מאגר הכתר שמות פרק כ עם פירוש רמב"ן

פרק כ
(ב) אנכי יי' אלהיך - הדבור הזה מצות 'עשה'; אמרוֹ אנכי יי' יורה ויצוה אותם , שידעו ויאמינו כי יש יי' והוא אלהים להם - כלומר: הווה קדמון , מאתו היה הכל בחפץ ויכולת , והוא אלהים להם , שחייבים לעבוד אותו. ואמר: אשר הוצאתיך מארץ מצרים - כי הוצאתו אותם משם תוֹרֶה על המציאות ועל החפץ , כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאו; וגם תוֹרֶה על החדוש , כי עם קדמות העולם לא ישתנה דבר מטבעו; ותוֹרֶה על היכלת; והנה היכולת תוֹרֶה על הייחוד , כמו שאמר "בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ" (שמ' ט , יד); וזה טעם אשר הוצאתיך - כי הם היודעים ועדים (ע"פ יר' כט , כג) בכל אלה. וטעם מבית עבדים - שהיו עומדים במצרים בבית העבדים , שבויים לפרעה; ואמר להם זה , לאמר שהם חייבים שיהיה השם הגדול והנכבד והנורא הזה להם לאלהים , שיעבדוהו , כי הוא פדה אותם מעבדות מצרים; כטעם "כי... עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" (וי' כה , נה). וכבר רמזתי עוד למעלה (שמ' יט , כ) טעם שני השמות הקדושים על דרך האמת. וזו המצוה תקרא בדברי רבותינו (ברכות יג , ב) 'קבלת מלכות שמים' , כי המדות האלה אשר הזכרתי הן במלך כנגד העם. וכך אמרו במכילתא (מכיל' יתרו בחדש ו): "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (להלן , ג) למה נאמר? לפי שהוא אומר אנכי יי' אלהיך - משל למלך שנכנס למדינה , אמרו לו עבדיו: גזור עלינו גזרות. אמר להם: לאו , כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזרות ― שאם מלכותי אינן מקבלין , גזרותי היאך מקיימין? ― כך אמר המקום לישראל: אנכי יי' אלהיך , "לא יהיה לך" - אני הוא שקבלתם מלכותי עליכם במצרים , אמרו לו: הן; כשם שקבלתם מלכותי , קבלו גזרותי; כלומר: אחר שאתם מקבלים עליכם ומודים שאני יי' ואני אלהיכם מארץ מצרים , קבלו כל מצותי. ונאמרו כל הדברות כולן בלשון יחיד: אלהיך , אשר הוצאתיך ― ולא כאשר התחיל להם: "אתם ראיתם" , "דברתי עמכם" (להלן , יט) , "שמוע תשמעו" (שמ' יט , ה) ― להזהיר כי כל יחיד מהם יענש על המצות; כי עם כל אחד ידבר וכל אחד יצוה , שלא יחשבו כי אחר הרוב ילך , והיחיד יִנצל עמהם. ויבאר להם משה זאת הכונה בסוף התורה בפרשת 'אתם נצבים' (דב' כט , יז - יט). (ג-ד) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני - כתב רבנו שלמה: לא יהיה לך למה נאמר? לפי שנאמר "לא תעשה לך" (להלן , ד) , אין לי אלא שלא יעשה , העשוי כבר , מניין שלא יקיים? תלמוד לומר: לא יהיה לך. וזו באמת בריתא היא , שנויה במכילתא (מכיל' יתרו בחדש ו) , ואם כן תהיה זו מצות 'לא תעשה' בלבד , אזהרה למקיים עבודה זרה ברשותו , ואין בה מיתת בית דין. ולמה הקדים הקיום , שהוא ב'לאו' , להשתחואה ועבודה , שהם בכרת ומיתת בית דין? ולפי דעתי , שאין הלכה כדברי זאת הבריתא , וכדברי יחיד היא שנויה; שכך שנו בסיפרא (תו"כ קדושים פרשתא א , יב): "ואלהי מסכה לא תעשו לכם" (וי' יט , ד) - יכול יעשו להם אחרים? תלמוד לומר: "לא... לכם"; אי "לא... לכם" , יכול הן יעשו לאחרים? תלמוד לומר: "לא תעשו" - ולא לאחרים. מכאן אמרו: העושה עבודה זרה לעצמו עובר משום שתי אזהרות , משום "לא תעשו" ומשום "לא... לכם". רבי יוסי אומר: משום שלש: משום "לא תעשו" , ומשום "לא... לכם" , ומשום לא יהיה לך - הרי שרבי יוסי יחיד במקום רבים הוא , האומר כי לא יהיה לך אזהרה למקיים צלמים , ולדברי תנא קמא אינו כן. והנכון גם לפי הפשט , שהוא מלשון "והיה יי' לי לאלהים" (בר' כח , כא); "להיות לכם לאלהים" (וי' יא , מה); יאמר , שלא יהיה לנו בלתי השם אלהים אחרים מכל מלאכי מעלה ומכל צבא השמים , הנקראים 'אלהים' , כענין שנאמר "זובח לאלהים יחרם בלתי ליי' לבדו" (שמ' כב , יט) , והיא מניעה , שלא יאמין באחד מהם ולא יקבלהו עליו באלוה , ולא יאמר לו 'אלי אתה' (ע"פ יש' מד , יז). וכן דעת אנקלוס , שאמר: "אלה אחרן בר מני". ודע , כי בכל המקום שיאמר הכתוב 'אלהים אחרים' , הכונה בו: אחרים זולתי השם הנכבד. ויתפוס זה הלשון בקבלת האלהות או בעבודה לו , כי יאמר: לא תקבלו עליכם אלוה בלתי יי' לבדו; אבל כשידבר בעשיה , לא יאמר בכתוב 'אחרים' , וחלילה! אבל יאמר: "אלהי מסכה לא תעשה לך" (שמ' לד , יז); "ואלהי מסכה לא תעשו לכם" (וי' יט , ד). ויקראם כן , בעבור שיעשם בכונה שיהיו אלהיו , אבל בהם אמר הכתוב "כי לא אלהים המה כי אם מעשה ידי אדם עץ ואבן" (מ"ב יט , יח). והנה הזהיר בדבור הזה השני תחלה , שלא נקבל לנו אדון מכל האלהים זולתי יי' , ואחרי כן אמר , שלא נעשה פסל וכל תמונה להשתחות להם (ראה להלן , ה) ולא לעבדם בשום עבודה בעולם; ולכך לא אמר 'ולא תשתחוה להם' , כי הוא נסמך אל העשיה , שמנע אותם מהשתחוות להם. והנה כלם אזהרות מעבודת עבודה זרה , וכולן חייבי מיתות. ואין בפסוק הזה אזהרה לעושה צלמים שלא עבדם , אבל למטה יזהיר מזה: "אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" (להלן , כ) , וכן "אלהי מסכה לא תעשה לך" (שמ' לד , יז) , "לא תעשו לכם אלילים" (וי' כו , א). וטעם על פני - כמו "אם לא על פניך יברכך" (איוב א , יא); "ועתה הואילו פנו בי ועל פניכם אם אכזב" (איוב ו , כח). יזהיר: לא תעשה לך אלהים אחרים , כי על פני הוא , שאני מסתכל ומביט בכל עת ובכל מקום בעושים כן. הדבר העשוי בפניו של אדם , והוא עומד עליו , יקרא 'על פניו'; וכן "ותעבר המנחה על פניו" (בר' לב , כב) , וכן "וימת נדב ואביהוא... ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם" (במ' ג , ד) - שהיה אהרן אביהם רואה ועומד שם; ובדברי הימים: "וימת נדב ואביהוא לפני אביהם ובנים לא היו להם" (דה"א כד , ב). והנה אמר: לא תעשה לך אלהים אחרים , שאני נמצא עמך תמיד ורואה אותך בסתר ובגלוי. ועל דרך האמת תבין סוד הפנים ממה שכתבנו (שמ' ג , ב) , כי הכתוב הזכיר במעמד הזה "פנים בפנים דבר יי' עמכם" (דב' ה , ד) , ותדע סוד מלת אחרים , ויבא כל הכתוב כפשטו ומשמעו. וכן רמז אנקלוס , והוא שנאמר "לא תעשון אתי" וגו' (להלן , כ); "כי אנכי יי' אלהיך" (להלן , ה) - לבדי , ואין ראוי שתשתף עמי אחרים , ואנכי "אל" (שם) - תקיף , שיש לאל ידי (ע"פ בר' לא , כט) , ו"קנא" (שם) - שאקנא בנותן כבודי לאחר ותהלתי לפסילים (ע"פ יש' מב , ח); ולא נמצא בכתוב בשום מקום שיבא לשון 'קנאה' בשם הנכבד , רק בענין עבודה זרה בלבד. ואמר הרב ב'מורה הנבוכים' (א , לו) , שלא תמצא בכל התורה וכל ספרי הנביאים לשון 'חרון אף' ולא לשון 'כעס' ולא לשון 'קנאה' אלא בעבודה זרה בלבד. והנה בקדושי עליון: "ויחר אף יי' במשה" (שמ' ד , יד); "ויחר אף יי' בם וילך" (במ' יב , ט); וכתוב "חרה אפי בך ובשני רעיך כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב" (איוב מב , ז)!? אבל בלשון 'קנאה' אמת הוא. וכך אמרו במכילתא (מכיל' יתרו בחדש ו): בקנאה אני נפרע מעבודה זרה , אבל חנון ורחום בדברים אחרים. ולפי דעתי , כי יזכיר קנאה בעבודה זרה בישראל בלבד; וטעם הקנאה , כי ישראל סגֻלת השם הנכבד אשר הבדילם לו , כאשר פרשתי למעלה (שמ' יט , ה) , והנה אם העם שלו , משרתיו , פונים אל אלהים אחרים , יקנא השם בהם כאשר האיש מקנא באשתו בלכתה לאחרים , ובעבדו בעשות לו אדון אחר; ולא יאמר הכתוב כן בשאר העמים , אשר חלק להם צבאות שמים (ראה דב' ד , יט). ובכאן אני מזכיר מה שיורו הכתובים בענין עבודה זרה , כי היו שלשה מינים: הראשונים החלו לעבוד את המלאכים , שהם השכלים הנבדלים , בעבור שידעו למקצתן שררה על האומות , כענין שכתוב "שר מלכות יון" (ראה דנ' י , כ) , "ושר מלכות פרס" (שם , יג) , וחשבו שיש להם יכלת בם להיטיב או להרע; וכל אחד עובד לשר שלו , כי היו הראשונים יודעים אותם. ואלה הם הנקראים בתורה ובכתובים כלם "אלהים אחרים" , "מאלהי העמים" (דב' ו , יד ועוד). כי המלאכים נקראים 'אלהים' , כמו שנאמר "הוא אלהי האלהים" (דב' י , יז); "וישתחוו (בנוסחנו: השתחוו) לו כל אלהים" (תה' צז , ז); "כי גדול יי' מכל האלהים" (שמ' יח , יא). ואע"פ שהיו העובדים מודים שהכח הגדול והיכולת הגמורה לאל עליון; וכך אמרו רבותינו (מנחות קי , א): דקרו ליה: אלהא דאלהיא. ובזה אמר הכתוב "זובח לָאלהים יחרם" (שמ' כב , יט) - הזכירם בשם הידיעה. והמין השני בעבודה זרה , שחזרו לעבוד לצבא השמים הנראה , מהם עובדי השמש או הירח , ומהם למזל מן המזלות. כי כל אחת מן האומות ידעה כח המזל בה כפי משטרו על הארץ (ע"פ איוב לח , לג) שלהם , וחשבו כי בעבודתה יגבר המזל ויועיל להם , כענין שכתוב "ולשמש או לירח או לכל צבא השמים" וגו' (דב' יז , ג) , וכתיב "ושטחום לשמש ולירח ולכל צבא השמים אשר אהבום ואשר עבדום ואשר הלכו אחריהם ואשר דרשום ואשר השתחוו להם" (יר' ח , ב). וכמו שנאמר בתורה באיסור של עבודה זרה "ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם אשר חלק יי' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים" (דב' ד , יט) - יאמר , כי בעבור שחלק השם אותם לכל העמים ונתן לכל עם כח ומזל , לא תהיה נדח אחריהם לעבדם. ואלה האנשים הם שהחלו לעשות הצורות הרבות , כפסילים והאשרים והחמנים , כי הם עושים צורות מזלם בשעות אשר להם הכח כפי מעלותם , והיו נותנין בעם , כפי מחשבתם , כח והצלחה. וקרוב בעיני שהוחל זה בדור הפלגה , כאשר הפיצם השם אל הארצות , ומשלו בהם הכוכבים והמזרות למחלקותם , כי הבונים היו רוצים לעשות להם שֵם ולא יתחלקו (ראה בר' יא , ד) , כאשר רמזתי במקומו (שם , ב). והיו לכל אלה הכתות נביאי שקר , מגידים להם מן העתידות ומודיעים קצת הבאות עליהם בחכמת הקסם והניחוש , כי יש גם למזלות שרים שוכנים באויר כמלאכים בשמים , יודעים בעתידות. וממין העבודה הזאת היו מהם עובדים לאנשים , כי בראותם לאחד מבני אדם ממשלה גדולה ומזל עולה מאד , כנבוכדנצר , היו אנשי ארצו חושבים כי בקבלם עליהם עבודתו וכונתם אליו יעלה מזלם עם מזלו; והוא גם כן יחשוב , כי בהדבק מחשבתם בו תוסיף לו הצלחה בכח נפשותיהם המכוונות אליו. וזה היה דעת פרעה , כדברי רבותינו (תנח' וארא ט) , וסנחריב , שאמר הכתוב במחשבתו: "אעלה על במתי עב אדמה לעליון" (יש' יד , יד) , וחירם וחבריו שעשו עצמן אלוהות (ראה יח' כח , ב); כי היו רשעים , לא שוטים גמורים. והמין השלישי בעבודה זרה חזרו אחרי כן לעבוד את השדים , שהם רוחות , כאשר אפרש בעזרת השם (וי' יז , ז); כי גם מהם יש ממונים על האומות שיהיו הם בעלי הארץ ההיא , להזיק לצריהם ולנכשלים שבהם , כידוע מענינם בחכמת 'נגרומנסיא' , גם בדברי רבותינו (ברכות ו , א). ובזה אמר הכתוב "יזבחו לשדים לא אלוה אלהים לא ידעום חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם" (דב' לב , יז) - לעג להם הכתוב , שהם זובחים גם לשדים , שאינם אלוה כלל , שאינם כמלאכים שנקראים 'אלוה' , אבל הם אלהים שלא ידעום , כלומר: לא מצאו בהם שום אלהות וכח שלטנות להם; והם חדשים להם , שלמדו לעשות כן מחדש מן המצרים המכשפים , וגם אבותיהם הרשעים , כתרח ונמרוד , לא שערום כלל. ומזה מזהיר: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם" (וי' יז , ז). והנה התורה אסרה בדבור הזה השני כל עבודה , "בלתי ליי' לבדו" (שמ' כב , יט); ולכך הזהיר בתחלה: לא יהיה לך אלהים אחרים , שהם המין הראשון , וזהו על פני , כאשר רמזתי סודו. והזהיר עוד על הפסל ועל התמונה , שהיא תרמוז גם לדבר הרוחני המדומה , כענין שכתוב "יעמד ולא אכיר מראהו תמונה לנגד עיני" (איוב ד , טז). וכך אמרו (ר"ה כד , ב): אשר בשמים - לרבות חמה ולבנה , כוכבים ומזלות; ממעל - לרבות מלאכי השרת; כי גם בהם יעשו צורות לשכלים הנבדלים אשר הם נפש למזלות , כאשר היה בענין מעשה העגל , שאני עתיד לפרש בעזרת השם (שמ' לב , א). ואמר: אשר במים מתחת לארץ - לרבות השדים , "מתחת מים ושוכניהם" (איוב כו , ה); וכך אמרו (מכיל' יתרו בחדש ו): להביא את הבוביא. ואמר בכולם: "לא תשתחוה להם ולא תעבדם" (להלן , ה) - בשום עבודה כלל , ואפילו לא יהא דעתו להוציא עצמו מרשותו של הקדוש ברוך הוא. והנה ריקן כל העבודות כולן לשם המיוחד יתברך. (ה) פוקד עון אבות על בנים - אמר רבי אברהם (בפירוש ב , הארוך) , כי טעם 'פקידה' כטעם 'זכירה'; כמו "ויי' פקד את שרה" (בר' כא , א) , שהוא כמו "ויזכרה יי'" (ש"א א , יט). והטעם , כי השם יאריך לרשע , אולי ישוב ויוליד בן צדיק; אבל אם הלך הבן בדרכי אביו , גם הדור השלישי גם הדור הרביעי , יאבד זכרם , כי השם יזכור מה שעשו האבות ולא יאריך עוד. וכזה אמרו כל המפרשים. ואם כן , לא יפקוד עון אבות על בנים ועל שלשים , רק על רבעים! וראוי הוא שיאמר 'פוקד עון אבות ובנים ושלשים על רבעים'. ואולי יאמרו , שהוא זוכר העון על הבנים , לאמר: אתה ואביך חטאתם , וכן יעשה עם השלשים ועם הרבעים , ואז יִנקם מהם; לא יפקוד להם עוד , כי יכריתם בעון כלם. ואין פירושם נכון! שיאמר הכתוב הזכירה בכולם שוה , ולא יזכיר הנקמה שתהיה ברבעים בסוף; ולשון 'פקידה' עם מלת 'על' לא תבא על זכירה , אבל היא הנקמה , וכן "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" (שמ' לב , לד) , וכן "יפקוד יי' בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון והרג את התנים (בנוסחנו: התנין) אשר בים" (יש' כז , א) , וכן "יפקד יי' על צבא המרום במרום" (יש' כד , כא) - כולם הנקמה והעונש. והנכון בעיני , שיאמר כי הוא פוקד העון אשר עשה האב על בניו , ומכריתם בעון אביהם , כענין שנאמר "הכינו לבניו מטבח בעון אבותם" (יש' יד , כא); וכן יפקוד אותם על שלשים כשלא יהיה עונם שלם בשני הדורות , כענין "כי לא שלם עון האמורי עד הנה" (בר' טו , טז); ופעמים יפקוד עון כלם על הרבעים , שנתמלאת סאתם ויכריתם; אבל בדור חמישי לא יענש הבן בעון אביו הראשון. והוסיף במשנה התורה "ועל שלשים ועל רבעים" (דב' ה , ט) - כטעם 'או'. ואמר רבי אברהם (בפירוש ב , הארוך) , כי בני הבנים נקראים 'בנים' , על כן אחז דרך קצרה , כי ממלת שלשים ורבעים יתבונן זה. ואיננו כן , אבל שלשים - הדור השלישי בעון , ורבעים כן , כי הם ארבעה חטאים; והכתוב שאמר בשלש עשרה מדות "פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים" (שמ' לד , ז) - יפרש "על בני בנים": השלשים והרבעים; ולפיכך חזר משה במרגלים ואמר "על בנים על שלשים ועל רבעים" (במ' יד , יח) , ולא הזכיר 'בני בנים'; והכל אחד. ואמר הכתוב: לשונאי - כשיהיו הבנים שונאי השם; שאם הוליד בן צדיק , "לא ישא בעון האב" , כמו שפירש יחזקאל (יח , כ). ומדברי רבותינו (מכיל' יתרו בחדש ו) נראה כפירוש הזה שפירשתי , שלמדו מכאן (תוס' סוטה ד , א): מדה טובה מרובה על מדת פורענות , שמדת פורענות - לארבעה דורות; ואם היה כפירוש הראשון , היתה מדה טובה , אם יאריך , גם דור עשירי. ויתכן שתהיה המדה החמורה הזאת בעבודה זרה בלבד , כי בה יזהיר , אבל בשאר המצות - איש בעונו בלבד ימות (ראה יר' לא , כט). והסוד הנסתר בפוקד עון אבות על בנים - בתחלת ספר קהלת תמצאנו (א , ד) , וכבר כתבתיו (בר' לח , ח - ט). (ו) לאוהבי ולשומרי מצותי - הנראה כפי משמעות הכתוב , שזו הבטחה בענין המצות האלו אשר הזכיר; אמר כי הוא עושה בהן חסד לאלפים לאוהביו , הם המוסרים נפשם עליו. כי המודים בשם המיוחד ובאלהותו לבדו , ויכפרו בכל אלוה נכר ולא יעבדו אותם , עם סכנת נפשם , יקראו 'אוהביו'; כי זו היא האהבה שנתחייבנו בה בנפשותינו , כמו שאמר "ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך" (דב' ו , ה) - שתמסור נפשך וחייך באהבתו , שלא תחליפנו באל אחר ולא תשתף עמו אל נכר. ולכך נאמר באברהם "זרע אברהם אוהבי" (יש' מא , ח) - שנתן נפשו שלא יעבוד עבודה זרה באור כשדים. ושאר הצדיקים יקראו 'שומרי מצותיו'. ורבים פרשו , כי 'אוהביו' - העובדים מאהבה , שלא על מנת לקבל פרס , כמו שהזכירו חכמים (משנה אבות א , ג). ומצאתי במכילתא (מכיל' יתרו בחדש ו): לאוהבי - זה אברהם וכיוצא בו , ולשומרי מצותי - אלו הנביאים והזקנים; רבי נתן אומר: לאוהבי ולשומרי מצותי - אלו שהם יושבים בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצות: מה לך יוצא ליהרג? על שמלתי את בני; מה לך יוצא לישרף? על שקראתי בתורה; מה לך יוצא ליצלב? על שאכלתי את המצה; מה לך לוקה מאפרגל? על שנטלתי את הלולב; ואומר "אשר הכיתי בית מאהבי" (זכ' יג , ו) - המכות האלו גרמו לי לאהב לאבי שבשמים. הרי פירש רבי נתן , כי האהבה - מסירת הנפש על המצוה. והכתוב ודאי על עבודה זרה , כי בה נתחייבנו ב'יהרג ואל יעבור' (ראה פסחים כה א - ב) בכל הזמנים לעולם; אבל הרחיב הענין לכל המצות ― לפי שבשעת השמד אנו נהרגין על כולן ― מן הכתוב האחר "ולא תחללו את שם קדשי" (וי' כב , לב). ותנא קמא , שאמר 'זה אברהם' ו'אלו הנביאים' - אינו נכון שיאמר שהיו הנביאים עושין על מנת לקבל פרס; אבל יש בזה סוד: אמר שאברהם נתן נפשו ב'אהבה' , כענין שכתוב "חסד לאברהם" (מי' ז , כ) , ושאר הנביאים ב'גבורה'. והבן זה. (ז) לא תשא את שם יי' אלהיך לשוא - כבר נתפרש זה הכתוב בדברי רבותינו (ראה שבועות כא , א) , שהוא אוסר להשבע בשם הנכבד לרִיק; כגון: שנשבע על הידוע לאדם לשנותו או לקימו , על עמוד של שיש שהוא של זהב או שהוא של שיש , והוא עומד לפניהם ומכירים בו. ועל דרך הפשט יאסור עוד , שלא ישא על שפתיו השם הנכבד לחנם , כלשון "לא תשא שמע שוא" (שמ' כג , א); "ובל אשא את שמותם על שפתי" (תה' טז , ד); כי הדבור יקרא כן בעבור שישא בו קול , וכן "משא דבר יי'" (זכ' ט , א) , וכן "ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חובש" (יש' ג , ז) - שישא קולו לאמר כן. ובאמת שגם זה אסור , ונקרא בלשון חכמים (תמורה ג , ב) 'מוציא שם שמים לבטלה'. וכבר אמרו (תו"כ ויקרא נדבה פרשתא ב , ד): מנין שלא יאמר אדם: 'ליי' עולה' , 'ליי' חטאת' , אלא יאמר: 'עולה ליי'' , 'חטאת ליי''? תלמוד לומר: "קרבן ליי'" (וי' א , ב); והלא דברים קל וחומר: ומה אם מי שהוא עתיד להקדיש , אמרה תורה: לא יחול שמי אלא על הקרבן , קל וחומר וכו'. וסדר זו המצוה אחר אזהרת עבודה זרה , כי כאשר ראוי ליראה את השם הגדול והנורא (ראה דב' כח , נח) , שלא לתת כבודו לאחר , כן ראוי לתת כבוד לשמו , והנושא אותו לשוא - מחללו , כענין שכתוב "ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך" (וי' יט , יב). וכמו שהחמיר בעבודה זרה וכתב הענש , כי הוא "אל קנא" ובה "פוקד עון אבות על בנים" (לעיל , ה) , כן כתב בזה הענש: כי לא ינקה אותו. ואמר כלשון הזה , ולא אמר 'כי יפקֹד עליו' - בעבור שאינו אצל הנשבעים עבירה חמורה , ויחשוב שראוי למחול לו , אמר כי לא ינקה כל הנוגע בה (ע"פ מש' ו , כט). ודִבֵּר רבי אברהם (בשני פירושיו) על הכתוב הזה כהוגן. והנה לשון הכתוב הזה: את שם יי' אלהיך - כאלו משה ידבר , וכן בכל הדברות אחרי כן; ובשנים הפסוקים הראשונים השם ידבר: "אנכי"; "אשר הוצאתיך" (לעיל , ב); "על פני" (לעיל , ג); "כי אנכי"; "לאוהבי ולשומרי מצותי" (לעיל , ה). ומפני זה אמרו רבותינו (שמ"ר לג , ז): "אנכי" ו"לא יהיה לך" - מפי הגבורה שמעום; שהם עיקר הכל. ורבי אברהם הקשה (לעיל , א; בפירוש ב , הארוך) , כי הכתוב אמר "וידבר אלהים את כל הדברים האלה" (לעיל , א)! ומפורש מזה: "את הדברים האלה דבר יי' אל כל קהלכם" (דב' ה , יט) , ושם כתוב עוד "ויכתבם על שני לוחות אבנים" (דב' ד , יג) - כי כאשר אמרם אל כל קהלכם , כן כתבם על הלוחות. ואני אפרש לך קבלת רבותינו: בודאי שכל עשרת הדברות שמעו כל ישראל מפי האלהים , כפשוטו של כתוב; אבל בשני הדברות הראשונות היו שומעין הדיבור ומבינים אותו ממנו כאשר יבין אותם משה , ועל כן ידבר עמהם כאשר ידבר האדון אל עבדו , כמו שהזכרתי (שמ' יט , יט) , ומכאן ואילך , בשאר הדברות - ישמעו קול הדבור ולא יבינו אותו , ויצטרך משה לתרגם להם כל דבור ודבור עד שיבינו אותו ממשה; וכך הם מפרשים (ראה מכיל' יתרו בחדש ד) "משה ידבר והאלהים יעננו בקול" (שמ' יט , יט); ועל כן היו בהם דברי יי' עם משה שיאמר להם כן. והכונה היתה בזה , כדי שיהיו כלם נביאים באמונת השם ובאיסור עבודה זרה , כאשר פירשתי (דב' ד , ט - י) , לפי שהם העיקר לכל התורה והמצוה , כמו שאמר "הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים" (שם , י); אבל בשאר הדברות יקבלו מפי משה ביאורן עם שמיעתן קול הדברים , ובשאר המצות יאמינו במשה בכל. (ח) זכור את יום השבת לקדשו - אחר שצוה שנאמין בשם המיוחד יתברך , שהוא הנמצא , הוא הבורא , הוא המבין והיכול , ושניחד האמונה בכל אלה והכבוד לו לבדו , וצוה שנכבד זֵכר שמו , צוה שנעשה בזה סימן וזכרון תמיד , להודיע שהוא ברא הכל; והיא מצות השבת , שהיא זכר למעשה בראשית. ואמר: זכור את יום השבת לקדשו , ובמשנה תורה כתוב "שמור את יום השבת לקדשו" (דב' ה , יב) , ורבותינו הקפידו בזה ואמרו (שבועות כ , ב): זכור ו"שמור" בדבור אחד נאמרו; ולא הקפידו בלשונות אחרים שנתחלפו בהם. והכונה להם ז"ל , כי זכור - מצות 'עשה' , צוה שנזכר יום השבת לקדשו ולא נשכחהו; ו"שמור" אצלם - מצות 'לא תעשה' , שכל מקום שנאמר "השמר" , "פן" ו"אל" אינו אלא 'לא תעשה': יזהיר שנשמור אותו לקדשו , שלא נחללהו. ואין ראוי למשה שיחליף בדברי השם ממצות 'עשה' למצות 'לא תעשה' , אבל אם החליף בדבור השני , "וכל תמונה" (לעיל , ד) , ואמר "כל תמונה" (דב' ה , ח) בחסרון וא"ו , והוסיף אותה ב"ועל שלשים" (שם , ט) , וכן כיוצא בזה בשאר הדברות , אין בכך כלום , כי הכל אחד. והטעם הזה לא יסבל אותו אלא מי שאינו רגיל בתלמוד; ומפורש אמרו (ברכות כ , ב): נשים חיבות בקדוש היום - דבר תורה , שנאמר זכור ו"שמור": כל שישנו ב'שמירה' ישנו ב'זכירה' , והני נשי הואיל ואיתנהו ב'שמירה' איתנהו ב'זכירה'. שהנשים חייבות בשמירה , שבכל מצות 'לא תעשה' הן חיבות , ולא היו חיבות ב'זכירה' , שהיא מצות 'עשה' שהזמן גרמא ונשים פטורות בו , אלא שההיקש הזה מחייב אותן. ואני תמה: אם נאמר זכור ו"שמור" מפי הגבורה , למה לא נכתב בלוחות הראשונות? ויתכן , שהיה בלוחות הראשונות ובשניות כתוב זכור , ומשה פירש לישראל כי "שמור" נאמר עמו , וזו כונתם באמת. ובמדרשו של רבי נחוניא (הבהיר קפב) הזכירו עוד סוד גדול בזכור ו"שמור". ועל הכלל , יהיה הזכירה ליום והשמירה ללילה , וזהו מאמר החכמים (ב"ק לב , ב) שאומרים בערב שבת: בואי כלה , בואי כלה , בואו ונצא לקראת כלה מלכה; ויקראו לברכת היום 'קידושא רבה' , שהוא הקידוש הגדול; ותבין זה. ואמת הוא גם כן , כי מדת זכור במצות 'עשה' , והוא היוצא ממדת האהבה והוא למדת הרחמים , כי העושה מצות אדניו אהוב לו ואדניו מרחם עליו; ומדת "שמור" במצות 'לא תעשה' , והוא למדת הדין ויוצא ממדת היראה , כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדניו ירא אותו. ולכן מצות 'עשה' גדולה ממצות 'לא תעשה' , כמו שהאהבה גדולה מן היראה , כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדניו גדול מן הנשמר מעשות הרע בעיניו; ולכך אמרו (שבת קלב , ב) דאתי 'עשה' ודחי 'לא תעשה'. ומפני זה יהיה העונש במצות 'לא תעשה' גדול , ועושין בו דין , כגון מלקות ומיתה , ואין עושין דין במצות 'עשה' כלל אלא במורדים , כגון: 'לולב איני עושה'; 'סוכה איני עושה'; שמכין אותו עד שיקבל עליו לעשות , או שתצא נפשו. וכתב רבנו שלמה בפירוש זכור: תנו לב לזכור תמיד את יום השבת; שאם נזדמן לו חלק יפה , יהא מזמינו לשבת. וזו בריתא היא , ששנויה במכילתא (מכיל' יתרו בחדש ז) כך: אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן גרון אומר: זכור את יום השבת לקדשו - תהא זוכרו מאחד בשבת , שאם נתמנה לך חפץ יפה , תהא מתקינו לשם שבת. אבל בלשון יחיד היא שנויה , ואינה כהלכה , שהרי בגמרא אמרו (ביצה טז , א): תניא: אמרו עליו על שמאי הזקן: כל ימיו היה אוכל בכבוד שבת; כיצד? מצא בהמה נאה , אומר: תהא זו לכבוד שבת; למחר מצא אחרת נאה הימנה , מניח את השנייה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו , שכל מעשיו לשם שמים , שנאמר "ברוך יי' יום יום" (תה' סח , כ). תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים: מחד בשביך לשבתיך; ובית הלל אומרים: "ברוך יי' יום יום". ובמכילתא אחרת (מכשב"י יתרו כ , ח): שמאי הזקן אומר: זכירה - עד שלא תבא; שמירה - משתבא. ומעשה בשמאי הזקן , שלא היה זכרון שבת זז מתוך פיו; לקח חפץ טוב , אומר: זה לשבת , כלי חדש - אומר: זה לשבת. הלל הזקן היה בו מדה אחרת , שהיה אומר: כל מעשיך יהיו לשם שמים. והלכה היא כדברי בית הלל. ועל דרך הפשט - אמרו , שהיא מצוה שנזכור תמיד בכל יום את השבת , שלא נשכחהו ולא יתחלף לנו בשאר הימים; כי בזכרנו אותו תמיד נזכור מעשה בראשית בכל עת , ונודה שיש לעולם בורא , והוא צוה אותנו באות הזה , כמו שאמר "כי אות היא ביני וביניכם" (שמ' לא , יג) , וזה עיקר גדול באמונת האל. וטעם לקדשו - שיהא זכרוננו בו להיות קדוש בעינינו , כמו שאמר "וקראת לשבת עונג ולקדוש (בנוסחנו: לקדוש) יי' מכובד" (יש' נח , יג). והטעם , שתהא השביתה בעינינו בעבור שהוא יום קדוש , להִפָּנוֹת בו מעסקי המחשבות בהבלי הזמנים ולתת בו עונג לנפשנו בדרכי יי' , וללכת אל החכמים ואל הנביאים לשמוע דברי יי' , כמו שאמר: "מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת" (מ"ב ד , כג) , שהיה דרכם כן; וכך אמרו ז"ל (ר"ה טז , ב): מכלל דבחדש ושבת בעי למיזל. וזה טעם שביתת הבהמה , שלא יבא בלבנו מחשבה עליה. ולכך אמרו (ירוש' ברכות א , ה [ג , ג]) שהשבת שקולה כנגד כל מצות שבתורה , כמו שאמרו בעבודה זרה , מפני שבה נעיד בכל עיקרי האמונה בחדוש ובהשגחה. ובמכילתא (מכיל' יתרו בחדש ז): רבי יצחק אומר: לא תהא מונה כדרך שהאחרים מונין , אלא תהא מונה לשם שבת. ופירושה: שהגוים מונין בימי השבוע לשם הימים עצמן , יקראו לכל יום שם בפני עצמו: או על שמות המשרתים כנוצרים , או שמות אחרים שיקראו להם; וישראל מונין כל הימים לשם שבת: אחד בשבת; שני בשבת; כי זו מן המצוה שנצטוינו בו לזכרו תמיד בכל יום. וזה פשוטו של מקרא , וכך פירש רבי אברהם. ואומר אני , שזהו מדרשו של שמאי הזקן , שפירש מצות זכור - עד שלא תבא; כלומר , שלא נשכחהו בשום פנים. אבל הזכירו בבריתא (ביצה טז , א) עוד מדת חסידותו , שהיה הוא מזכירו גם במאכליו , ואוכל בכבוד שבת כל ימיו. והלל עצמו מודה במדרשו של שמאי , אבל היתה בו מדה אחרת במאכלים , מפני שכל מעשיו לשם שמים , והיה בוטח ביי' שיזמין לו לשבת מנה יפה מכל הימים. אבל לרבותינו עוד בו מדרש (מכיל' יתרו בחדש ז) ממלת לקדשו: שנקדש אותו בְּזכרון , כענין "וקדשתם את שנת החמשים שנה" (וי' כה , י) - שהוא טעון קדוש בית דין , לומר ביובל: 'מקודש' , 'מקודש' - אף כאן צוה שנזכור את יום השבת בקדשנו אותו. וכך אמרו במכילתא (מכיל' יתרו בחדש ז): לקדשו - קדשהו בברכה; מכאן אמרו: מקדשין על היין בכניסתו; אין לי אלא ליום , ללילה מנין? תלמוד לומר: "ושמרתם את השבת" (שמ' לא , יד). וזהו קדוש היום , והוא מן התורה , אינו אסמכתא. וכך אמרו (ברכות כ , ב): נשים חיבות בקידוש היום - דבר תורה. וזה על קדוש הלילה , לפי שכל הטעונין קדוש מתקדשין בכניסתן פעם אחת , כגון קדוש החדש וקדוש היובל; אבל ביום - אסמכתא , ואין אומרין בו 'מקודש' כלל , שדיינו בפעם אחת בכניסתו. וכן על היין אסמכתא , ואינו קבע כלל; ובגמרא פסחים (קו , א) אמרו: זכור את יום השבת לקדשו - זכרהו על היין; אין לי אלא ביום , בלילה מנין? תלמוד לומר: את יום. האי תנא מהדר אליליא , ונסב ליה קרא דיממא; ועוד: עיקר קידושא בליליא הוא! אלא הכי קאמר: זכור את יום השבת לקדשו - זכרהו על היין בכניסתו; אין לי אלא בלילה , ביום מנין? תלמוד לומר: את יום. וכן הבריתא שבמכילתא (מכיל' יתרו בחדש ז) נתרץ בה: אין לי אלא לילה , שהוא עיקר הקדוש; ליום מנין? וכו'. והוא אסמכתא בעלמא , ומשם תלמוד שהמצוה הזו למדה ממלת לקדשו. אבל זכור את יום השבת - מצוה לזכרו תמיד בכל יום , כמו שפירשנו; אלא שכל מצוֹת הזכירה נמנין אחד בחשבון מאתים ארבעים ושמונה מצות שנצטוינו , ודע זה. (ט-י) ששת ימים תעבוד [ועשית כל מלאכתך] - ענין 'עבודה' היא מלאכה שאינה להנאת הגוף כאוכל נפש וכיוצא בה , כענין שנאמר "ובכל עבודה בשדה" (שמ' א , יד); "כי תעבוד את האדמה" (בר' ד , יב); "ונזרעתם ונעבדתם" (ראה יח' לו , ט); וכאשר אפרש עוד בעזרת השם (ראה וי' כג , ז). ולכך אמר: ששת ימים תעבוד את האדמה , ועשית כל מלאכתך אשר היא לצורך גופך ולהנאתך , כענין "את אשר תאפו אפו" וגו' (שמ' טז , כג); ובשבת לא תעשה שום מלאכה. אתה ובנך ובתך הקטנים - הזהירנו בשבת שלא יעשו הבנים הקטנים מלאכה לדעתנו וברצוננו. ועבדך ואמתך - הם העבדים שמלו וטבלו , שחייבין בכל דיני שבת כישראל , כמו שאמר במשנה תורה "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" (דב' ה , יד); ואלו חייבים בכל המצות כנשים , כמו שמפורש בדברי רבותינו (חגיגה ד , א). וראוי היה שיזהיר להם בעצמם , כי הם עצמם מצווין בשבת; אבל דבר הכתוב עמנו מפני שהעבדים ברשותנו , לומר ששביתתם עלינו , ואם לא נמנעם , אנחנו נענשים עליהם; ועוד , בעבור שֶעִם ישראל ידבר אלהים בכל עשרת הדברות. וגרך אשר בשעריך - על דרך הפשט: 'גר שער' לעולם הוא 'גר תושב' , שבא לגור בשערי עירנו וקבל עליו שבע מצות בני נח; והוא הנקרא 'גר אוכל נבלות' , שאמר בו הכתוב "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה" (דב' יד , כא). ולכן לא היתה בו המצוה , שיאמר 'לא תעשה מלאכה האזרח והגר' , אבל לנו יצוה , שלא יעשה מלאכה לצרכנו כקטנים והבהמה; והוא בעצמו אין עליו זאת המצוה , ועושה מלאכה לעצמו בשבת. והכתוב שאמר "וינפש בן אמתך והגר" (שמ' כג , יב) - הוא 'גר צדק' , שנתיהד וחזר לתורתנו , שצוה אותו בשבת וכן בכל שאר המצות , כאשר אמר "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם" (במ' טו , טז); "לגר ולאזרח הארץ" (במ' ט , יד). אבל מצאנו לרבותינו (מכיל' יתרו בחדש ז) שדרשו בהפך: אמרו , כי וגרך אשר בשעריך - [על דרך הפשט] הוא גר צדק , והוא חיב כמונו בשביתה; "וינפש בן אמתך והגר" (שמ' כג , יב) - לרבות גר תושב הערל. ורצונם , שיהיה המוזהר תחלה הגר הנמול , שחיב כמונו , והכתוב השני - לרבות הערל; ולפיכך הוקש לבהמה , שאמר "למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר" (שם) - צונו בשביתת כולם בשוה: שלא יעשו לנו , ויעשו כרצונם לעצמם; וכן יהיו העבד והגר הנזכרים בעשרת הדברות שוים , וחייבים בכל דין השבת כמונו , כמו שאמר "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" (דב' ה , יד). (יא) ברך יי' את יום השבת ויקדשהו - אמר שיהיה יום השבת מבורך וקדוש; כי צוה בזכירה לברך אותו ולהדרו , וצוה בשביתה , שיהיה לנו קָדוש ולא נעשה בו מלאכה. ורבי אברהם אמר (בפירוש ב , הארוך) , כי ברך השם היום הזה וקידשו - שזימן אותו לקבל בו הנפש תוספת חכמה יותר מכל הימים. ודרך האמת כתבתיו בפסוק "ויכלו" (בר' ב , א) , ומשם תשכיל. כי ששת ימים עשה יי' - לא יחסר בי"ת , אבל כי ששת ימים עשה יי' , וביום השביעי שבת בהם וינפש (ע"פ שמ' לא , יז). (יב) כבד את אביך - הנה השלים כל מה שאנו חייבין בדברי הבורא , בעצמו ובכבודו , וחזר לצוות אותנו בעניני הנבראים. והתחיל מן האב , שהוא לתולדותיו כענין בורא , משתתף ביצירה: כי השם - אבינו הראשון , והמוליד - אבינו אחרון; ולכך אמר: כאשר צויתיך בכבודי , כן אני מצוך בכבוד המשתתף עמי ביצירתך. ולא פירש הכתוב הכִּבּוּד , שהוא נלמד מן הכבוד הנאמר למעלה באב הראשון יתברך: שיודה בו שהוא אביו , ולא יכפור בו לאמר על אדם אחר שהוא אביו , ולא יעבדנו כבן לירושתו או לענין אחר שיצפה ממנו , ולא ישא שם אביו וישבע 'חי אבי' לשוא ושקר. ויכנסו בכלל הכבוד דברים אחרים , כי בכל כבודו נצטוינו , ומפורשים הם בדברי רבותינו (קידושין לא , ב); וכבר אמרו (שם ל , ב) , שהוקש כבודו לכבוד המקום. וכאשר המצוה הזאת היא בתחתונים , כן נתן שכרה באריכות ימים בארץ אשר יתן לנו. ועל דעת רבותינו (שם לט , ב) , ענין הכתוב למען יאריכון ימיך על האדמה - יבטיח כי במצוה הזאת יהיו כל ימותינו ארוכים: כי ימלא השם ימינו בעולם הזה , ויהיו ארוכים בעולם הבא שכולו ארוך , ותהיה ישיבתנו לעד על האדמה הטובה שיתן לנו; ובמשנה תורה פירש: "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך על האדמה" (דב' ה , טז) - והנה הם שתי אבטחות. (יג) לא תרצח לא תנאף לא תגנב - אמר: הנה צויתיך להודות שאני בורא הכל בלב ובמעשה , ולכבד האבות בעבור שהם משתתפים ביצירה , אם כן - השמר פן תחבל מעשה ידי , ותשפך דם האדם אשר בראתי לכבודי ולהודות לי בכל אלה; ולא תנאף אשת רעך , כי תחבל ענין כבוד האבות , לכפור באמת ולהודות בשקר , כי לא ידעו את אביהם ויתנו כבודם לאחר; כאשר יעשו עובדי עבודה זרה: "אומרים לעץ אבי אתה" (יר' ב , כז) , ולא ידעו אביהם שבראם מאין; ואחר כן הזהיר: לא תגנוב נפש , כי הוא כמו כן גורם כזאת. וכן סדר המצות בחומרן ועונשן כך הוא: אחר עבודה זרה שפיכות דמים , ואחר כן גלוי עריות , ואחר כן הזכיר גנבת נפש ועדות שקר והגזל , ומי שלא יחמוד (ראה להלן , יד) לא יזיק לעולם לחברו. והנה השלים כל מה שאדם חייב בשל חברו , ואחר כך יבאר המשפטים בפרט (ראה שמ' כ - כג) , כי המתחייב לחברו במשפט מן המשפטים , אם לא יחמוד ולא יתאוה למה שאינו שלו , ישלם מה שעליו. ואמר רבי אברהם (לעיל , א בפירוש ב , הארוך) , כי אחז הכתוב דרך לאמר תחלה "בית רעך" (להלן , יד) , כי המשכיל יקדים להיות לו בית , ואחרי כן יקח אשה להביאה אל ביתו , ואחרי כן יקנו עבד ואמה; ובמשנה תורה הזכיר האשה תחלה (דב' ה , יח) , כי הבחורים יתאוו לשאת אשה תחלה , או שחמדת האשה - האיסור הגדול שבהם. והנה עשרת הדברות , חמשה בכבוד הבורא יתברך וחמשה לטובת האדם; כי "כבד את אביך" (לעיל , יב) - כבוד האל , כי לכבד הבורא צוה לכבד האב המשתתף ביצירה; ונשארו חמשה לאדם בצרכו וטובתו. [(תוספת רמב"ן עצמו:) והנה הזכיר בקצת הדברות גמולם ובקצתם לא הזכירו; כי בדבור השני אמר "כי אנכי... אל קנא פוקד" וגו' (לעיל , ה) , ובשלישי "כי לא ינקה" (לעיל , ז) , ובחמישי "למען יאריכון ימיך" (לעיל , יב) , ולא הזכיר באחרים עונש או שכר. והיה זה , כי החמשה דברים האחרונים טובת האדם הן , והנה שכרו אתו ופעולתו לפניו (ע"פ יש' מ , י) , אבל בעבודה זרה צריך אזהרת עונש לחמר הגדול שבה , ושהיא לכבוד הבורא. והנראה אלי , כי אמר "אל קנא פוקד" (לעיל , ה) - על "לא יהיה לך" (לעיל , ג) , ואמר "ועושה חסד" (לעיל , ה) - על "אנכי" (לעיל , ב); כי העונש יבא על מצות 'לא תעשה' , והשכר - על מצות 'עשה'; וקבלת מלכות האל ואזהרת עבודת זולתו ענין אחד , והשלים הדבר. ואחר כך הזהיר על העובד , והבטיח בשכר על העושה , והזהיר בשבועת שוא בעונש "לא ינקה" (לעיל , ז). ולא הזכיר בשבת גמול כלל: לא אמר על המחלל ענש הכרת או עונש אחר זולתו , ולא הזכיר שכר על השומר שבת מחללו (ע"פ יש' נו , ב) , מפני שהשבת נכלל בשתי המצות הראשונות; כי השומר שבת מעיד על מעשה בראשית ומודה במצות "אנכי" , והמחללו מכחיש במעשה בראשית ומודה בקדמות העולם להכחיש במצות "אנכי" , והנה הוא בכלל "אל קנא פוקד" ובכלל "ועושה חסד". ובדבור החמשי , בכבוד האבות , הזכיר שכר , כי הוא מצות 'עשה'. והנראה במכתב הלוחות , שהיו החמשה ראשונים בלוח אחד , שהם כבוד הבורא , כמו שהזכרתי , והחמשה השניים בלוח אחד , שיהיו חמש כנגד חמש; כענין שהזכירו ב'ספר יצירה' (א , ג): עשר ספירות בלימה במספר עשר אצבעות , חמש כנגד חמש , וברית יחיד מכוונת באמצע. ומזה יתברר לך למה היו שנים: כי עד "כבד את אביך" הוא כנגד תורה שבכתב , ומשם ואילך כנגד תורה שבעל פה. ונראה שלזה רמזו רבותינו , שאמרו (שמ"ר מא , ו): שני לוחות - כנגד שמים וארץ , וכנגד חתן וכלה , וכנגד שני שושבינין , וכנגד שני עולמים; וכל זה רמז אחד , והמשכיל יבין.] (טו-טז) וכל העם רואים את הקולות... ויאמרו אל משה - דעת המפרשים שהיה זה אחר מתן תורה , והוא שאמר: "ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו יי' אלהינו" וגו' , "אם יוספים אנחנו לשמוע את קול יי' אלהינו עוד ומתנו" וגו' (דב' ה , כ - כב). ואין כן דעתי , בעבור שאמר בכאן ואל ידבר עמנו אלהים , ולא אמר 'עוד'; ומשה אמר בכאן "אל תיראו" (להלן , יז) , ושם נאמר כי "היטיבו... אשר דברו" (דב' ה , כה). ועוד , כי בכאן לא ספר שיפחדו , רק מן הקולות והלפידים ומן ההר שהוא עשן , ושם פחדו מדבור השכינה , שאמרו "כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי" (שם , כג). ועוד , כי אמר "ומשה נגש אל הערפל" (להלן , יח) , ולא אמר שבא בתוכו. והנכון בעיני בפרשה ובסדור הענין , כי וכל העם רואים... ויאמרו אל משה היה קודם מתן תורה; ומתחלה הזכיר כסדר כל דברי האלהים , מה שצוה למשה בהגבלת ההר (ראה שמ' יט , יב - יג) ואזהרת העם (ראה שמ' יט , כא - כב , כד) ועשרת הדברות (ראה שמ' כ , א - יד) , ועתה חזר והזכיר דברי העם אל משה; ואמר , כי מעת שראו את הקולות ואת הלפידים נעו לאחור , ועמדו מרחוק יותר מגבול ההר אשר הגביל משה. והסדר בדברים: כי בבקר היו קולות וברקים וקול שופר חזק (ראה שמ' יט , טז) ועדין לא ירדה שכינה , כענין "ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני יי' , לא ברוח יי'" (מ"א יט , יא); וחרדו העם במחנה (ראה שמ' יט , טז) במקום תחנותם (ע"פ מ"ב ו , ח) , ומשה חִזק לבם והוציאם "לקראת האלהים... ויתיצבו בתחתית ההר" (שמ' יט , יז); ובהיותם שם בתחתית ההר מצפים , ירד השם על ההר באש , ויעל עשנו (ראה שם , יח) "עד לב השמים חשך ענן וערפל" (דב' ד , יא) , וחרד ההר עצמו ונזדעזע (ראה שמ' יט , יח) , כאשר יעשו ברעש הנקרא 'זלזלה' או יותר מכן; וכן כתוב "ההרים רקדו כאלים גבעות כבני צאן" (תה' קיד , ד) - ואיננו משל , כאשר איננו משל "הים ראה וינס הירדן יסב לאחור" (שם , ג). ונתחזק קול השופר מאד (ראה שמ' יט , יט) , אז ראו העם וינועו לאחור ויעמדו מרחוק - יותר מן הגבול. ואז אמרו אליו כלם , שלא ידבר עמם האלהים כלל , פן ימותו; כי במראה נהפכו ציריהם עליהם ולא עצרו כח (ע"פ דנ' י , טז) , ואם ישמעו הדבור - ימותו. ומשה חזקם ואמר להם: "אל תיראו" (להלן , יז) , ושמעו אליו "ויעמד העם מרחוק" במעמדם (להלן , יח) , כי לא רצו בכל דבריו להתקרב אל הגבול. "ומשה נגש אל הערפל" (שם) , לא בא בתוכו , ואז דבר אלהים עשרת הדברות. ואחר הדברות לא הזכיר כאן מה שאמרו הזקנים למשה , כי רצה לבאר כסדר המצות והמשפטים; אבל במשנה תורה הזכיר משה , כי אחרי הדברות קרבו אליו כל ראשי שבטיהם וזקניהם ואמרו לו: "אם יוספים אנחנו לשמוע את קול יי' אלהינו עוד ומתנו" (דב' ה , כב) , כי שערנו בנפשותינו שלא נוכל לסבול עוד משא דבר יי' אלהים; כי חשבו שירצה האלהים לדבר אליהם כל המצות , ולכך אמרו: "קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר יי' אלהינו ואת תדבר אלינו... ושמענו ועשינו" (שם , כד). והקדוש ברוך הוא הודה לדבריהם ואמר: "היטיבו כל אשר דברו" (שם , כה) - כי כן היה החפץ לפניו , שלא ישמיעם , רק עשרת הדברים , והיִרְאָה יָשְרָה לפניו (ראה שם , כו). וינועו - על דעת רבותינו (מכיל' יתרו בחדש ט) , אין 'נוע' בכאן אלא 'זיע' , וכן הוא אומר "נוע תנוע ארץ כשכור" (יש' כד , כ); ואם כן , יאמר כי נזדעזעו , ומפחדם חזרו עוד לאחור ועמדו מרחוק. ועל דעת בעלי הפשט: וינועו - שנעו ממקומם לאחוריהם ועמדו מרחוק; מלשון "נע ונד תהיה בארץ" (בר' ד , יב) , וכן "ויניעם במדבר" (במ' לב , יג). ואל ידבר עמנו אלהים - השגיח הרב ב'מורה הנבוכים' (ב , לג) באנקלוס , שתרגם "ואל ידבר עמנו אלהים": "ולא יתמלל עמנא מן קדם יי'" , ולא עשה כן בשאר המקומות , כי תרגם "וידבר אלהים את כל הדברים האלה" (לעיל , א): "ומליל יי'"; וכן בכל מקום "וידבר יי' אל משה": "ומליל יי'". והטעם אצלו , כי הדבור הראשון , אעפ"י ששמעוהו כל ישראל , אין מעלתם בו כמעלת משה רבנו. ואם כן כדעתו , למה תרגם "כי מן השמים דברתי עמכם" (להלן , יט): "מלילית עמכון"? והיה לו לומר: 'אִתמלל מן קדמי עמכון'; וכן במשנה תורה "את הדברים האלה דבר יי' אל כל קהלכם" (דב' ה , יט) , תרגם אותו: "מליל יי'"; וכן אמרו הם: "ואת קולו שמענו" (שם , כא) , ותרגם: "וית קל מימריה שמענא יומא דין חזינא ארי ממליל יי' עם אינשא"; וכן "פנים בפנים דבר יי' עמכם": "מליל יי'". ועוד , שהרי תרגם "והאלהים יעננו בקול" (שמ' יט , יט): "ומן קדם יי' מתעני ליה בקל". וכבר בא בלשון התורה כן במשה עצמו: "וישמע את הקול מִדַּבֵּר אליו" (במ' ז , פט) , ותרגומו: "מתמלל"; וכן "ירד עמוד הענן [ועמד פתח האהל] ודבר עם משה" (שמ' לג , ט): "ומתמלל". אבל הטעם לאנקלוס מבואר , שלא נאמר במתן תורה דבור השם לישראל , רק "מתוך האש" (דב' ה , ד) , ומן האש שמעו (ראה שם , כא) , והוא מה שהשיגו הם; וכן "מן השמים" (להלן , יט) - על דרך האמת: מתוך השמים , והוא "מתוך האש" בשוה , וכבר נתבאר ענינו (ראה פירושו לשמ' יט , כ). והנה כשראה אנקלוס בכאן ואל ידבר עמנו אלהים , שלא הוזכר בו מחיצה , לא ראה לתרגם בו "ולא ימלל עמנא יי'"; ואין בלשונו כנוי למלת 'אלהים' , ולכך שלל בכאן מהם הדבור ממש. ומן המופלא בחכמת אנקלוס , שלא הזכיר במעמד הר סיני 'יקרא דיי'' , או 'מימרא דיי'' , ותרגם (שמ' יט , ט): "הא אנא מתגלי לך"; (שם , יא): "יתגלי יי' לעיני כל עמא על טורא דסיני"; (שם , יח): ["דאתגלי עלוהי"; (שם , כ): "ואתגלי יי' על טורא דסיני";] ולא תרגם 'ואיתגלי יקרא דיי'' , כאשר הוא מתרגם תחלה "הר האלהים" (שמ' ג , א): "טורא דאיתגלי עלוהי יקרא דיי'". כן עשה בכל מקום שהוזכר השם המיוחד בירידה הזאת. אבל כאשר יזכיר הכתוב "אלהים" , תרגם "לקראת האלהים" (שמ' יט , יז): "לקדמות מימרא דיי'"; ותרגם "בא האלהים" (להלן , יז): "אתגלי לכון יקרא דיי'" , ולא אמר 'איתגלי לכון יי''; (להלן , יח): "דתמן יקרא דיי'"; וכן אמר (שמ' יט , יט): "ומן קדם יי' מתעני ליה". וכל זה מבואר מפורש למי שישכיל דברינו המפורשים למעלה (לשמ' יט , כ); וכן ראיתי בנוסחאות מדוקדקות "ויעל משה אל הר האלהים" (שמ' כד , יג): "וסליק משה לטורא דיי'" - כי אחרי מתן תורה יאמר כן; והכתוב "ויסעו מהר יי'" (במ' י , לג) , ותרגם: "ונטלו מטורא דיי'". (יז) כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים - לגדל אתכם בעולם , שיצא לכם שם בגוים שהוא בכבודו נגלה עליכם. נסות - לשון הרמה וגדולה , כמו "הרימו נס" (יש' סב , י); "ארים נסי" (יש' מט , כב); "כנס על הגבעה" (יש' ל , יז) , שהוא זקוף. לשון רבנו שלמה. ואיננו נכון , אבל יתכן שיאמר: כי לבעבור הרגילכם באמונה בא האלהים - שכיון שהראה לכם גלוי השכינה , נכנסה אמונתו בלבבכם לדבקה בו , ולא תפרד נפשכם ממנה לעולם; ולמען תהיה יראתו על פניכם , בראותכם כי הוא לבדו האלהים בשמים ובארץ (ע"פ דה"ב ו , יד) , ותיראו ממנו יראה גדולה. או יאמר , שתהיה על פניכם יראת "האש הגדולה הזאת" (דב' ה , כב) ולא תחטאו , מיראתכם ממנה. ויהיה הלשון מן "כי לא נסיתי ללכת באלה" , "ויואל ללכת כי לא נסה" (ראה ש"א יז , לט) - כענין רגילוּת. והרב אמר ב'מורה הנבוכים' (ג , כד) , כי אמר להם: אל תיראו , כי זה אשר ראיתם היה , שכשינסה יי' אלהיכם אתכם להודיע ערך אמונתכם , וישלח לכם נביא שקר שירצה לסתור מה ששמעתם , לא תמעד אשורכם (ע"פ תה' לז , לא) לעולם מדרך האמת , כי כבר ראיתם האמת בעיניכם. ואם כן , יאמר: בעבור שיוכל לנסות אתכם לעתיד בא האלהים עתה , כדי שתהיו עומדים לו בכל נסיון. ועל דעתי הוא נסיון ממש , יאמר: הנה רצה האלהים לנסותכם התשמרו מצותיו , כי הוציא מלבכם כל ספק , ומעתה יראה הישכם אוהבים אותו (ע"פ דב' יג , ד) , ואם תחפצו בו ובמצותיו. וכן כל לשון 'נסיון' - בחינה: "כי לא נסיתי ללכת באלה" (ראה ש"א יז , לט) , לא בחנתי נפשי מעולם ללכת בהן. ויתכן שיהיה הנסיון הזה בטובה: כי האדון פעם ינסה עבדו בעבודה קשה , לדעת אם יסבלנה לאהבתו , ופעם ייטיב עמו , לדעת אם יגמול אותו כטובה אשר עשה עמו , להוסיף לאדוניו עבודה וכבוד; כענין שאמרו חכמים (שמ"ר לא , ג): אשרי אדם שעומד בנסיונו , שאין לך בריה שאין הקדוש ברוך הוא מנסה אותה: העשיר - מנסה אותו אם תהא ידו פתוחה לעניים , העני - מנסה אותו אם יכול לקבל יסורין , וכו'. ולכך אמר הכתוב: היטיב עמכם האלהים להראותכם את כבודו , אשר לא עשה כן לכל גוי (ע"פ תה' קמז , כ) , לנסותכם אם תגמלו לפניו כטובה אשר עשה עמכם , "להיות לו לעם נחלה" (דב' ד , כ); כענין שאמר: "הליי' תגמלו זאת" (דב' לב , ו) , ואמר: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם" (עמ' ג , ב) - כי כל העמים אינם חייבים לי ככם , אשר ידעתי אתכם "פנים בפנים" (דב' ה , ד). (יט-כ) אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם - צוה שיאמר להם: אחרי שראיתם בעיניכם כי מן השמים דברתי עמכם , ואני הוא האדון בשמים ובארץ , אל תשתפו עמי אלהי כסף ואלהי זהב , כי אין לכם צורך אתי לעזר אחר. ושיעור הכתוב: לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב. ולדעתי פירושו: לא תעשון אלהי כסף ואלהי זהב להיות לכם לאלהים אתי; ולא תעשו לכם כלל - הזהיר מן האמונה בהם , וחזר והזהיר מן העשייה לבדה , כענין "ופסל ומצבה לא תקימו לכם" (וי' כו , א). ועל דרך האמת: טעם אתי - כטעם "על פני" , וכבר רמזתי פירושו (לעיל , ג). וכתב רבנו שלמה: כי מן השמים דברתי עמכם , וכתוב אחר אומר "וירד יי' על הר סיני" (שמ' יט , כ)!? בא השלישי להכריע ביניהם: "מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה" (דב' ד , לו) - כבודו בשמים , ואשו וגבורתו בארץ. זה לשון הרב , ואיננו מכוון; אבל הכרע הפסוקים מדרש חכמים הוא (מכיל' יתרו בחדש ט). ואמת הוא כי השם בשמים וכבודו בהר סיני , כי באש יי' (ע"פ יש' סו , טז) , וכתוב "ועל הר סיני ירדת ודבר עמהם משמים" (נחמ' ט , יג). והמקראות כולן מבוארות בלשונן לכל יודע , וכבר ביארתי הכל למעלה (שמ' יט , כ). ואמר רבי אברהם (בפירוש ב , הארוך) , כי מי שיש לו לב יבין הטעם בפרשת 'כי תשא' (שמ' לב , א); ודברי פי חכם חן (ע"פ קה' י , יב). (כא) מזבח אדמה תעשה לי - פירש רבי אברהם (בפירוש ב , הארוך) , כי אמר "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב" (לעיל , כ) לקבל כח עליונים בצורתם , להיות אמצעים ביני וביניכם , כי בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך אני בכבודי וברכתיך , אין לך צורך לאמצעי. ועל דעת רבותינו (מכיל' יתרו בחדש יא) , במזבחות שהם הנעשים במשכן ובמקדש , הזכיר מצות המזבחות באדמה וב"אבנים" (להלן , כב) , לאמר שיעשו גם כן המזבחות לשם לבדו , ושם יזבחו העולות והשלמים , ולא לשדים "על פני השדה" (וי' יז , ה); ובכל המקום שיזכירו את שמו , יבא בכבודו עליהם לשַכֵּן שכינתו בתוכם ולברך אותם. (כב) וטעם ואם במצות חובה - לומר: אם יגיע הזמן שתזכו לרשת את הארץ ולבנות לי מזבח אבנים בבית הבחירה , השמר שלא תבנה אתהן גזית , שתחשוב לעשותם כן למעלת הבנין. ודעת רבי אברהם (בפירוש ב , הארוך) , שהמצוה על המזבח הברית שבסדר 'ואלה המשפטים' (שמ' כד) בפירושיו. ועל דרך האמת , הכתובים כסדרן: "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם" (לעיל , יט) בשמי הגדול , ו"לא תעשון" על פני "אלהי כסף" ו"זהב" (לעיל , כ) , אבל אני מתיר לכם שתעשו "מזבח" לי לבדי , ולזבוח עליו עולות גם שלמים "בכל המקום אשר אזכיר" אני "את שמי" , כי "אבא אליך וברכתיך" (לעיל , כא) ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת (ע"פ בר' מט , כה). ו"אזכיר" - מן "זכרנו יברך" (תה' קטו , יב). "ולא תעלה במעלות על מזבחי" (להלן , כג) - בעבור כי התחיל לצוות במזבח , השלים מצותו , ולא איחר זה עד צוותו בדברי הקרבנות ב'תורת כהנים'; וזו ראיה לדברי חכמים (ראה מכיל' יתרו בחדש יא , ונגד ראב"ע) , ואין צריכין חזוק. כי חרבך הנפת עליה - לאסור בהם נגיעת הברזל; כמו שנאמר "אבנים שלמות תבנה את מזבח יי' אלהיך" (דב' כז , ו) , "לא תניף עליהן (בנוסחנו: עליהם) ברזל" (שם , ה). והזכיר כאן הברזל בלשון 'חרב' , כי כל כלי ברזל אשר בהם פיות כורתות יקראו 'חרב': יאמר בסייף: "ויעש לו אהוד חרב ולה שתי (בנוסחנו: שני) פיות" (שו' ג , טז); ובאזמל: "קח לך חרב חדה" (יח' ה , א); ויאמר בכשיל וכלפות (ע"פ תה' עד , ו) אשר יסתרו בו הבנין: "ומגדלותיך יתץ בחרבותיו" (יח' כו , ט); וכן זה , המסתת אבנים , יקראנו 'חרב'. וטעם המצוה בדברי רבותינו (מכיל' יתרו בחדש יא) - להדור מצוה , שלא יונף המקצר על המאריך. ורבי אברהם אמר , שלא ישאר הנפסל מן האבן באשפתות , והמקצת בָּנוּי במזבח השם; או שלא ילקח ממנה לעשות מזבח לעבודה זרה , כי עובדיה יעשו כן , אולי יצליחו. והרב אמר ב'מורה הנבוכים' (ג , מה) שהיא הרחקה , שלא יבאו לעשות בהן צורה ותהיה "אבן משכית" (וי' כו , א) , כי היה כן מנהג עובדי עבודה זרה. ואני אומר , כי טעם המצוה בעבור היות הברזל חֶרֶב , והוא המחריב העולם , ולכן נקרא כך; והנה עֵשָׂו אשר שנאו השם (ראה מל' א , ג) הוא היורש החרב , שאמר לו "ועל חרבך תחיה" (בר' כז , מ) והחרב הוא כחו בשמים ובארץ; כי במאדים ובמזלות הדם והחרב יצליח , ובהם תֵרָאֶה גבורתו; ולכן לא יובא בית יי' (ע"פ מ"ב יב , יז). וזהו הטעם שהזכירו הכתוב בפירוש , אמר: לא תבנה אתהן גזית , כי בהניפך עליהן שום ברזל לעשותם כן , הנפת עליה חרבך המרצח ומרבה חללים , וחללת אותה. ומפני זה לא היה במשכן ברזל , כי גם יתדותיו , שהיו טובות יותר מברזל , עשה נחשת (ראה שמ' כז , יט); וכן בבית עולמים לא נעשה בו כלי ברזל מלבד הסכינין , כי השחיטה אינה עבודה. והכתוב לא אסר לבנות גזית , רק בהניף עליהן ברזל , כי פירש: כאשר חרבך הנפת עליה , ומפורש מזה: "לא תניף עליהם ברזל" (דב' כז , ה); ואם בא לסתת אותן בכלי כסף או בשמיר שהזכירו רבותינו (סוטה מח , ב) , הרי זה מותר אעפ"י שאינן שלמות. וזה ישבר טעמו של רבי אברהם (בפירוש ב , הארוך) , גם טעם הרב (מו"נ ג , מה) בעבור זה איננו נכון. והנה שלמה הוסיף במצוה , שלא נשמע כל כלי ברזל "בבית בהבנותו" (מ"א ו , ז) , אעפ"י שהיה מותר; שכך שנינו במכילתא (מכיל' יתרו בחדש יא): לא תבנה אתהן גזית - בו אי אתה בונה , אבל אתה בונה בהיכל ובקדשי קדשים; ומה אני מקיים "ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו" (מ"א ו , ז) - בבית אינו נשמע , אבל בחוץ נשמע. והיה הענין הזה , שהיו עוקרין האבנים מהרריהן בכלי ברזל ומסתתים שם בברזל , כאשר יכרתו גם כן בברזל העצים והברושים אשר היו בבית , וכן כתוב "ויסיעו אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית אבני גזית" (מ"א ה , לא) , וכאשר יביאו אותן אל הבית לבנות הקירות , לא יתקנו אותם בברזל ולא יניפו אותו עליהן כלל כדרך הבונים. וזהו שאמר "אבן שלמה מסע נבנה" (מ"א ו , ז) - לא שהיא שלמה לגמרי , רק שהיא שלמה שאין בה פגם כדי שתחגור בה צפורן , אבל היא חלקה ושוה; ופירוש "מסע" - שהיא גדולה כאשר הסיעו אותה מן ההר , לא יחלקו הסלע לאבנים מרובות כמנהג הבונים , ולא יתקנו אותן בכאן , ולא יושיבוה במקבות והגרזן כמנהג כל בנין אחר , כי לא רצה שלמה שישָמע בכל הר הבית קול ברזל; וכל זה להרחיק הברזל ממנו. וזה כדעת רבי ירמיה במסכת סוטה (ראה מח , ב); אבל כדעת רבי יהודה: "אבני גזית" (מ"א ה , לא) - בביתו שם אותן , לא בבית המקדש , ועל דעתו פירוש המקרא: "ויסיעו אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית" ו"אבני גזית" (שם) , כלומר: שהסיעו גם אבני גזית , והם לביתו; וכן נראה בפשט הכתוב , כי החצר עשה אבני גזית , דכתיב "ויבן את החצר... שלשה טורי גזית" (מ"א ו , לו) , ולא החמיר , רק בהיכל ובדביר; וכל זה ריחוק הברזל מן הקדש. והברזל אשר הקדיש דוד , שלא נחקר משקלו (ראה דה"א כב , יד) - לעשות ממנו כלים , לכרות העצים ולחצוב האבנים היה. (כג) וטעם המעלות - יראת המזבח והדורו , לכבוד השם; ולמצות השם טעמים רבים בכל אחת , כי יש בכל אחת תועלות רבות לגוף ולנפש.