מאגר הכתר שמות פרק כ עם פירוש רלב"ג ביאור הפרשה

פרק כ
(הקדמה) (חלק שלישי: "אנכי יי' אלהיך" וגו' עד סוף הפרשה; כ , ב - כג). (א-ב) אמר השם יתעלה לישראל באמצעות קול הדברים המוחש: אנכי יי' - המנהיג אותך ומשגיח בך. אשר הוצאתיך מארץ מצרים - שהיתה סוגרת ומסוגרת (ע"פ יהו' ו , א) מלצאת ממנה , כמו הבית שישימו בו העבדים , שיכונו לסוגרו היטב כדי שלא יצאו ממנו; ולזה אמר במקום אחר "מכור הברזל" (דב' ד , כ) - והרצון בזה , שארץ מצרים לא היה יכול שום עבד לצאת ממנה , כאלו תאמר שהיו עושים לו סימן , יוכר בו שהוא עבד , והיה בזה מכיר כל מוצְאוֹ שהוא עבד והיה מצֻוה לתופשו ולהביאו אל אדניו , כמו שהוא המנהג היום בקצת המדינות. והנה היה זה בתכלית הפלא , רוצה לומר , כי מן המקום שלא היה יכול לצאת עבד אחד הוציא השם יתעלה זה המספר הרב מהעבדים. או ירצה בזה , כי פרעה היה מונעם מהיציאה משם בדרך שלא היו יכולים לצאת , כאלו היו ב"כור הברזל" או מוסגרים בבית העבדים; וסבב השם יתעלה באלו הנפלאות העצומות אשר חִדש שם , שיצאו ישראל ממצרים. ומפני זה נתבאר לישראל כי יש גבוה על הגרמים השמימיים , הוא אשר פעל אלו הנפלאות. וזה , כי מה שיושפע באמצעות הגרמים השמימיים הם הדברים הטבעיים , כמו שהתבאר זה במקומותיו , ואולם הנפלאות לא יושפעו באמצעותם , כמו שנתבאר בששי מ'ספר מלחמות יי''. ולזה צוה השם יתעלה להאמין שהוא האלוה , כי בזאת האמונה תשלם לאדם הצלחתו האנושית , כמו שיתבאר במעט עיון למי שעיין באלו העמוקות [*109]. (ג) לא יהיה לך אלהים אחרים נוסף עלי , ואעפ"י שכבר תאמין עם זה בי; ואפילו הדברים שׁשָׂמם השם יתעלה אמצעיים להשפיע פעולותיו בזה העולם השפל , כי הם אינם במדרגת שותפים לשם יתעלה שיותן להם אלהות , אבל הם במדרגת המשרתים והכלים להגיע פעולותיו בנמצאות. והוא מבואר מזה , שכבר הוזהרנו מלהסיר ממנו האלוהות ולתתו לזולתו , כי בזה יותר מההתרחק מהאמין בשם יתעלה. (ד) לא תעשה לך פסל וכל תמונה מהדברים הנמצאים בשמים , כמו השמש והירח והכוכבים וכל צבא השמים; ואשר בארץ מתחת , כמו תבנית הבהמה והעוף ורמש האדמה; ואשר במים מתחת לארץ , כמו תבנית הדגה (ראה דב' ד , יז - יט). והנה למדנו מזה (ראה מש"ת ע"ז ג , ט) , שאם עשה פסל על זה האופן לעבודה זרה , אף על פי שלא עבד אותו , עובר ב'לא תעשה'. וכן אם עשאוהו אחרים לו , שנאמר: לא תעשה לך - והנה מלאכת האדם שתעשה על יד שלוחו ייוחס עשייתה אליו , כאמרו "אז יבנה יהושע" (יהו' ח , ל). (ה-ו) לא תשתחוה להם - מגיד שאין ראוי להשתחוות לאחד ממיני עבודה זרה ואעפ"י שאין דרך עבודתו בכך , כי ההשתחואה על דרך האלהות לא תותר לעשות כי אם לשם יתעלה לבדו. וכן ראוי שנבין מזה בשאר העבודות הנעשות לשם יתעלה , כמו הזביחה והקטור והנסוך , ולזה אמרה התורה "זובח לאלהים יחרם" וגו' (שמ' כב , יט); ואולם זכר בכאן מין אחד מהעבודות אשר יעשו לשם יתעלה , וממנו נלמד הענין בשאר העבודות (ראה סנה' ס , ב). ולא תעבדם - רוצה לומר: בעבודות המיוחדות להם אשר יעבדום בהם עובדיהם , כמו זורק אבן למרקוליס ופוער עצמו לפעור , כי זאת היא עבודתם (ראה שם). כי אנכי יי' אלהיך אל קנא - מקנא במי שיתן האלהות לזולתי; ואענוש אותו השונא אותי ועובד עבודה זרה עונש נפלא , בדרך שיענשו על זה העון בני החוטא והשלשים והרבעים , ולזה ראוי שישָמרו האנשים מעבוד עבודה זרה. ואולם למי שיאהבני וישמור מצותי באופן שידבק בי אעשה חסד נפלא , ימשך החסד ההוא לזרעו לאלפים מֵהדורות. (חקירה בענין פוקד עון אבות על בנים) והנה יסופק בזה המאמר ספק חזק , והוא: איך יתכן שיענוש השם יתעלה בני החוטא , והנה אין להם אשם בחטא אביהם! ואנחנו מתירים זה הספק בזה האופן , והוא - שהעונש יביא השם יתעלה לעוברים על דבריו אם על צד ההשגחה על דרך התוכחת , אם על צד סור ההשגחה , שיחולו עליהם הרעות הנכונות לבא עליהם מצד המערכת; וכבר יהיו אלו הרעות באופן שיגיע בהם רע לזרעם , לא היה מגיע להם לולי חטא אבותיהם. והמשל , כי כאשר מרו אבותינו , חוייב להם מהעונש שיגלו בין האומות ויירשו גויים ארצם; והנה נמשך לזרעם אחריהם הגלות הזה בסבת הִמצאם גולים בהִולדם , עד שלא יתכן שימלטו מזה הרע אם לא בהיותם יוצאים ממנו על צד המערכת , או בשיהיו בתכלית מהשלמות שיתכן , שיוציאם השם יתעלה מהארצות אשר הדיחם שם על דרך המופת. ובזה האופן היה מה שאמר הנביא: "אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו" (איכה ה , ז). וזה , שאם לא חטאו אבותינו , היינו אנחנו נמצאים בארץ , ולא נצא ממנה אם לא בשנעשה מהפעולות המגונות מה שנתחייב עליהם כמו זה העונש; ואולם , כשנמצאנו בגלות בחטא אבותינו , הנה לא יספיק לנו לשוב שם ההִשמר מהפעולות המגונות , אבל יצטרך לנו שנקנה מהשלמות מה שנהיה בו דבקים בשם יתעלה באופן שיוציאנו מהגלות הזה על צד ההשגחה הנפלאה. ובזה האופן לא יהיה עָוֶל אם יגיע עונש לבנים בעבור חטא האבות , כי זה במקרה. והנה זה העונש המגיע בזה האופן הוא מעטי , לפי שהרע המסודר מהמערכת הוא מעטי , כמו שהתבאר ב'ספר מלחמות יי'' (מאמר ד); והטובות ישפיע השם יתעלה באמצעותו על הרֹב. ועוד , שהרע ההוא , המסודר מהמערכת , יתכן שיסור קודם עתו מצד דבקות ההשגחה האלהית במקבל הרע ההוא. ולזה הוא מבואר , שזה הרע אין ראוי שיתמיד אורך נפלא , כי ההשגחה האלהית הפרטית וההשגחה הכוללת אשר תהיה באמצעות המערכת מתנגדות לו. ואולם הטוב המסודר מהשם יתעלה לדבקים בו יתכן שיתמיד לאלפים מֵהדורות , כי הטוב הוא נעזר בטובות המסודרות מצד המערכת ובטובות המסודרות על צד ההשגחה הפרטית; וזה מבואר מאד , כל שכן למי שראה דברינו בזה הענין ברביעי מ'ספר מלחמות יי'' והתבונן בהם. ואולם , רבותינו ז"ל (ראה ברכות ז , א) התירו זה הספק באופן אחר , וזה שהם אמרו , שהשם יתעלה הוא "פוקד עון אבות על בנים" (לעיל , ד) כאשר יהיו הבנים אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם; והוא בלי ספק מאמר אמתי , כמו שביארנו ברביעי מ'ספר מלחמות יי''. וזה , כי הרע המסודר מהשם יתעלה על צד התוכחת יהיה לפי המרי; רוצה לומר , שמי שהסתבך במרי סִבוך מעט , תספיק לו תוכחת מעוטה , ומי שהחזיק בו באופן ששב לו קנין חזק , יצטרך לתוכחת יותר עצומה. ובהיות הענין כן , הנה כאשר חטא האדם לבדו , תספיק לו תוכחת יותר מעוטה מהתוכחת אשר תצטרך לו אם היה מחזיק אביו בזאת התכונה והיה הוא אוחז מעשה אבותיו , כי אז נסתבך בזה המרי סִבוך יותר חזק; ובזה האופן אמרה תורה "ואף בעונות אבותם אתם ימקו" (וי' כו , לט). והנה מה שאמרנוהו בזה הוא יותר נאות לפי הפשט. (ז) לא תשא את שם יי' אלהיך לשוא - כי השם יתעלה יקח נקמתו ממי שישא את שמו לשוא ולא ינקהו מזה החטא. והנה ה'הִשבע בשמו לשוא' יהיה אם במה שהוא שקר וכזב , אם במה שהוא ללא צורך. משל מה שהוא ללא צורך - כמו שנשבע על הידוע; כאלו תאמר , שנשבע על השור שהוא שור (ראה ירוש' נדרים ג , ב [לח , א]). והנה ההשבע במה שהוא שקר יֵחלק לשלשה חלקים: אם שישבע על מה שהוא שקר מצד עצמותו , כמו שישבע על האיש שהוא אישה (ראה משנה שבועות ג , ח); ואם שישבע על מה שהוא שקר מצד התורה , רוצה לומר , שאי אפשר לו לקיימו , כמו שישבע שלא יניח תפילין - כי התורה תכריחהו להניחם והוא מושבע ועומד מהר סיני לקיים מצותיה (ראה שבועות כב , ב) , והנה זהו במדרגת מי שנשבע שלא לעשות דבר מה שהיה נשבע מתחלה לעשותו; ואם שישבע על מה שהוא שקר מצד טבעו , רוצה לומר , שאי אפשר לו לקיימו , כמו שנשבע שלא יישן שלשה ימים - כי טבעו יאנוס אותו לישן קודם זה (ראה שבועות כה , א). והנה זאת האזהרה היא נמשכת לאזהרת עבודה זרה - לפי שיש בעניינה ממיעוט האמונה בשם יתעלה מה שלא יעלם. וזה מבואר מאד בשבועה שתהיה לשקר: וזה , כי השבועה בְּדבר היא מורה על הֶקש בין שני העניינים מן האמתוּת והקיום; רוצה לומר , שזה הדבר הוא אמת כמו שזה אמת , או זה יתקיים כמו שזה קיים. ולזה תהיה השבועה אצל האנשים בשמים , להעיר כי כמו שהשמים קיימים , כן יתקיים זה המאמר; או כמו שהשמים אֲמִתִיֵי המציאות , כן זה המאמר אמתי. ולפי שהאמתוּת והקיום הוא נאמר בשם יתעלה בקדימה , ובשאר הנמצאות באיחור , לפי שהאמיתות והקיום הוא להם מזולתם והוא השם יתעלה , ובַשם יתעלה הוא מעצמותו , על כן צותה התורה להשבע בשמו יתעלה בזה האופן , כאמרו "ובשמו תשבע" (דב' ו , יג) , ומנעה ההִשבע בְּשם זולתו. ולזה היתה השבועה בשמו לאמת נמשכת אל ההאמנה בו יתעלה , וההפך בהשבע בשמו לשקר; כי זה יורה על שהנשבע יאמין שאין אמתות לשם יתעלה ולא קיום , ולזה הקיש זה המאמר הכוזב למציאות השם יתעלה או לחייו שהם מציאותו , כמו שהתבאר במקומו [*110]; ולזה היה חטא שבועת שקר קרוב למדרגת חטא עבודה זרה. והנה מי שישבע בשמו לחנם יורה , שהוא מאמין שאין בשם יתעלה תועלת וצורך לנמצאות , ולזה ישבע בו לְאַמֵּת מה שאין צורך בהאמתתו; והנה זאת האמונה היא יותר מגונה מאמונת מי שישתף לשם יתעלה אלוה אחר בהנהגת המציאות. והנה תעמוד על אמתת זה ההקש ממה שישבע האדם בו בחיי נפשו או בחיי בנו או בחיי אביו , שלא יָקֵל בקיום הדבר ההוא , מפני מה שהקיש בין קיום הדבר ההוא ובין החיים ההם. (ח) זכור את יום השבת לקדש אותו מבין שאר הימים. וזאת ה'זכירה' היא בדבור , לא בלב לבד; והיא תהיה בכניסתו וביציאתו , ובזה יִשְלַם קדוש יום השבת מבין שאר הימים [*111]; רוצה לומר , שנזכור ההבדל אשר בין יום השבת לשאר הימים , כדי שנזָהֵר מעשות מלאכה בו. והוא מבואר ממה שזכרנו בפרשת "החדש הזה לכם" (שמ' יב , ב) , שכל הימים האלו המוגבלים בתורה הם מתחילים מן הערב [*112]. והנה זאת הזכירה אשר בכניסתו קראוה רבותינו ז"ל 'קִדּוּש' , ואשר ביציאתו קראוה 'הבדלה' (ראה ברכות לג , ב); וכל זה נכלל בתיבת 'קדוש' , כי הקדוש הוא הבדל דבר מִדבר [*113]. (ט-י) ששת ימים תוכל לעשות מלאכת עבודה , ועשית כל מלאכתך - והם שאר המלאכות שהם לצורך 'אוכל נפש' (ראה משנה ביצה ה , ב). ואולם היום השביעי הוא שבת , ליי' אלהיך - רוצה לומר , שתנוח בו מכל מלאכה , ויהיה היום ההוא מיוחד ליי' אלהיך , בשתשתדל בעבודתו לבד ולא יטרידוך עסקים. לא תעשה כל מלאכה אתה - לא ממלאכת עבודה ולא מהמלאכות שהם לצורך 'אוכל נפש' , ולא יעשוה לך גם כן בנך ובתך הקטנים (ראה מכיל' יתרו בחדש ז) ולא עבדך ואמתך הכנעניים ולא בהמתך , ולא יעשה לך גם כן גרך אשר בשעריך , ואעפ"י שלא קבל עליו מצות התורה , כמו שתראה בענין הנבלה שאמרה התורה "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה" (דב' יד , כא). והנה יתבאר לך , כי האזהרה היתה בזה הענין לו , לא לבנו ובתו ובהמתו ועבדו ואמתו וגר שער , לפי שאין הבהמה ראוייה למצוה ולאזהרה ולא בנו ובתו הקטנים ולא הגר אשר בשער , כי אינו בן תורה. ולזה ראוי שנבין , שהכונה בעבד ואמה בזה המקום - הקטנים מהם , שלא נכנסו בגבול המצות. ואולם הגדולים הם נכנסים בגבול המצות , ואין האזהרה בהם לאדון אבל לעצמם , ולזה אמר תמורת זה במקום אחר "וינפש בן אמתך והגר" (שמ' כג , יב) - להורות שעל הקטן ידבר. והנה זה הגר אשר ידבר בו הוא כשיהיה שכירו ולקיטו , ולזה אמר: וגרך אשר בשעריך , והמשיכו גם כן לעבדו ולאמתו ולבהמתו , שהם תחת ידו. (יא) והנה הזהיר השם יתעלה ישראל מעשות מלאכה ביום השבת - להעיר על חדוש העולם , אשר השלים השם יתעלה המלאכה הנפלאה שהיתה בו בששת ימי הבריאה , וביום השביעי המשיך המציאות על ענינו לפי הטבע שהטביעוֹ עליו , כמו שבארנו בפרשת 'בראשית' (בה"פ ב , ב). ולזה ברך השם יתעלה את יום השביעי , כי הוא היה הולך במדרגת התכלית למה שנתחדש בששת ימי הבריאה; וזאת היא הברכה ותוספת המעלה שהיתה לו. ולהזכיר זה הענין הנפלא , אשר הוא מהגדולות שבפִּנות התוריות והעיוניות - כמו שהתבאר מדברינו ב'ספר מלחמות יי'' (ו) - ברך השם יתעלה את יום השבת ויקדשהו מעשות בו מלאכה , כדי שיהיה היום ההוא מיוחד לעבודתו יתעלה ולהתבונן בנפלאותיו ועוצם חכמתו להנהיג המציאות בזה האופן השלם. ואפשר שנאמר , שהרצון באמרו על כן ברך יי' את יום השבת ויקדשהו הוא , כי להודיע לישראל שראוי שישבתו ביום השבת , ברך השם יתעלה את יום השבת בענין המן , שהוסיף לישראל ממנו ביום הששי באופן שהיה מוכן להם מְזון השבת קודם בֹּאוֹ , ולא הבאיש בשבת ורמה לא היתה בו , וקדש השבת בענין המן , שלא היה יורד בשבת והיה יורד בשאר הימים (ראה שמ' טז , כב - כז; מכיל' יתרו בחדש ז). והעד על זה הפירוש מה שאמר משה לנשיאי העדה , כשהגידו לו כי ביום הששי מצאו העם לחם משנה: "הוא אשר דבר יי' שבתון שבת קדש ליי' מחר" (שמ' טז , כג) , כמו שבארנו (שם). וראוי שתדע , כי מצות הזכירה היא נוהגת בנשים , לפי שהן מוזהרות מעשות מלאכה בשבת כמו האנשים , ולזה תהיה מצות השביתה והזכירה נוהגת בהן גם כן. ועוד , כי הזכירה היא לתכלית שישמרו מעשיית מלאכה , ולזה יחוייב שתנהג בנשים , כי הן מוזהרות מזה. וכזה אמרו ז"ל (ברכות כ , ב): מי שישנו בשמירה ישנו בזכירה , והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה. (חקירה בענין המלאכות האסורות בשבת) וראוי שתדע , כי מלאכה היא פועל - מה אנושי , תהיה התחלתו מן השכל האנושי המעשי , יכוון בו תכלית מהתכליות ; וזה התכלית יהיה בקצתם מכוון בעצמו ובקצתם יהיה בעבור זולתו. משל מה שהוא מכוון בעצמו - כמו הבשול והאפיה לתקון המזון , והתפירה לתקון המלבוש , ומה שידמה לזה. משל מה שהוא בעבור זולתו - כמו החרישה והזריעה והטחינה וההרקדה , ומה שידמה לזה. והנה חייבה התורה על המלאכה שהיא מכוונת בעבור זולתה , כמו שמצאנו במקושש (ראה במ' טו , לב - לו) , וכן אמרה התורה "בחריש ובקציר תשבות" (שמ' לד , כא). ולזה , אין הכוונה ב'מלאכה' - שיגיע בה תכלית איננו בעבור זולתו; אבל המכוון בה - שיגיע בה תכלית - מה מהתכליות אשר יכוונו לפי הנהוג במלאכות. כי בכאן מלאכות משרתות ומלאכות ראשיות; ומזה יתבאר כמה הם סוגי המלאכות הראשונים אשר יתחייבו עליהם בשבת , והם , לפי מה שהתבאר מהחפוש , ארבעים חסר אחת , כמו שנזכור אחר זה. והוא מבואר , שעל כל אחד מסוגי המלאכות באה האזהרה ביחוד , ממה שאמר במה שיבא "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמ' לה , ג); והנה באה האזהרה ביחוד על ההבערה , ואעפ"י שהיא נכללת במה שאמר "לא תעשה כל מלאכה" (שמ' כ , י) - להעיר כי על כל מלאכה ומלאכה תהיה זאת האזהרה בייחוד (ראה שבת ע , א). והנה , כמו שההבערה היא סוג למלאכות רבות , כי היא תֵעשה לתכליות רבות מתחלפות ― כאלו תאמר: לבשל ולאפות , להתיך ולשרוף ולהאיר ולחמם ולנגב , וזולת זה ממה שתהיה ההבערה בעבורו ― כן נבין הענין באמרו "כל מלאכה" (שמ' כ , י) - מתחלק אל סוגי המלאכות הראשונים. וכאשר יִמָנו בזה האופן , יהיה מספרם ארבעים חסר אחת (ראה משנה שבת ז , ב). והם: הזריעה ומה שיכוון בו מהמלאכות מה שיכוון ב'זריעה' , כמו הנטיעה וההברכה ומה שידמה לזה. והחרישה ומה שיכוון בו מהמלאכות מה שיכוון מן ה'חרישה' , והוא נתינת המזון לצמחים. והקצירה ומה שידמה לה , והעִמּוּר ומה שידמה לו , והדישה ומה שידמה לה , והזרייה והברירה והטחינה וההרקדה והלישה והאפייה ומה שידמה להם; כי כל אחת מאלו תקָרא 'מלאכה' לפי הנהוג , אעפ"י שהם כולם קצתם בעבור קצת. וגזיזת הצמר ומה שידמה לה , והלבון והנפוץ והצביעה והטוייה ועשיית הנירין והמיסך כדי לארוג והאריגה והבציעה; והקשירה , כי כבר תקרֶה באריגה כשנפסק החוט; וההתרה , כי היא תקרֶה בה גם כן כשלא נעשה הקשר כראוי; והתפירה; והקריעה , כי היא תֵעשה על מנת לתפור. והבניין; והסתירה , כי כבר יכוין לסתור במלאכת הבנייה לְתכלית שישובו לבנות הבניין ההוא באופן יותר שלם. ומה שיעשה במלאכה להשלימה - כמו שִיפַת הכלים בעור הדג להחליק אותם בתכלית מה שאפשר - ובזה הסוג נכלל כל דבר , שבהעשותו תשלם המלאכה; ומה שידמה לאחת אחת מאלו המלאכות. והצידה והשחיטה וההפשטה ומחיקת העורות ועבודן וחתוכן. והכתיבה; והמחיקה , כי לפעמים תֵעשה לכתוב במקומה; והשרטוט וההבערה והכבוי וההוצאה מרשות לרשות , ומה שידמה להם. והנה כשתחקור על המלאכות כלם , תמצאם נכללות תחת סוגי אלו המלאכות אשר זכרנו. והנה ההושטה מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע , היא גם כן נקראת 'מלאכה' בתורה , כי כן היתה עבודת הלויים במשכן: להושיט הקרשים מעגלה לעגלה אשר לפניה (ראה משנה שבת יא , ב). ולזה , כשהיתה ההושטה בזה האופן ― רוצה לומר , שיהיו שני רשויות היחיד בצד אחד מרשות הרבים , והושיטו מזה לזה דרך רשות הרבים ― הנה יתחייבו עליה , לפי שכמו זה הענין נקרא 'מלאכה' בתורה (ראה שם , א). וראוי שתדע , שהעברת החפצים ברשות הרבים יותר מארבע אמות היא תחת סוג ההוצאה מרשות לרשות. ובעבור זה נהרג המקושש עצים (ראה במ' טו , לב - לו) , כי דרך המקושש ללקוט העצים התלושים מפה ומפה ויקבצם במקום אחד , ולזה יתכן שיעתיקם שם מחוץ לארבע אמות. ולפי שלא אמר 'כורת עצים' או 'תולש עצים' , אבל אמר "מקושש עצים" (שם , לב) , שהרצון בו: הקבוץ , ידענו כי לא נענש כי אם על העתקת העצים ההם; ולפי שלא הביאם אל המחנה , כי מהמקום שמצאוהו מקושש עצים הביאוהו מוצאיו אל משה , ידענו כי מפני העתקתו העצים ממקום למקום ברשות הרבים נענש . וכן הסכימו בזה רבותינו ז"ל (ראה שבת צו , ב). ובכלל הנה כבר תמצא , שיעתיקו האנשים החפצים ממקום למקום ברשות הרבים בזה האופן; רוצה לומר , שיעתיקו אותם ממקום למקום יותר קרוב , מהבית או מהשדה , וכשיתקבץ שם במקום ההוא , ישובו להעתיקו גם כן ממקום למקום , עד שישלם להם שיעתיקוהו בבית או בשדה , לפי אשר ירצו. ורֹב מה שנעשה זאת מהמלאכה , הוא במְקַבצים עצים או תבן או עשבים חבִלות חבִלות , ומה שידמה לזה. והנה ההעתקה הראשונה שיתחייב עליה היא כשהיתה יותר מארבע אמות; וזה , כי ארבע אמות יוכל האדם להעתיק החפץ מזולת שיזוז ממקומו. וזה השִׁעוּר נִלמדהו גם כן ממה שאמרה התורה ליוצאים ללקוט המן ולא מצאו: "שבו איש תחתיו" (שמ' טז , כט); והנה שעור מה שהוא 'תחת האדם' לפי הנהוג הוא עד ארבע אמות , כי קומת האדם הבינוני הוא שלש אמות , ובפשוט ידים ורגלים יגיע לשעור ארבע אמות (ראה עירובין מח , א). ידענו מזה , שלמי שנאסרה ההליכה מפני שיצא חוץ לתחום לדעת , יוּתַר ההליכה עד ארבע אמות מהמקום שהוא בו , כי זה לא יקרא 'העתק' , כי זה השעור הוא נכלל ב'מקום האדם'; וכן ראוי שיובן זה השעור בהעתקת החפצים הראשונה . ומזה השורש יתבאר , שמי שזרק החפץ מרשות הרבים , והעבירו דרך רשות היחיד ונח ברשות הרבים , שאם נח חוץ לארבע אמות ממקום עקירתו - חייב; וזה , כי אלו הארבע אמות הם כמו רשותו של אדם היושב בהם , ולזה יצטרף עמהם רשות היחיד להשלים שעור ארבע אמות. וזה הדבר כבר נתבאר בפרק 'הזורק' (שבת צז , ב) ובתוספתא (שבת יא , א) במעט עיון. ואולם הרב רבינו משה ז"ל (מש"ת שבת יג , יז) , נראה מדבריו שהבין , שלא יתחייב עד שיהיו שם ארבע אמות מזולת רשות היחיד; ולא אשער מאין הוציא זה , כי אלו הארבע אמות הם שעור מה שיש תחתיו של אדם , ולא תהיינה בשום פנים תחתיו אלו הארבע אמות מרשות הרבים שרשות היחיד מפסיק ביניהם , אם לא יֵחתך האיש ההוא. ולזה נפלאנו בזה על הרב ז"ל. ואולם רצונו היה מה שאמרנו , ואעפ"י שלא יראה זה מפשטי דבריו , כמו שיתבאר למעיין בהם. ואיני צריך לבאר , שההוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים , או ההכנסה , היא מלאכה , כי הוא מבואר שכל אחת מאלו היא מלאכה מעשית , יכוין בה תכלית; כאלו תאמר: להוציא החפצים לַחוץ למכרם , או להכניסם בבית לשמרם. ולזה היה זה הענין נכנס בגדר המלאכה אשר באה האזהרה מעשייתה , ולזה אמר הנביא "לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת" (יר' יז , כב). ולפי סדור עשיית המלאכה וכֵליה והתכלית המכֻוון - כי הם לקוחים בגדר המלאכה - ידענו , כי מי שיעשה מלאכה בזולת הסדור הנהוג במלאכה ההיא , או בזולת כליה הנהוגים , לא יתחייב על המלאכה ההיא העונש המוגבל בָּזה בתורה. והמשל , כי מי שהוציא החפץ בזולת האופן הנהוג , לא יתחייב על ההוצאה ההיא; כאלו תאמר ששמהו על רגלו והוציאו , או שהוציאוּ שנים קופה קטנה (משנה שבת י , ג , ה). וכן הענין בשאר המלאכות. וכן יתבאר מגדר ה'מלאכה' , שהמלאכה שלא יכוין בה תכלית לא יתחייבו עליה , כי כמו זה לא יקָרא 'מלאכה'. וכן הענין אם יכוין בה קלקול והשחתה (ראה משנה שבת יג , ג) , אם לא יהיה בקלקול ההוא תועלת - מה , אם להנקם מהשונא או מה שידמה לזה (ראה מש"ת שבת יב , א); כי המלאכה , במה שהיא מלאכה , היא אשר יכוין בה תכלית , הוא לתועלת - מה . ולזאת הסבה לא יתחייב בדבר שאין מתכוין ; כאלו תאמר , שיהלך אדם על גבי עשבים ויכוין ללכת בלבד , שהוא מותר בשבת , וימשך מזה מה שידמה לקצירה , כי כבר יִקרֶה מזה שיעקֵר מהעשבים (ראה עירובין ק , ב). וזה , כי המלאכה תֵעשה בהכרח בכונה בה , ובזה האופן יתישרו בה אל התכלית. ולזה הוא מבואר , כי מי שחשב לעשות מלאכה אחת , ולא עשה אותה אבל עשה אחרת , הוא פטור (ראה משנה כריתות ד , ג). וכן הענין במי שעשה מלאכה כמתעסק , בזולת כונה , הנה הוא פטור , כי אין זה נכנס בגדר המלאכה כלל (ראה סנה' סב , ב). וכן העושה מלאכה ולא נעשית המלאכה באופן שכוון בה , ויהיה זה סבה שלא הגיע התכלית אשר כוון (ראה משנה שבת י , ד). וכבר יתבאר מגדר המלאכה , שהמלאכה שתעשה שלא לגופה של מלאכה , אבל לתכלית אחר מכוון בה , יתחייבו עליה , כי היא נכנסת בגדר המלאכה. כאילו תאמר , שיעקור האדם האילן כדי שלא יסתעפו שרשיו ויקעקעו הבניין הסמוך לו , שהוא אינו צריך לגוף האילן; או שיְכַבה הנר מפני השמן , אעפ"י שאינו צריך לגוף הכִּבּוּי (ראה משנה שבת ב , ה; מש"ת שבת א , ה - יב). וראוי שתדע , כי לא יתחייב האדם על מה שהוא חלק ממלאכה ואינו מלאכה; כי התורה הזהירה על המלאכה , לא על מה שהוא חלק ממלאכה. ומזה המקום יתבאר לך , לפי מה שהתבאר בשרשים הכוללים (ראה רלב"ג הקדמה לבר' , באור המלות , המקום השביעי) , שהמלאכות שיגיע התכלית בכל חלק מהם , כשהגיע , הנה כל חלק מהם יקרא 'מלאכה'. וזה החלק הוא , במלאכה שהיא מ'הכמה המתדבק' - החלק היותר קטן שיתכן שיֵעשה במלאכה ההיא. ולזה יתחייב , דרך משל , הבונה - בכל שהוא , כי כבר יתכן באי זה חלק שיהיה ממנו , שתעשהו מלאכת הבנייה כשיחסר כמו זה החלק להשלים בניין קצת הדברים (ראה משנה שבת יב , א). ואם היתה המלאכה מ'הכמה המתחלק' , ותעשה המלאכה ההיא מקבוץ האחדים אחד אַחַר אחד - כמו הכתיבה , שיכתבו אות אחר אות; וכמו האריגה , שיארגו חוט אחר חוט - הנה יתחייבו על עשיית שנַיִם מהאחדים ההם , כי זה המספר הוא הקטן שימצא במלאכה ההיא מקבוץ האחדים (ראה משנה שבת יב , ג; יג , א). ואם לא תעשה המלאכה מקבוץ האחדים אחד אחר אחד , אבל תעשה רבים מהאחדים יחד - כמו העניין בהוצאת הזרעים ובהוצאת התבן למאכל הבהמות - הנה יהיה הענין בזה כמו הענין במלאכה שהיא מ'הכמה המתדבק'; רוצה לומר , שכבר יתחייב על החלק היותר קטן שיורגל העשותו במלאכה ההיא. כאלו תאמר , שהוא יתחייב אם הוציא מהתבן מה שיהיה בו מְלֹא פי הבהמה אשר דרכה שתאכל אותו , כי זה הוא קְטן השעור אשר יֵחלק בו התבן כשתקחהו הבהמה לאכול (ראה משנה שבת ז , ד); ויתחייב על הוצאת הזרעים על קְטן השעור שיורגל שיקחהו הזורע לזרעו מאותן הזרעים (ראה שם ט , ז). ואולם מה שלא יגיע התכלית בכל חלק מהמלאכה , כמו העתקת החפצים ממקום למקום , הנה לא יתחייב אם לא עשה כל המלאכה. משל זה , שהעוקר חפץ ממקום להעתיקו למקום אחר , הנה כשעקר החפץ והניחו במקום אחר , נשלמה המלאכה; ואולם קודם שהניח החפץ לא נשלמה , כי אפשר שיהיה זה אמצע תנועה להשיבו אל המקום שעקר אותו ממנו; ומה שזה דרכו לא יקרא 'הוצאה' , כי הפעולות הם נגדרות מתכליתם וממנו יהיה להם שמם . ולזה הוא מבואר , שאם עקר החפץ ולא הניחו על מקום ראוי שיונח בו מצד עצמותו - כאילו תאמר שהיה המקום ההוא קטן - הנה לא יתחייב , כי אין זו הנחה אבל היא אמצע ההעתקה (ראה שבת ד , א). וכן הענין באופה ולא גמר לאפות באופן שיהיה ראוי לאכילה כלל , כי זהו חלק ממלאכה , לא מלאכה (ראה שם). והבֵין זה , כי הוא מגדולי השרשים שיהיו בדיני המלאכות שיעשו בשבת. וכבר ידעת מהשורשים הכוללים (ראה רלב"ג הקדמה לבר' , באור המלות , המקום הרביעי) , שהוא מותר לעשות מלאכה בשבת לפִקוח נפש (ראה משנה שבת א , ה - ח). והוא מבואר גם כן , שלא יתחייב האדם על המלאכה שיעשוה כליו בשבת (ראה משנה יומא ח , ו); כאִלו תאמר , ששׂם הפת בתנור מערב שבת ונאפה בשבת. וזה , כי הוא לא אפה זה הפת בשבת , ואינו מצֻווה על שביתת התנור , כי אין אדם מצווה על שביתת כליו; אבל הוא מצווה על שביתת בהמתו , כמו שזכרה התורה (שמ' כ , י). ואין ראוי שנלמוד ממנה זה הדין בכלים , כי אינם ראויים בו כמו הבהמה , וזה מבואר מאד ; עם שבה יתכן שיֵאמר 'מנוחה' ו'שביתה' , לא בכלים , כי אין עמל לַכלים במה שיעשה באמצעותם מהמלאכות , וזה מבואר מאד בנפשו. וכבר בארנו במה שקדם (שמ' יב , ב) , שהיום התוריי הוא מתחיל מהערב; והנה נסתפק לרבותינו ז"ל (שבת לד , ב) , אם תהיה התחלת היום מעת שקיעת החמה , או מעת שיסור אורו , והוא שיתחילו הכוכבים להראות. וזה , כי אור השמש הוא מונע ראיית הכוכבים , ולפי שהיום הוא מתחדש מאור השמש , הנה יִדמה שלא סר היום עד שיתחילו הכוכבים להראות. ומצד אחר יֵראה , שזמן היום הוא מזריחת השמש עד שקיעתו; וזה , כי כשהונח הענין כן , היה השִווּי נמצא בימי השנה עם ליליהם כמו שראוי , כדי שישלם השִווּי בין היסודות. וזה , כי שתי תקופות היום יגבירו האש והאויר באופן - מה , ושתי תקופות הלילה יגבירו המים והארץ. ואם הנחנו שעור היום הוא הזמן שלא יראו בו הכוכבים , היו זמני ימי השנה יותר ארוכים מאד מן זמני ליליהם. ועוד , כי בזה האופן יתאמת שיהיו שתים עשרה שעות ביום ושתים עשרה שעות בלילה , כמו שנתפרסם מענינם , מפני שכבר יעלו ששה מזלות ביום וששה בלילה. והנה נסתפק עוד לרבותינו ז"ל (ראה ירוש' ברכות א , א [ב , ב]) , אם היה שנניח שיהיה סור היום מעת שיתחילו הכוכבים להראות , אם יספיק בזה שיֵרָאו שני כוכבים , כמו שנתבאר מהשרשים הכוללים (רלב"ג הקדמה לבר' , באור המלות , המקום השביעי) , כי היו הכוכבים נראים אחד אַחַר אחד לפי חלוף מדרגותיהם מהגודל ומשעור מרחקם מהשמש; או יצטרך שיראו מהם שלשה , מפני שהוא החלק הראשון שיראו יחד מהם מפני השתווּת הרבה מהכוכבים בגודל ובמדרגה מן הרוחק מהשמש , ולזה ידמה שלא יֵראו השנים ראיה שלימה , מה שלא נראה שם כוכב שלישי עמהם. והוא גם כן המספר הרב הראשון , ולפי שהמפורסם מענין הכוכבים הוא היותם מספר רב מאד , כמו שאמר "וספור הכוכבים" וגו' (בר' טו , ה) , הנה ידמה שיצטרך שיראה מהם חלק יצדק עליו שהוא רב , והמספר הרב הראשון הוא שלשה . והנה קראו רבותינו ז"ל (ראה שבת לד , ב) זה הזמן אשר בין שקיעת השמש וצאת הכוכבים 'בין השמשות'; וזה הזמן הוא ספק אם הוא מהיום העובר או מהיום הבא. ולזה ראוי להשמר מעשות מלאכה מעת ששקעה השמש בערב שבת עד שיראו שלשה כוכבים ביום השבת , כי בספק של תורה ראוי שנשפוט להחמיר כדי שלא נעבור על דברי התורה (ראה ביצה ג , ב); כל שכן בענינים הגדולים כמו השבת , שיש בו כרת ומיתת בית דין , כמו שיתבאר במה שיבא בגזרת השם (שמ' לא , יד). וראוי שתדע , שאם הניח האדם לעשות מלאכה לבנו ובתו הקטנים ולעבדו ואמתו ובהמתו ולשכירו ולקיטו - אינו לוקה , לפי שמה שאמר "לא תעשה כל מלאכה" (שמ' כ , י) , אשר כלל בו אלו האזהרות , הוא 'לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין' ואין לוקין עליו (ראה שבת קנד , א) , כמו שנתבאר בשרשים הכוללים (אולי הכוונה לדברי רלב"ג בהקדמה לבר' , באור המלות , המקום התשיעי) . והנה הוא עובר על 'עשה' , שנאמר "למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר" (שמ' כג , יב; ראה מש"ת שבת כ , א). וראוי שתדע , שאחד שור וחמור ואחד כל בהמה וחיה ועוף שיש ברשותו של אדם , כי ההיקש בהם אחד; אלא שדבר הכתוב בהווה , לפי שהשור והחמור הם נכונים לחרוש בהם ולשאת בהם כל משא (ראה משנה ב"ק ה , ז). והוא מבואר , שלא יקָרא 'מלאכה' מה שתשא הבהמה לתכשיט או לשמירתה שלא תברח או שלא יגיע לה נזק מאי זה שיהיה מהדברים; ואולם יקרא 'מלאכה' מה שתשאהו על צד ההעתקה ממקום למקום , או שלא יהיה בו תועלת בשמירת הבהמה בעצמה או שלא תברח (ראה משנה שבת ה). וכן הענין באדם; רוצה לומר , כי מה שישא מהדברים דרך מלבוש או תכשיט , לא יתחייב עליהם , ואולם יתחייב על מה שישא מהדברים שאינם תכשיט לו או שאינם לשמרו מהחום והקור והדומה להם (ראה שם ו) . והוא מבואר עוד , שהאכילה אינה מלאכה , אבל היא נכנסת בגדר הפעולות הטבעיות , כי הבעלי חיים כלם יעשו זה הפועַל; ולזה לא נאסרה בשבת , כמו שאמר זה בבאור באמרו "אכלוהו היום כי שבת היום ליי'" (שמ' טז , כה). ולזה גם כן לא תהיה מלאכה שבירת הדברים שתהיה לצורך האכילה , כאלו תאמר: שבירת האגוז לאכול מה שבתוכו , כי זה יעשוהו גם כן הבעלי חיים בשיניהם; וגם שבירת הכלים לקחת מה שבתוכם מן האוכָלים , כשלא יכוין שתעשה השבירה ההיא באומנות (ראה משנה שבת כב , ג) , כי כן תמצא בבעלי חיים שיעשו זה כשיוכלו עליו. ולזאת הסבה בעינה מותר לאדם לחתוך האוכלין לו או לבהמתו (ראה שם כד , ד) . (יב) כבד את אביך ואת אמך - והנה זה הכִּבּוּד הוא , לפי הוראת הגדר , בדבור ובמעשה. והנה הכבוד אשר בדבור הוא מפורסם; ואולם הכבוד אשר במעשה הוא לשמשם [*114] , ולהאכילם ולהשקותם ולהלבישם משלו - אם אין נכסים לאב ולאם - ומה שיִדמה להם; וזה [*115] , כי ה'כבוד' יֵאָמר על מה שיוַתר האדם מהונו לתת לכבוד זולתו , כמו שאמר "כבד את יי' מהונך" (מש' ג , ט; ראה קידושין לא , ב - לב , א). והנה בקיימך זה הייעוד , ימשך לך מהתועלת שתחזיק בארץ אשר יי' אלהיך נותן לך לאורך ימים. וזה , כי בכבד האדם הוריו לפי כחו , מפני שהביאוהו לחיי העולם הזה , יתעורר לכבד השם יתעלה , אשר שָפַע ממנו מציאותו ומציאות הוריו , וישָמר מציאותם הזמן האפשרי במה ששפע ממנו מהכחות השומרות מציאותם , ולזה ישתדל לקיים מצות השם יתעלה לפי היכולת. וזה יהיה סבה אל שלא תסור השגחת השם יתעלה מישראל באופן שיירשו גויים ארצם; הלא תראה שלא גלו ישראל מהארץ כי אם אחר בזותם השם יתעלה ועבדם עבודה זרה , עד שהגיע מעוצם בזותם השם יתעלה ומצותיו שהעמידו צלם בהיכל , כמו שנתפרסם ממנשה (ראה מ"ב כא , ז). ועוד , כי כשיכבד האדם הוריו , ישמר מעשות דבר יכעיסם , ויתנהג מפני זה במוּסָרָם; וזה יהיה סבה שיקבלו המוסר הדורות הבאים מהראשונים , דור אחר דור , ויחזיקו מפני זה כלם בתורת השם יתעלה , אחר שכבר החזיקו בה דורו של משה. ועוד , כי בזה ישלם תקון קבוץ הבית , אשר הוא התחלה לתקון קבוץ המדינה. והנה יקרה מתקון קבוץ המדינה , שתשלם ההסכמה בין האנשים ויקבלו צעיריהם המוסר מגדוליהם , וזה יהיה סבה אל שישמרו ישראל תמיד תורת השם יתעלה דור אחר דור. ואולם התועלת שיהיה להם בהחזיקם תמיד בארץ ישראל הוא קנין השלמות האנושי , כי בארץ ההיא הכנה נוספת להגעת השפע האלהי בה , כמו שזכרנו פעמים רבות במה שקדם (בה"פ בר' יב , ז - ט; שמ' טז , יג ועוד); עם שקבוץ השלֵמים הוא עוזר מאד להגעת השלמות , ובהיותם מפוזרים בין האומות ימָנע מהם זה העזר , עם מה שיטרידם התענותם תחת יד האומות ההם. וראוי שתדע , שכבוד אב ואם נוהג אפילו לאחר מיתה (ראה קידושין לא , ב) , כי בזה יִשלם התועלת שאמר למען יאריכון ימיך וגו'. וזה , שאם לא היה האדם מזדרז אחר מות אביו לתת כבוד לאביו שהביאהו לחיי העולם הזה , לא יזדרז ללכת במוסרו , ומפני זה לא יזדרז ללכת אחר מצות השם יתעלה. ועוד , שכבר מצאנו בספור התורה כבוד הורים אחר מיתה במה שאמרו אחי יוסף ליוסף: "אביך צוה לפני מותו לאמר כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך" וגו' (בר' נ , טז - יז) - וזה כלו מורה , כי הם אמרו זה להראות ליוסף שרצון אביו היה שימחול להם , ולזה נתן להם זאת העצה , כדי שיוכרח יוסף למחול להם לכבוד אביו. וראוי שתדע , כי זה הדין נוהג באיש ובאשה ובטומטום ובאנדרוגינוס , כי לא התנה בזה הצווי דבר (ראה מכיל' יתרו בחדש ח); רוצה לומר , שלא בא הצווי בזה לאיש לבד , כמו הענין בהרבה ממצות התורה. אלא שהאשה , כיון שנִשֵׂאת , אין סִפּק בידה לעשות , כי רשות בעלה הוא עליה (קידושין ל , ב); ואולם , תכבדהו אז בדבריה ובמה שאפשר לה. ואין ספק , כי מי שיבזה בעל אמו - יבזה אמו , וכן מי שיבזה אשת אביו - יבזה אביו; ולזה נכלל בכבוד אב ואם כבוד אשת אביו שאינה אמו וכבוד בעל אמו שאינו אביו (ראה כתובות קג , א). וכן הוא מבואר , שאם היה הבן ממזר , שאביו הוא מי שהולידו; ולזה יחוייב הממזר גם כן בכבוד אביו ואמו (ראה מש"ת ממרים ו , יא). והנה הקדימה התורה כבוד אביו לכבוד אמו , לפי שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו; ולזה יהיה כבוד אביו קודם לכבוד אמו (ראה קידושין לא , א). ומזה המקום יתבאר , שכבוד השם יתעלה קודם לכבוד אביו ואמו , לפי שהוא והוריו חייבין בכבוד השם יתעלה (ראה יבמות ו , א). (יג) לא תרצח - רוצה לומר: לא תהרוג נפש אדם מישראל; כי הריגת הבעלי חיים הותרה להם , לפי מה שנתבאר בתורה במקומות רבים (בר' ט , ג ועוד); וכבר נצטוו גם כן על הריגת קצת האומות , כמו עמלק (ראה דב' כה , יט) ושאר האומות שנצטוו ישראל שלא יחיו בהם כל נשמה (ראה דב' כ , טז); ולזה יחוייב שישוב זה הצווי לנפש ישראל (ראה סנה' נז , א). והוא מבואר , שכל מי שיהיה חי - היה קטן או גדול , איש או אשה , טומטום או אנדרוגינוס - יפול עליו שם הרציחה , כי הוא חי , ולזה אמר בפרשת 'אמור אל הכהנים': "ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת" (וי' כד , יז; ראה מכיל' משפטים ד). לא תנאף - רוצה לומר , שלא תבא על אחת מהעריות אשר תזהיר בהם התורה , כמו אשת איש וזולתה , כמו שאמר "אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנואף והנואפת" (וי' כ , י); ושלא תביא האשה אחת מהעריות עליה. ועוד יתבאר באי זה אופן יהיה זה הפועל שיתחייבו בו ובאי זה אופן לא יתחייבו בו אצל הביאור בענין העריות (וי' יח , ו - כב; כ , י - כא). לא תגנוב - הנה זאת האזהרה לגנבת נפש מישראל , שיהיה עליה מיתת בית דין [*116] , כמו שיתבאר בפרשת 'ואלה המשפטים' (שמ' כא , טז); וזה יתבאר מפני סמיכותה לאזהרת הרציחה והניאוף שיש בהם מיתת בית דין. ואולם האזהרה על גנבת ממון היא בפרשת 'קדושים תהיו' , באמרו "לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו" (וי' יט , יא; ראה מכיל' יתרו בחדש ח). וכבר יתבאר זה מדברינו בצד אחר מהביאור , כאשר נבאר (ראה חקירה בענין סידור עשרת הדברים , בה"פ שמ' כ , יד) שאלו עשרת הדברים מקיפים באופן - מה בכל מצות התורה. וכבר יתבאר בפרשת 'כי תצא למלחמה' , כי בגונב נפש מישראל לבד תהיה מיתת בית דין , שנאמר "כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל" וגו' (דב' כד , ז) [*117]. לא תענה ברעך עד שקר - רוצה לומר , שלא תעיד ברעך באופן שתהיה עד שקר בעדות ההוא. ואין ראוי שנאמר , שיהיה זה המאמר אזהרה לעד שקר שלא יעיד בחברו , שאם היה הדבר כן , יהיה מוזהר עד השקר מלהעיד ברעהו אמת; וזה דבר אין ראוי שיאמן , כי הכובש עדותו הוא חוטא , כמו שיתבאר בפרשת 'ויקרא' (וי' ה , א). ואפשר שיהיה הרצון בעד - 'עדות' , כמו שכתב רבי דוד קמחי (שרשים: 'עוד'). ויהיה הרצון בזה , שלא תעיד ברעך עדות שקר; וכמוהו "גלעֵד" - שקראוֹ לבן בלשון ארמי "יגר שהדותא" (בר' לא , מז); כי כבר ימצאו בלשוננו שמות , יהיו פעם שם תואר ופעם שם מקרה. והנה ימצא בזה העדות מה שיתחייבו בו מיתת בית דין , כמו שיתבאר בפרשת 'עדים זוממים' (דב' יט , טז - כא). (יד) לא תחמוד בית רעך - רוצה לומר: אשתו וטפו ושאר קנייניו. וענין ה'חמדה' הוא , שישתדל שיהיו לו. כאלו תאמר , שיתן ממון לרעהו שיגרש אשתו כדי שישאנה , או שימכור לו עבדו ואמתו ושורו וחמורו או אחד משאר קנייניו; כי זאת היא תכונה רעה מאד להשתדל שיצאו קניני רעהו מתחת ידו , אם לא יתרצה מעצמו למכרם ולהוציאם מתחת ידו. וכבר למדנו (ראה מכיל' יתרו בחדש ח) שהחמדה אינה בלב לבד , אבל יש עמה מעשה , ממה שאמרה התורה "לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחתָ לך" (דב' ז , כה); ואמר עוד "ולא יחמוד איש את ארצך" (שמ' לד , כד) - רוצה לומר , שלא ישתדל איש לקחת אותה בעלותך לָרגל; וכן אמר "וחמדו בתים וגזלו" (ראה מיכה ב , ב); ולזה , לא יהיה עובר על 'לאו' זה אם לא עשה מעשה באופן שיהיה לו הדבר ההוא שיחמוד. ואי אפשר שנאמר , שיהיה הרצון בבית רעך - האהל אשר ישב בו , כי אנחנו נמצא ענין זכירתו הפרטים הולך בהדרגה , בגדול החל ובקטון כלה (ע"פ בר' מד , יב); ולזה הקדים אשתו לעבדו ועבדו לאמתו ואמתו לשורו ושורו לחמורו , ואחר כן כלל שאר הקנינים שאין בהם רוח חיים. והוא מבואר , שאין הבית יותר נכבד מהאשה , שיקדימהו לה , ולזה יהיה הרצון בבית - כלל קניניו , ובהם יכָּללו אשתו וטפו [*118]; וכן פרשוהו במכילתא (מכיל' יתרו בחדש ח). והנה מצאנו ה'בית' נופל על האשה והבנים: אמר "ונשמדתי אני וביתי" (בר' לד , ל) , ואמר בקנין המלוכה "כי בית יעשה לך יי'" (ש"ב ז , יא). והנה , אם הִתאוה בלב לבד , אעפ"י שלא עשה מעשה , כבר עבר ב'לאו' , כמו שנזכר במשנה תורה "ולא תתאוה בית רעך שדהו ועבדו ואמתו" וגו' (דב' ה , יח) והנה נכללה זאת האזהרה בכאן , במה שאמר לא תחמוד , לפי שלא יתכן שישָמר האדם מהחִמוד אם לא ישמר מהִתאוות קניני רעהו , כי התאוה מביאה לידי חמוד. (חקירה בענין סידור עשרת הדברים) וראוי שתדע , כי אלו עשרת הדברים הם מקיפים בכל מצות התורה; ולזה היתה הכונה האלהית שישמעו אותם ישראל בזה האופן הנפלא , לא מפי משה , כדי שיאמינו בהם באופן שלא ישאר להם ספק בשהם מהשם יתעלה; כי בהאמינם בהם תתקיים להם האמונה בכל המצות התוריות אשר הם מקיפים בהם. ואנחנו מציעים תחלה בביאור זה , כי הצוָאה לעשות מה שהוא בתכלית מהטוב , תקיף על עשיית הדברים המביאים אל הטוב ההוא; והאזהרה מעשות מה שהוא בתכלית מהרע , תקיף על ההִשָמר מעשיית הדברים המביאים אל הרע ההוא. והמשל , שאם יצוה אדם לבנות בית חזק , והיה מדרך הבניין ההוא שלא יִשלַם אלא בשיקחו אבנים מהמקום הפלוני וחמר מהמקום הפלוני ולבנים מהמקום הפלוני וקורות מהעץ הפלוני , הנה הצוָאה על הבנין ההוא היא צואה לקחת האבנים והחמר והלבנים והקורות מהמקומות ההם , אשר בהם יתכן שישלם זה הבנין. ואחר זאת ההצעה נאמר , כי מפני שהתכלית הוא יותר נכבד ממה שלפני התכלית בפעולות הדורכות אל השלמות והטוב , והיה המאוחר בַּסדר בפעולות המתישרות נכח התכלית יותר קרוב אל התכלית מהקודם בסדר , הנה הקדימה התורה בענין עשרת הדברים המאוחר בסדר , וזכרה באחרונה הקודם בסדר; ועל זה האופן ראינו אנחנו לבאר הסבה בסדור עשרת הדברים , בשנתחיל מ"לא תחמוד" (שמ' כ , יד) , עד שנגיע בזה האופן לדבור "אנכי יי' אלהיך" (שם , ב). ונאמר , כי התורה תשתדל להשלים האדם במדות ובעיון , כמו שזכרנו במה שקדם ובארנוהו במה שאין ספק בו מספורי התורה במנותנו התועלות המגיעות מהם (ראה בקובץ תועלות לרלב"ג , בר' יב , י - יג , יח , תועלת ד; בר' יח , א - יט , לח , תועלת טו; ועוד) , ויתבאר עוד בגזרת השם אצל נתינתנו טעמי המצות במצוה מצוה. והנה השלמות במדות יגיע , בשישָמר האדם מעשיית הרע וישתדל בעשיית הטוב. וכן יגיע השלמות בעיון , בשישמר האדם מהאמין הדעות הנפסדות ובהשתדלותו להאמין הדעות האמתיות. והוא מבואר , כי הסרת חליי המדות והעיון קודם בַּסדר להקנאת השלמות במדות ובעיון , כמו שיקדם ברפואה הסרת הלֵיחה המחליאה להקנאת מזג הבריאות. ולזה גם כן יִקדם בַּסדר הקנאת שלמות המדות להקנאת שלמות המושכלות , כי לא יתכן שישתדל האדם בשלמות המושכלות כראוי , אם לא אחר הִנקותו מטומאת המדות המגונות המונעות אותו מכל שלמות. ולפי שהיו בכאן מצות , יכוון בהם ההישרה לשלמות המדות ולשלמות המושכלות יחד , הנה יחוייב שיקדים בסדר אלו המצות המישירות לשלמות המושכלות. ולזה יהיה הסדור נותן , שיקדים בסדר סוגי האזהרה אשר יקיפו על סור מרע במדות , ואחרי כן יזכור סוגי הצואה אשר יקיפו על עשיית הטוב במדות , ואחר כן יזכור סוגי האזהרה אשר יקיפו על סור מרע במה שהוא משותף למדות ולעיון , ואחר כן יזכור סוגי הצואה אשר יקיפו על עשיית הטוב במה שהוא משותף למדות ולעיון , ואחר כן יזכור סוגי האזהרה אשר יקיפו על עשיית הרע בדעות , ואחר כן יזכור סוגי הצואה אשר יקיפו על עשיית הטוב בדעות; אלא שהתורה הפכה זה הסדור והתחילה מהמאוחר בסדר לסבה שזכרנו. ועוד , כי אעפ"י שהאמונה בשם יתעלה וההרחקה מהאמין זולתו הם אחרונות בסדר כאשר יגיע זה בדרך החקירה העיונית , הנה ראוי שתהיינה קודמות בסדר על צד הקבלה , כדי שיתחנכו הקטנים באמונת השם יתעלה ויגדלו עליה , ויהיה זה סבה שייראו ממנו ויתנהגו בדרכי התורה; עם שבזה יתישרו להשגת חכמת הנמצאות , ומהם יעמדו בקלות על מציאות השם יתעלה; וזה , כי כשיקובל שיש לנמצאות פּוֹעֵל , הוא אשר המציאם בזה האופן הנפלא שהם בו עד שילאו דעותינו מהשיג מהחכמה אשר ביצירתם כי אם מעט מזעֵר , וממה שנשיגהו מזה נעמוד על חיוב מציאות השם יתעלה . והנה "לא תחמוד" ו"לא תענה" ו"לא תגנוב" ו"לא תנאף" ו"לא תרצח" (שמ' כ , יג - יד) הם כלם אזהרות מקיפות על סור מרע במדות. ומצות "כבד" (שם , יב) מקפת על עשיית הטוב במדות; והאזהרה מעשיית מלאכה בשבת היא מקפת על סור מרע במה שהוא משותף שתוף - מה בין המדות והדעות: אמנם שיש לה רושם במדות - כי היא עוזרת על החריצות במלאכות בימי המעשה , כמו שנזכור בגזרת השם במה שיבא (ראה בקובץ תועלות לרלב"ג , שמ' כ , א - כג , תועלת י) , ויש לה רושם בדעות - במה שתעיר על אמונת חדוש העולם ומציאות השם יתעלה , כמו שיתבאר במה שיבא בגזרת השם (ראה שם) ; והצואה לשבות בו ולזכרו ולקדשו היא מקפת על עשיית הטוב במה שהוא משותף באופן - מה בין המדות והדעות. ו"לא תשא" (שמ' כ , ז) ו"לא יהיה לך" (שם , ג) הם אזהרות מקיפות על סור מרע בדעות; אלא שאזהרת "לא תשא" מְיַשרת אל זה , ואזהרת "לא יהיה לך" מקפת על זה בעצמותה . והצואה בהאמנת השם יתעלה היא מקפת על עשיית הטוב בדעות. וידמה שיהיה "לא תשא" משותף גם כן בין המדות והדעות , אלא שכבר סמכה אותו התורה ל"לא יהיה לך" לסבה שזכרנו אצל באורנו זה הפסוק (שם , ז) . וראוי שתדע , שהחטא שיֵחשב שיהיה יותר קטן , ראוי שתִקדם בו האזהרה , כי זה ממה שיהיה סבה אל שיֵקל לאנשים לעשותו , כי לא יחשבו להם עון בזה. וכן הוא מבואר , שהחטא שיתכן שיֵעשה בקלות יותר , הוא ראוי שתקדם האזהרה בו. וכאשר התישב זה כלו , הנה נאמר שלא ימָנע החטא במדות משיהיה במחשבה או בדבור או במעשה. והנה החטא אשר במחשבה - כאלו תאמר שיתאוה האדם בית רעהו - הוא מה שיֵחשב שאין בו מרי , כי לא עשה דבר בתאותו זאת; והנה זאת התאוה והחמדה הם מביאים לנִאוּף או לגנבה או לרציחה , כאשר לא יוכל להשיג מבוקשו בזולת זה האופן! ולזה היתה זאת האזהרה קודמת בסדר לשאר האזהרות אשר בהסרה מהרע מהמדות. והוא מבואר , שהדבור אינו ממה שיֵחשב היותו מעשה אצל האנשים; ולזה יֵקל יותר לאנשים ההזק לזולתם בדבור מההזק במעשה , עד שמי שיקשה בעיניו הכותו רעהו , יקל לו להזיק בדבורו באופן שתקרה ממנו הרציחה , כי יחשב שהוא לא פעל דבר , וזה מבואר מאד. ולזאת הסבה היתה קודמת בסדר האזהרה על החטא שיהיה בדבור על האזהרה על החטא שיהיה במעשה. ולפי שהיותר חזק שבחטא שיהיה בדבור הוא הדבור שיביא בהכרח למעשה לפי הדבור ההוא , כמו הענין בעדות שיהיה בפני בית דין עד שכבר יקרה ממנו הרציחה - כאלו תאמר: כאשר העיד על איש - מה שהרג את הנפש - הנה זכרה התורה החטא שיהיה יותר חזק בדבור , והוא עדות שקר. והנה תחת האזהרה הזאת היא הליכת רכיל ולשון הרע (ראה וי' יט , טז) , ושאר מה שיגיע בו ההפסד בקבוץ המדיני מפני החטא אשר בדבור. והוא מבואר , שמי שירגיל לשלח רסן לשונו ברכילות ולשון הרע , יקרה לו שיקל מפני זה לשלח רסן לשונו להעיד עדות שקר. ומזה המקום יתבאר , שאין ראוי לאדם , כשישבע על הדברים שבינו לחברו , שישבע על שקר (ראה שם , יב) , כי הוא כמו עֵד בזה הענין , עַד שכבר יחתך הדין על פיו; ואולם בזה הענין בא חטא אחר בדעות , ובאה האזהרה בו בדבור "לא תשא" (שמ' כ , ז). ואחר שזכר החטא שיהיה במחשבה ובדבור , זכר החטא שיהיה במעשה. והנה החטא שיהיה במעשה יהיה כשתגיע ממנו הנאה לשני החלקים , או לאחד מהם לבד; והחטא אשר תגיע בו הנאה לשני החלקים יֵקל הֵעשותו יותר , כי בפועל ההוא התחלה לכל אחד מהחלקים. והמשל , כי המשגל , להיות בו הנאה לזכר ולנקבה , כבר תהיה התחלת הפועל בו לזָכָר , רוצה לומר , שיתעורר לבקש זה מהנקבה ; וכבר תהיה גם כן התחלתו מהנקבה מצטרף לזה , כי יקל לאחד מהם להשמע לחברו , להיות בזה הנאה לכל אחד מהם. ולזה הקדים האזהרה בענין מה שיחטא האדם במשגל , שיש בו הנאה לזכר ולנקבה. והזהיר ביותר קשה שבזה הסוג , והוא המשגל שיהיה עם העריות; והיתה זאת האזהרה מקפת על כל מה שבזה הסוג. וזה , כי מי שירגיל בזה הפועל המגונה , יקרה לו מרוב התפתותו בו שיבא על העריות שהזהירה התורה עליהם (ראה וי' יח; כ) ; ולזה היתה האזהרה על בעילת העריות מקפת על האזהרה על בעילת שאר הנשים אשר הוזהר מבעילתם. ואשר תגיע בו הנאה לאחד משני החלקים לבד יהיה אם בשיגיע בו היזק לחברו בזולת ידיעתו , או בידיעתו. והנה , מה שיגיע בו היזק לחברו בזולת ידיעתו יהיה הֵעשותו יותר קל ממה שיגיע בו הזק לו בידיעתו; כאלו תאמר , שהגנבה יקל העשותה יותר מהגזלה , כי הנגזל יתנגד לגוזל בענין גזלתו , ומי שנגנב לו דבר לא יתנגד לגנב בזה הפועַל , כי לא ידע. ולזה תקדם בַּסדר האזהרה על הגנבה לאזהרה אשר תהיה על ההיזקים שיגיעו מהאדם לחברו בידיעתו , כמו הרציחה ומה שידמה לה. והנה הקשה שבזה הסוג הוא מה שיגנֹב בידים , ושיהיה עם זה הנגנב נפש אדם; ולזה באה האזהרה על הגנבה אשר בזה האופן , והיא מקפת על מה שבזה הסוג מההזיקים , לפי שמי שלא ישמר מהזיק לחברו בזה האופן , יקרה לו שיקל לו לגנוב נפש מישראל. והנה תחת זה הסוג הוא גנבת ממון (ראה וי' יט , יא) ושליחוּת יד בפקדון (ראה וי' ה , כא) וההִמנע מהשיב אבדה (ראה דב' כב , א) , כי בזה יגיע היזק לחברו בזולת ידיעתו. וכן ההִמנע מנתינת מתנות כהונה ולוייה (ראה תוס' חלה ב , ח) ומתנות עניים (ראה וי' יט , ט - י; דב' כד , יט) , וההמנע מלשלם נדריו (ראה דב' כג , כב) וההשתמשות בקדשים (ראה דב' יב , יז) הוא תחת זה הסוג; ובכלל - כל מה שהיה בו היזק לזולתו בזולת ידיעתו. ואולם החטא שיגיע בו היזק לחבירו בידיעתו , הנה היותר קשה שבזה הסוג הוא הרציחה , היה שתהיה לעצמו או לזולתו; ולזה באה בזה הסוג האזהרה על הרציחה. ותחת זה הסוג הוא כל מה שיהיה סבה להביא היזק לאדם או לזולתו בידיעתו. וזה , כי מי שיקל בהבאת ההיזקים לאנשים בזה האופן , יקרה לו שיקל בהריגת האנשים , ויביאהו זה גם כן אל שיקל בהריגת עצמו , לְרוב היותו מורגל בהמצאת ההזיקים. והנה תחת זה הסוג הוא האזהרה משנאת אחיו בלבבו (ראה וי' יט , יז) ומהנקימה והנטירה (ראה שם , יח) , ומה שידמה לזה ממה שיביא האדם להזיק לחברו. וכן תחת זה הסוג הוא עשיית מעקה (ראה דב' כב , ח) , והאזהרה מהמצאת הדברים המזיקים , כמו שור המזיק והבור (ראה שמ' כא) והבערת הבְּעֵרה (ראה שמ' כב , ה) ומה שידמה להם. והנה תחת זה הסוג הוא גם כן ההִשמר מאכילת הדברים המזיקים , והם המאכלות האסורות אשר זכרה התורה , כמו הבהמה שאינה מפרסת פרסה ומעלת גרה והדג שאין בו סנפיר וקשקשת ומה שידמה להם , כי הם מזיקים לאדם , כמו שנבאר בגזרת השם אצל באורנו האזהרות ההם (וי' יא , ח - כב). וכן תחת זה הסוג הוא שלוח קצת הטמאים , כמו הצרוע והזב (ראה במ' ה , ב) , כי יבא מהם היזק לאשר יהיו אצלם. ותחת זה הסוג תהיינה גם כן קצת הטמאות , לזאת הסבה בעינה. ואולם הטמאות אשר לא תהיינה להסרת ההזיקים , אבל להרחקה מההִמשך אחר ההנאות הגופיות , הם תחת "לא תנאף" (שמ' כ , יג). ולזה תהיה מצות נזירות וענין זולל וסובא תחת "לא תנאף" , כי להם רושם בענין הניאוף , כמו שיתבאר מעניינם אצל המאמר בהם (ראה פירושו במ' ו , ב; דב' כא , יח) ; ואולם מצד מה שאין הבן שומע בקול אביו ובקול אמו , הוא תחת דבור "כבד את אביך ואת אמך" וגו' (שמ' כ , יב). ומה שיהיה מהטמאות להעיר על פנות התוריות , הם תחת דבור "אנכי יי' אלהיך" , כי זה כל פרי הדעות ותכליתם . ולפי שכבר נשלמה האזהרה בזה האופן מעשיית הרע במדות בכל הפנים שאפשר , בא אחר כן הצווי בעשיית הטוב במדות , והוא: שיגיע האדם לכל בעל - חֹק חֻקו. ובא הצווי בזה בַּיותר ראוי מהם וביותר נבחר אצל האנשים כלם , והוא כבוד ההורים , כי זה מקיף על כל מה שבזה הסוג. וזה , כי מי שלא ירגיל עצמו לתת לכל הדברים חקם , יקרה לו שלא יתן להוריו חקם מהכבוד , ובזה הפסד מבואר לאנשים כלם; עם שכבר ימשך מכבוד ההורים , שיקבל מוסרם ויקנה בזה המדות . ותחת זה הסוג הוא שיירא האדם מהוריו (ראה וי' יט , ג) , וממנהיגי המדינה כמו המלכים והשופטים והחכמים , ושיכבד אותם. ותחת זה הסוג הוא גם כן שיתן האדם שכר השכיר (ראה שם , יג) , ושישיב הפקדון אשר הפקַד אתו ומה שידמה לזה. ותחת זה הסוג גם כן הוא שייטיב האדם לדלים האמללים מאשר הביא אלוה בידו (ע"פ איוב יב , ו) , כי זה כמו חק לו כשיתבונן בדרכי השם יתעלה , שייטיב לכל אחד מהנמצאות בתכלית מה שאפשר , ושם גם כן בטבע הנמצאות שישפיע אחד מהם לחברו ממה שחננו השם יתעלה מהשלמות. והנה תחת זה הסוג הוא ההלואה לדלים (ראה שמ' כב , כד) , ותת להם צדקה די מחסורם (ראה דב' טו , ח) , והשבת העבוט (ראה שם כד , יג) , והשמטת כספים (ראה שם טו , ב) וענין השמִטה והיובל ושלוח עבדים (ראה וי' כה) , ומתנות עניים בכללם , ומתנות כהונה ולוייה (ראה במ' יח) , ומה שידמה לזה. ובהיות הענין כן הוא מבואר , שאלו המצות הששה האחרונות הם מקיפות על כל המצות שתהיינה בהסרת הרע ובעשיית הטוב במדות , וזה גם כן בהדרגה וסדור ישר , כמו שבארנו. ואחר כן זכר מה שיש בו מבוא למדות ולדעות במצות , כמו המועדים והדומה להם , וזכר היותר חזק מהם - והוא השבת , לפי שמי שיזלזל במועדים יבוא לזלזל בשבת. ובזה האופן היתה האזהרה מעשיית מלאכה בשבת מקפת על שמירת המועדים בכללם. והנה תחת זה הסוג הוא ענין הקדשים , אשר בו מבוא למדות ולדעות; כמו הקדשת המקדש על מדרגותיו והקדשת שאר ההקדשים על מדרגותיהם , אשר בהם תועלת במדות ובדעות. וזה יתבאר באור יותר שלם מדברינו במועדים ובענין הקרבנות והקדשים והמקדש. ואחר זה זכר מה שיש באלו המצות מעשיית הטוב , כאלו תאמר: השביתה ביום השבת והזכירה לקדשו. וזה מקיף גם כן על השביתה במועדים וזכירתם לקדשם , ונהוג הקדושה במה שקדשו השם יתעלה לזאת הסבה; ואמנם זכר השבת , להיותו החזק שבדברים אשר בזה הסוג. ואחר שהשלים בדבור "זכור את יום השבת לקדשו" (שמ' כ , ח) ההקפה על כל מה שבזה הסוג המשותף למדות ולדעות מהמצות , שב להזהיר על ההסרה מהרע בדעות. והנה החזק שבאלו הדברים הוא מה שהיה בעצם השם יתעלה. והנה ימצא בזה הסוג מה שיקל מאד לאנשים , כמו ההשבע בשמו לשקר ולשוא , שהוא מביא לבזות השם יתעלה ולהקל בו , כמו שבארנו (בה"פ שמ' כ , ז). ולזה הקדים האזהרה בו; עם שבזה גם כן מבוא - מה במדות , אלא שמה שיש בו מההסרה מהרע במדות הוא נכלל באזהרת "לא תענה" (שמ' כ , יג) , כמו שזכרנו. ואחר זה זכר האזהרה מנתינת האלהות לזולתו. ותחת זה הסוג הוא ענין העוננות והנַחַש והכשוף ומה שידמה להם , כמו שנבאר בגזרת השם אצל המאמר באלו המצות (וי' יט , כו; דב' יח , י) , ובמה שינהג מנהגם. ואחר שהשלים לזכור מה שיסיר מהרע בדעות , צוה על עשיית הטוב בדעות; וזכר החזק שבהם , והוא ההאמנה בשם יתעלה. והנה תקיף זאת המצוה על מה שהיה מהמצות שיביא להאמין בשם יתעלה , כמו עבודתו ויראתו (ראה דב' ו , יג) ואהבתו (ראה שם , ה) , וההליכה בדרכיו (ראה דב' כח , ט) , וההאמנה בשהוא אחד (ראה דב' ו , ד) , וההאמנה בדברי נביאיו (ראה דב' יח , טו) , ובניית בית המקדש על האופן שהתבאר בתורה , ותפלין ומזוזה וקריאת שמע וההגייה בתורה (ראה דב' ו , ו - ט) , ומה שידמה לזה מהמצות המישרות לידיעת השם יתעלה ולדעות האמתיות. ובכאן נשלמה הסבה בסדור עשרת הדברים , והתבאר שהם מקיפים במצות התוריות בכללם. ונשוב אל מה שהיינו בו מהבאור. (טו-טז) אמר , שכל העם ראו אלו הדברים המרעידים שהיו במעמד הר סיני , בעת השמיע להם השם יתעלה עשרת הדברים האלו במה שחדש על דרך המופת מקול הדברים בענן , והם הקולות והלפידים וקול השופר וההר שהיה עשן. ונתרחקו מפני זה מהר סיני , כי יראו מאד מהשם יתעלה , לְמה שראו מעוצם נפלאותיו שם וגודל מעלתו , עד שייראו שימותו מפני מה שראו בעיניהם מכבוד השם יתעלה. ולזה אמרו אל משה אחר שמעם עשרת הדברים באמצעות קול הדברים שחדש השם יתעלה בענן: דבר אתה עמנו ונשמעה - רוצה לומר: ונאמין דבריך ונקבל אותם , ואל ידבר עמנו השם יתעלה בזה האופן הנפלא , פן נמות מפני חסרוננו והיותנו בלתי ראויים לראות כבודו ולשמוע דבריו. והנה כמו זה אמר מנוח: "מות נמות כי אלהים ראינו" (שו' יג , כב) , ולזה אמר במשנה תורה "השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי" (דב' ד , לג). (יז) ויאמר משה אל העם: אל תיראו , כי לא הראה אתכם השם יתעלה אלו הנפלאות , בכבודו אשר ירד בענן , להמיתכם; אבל עשה זה לרומם אתכם בזאת התורה הנפלאה , כי זה יהיה סבה אל שתקבלוה; והראה לכם גם כן אלו הענינים המרעידים כדי שתיראו ממנו ותלכו בתורתו , בעבור מה שנתבאר לכם מגָדלו ועָצמו והפלגת גבורתו לעשות כל אשר יחפוץ. (יח) והנה אחר זה עמד העם מרחוק , כי לא היה רצונם לשמוע עוד דברי התורה כי אם על יד משה; ומשה נגש אל עב הענן , אשר היה מגיע לו שם השפע האלהי. וראוי שתדע , כי אלו עשרת הדברים הגיעו למשה בנבואה , ובעת הגיעם אליו היה מתחדש קול דברים מתוך האש , מגיד אותם לישראל; כמו שאמר "והאלהים יעננו בקול" (שמ' יט , יט) - רוצה לומר , שמה שהיה מדבר אליו היה מגיע לו עם קול מוחש , היה מתחדש אז; ולזה אמר במשנה תורה "את הדברים האלה דבר יי' אל כל קהלכם בהר מתוך האש" (דב' ה , יט). ואולם מה שאמרו רבותינו ז"ל (מכות כד , א): "אנכי" ו"לא יהיה לך" (לעיל , ב , ג) מפי הגבורה שמענום - הוא נאמר על צד הדרש , כי הם בלי ספק שמעו אותם כלם מפי הגבורה , כמו שבארנו. ואולם נאמר זה למצוא רמז על דרך הגימטריא במניין מצות התורה , שהם שש מאות ושלש עשרה , לפי מה שהסכים רבי שמלאי בדרש ההוא (ראה מכות כג , ב) ; וכאשר הוקשה להם כי 'תורה' לא יהיה על דרך הגימטריא כי אם שש מאות ואחת עשרה , אמרו זה המאמר. (יט-כ) ויאמר יי' אל משה: כה תאמר אל בני ישראל: אתם ראיתם כי מן השמים הגעתי דברי אליכם באש , כי לא ראיתם בהר כל תמונה (ראה דב' ד , יב - טו); וזה ממה שיתבאר לכם ממני שאינני גוף וגויה , ולזה ראוי לכם שלא תעבדו לאחד מהנמצאות הבעלי גוף. ולפי שכבר הזהיר בזה בביאור בדבור "לא יהיה לך" (לעיל , ג) , שב להזהיר בכאן במה שיביא לעבוד אחד מהנמצאים הבעלי גוף , ואמר: לא תעשון בבניני בית המקדש צורות לנוי של כסף או של זהב שיביא לחשב בהם שיהיו אלוהות , כמו צורות האדם וצורות הכוכבים ומלאכי השרת , לפי מה שיחשבו האנשים שתהיה צורתם , כי אלו יתכן שיטעו בהם האנשים ויחשבו שיהיו אלוהות , לעוצם מעלתם על שאר הנמצאות ולהיותם בעלי שכל. ואעפ"י שכבר באה המצוה לעשות שם "שנים כרובים זהב" (שמ' כה , יח) שהם על צורת בן אדם , הנה הזהיר מעשות מהם יותר , כמו שנתבאר במכילתא (מכיל' יתרו בחדש י); עם שהשם יתעלה התחכם ששׂם ענינם באופן שאין לטעות בהם שיהיו אלוהות , כמו שנבאר במה שיבא בגזרת השם (ראה התועלת בדעות בענין המקדש וכליו , בקובץ תועלות לרלב"ג , שמ' כה , א - כז , יט). וראוי שתדע , כי צורת האדם לא יעברו על עשייתה אם לא היתה בולטת , כי אינה תמונת האדם לפי מה שיורגש ממנו בזולת זה האופן , וזה כמבואר בנפשו. ואולם צורת כוכבים ומזלות , הנה יעברו עליה אעפ"י שהיא שטוחה , כי צורתם היא שטוחה לפי מחשבת האנשים; וכן צורות מלאכי השרת אשר יסכימו האנשים בהם , יעברו על עשייתה אעפ"י שהיא שטוחה , לפי שאין להם צורות ותמונות על דרך האמת (ראה מש"ת ע"ז ג , י - יא). (כא) מזבח אדמה תעשה לי - רוצה לומר , שיהיה מחובר לקרקע; שלא תבנהו על גבי כיפין - והם בנינים יהיה חלול תחתיהם , כמו מערה - ולא על גבי עמודים (ראה מכיל' יתרו בחדש יא) , כדי שלא תתן התנשאות ורוממות למה שתעבד בו השם יתעלה; כי זה יביא לחשב שתהיה העבודה לתמונה ההיא. והנה אצל המזבח בעזרה תזבח עולותיך ושלמיך , וצאנך ובקרך שיהיו קדשים , כמו הענין בעולות ושלמים; ואולם המקומות שתהיה בהם זביחת הקדשים בעזרה יתבארו בגזרת השם בחומש ויקרא (א - ז). וזה , כי בכל המקום אשר יהיה שמי נזכר , שם תדבק השגחתי ואברכך , היה המקום גבוה או שָפָל , כי עיני משוטטות בארץ לדעת כל אשר בארץ (ע"פ דה"ב טז , ט; ש"ב יד , כ) , ואם אני בתכלית הגובה; ולזה לא ארצה שיהיה המזבח נפרד מהארץ. (כב-כג) ואם יגיע העת שתבנה לי מזבח אבנים , וזה יהיה אחרי התישבך בארץ ― כי במדבר עשו מזבח נחשת , כמו שיתבאר אחר זה (שמ' לח , א - ז) , כדי שיוכלו להעתיקו עמהם בלכתם במדבר; ואמנם אחר זה צֻוו לעשות מזבח אבנים , כמו שאמר "אבנים שלמות תבנה את מזבח יי' אלהיך" (דב' כז , ו) ― הנה תחוייב אז להמנע שלא תבנה האבנים ההם בבניניך אם יהיו אבני גזית , כי מפני שהנפת חרבך על האבן ההיא , חללת אותה. ולא תעלה במעלות על מזבחי , אבל יהיה המקום שתעלה בו למזבח בזולת מעלות , ויהיה הולך במדרון באופן שתעלה בו בזולת מעלות , כדי שלא תצטרך לעשות פסיעה רחבה , שתגלה ערותך עליו; אבל תעלה בו עקב בצד גודל בזולת הרחבת הרגלים. ואעפ"י שיהיו להם מכנסים לכסות בשר ערוה , הנה רצה השם יתעלה , לכבודו , שלא יראו מכנסיהם המקום ההוא אשר יעלו בו על המזבח (ראה מכיל' יתרו בחדש יא). וראוי שתדע , כי המזבח יחוייב שיבָּנה מאבנים שלמות (ראה דב' כז , ו) , שלא יהיה בהם חסרון; ולזה הוא מבואר , שאם היה באבן חסרון מוחש , הנה האבן ההיא פסולה לבניין המזבח. וזה החסרון הוא כדי שתחגור בה צפורן (ראה חולין יח , א) , כי כשהיתה בזה האופן איננה שלימה לפי המוחש. וכן אין ראוי שיפסלו ממנה דבר באופן שתהיה גזית , כי כשהיתה בזה התואר איננה שלימה , ואעפ"י שאין בה פגימה; ולזה אמר: לא תבנה אתהן גזית - לעבור עליה ב'לא תעשה'. והנה אם נגע בה הברזל , אעפ"י שנשארה שלימה , הנה האבן ההיא פסולה , שנאמר: כי חרבך הנפת עליה ותחללה - רוצה לומר , שבהנפת החרב עליה לפסלה היא מחוללת. וראוי שתדע , שאם שׂם במזבח קצת מהאבנים אבני גזית , או שנגע בהם ברזל , הנה האבנים ההם פסולות לעבודה , אך המזבח איננו פסול , כי בשאר האבנים יתכן שתעשה שם העבודה; שנאמר: ותחללה - רוצה לומר שהיא מתחללת , ואין המזבח כולו מתחלל בעבורה (ראה משנה מדות ג , ד). ואולם שאר בניין בית המקדש לא מנעה התורה לבנות גזית; ומה שאמר "ומקבות והגרזן וכל (בנוסחנו: כל) כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו" (מ"א ו , ז) אינו מורה שלא יבנוהו גזית , כי בבית לא נשמע אבל בחוץ נשמע , כמו שבארו במכילתא (מכיל' יתרו בחדש יא). (התועלות לשמ' כ , א - כג , בקובץ תועלות לרלב"ג).