כד). והשלישית: "וצדקה תהיה לנו" (שם , כה) - שנהיה צדיקים לנחול העולם הבא. ואנשי המחקר מצאו דברי הגופות שהם עשרה , והם ראשי כללים - אין למעלה מהם. הראשון הוא עצם כל דבר , והוא עומד. והתשעה דברים כולם מקרים , וכולם נסמכים על הראשון ונלוים אליו וממנו יצאו. כי הוא כדמות ה'אחד' בחשבון 'עשרה' , כי ממנו יצא כל חשבון , וכל חשבון ימצא בו , כי הוא היסוד. והנה זה הדבור הראשון שאמר השם הנכבד , כולל כל מצות הלב והלשון והמעשה: כי מי שאינו מאמין בלבו בשם , אין עליו מצוה; וחייב אדם להזכירו בכל רגע , לכבודו; וכל מה שיעשה - לא יעשנו , רק בעבור כבודו. ולא ימנע עצמו ממצות 'לא תעשה' - רק בעבור כבוד השם לבדו. כאדם נותן צדקה לעני , לא יתננו בעבור כבוד הגבאי ולא בעבור שישבחוהו בני אדם , כי אז תהיה מעלת האדם גבוהה בעיניו ממעלת כבוד השם; שנתן לו השם הון , ועֹדף ממנו מה שיוכל לתת , לקבל שכר מהשם. וככה העובר עבירה בסתר , בעבור שלא יוָדע הדבר למלך , או יראוהו בני אדם , ויקל בעיניהם; והחושב זה הרי זה משוגע , כי כן כתוב "אם יוצר עין הלא יביט" (תה' צד , ט); והנה השם רואה במסתרים מה שלא יוכלו בני אדם לראות בגלוי , כי השם ידע מחשבותיו וסודו. והנה פחד מן המלך , שימות מחר ולא יענישהו , ולא יפחד ממלך האמת , שנפשו בידו בעולם הזה ובעולם הבא! והגאון רב סעדיה חיבר אזהרות (סדור רס"ג ע' קפד - רטז) , וכלל כל המצות באלה עשרת הדברים. ומצאנו השם הנכבד בחמשה דברים הראשונים. וכבר פרשתי , כי הדבור הראשון הוא היסוד , ועליו כל בנייני המצות. ואחריו כתוב "לא יהיה לך" (להלן , ג). ופשע מי שאינו מאמין בשם גדול מפשע עבודה זרה; כי יש רבים שהם מאמינים בשם , והם מזבחים ומקטרים לעבודה זרה; כמו המקטרים למלאכת השמים , שהם חושבים כי ייטיבו להם , כאשר אמרו: "ומן אז חדלנו לקטר למלאכת (בנוסחנו: למלכת) השמים... חסרנו כל" (יר' מד , יח); וכתוב "את יי' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים" (מ"ב יז , לג); וככה נעמן: "בהשתחויתי בית רמון" (מ"ב ה , יח). הנה אלה מודים בשם , רק משתפים עמו אחר. על כן בדבור זה כתוב השם הנכבד. ובדבור השלישי גם הוא כתוב (ראה להלן , ז) , כי פשע הנשבע לשקר פחות מעבודה זרה; רק הוא בוזה השם בגלוי , אולי עשה זה בעבור כעס או צֹרך , כי בלבו מאמין בשם , ולא ישתף אחר עמו. ובדבור הרביעי כתוב השם , ששבת ביום השביעי (ראה להלן , יא); והנה העושה מלאכה בשבת הוא מכחש במעשה בראשית , וזה הפשע פחות מאשר "ישא את שמו לשוא" (להלן , ז). ובדבור החמישי כתוב השם (ראה להלן , יב) , כי האבות משתתפים עמו ביצירתו; והנה מי שלא יכבדם , כמי שאינו מכבד השם. וחמשה הדברים הנותרים הם כנגד האדם. והראשון הוא הקשה , שהוא להפריד הנשמה מעל הגוף (ראה להלן , יג); ואשר אחריו - אונס בגוף (ראה שם); ואשר אחריו , שהוא "לא תגנוב" (שם) - בממון; ואחרי כן - בלשון (ראה שם); והאחרון - חמוד בלב (להלן , יד). (ג-ד) לא יהיה. דבר הכתוב: אלהים - כנגד מחשבות עובדימו , כמו "ויאמר חנניה הנביא" (ראה יר' כח , י , יא); "והאנשים רדפו אחריהם" (יהו' ב , ז). וככה דבר שמואל: "למה הרגזתני" (ש"א כח , טו) , כי הכתוב כפי מחשבת שאול; ואין זה מקומו לפרש אותו. וטעם על פני - כמו "וימת הרן על פני תרח אביו" (בר' יא , כח) - שהיה נמצא אתו וראה מותו; וככה "ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם" (במ' ג , ד). והנה הטעם: אחר שאני אלהיך , ואני נמצא תמיד בכל מקום , ואני רואה מה שתעשה , אין ראוי שתשתף עמי אלהים אחרים. ואמר אחד מחכמי לב: אל תכעיס אדוניך והוא רואה אותך. והנה זאת המצוה , שהיא לא יהיה לך - היא בלב , גם בפה; כי אין בתורה מצות 'לא תעשה' (כזאת); אם אדם אומר לפני עדים , כי הוא הולך לרצוח או לנאוף - לא יהרג בעבור דבורו , אם לא עשה מעשה; והאומר "נלכה ונעבדה אלהים אחרים" (דב' יג , ז) - צוה הכתוב "כי הרג תהרגנו" (שם , י); ובמעשה: לא תעשה לך פסל - עץ או אבן , ולא תעשה בשום אומנות תמונה שהיא בשמים. ואמר ממעל - שהם למעלה על הארץ מכל צד; ואין תמונות בשמים , רק שמונה וארבעים צורות. וחכמי הצורות עושים דברים אשר לא כן , ומעשיהם קרובים לעבודה זרה. ואשר בארץ מתחת - שהוא מתחת השמים; והתמונות רבות , כאשר הם מפורשות בפרשת 'ואתחנן' (ראה דב' ד , טז - יט); גם כן במים. ואמר כן הכתוב: מתחת לארץ , ולא אמר 'מתחת הארץ' , כי הים והארץ כמו כדור אחד. (ה) לא תשתחוה להם - כאשר הם עושים , בעלי הצורות , החושבים כי יוכלו להוריד כח עליונים למטה לצרך האחד. ולא תעבדם - לזבח ולהקטיר להם. ובכלל "לא יהיה לך" (לעיל , ג): "ושם אלהים אחרים לא תזכירו ולא (בנוסחנו: לא) ישמע על פיך" (שמ' כג , יג); ובספר יהושע: "לא תשביעו" (יהו' כג , ז). וטעם אל קנא - כי דין הוא: אחר שהשם בראך והוא מחיה אותך , איך תתן כבודו לאחר (ע"פ יש' מב , ח) , אשר לא ייטיב ולא ירע?!! (ע"פ צפ' א , יב) וטעם אל - להודיעך , שהוא תקיף ויוכל להנקם ממך בכל רגע , ולא תוכל להנצל ממנו. הזכיר ירמיהו , כי "האוכל בסר תקהינה שניו" (ראה יר' לא , כט); ובספר יחזקאל מפֹרש , כי השם הנכבד נשבע , כי "בן לא ישא בעון האב" (יח , כ); אם כן מה טעם פוקד עון אבות? התשובה , שיחזקאל פירש , אם היה האב רשע ולא הלך הבן בדרכיו , לא ישא עון אביו (ראה יח' יח , יד - כ) , כי פקידת העון היא קשורה על שונאי. וטעם 'פקידה' כמו 'זכירה' , כי השם יאריך לרשע , אולי ישוב מחטאו ויוליד בן שהוא טוב ממנו. והנה אם הלך בדרכי אביו , גם הדור השלישי , גם הדור הרביעי , השם לא יאריך לרביעי , כי בו יאביד זכר כולם , כי השם יזכור מה שעשה האב , ומה שעשה הבן , ובן הבן; על כן לא יאריך לרביעי. ומלת פוקד - כמו "ויי' פקד את שרה" (בר' כא , א) , שהוא כמו "ויזכרה יי'" (ש"א א , יט). ובני הבנים נקראים בנים , על כן אחז דרך קצרה , כי ממילת שלשים ורבעים יבין אדם זה. (ו) כתוב ועשה חסד לאלפים , וכתוב אחר "לאלף דור" (דב' ז , ט). ובני אדם יחשבו כי זה שאלה , ואיננה; כי כתוב: אם תשמר מצותי , ישמר לך השם הברית והחסד אשר נשבע לאבותיך (ראה שם , יב) , שהם השלשה אבות; וזהו "שומר הברית והחסד... לאלף דור" (שם , ט). ובפרשה זו אמר דבר אחר , והוא , שהוא עושה חסד לאלפים , והטעם: אין קץ. וזה הדבר יתפרש לשני עניינים: האחד , שהשם יעשה חסד לאוהביו , שתעמודנה נשמותם לעולם , לאלף אלפי דורות. והשני , כי יעשה השם טוב לבניהם שהם כמוהם , עד אין קץ. וכבר אמר דוד: "וחסד יי' מעולם ועד עולם על יריאיו וצדקתו לבני בנים" (תה' קג , יז). והנה אין ספק , כי חסד השם הוא לנצח על יריאיו. ובעבור שהזכיר "וצדקתו לבני בנים" , על דרך "וצדקתו עומדת לעד" (תה' קיא , ג) , הוצרך לפרש אם היו הבנים טובים , על כן אמר אחר כן: "לשומרי בריתו" (תה' קג , יח). ובפרשת 'כי תשא' (שמ' לד , ז) אפרש לך , איך תכנס מדת "פוקד עון אבות" (לעיל , ה) במדת רחמים. ומלת לאוהבי - הם החסידים; ולשומרי מצותי - הם הצדיקים. (ז) לא תשא. שם - הוא כמו 'זֵכֶר' (ראה תה' קלה , יג) , והוא מושם להיותו סימן לנקרא. רק ימצא 'זכר' בלשון הקדש פעם בלב פעם בפה; רק ה'שם' הוא נשוא בפה , וכן מצאנו דוד אומר: "ובל אשא את שמותם על שפתי" (תה' טז , ד). והנה טעם לזכור השם , כי כאשר הוא השם אמת , כן יהיה דברו אמת; והנה אם לא יקיים דברו , יראה כאילו הוא מכחיש את השם. ומנהג אנשי מצרים עד היום , אם אדם ישבע בראש המלך ולא יקיים את דברו , הוא בן מוות; ואלו נתן כופר משקלו זהב לא יחיה , בעבור כי הוא בוזה את המלך בפרהסיא. ואם כן למלך בשר ודם , שתחלתו הבל ומלכותו הבל ואחריתו הבל , כמה אלף פעמים חייב אדם להשמר , שלא תכשילהו לשונו לתת פיו להחטיא את נפשו (ע"פ קה' ה , ה)! והנה ראינו , בעבור שנשבעו ישראל ברבים על דבר פילגש בגבעה (ראה שו' כא , א) , ושם היה פנחס הכהן הגדול (ראה שו' כ , כח) , ומצאנו שנהרגו העוברים על השבועה , והם אנשי יבש גלעד , אנשים ונשים וטף (ראה שו' כא , ה - יא) , וכן לא יעשה אפילו במחללי שבת! גם ראינו , שבקש שאול להרוג יהונתן (ראה ש"א יד , מד) , והוא לא שמע השבועה (ראה שם , כד , כז). וראינו , שהביא השם רעב לארץ בעבור שאול וביתו , שעברו על שבועת הנשיאים (ראה ש"ב כא , א) שנשבעו לגבעונים (ראה יהו' ט , טו); וכאשר נהרגו "בית הדמים" (ש"ב כא , א) , אז "ויעתר אלהים לארץ" (שם , יד). ושלמה אמר לשמעי: "הלא השבעתיך ביי'" (מ"א ב , מב). והכלל , לא מצאנו בעשרת הדברים שכתוב שם שכר טוב מפורש , רק בכבוד אב ואם (ראה להלן , יב); ולא עונש מפורש , רק בעבודה זרה (ראה לעיל , ה) ובנשיאות השם לשוא. ורבים חושבים , כי הנושא השם לשוא לא עשה עבירה גדולה; ואני אראה לו , כי היא הקשה מכל 'לאו'ין הבאים אחריה. כי הרוצח והנואף , שהם עבירות קשות , לא יוכל בכל עת לרצוח ולנאוף , כי יפחד. ואשר הרגיל עצמו להשבע לשוא , ישבע ביום אחד שבועות אין להם מספר. וכל כך הוא רגיל בעבירה זאת , שלא ידע שנשבע. ואם אדם יוכיחנו: למה נשבעת עתה?! אז ישבע שלא נשבע. ומרוב רגילותם בה , כי לפני כל דבור שידברו יקדמו השבועות , והוא להם לשון צחות. ואילו לא היה בישראל רק זאת העבירה לבדה , תספיק להאריך הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו. ואני אראה להם שגעונם: כי הרוצח , אם רצח אויבו , מלא תאוותו בנקמתו; גם הנואף כן , לפי שעתו; והגונב מצא הנאתו לצרכו; ועד שקר - להתרצות או להנקם. והנה הנשבע לשקר בכל עת שאין עליו שבועה , הוא מחלל שם שמים בפרהסיא , בלא הנאה שיש לו. (ח-יא) זכור. טעם לקדשו - הוא הכתוב אחריו: ששת ימים תעבוד; ככה פירושו: ויקדשהו - שהשם שבת בו מכל מלאכתו. וטעם להיותו דבק עם ברך , כאשר הוא כתוב בפרשת 'ויכֻלו' (ראה בר' ב , ג) - כי השם קדש זה היום וזמנוֹ לקבל הנפש תוספת חכמה יותר מכל הימים; על כן כתוב: ברך יי'. וכבר פירשתי זה ב'מזמור שיר ליום השבת' (תה' צב , ה): ראינו , כי שנת השמטה דומה לשבת: גם היא שביעית בשנים , וצוה השם שיקראו התורה בתחלת השנה נגד "האנשים והנשים והטף" , ואמר הטעם: "למען ישמעו ולמען ילמדו... ושמרו" (דב' לא , יב). והנה השבת נִתְנה להבין מעשי השם ולהגות בתורתו , וככה כתוב "כי שמחתני יי' בפעלך" (תה' צב , ה). כי כל ימי השבוע אדם מתעסק בצרכיו; והנה זה היום ראוי להתבודד , וישבות בעבור כבוד השם , ולא יתעסק אפילו לשוא בעסקיו שעברו , או מה יִוָּעץ לעשות; וככה אמר הנביא: "ממצוא חפצך ודבר דבר" (יש' נח , יג). ומנהג ישראל היה ללכת סמוך לשבת אצל הנביאים , כמו "מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת" (מ"ב ד , כג). וכבר הזכרתי (לעיל , ב) , כי טעם כל עושה מלאכה בשבת , הוא מכחש במעשה בראשית , רק איננו מכחש השם הנכבד. והנה אין ספק , כי מלת לא תעשה כוללת כל מי שהוא בן מצוה , על כן טעם בנך ובתך - הקטנים - שביתתן עליך (ראה שבת קכא , א) , ואתה חייב לשמרם , שלא יעשו דבר שהוא אסור לך לעשות. וככה ועבדך (בנוסחנו: עבדך) ואמתך שהוא ברשותך - אתה חייב שתשמרהו , שלא תניחהו שיעבד לאחר; ואם לאו , אתה עובר על מצות "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" (דב' ה , יד) , כאשר פירש משה אדונינו , על הדרך שהזכרתי (לעיל , א). ועל זה התנאי ידור הגר בשעריך , שלא יעשה מלאכה בשבת וביום הכפורים (ראה וי' טז , כט); על כן - בשנייה "הגר" (שמ' כג , יב); וככה בעריות (ראה וי' יח , כו): על זה התנאי ידור , שישמור העריות; וככה באכילת הדם (ראה וי' יז , י). וראינו בירמיהו , שהחמיר במצות שבת , ואמר מפורש: אע"פ שנגזרה גזרה על ירושלם שתחרב , אם ישובו ישראל לשמור את השבת כאשר צוו - לא יגלו ממקומם , ויעמדו בירושלם כסאות מלכות בית דוד (ראה יר' יז , כא - כז). (יב) כבד - כבר הזכרתי (לעיל , ב) , כי בחמשה דברים הראשונים (פס' ב - יב) זכר השם , ושם עם כלם אלהיך. ומלת יאריכון - פעל יוצא , כי הן יהיו הסבה; והעד: "ולמען תאריכו ימים" (דב' יא , ט); "והארכת ימים" (דב' כב , ז) - בעבור המצוה שתעשה נמצאת אתה מאריך ימיך. ואמר: על הארץ הטובה (ע"פ דב' ח , י) , כי כאשר ישמרו ישראל את המצוה - לא יגלו ממנה , דכתיב "אב ואם הקלו בך" (יח' כב , ז). והנה במצות כבוד אב - שלא יעשה ההפך , שיהיה מקלל או מַקְלֶה; וחִייב מיתה על המקלל (ראה שמ' כא , יז) , כי השומעים ישמעו הקללה מפיו; ולא חִייב כן על המקלה , כי המקלה יוכל לעשות כן גם בסתר , על כן צוה הכתוב שיהיה במלת "ארור" (דב' כז , טז). וכל הכתובים שם - בסתר (ראה שם , טו - כו). (יג) לא תרצח - בידך; או בלשונך: להעיד עליו שקר להמיתו; או להיותך רכיל; או לתת לו עצה רעה בזדון , שתדע שיֵהָרג; או שנגלה לך סוד שתוכל להצילו מן המות אם תגלהו לו , ולא גלית - אתה כמו רוצח. לא תנאף - רבים חשבו (ראה רש"י) , כי אין 'ניאוף' כי אם עם אשת איש , בעבור שמצאו "אשר ינאף את אשת רעהו" (וי' כ , י) , כי מה טעם לומר זה אחר שאמר "את אשת איש" (שם)? ואין פירושו כאשר חשבו. והנה למעלה כתוב "אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת" , ואמר "אביו ואמו קלל" (שם , ט); והטעם , כי עבירה גדולה עשה שקילל אבותיו שהולידוהו. וככה "אשר ינאף את אשת רעהו" (שם , י) - להודיע , כי תועבה גדולה עשה שינאף את אשת רעהו , והוא חייב לאהוב לרעהו כמוהו (ראה וי' יט , יח). ומלת 'נאוף' כמו 'זנות'. והנה כתוב "ותנאף את האבן ואת העץ" (יר' ג , ט); ואין ראוי לפרסם התועבה הזאת. אמר רב סעדיה גאון , כי ה'זנות' על מעלות רבות. ואשר הוא במעלה הקלה - משכב הבתולה והאלמנה; ואשר למעלה ממנה - משכב האיש עם אשתו כשהיא נדה (ראה וי' יח , יט) , כי לאחר ימים מעטים תהיה מותרת לו; ולמעלה מזאת - אשת איש (ראה שם , כ) , כי יתכן שימות בעלה והיא מותרת לו; ולמעלה ממנה - הנכריה שאינה על תורת ישראל , אם לא נתן לה זרע , כי יתכן שתתגייר וישאנה לאשה; רק אם נתן לה זרע - הוא עובד עבודה זרה בעצמה (ראה שם , כא); ולמעלה ממנה - משכב זכור , שאין לו זמן הֶיתר לעולם (ראה שם , כב); ולמעלה ממנה - מה שאינו ממין אדם: משכב בהמה (ראה שם , כג). והגאון ידע איך זה החלוק , כי על כל העריות כרת בפרשת 'אחרי מות' (ראה וי' יח , כט). והניח מזה החלוק האם והאחות והבת. לא תגנוב - משמע 'גניבה': קחת ממון בסתר. ויש גנב שהוא בן מות: גונב נפש מישראל (ראה שמ' כא , טז) , בין שהוא נער קטן או נלעג לשון. והגניבה בממון - בין בפניו בין שלא בפניו; או שירמהו בחשבון או במדה או במשקל. וזאת המלה כוללת מי שיגנוב לב אחר , כאשר עשה אבשלום (ראה ש"ב טו , ו). לא תענה - שנים רבות חיפשתי טעם זאת המלה , לאמר עד שקר ולא אמר 'עדות שקר'. ולפי דעתי עתה , כי הוא מדבר עם עד שקר; כאילו כתוב: לא תענה - אם אתה עד שקר. ומשמע המלה - כטעם "לא תכחשו ולא תשקרו" (וי' יט , יא). ומצאנו מלת 'ענות' כמו "שקר ענה באחיו" (דב' יט , יח) - בלא בי"ת , והוא: "ישמע אל ויענם" (תה' נה , כ) , והטעם: יענה בם; וכמוהו "כאשר לא נגענוך" (בר' כו , כט) - לא נגענו בך. ויש עד שקר שהוא בן מות , והוא שכתוב עליו "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" (דב' יט , יט). (יד) לא תחמוד - אנשים רבים יתמהו , מה זאת המצוה? איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו , כל מה שהוא נחמד למראה עיניו (ע"פ בר' ב , ט)? ועתה אתן לך משל: דע , כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה , והוא רואה בת מלך שהיא יפה - לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה , כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב: זה כפרי שהוא כאחד המשוגעים שיתאוה שיהיו לו כנפים לעוף בהם בשמים! כי לא יתכן להיות זה , כאשר אין אדם מתאוה לשכב עם אמו אע"פ שהיא יפה , כי הרגילוהו מנעוריו לאמר לו , שהיא אסורה לו. ככה כל משכיל שידע , כי אשה יפה או ממון - לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו , רק כאשר חלק לו השם. ואמר קהלת: "יתננו חלקו" (קה' ב , כא); ואמרו חכמים (מו"ק כח , א): חיי , בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא. ובעבור זה , המשכיל לא יקנא ויחמוד. ואחר שידע שאשת רעו - אסרה לו השם , יותר היא נשגבה בעיניו מבת המלך בלב הכפרי. על כן הוא שמח בחלקו , ולא ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו; כי ידע , מה שהשם לא רצה לתת לו - לא יוכל לקחתו בכחו ובמחשבתו ותחבולותיו. על כן יבטח בבוראו , שיכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו. והנה נשלם פירוש עשרת הדברים. אמר אחד מחכמי הדור: ידענו , כי תשעה גלגלים הם כנגד תשעה מספרים , שהם עקרי כל מספר; וככה אלה תשעה דברים. והנה הדבור הראשון (ראה לעיל , ב) , שאיננו ממספר התשעה , שהוא כנגד כבוד השם הנכבד המדבר , כאשר הוא ה'אחד' במספר 'עשרה'. והנה הדבור השני , שהוא "לא יהיה לך" (לעיל , ג) , הוא כנגד גלגל העליון , שהוא מוליך הגלגלים הפך תנועתם ממזרח למערב , בעשרים וארבע שעות. ואמרֹ כנגדו "אלהים אחרים" (שם) - להודיע , כי בכח השם ירוצון הגלגלים; כי רבים חשבוהו שהוא הבורא , בעבור שאינו גוף. והדבור השלישי , שהוא "לא תשא" (לעיל , ז) - כנגד גלגל המזלות , ששם כל צבא השמים חוץ מן המשרתים. והוא הגוף הנכבד מקיף כל הגופות; ובצורותיו , שהם שמונה וארבעים , נראה כח השם לעין. ויש מקומות בגלגל הזה , שם כוכבים רבים , ומקומות אין כוכב בהם; ואין יכולת באדם לדעת זה הסוד. ורבים חסרי חכמה חשבו , כי לשוא נבראו אלה הצורות על זאת המתכונת. והדבור הרביעי , דבור השבת (ראה לעיל , ח - יא) - כנגד גלגל שבתי; כי חכמי הנסיון אמרו , כי לכל אחד מהמשרתים יש יום ידוע בשבוע שבו יראה כחו , והוא בעל השעה הראשונה ביום; וכן מי שהוא בעל השעה הראשונה בלילה. ואומרים , כי שבתי ומאדים הם כוכבים מזיקים; ומי שיחל מלאכה , או ללכת בדרך באחד משניהם כשהם מושלים , יבוא לידי נזק; על כן אמרו קדמונינו (פסחים קיב , ב) , שנִתן רשות לחבל בלילי רביעיות ובלילי שבתות. והנה לא תמצא בכל ימי השבוע לילה ויום זה אחר זה , שימשלו אלה שני המזיקים בהם , רק ביום הזה; על כן אין ראוי להתעסק בו בדברי העולם , רק ביראת שמים לבדו. והדבור החמישי , שהוא "כבד" (לעיל , יב) - כנגד גלגל צדק; שהוא יורה על שלום וצדק וחסד , ולשלם שכר , ולכבד מי שהוא חייב. והדבור הששי - כנגד גלגל מאדים , שהוא יורה על שפיכות דמים ועל החבורות. ויש מחלוקות בין חכמי המזלות , אם נוגה למעלה מן השמש או למטה ממנה. וחכמי הודו הביאו כדמות ראיות , כי נוגה הוא למעלה. והנה הדבור השביעי , שהוא "לא תנאף" (לעיל , יג) - כנגד גלגל נוגה , שתולדתה להורות על כל משכב וזנות. והדבור השמיני , "לא תגנוב" (שם) - כנגד גלגל השמש , שהיא תורה על אונס; ולהסיר כח כל משרת שיתחבר עמה , שלא יֵרָאֶה אורו - בעבורה. והנה הדבור התשיעי , שהוא "לא תענה" (שם) - כנגד גלגל כוכב חמה , כי הוא יורה על הלשון. והנה הדבור העשירי , שהוא "לא תחמוד" (שם) - כנגד גלגל הלבנה , שהוא השפל מכל הגלגלים , ויורה על החמדה ועל התאוה. (טו) וכל העם - כבר פרשתי (שמ' ה , כא) טעם רואים את הקולות - כי כל ההרגשות מתחברות במקום אחד. והנה הטעם: כאשר ראו הקולות והלפידים - כי מנהג האדם שיפחד מהם , וקול השופר - שלא נשמע כזה לעולם , ואת ההר לבדו עשן - כאשר ראו העם הפלאים האלה , נעו , כמו "נע ונד" (בר' ד , יב) - שכל אחד מהם סר ממקומו ושב אחורנית. וכמוהו "וינועו אמות הספים מקול הקורא" (יש' ו , ד); וטעם "אמות" - שהסיפים סרו ממקומם אמות , לא יוכל נביא לשערם במראות הנבואה. והאומר כי פירושו כמו 'זעו' (ראה רש"י) - לא יתכן זה , כי אם לא סרו ממקומם , איך עמדו מרחוק?! (טז) ויאמרו - הכהנים וראשי המטות , שהיו קרובים אליו , הם דברו עמו , אחר שנשלמו עשרת הדברות; כי כל כך היו יראים , כי פחדו שהשם ידבר עמהם עוד וימותו. ובעבור זה אמר להם משה: "אל תיראו" (להלן , יז). (יז) ויאמר. למ"ד לבעבור - נוסף , כלמ"ד "למבראשונה" (דה"א טו , יג) ולמ"ד "לאבשלום בן מעכה" (דה"א ג , ב). וטעם נסות אתכם - כמו "ולמען נסותך להיטיבך באחריתך" (דב' ח , טז). ובעבור תהיה יראתו על פניכם - ככתוב "יום אשר עמדת לפני יי' אלהיך בחרב..." (דב' ד , י). (יח) ויעמד - הזכיר זה פעם אחרת (וראה לעיל , טו) , כי משה היה עושה הפך מעשיהם: אלה עמדו מרחוק , ומשה נגש אל הערפל. (יט) ויאמר. רבים השתבשו , בעבור שמצאו "ודבריו שמעת מתוך האש" (דב' ד , לו) - שהיה בהר סיני , כי כתוב "וירד יי' על הר סיני אל ראש ההר" (שמ' יט , כ); ועתה אמר: כי מן השמים דברתי עמכם. ומי שיש לו לב , יבין הטעם בפרשת 'כי תשא' (שמ' לג , כא). רק עתה אתן משל , אולי יבין מי שאין לו לב: חֲשוֹב , שיהיה כדמות אדם בשמים , ורגליו אל הר סיני; וזה טעם "וירד יי'" (שמ' יט , כ). ומן השמים ידבר; כמו "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזתים" (זכ' יד , ד). כי ידענו , כי השמים והארץ מלא כבודו (ע"פ יר' כג , כד). (כ) לא תעשון - הטעם: הנה אני יושב בשמים , ואני דברתי עמכם , לא על ידי אמצעי; וכן כתוב "פנים בפנים דבר יי' עמכם" (דב' ה , ד). ואל תתמה בעבור שכתוב פעמים לא תעשו , כי כן דרך צחות לשון הקודש; כמו "לא תחמוד" (לעיל , יד); כי הטעם - אחד הוא. וכן הוא: לא תעשו לכם אתי אלהי כסף , כמו "ולא (לפנינו: לא) תעשה לך פסל וכל תמונה" (לעיל , ד). וטעם שתעשו צורות - לקבל כח עליונים , ותחשבו כי לכבודי אתם עושים , כאילו יהיו אמצעיים ביני וביניכם , כמו העגל שעשו ישראל; כי אהרן - לכבוד השם עשה , כאשר אפרש במקומו (שמ' לב , א). ובעבור שהשם ידע שישראל יעשו , הזהירם בתחלה שלא יעשו אלהי זהב. והנה טעם אתי - שאין לי צרך לאמצעיים עמי; על כן כתוב אחריו "אבוא אליך וברכתיך" (להלן , כא); והטעם: אני בכבודי אבא אליך. (כא) מזבח. יש אומרים (ראה רשב"ם) , כי הטעם - שלא יעשה ציורים במזבח; על כן צוה "מזבח אבנים" (להלן , כב) להיותם אבנים שלמות. ואלה המפרשים , אולי ילמדוני , למה נעשה כל המשכן כרובים (ראה שמ' כו , א) , וכרובי זהב על הכפרת (ראה שמ' כה , יח) , והבית אשר בנה שלמה כולו "כרובים ותימורות ופטורי ציצים" (מ"א ו , לב)? ואלה המקומות נכבדות ממקום המזבח! ובפרשת 'כי תשא' (שמ' לג , כא) אדבר על זה. יש אומרים: מזבח אדמה - שלא יהיה על מקום גבוה; ואין זה משמע הלשון. והעד: כתוב אחריו "מזבח אבנים" (להלן , כב). קדמונינו אמרו (ראה מכיל' יתרו בחדש יא) , כי הטעם - לשום אדמה במזבח נחשת. ואמת אמרו , כי כן עשו; רק שמו זה הפסוק לזכר ולאסמכתא. ואין זה פשוטו , כי האדמה שישימו בו - מקרה , כי הוא לא יקרא , רק "מזבח הנחשת" (שמ' לח , ל) , כי מן הנחשת נעשה. גם נקרא מזבח הקטרת (שמ' מ , ה) "מזבח הזהב" , בעבור שהוא מצופה זהב. ועוד: אילו היה כן משמע מזבח אדמה , יהיה הפירוש "ואם מזבח אבנים" (להלן , כב) - שישימו בו אבנים! ולא נוכל לומר שלא נעשה המזבח מאבנים , כי מפורש הוא , והוא הנעשה בהר עיבל (ראה דב' כז , ד; יהו' ח , ל - לא). ועתה אפרש. אמר הגאון , כי יש מחלוקת על דבר המזבח שעשה משה תחת הר סיני (ראה שמ' כד , ד); יש אומרים: קודם מתן תורה היה , ואחרים אמרו: אחר כן. והגאון הודה למחלוקת הראשונה , ואמר , כי הכתוב בפרשה הזאת "כל אשר דבר יי' נעשה" (שמ' יט , ח) , הוא שָנוי בפרשה השנית: "כל אשר דבר יי' נעשה ונשמע" (שמ' כד , ז). ואני אתן לך ראיה גמורה , כי אחר מתן תורה היה: כי הנה כתוב בפרשה הזאת , שאמר השם למשה בעלותו אל הר האלהים לפני מתן תורה: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים; ועתה אם שמוע תשמעו בקולי" (שמ' יט , ד - ה); ואמר בתחלה: "כה תאמר לבית יעקב" (שם , ג). והנה לא הגיד להם לא מצוה ולא חוקים ולא משפטים , רק לשמע מפיהם אם היו חפצים לשמוע קול השם לכל אשר יצום. והם השיבו ואמרו: "נעשה" (שמ' יט , ח); ושם כתוב "וישב משה את דברי העם אל יי'". אז קדשם לשמוע דבר השם (ראה שם , יד) , שהיו עשרת הדברים. ועתה החל להשמיעם מצותיו: כאשר נגש משה אל הערפל (ראה לעיל , יח) , אמר לו זאת הפרשה "לא תעשון" (לעיל , כ ואי') , וכל פרשת 'ואלה המשפטים' (שמ' כא , א ואי') עד "כי יהיה לך למוקש" (שמ' כג , לג). ואחר כן כתוב "ויבא משה" (שמ' כד , ג) - שירד מן ההר; ושם כתוב "ויספר לעם את כל דברי יי' ואת כל המשפטים" (שם). ו"דברי יי'" הם מצות 'עשה' ומצות 'לא תעשה' , שתחלתם "לא תעשון אתי" (לעיל , כ) , ודברי המזבח , וכל מצות 'עשה' ו'לא תעשה' שהם בפרשת 'ואלה המשפטים' , כמו "השב תשיבנו לו" (שמ' כג , ד); "עד בא השמש תשיבנו לו" (שמ' כב , כה); "אלהים לא תקלל" (שם , כז). ו"המשפטים" (שמ' כד , ג): דבר העבדים , והמכים , והנצים , והנגיחה , וההבערה , ודברי הגניבה , והשבועה (ראה שמ' כא - כב); ועל אלה כתוב שם "ואת כל המשפטים". ובעבור זה אמרו אבותינו: "נעשה ונשמע" (שם , ז). ופירוש "נעשה" - לשמר מצות 'עשה' ומצות 'לא תעשה'; ו"נשמע" - על המשפטים. על כן הוסיפו אחר מתן תורה לאמר "ונשמע" , ולא אמרו כן בתחלה (ראה שמ' יט , ח). והנה פירוש מזבח אדמה - כמשמעו , שהוא עשוי מאדמה; וזהו שכתוב "ויבן מזבח תחת ההר" (שמ' כד , ד). וכתוב בכאן וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך , ושם כתוב "ויעלו עולות ויזבחו... שלמים" (שם , ה). ואין ספק , כי זאת פרשת מזבח אדמה עם "לא תעשון אתי" (לעיל , כ) - בעבור דם הברית שזרק על המזבח (ראה שמ' כד , ו - ח) , ועל העם שקבלו על נפשם שהשם לבדו יהיה להם לאלהים , שישמרו מצוותיו ומשפטיו. והזכיר את צאנך ואת בקרך - ששניהם מיני ה'עולות' וה'שלמים' (ראה שם , ו). ראיתי מין אחד שטען על חכמים , בעבור שאמרו (זבחים מז , א): אי זהו מקומן שלזבחים; כי אמר , כי לא מצא בכל התורה 'זביחה' כי אם עם שלמים; כמו "עולה וזבחים" (שמ' יח , יב). כי העולה - דבר בפני עצמו , והזבחים - שְלָמים; כמו "ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים" (שמ' כד , ה); וככה בכל מקום. והראיתי לו , כי לא דבר נכונה; כי הנה כתוב: וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך. אז התוַדה על חטאו , שטען על נכבדים מכל הדורות הבאים אחריהם. וטעם בכל המקום אשר אזכיר את שמי - שכבודי שוכן שם , כמו שילה ונב , שעמד שם הארון - אם תבא אלי לבקר אותי שם , תמצאני , כאילו באתי אליך; שידעתי שתבוא , ובעבורך באתי. ובעבור שבאת לכבודי , אבא אליך וברכתיך - ולא תהיה צריך לאחר , כי תמצאני כל עת; ששם כבודי. (כב) ואם. המזבח שבנה משה - לכרות ברית עם ישראל בדם הברית (ראה שמ' כד , ד - ח); וצוה השם , שיבנו מזבח אבנים בעברם הירדן , טרם שינחלו את הארץ , ויכתבו על האבנים כל התורה (ראה דב' כז , ב - ג) , כי מצות רבות תלויות בארץ; כמו שהיה צרך עם בניהם בהכניסם לארץ (ראה יהו' ח , ל - לב) , מפני מצות התלויות בארץ. ושם זבחו שלמים ואכלו , כאשר עשו אבותיהם (ראה שמ' כד , ד - יא). וטעם ואם - כאומר: עשה עתה "מזבח אדמה" (לעיל , כא) , ואם תזכה שתכנס לארץ , אז תבנה מזבח אבנים. [אתהן - הם , האבנים - גזית; הטעם כמו "ומשרתו יהושע בן נון נער" (שמ' לג , יא); כן: לא תבנה אתהן בנין גזית.] וגזית - מגזרת "גֹזז... את צאנו" (ש"א כה , ד); "וכן נגוזו ועבר" (נח' א , יב). והטעם: כמו כריתה. ומלת חרבך נופלת על כלי ברזל; אולי נקרא כן , כי היא מחרבת. ובמקום אחר כתוב "לא תניף עליהם ברזל" (דב' כז , ה) - על מזבח אבנים שבנו. ואין לנו לחפש על טעמי המצות. ומדרך הסברא , אולי היה כן כדרך הפיגול (ראה וי' ז , טז - יח): בעבור שהיה קרב לגבי המזבח , אין ראוי להיות הנשאר פגול , כי יחלל הקדש שהקדיש , אם ישאיר ממנו עד שיהיה פגול. וככה זה: אם יכרתו אבנים לבנות מזבח , אולי יחולַל הנכרת מהאבנים לעבודה זרה או אל מקום מטונף , וזה איננו כבוד. וראינו , שהכהן צריך לכפר על המזבח (ראה וי' טז , לג). (כג) ולא תעלה. אמר בן זיטא , כי במעלות - מגזרת "מַעַל" (במ' ה , יב). והלא פקח עיניו לראות , כי מ"ם "מעל" - שרש , והעד: "ומעלה מעל" (שם) ! והנה "מעל" במשקל "נעל" (בר' יד , כג); ולשון רבים שאיננו סמוך: "וּנְעָלוֹת בלות ומטולאות" (יהו' ט , ה) , והנה ראוי להיותו 'בִּמְעָלוֹת' , חירק תחת הבי"ת וקמץ תחת העי"ן! רק פירושו , כמו "ומַעֲלות שבע עולותיו" (צירוף של יח' מ , כב ושם , כו). והנה חשב בן זיטא לעלות בסולם חכמה בהבליו , ונגלתה ערותו עליו; וככה יקרה לכל מין , אשר בדברי קדמונינו לא יאמין. וזאת מצות מעלות כוללת כל מזבח , אדמה או אבנים או נחשת - כל מזבח שהוא עשוי לשם , כאשר הוא כתוב מזבחי.