מאגר הכתר שמות פרק כא עם פירוש רש"י

פרק כא
{פרשת משפטים} [א] וְאֵ֙לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תָּשִׂ֖ים לִפְנֵיהֶֽם:
[ב] כִּ֤י תִקְנֶה֙ עֶ֣בֶד עִבְרִ֔י שֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים יַעֲבֹ֑ד וּבַ֨שְּׁבִעִ֔ת יֵצֵ֥א לַחָפְשִׁ֖י חִנָּֽם:
[ג] אִם־בְּגַפּ֥וֹ יָבֹ֖א בְּגַפּ֣וֹ יֵצֵ֑א אִם־בַּ֤עַל אִשָּׁה֙ ה֔וּא וְיָצְאָ֥ה אִשְׁתּ֖וֹ עִמּֽוֹ:
[ד] אִם־אֲדֹנָיו֙ יִתֶּן־ל֣וֹ אִשָּׁ֔ה וְיָלְדָה־ל֥וֹ בָנִ֖ים א֣וֹ בָנ֑וֹת הָאִשָּׁ֣ה וִילָדֶ֗יהָ תִּֽהְיֶה֙ לַֽאדֹנֶ֔יהָ וְה֖וּא יֵצֵ֥א בְגַפּֽוֹ:
[ה] וְאִם־אָמֹ֤ר יֹאמַר֙ הָעֶ֔בֶד אָהַ֙בְתִּי֙ אֶת־אֲדֹנִ֔י אֶת־אִשְׁתִּ֖י וְאֶת־בָּנָ֑י לֹ֥א אֵצֵ֖א חָפְשִֽׁי:
[ו] וְהִגִּישׁ֤וֹ אֲדֹנָיו֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְהִגִּישׁוֹ֙ אֶל־הַדֶּ֔לֶת א֖וֹ אֶל־הַמְּזוּזָ֑ה וְרָצַ֨ע אֲדֹנָ֤יו אֶת־אָזְנוֹ֙ בַּמַּרְצֵ֔עַ וַעֲבָד֖וֹ לְעֹלָֽם: ס
[ז] וְכִֽי־יִמְכֹּ֥ר אִ֛ישׁ אֶת־בִּתּ֖וֹ לְאָמָ֑ה לֹ֥א תֵצֵ֖א כְּצֵ֥את הָעֲבָדִֽים:
[ח] אִם־רָעָ֞ה בְּעֵינֵ֧י אֲדֹנֶ֛יהָ אֲשֶׁר־לֹ֥א ל֥וֹ יְעָדָ֖הּ וְהֶפְדָּ֑הּ לְעַ֥ם נָכְרִ֛י לֹא־יִמְשֹׁ֥ל לְמָכְרָ֖הּ בְּבִגְדוֹ־בָֽהּ:
[ט] וְאִם־לִבְנ֖וֹ יִיעָדֶ֑נָּה כְּמִשְׁפַּ֥ט הַבָּנ֖וֹת יַעֲשֶׂה־לָּֽהּ:
[י] אִם־אַחֶ֖רֶת יִֽקַּֽח־ל֑וֹ שְׁאֵרָ֛הּ כְּסוּתָ֥הּ וְעֹנָתָ֖הּ לֹ֥א יִגְרָֽע:
[יא] וְאִ֨ם־שְׁלָשׁ־אֵ֔לֶּה לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה לָ֑הּ וְיָצְאָ֥ה חִנָּ֖ם אֵ֥ין כָּֽסֶף: ס
[יב] מַכֵּ֥ה אִ֛ישׁ וָמֵ֖ת מ֥וֹת יוּמָֽת:
[יג] וַֽאֲשֶׁר֙ לֹ֣א צָדָ֔ה וְהָאֱלֹהִ֖ים אִנָּ֣ה לְיָד֑וֹ וְשַׂמְתִּ֤י לְךָ֙ מָק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יָנ֖וּס שָֽׁמָּה: ס
[יד] וְכִי־יָזִ֥ד אִ֛ישׁ עַל־רֵעֵ֖הוּ לְהָרְג֣וֹ בְעָרְמָ֑ה מֵעִ֣ם מִזְבְּחִ֔י תִּקָּחֶ֖נּוּ לָמֽוּת: ס
[טו] וּמַכֵּ֥ה אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת: ס
[טז] וְגֹנֵ֨ב אִ֧ישׁ וּמְכָר֛וֹ וְנִמְצָ֥א בְיָד֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת: ס
[יז] וּמְקַלֵּ֥ל אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת: ס
[יח] וְכִֽי־יְרִיבֻ֣ן אֲנָשִׁ֔ים וְהִכָּה־אִישׁ֙ אֶת־רֵעֵ֔הוּ בְּאֶ֖בֶן א֣וֹ בְאֶגְרֹ֑ף וְלֹ֥א יָמ֖וּת וְנָפַ֥ל לְמִשְׁכָּֽב:
[יט] אִם־יָק֞וּם וְהִתְהַלֵּ֥ךְ בַּח֛וּץ עַל־מִשְׁעַנְתּ֖וֹ וְנִקָּ֣ה הַמַּכֶּ֑ה רַ֥ק שִׁבְתּ֛וֹ יִתֵּ֖ן וְרַפֹּ֥א יְרַפֵּֽא: ס
[שני] [כ] וְכִֽי־יַכֶּה֩ אִ֨ישׁ אֶת־עַבְדּ֜וֹ א֤וֹ אֶת־אֲמָתוֹ֙ בַּשֵּׁ֔בֶט וּמֵ֖ת תַּ֣חַת יָד֑וֹ נָקֹ֖ם יִנָּקֵֽם:
[כא] אַ֥ךְ אִם־י֛וֹם א֥וֹ יוֹמַ֖יִם יַעֲמֹ֑ד לֹ֣א יֻקַּ֔ם כִּ֥י כַסְפּ֖וֹ הֽוּא: ס
[כב] וְכִֽי־יִנָּצ֣וּ אֲנָשִׁ֗ים וְנָ֨גְפ֜וּ אִשָּׁ֤ה הָרָה֙ וְיָצְא֣וּ יְלָדֶ֔יהָ וְלֹ֥א יִהְיֶ֖ה אָס֑וֹן עָנ֣וֹשׁ יֵעָנֵ֗שׁ כַּאֲשֶׁ֨ר יָשִׁ֤ית עָלָיו֙ בַּ֣עַל הָאִשָּׁ֔ה וְנָתַ֖ן בִּפְלִלִֽים:
[כג] וְאִם־אָס֖וֹן יִֽהְיֶ֑ה וְנָתַתָּ֥ה נֶ֖פֶשׁ תַּ֥חַת נָֽפֶשׁ:
[כד] עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן שֵׁ֖ן תַּ֣חַת שֵׁ֑ן יָ֚ד תַּ֣חַת יָ֔ד רֶ֖גֶל תַּ֥חַת רָֽגֶל:
[כה] כְּוִיָּה֙ תַּ֣חַת כְּוִיָּ֔ה פֶּ֖צַע תַּ֣חַת פָּ֑צַע חַבּוּרָ֕ה תַּ֖חַת חַבּוּרָֽה: ס
[כו] וְכִֽי־יַכֶּ֨ה אִ֜ישׁ אֶת־עֵ֥ין עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ־אֶת־עֵ֥ין אֲמָת֖וֹ וְשִׁחֲתָ֑הּ לַחָפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת עֵינֽוֹ:
[כז] וְאִם־שֵׁ֥ן עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ־שֵׁ֥ן אֲמָת֖וֹ יַפִּ֑יל לַֽחָפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת שִׁנּֽוֹ: פ
[כח] וְכִֽי־יִגַּ֨ח שׁ֥וֹר אֶת־אִ֛ישׁ א֥וֹ אֶת־אִשָּׁ֖ה וָמֵ֑ת סָק֨וֹל יִסָּקֵ֜ל הַשּׁ֗וֹר וְלֹ֤א יֵֽאָכֵל֙ אֶת־בְּשָׂר֔וֹ וּבַ֥עַל הַשּׁ֖וֹר נָקִֽי:
[כט] וְאִ֡ם שׁוֹר֩ נַגָּ֨ח ה֜וּא מִתְּמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֗ם וְהוּעַ֤ד בִּבְעָלָיו֙ וְלֹ֣א יִשְׁמְרֶ֔נּוּ וְהֵמִ֥ית אִ֖ישׁ א֣וֹ אִשָּׁ֑ה הַשּׁוֹר֙ יִסָּקֵ֔ל וְגַם־בְּעָלָ֖יו יוּמָֽת:
[ל] אִם־כֹּ֖פֶר יוּשַׁ֣ת עָלָ֑יו וְנָתַן֙ פִּדְיֹ֣ן נַפְשׁ֔וֹ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יוּשַׁ֖ת עָלָֽיו:
[לא] אוֹ־בֵ֥ן יִגָּ֖ח אוֹ־בַ֣ת יִגָּ֑ח כַּמִּשְׁפָּ֥ט הַזֶּ֖ה יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ:
[לב] אִם־עֶ֛בֶד יִגַּ֥ח הַשּׁ֖וֹר א֣וֹ אָמָ֑ה כֶּ֣סֶף׀ שְׁלֹשִׁ֣ים שְׁקָלִ֗ים יִתֵּן֙ לַֽאדֹנָ֔יו וְהַשּׁ֖וֹר יִסָּקֵֽל: ס
[לג] וְכִֽי־יִפְתַּ֨ח אִ֜ישׁ בּ֗וֹר א֠וֹ כִּֽי־יִכְרֶ֥ה אִ֛ישׁ בֹּ֖ר וְלֹ֣א יְכַסֶּ֑נּוּ וְנָֽפַל־שָׁ֥מָּה שּׁ֖וֹר א֥וֹ חֲמֽוֹר:
[לד] בַּ֤עַל הַבּוֹר֙ יְשַׁלֵּ֔ם כֶּ֖סֶף יָשִׁ֣יב לִבְעָלָ֑יו וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה־לּֽוֹ: ס
[לה] וְכִֽי־יִגֹּ֧ף שֽׁוֹר־אִ֛ישׁ אֶת־שׁ֥וֹר רֵעֵ֖הוּ וָמֵ֑ת וּמָ֨כְר֜וּ אֶת־הַשּׁ֤וֹר הַחַי֙ וְחָצ֣וּ אֶת־כַּסְפּ֔וֹ וְגַ֥ם אֶת־הַמֵּ֖ת יֶחֱצֽוּן:
[לו] א֣וֹ נוֹדַ֗ע כִּ֠י שׁ֣וֹר נַגָּ֥ח הוּא֙ מִתְּמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֔ם וְלֹ֥א יִשְׁמְרֶ֖נּוּ בְּעָלָ֑יו שַׁלֵּ֨ם יְשַׁלֵּ֥ם שׁוֹר֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה־לּֽוֹ: ס
[לז] כִּ֤י יִגְנֹֽב־אִישׁ֙ שׁ֣וֹר אוֹ־שֶׂ֔ה וּטְבָח֖וֹ א֣וֹ מְכָר֑וֹ חֲמִשָּׁ֣ה בָקָ֗ר יְשַׁלֵּם֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְאַרְבַּע־צֹ֖אן תַּ֥חַת הַשֶּֽׂה:

פרק כא
(א) ואלה המשפטים - כל מקום שנאמר 'אלה' , פסל את הראשונים; 'ואלה' - מוסיף על הראשונים (ראה תנח' משפטים , ג): מה הראשונים מסיני אף אילו מסיני. ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח? לומר , שתשים סנהדרין אצל המקדש. אשר תשים לפניהם - אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לא תעלה על דעתך לומר: אשנה להם הפרק שנים או שלשה פעמים , עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה , ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו; לכך נאמר: אשר תשים לפניהם - כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם (ראה מכיל' משפטים נזיקין א). לפניהם - ולא לפני גוים; ואפילו ידעת בדין אחד שהגוים דנין אותו כדיני ישראל , אל תביאהו בערכאות שלהם , שהמביא דיני ישראל לפני גוים מחלל את השם ומיקר שם עבודה זרה להחשיבה , שנאמר "כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים" (דב' לב , לא) - כשאויבינו פלילים זהו עדות לעלוי יראתם. (ב) כי תקנה עבד עברי - עבד שהוא עברי. או אינו אלא עבדו של עברי , עבד כנעני שלקחתוֹ מישראל , ועליו הוא אומר: שש שנים יעבד? ומה אני מקיים "והתנחלתם אותם" (וי' כה , מו) - בלוקח מן הגוי , אבל הלקוח מישראל יוצא בשש!? תלמוד לומר: "כי ימכר לך אחיך העברי" וגו' (דב' טו , יב) - לא אמרתי אלא באחיך (ראה מכיל' משפטים נזיקין א). כי תקנה - מיד בית דין , שמכרוהו בגניבתו , כמה שנאמר "ואם (בנוסחנו: אם) אין לו ונמכר בגנבתו" (שמ' כב , ב). או אינו אלא במוכר עצמו מפני דוחקו , אבל מכרוהו בית דין לא יצא בשש? כשהוא אומר "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך" (וי' כה , לט) , הרי מוכר עצמו אמור , ומה אני מקיים כי תקנה? בנמכר בבית דין. לחפשי - חירות. (ג) אם בגפו יבא - שלא היה נשוי אשה , כתרגומו: "אם בלחודוהי". ולשון בגפו - בכנפו; שלא בא אלא כמות שהוא יחידי בלבושו , בכנף בגדו. בגפו יצא - מגיד שאם לא היה נשוי מתחילה , אין רבו מוסר לו שפחה כנענית להוליד ממנה עבדים (ראה קידושין כ , א). ואם (בנוסחנו: אם) בעל אשה ישראלית הוא , ויצאה אשתו עמו - וכי מי הכניסה , שתצא? אלא מגיד הכתוב , שהקונה עבד עברי חייב במזונות אשתו ובניו (ראה מכיל' משפטים נזיקין א). (ד) ואם (בנוסחנו: אם) אדוניו יתן לו אשה - מכאן שהרשות ביד רבו למסור לו שפחה כנענית להוליד לו ממנה עבדים. או אינו אלא בישראלית? תלמוד לומר: האשה וילדיה תהיה לאדוניה - הא אינו מדבר אלא בכנענית , שהרי העבריה אף היא יוצאה בשש , ואפילו לפני שש אם הביאה סימנים יוצאה , שנאמר "אחיך העברי או העבריה" (דב' טו , יב) - מלמד שאף העבריה יוצאה בשש (ראה מכיל' משפטים נזיקין ב). (ה) את אשתי - השפחה. (ו) אל האלהים - לבית דין , צריך שימלך במוכריו שמכרוהו לו (ראה מכיל' משפטים נזיקין ב). אל הדלת או אל המזוזה - יכול שתהא המזוזה כשירה לרצוע עליה? תלמוד לומר: "ונתת (בנוסחנו: ונתתה) באזנו ובדלת" (דב' טו , יז) - בדלת ולא במזוזה; הא מה תלמוד לומר או אל המזוזה? הקיש דלת למזוזה: מה מזוזה מעומד , אף דלת מעומד (ראה מכיל' משפטים נזיקין ב). ורצע אדניו את אזנו - הימנית. או אינו אלא השמאלית? תלמוד לומר: 'אזן' 'אזן' לגזירה שוה , שנאמר במצורע: "תנוך אוזן... הימנית" (וי' יד , יד). רבי שמעון ברבי היה דורש מקרא זה כמין חומר (ראה מכיל' משפטים נזיקין ב): מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית? אמר הקדוש ברוך הוא: דלת ומזוזה ששמעו והיו עֵדַי במצרים , כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי: "כי לי בני ישראל עבדים" (וי' כה , נה) , ולא עבדים לעבדים , והלך זה וקנה אדון לעצמו , ירצע בפניהם. רבן יוחנן בן זכאי היה דורש מקרא זה כמין חומר (ראה מכיל' משפטים נזיקין ב): מה ראת אוזן לירצע מכל אברים? אמר רבן יוחנן בן זכאי: אזן ששמעה בסיני "לא תגנב" (שמ' כ , יג) , והלך וגנב , תרצע. ואם מוכר עצמו הוא: אזן ששמעה [על הר סיני]: "כי לי בני ישראל עבדים" (וי' כה , נה) , והלך וקנה אדון לעצמו , תלקה. במרצע - 'אלישנא' (בלעז). ועבדו לעולם - עד היובל (ראה שם). או אינו אלא לעולם כמשמעו? תלמוד לומר: "ואיש אל משפחתו תשובו" (וי' כה , י) - מגיד , שחמשים שנה קרויים 'עולם'; ולא שיהא עובדו חמשים שנה , אלא עובדו עד היובל , בין סמוך בין מופלג. (ז) וכי ימכר איש את בתו - בקטנה הכתוב מדבר (ראה מכיל' משפטים נזיקין ג). יכול אפילו הביאה סימנין? אמרת 'קל וחומר': מכורה קודם לכן - יוצאה בסימנים , כמו שכתוב "ויצאה חנם" (להלן , יא) , שאנו דורשין אותו לסימני נערות (ראה קידושין ד , א) , שאינה - מכורה - אינו דין שלא תמכר (ראה ערכין כט , ב)?! לא תצא כצאת העבדים - כיציאת העבדים כנענים שיוצאים בשן ועין (ראה מכיל' משפטים נזיקין א; ג); אבל זו לא תצא בשן ועין , אלא עובדת שש , או עד היובל , או עד סימנים , וכל הקודם קודם לחירותה , ונותן לה דמי עינה או שִנָּה. או אינו אלא: לא תצא כצאת העבדים בשש וביובל? תלמוד לומר: "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה" (דב' טו , יב) - מקיש עבריה לעברי לכל יציאותיו: [מה עברי יוצא בשש וביובל , אף עבריה יוצאה בשש וביובל]; ומהו אומר: לא תצא כצאת העבדים? לא תצא בראשי איברים כעבדים כנעניים (ראה קידושין כ , א). יכול העברי יצא בראשי איברים? תלמוד לומר: "העברי או העבריה" - מקיש עברי לעבריה: מה היא אינה יוצאה בראשי איברים , אף הוא אינו יוצא בראשי איברים (ראה מכיל' משפטים נזיקין א). (ח) אם רעה בעיני אדניה - שלא נשאה חן בעיניו לכנסה. אשר לא יעדה - שהיה לו ליעדה ולהכינה לו לאשה , וכסף קנייתה הוא כסף קדושיה (ראה קידושין יט , א). וכאן רמז לך הכתוב שמצוה ביעוד (ראה מכיל' משפטים נזיקין ג) , ורמז לך שאינה צריכה קדושין אחרים. והפדה - יתן לה מקום לְהִפָּדוֹת ולצאת , שאף הוא מסייע בפדיונה. ומהו מקום שנותן לה? שמגרע בפדיונה כמספר השנים שעשתה אצלו , כאילו היא שכורה אצלו. כיצד? הרי שקנאה במָנֶה , ועשתה אצלו שתי שנים , אומרים לו: יודע הייתה שעתידה לצאת לסוף שש , נמצא שקנית עבודת כל שנה ושנה בששית המנה , והרי עשתה אצלך שתי שנים , הרי שלישית המנה , טול שני שלישי מנה ותצא מאצלך. לעם נכרי לא ימשל למוכרה - אינו רשאי למוכרה לאחר , לא האדון ולא האב (ראה קידושין יח , ב). בבגדו בה - אם בא לבגוד בה , שלא קיים בה מצות ייעוד; וכן אביה , מאחר שבגד בה ומכרה לזה. (ט) ואם לבנו ייעדנה - האדון. מלמד שאף בנו קם תחתיו ליעדה אם ירצה אביו , ואינו צריך לקדשה קדושין אחרים , אלא אומר: הרי את מיועדת לי בכסף שקבל אביך בדמייך (ראה קידושין יט , א). כמשפט הבנות - שאר , כסות ועונה (ראה להלן , י; ראה מכיל' משפטים נזיקין ג). (י) ואם (בנוסחנו: אם) אחרת יקח לו עליה , שארה כסותה ועונתה לא יגרע מן האמה שייעד לה כבר. שארה - מזונות. כסותה - כמשמעו. עונתה - תשמיש (ראה מכיל' משפטים נזיקין ג). (יא) ואם שלש אלה לא יעשה לה - אם אחת משלש אלה לא יעשה לה; ומה הן השלש? ייעדנה לו , או לבנו , או יגרע פדיונה ותצא (ראה מכיל' משפטים נזיקין ג); וזה לא ייעדה לא לו , ולא לבנו , והיא לא היה בידה לפדות עצמה. ויצאה חנם - ריבה לה יציאה לזו יותר ממה שריבה לעבדים; ומה היא היציאה? למדך שתצא בסימנין; תשהא עמו עד שתצא בסימנין , ואם הגיעו שש שנים קודם סימנים , כבר למדנו שתצא , שנאמר "העברי או העבריה ועבדך שש שנים" (דב' טו , יב); ומהו האמור כאן ויצאה חנם? שאם קדמו סימנים לשש שנים תצא בהן. או אינו אומר אלא שתצא בבגרות? תלמוד לומר: אין כסף , לרבות יציאת בגרות (ראה קידושין ד , א). ואם לא נאמרו שניהם , הייתי אומר: ויצאה חנם זה בגרות , לכך נאמרו שניהם , שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק. (יב) ומכה (בנוסחנו: מכה) איש ומת - כמה כתובים נאמרו במיתת רוצחים , ומה שבידי לפרש למה באו כולם אפרש: מכה איש ומת למה נאמר? לפי שנאמר "ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת" (וי' כד , יז) , שומע אני בהכאה בלא מיתה , תלמוד לומר: ומכה איש ומת - אינו חייב אלא בהכאה של מיתה. ואם נאמר מכה איש ולא נאמר "איש כי יכה" (וי' כד , יז) , הייתי אומר: אינו חייב עד שיכה איש , הכה את האשה או את הקטן מניין? תלמוד לומר: "כי יכה כל נפש" - אפילו אשה וקטן. ועוד: אילו נאמר ומכה איש , שומע אני אפילו קטן שהכה והרג יהא חייב , תלמוד לומר: "ואיש כי יכה" (וי' כד , יז) - ולא קטן שהכה. ועוד: "כי יכה כל נפש" - אפילו נְפָלִים במשמע? תלמוד לומר: מכה איש - עד שיכה בן קיימא הראוי להיות איש (ראה מכיל' משפטים נזיקין ד). (יג) ואשר לא צדה - לא ארב , ולא נתכוון. צדה - לשון אורב , וכן הוא אומר "ואתה צודה את נפשי לקחתה" (ש"א כד , יא). ולא יתכן לומר צדה - לשון "הצד ציד" (בר' כז , לג) , שצידת חיות אינו נופל ה"י בפועל שלו , ושם דבר בו 'צַיִד' , וזה שם דבר בו 'צדיה' (ראה במ' לה , כ) , ופועל שלו 'צוֹדֶה' , וזה - פועל שלו 'צָד'. ואומר אני: פתרונו כתרגומו: "ודלא כמן ליה" (ת"א). ומנחם חברו בחלק 'צד ציד' (מחברת: 'צד') , ואין אני מודה לו. ואם יש לחברו באחת מחלקות של 'צד' , נחברנו בחלק "על צד תנשאו" (יש' סו , יב); "צדה אורה" (ש"א כ , כ); "ומלין לצד עלאה ימלל" (דנ' ז , כה) , ואף כאן: אשר לא צדה - לא צידד למצוא לו צד מיתה; ואף זה יש להרהר עליו. סוף דבר: לשון אורב הוא. והאלהים אנה לידו - זימן לידו; לשון "לא תאונה אליך רעה" (תה' צא , י); "לא יאונה לצדיק" (מש' יב , כא); וכן "מתאנה הוא לי" (מ"ב ה , ז) - מזדמן למצא לי עלילה. והאלהים אנה לידו - ולמה תצא זאת מלפניו? הוא שאמר דוד: "כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע" (ש"א כד , יג): "משל הקדמוני" היא התורה , שהיא משל הקדוש ברוך הוא , שהוא קדמונו של עולם. והיכן אמרה תורה "מרשעים יצא רשע"? - והאלהים אנה לידו. [במה הכתוב מדבר?] בשני בני אדם: אחד הרג שוגג , ואחד הרג מזיד , ולא היו עדים בדבר שיעידו; זה לא נהרג , וזה לא גָלה , והקדוש ברוך הוא מזמנן לפונדוק אחד; זה שהרג שוגג , עולה בסולם ונופל על זה שהרג מזיד והורגו , ועדים מעידין אותו ומחייבין אותו גלות; נמצא זה שהרג שוגג גולה , וזה שהרג מזיד נהרג. ושמתי לך מקום - אף במדבר , שינוס שמה. ואיזה מקום קולט? זה מחנה לויה (ראה מכות יב , ב). (יד) וכי יזיד איש - למה נאמר? לפי שנאמר "ומכה (בנוסחנו: מכה) איש" וגו' (לעיל , יב) , שומע אני אפילו גוי , והרופא שהמית , ושליח בית דין שהמית במלקות ארבעים , והאב הרודה את בנו , והרב הרודה את תלמידו , והשוגג!? תלמוד לומר: וכי יזיד - ולא שוגג , על רעהו - ולא על גוי , להרגו בערמה - ולא שליח בית דין והרופא והרודה בנו ותלמידו; שאע"פ שהן מזידין , אין מערימין (ראה מכיל' משפטים נזיקין ד). מעם מזבחי - אם היה כהן ורוצה לעבוד עבודה , תקחנו למות. (טו) ומכה אביו ואמו - לפי שלמדנו על החובל בחבירו שהוא בתשלומין ולא במיתה , הוצרך לומר על החובל באביו שהוא במיתה; ואינו חייב אלא בהכאה שיש בה חבורה (ראה סנה' פה , ב). אביו ואמו - או זה או זה. מות יומת - בחנק (ראה סנה' פה , ב). (טז) וגונב איש ומכרו - למה נאמר? לפי שנאמר "כי ימצא איש גונב נפש" וגו' (דב' כד , ז) , אין לי אלא איש שגנב נפש , אשה או טומטום ואנדרוגינוס שגנבו מניין? תלמוד לומר: וגונב איש ומכרו. ולפי שנאמר כאן וגונב איש , אין לי אלא גונב איש , גונב אשה מניין? תלמוד לומר להלן: "גונב נפש" (דב' כד , ז; ראה מכיל' משפטים נזיקין ה) , לכך הוצרכו שניהם: מה שחיסר זה גילה זה. ונמצא בידו - שראוהו עדים שגנבוֹ ומכרו ונמצא כבר קודם המכירה. מות יומת - בחנק; כל 'מיתה' האמורה בתורה סתם - חנק היא (ראה מכיל' משפטים נזיקין ה). [והפסיק הענין וכתב וגונב איש בין "מכה אביו ואמו" ל"מקלל אביו ואמו" , ונראה לי היינו פלוגתא (ראה סנה' פה , ב): דמר סבר: מקשינן הכאה לקללה , ומר סבר: לא מקשינן]. (יז) ומקלל אביו ואמו - למה נאמר? לפי שנאמר "איש איש אשר יקלל את אביו" (וי' כ , ט) , אין לי אלא איש שקלל את אביו , אשה שקללה את אביה מניין? תלמוד לומר: ומקלל אביו ואמו - סתם , בין איש בין אשה. [אם כן למה נאמר איש אשר יקלל? להוציא את הקטן]. מות יומת - בסקילה; וכל מקום שנאמר "דמיו בו" - בסקילה (ראה סנה' סו , א); ובניין אב לכולם: "באבן ירגמו אותם דמיהם בם" (וי' כ , כז); ובמקלל אביו נאמר בו "דמיו בו" (וי' כ , ט). (יח) וכי יריבן אנשים - למה נאמר? לפי שנאמר "עין תחת עין" (להלן , כד) , לא למדנו אלא דמי איבריו , אבל שבת וריפוי לא למדנו , לכך נאמרה פרשה זו (ראה מכיל' משפטים נזיקין ו). ונפל למשכב - "ויפל לבוטלן" (ת"א) - לחולי שמבטלו ממלאכתו. (יט) על משענתו - על בוריו וכחו. ונקה המכה - וכי עלת על לב שיהרג זה שלא הרג? אלא לימדך כאן שחובשין אותו עד שנראה אם יתרפא זה; וכך משמעו: כשקם זה והולך על משענתו , אז ונקה המכה , אבל עד שלא יקום זה , לא נקה המכה. רק שבתו - ביטול מלאכתו מחמת החולי; ואם קטע ידו או רגלו , רואין את ביטול מלאכתו מחמת החולי כאילו הוא שומר קשואין (ראה ב"ק פה , ב); שהרי אף לאחר החולי אינו ראוי למלאכת יד ורגל , והוא כבר נתן לו מחמת נזקו דמי ידו ורגלו , שנאמר "יד תחת יד רגל תחת רגל" (להלן , כד). ורפא ירפא - [כתרגומו:] ישלם שכר הרופא. (כ) וכי יכה איש את עבדו או את אמתו - בעבד כנעני הכתוב מדבר. או אינו אלא בעברי? תלמוד לומר: "כי כספו הוא" (להלן , כא) - מה כספו קנוי לו עולמית , אף עבד הקנוי לו עולמית (ראה מכיל' משפטים נזיקין ז). והרי היה בכלל "ומכה (בנוסחנו: מכה) איש ומת" (לעיל , יב) , אלא בא הכתוב והוציאו מן הכלל , להיות נדון בדין "יום או יומים" (להלן , כא) , שאם לא מת תחת ידו ושהה מעת לעת - פטור. בשבט - בשיש בו כדי להמית הכתוב מדבר; או אפילו אין בו כדי להמית? תלמוד לומר בישראל: "אם באבן יד אשר ימות בה הכהו" (ראה במ' לה , יז) - והלא דברים קל וחומר: ומה ישראל , חמוּר , אינו חייב עליו אלא אם כן הכהו בדבר שיש בו כדי להמית , ועל אבר שהוא כדי למות בהכאה זו , עבד , הקל , לא כל שכן (ראה מכיל' משפטים נזיקין ז). נקם ינקם - מיתת סייף (ראה שם) , וכן הוא אומר "חרב נוקמת נקם ברית" (וי' כו , כה). (כא) אך אם יום או יומים יעמוד לא יוקם - אם על יום אחד פטור , על יומים לא כל שכן?! אלא יום שהוא כיומים; ואיזה? זה מעת לעת (ראה מכיל' משפטים נזיקין ז). לא יקם כי כספו הוא - הא אחֵר שהכהו , אע"פ ששהה מעת לעת קודם שמת , חייב. (כב) וכי ינצו אנשים - זה עם זה , ונתכוון להכות את חבירו והכה את האשה (ראה מכיל' משפטים נזיקין ח). ונגפו - אין 'נגיפה' אלא לשון דחיפה והכאה , כמו "פן תגוף באבן רגליך" (תה' צא , יב); "בטרם יתנגפו רגליכם" (יר' יג , טז); "ולאבן נגף" (יש' ח , יד). ולא יהיה אסון - באשה (ראה מכיל' משפטים נזיקין ח). ענש (בנוסחנו: ענוש) יענש - לשלם דמי וולדות לבעל (ראה שם) , שָׁמין אותה כמה היתה יפה לימכר בשוק להעלות דמיה בשביל הריונה. ענש יענש - יגבו ממון ממנו (ראה שם); כמו "וענשו אותו מאה כסף" (דב' כב , יט). כאשר ישית עליו וגו' - כשיתבענו הבעל בבית דין להשית עליו עונש על כך. ונתן המכה דמי ולדות. בפלילים - על פי הדיינים (ראה מכיל' משפטים נזיקין). (כג) ואם אסון יהיה - באשה. ונתתה נפש תחת נפש - ורבותינו חלוקים בדבר (סנה' עט , א): יש אומרים: נפש ממש , ויש אומרים: ממון , אבל לא נפש ממש; שהמתכוין להרג את זה והרג את זה פטור ממיתה , ומשלם ליורשין דמיו כמה שהיה נמכר בשוק. (כד) עין תחת עין - סימא עין חבירו , נותן לו דמי עינו כמה שפחתו דמיו לימכר בשוק; וכן כולם , ולא נטילת אבר ממש , כמה שדרשו רבותינו בפרק 'החובל' (ב"ק פד , א). (כה) כויה תחת כויה - מִכְוַת אש (ע"פ וי' יג , כד); ועד עכשיו דבר בחבלה שיש בה פחת דמים , ועכשיו בשאין בה פחת דמים אלא צער , כגון כוואו בשפוד על צפורנו , אומדים כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך (ראה ב"ק פד , ב). פצע - היא מכה המוציאה דם , שפוצע את בשרו , 'נברדורא' בלעז , הכל לפי מה שהיא: אם יש בה פחת דמים נותן נזק , ואם נפל למשכב נותן שֶבֶת ורפוי ובֹשֶת וצער. ומקרא זה יתר הוא , וב'החובל' דרשוהו רבותינו (ב"ק פה , ב) לחייב על הצער אפילו במקום נזק , שאע"פ שנותן לו דמי ידו , אין פוטרין אותו מן הצער , לומר: הואיל וקנה ידו , יש עליו לחותכה [בכל מה שירצה] , אלא אומרים: יש לו לחותכה בסם , שאינו מצטער כל כך , וזה חתכה בברזל וציערו. חבורה - היא מכה שהדם נצרר בה ואינו יוצא , אלא שמאדים הבשר כנגדו; ולשון 'חבורה' - 'טייא' בלעז , כמו "ונמר חברבורתיו" (יר' יג , כג). ותרגומו: "משקופי" - לשון חבטה , 'בטדורא' בלעז; וכן ["שדופות קדים" (בר' מא , ו)] - "שקיפן קדום" (ת"א) - חבוטות ברוח; וכן "על המשקוף" (שמ' יב , כג) - על שם שהדלת נוקש עליו. (כו) את עין עבדו - כנעני (ראה מכיל' משפטים נזיקין ט) , אבל עברי אינו יוצא בשן ועין , כמו שאמרנו: "לא תצא כצאת העבדים" (לעיל , ח). תחת עינו - וכן בעשרים וארבעה ראשי איברים: אצבעות ידים ורגלים , ושתי אזנים , והחוטם , וראש הגויה שהוא גיד האמה (ראה קידושין כה , א). ולמה נאמרו 'שן' ו'עין'? שאם נאמר 'עין' ולא נאמר 'שן' , הייתי אומר: מה עין שנברא עמו , אף כל שנברא עמו , והרי שן לא נברא עמו; ואם נאמר 'שן' ולא נאמר 'עין' , הייתי אומר: אפילו שן תינוק שיש לה חליפין , לכך נאמר 'עין' (ראה קידושין כד , ב). (כח) וכי יגח שור - אחד שור ואחד כל בהמה וחיה ועוף , אלא שדבר הכתוב בהווה. ולא יאכל את בשרו - ממשמע שנאמר סקל (בנוסחנו: סקול) יסקל השור , יודע אני שהוא נבילה , ונבלה אסורה באכילה; אלא מה תלמוד לומר ולא יאכל את בשרו? שאפילו שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה. בהנאה מניין? תלמוד לומר: ובעל השור נקי - כאדם האומר לחברו: יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום; זהו מדרשו (ב"ק מא , א). ופשוטו כמשמעו: לפי שנאמר במוּעָד "וגם בעליו יומת" (להלן , כט) , הוצרך לומר בתם: ובעל השור נקי. (כט) מתמל שלשם - הרי שלש נגיחות. והועד בבעליו - לשון התראה בעדים , כמו "העד העיד בנו האיש" (בר' מג , ג). והמית איש וגו' - לפי שנאמר "כי יגח" (ראה לעיל , כח) , אין לי אלא שהמיתו בנגיחה; המיתו בנשיכה , דחיפה , בעיטה , מניין? תלמוד לומר: והמית. וגם בעליו יומת - בידי שמים; יכול בידי אדם? תלמוד לומר: "מות יומת המכה רוצח הוא" (במ' לה , טז) - על רציחתו אתה הורגו , ואי אתה הורגו על רציחת שורו (ראה כתובות לז , ב). (ל) אם כפר יושת עליו - אם זה אינו תלוי , והרי הוא כמו "אם כסף תלוה את עמי" (שמ' כב , כד) - לשון 'אשר': אשר זה משפטו , שישיתו עליו בית דין כופר. ונתן פדיון נפשו - דמי ניזק , דברי רבי ישמעאל; רבי עקיבא אומר: דמי מזיק (ראה מכיל' משפטים נזיקין י). (לא) או בן יגח - בן שהוא קטן , או בת - קטנה. לפי שנאמר "והמית איש או אשה" (לעיל , כט) , יכול אינו חייב אלא על הגדולים? תלמוד לומר: או בן יגח או בת יגח - לחייב על הקטנים כגדולים. (לב) אם עבד , או אמה - כנענים (ראה מכיל' משפטים נזיקין יא). שלשים שקלים יתן - גזרת הכתוב היא , בין שהוא שוה אלף זוז , בין שאינו שוה אלא דינר (ראה ערכין יד , ב). והשקל משקלו ארבעה זהובים , שהם חצי אוקיא למשקל הישר של קולוניא. (לג) וכי יפתח איש בור - שהיה מכוסה וגילהו. או כי יכרה - למה נאמר? אם על הפתיחה חייב , על הכרייה לא כל שכן!? אלא להביא כורה אחר כורה , שחייב (ראה ב"ק נא , א). ולא יכסנו - הא אם כסהו , פטור (ראה ב"ק נ , א); ובחופר ברשות הרבים דבר הכתוב. שור או חמור - הוא הדין לכל בהמה , שבכל מקום שנאמר "שור או חמור" אנו למדין אותו 'שור' 'שור' משבת , שנאמר "למען ינוח שורך וחמורך" (שמ' כג , יב) - מה להלן כל בהמה וחיה כשור , שהרי נאמר במקום אחר "וכל בהמתך" וגו' (דב' ה , יד) , אף כאן כל בהמה וחיה כשור (ראה ב"ק נד , ב); ולמה נאמר שור וחמור? שור - ולא אדם , חמור - ולא כלים (ראה ב"ק נג , ב). (לד) בעל הבור - בעל התקלה , אע"פ שאין הבור שלו , שעשאו ברשות הרבים , עשאו הכתוב בעליו להתחייב בנזקיו. כסף ישיב לבעליו. ישיב - לרבות שוה כסף , ואפילו סובין (ראה ב"ק ז , א). והמת יהיה לו - לניזק (ראה ב"ק י , ב); ושָׁמין את הנבילה ונוטלה בדמים , ומשלם לו המזיק עליה תשלומי נזקו. (לה) וכי יגף - ידחוף , בין בקרניו בין בגופו בין ברגליו בין שנשכו בשיניו , כולן בכלל 'נגיפה' (ראה מכיל' משפטים נזיקין יב) , שאין 'נגיפה' אלא לשון מכה. שור איש - שור של איש. ומכרו את השור החי - בשָוִין הכתוב מדבר (ב"ק לד , א): שור שוה מאתים שהמית שור שוה מאתים , בין שהנבילה שוה הרבה בין שהיא שוה מעט , כשנוטל זה חצי החי וחצי המת וזה חצי החי וחצי המת , נמצא כל אחד מפסיד חצי נזק שהזיקה המתה; למדנו שהתם משלם חצי נזק , שמן השוין אתה למד לשאינן שוין , שדין התם לשלם חצי נזק , לא פחות ולא יותר. או יכול אף בשאינן שוין בדמיהן כשהן חיים אמר הכתוב וחצו את שניהם? אם אמרת כן , פעמים שהמזיק משתכר הרבה , כשהנבילה שוה לימכר לגוים הרבה יותר מדמי שור המזיק; ואיפשר שאמר הכתוב שיהא המזיק נשכר?! או פעמים שהניזק נוטל הרבה יותר מכדי נזק שלם , שחצי דמי השור המזיק שוין מכל דמי שור הניזק , ואם אמרת כן , הרי תם חמוּר ממועד?! על כרחך לא דיבר הכתוב אלא בשוין , ולמדך שהתם משלם חצי נזק; ומן השוין תלמוד לשאינן שוין , שמשתלם חצי נזקו; ששמין לו הנבילה , ומה שפיחתו דמיו בשביל המיתה יטול חצי הפחת והולך. ולמה אמר הכתוב בלשון הזה , ולא אמר 'ישלם חציו'? ללמד שאין התם משלם אלא מגופו , ואם נגח ומת , אין ניזק נוטל אלא הנבלה; ואם אינה מגעת לחצי נזקו , יפסיד; או שור שוה מנה , שנגח שור שוה חמש מאות זוז , אינו נוטל אלא את השור , שלא נתחייב התם לחייב את בעליו לשלם מן העלייה (ראה ב"ק טז , ב). (לו) או נודע - או לא היה תם , אלא נודע כי שור נגח הוא היום ומתמול שלשם - הרי שלש נגיחות (ראה ב"ק כג , ב). שלם ישלם שור - נזק שלם. והמת יהיה לו - לניזק (ראה ב"ק י , ב); ועליו ישלים המזיק עד שישתלם ניזק כל נזקו. (לז) חמשה בקר וגו' - אמר רבן יוחנן בן זכאי (ב"ק עט , ב): חס המקום על כבודן של בריות: שור , שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו , משלם חמשה; שה , שנשאו על כתפו ונתבזה בו , משלם ארבעה. [אמר רבי מאיר (ראה תנח' נח , ד): בא וראה כמה גדול כחה של מלאכה , שור , שבטלוֹ ממלאכתו - חמשה , שה , שלא בטלוֹ ממלאכתו - ארבעה]. תחת השור , תחת השה - שנאן הכתוב , לומר לך שאין מדת תשלומי ארבעה וחמשה נוהגת אלא בשור ושה בלבד (ראה ב"ק סז , ב).