מאגר הכתר שמות פרק כא עם פירוש רמב"ן

פרק כא
{פרשת משפטים} [א] וְאֵ֙לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תָּשִׂ֖ים לִפְנֵיהֶֽם:
[ב] כִּ֤י תִקְנֶה֙ עֶ֣בֶד עִבְרִ֔י שֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים יַעֲבֹ֑ד וּבַ֨שְּׁבִעִ֔ת יֵצֵ֥א לַחָפְשִׁ֖י חִנָּֽם:
[ג] אִם־בְּגַפּ֥וֹ יָבֹ֖א בְּגַפּ֣וֹ יֵצֵ֑א אִם־בַּ֤עַל אִשָּׁה֙ ה֔וּא וְיָצְאָ֥ה אִשְׁתּ֖וֹ עִמּֽוֹ:
[ד] אִם־אֲדֹנָיו֙ יִתֶּן־ל֣וֹ אִשָּׁ֔ה וְיָלְדָה־ל֥וֹ בָנִ֖ים א֣וֹ בָנ֑וֹת הָאִשָּׁ֣ה וִילָדֶ֗יהָ תִּֽהְיֶה֙ לַֽאדֹנֶ֔יהָ וְה֖וּא יֵצֵ֥א בְגַפּֽוֹ:
[ה] וְאִם־אָמֹ֤ר יֹאמַר֙ הָעֶ֔בֶד אָהַ֙בְתִּי֙ אֶת־אֲדֹנִ֔י אֶת־אִשְׁתִּ֖י וְאֶת־בָּנָ֑י לֹ֥א אֵצֵ֖א חָפְשִֽׁי:
[ו] וְהִגִּישׁ֤וֹ אֲדֹנָיו֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְהִגִּישׁוֹ֙ אֶל־הַדֶּ֔לֶת א֖וֹ אֶל־הַמְּזוּזָ֑ה וְרָצַ֨ע אֲדֹנָ֤יו אֶת־אָזְנוֹ֙ בַּמַּרְצֵ֔עַ וַעֲבָד֖וֹ לְעֹלָֽם: ס
[ז] וְכִֽי־יִמְכֹּ֥ר אִ֛ישׁ אֶת־בִּתּ֖וֹ לְאָמָ֑ה לֹ֥א תֵצֵ֖א כְּצֵ֥את הָעֲבָדִֽים:
[ח] אִם־רָעָ֞ה בְּעֵינֵ֧י אֲדֹנֶ֛יהָ אֲשֶׁר־לֹ֥א ל֥וֹ יְעָדָ֖הּ וְהֶפְדָּ֑הּ לְעַ֥ם נָכְרִ֛י לֹא־יִמְשֹׁ֥ל לְמָכְרָ֖הּ בְּבִגְדוֹ־בָֽהּ:
[ט] וְאִם־לִבְנ֖וֹ יִיעָדֶ֑נָּה כְּמִשְׁפַּ֥ט הַבָּנ֖וֹת יַעֲשֶׂה־לָּֽהּ:
[י] אִם־אַחֶ֖רֶת יִֽקַּֽח־ל֑וֹ שְׁאֵרָ֛הּ כְּסוּתָ֥הּ וְעֹנָתָ֖הּ לֹ֥א יִגְרָֽע:
[יא] וְאִ֨ם־שְׁלָשׁ־אֵ֔לֶּה לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה לָ֑הּ וְיָצְאָ֥ה חִנָּ֖ם אֵ֥ין כָּֽסֶף: ס
[יב] מַכֵּ֥ה אִ֛ישׁ וָמֵ֖ת מ֥וֹת יוּמָֽת:
[יג] וַֽאֲשֶׁר֙ לֹ֣א צָדָ֔ה וְהָאֱלֹהִ֖ים אִנָּ֣ה לְיָד֑וֹ וְשַׂמְתִּ֤י לְךָ֙ מָק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יָנ֖וּס שָֽׁמָּה: ס
[יד] וְכִי־יָזִ֥ד אִ֛ישׁ עַל־רֵעֵ֖הוּ לְהָרְג֣וֹ בְעָרְמָ֑ה מֵעִ֣ם מִזְבְּחִ֔י תִּקָּחֶ֖נּוּ לָמֽוּת: ס
[טו] וּמַכֵּ֥ה אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת: ס
[טז] וְגֹנֵ֨ב אִ֧ישׁ וּמְכָר֛וֹ וְנִמְצָ֥א בְיָד֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת: ס
[יז] וּמְקַלֵּ֥ל אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת: ס
[יח] וְכִֽי־יְרִיבֻ֣ן אֲנָשִׁ֔ים וְהִכָּה־אִישׁ֙ אֶת־רֵעֵ֔הוּ בְּאֶ֖בֶן א֣וֹ בְאֶגְרֹ֑ף וְלֹ֥א יָמ֖וּת וְנָפַ֥ל לְמִשְׁכָּֽב:
[יט] אִם־יָק֞וּם וְהִתְהַלֵּ֥ךְ בַּח֛וּץ עַל־מִשְׁעַנְתּ֖וֹ וְנִקָּ֣ה הַמַּכֶּ֑ה רַ֥ק שִׁבְתּ֛וֹ יִתֵּ֖ן וְרַפֹּ֥א יְרַפֵּֽא: ס
[שני] [כ] וְכִֽי־יַכֶּה֩ אִ֨ישׁ אֶת־עַבְדּ֜וֹ א֤וֹ אֶת־אֲמָתוֹ֙ בַּשֵּׁ֔בֶט וּמֵ֖ת תַּ֣חַת יָד֑וֹ נָקֹ֖ם יִנָּקֵֽם:
[כא] אַ֥ךְ אִם־י֛וֹם א֥וֹ יוֹמַ֖יִם יַעֲמֹ֑ד לֹ֣א יֻקַּ֔ם כִּ֥י כַסְפּ֖וֹ הֽוּא: ס
[כב] וְכִֽי־יִנָּצ֣וּ אֲנָשִׁ֗ים וְנָ֨גְפ֜וּ אִשָּׁ֤ה הָרָה֙ וְיָצְא֣וּ יְלָדֶ֔יהָ וְלֹ֥א יִהְיֶ֖ה אָס֑וֹן עָנ֣וֹשׁ יֵעָנֵ֗שׁ כַּאֲשֶׁ֨ר יָשִׁ֤ית עָלָיו֙ בַּ֣עַל הָאִשָּׁ֔ה וְנָתַ֖ן בִּפְלִלִֽים:
[כג] וְאִם־אָס֖וֹן יִֽהְיֶ֑ה וְנָתַתָּ֥ה נֶ֖פֶשׁ תַּ֥חַת נָֽפֶשׁ:
[כד] עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן שֵׁ֖ן תַּ֣חַת שֵׁ֑ן יָ֚ד תַּ֣חַת יָ֔ד רֶ֖גֶל תַּ֥חַת רָֽגֶל:
[כה] כְּוִיָּה֙ תַּ֣חַת כְּוִיָּ֔ה פֶּ֖צַע תַּ֣חַת פָּ֑צַע חַבּוּרָ֕ה תַּ֖חַת חַבּוּרָֽה: ס
[כו] וְכִֽי־יַכֶּ֨ה אִ֜ישׁ אֶת־עֵ֥ין עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ־אֶת־עֵ֥ין אֲמָת֖וֹ וְשִׁחֲתָ֑הּ לַחָפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת עֵינֽוֹ:
[כז] וְאִם־שֵׁ֥ן עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ־שֵׁ֥ן אֲמָת֖וֹ יַפִּ֑יל לַֽחָפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת שִׁנּֽוֹ: פ
[כח] וְכִֽי־יִגַּ֨ח שׁ֥וֹר אֶת־אִ֛ישׁ א֥וֹ אֶת־אִשָּׁ֖ה וָמֵ֑ת סָק֨וֹל יִסָּקֵ֜ל הַשּׁ֗וֹר וְלֹ֤א יֵֽאָכֵל֙ אֶת־בְּשָׂר֔וֹ וּבַ֥עַל הַשּׁ֖וֹר נָקִֽי:
[כט] וְאִ֡ם שׁוֹר֩ נַגָּ֨ח ה֜וּא מִתְּמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֗ם וְהוּעַ֤ד בִּבְעָלָיו֙ וְלֹ֣א יִשְׁמְרֶ֔נּוּ וְהֵמִ֥ית אִ֖ישׁ א֣וֹ אִשָּׁ֑ה הַשּׁוֹר֙ יִסָּקֵ֔ל וְגַם־בְּעָלָ֖יו יוּמָֽת:
[ל] אִם־כֹּ֖פֶר יוּשַׁ֣ת עָלָ֑יו וְנָתַן֙ פִּדְיֹ֣ן נַפְשׁ֔וֹ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יוּשַׁ֖ת עָלָֽיו:
[לא] אוֹ־בֵ֥ן יִגָּ֖ח אוֹ־בַ֣ת יִגָּ֑ח כַּמִּשְׁפָּ֥ט הַזֶּ֖ה יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ:
[לב] אִם־עֶ֛בֶד יִגַּ֥ח הַשּׁ֖וֹר א֣וֹ אָמָ֑ה כֶּ֣סֶף׀ שְׁלֹשִׁ֣ים שְׁקָלִ֗ים יִתֵּן֙ לַֽאדֹנָ֔יו וְהַשּׁ֖וֹר יִסָּקֵֽל: ס
[לג] וְכִֽי־יִפְתַּ֨ח אִ֜ישׁ בּ֗וֹר א֠וֹ כִּֽי־יִכְרֶ֥ה אִ֛ישׁ בֹּ֖ר וְלֹ֣א יְכַסֶּ֑נּוּ וְנָֽפַל־שָׁ֥מָּה שּׁ֖וֹר א֥וֹ חֲמֽוֹר:
[לד] בַּ֤עַל הַבּוֹר֙ יְשַׁלֵּ֔ם כֶּ֖סֶף יָשִׁ֣יב לִבְעָלָ֑יו וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה־לּֽוֹ: ס
[לה] וְכִֽי־יִגֹּ֧ף שֽׁוֹר־אִ֛ישׁ אֶת־שׁ֥וֹר רֵעֵ֖הוּ וָמֵ֑ת וּמָ֨כְר֜וּ אֶת־הַשּׁ֤וֹר הַחַי֙ וְחָצ֣וּ אֶת־כַּסְפּ֔וֹ וְגַ֥ם אֶת־הַמֵּ֖ת יֶחֱצֽוּן:
[לו] א֣וֹ נוֹדַ֗ע כִּ֠י שׁ֣וֹר נַגָּ֥ח הוּא֙ מִתְּמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֔ם וְלֹ֥א יִשְׁמְרֶ֖נּוּ בְּעָלָ֑יו שַׁלֵּ֨ם יְשַׁלֵּ֥ם שׁוֹר֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה־לּֽוֹ: ס
[לז] כִּ֤י יִגְנֹֽב־אִישׁ֙ שׁ֣וֹר אוֹ־שֶׂ֔ה וּטְבָח֖וֹ א֣וֹ מְכָר֑וֹ חֲמִשָּׁ֣ה בָקָ֗ר יְשַׁלֵּם֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְאַרְבַּע־צֹ֖אן תַּ֥חַת הַשֶּֽׂה:

פרק כא
(א) טעם ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם - כי רצה להקדים להם המשפטים , כי כאשר היה בעשרת הדברות הדבור הראשון בידיעת השם , והשני באיסור עבודה זרה , חזר וצוה את משה "כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם" (שמ' כ , יט) - שתזהירם אתה עוד , שיתנו לבם למה שראו ויזהרו במצות האלו שצויתים; כי "אתם ראיתם" (שם) - כנגד דבור "אנכי" (שם , ב) , ו"לא תעשון אתי" (שם , כ) - כנגד "לא יהיה לך" (שם , ג) , להשלים ענין עבודה זרה; ואלה המשפטים - כנגד "לא תחמוד" (שם , יד) , כי אם לא ידע האדם משפט הבית או השדה ושאר הממון , יחשוב שהוא שלו ויחמדהו ויקחהו לעצמו; לפיכך אמר: תשים להם משפטים ישרים , ינהיגו אותם ביניהם , ולא יחמדו מה שאינו שלהם מן הדין. וכך אמרו במדרש רבה (שמ"ר ל , טו): כל התורה כולה תלויה במשפט , לכך נתן הקדוש ברוך הוא דינין אחר עשרת הדברות. וכן יפרש ב'אלה המשפטים' המשפט בעבודה זרה (שמ' כב , יט) ובכבוד האב (להלן , טו , יז) והרציחה (להלן , יב - יד) והניאוף (שמ' כב , טו - טז) , הנזכרים בעשרת הדברות. ודרשו (תנח' משפטים ו): לפניהם - ולא לפני הגוים; מפני שהיה ראוי לומר 'אשר תשים להם' , כמו שאמר "שם שם לו חק ומשפט" (שמ' טו , כה). ואמר לפניהם - שהם יהיו הדיינין; כי על השופט יבא הלשון הזה: "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני יי' לפני הכהנים והשופטים" (דב' יט , יז); "עד עמדו לפני העדה למשפט" (במ' לה , יב); "לפני כל יודעי דת ודין" (אס' א , יג). ודרשו עוד (תנח' משפטים ו): לפניהם - ולא לפני הדיוטות; מפני שכתב במשפטים "והגישו אדוניו אל האלהים" (להלן , ו); "עד האלהים יבא דבר שניהם" (שמ' כב , ח); וכתוב גם כן "ונתן בפלילים" (להלן , כב) - שהם הדיינין המומחין הסמוכים עד משה רבנו; ולכך אמר בכאן , שהמשפטים האלה ישימו אותם לפני ה'אלהים' שיזכיר , ולא לפני גוים , ולא לפני מי שאינו שופט על פי התורה , והוא הדיוט לזה , שאסור לבא לפניו כשם שאסור לבא לפני הגוים. ואעפ"י שיודע , שדיננו כדיניו , או שהדיוט הזה יודע שורת הדין וידין לו כהוגן; אבל הוא אסור לשומו דיין , ולצעוק לו שיכוף את בעל דינו לדון לפניו , וההדיוט עצמו אסור לדון להם. ואעפ"י שהזכירו חכמים שתי הכתות האלה כאחת , יש הפרש ביניהם: שאם רצו שני בעלי הדין לבא לפני ההדיוט שבישראל - מותר הוא , ובדקבלוה עילויהו דינו דין; אבל לפני הגוים - אסורים הם לבא לפניו שידון להם בדיניהם לעולם , ואפילו היו דיניהם כדיננו באותו ענין. (ב) כי תקנה עבד עברי - התחיל המשפט הראשון בעבד עברי , מפני שיש בשילוח העבד בשנה השביעית זכר ליציאת מצרים הנזכר בדבור הראשון , כמו שאמר בה: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך יי' אלהיך על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום" (דב' טו , טו). ויש בה עוד זכר למעשה בראשית כשבת , כי השנה השביעית לעבד - שבתון ממלאכת אדוניו כיום השביעי; ויש בה עוד שביעי בשנים , שהוא היובל , כי השביעי נבחר בימים ובשנים ובשמטות. והכל לענין אחד , שהוא סוד ימות העולם (ע"פ דב' לב , ז) מ"בראשית" (בר' א , א) עד "ויכלו" (בר' ב , א). ולכן המצוה הזאת ראויה להקדים אותה , שהיא נכבדת מאד , רומזת דברים גדולים במעשה בראשית; ולכך החמיר בה הנביא מאד , ואמר "אנכי כרתי ברית את אבותיכם... מקץ שבע שנים תשלחו... [איש את עבדו ואיש את שפחתו"] (יר' לד , יג - טז); וגזר בעבורה הגלות (שם , יז - כב) כאשר תגזור התורה גלות על שמטת הארץ (וי' כו , לד - לה) , וכמו שאכתוב עוד בעזרת הקדוש ברוך הוא (ראה פירושו לוי' כה , ב). וכאשר השלים משפט המצוה הזאת בעבדים העברים , החל במשפט 'לא תרצח' , שהיא החמורה (להלן , יב - יד) , ובכבוד האבות (להלן , טו , יז) , וב'לא תגנוב' (להלן , טז) , וחזר למשפט מכה איש בלי שימות בה (להלן , יח - יט) , ואחרי כן לרציחת העבד (להלן , כ - כא) , שהיא חמורה ממיתת הולדות (ראה להלן , כב - כג) , ואחרי כן לאיברי ישראלים (להלן , כד - כה) והעבדים (להלן , כו - כז) , ואחרי כן לניזקי הבהמות במיתה (להלן , כח - לב); וכל הפרשיות בסדור ובכוונה נכונה. (ג) ויצאה אשתו עמו - כתב רבנו שלמה: וכי מי הכניסה , שתצא? אלא מגיד , שהקונה עבד עברי חייב במזונות אשתו ובניו. ומדרש חכמים הוא (מכיל' משפטים נזיקין א); והכניסו עמה הבנים מכתוב אחר , שאמר "ויצא מעמך הוא ובניו עמו" (וי' כה , מא). ולא נתברר לי בדין הזה , אם מעשה ידי האשה והבנים לאדון כל הימים אשר יזון אותם. והנראה בעיני , שהוא נכנס במקום הבעל , כי חמלה התורה על האשה והבנים שחייהם תלויים להם מנגד (ע"פ דב' כח , סו) , מצפים לידי הבעל , ועתה שנמכר יֹאבדו בצרתם; ולכן צוה את האדון , אשר הוא לוקח מעשה ידיו , להיות להם במקומו. ואם כן לא יהיה על האדון רק חיוב הבעל בלבד , יקח מעשה ידיהם כאשר יעשה הבעל ויזון ויפרנס; וזהו לשון ויצאה אשתו עמו , כי היתה אשת העבד עם בעלה כשפחה לאדניו , שהרי מעשה ידי שניהם שלו והוא חייב במזונותם , אין ביניהם אלא שהרשות ביד האשה ללכת לנפשה; וכן הבנים: אינו חייב להם במזונות אלא בקטנן , בזמן שהאב מצֻווה , או נוהג , לזון אותם. וכן פירש רבנו שלמה במסכת קדושין (כב , א). וכל זה חמלה מאת האלהים עליהם ועל העבד , שלא ימות בצערו בהיות עמלו בבית נכרי ובניו ואשתו יהיו נעזבים. ואעפ"י שלא היה הוא מחויב במזונותם מדין התורה , כמו שמתבאר בתלמוד בכתובות (מט , א - ב); אבל כיון שדרך כל הארץ לפרנס אדם אשתו ובניו הקטנים , צוה האל ברחמיו להיות הקונה כאב רחמן להם. וכונת חכמים ב'בניו' - הבנים והבנות (ראה קידושין כב , א). וראיתי במכילתא (מכיל' משפטים נזיקין א): יכול שיהא חייב במזונות ארוסה ושומרת יבם? תלמוד לומר: אשתו - להוציא שומרת יבם , שאינה אשתו; עמו - להוציא ארוסה , שאינה עמו. וגם זה ראיה לדין שאמרתי: כי אין מנהג הארוסה ושומרת יבם לסמוך על האיש , ולכן לא הטילה התורה מזונותן על האדון; ואפילו אם נתחייבו היבם והארוס לזון אותם מן הדין בזמן הידוע בתלמוד (ראה כתובות נז , א - ב) , הוא עליו כשאר חובותיו , ולא נתחייב בהן האדון. ושוב מצאתי במכילתא אחריתי דרבי שמעון (מכשב"י משפטים כא , ג): אם בעל אשה הוא - מה הוא חייב במזונותיו , אף אשתו ובניו חייב במזונותיהן; עדין אני אומר: אשה ובנים שהיו לו עד שלא לקחוֹ רבו - חייב במזונותיהן , שמתחלה לא לקחוֹ אלא על מנת כן; אבל אשה ובנים שהיו לו משלקחו רבו , לא יהא רבו חייב במזונותיהן? תלמוד לומר: אם בעל אשה הוא וגו' - שתי נשים כאן: אחת עד שלא לקחו רבו , ואחת משלקחו רבו. יכול אפילו היה לו ארוסה ושומרת יבם? - הוא אינו חייב במזונותיהן , רבו חייב במזונותיהן!? הן , אשתו ובניו יוכיחו , שהוא אין חיב במזונותיהן ורבו חיב במזונותיהן; תלמוד לומר: ויצאה אשתו עמו - אשה שהיא עמו , יצאה זו שאינו עמו. יכול אפילו התחללה והיתה לו , אלמנה לכהן גדול , גרושה וחלוצה לכהן הדיוט? תלמוד לומר: ויצאה אשתו עמו - אשה שראויה להתקיים עמו , יצאה זו וכו'. יכול אפילו נשא אשה שלא מדעת רבו? תלמוד לומר: הוא - מה הוא מדעת רבו , אף אשתו מדעת רבו. יכול יהא מעשה בניו ובנותיו - של רבו? ודין הוא: מה עבד כנעני , שאין רבו חייב במזונותיו , מעשה בניו ובנותיו של רבו , עבד עברי שרבו חייב במזונותיו , אין דין שיהא מעשה בניו ובנותיו של רבו? תלמוד לומר: הוא - הוא מעשה ידיו של רבו , ואין מעשה בניו ובנותיו של רבו; ויצאה אשתו עמו - אל תפרישנו מאשתו , אל תפרישנו מבניו. עד כאן הבריתא הזו. ועדין אני אומר , שאם רצו אשתו ובניו לזון משל אדון - הוא לוקח מעשה ידיהם , כמו שכתבתי; ולא באו למעט בבריתא הזו אלא שאינם שלו כדין עבד כנעני , וכדין העבד עצמו , אלא יכולין הם לומר: אין אנו ניזונין ואין אנו עושין. ונתחדש לנו מן הבריתא הזו , שאם נשא אשה שלא ברצון אדוניו , אינו חייב במזונותיה ולא במזונות ולדיה; שכיון שברשות אדוניו למסור לו שפחה כנענית , אינו חייב במזונות הישראלית הזו. ודרשו עוד (ראה מכשב"י שם) ממלת עמו - שלא תפרישנו מאשתו ומבניו; לומר , שאין רבו יכול לומר לו: עם השפחה שמסרתי לך תתיחד ותישן בלילה , ולא עם אשה הישראלית; אלא הרי הדבר ברשות העבד. (ד) אם אדוניו יתן לו אשה - בכנענית הכתוב מדבר; או אינו אלא ישראלית? תלמוד לומר: האשה וילדיה תהיה לאדוניה; הא בכנענית הכתוב מדבר. זו לשון בריתא השנויה במכילתא (מכיל' משפטים נזיקין ב). וכתב רבנו שלמה: שהרי העבריה אף היא יוצאה בשש , ואפילו לפני שש אם הביאה סימנין , שנאמר "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה" (דב' טו , יב). ואף זה מכוון כהוגן; כי אם נאמר שהיא בישראלית - לא במוכר את בתו לאמה , שיוצאה בסימנין , כי היאך יתננה לו אדניו , והוא אין בידו למסרה לשום אדם אחר? וכן הראיה , שאמר שאף היא יוצאה בשש , אינה אלא לדבריו שכתב במוכר עצמו שאינו נמכר אלא לשש , והם בתלמוד (קידושין יד , ב) דברי יחיד; והלכה במוכר עצמו שנמכר לשש ויותר על שש , ואם כן אין אשה יוצאה בשש אלא כשמכרה אביה. אבל מה שאמרו 'הא בכנענית הכתוב מדבר' , מפני שאמר: האשה וילדיה תהיה לאדוניה - שהילדים בכנענית לאדון , שולד שפחה ונכרית כמוה. אבל בישראלית , אפילו היתה עבריה גדולה שמכרה עצמה , בניה של אב הן. (ו) והגישו אדניו אל האלהים - לבית דין; צריך שימלך במוכריו , שמכרוהו לו. ואמר רבי אברהם (בפירוש ב , הארוך) , כי נקראו השופטים אלהים , בעבור שהם מקימי משפטי האלהים בארץ. ולדעתי יאמר הכתוב והגישו אל האלהים ו"עד האלהים יבא דבר שניהם" (שמ' כב , ח) - לרמוז כי האלהים יהיה עמהם בדבר המשפט , הוא יצדיק והוא ירשיע; וזהו שאמר "אשר ירשיעון אלהים" (שם). וכך אמר משה "כי המשפט לאלהים הוא" (דב' א , יז) , וכך אמר יהושפט "כי לא לאדם תשפטו כי ליי' ועמכם בדבר המשפט" (בנוסחנו: משפט; דה"ב יט , ו). וכן אמר הכתוב "אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט" (תה' פב , א) - כלומר: בקרב עדת אלהים ישפוט , כי האלהים הוא השופט; וכן אמר "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני יי'" (דב' יט , יז). וזה טעם "כי לא אצדיק רשע" (שמ' כג , ז) , על הפירוש הנכון. וב'אלה שמות רבא' (ל , א): אלא בשעה שהדיין יושב ודן באמת , כביכול מניח הקדוש ברוך הוא שמי השמים ומשרה שכינתו בצדו , שנאמר "וכי הקים יי' להם שופטים והיה יי' עם השופט" (שו' ב , יח). ועבדו לעולם - פירשו רבותינו (מכיל' משפטים נזיקין ב) , כי הוא עד היובל. ואמר רבי אברהם (בפירוש ב , הארוך) , כי פירוש 'עולם' - 'זמן' בלשון הקדש: "כבר היה לעולמים אשר היו לפנינו" (בנוסחנו: היה מלפנינו; קה' א , י) - זמנים; "וישב שם עד עולם" (ש"א א , כב); ולכן אמרו: ועבדו לעולם - לזמנו של יובל , שאין במועדי ישראל זמן ארוך ממנו; ויציאת חירות - כאלו עולם מתחדש לו , ויהיה פירושו , שישוב לזמנו הראשון שהיה חפשי. והמשכיל יבין , כי לעולם - כמשמעו , כי העובד עד היובל עבד כל ימי עולם (ע"פ יש' סג , ט). ולשון מכילתא (מכיל' משפטים נזיקין ב): רבי אומר: בא וראה שאין 'עולם' אלא חמשים שנה , שנאמר: ועבדו לעולם - עד היובל. ושכח רבי אברהם מה שהשכיל וכתב במקום אחר (וי' כה , מא). (ז) לא תצא כצאת העבדים - כיציאת עבדים כנעניים בשן ועין. כך דרשוהו רבותינו (מכיל' משפטים נזיקין ג); וכך הוא , שאין עבד עברי נקרא 'עבד' סתם. ואני תמה: ולמה הוצרך הכתוב לומר כן? ואולי שלא נדון בעבריה שתצא גם בשן ועין , בקל וחומר מן הכנענית; ואמר זה בעבריה , והקיש אליה העברי. אבל בעל 'הלכות גדולות' , מפני שיציאת עבדים כנעניים בשן ועין קנס הוא , ואין למדין מן הקנסות , עשה זה מצות 'לא תעשה': יזהיר את האדון , שאם בא להוציאה מרשותו בשן ועין , שיעבור ב'לאו'; אבל ישלם לה דמי השן והעין , ותהיה עמו ליעוד עד הזמן. כי יהיה זה רעה רבה , שהפיל את שִינָהּ בכעסו עמה - ויוציאנה מביתו , אשר היתה מיחלת ליעודו , לאחר שפגם אותה. ועוד , כי פעמים רבים יהיו דמי הנזק בראשי האיברים יותר מדמי עבודתה , בהיות קרוב לבא עִתָהּ (ע"פ יש' יג , כב); והחמיר הכתוב על האדון ב'לאו' , שלא יגזול ממנה דמי ראשי איבריה אפילו ירצה להוציאה בהם. ואיפשר שההוצאה עצמה אסורה עליו עד הזמן , כי חייבו הכתוב במזונותיה ולעמוד עמו אולי תמצא חן בעיניהם ותתיעד , כאשר הזכיר ב'לאו' ב"שארה כסותה ועונתה לא יגרע" (להלן , י). ולזה הדעת ימנה לא תצא כצאת העבדים בכלל שלש מאות ששים וחמש מצות 'לא תעשה'. (ח) לעם נכרי לא ימשול למכרה - אינו רשאי למכרה לאחר , לא האדון ולא האב. בבגדו בה - אם בא לבגוד בה , שלא לקיים מצות ייעוד; וכן אביה , שבגד ומכרה לזה. לשון רבנו שלמה. ואם כן , יהיה לעם נכרי כמו 'לאיש נכרי' , ולא מצינו לו חבר בכל הכתוב! ושמא יהיה למ"ד לעם נמשך: לעם לנכרי לא ימשול למכרה , ופירושו כמו "תתננו מאכל לעם לציים" (תה' עד , יד) , שפירש מי הוא ה"עם": אנשי הציים; כן אמר: לא יוכל למכרה לעם , ופירש: לנכרי; כלומר: לאיש נכרי מכל העם. ויהיה 'נכרי' כמו "ועצביך בבית נכרי" (מש' ה , י) - בבית איש אחר; "מנכריה אמריה החליקה" (מש' ב , טז) - שאינה אשתו. וכל זה לקיים דברי חכמים (קידושין יח , א) , שאומרים כך , שאין אדם רשאי למכור את בתו לשפחוּת אחר שפחוּת; ואמרו (שם , ב): כיון שבגד בה , שוב אינו רשאי למכרה. אבל ראיתי במכילתא (מכיל' משפטים נזיקין ג): לעם נכרי לא ימשול למכרה - הרי זו אזהרה לבית דין שלא ימכרנה לנכרי. ונראה מלשונם , שאינה אזהרה שלא ימכרנה פעם אחרת , לא לזה ולא לאחר , אבל היא מניעה לגמרי מן הנכרי , שלא ימכור אדם בתו לגוי לשפחוּת; כי מפני שאמר בעבד עברי "ונמכר לגר תושב עמך או לעקר משפחת גר" (וי' כה , מז) , הוצרך לומר שלא יעשה כן באשה. והטעם ידוע , וזה פשוטו של מקרא בודאי , שיאמר כי אחרי שהפדה האב המוכר , לא יוכל למכרה לגוי , והוא הדין מתחלה; אבל כי לפעמים אדם רוצה לפדות את בתו מן האדון שלא יעדה , ויחפוץ למכרה לגוי לשנה או לשנתים , להוציאה ממנו , והזהירו הכתוב מזה. או יחזור לתחלת הענין: "כי ימכור את בתו לאמה" (ראה לעיל , ז) , לא ימשול למכרה לנכרי. ואם כן , מה שדרשו בתלמוד (קידושין יח , א) שלא ימכור אדם את בתו לשפחוּת אחר שפחוּת , הוא מיִתור בבגדו בה; שהרי לעם נכרי איננו רשאי למכרה לעולם , ואם כן למה אמר: בבגדו בה , שמשמעו לומר , דכיון שבגד בה פעם אחת ומכרה לשפחוּת , לא יבגוד בה פעם אחרת? לפיכך ידרשו הכתוב כן: לעם נכרי לא ימשול למכרה ובבגדו בה , כלומר: ולא ימשול למכרה בבגדו בה , שכיון שמכרה , שוב לא ימכרנה. ובהרבה מקומות דרשו כך: קרי ביה הכי (פסחים כא , ב): "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי" (דב' יד , כא); וכן דרשו (קידושין ד , א) בכאן "ויצאה חנם אין כסף" (להלן , יא) , ומפני היִתור עשו מהן שתי יציאות: "ויצאה חנם" , "ויצאה אין כסף"; ולמדנו ממנה יציאה בנערוּת , ובבגרות למי שאין לה נערות , והוא בגר דאילונית , כמו שאמור בתחלת קדושין (ד , א). ודרך הפשט בפרשה הזאת , שיאמר: "כי ימכור איש את בתו" הקטנה "לאמה , לא תצא כצאת העבדים" (לעיל , ז) האלה , הנזכרים , בשביעית ויובל (ראה לעיל , א - ו); שלא יוכל האב להוציאה מביתו לעולם , אם תיטב הנערה בעיניו ותשא חסד לפניו (ע"פ אס' ב , ט) , אבל יקחנה לו לאשה כרצונו; ואם רעה בעיני אדניה אשר יעדה להיות לו לאשה ― כי הקונה בת ישראל , לקחתה לו לאשה יקנה אותה , והנה היא מיועדת לו מן הסתם ― ועתה אם לא יחפוץ בה אדניה , והפדה האב הנזכר , כי אסור לו להניחה עוד ביד האדון מעת שיאמר: לא חפצתי לקחתה; ולא יוכל למכרה לעם נכרי בבואו לבגוד בה - כי זאת בגידה , שימכר אדם בתו , זולתי למי שיוכל לישא אותה; או טעמו , שכל מוכר בתו בוגד בה. "ואם שלש אלה לא יעשה לה" (להלן , יא) - היעוד לו או לבנו או הפדיון לא יעשה לה , אז תצא "חנם אין כסף" (שם) "כצאת העבדים" הנזכרים (ראה לעיל , ז). (ט-י) כמשפט הבנות יעשה לה - על דרך הפשט: יתכן שיאמר , שאם ייעדנה הקונה לבנו , והוא השידוך , שישדכנה לו ― כי 'יעוד' לשון זימון הוא: "מן המועד אשר יעדו" (ש"ב כ , ה) ― כמשפט אשר יעשה האדם לבנותיו יעשה לה , שיתן לה משלו "כמהר הבתולות" (שמ' כב , טז). וצוה בזה כאשר צוה בהענקה (דב' טו , יד) , והכל חסד מאתו יתעלה. ועל דרך רבותינו , והוא האמת: כמשפט הבנות - אשר ישיאו אותן האבות , יעשה לה הבן. ופירש משפטן: כי אם יקח אחרת , שארה כסותה ועונתה של זו לא יגרע; ואין צרך לאמר אם לא ישא אחרת , כי דִבר הכתוב בהווה. ופירש רבנו שלמה: שארה - מזונות , כסותה - כמשמעו , עונתה - תשמיש. וכן אמר אנקלוס: "זיונה"; ובגמרא (כתובות מז , ב) אמרו על מי שאמר כך: והאי תנא סבר: מזונות - דאוריתא , דתניא: שארה אלו מזונות , וכן הוא אומר "וימטר עליהם כעפר שאר" וגו' (תה' עח , כז). והמובן בסוגיות הגמרא שהם דברי יחיד , והלכה (ראה כתובות נח , ב): מזוני - תקינו לה רבנן. וגם על דרך הפשט: למה יזכיר במזונות 'שְׁאֵר' , שהוא הבשר? והראוי שיזכיר: 'לחמה' , כי על הלחם יחיה האדם (ע"פ דב' ח , ג) , ובו יהיה החיוב. וחשב רבי אברהם (בפירוש ב , הארוך) לתקן זה , ופירש: שארה - מזון שיעמיד שארה , שהוא בשרה. ואין בזה טעם , שיאמר הכתוב: לא יגרע הבעל בשרה. ולכך אני אומר , כי פירוש 'שְׁאֵר' בכל מקום: בשר הדבק והקרוב לבשרו של האדם , נגזר מלשון 'שארית'; כלומר: שְאָר בשרו מלבד בשר גופו. ויקָראו הקרובים 'שְׁאֵר': "אל כל שאר בשרו" (וי' יח , ו); "שארה הנה" (שם , יז); כענין "אך עצמי ובשרי אתה" (בר' כט , יד); "ויאכל חצי בשרו" (במ' יב , יב). וכן "שם ושאר ונין ונכד" (יש' יד , כב) - זרעו הקרוב אליו , וכן "בכלות בשרך" (מש' ה , יא) - עצמך , "ושארך" (שם) - ובניך , שם הבשר הקרוב לך. ויקרא הבשר הנאכל 'שְׁאֵר': "וימטר עליהם כעפר שאר" (תה' עח , כז) - כי הבשר הנאכל ידבק באוכֵל ויחזור לבשרו; ויתכן שיהיה מזה "בכלות בשרך ושארך" (מש' ה , יא) - בשר גופך , ושאר הבשר הנעשה מן המאכל יכלה ולא יהיה לך לבשר. ותקָרא האשה 'שְׁאֵר' לבעל , כמו שדרשו (יבמות כב , ב): "כי אם לשארו" (וי' כא , ב) - זו אשתו; והוא מן הענין שאמר "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בר' ב , כד). והנה שארה - קֵרוּב בשרה , וכסותה - כסות מטתה , כמו שנאמר "כי היא כסותֹה לבדה... במה ישכב" (שמ' כב , כו) , ועונתה הוא עִתָהּ , שיבא אליה לעת דודים. ואם יהיה פירוש שְׁאֵר כמו 'בשר' , כדברי המפרשים (ראה ראב"ע) , ונאמר כי "אל כל שאר בשרו" (וי' יח , ו) - כמו 'בשר בשרו' , כענין "כי אחינו בשרנו הוא" (בר' לז , כז) , גם כן נפרש שארה לא יגרע - שלא ימנע ממנה בשרה , כלומר: הבשר הראוי לה , והוא בשר הבעל אשר הוא עמה לבשר אחד (ע"פ בר' ב , כד). וענין הכתוב - שאמר , שאם יקח אחרת , קרוב בשרה של זו וכסות מטתה ועת דודיה לא יגרע ממנה , כי כן משפט הבנות. והטעם , שלא תהיה האחרת יושבת לו על מטה כבודה (ע"פ יח' כג , מא) , והיו שם לבשר אחד , וזאת עמו כפילגש , ישכב עמה בדרך מקרה ועל הארץ , כבוא אל אשה זונה (ע"פ יח' כג , מד); אולי יאמר: לאָמה קניתיה , ופילגש תהיה בביתי; ולכך מנעוֹ הכתוב מזה. וכך אמרו חכמים (כתובות מח , א): שארה - זה קֵרוּב בשר , שלא ינהג בה כמנהג פרסיים , שמשמשין מטותיהן בלבושיהן; וזה פירוש נכון , כי דרך הכתוב בכל מקום להזכיר המשכב בלשון נקי ובקצור , ולכן אמר באלו ברמז: שארה כסותה ועונתה - על שלשת הענינים אשר לאדם עם אשתו בחבורן. ויבא זה כהוגן על דין ההלכה , ויהיו המזונות ומלבושי האשה תקנה מדבריהם. (טו) ומכה אביו ואמו מות יומת - כבר למדו חכמים (סנה' פד , ב) שמיתתו בחנק , ולכך סמך לו "וגונב איש ומכרו" (להלן , טז) , שגם הוא באותה מיתה. והפריש ממנו "ומקלל אביו ואמו" (להלן , יז) , מפני שהוא בסקילה , שנאמר בו "אביו ואמו קלל דמיו בו" (וי' כ , ט) , וכל מי שנאמר בו כלשון הזה הוא בסקילה; נלמד ממה שכתוב "באבן ירגמו אותם דמיהם בם" (וי' כ , כז). והחמיר במיתת המקלל יותר ממיתת המכה , מפני שחטא הקללה מצוי יותר , שהכסיל כאשר יכעס והתקצף וקלל במלכו (ע"פ יש' ח , כא) ובאביו ואמו , תמיד כל היום; והעבֵרה , כפי מציאותה תמיד , צריכה ויסור גדול. או מפני שיש בקללה חטא גדול יותר , שהיא בהזכרת השם - והנה צריך להענישו על חטאו באביו ואמו , ועל אשר נשא שם יי' אלהיו לפשע וחטאת. והגאון רב סעדיה אמר , כי הכניס דבר 'הגונב איש' ביניהם , בעבור כי על הרוב הנגנבים הם קטנים , ויגדלו במקום אחר ולא יכירו אבותם , ויבא שיכום ויקללום; ולכן ראוי להעניש הגנב במיתה כהם , כי העונש הוא עליו. (טז) ונמצא בידו - שראוהו עדים שגנבו ומכרו , ונמצא בידו קודם המכירה; לשון רבנו שלמה. ולא הבינותי זה: אם ללמד שיראוהו עדים בידו קודם המכירה , וכי תעלה על דעתך שיהא זה נהרג עליו עד שיראו עדים שגנב ומכר?! ודי במה שאמר: וגנב איש ומכרו; והמציאה בידו איננה ראיה גמורה! אבל הכתוב הזה בא ללמד על מה ששנינו (סנה' פה , ב): הגונב נפש מישראל אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו; ואמרו בבריתא (שם): גנבו ולא מכרו , מכרו ועדיין הוא ברשותו , פטור. והענין , ללמד שדינו כדין שאר הגנבים בממון: שאם טבח ומכר ברשות הבעלים פטור , ואם הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים חייב. וכן זה , צריך שיביא הנגנב לרשותו; וכן אם הגביה הנער על כתפו ומכרו לאחר , חייב הוא , דהא קרינא ביה: ונמצא בידו , ולא תהא חצרו קונה בו יותר מידו. וכן מה שאמרו: 'מכרו ועדין הוא ברשותו' - שלא הוציאו הלוקח מרשותו כלל ואעפ"י שנתן בו מעות , כיון שלא הוציאו משם , פטור. ולא ידעתי אם לומר שצריך קנין כמשפט הקניות , שימשכנו מרשות מוכר לסימטא , או שיגביהנו; או היא גזרת הכתוב בנפש , ולומר שאפילו נגמר המכר ביניהן , וקנה בהגבהה או במשיכה בחצר של שניהם , יהיה פטור עד שיצא מרשותו לרשות לוקח; וכן נראה. ורבנו שלמה פירש שם בפירושיו בגמרא: 'ועדיין הוא ברשותו' - של נגנב עצמו; ופטור , מפני שאין כאן גנבה כלל. ואם כן לא נתחדש כאן דבר , אלא כמשפט גנבי ממון. ועל כל ענין , שיעור הכתוב: וגונב איש ונמצא בידו ומכרו , מות יומת. ויתכן שיהיה עוד כסדרו: ונמצא בידו של לוקח - שאם גנב את הנפש והביא לביתו , והביא שם הלוקח ומכרו לו , ולא הוציאו הלוקח משם , אינו חייב , שלא נגמר המכר ביניהן; או אפילו כשנגמר המכר יפטר , כמו שכתבתי. (יח) באבן או באגרוף - על לשון רבותינו: אגרוף הוא היד שיקבצו האצבעות לתוך הכף להכות בה , כמו שאומרים (סנה' כא , א): בעלי אגרופין; (בכורות לז , ב): אגרופו של בן אבטיח; וכן "באגרוף רשע" (יש' נח , ד) - יד רשע המכה. והזכיר הכתוב שתי הכאות: אחת קשה והיא האבן , ואחת קלה , לא תמית על הרוב; לומר , כי בשתיהן צריך אומד , וחובשין אותו , ואם ימות זה , כגון שהכהו על נפשו , "רוצח הוא מות יומת" (במ' לה , יז) , ואם לא ימות , ישלם שֶבֶת ורפוי. ובמכילתא (מכיל' משפטים נזיקין ו): רבי נתן אומר: הקיש אבן לאגרוף ואגרוף לאבן; מה האבן - שיש בה כדי להמית , אף אגרוף - שיהיה בו כדי להמית; ומה אגרוף בידוע , אף אבן בידוע - הא אם נתערבה באבנים אחרות , הרי זה פטור. לומר , שאם נתערבה באבנים אחרות , שמשערין את הקלה שבהם , ואם אין בה כדי להמית , פוטרין אותו. ואחרים אמרו (ראה ראב"ע בפירוש א , הקצר) , כי אגרוף - רגב עפר , מלשון "עבשו פרודות תחת מגרפותיהם" (יואל א , יז) , והאל"ף כאל"ף "אזרוע" (יר' לב , כא); והוא דעת אנקלוס , שאמר: "בכורמיזא". והזכיר את אלה גם כן , לאמר כי גם ברגב יומת אם הכהו במקום שיש בו כדי להמית; וזה להבדיל החרב מהם , שאין צריך אומד , כמו שהזכירו חכמים (ראה סנה' עו , ב). (יט) על משענתו - על בריוֹ וכחו; לשון רבנו שלמה. ואמר רבי אברהם , כי טעמו , שלא ישען על אחר כדרך החולים , רק על עצמו - כי אז יִנקה המכה , שיוציאוהו מבית הסהר. ולפי דעתי , כי משענתו - כפשוטו , כמו "ואיש משענתו בידו מרוב ימים" (זכ' ח , ד); "משענת קנה" (יח' כט , ו); ויאמר הכתוב , כי כאשר יתחזק המוכה , והוא מתהלך תמיד בחוץ - בשוקים וברחובות (ע"פ שה"ש ג , ב) - על משענתו , כמשפט החלושים שנתרפאו מחולי , ונקה המכה; ולִמֵּד , שאפילו פשע בנפשו ומת בחולשתו אחרי כן , לא יומת. ודבר הכתוב בהווה , כי המוכים שנפלו למשכב לא יתהלכו בחוץ עד שתחיה מכתם ויצאו מידי סכנה , וזה טעם והתהלך בחוץ; כי אם יקום ויתהלך בביתו על משענת - לא יִנקה. ובמכילתא (מכיל' משפטים נזיקין ו): אם יקום והתהלך - שומע אני: בתוך הבית? תלמוד לומר: בחוץ; אי בחוץ , שומע אני: אפילו מתנונה? תלמוד לומר: אם יקום. וגם זה נכון מאד , שיאמר הכתוב: אם יקום ממשכבו לגמרי , והוא מהלך תמיד בחוצות , שלא יחזור למשכבו בבואו מן החוץ כמנהג המתנונים , אעפ"י שהוא חלוש ונשען על משענת , יִנקה המכה. והכלל , כי כל זה כמין משל בהווה , והדין הוא שיאמדוהו לחיים , ולכך תרגם אנקלוס: "על בורייה". ואמר: רק שבתו יתן ורפא ירפא , ולא אמר 'שבתו ורפואתו יתן' - להגיד שיתן השכר לרופאים וירפאו אותו , ולא יוכל לתבוע שיתן לו השכר והוא יעשה בו דברים אחרים , רק ירפא בו על כל פנים. (כ-כא) וכי יכה איש את עבדו - כבר למדו רבותינו (מכיל' משפטים נזיקין ז) בהכרח מטעם כי כספו הוא , שבעבד כנעני הכתוב מדבר. ופשוטו של מקרא כדבריהם כן הוא באמת , כי לא יקָראו 'עבד' ו'אמה' סתם אחיו העברי או העבריה. ואמר בַּשבט , בידיעה - כי דרך מושל ואדון להיות בידו שבט; והזהיר , כי אעפ"י שהוא שבט מוסר ואיננו מקל יד (ע"פ יח' לט , ט) , ישמר ממנו , ולא יכה בו אפילו העבד הכנעני "מכת בלתי סרה" (יש' יד , ו); וזה טעם תחת ידו , שהיה מכה אותו מכה רבה עד שמת. ולא הוצרך לפרש משפטו , אבל אמר שלא יפטר בעבור שהוא כספו , רק נקם ינקם , כנקמת כל "מכה איש ומת" שאמר בו: "מות יומת" (לעיל , יב). ועל דרך הפשט: אך אם יום או יומים יעמד - שיקום העבד ויעמד על רגליו , ולכך הוצרך לומר יום או יומים , וטעמו: אם ביום ההוא או גם ביום המחרת יעמד על רגליו , לא יוקם. ושיעורו: אך אם ביום או ביומים , או ליום או ליומים; וכמוהו רבים. והנה בתחלה אמר: ומת תחת ידו , והיה במשמע שימות בעת הכאתו מיד; ושב לבאר , שאם עמד ביום ההכאה על רגליו , או אפילו לא היה יכול לעמוד כלל ביום ההוא ועמד ביום המחרת , יפטר האדון; אבל אם לא עמד כלל , חייב אעפ"י שמת ביום השני , כי גם זה מת תחת ידו. ולא הזכיר עמידה ביום השלישי , כי כיון שחיה שלשה ימים , פטור הוא , שהרי אין אני קורא בו ומת תחת ידו. ועל דעת רבותינו (מכיל' משפטים נזיקין ז) הזכיר יום או יומים , להודיע שצריך לחיות עשרים וארבע שעות , וטעמו: יום שלם , או יומים שאין בהם יום שלם. ואלו אמר 'יום' בלבד , היה צריך שיעמוד לילה ויום , כיום התורה במעשה בראשית ובשבתות ובמועדים. ויהיה טעם יעמד - שיתקיים; וכן "למען יעמדו ימים רבים" (יר' לב , יד) - יתקיימו; והוא הנכון והאמת. (כב) כאשר ישית עליו בעל האשה - כשיתבענו הבעל בבית דין להשית עליו עונש על כך; לשון רבנו שלמה. ונכון הוא , וכן "כאשר ייטב לך" (בר' מ , יד) , ורבים ככה. והכונה , כי הוא חייב בדמי הוְלדות כאשר ישית עליו הבעל , ולא כאשר תשית עליו האשה , כי אין לה חלק וזכות בהן. אבל אנקלוס תרגם: "כמה דשוי עלוהי". ואמר רבי אברהם: ככל אשר ישית עליו בעל האשה או יתן בפלילים; כאלו אמר , שיתפשר עמו לרצונו , או ישלם כפי דמיהן על פי בית דין. ואיננו נכון , כי מה טעם להזכיר זה? ולפי דעתי , כי בעבור שאין בוְלדים היזק ניכר , כי מי יודע אם יצליחו , אמר הכתוב: אעפ"י שאין כאן ממון תשלומין , נשים עליו עונש; והוא כמו קנס וממון שיטילו אחרים עליו , על כרחו; וכן "ויתן עונש על הארץ" (מ"ב כג , לג); "ויין ענושים ישתו" (עמ' ב , ח). ואמר , שיהיה הענש ככל אשר ישית עליו בעל האשה , שהוא חפץ בילדיו וחשובים הם אצלו , ויתן זה בפלילים , שלא יתן עליו עונש יותר מכדי דמיהן. ובמכילתא (מכיל' משפטים נזיקין ח): כאשר ישית עליו - שומע אני: כל מה שירצה? תלמוד לומר: ונתן בפלילים , ואין פלילים אלא דיינין וכו'. (כד) עין תחת עין - הידוע בקבלת רבותינו (מכיל' משפטים נזיקין ח) שזה ממון , ויבא כלשון הזה בתשלומין: "ומכה... בהמה ישלמנה נפש תחת נפש" (וי' כד , יח). ואמר רבי אברהם , כי כונת הכתוב לומר שהוא חיב בכך , אם לא יתן כפרו; והכתוב אסר עלינו , שלא נקח "כפר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות" (במ' לח , לא) , אבל נקח כופר במי שהוא רשע לכרות אבר מאבריו; ולכן לא נכרות אותו לעולם , אבל ישלם כדי דמיו , ואם אין לו , יהיה עליו החוב עד שתשיג ידו , ונגאל (ע"פ וי' כה , מט). והראיה לדברי חכמים - מה שאמר למעלה "רק שבתו יתן ורפא ירפא" (פס' יט) , ואם נעשה באיש אשר יכה את רעהו כאשר עשה בו , מה ישלם אחרי כן? והוא גם הוא צריך שֶבֶת ורפוי! ואין טענה מפני המתרפא מהרה , כי אין זה פשוטו של מקרא , אבל הכתוב ידבר בכל אדם. וגם אם נתרפא יותר מהר , כבר לקחנו נקמתו ממנו , כי עשינו לו כאשר עשה בשוה! ועל דרך הפשט - אין הצלה מזאת השאלה , לבד אם יאמרו כי המכה אשר "יתן מום בעמיתו" (וי' כד , יט) , והוא מום קבוע שישאר בו , כעין ויד ורגל , וכויה שתשאר ממנה הרושם לעולם , אז נעשֶׂה כמותה בגופו , והוא מה שאמר "כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו" (שם , כ) , ואין בזה תשלומי שֶבֶת ורפוי כלל; אבל אשר יכה אותו באבן או באגרוף (ראה לעיל , יח) על בגדיו , ונפל למשכב ונתרפא רפואה שלימה ולא נשאר בגופו מום , בזה אמר: "רק שבתו יתן ורפא ירפא" (לעיל , יט). והנה הכתוב שהזכיר "כויה" ו"פצע" ו"חבורה" (להלן , כה) , כפי משמעו - כל הנזקים בכלל הזה; והפצע והחבורה יתרפאו לגמרי. ומה שאמר הכתוב שם "ואיש כי יתן מום בעמיתו" (וי' כד , יט) , רצה לכלול כל המכות , שלא האריך שם להזכיר 'פצע' ו'חבורה' ו'כויה' , ואמר "מום" , כי כל מכָּה עושה מום לשעתו , ואפילו המתרפא נקרא 'מום' , כאמרנו (משנה חולין י , ב): מום עובר; והתורה קראה "גרב או ילפת או מרוח אשך" (וי' כא , כ) - "מום" (שם , כא) , וכולן עוברין ומתרפאין; וכתוב "ילדים אשר אין בהם כל מום" (בנוסחנו: מאום; דנ' א , ד). והכלל , כי הקבלה בכל מקום אמת. (כט) וגם בעליו יומת - קבלו רבותינו (מכיל' משפטים נזיקין י) , שהיא מיתה בידי שמים; וכמוהו "והזר הקרב יומת" (במ' א , נא); "ומתו בו כי יחללוהו" (וי' כב , ט). וראיתי , שלא בא בתורה בחייבי מיתות בית דין 'יומת' בלבד , אבל "מות יומת" נאמר בכולן; ואין טענה מ"ומכה אדם יומת" (וי' כד , כא) , ולא משבת (שמ' לה , ב) ונביא המסית (דב' יג , ו) - שכבר פורש בהם במקום אחר. ולא ידעתי טעם לתרגומו של אנקלוס , שאמר: "יתקטיל"; ואולי ירצה לומר , כי ראוי הוא שיהרג , אלא שיש עליו כפר. או רצה לפרש , שאמר הכתוב: וגם בעליו יהרג כאשר נהרג האיש המנוגח , כי "יומו יבא... או במלחמה ירד ונספה" (ש"א כו , י) , לא ינקה יי' אותו (ע"פ שמ' כ , ז); רצה ללמד , שהוא חייב בידי שמים למות ביד הורג , לא מיתת עצמו , כענין "והרגתי אתכם בחרב" (שמ' כב , כג). ואמר עוד אנקלוס בפסוק "והזר הקרב יומת" (במ' א , נא): "יתקטיל" , כי היה סובר כדברי רבי עקיבא; שאמרו (סנה' פד , א): הזר ששמש במקדש - רבי עקיבא אומר: בחנק. (ל) אם כפר יושת עליו - בעבור היות הכפר כפרה , כענין הקרבנות. ואם הוא אינו חפץ בה , אין מכריחין אותו לבא לבית דין לחייבו בכך , ואפילו אם חייבוהו אין ממשכנין אותו; בעבור זה אמר: אם. (לא) או בן יגח או בת יגח - אמר: או , שהוא מוסיף , ושיעורו: "והמית איש או אשה" (לעיל , כט) או בן או בת , משפט אחד להם. ויש אומרים (ראה השרשים: 'או') , שיבא במקום 'אם'; וכן "או בנבלת חיה טמאה" (וי' ה , ב); "או עשיתי בנפשי שקר" (ש"ב יח , יג); "או נודע כי שור נגח הוא" (להלן , לו); וכן רבים , לדעתם. וכולם עדי שקר , תשכיל בהם במקומם. והוצרך הכתוב לפרוט משפט הקטנים , על דעת רבותינו (ב"ק מד , א) , בעבור כי הוצרך למעלה לומר "איש או אשה" (לעיל , כט) ללמד שהשוה אשה לאיש לכל הנזקים שבתורה , ויכול לא יהא חייב אלא על איש ואשה גדולים , תלמוד לומר: או בן יגח... - לחייב על הגדולים כקטנים; וכן עשה הכתוב ב"כי יכה כל נפש אדם" (וי' כד , יז) , כמו שכתב רבנו שלמה (שם). ועל דרך הפשט: בעבור שהשור הממית אדם גדול הוא רע מאד , כדוב שכול במדבר (ע"פ ש"ב יז , ח) , ואם "הועד בבעליו ולא ישמרנו" (לעיל , כט) - הנה פשע פשיעה גדולה , וראוי שיתחייב מיתה וכפר; אבל הממית את הקטנים אינו רע כל כך , ודרך רוב השוורים שלא ייראו מהם , ויעלה על הדעת שלא יתחייב בעליו - ולפיכך הוצרך הכתוב לאמר , כי כמשפט הזה יעשה לו. (לד) והמת יהיה לו - לניזק , ושמין את הנבלה ונוטלה בדמים ומשלם לו המזיק עליהם תשלומי נזקו; זה לשון רבנו שלמה. ולא בירר את דינו , כי אין צורך לומר בנבלה הזאת שיטלנה הניזק בחשבון התשלומין כשיביא אותה לבית דין לשלם הנזק , שאפילו היו למזיק נבלות וטרפות אחרות בביתו , יפרענו בהן כפי דמיהן , שכבר אמרנו (ב"ק ז , א): לרבות שוה כסף , אפילו סובין. אבל הענין לומר , כי הנבלה - של ניזק היא , וממונו תחשב , לפיכך אם פיחתו דמיה אחרי כן או שנגנבה , אין על המזיק לשלם אלא דמי המיתה: אם היה השור כשהוא חי שוה מָנֶה , וכשמת שוה חמשים זוז , יש עליו חמשים זוז , וזה יטפל בנבלתו וישמרנה לעצמו. וזה הדין בכל הנזקים; וזהו שקורין חכמים 'פחת נבלה' , ומפורש הוא בגמרא (ב"ק לד , א). (לו) ולא ישמרנו בעליו - ידוע , כי גם התם , אם ישמרנו בעליו כראוי , ויצָא והזיק במקרה שאירע , בודאי שהוא פטור; וזה שאמר במוּעָד ולא ישמרנו - על דעת האומר בתלמוד (ב"ק כג , ב) שהמוּעד צריך שמירה מעולה מן התם , יאמר הכתוב: ואם שור נגח הוא , והועד בבעליו (ע"פ פס' כט לעיל) ולא הוסיף בו שמירה מפני רעתו , ויצא והזיק , ישלם נזק שלם. ועל דעת האומר שהשמירה בתם ובמוּעָד שוה , יאמר: ואם נודע לו ששור נגח הוא , וגם עתה לא ישמרנו - בעבור פשיעתו הגדולה יתחייב נזק שלם. והמת יהיה לו - לניזק , ועליו ישלם המזיק עד שישתלם הניזק נזק שלם. זה לשון רבנו שלמה , כדרך רבותינו (ב"ק י , ב). ואם כן ראוי שנפרש: שלם ישלם שור תחת השור עם המת שיהיה לו; וכן "ויוסף היה במצרים" (שמ' א , ה) - עם יוסף שהיה במצרים; וכן "לא אוכל און ועצרה" (יש' א , יג) - בעצרה , כאמרו "שונא גזל בעולה" (יש' סא , ח). ויתכן לומר על דרך הפשט: והמת יהיה לו - למזיק , כלומר: שלם ישלם שור תחת השור , והמת יהיה לו למזיק המשלם בתשלומין האלו , שיכניסהו לניזק בחשבון. ועל שני הלשונות הדין שוה הוא , שיהיו הבעלים מטפלין בנבלה , ומשעת מיתה תכנס בחשבונו , כדברי רבותינו (ב"ק לד , א).