מאגר הכתר שמות פרק כא עם פירוש רלב"ג ביאור הפרשה

פרק כא
{פרשת משפטים} [א] וְאֵ֙לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תָּשִׂ֖ים לִפְנֵיהֶֽם:
[ב] כִּ֤י תִקְנֶה֙ עֶ֣בֶד עִבְרִ֔י שֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים יַעֲבֹ֑ד וּבַ֨שְּׁבִעִ֔ת יֵצֵ֥א לַחָפְשִׁ֖י חִנָּֽם:
[ג] אִם־בְּגַפּ֥וֹ יָבֹ֖א בְּגַפּ֣וֹ יֵצֵ֑א אִם־בַּ֤עַל אִשָּׁה֙ ה֔וּא וְיָצְאָ֥ה אִשְׁתּ֖וֹ עִמּֽוֹ:
[ד] אִם־אֲדֹנָיו֙ יִתֶּן־ל֣וֹ אִשָּׁ֔ה וְיָלְדָה־ל֥וֹ בָנִ֖ים א֣וֹ בָנ֑וֹת הָאִשָּׁ֣ה וִילָדֶ֗יהָ תִּֽהְיֶה֙ לַֽאדֹנֶ֔יהָ וְה֖וּא יֵצֵ֥א בְגַפּֽוֹ:
[ה] וְאִם־אָמֹ֤ר יֹאמַר֙ הָעֶ֔בֶד אָהַ֙בְתִּי֙ אֶת־אֲדֹנִ֔י אֶת־אִשְׁתִּ֖י וְאֶת־בָּנָ֑י לֹ֥א אֵצֵ֖א חָפְשִֽׁי:
[ו] וְהִגִּישׁ֤וֹ אֲדֹנָיו֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְהִגִּישׁוֹ֙ אֶל־הַדֶּ֔לֶת א֖וֹ אֶל־הַמְּזוּזָ֑ה וְרָצַ֨ע אֲדֹנָ֤יו אֶת־אָזְנוֹ֙ בַּמַּרְצֵ֔עַ וַעֲבָד֖וֹ לְעֹלָֽם: ס
[ז] וְכִֽי־יִמְכֹּ֥ר אִ֛ישׁ אֶת־בִּתּ֖וֹ לְאָמָ֑ה לֹ֥א תֵצֵ֖א כְּצֵ֥את הָעֲבָדִֽים:
[ח] אִם־רָעָ֞ה בְּעֵינֵ֧י אֲדֹנֶ֛יהָ אֲשֶׁר־לֹ֥א ל֥וֹ יְעָדָ֖הּ וְהֶפְדָּ֑הּ לְעַ֥ם נָכְרִ֛י לֹא־יִמְשֹׁ֥ל לְמָכְרָ֖הּ בְּבִגְדוֹ־בָֽהּ:
[ט] וְאִם־לִבְנ֖וֹ יִיעָדֶ֑נָּה כְּמִשְׁפַּ֥ט הַבָּנ֖וֹת יַעֲשֶׂה־לָּֽהּ:
[י] אִם־אַחֶ֖רֶת יִֽקַּֽח־ל֑וֹ שְׁאֵרָ֛הּ כְּסוּתָ֥הּ וְעֹנָתָ֖הּ לֹ֥א יִגְרָֽע:
[יא] וְאִ֨ם־שְׁלָשׁ־אֵ֔לֶּה לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה לָ֑הּ וְיָצְאָ֥ה חִנָּ֖ם אֵ֥ין כָּֽסֶף: ס
[יב] מַכֵּ֥ה אִ֛ישׁ וָמֵ֖ת מ֥וֹת יוּמָֽת:
[יג] וַֽאֲשֶׁר֙ לֹ֣א צָדָ֔ה וְהָאֱלֹהִ֖ים אִנָּ֣ה לְיָד֑וֹ וְשַׂמְתִּ֤י לְךָ֙ מָק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יָנ֖וּס שָֽׁמָּה: ס
[יד] וְכִי־יָזִ֥ד אִ֛ישׁ עַל־רֵעֵ֖הוּ לְהָרְג֣וֹ בְעָרְמָ֑ה מֵעִ֣ם מִזְבְּחִ֔י תִּקָּחֶ֖נּוּ לָמֽוּת: ס
[טו] וּמַכֵּ֥ה אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת: ס
[טז] וְגֹנֵ֨ב אִ֧ישׁ וּמְכָר֛וֹ וְנִמְצָ֥א בְיָד֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת: ס
[יז] וּמְקַלֵּ֥ל אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת: ס
[יח] וְכִֽי־יְרִיבֻ֣ן אֲנָשִׁ֔ים וְהִכָּה־אִישׁ֙ אֶת־רֵעֵ֔הוּ בְּאֶ֖בֶן א֣וֹ בְאֶגְרֹ֑ף וְלֹ֥א יָמ֖וּת וְנָפַ֥ל לְמִשְׁכָּֽב:
[יט] אִם־יָק֞וּם וְהִתְהַלֵּ֥ךְ בַּח֛וּץ עַל־מִשְׁעַנְתּ֖וֹ וְנִקָּ֣ה הַמַּכֶּ֑ה רַ֥ק שִׁבְתּ֛וֹ יִתֵּ֖ן וְרַפֹּ֥א יְרַפֵּֽא: ס
[שני] [כ] וְכִֽי־יַכֶּה֩ אִ֨ישׁ אֶת־עַבְדּ֜וֹ א֤וֹ אֶת־אֲמָתוֹ֙ בַּשֵּׁ֔בֶט וּמֵ֖ת תַּ֣חַת יָד֑וֹ נָקֹ֖ם יִנָּקֵֽם:
[כא] אַ֥ךְ אִם־י֛וֹם א֥וֹ יוֹמַ֖יִם יַעֲמֹ֑ד לֹ֣א יֻקַּ֔ם כִּ֥י כַסְפּ֖וֹ הֽוּא: ס
[כב] וְכִֽי־יִנָּצ֣וּ אֲנָשִׁ֗ים וְנָ֨גְפ֜וּ אִשָּׁ֤ה הָרָה֙ וְיָצְא֣וּ יְלָדֶ֔יהָ וְלֹ֥א יִהְיֶ֖ה אָס֑וֹן עָנ֣וֹשׁ יֵעָנֵ֗שׁ כַּאֲשֶׁ֨ר יָשִׁ֤ית עָלָיו֙ בַּ֣עַל הָאִשָּׁ֔ה וְנָתַ֖ן בִּפְלִלִֽים:
[כג] וְאִם־אָס֖וֹן יִֽהְיֶ֑ה וְנָתַתָּ֥ה נֶ֖פֶשׁ תַּ֥חַת נָֽפֶשׁ:
[כד] עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן שֵׁ֖ן תַּ֣חַת שֵׁ֑ן יָ֚ד תַּ֣חַת יָ֔ד רֶ֖גֶל תַּ֥חַת רָֽגֶל:
[כה] כְּוִיָּה֙ תַּ֣חַת כְּוִיָּ֔ה פֶּ֖צַע תַּ֣חַת פָּ֑צַע חַבּוּרָ֕ה תַּ֖חַת חַבּוּרָֽה: ס
[כו] וְכִֽי־יַכֶּ֨ה אִ֜ישׁ אֶת־עֵ֥ין עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ־אֶת־עֵ֥ין אֲמָת֖וֹ וְשִׁחֲתָ֑הּ לַחָפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת עֵינֽוֹ:
[כז] וְאִם־שֵׁ֥ן עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ־שֵׁ֥ן אֲמָת֖וֹ יַפִּ֑יל לַֽחָפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת שִׁנּֽוֹ: פ
[כח] וְכִֽי־יִגַּ֨ח שׁ֥וֹר אֶת־אִ֛ישׁ א֥וֹ אֶת־אִשָּׁ֖ה וָמֵ֑ת סָק֨וֹל יִסָּקֵ֜ל הַשּׁ֗וֹר וְלֹ֤א יֵֽאָכֵל֙ אֶת־בְּשָׂר֔וֹ וּבַ֥עַל הַשּׁ֖וֹר נָקִֽי:
[כט] וְאִ֡ם שׁוֹר֩ נַגָּ֨ח ה֜וּא מִתְּמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֗ם וְהוּעַ֤ד בִּבְעָלָיו֙ וְלֹ֣א יִשְׁמְרֶ֔נּוּ וְהֵמִ֥ית אִ֖ישׁ א֣וֹ אִשָּׁ֑ה הַשּׁוֹר֙ יִסָּקֵ֔ל וְגַם־בְּעָלָ֖יו יוּמָֽת:
[ל] אִם־כֹּ֖פֶר יוּשַׁ֣ת עָלָ֑יו וְנָתַן֙ פִּדְיֹ֣ן נַפְשׁ֔וֹ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יוּשַׁ֖ת עָלָֽיו:
[לא] אוֹ־בֵ֥ן יִגָּ֖ח אוֹ־בַ֣ת יִגָּ֑ח כַּמִּשְׁפָּ֥ט הַזֶּ֖ה יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ:
[לב] אִם־עֶ֛בֶד יִגַּ֥ח הַשּׁ֖וֹר א֣וֹ אָמָ֑ה כֶּ֣סֶף׀ שְׁלֹשִׁ֣ים שְׁקָלִ֗ים יִתֵּן֙ לַֽאדֹנָ֔יו וְהַשּׁ֖וֹר יִסָּקֵֽל: ס
[לג] וְכִֽי־יִפְתַּ֨ח אִ֜ישׁ בּ֗וֹר א֠וֹ כִּֽי־יִכְרֶ֥ה אִ֛ישׁ בֹּ֖ר וְלֹ֣א יְכַסֶּ֑נּוּ וְנָֽפַל־שָׁ֥מָּה שּׁ֖וֹר א֥וֹ חֲמֽוֹר:
[לד] בַּ֤עַל הַבּוֹר֙ יְשַׁלֵּ֔ם כֶּ֖סֶף יָשִׁ֣יב לִבְעָלָ֑יו וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה־לּֽוֹ: ס
[לה] וְכִֽי־יִגֹּ֧ף שֽׁוֹר־אִ֛ישׁ אֶת־שׁ֥וֹר רֵעֵ֖הוּ וָמֵ֑ת וּמָ֨כְר֜וּ אֶת־הַשּׁ֤וֹר הַחַי֙ וְחָצ֣וּ אֶת־כַּסְפּ֔וֹ וְגַ֥ם אֶת־הַמֵּ֖ת יֶחֱצֽוּן:
[לו] א֣וֹ נוֹדַ֗ע כִּ֠י שׁ֣וֹר נַגָּ֥ח הוּא֙ מִתְּמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֔ם וְלֹ֥א יִשְׁמְרֶ֖נּוּ בְּעָלָ֑יו שַׁלֵּ֨ם יְשַׁלֵּ֥ם שׁוֹר֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה־לּֽוֹ: ס
[לז] כִּ֤י יִגְנֹֽב־אִישׁ֙ שׁ֣וֹר אוֹ־שֶׂ֔ה וּטְבָח֖וֹ א֣וֹ מְכָר֑וֹ חֲמִשָּׁ֣ה בָקָ֗ר יְשַׁלֵּם֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְאַרְבַּע־צֹ֖אן תַּ֥חַת הַשֶּֽׂה:

פרק כא
(הקדמה) (חלק ראשון: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" עד "מכה איש ומת"; שמ' כא , א - יב). (א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם - לשפוט בין אדם לרעהו על פי המשפטים האלה. (ב) כי תקנה עבד עברי , שש שנים יעבוד מיום המכרו , ובתחלת השנה השביעית יצא לחפשי חנם - בלא שטר שחרור , ובלא כסף שיתן העבד לרבו (ראה מכיל' משפטים נזיקין א). (ג) אם יכנס העבד בבית האדון בגופו לבד , רוצה לומר: שאין לו אשה , הנה יצא בגופו לבד; כי אין בידו לקחת אשה בעודו תחת אדניו אם לא ברצון אדניו (ראה תו"כ בהר פרק ז , ג) , כי האדון הוא חייב במזונות אשתו ובניו , כמו שיתבאר. ואם בעל אשה הוא בהכנסו בבית אדניו - ויצאה אשתו עמו , כי היא תכנס גם כן בבית האדון להזון , וכן הענין בבניו; רוצה לומר , שהאדון חייב במזונותיהם , כמו שאמר בפרשת 'בהר סיני' "ויצא מעמך הוא ובניו עמו" (וי' כה , מא; ראה מכיל' משפטים נזיקין א). ומזה המקום יתבאר , שהאב חייב במזונות בניו הקטנים עד שש שנים לכל הפחות. וזה , כי ידמה שהאדון חייב במזונות אשת העבד , להיות העבד חייב במזונותיה; והוא ראוי שלא תפסיד אשתו מזונותיה אשר נתחייב לה מפני היותו נמכר בגנבתו , או מפני היותו מוכר עצמו. ולזאת הסבה היה ראוי גם כן שיהיה האדון חייב במזונות בניו , רוצה לומר: מפני היות העבד חייב במזונותיהם . ולפי שזה השעור שימָכר העבד הוא שש שנים , הנה נלמד מזה שהאדם חייב במזונות בניו עד שש שנים לכל הפחות (ראה כתובות סה , ב). ואולם אחר זה הנה הוא ספק אם הוא חייב אם לא , ולא נוכל להכריחו על זה מזה הצד אם לא מצד הצדקה; כי מזה הצד נוכל לכופו על זה אם היה ראוי לעשות כמו זאת הצדקה , כמו שיתבאר בדיני הצדקה (ראה כתובות מט , ב). (ד) אם אדניו ירצה לתת לו אשה , והיא שפחה כנענית (ראה מכיל' משפטים נזיקין ב) , וילדה לעבד בנים או בנות - הנה בצאת העבד מיד האדון תשאר האשה וילדיה לאדניה , ויהיו הילדים עבדים כנענים , והוא יצא לחפשי יחידי מחברתם . ומזה המקום הוא מבואר , שהאדון כופה עבדו העברי ליקח שפחה כנענית כדי שיוליד לו עבדים (ראה קידושין טו , א). אלא , כי מפני שכבר אמר זה אחר אמרו "אם בעל אשה הוא" (לעיל , ג) , ראוי שנלמוד מזה , שאין ראוי שינהג זה אלא במי שהוא בעל אשה (ראה קידושין כ , א) , כי אולי אליו לבד היתה כונת התורה , כי זה המאמר סמוך לו. ואין ראוי שנתיר נשיאת השפחה הכנענית לעברי , אלא למי שהתירתהו לו התורה במה שאין ספק בו; עם שכבר יתבאר מדברינו במה שיבא (ראה בקובץ תועלות לרלב"ג , שמ' כא , א - יא , תועלת א) , שהעבד שהוא בעל אשה הוא יותר ראוי שיוּתר בשפחה כנענית ממי שאינו בעל אשה . (ה) ואם אמור יאמר העבד: אהבתי את אדני , את אשתי הכנענית ואת בני אשר לי ממנה , לא ארצה לצאת חפשי - להפרד מאדני , מאשתי ומבני. והנה קראם 'בניו' אעפ"י שאינם במדרגת בניו , על דרך מה שאמר "וילדה לו בנים או בנות" (לעיל , ד) , כי כל ימי היותו עובד את אדניו תהיה זאת השפחה עמו במדרגת האשה עם בעלה , ולזה גם כן יהיו אז ילדיה עמו במדרגת בניו . או יהיה הרצון בזה , שיאמר העבד: אהבתי את אדני , עם אשתי הישראלית ועם בני הישראלים; רוצה לומר , שאני ואשתי ובני כלנו אוהבים אותו. ולפי שזה הפסוק סובל שני אלו הפירושים , והיה ראוי שלא נעשה כמו אלו הענינים הגדולים כי אם במקומות שהתורה התירה אותם - רוצה לומר: רציעת אוזן העבד העברי - הנה מִספק ראוי שיהיו שם שני אלו התנאין; רוצה לומר , שיהיו לו אשה ובנים עבריים ושיהיו לו ילדים מן השפחה הכנענית . (ו) והגישו אדניו לפני בית דין , והגישו אצל הדלת או אצל המזוזה באופן שיתכן לרצוע אזנו בדלת , ורצע אדניו את אזנו במרצע , בדרך שיתן המרצע באזנו ובדלת (ע"פ דב' טו , יז) , ועבדו לעולם - רוצה לומר: לזמן היותר ארוך שיהיה אפשר לעברי להיות עבד , והוא עד היובל , כי בשנת היובל חוייבו לקרוא דרור בארץ בדרך שישוב איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו , כמו שהתבאר בפרשת 'בהר סיני' (ראה וי' כה , י). ושם התבאר , שההבדל יהיה בזה בין עבדים ישראלים ובין עבדים כנענים , כי העבדים הכנענים לא יצאו ביובל (ראה שם , לט - מו); וזה לאות שהעברים כלם יצאו מהעבדות בבא היובל. (ז) וכי ימכור איש את בתו לאמה - והיא קטנה , כי היא תקרא 'בת' , כמו שהתבאר מהשרשים הכוללים (רלב"ג הקדמה לבר' , באור המלות , המקום השלישי; ראה מכיל' משפטים נזיקין ג). לא תצא מגדר ישראל להנשא לעבד כנעני כצאת העבדים - שיוכלו אדֹניהם להשיאם שפחה כנענית , כדי שיהיו ילדיהם לאדֹניהם; אבל מה שיהיה שליט בו אדֹניה הוא לקחתה לו לאשה , ובזה האופן לבדו יהיו ילדיה לו , כי הם בניו . או ירצה בזה , שלא תצא בשש שנים כצאת העבדים - כי כבר יתכן שתשאר בבית , לפי שהוא ראוי שייעדה לו אדניה וישאנה (ראה קידושין יח , א). (ח) ואם היא רעה בעיני אדניה באופן שלא רצה ליעדה - הנה ראוי שישתדל שתפָּדה; רוצה לומר , שישיב לו אביה הכסף על פי השנים אשר יש לה לעבוד עמו עד שלמות שש שנים (ראה משנה קידושין א , ב) , כי לא יָאוּת שתעמוד בביתו לאָמה בזולת אישות , פן יקרב לגלות ערותה; אבל לא יוכל למכרה לבית אחר מישראל , כאשר יבגוד בה - שלא ירצה ליעדה לו - כדי שייעדה מי שימכרנה לו (ראה מש"ת עבדים ד , י). (ט) ואם רצה האדון ליעדה לבנו , הנה יעשה לה כמשפט הבנות הנשואות , לא יפיל דבר ממשפטה מפני הִמָּכְרָהּ לו לאמה. (י) ואם אחרת יקח לו זולת האמה , לא יגרע מפני זה מחֹק האמה דבר , אבל ינהג בה כמנהג האיש עם אשתו; רוצה לומר , שיתן לה מזונותיה וכסותה וחקה הראוי לה מהמשגל. (יא) ואם שלש אלה לא יעשה לה - רוצה לומר , שלא יעדה לו , ולא לבנו , ולא השתדל עם קרוביה שיפדוה קודם הגעת השש שנים , הנה תצא בחנם בזולת נתינת כסף. וזה אמנם יקרה אם בשתשלים עבודת השש שנים , כי אז תצא חנם כמו הענין בעבד עברי; אם בשתביא סִמנין תוך שש שנים , תצא בהם מכלל הקטנה , כמו שהתבאר בשרשים הכוללים (רלב"ג הקדמה לבר' , באור המלות , המקום השלישי) . ומפני זה האופן השני אמר: אין כסף - רוצה לומר , כי אעפ"י שכבר הורה באמרו "והפדה" (לעיל , ח) כי בצאתה תוך זמנה תשיב כסף , הנה יתכן שתצא קודם זמנה בזולת נתינת כסף , וזה אמנם יהיה בשהביאה סימנין (ראה משנה קידושין א , ב). וזה יתבאר ממה שאומר , והוא , כי 'בן' ו'בת' הם שמות יפלו על הקטנים כשיֵאָמרו סתם , כאמרו "או בן יגח או בת יגח" (להלן , לא) שהוא מורה על קטן וקטנה , כמו שיתבאר בזאת הפרשה (בה"פ שם). ולזה תמצא שקרא בפרשת 'ראשי המטות' הנערה 'אשה' (ראה במ' ל , ד) , והיא אשר הביאה סימנין , כמו שיתבאר מהוראת הגדר . ובהיות הענין כן , הנה הוא מבואר שאין האב רשאי למכור את בתו כי אם בעודה קטנה , ולזה אין ראוי שימשול למכרה כי אם לעת אשר היא ברשותו למכרה. והמשל , כי מי שהיו לו פירות שדה אחד לשתי שנים , לא יוכל למכור פירות השדה ליותר משתי שנים , וזה מבואר בנפשו. ולזה הוא מבואר , שכאשר תשוב זאת הקטנה נערה , וזה יהיה בשהביאה סימנין , אז תצא מרשות האדון. וראוי שתדע , שקנין עבד עברי האמור בכאן (לעיל , ב) הוא שמכרוהו בית דין (ראה מכיל' משפטים נזיקין א) , כי כבר ימכרוהו בגנבתו , כמו שיתבאר במה שיבא (שמ' כב , ב); וכבר יתבאר שזה הענין הוא במי שלא מכר עצמו מהענין הנמשך לו בדין האמה , שהוא באמה שמכר אותה זולתה , אשר הוא שליט במכירתה; ולזה יהיה קנין עבד עברי בשמכרוהו זולתו , מהשליטים על מכירתו. ועוד , שכבר נתבאר בפרשת 'בהר סיני' במוכר עצמו , שאינו יוצא כי אם ביובל (ראה וי' כה , לט - מ) , לא בשש שנים כמו הענין בזה העבד הנזכר הֵנָה , ולזה יחוייב שיהיה זה הדין במי שמכרוהו זולתו. והנה דין זה העבד הוא שיעבוד שש שנים אם לא פגע בהם היובל , כי בבא היובל יצאו כל העבדים העבריים חפשיים. ואם מת האדון , עובד את הבן , כי דינו דין האדון בזה העניין; כמו שבארה התורה בענין האמה , שבן האדון קם תחתיו ליעדה (ראה קידושין יז , ב). והנה היה זה כן , כי לפי הנהוג תבא הירושה מהאב לבן; והוא מה שהוא ראוי , אם לא ימנע זה מונע. ולפי שמשפטי התורה יהיו בענינים לפי הנהוג , לא יעתק ענין עבדות העבד העברי או האמה העבריה כי אם לבן , לא לאח ולא אל הבת. ומזה יתבאר , שאם ברח העבד תוך זמנו , שהוא חייב להשלים מה שחסר; שהרי לא עבד שש שנים באופן שראוי שיעבוד לפי הנהוג , כי היה ראוי שיהיה מוכן לעבוד האב או בנו אלו השש שנים (ראה קידושין טז , ב) . ואולם , אם חלה תוך הזמן - לא יחוייב להשלים הזמן , אם לא היה מה שחסר מן הזמן , שלא היה יכול לעבוד בו כלל , יותר מחציו , רוצה לומר: ארבע שנים; כי הוא המספר הראשון מהשָּׁנִים שיוסיף על חצי השש שנים (ראה שם יז , א). וזה , שכבר אמרה התורה בענין עבד עברי בפרשת 'בהר סיני' "כשכיר כתושב יהיה עמך" (וי' כה , מ) - רוצה לומר , שענינו ממוצע בין השכיר והתושב (ראה מש"ת עבדים ב , ה). והיה זה כן , לפי שגופו קנוי לאדון באופן - מה , מה שאין כן בשכיר; ולזה יהיה רשות לרבו לכופו לישא שפחה כנענית , כדי שיהיו ילדיו לו לעבדים; רוצה לומר: בזה העבד הנזכר בזה המקום . והנה התושב לא יִגָּרַע מחֻקו מהאדון דבר מפני חליו , והשכיר לא יקח דבר כשיחלה באופן שלא יוכל לעשות דבר מעבודתו. ולזאת הסבה יתבאר , שאם חלה שלש שנים - אינו חייב לשלם , כי היה קצת הזמן כשכיר וקצתו כתושב; ואולם , אם חלה ארבע שנים באופן שלא יוכל לעבוד כלל - הנה הוא חייב לשלם. והנה אין האדון רשאי להכריחו לעשות מלאכה שאין מדרכו לעשותה , כאִלו תאמר , שילמדנו מלאכה לא היה יודע אותה; אבל עושה המלאכה שהיה דרכו לעשותה , שנאמר "יעבד" (לעיל , ב) - רוצה לומר: העבודה אשר מדרכו שיעשה (ראה מכיל' משפטים נזיקין א). והנה בבא השנה השביעית מיום המכרו , יוצא לחפשי בזולת כסף יִקנה עצמו בו מהאדון , ובזולת שטר יַקנה האדון לו גופו בו , שנאמר "ובשנה השביעית יצא לחפשי חנם" (צירוף של שמ' כא , ב ודב' טו , יב). והנה יתבאר מזה , שקודם השנה השביעית לא יצא העבד חנם , אבל יצטרך לכסף , יתנהו לאדון לפי השנים הנותרות , כמו הענין באמה העבריה (ראה בה"פ לעיל , ח) , או לשטר שחרור; וזה מבואר בנפשו לפי השרשים הכוללים (רלב"ג הקדמה לבר' , באור המלות , המקום הששי). והנה , כשלא היתה לו אשה בהכנסו לרשות האדון , אין לו רשות לקחתה , להעמיס על האדון מעמס מזונותיה , אלא אם היה זה מדעת האדון , שנאמר "אם בגפו יבא בגפו יצא" (לעיל , ג). והנה אם היתה לו אשה ובנים , האדון חייב במזונותיהם , שנאמר "ויצאה אשתו עמו" (שם); והוא הדין לבניו. וכן תמצא שבארה התורה זה במוכר עצמו לישראל או לגוי: אמרה במוכר עצמו לישראל , בפרשת 'בהר סיני' , "ויצא מעמך הוא ובניו עמו" (וי' כה , מא) , ובמוכר עצמו לגוי אמרה "ויצא בשנת היובל הוא ובניו עמו" (שם , נד). והנה יתבאר , שמעשה ידי אשתו ובניו הם לעבד , לא לאדון , כי לא קנה אותם לו לעבדים בקנותו העבד (ראה מש"ת עבדים ג , ב). ואם היתה ארוסה או שומרת יבם , הנה אינה אשתו גמורה ולא יתחייב האדון במזונותיה (ראה מכיל' משפטים נזיקין א); וכן אם היתה פסולה לו , לפי שאינה ראויה להיות אשתו והתורה אמרה "ויצאה אשתו עמו" (לעיל , ג) - שתהיה אשתו גמורה וראויה לו להיות אשתו (ראה מש"ת עבדים ג , א) . והנה , לא יוכל האדון לתת לעבד שפחה כנענית אם לא היו לו אשה ובנים בהכנסו ברשותו , שנאמר "אהבתי את אדני את אשתי ואת בני" (לעיל , ה) , כמו שבארנו : כשם שהיה הוא נמצא בהכנסו , כן יהיו אשתו ובניו נמצאים אז. ועוד , כי בזה האופן יתכן שיאמר שאהבו אותו אשתו ובניו; וזה , שאם לא היו בניו נולדים קודם הכנסו שם , לא יתברר להם הטבת האדון להם יותר מהחק הנהוג , שיאהבוהו. והוא מבואר , שאין האדון או בנו מוסר לו כי אם שפחה כנענית אחת , שנאמר "יתן לו אשה" (לעיל , ד) - ולא שתי נשים; ואינו נותן שפחה אחת לשני עבדים , שנאמר "יתן לו" (שם) - ולא לו ולזולתו (ראה מש"ת עבדים ג , ה). והנה העבד אינו נרצע עד שיאמר , כשהוא עבד: "אהבתי את אדני את אשתי ואת בני" , שנאמר "ואם אמור יאמר העבד" (לעיל , ה). ואינו נרצע מפני פעם אחת שיאמר זה המאמר , שנאמר "ואם אמור יאמר" (שם) - רוצה לומר , שיהיה רגיל לומר זה המאמר; והרגילות הוא בהשנות , והמעט שיהיה בהשנות הוא שְנַיִם , כי הוא הרבוי הראשון; ולזה אינו נרצע עד שיאמר זה המאמר ויִשְנה אותו כשהוא עבד (ראה קידושין כב , א). ולפי שפחות משוה פרוטה אינו דבר לפי השרשים התוריים , הנה יחוייב , כשיאמר זה המאמר , שישאר מזמן עבדותו שוה פרוטה או יותר (ראה שם). ולפי שענין עבד עברי יש לו הִתָלוּת מה ביובל - כמו שהתבאר מדברינו (בה"פ לעיל , ו) - הנה הוא מבואר , שאין עבד עברי נוהג אלא בשעה שהיובל נוהג (ראה ערכין כט , א). ומזה יתבאר גם כן , שכן הענין באמה העבריה , שנאמר "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה" (דב' טו , יב) - בשעה שזה נוהג זה נוהג (ראה קידושין יד , ב) . וראוי שתדע כי הכהן , אעפ"י שלוקח שפחה כנענית , אינו נרצע , כי ביובל ישוב איש אל משפחתו ואל אחוזתו - כמו שנתבאר בפרשת 'בהר סיני' (וי' כה , י) - ולזה יחוייב שיוכל לשוב לחזקה שהיה בה; ואם היה נרצע , הנה ישוב בעל מום ויהיה פסול לעבודה , כמו שיתבאר במה שיבא (וי' כא , יז - כד) , ולא ישוב לחזקה שהיה בה (ראה קידושין כא , ב). ולפי שאמרוֹ "אהבתי את אדני את אשתי ואת בני" (לעיל , ה) אפשר שיובן שישוב לאשתו הכנענית וילדיה , כמו שבארנו (בה"פ לעיל , ה) , הנה נלמד מזה , שאם לא נשא שפחה כנענית והיו לו ממנה בנים אינו נרצע (ראה קידושין כב , א). וכבר אפשר שנבאר זה באופן אחר יותר מבואר , והוא , כי אחר שאמר "האשה וילדיה תהיה לאדניה והוא יצא בגפו" (לעיל , ד) , באר שכבר אפשר שלא יצא אז , והוא אם יאמר "אהבתי את אדני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי" (לעיל , ה); ולזה לא יהיה נרצע כי אם מי שנשא שפחה כנענית והיו לו ממנה בנים . והנה יחוייב , שיהיה הדלת אשר יֵרצע בו עומד כדרכו אצל המזוזה , לא שתהיה הדלת עקורה , שנאמר "והגישו אל הדלת או אל המזוזה" (לעיל , ו) , וזה מורה שהדלת היא סמוכה למזוזה כמשפטה (ראה קידושין כב , ב). ולפי ש"האלהים" (לעיל , ו) הוא לשון רבים , הנה ראוי שיהיו הדיינין רבים ; ולפי שאם היו שְנַיִם לא יהיה בכאן מכריע אם יֵחלקו בדבר , הנה יחוייב שיהיו שלשה , כי הוא המספר המעט שימצא בו זה (ראה מש"ת עבדים ג , ט) . והנה הרציעה היא בכלי של מתכת , שנאמר "במרצע" (לעיל , ו) - והיא של מתכת לפי הוראת הגדר (ראה קידושין כא , ב) . ואדניו בעצמו הוא הרוצע , שנאמר "ורצע אדניו" (לעיל , ו; ראה מכיל' משפטים נזיקין ב). והיא באזנו הימנית , כמו שהתבאר בשרשים הכוללים (רלב"ג הקדמה לבר' , באור המלות , המקום הרביעי; ראה קידושין טו , א). והנה אינו עובד כי אם האדון , לא בנו , אם מת האדון , שנאמר "ועבָדוֹ" (לעיל , ו; ראה קידושין יז , ב). וסבת זה הוא , כי אהבתו האדון הניעתהו להשאר שם , ובסור הסבה יסור הדבר המסובב ממנה. והנה , האיש הוא שמוכר את בתו ואין האשה מוכרת את בתה , ולא אחיה מוכרין אותה , שנאמר "וכי ימכור איש את בתו" (לעיל , ז; ראה מכיל' משפטים נזיקין ג) - איש ולא אשה; בתו ולא אחותו. ואינו מוכר אותה אלא כשהיא קטנה , שנאמר "בתו" (ראה משנה כתובות ג , ח); ואינו מוכר אותה אלא כשהיא ברשותו. ואולם , אם השיאה ונתארמלה או נתגרשה והרי היא קטנה - אינו רשאי למכרה , שהרי יצאה מרשותו (ראה קידושין יח , א) , כמו שיתבאר בפרשת 'ראשי המטות' , ולזה אמר שם "ונדר אלמנה וגרושה... יקום עליה" (במ' ל , י). ואינו מוכר אותה אלא למי שיש לו לִקוּחִין בה או לבנו , כדי שתהיה ראויה ליעוד - כמו שהתבאר מענין אמה העבריה (לעיל , ט) - ולזה אינו מוכר אותה לבנו (ראה קידושין כ , א). ואין האדון מיעד אותה לו או לבנו אלא מדעתה (ראה שם יט , א) ; וזה מבואר מהוראת גדר ה'יעוד'. וכבר יראה זה עוד מענין האישות , כי הוא בכלל ראוי שיהיה לְדעת האשה הנקנית , כאמרו "נקרא לנערה ונשאלה את פיה" (בר' כד , נז); או לדעת אביה בהיותה קטנה , כאמרו "את בתי נתתי לאיש הזה" (דב' כב , טז). ולפי שלא יצטרך בזה היעוד דעת אביה , כי כשמכרהּ לאדון נסתלקה ידו ממנה להשיאה למי שירצה , ונתן היכולת לאדון ליעדה לו או לבנו , אם ירצה , ראוי שיהיה זה לדעתה. וזה מבואר מאד . והנה היא יוצאה קודם שש בגרעון כסף לפי השנים , שנאמר "והפדה" (לעיל , ח). ומזה יתבאר שאין אמה העבריה נקנית בפרוטה , כי לא יתכן בה גרעון כסף , והתורה אמרה "והפדה" (שם; ראה קידושין יא , ב). ומזה המקום נלמוד (ראה מכיל' משפטים נזיקין ג) , שהבעל חייב לאשתו בשאֵר כסות ועונה לפי הראוי לה מאלו , אם מצד עצמה , אם מצד מה שהיא אשת זה האיש , שנאמר "שארה כסותה ועונתה" (לעיל , י) - רוצה לומר: הראוי לה מאלו הדברים מבעלה (ראה משנה כתובות ה , ו , ח , ט) . והוא מבואר , שאין אמה העבריה נרצעת , כי לא יתכן הנִשאה לעבד , ולא יהיו גם כן בניה עבדים; ולזה לא אמרה התורה משפטי הרציעה כי אם בעבד (ראה קידושין טו , א). ולא ינהג זה הדין כי אם בעבד שמכרוהו בית דין , כי בו נזכר (ראה קידושין יד , ב); ואולם במוכר עצמו לא ינהג זה הדין , כי לא נזכר זה הדין בו בפרשת 'בהר סיני' (וי' כה , לט - מג). וראוי היה להיות כן , שאם היה מוכר עצמו מותר בשפחה כנענית , הנה לפעמים ימכור אדם עצמו לאיש אחד מפני תאותו לשכב עם שפחתו. (התועלות לשמ' כא , א - יא , בקובץ תועלות לרלב"ג). (חלק שני: "מכה איש ומת" וגו' עד "וכי יפתח איש בור"; כא , יב - לג). (יב) מכה איש , ומת מפני ההכאה ההיא - מות יומת. (יג) ואם לא הזיד להרגו , אבל הרג אותו בשגגה - כאלו תאמר , שיבא ביער לחטוב עצים ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת (ראה דב' יט , ה) - הנה אשים לך מקום אשר ינוס שמה , והם ערי המקלט אשר זכרה התורה במה שאחר זה (במ' לה , ט - כח). (יד) וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה , הנה לא ינצל באחת מערי המקלט , אבל תקחנו למות אפילו מעם מזבחי , שהוא היותר ראוי בשיהיה קולט. וזה , כי כל ערי הלויים היו קולטים , כמו שיתבאר (במ' לה , ו - ז; ראה מכות י , א) , ואם מחנה הלויים קולט - כל שכן מחנה שכינה (ראה מכות יב , א). והנה למדנו מזה המקום , שאין לוקחין למות מעם המזבח אלא מי שנתחייב מיתת בית דין לפי המשפט האמתי (ראה מש"ת רוצח ה , יד). ולפי שאמר מעם מזבחי , ולא אמר 'מעל מזבחי' , למדנו שאינו קולט אלא מי שהוא עִמוֹ , והוא כהן העובד עבודה שם (ראה מכות יב , א). ולפי שאמר להרגו בערמה , למדנו שראוי שיהיה ההורג בן דעת , שיוכל להערים - יצא שוטה , שאין לו דעת; ויצאו חרש שאינו מדבר ואינו שומע והקטן , שאין להם דעת לפי הנהוג ; ויצא מי שאינו מערים להרוג , כמו המוכיח והרופא (ראה מכיל' משפטים נזיקין ד) . וראוי שתדע , שאי זה שיהיה המומת מישראל , יתחייב הורגו מיתה , היה איש או אשה או בן או בת; וזה , שכבר אמר במקום אחר "ואיש כי יכה כל נפש אדם" (וי' כד , יז; ראה מכיל' משפטים נזיקין ד). וראוי שתדע , שאי זה שיהיה ההורג , שיהיה בן דעת , יתחייב מיתה; ולא אמר הכתוב איש אלא שדבר בהווה (ראה מכיל' שם). וזה מבואר בנפשו מענין זאת האזהרה , כי התורה צותה לסלק ההזקים מבין בני אדם , כדי שיִשְלַם הקבוץ המדיני; ולזה תתחייב האשה ההורגת או הטומטום או האנדרוגינוס. ועוד , שכבר בארה התורה בקצת המקומות , שהאשה תענש בהזיקה לזולתה: אמר "ושלחה ידה והחזיקה במבושיו וקצותה את כפה" (דב' כה , יא - יב). וכן ראוי שיתבאר מזה , שדין האשה ודין האיש אחד בשאר העונשין הנוהגין זה המנהג (ראה מכיל' משפטים נזיקין ו). ואולם שאר משפטי ענין הרציחה יתבארו ממקומות אחרים מהתורה. (טו) ומכה אביו או אמו הוא חייב מיתה. ולפי שלא נתבאר בתורה תואר זאת המיתה , נברור לו הקלה שבמיתות והיא חנק; כי אין ראוי שנטיל מהעונשין כי אם הראוי , לא יותר (ראה מכיל' משפטים נזיקין ה). ולפי שה'הכאה' תֵאמר על ההכאה שיש בה מיתה ― כאמרו "ויך את המצרי" (שמ' ב , יב) , "לכל מכה נפש" (ראה במ' לה , ל) ― ועל הכאה שאין בה מיתה , והיא תהיה אם בחבּורה , כאמרו "וכי יכה איש את עין עבדו" (להלן , כו) , או בזולת חבורה , כאמרו "ארבעים יכנו" (דב' כה , ג) , והיה בלתי אפשר שתהיה זאת האזהרה בהכאה שיש בה מיתה , כי לא יצטרך להזהיר על זה - הנה היא בהכאה שאין בה מיתה. וממנה , ראוי שתהיה בהכאה שיש בה חבורה , כי אין ראוי שנטיל זה העונש הנפלא כי אם בה , כי אולי זאת היתה הכונה בזאת ההכאה (ראה מכיל' משפטים נזיקין ה). ועוד , שאנחנו נלמוד זה הדבר מענינו; רוצה לומר , כי מפני שנזכרה זאת ההכאה אחר הכאת המיתה , הנה ראוי שתהיה זאת ההכאה ממין הכאת ההריגה שהזהיר עליה קודם זה , אין הבדל ביניהם אלא שאין בזאת ההכאה מיתה; ולפי שהכאת ההריגה יש בה חבורה לפי הנהוג מזה הפועל , הנה תהיה בזאת ההכאה חבורה. וראוי שתדע , שלא יקרא 'מכה' מה שיעשה על דרך הרפואה (ראה סנה' פד , ב) , ולא המכה שתהיה אחר מיתה (ראה משנה סנה' יא , א); כי גדר המכה הנזכרת בזה המקום הוא , שהיא פועל מכוון להזיק , יצטער בו המוכה. (טז) וגונב איש ומכרו , ונמצא זה הנגנב ברשות הגונב - הנה ימות הגנב. והנה נתבאר בפרשת 'כי תצא' , שאחד האיש או האשה או קטן , או זולתם ממי שהוא נכלל בתורת ישראל , ינהג בו זה הדין אם גנבוהו , שנאמר "כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל" (דב' כד , ז) - כל נפש במשמע (ראה סנה' פה , ב). וראוי שתדע , שלא יקרא 'גונב' אם גנב נפש מהנפשות שהם ברשותו , כמו בנו ותלמידו ואחיו הקטן ומה שידמה לזה , וזה מבואר מאד . ויתבאר עוד ממה שאמרה התורה ונמצא בידו: רוצה לומר , שיהיה נמצא בידו אחר הגנבה - פרט לאלו שהם מצויין בידו (ראה סנה' פו , א). ואינו חייב עד שיכניסנו ברשותו , שנאמר: ונמצא בידו (ראה מכיל' משפטים נזיקין ה). ואינו חייב עד שימכר הנגנב בעצמו - פרט למוכר האשה לולדותיה , או מה שידמה לזה , שנאמר: ומכרו - שימכור אותו בעצמו (ראה סנה' פה , ב). והנה זאת המיתה היא בחנק , כי לא נתבאר תָאֳרָה בתורה (ראה משנה סנה' יא , א). ואולם שאר דיני גונב נפש יתבארו בפרשת 'כי תצא' (דב' כד , ז). (יז) ומקלל אביו או אמו - מות יומת בסקילה , שנאמר "אביו ואמו קלל דמיו בו" (וי' כ , ט) , וכבר יתבאר שזה מורה על הסקילה ממה שאמרה התורה "באבן ירגמו אותם דמיהם בם" (שם , כז; ראה סנה' סו , א). והנה זאת הקללה היא בשם מהשמות המיוחדים לשם יתעלה , לא בכנוי. וזה נתבאר מהקללות הכתובות בפרשת סוטה (במ' ה , כא) , שהם בשם המפורש (ראה משנה סנה' ז , ח; מכיל' משפטים נזיקין ה). וראוי שתדע , שכבר יתחייב על הקללה אעפ"י שקללם שלא בפניהם ולא נצטערו בקללה ההיא , כי הקללה תאמר על זה האופן , כמו שאמרה התורה "לא תקלל חרש" (וי' יט , יד); ולזאת הסבה יתחייב בקללה אפילו לאחר מיתת אביו ואמו , וזה מבואר מאד (ראה משנה סנה' יא , א). וראוי שתדע , שלא יתחייב על הכאת אביו ואמו ועל קללתם , אם לא היו נוהגים כמנהג ישראלים (ראה סנה' פה , א). וזה דבר נלמד מענינו , כי כל אלו הדינין הם בישראל לבד , כמו שנתבאר ברוצח , שנאמר "וכי יזיד איש על רעהו" (לעיל , יד); ובגונב נפשות נתבאר זה גם כן , כמו שקדם (לעיל , טז). ואולם מדברי סופרים הגֵר אסור להכות אביו ואמו ולקללם (ראה מש"ת ממרים ה , יא). (יח-יט) וכי יריבון אנשים , והכה איש את רעהו באבן או באגרוף באופן שלא ימות במכה ההיא , ונפל המוכה למשכב , אם יקום המוכה והתהלך בחוץ על משענת טבעיו - רוצה לומר , שישוב לבריאותו (ראה מכיל' משפטים נזיקין ו) - ונקה המכה מהמיתה , אבל יתן לו מהממון בשעור מה שנתבטל מהמלאכה בסבת המכה ההיא , ויפרע שכר הרופא לרפאו ממה שקרה לו מהחולי בסבת המכה ההיא. והנה למדנו ממה שאמר באבן או באגרוף , שאינו חייב בנזקין אם לא היה במה שהכהו בו כדי להזיק כמו הענין באבן או באגרוף (ראה ב"ק צא , א). וזה הענין גם כן אפשר שנלמדהו על צד ההקש ממה שאמרה התורה במיתה , "או באבן יד אשר ימות בה הכהו" (ראה במ' לה , יז) - רוצה לומר , שיהיה בה כדי להמית (ראה מכיל' משפטים נזיקין ו). וראוי שתדע , שהוא מהיושר שיהיו אומדין אותו , אחר שהוכה , אם יש במכה ההיא כדי להמית , אם לא; ואם אין בה כדי להמית , יפטר המכה מהמיתה , ואעפ"י שמת המוכה . וזה , שהאדם שלא הוכה אפשר שיקרו לו מקרים ימות בהם; ובהיות הענין כן , הנה אם חִייבנו המַכֶּה מיתה במות המוכה קודם שירפא מהמכָּה , הנה ימות המכֶּה בלא משפט כשמת המוכה בסבת מקרים אחרים , לא בסבת המכה , והתורה אמרה "וכי יזיד איש על רעהו להרגו" (לעיל , יד) - שיהיה הוא ההורג אותו! ולזה יחוייב שיהיו אומדין המכָּה , אם יתכן שימות בה המוכה; ואם היא באופן שיאמדו אותו שכבר יוכל לקום ולהתהלך בחוץ על משענת טבעיו , יהיה המכה פטור מהמיתה , ואעפ"י שימות המוכה. והנה ענין השֶבת הוא , שיתן לו מה שבִּטלוֹ ממלאכתו אשר הוא יכול לעשותה (ראה מש"ת חובל ב , יא; ב"ק פו , א); ואינו דומה שֶבת מי שהוא נוקב מרגליות לשֶבת מי שהוא עושה מעשה מחט , ולזה אמר: שבתוֹ. והנה , אם היתה מלאכת המוכה מהאיש המכה אותו - כאלו תאמר , שהיה עבדו - הנה יפטר המכה מהשֶבת (ראה משנה ב"ק ח , ג). וענין הרפוי , שיתן שכר הרופא לרפא אותו עד שיבריא מהמכה ההיא ומהמקרים הבאים בסבתה; כאלו תאמר , שהעלתה המכה צמחים או שנסתרה אחר שחָיְתָה (ראה משנה ב"ק ח , א). ולא יתחייב המכֶּה לרפּאֹת מה שיהיה למוכה מהחולי בסבת רוע הנהגתו , כי הוא לא נתחייב כי אם על רפואת מה שבא לו מהנזק בסִבָּתוֹ; וכן הענין בשֶבת. וזה מבואר בנפשו מלשון התורה ומענין זאת המצוה , כי זה אמנם היה מהתורה על צד היושר; רוצה לומר , שישלם לו מה שהזיקוֹ , לא שישלם לו מה שהגיע לו מהנזק לא בסבתו. (כ-כא) וכי יכה איש את עבדו הכנעני או את אמתו הכנענית בשבט , ומת תחת ידו - רוצה לומר , שימות תכף , קודם שיעברו עשרים וארבע שעות (ראה מש"ת רוצח ב , יב) - הנה יֵהרג אדניו בחרב (ראה סנה' נב , ב). אך אם יחיה יום שלם , שהוא משקיעת השמש עד שובו לשקוע שנית , או יחיה משני ימים כשעור היום השלם , הנה לא ימות אדניו , כי כספו הוא. והוא מבואר , שאין ראוי שיפורש או יומים: או שני ימים , כי אם יפטר כשיחיה יום אחד - כל שכן שיפטר כשיחיה שני ימים (ראה מכיל' משפטים נזיקין ז) ! וראוי שתדע , כי האדם יהרג על הריגתו העבד והאמה הכנענים כי הם בעלי תורה , זולתי מצות מעטות יהיו פטורים עליהם , כמו הענין באשה ישראלית; ולזה היה העבד נכלל במה שאמר "וכי יזיד איש על רעהו" (לעיל , יד) , כי העבד הוא רֵיעַ לנו בענין התורה. ואמנם הקלה התורה בזה המשפט , מפני היותו כספו , כמו שאמרה: לא יוקם כי כספו הוא; ומפני זה יהיה לו רשות ליסרו , אך לא ימשול להכותו מכה אכזרית שימות בה (ראה מש"ת רוצח ב , יא - יב). וראוי שתדע , שאם לא היה זה העבד כולו שלו , או זאת האמה , לא ינהג בהם דין 'יום או יומים' , שנאמר: וכי יכה איש את עבדו; אך יהיה האדון נהרג עליו אם מת בסבת המכה , אפילו אחר זמן מרובה , כמו הענין בהריגת שאר האנשים. כי לא הקלה התורה בזה אלא מפני היותם שלו , שנאמר: לא יוקם כי כספו הוא (ראה ב"ק צ , א) . ואם לא היה עבדו בעת שהכהו וקנה אותו קודם שימות , או הֶפך: רוצה לומר , שכבר היה עבדו בעת שהכהו ואינו עבדו בעת שמת , לא ינהג בו דין 'יום או יומים' , שנאמר וכי יכה איש את עבדו - שיהיה עבדו בעת שהכהו , ומת תחת ידו - שיהיה ברשותו בעת שמת (ראה מכיל' משפטים נזיקין ז). וכבר נלמד זה גם כן ממה שאמר: לא יוקם כי כספו הוא , שכבר יתבאר מזה , שהוא כספו בעת מותו , וזה מבואר בנפשו. וכבר כתב הרב רבינו משה ז"ל (מש"ת רוצח ב , יד) , כי לזה אמרה התורה בשבט , מפני שיש לו רשות ליסרו; אבל אם הכהו בחרב , אינו בְּדין 'יום או יומים' , כי אין לו רשות להכותו בזה האופן; ודברים של טעם הם. (כב) וכי ינצו אנשים והכו אשה הרה , ויצאו ילדיה , ולא יהיה אסון באשה , הנה יענש המכה כאשר ישית עליו בעל האשה לתת בדמי הוְלדות. ויתן דמי הולדות על פי הדיינין; רוצה לומר , שאם היה בעל האשה מקשה לשאול , הנה הדיינין ישפטו ביניהם על צד השומא והאומד (ראה מכיל' משפטים נזיקין ח). והמשל , שאם יפטרהו בעל האשה במָנֶה , אעפ"י שלפי השומא יהיה הערך מאה מָנֶה - יפטר המזיק במָנֶה , כי דמי ולדות הם לבעל , ולזה יש לו למחול. וראוי היה שיהיה ערך הולדות לבעל , לפי שהבנים הם שלו ולו הם מתיחסים. וזאת השומא הוא , שיראו כמה תמכר אשה הרה כזו , וכמה תמכר בהיותה בלתי הרה , ומה שתמכר יותר בהיותה הרה הוא לבעל (ראה משנה ב"ק ה , ד). (כג) ואם אסון יהיה באשה , הנה יהרֵג הורגה ולא יענש בממון. וזה אמנם יהיה כשנתכוון לאשה; אבל אם נתכוון לחברו והרג את האשה - פטור , כמו שבארנו במה שקדם (בה"פ לעיל , יג); ואז לא יפטר מדמי ולדות , כי התורה לא פטרה אותו מדמי ולדות אם הרג את האשה אלא מפני שיתנו נפש תחת נפש , ואין ראוי שיהיה מת ומשלם (ראה משנה כתובות ג , ב). וכן מצאנו במכה רעהו באבן או באגרוף , שלא נתחייב ממון אלא כשלא ימות המוכה (לעיל , יח - יט). (כד-כה) עין תחת עין - רוצה לומר: אם לא יהיה אסון; שאם היה שם אסון , יהיה העונש "נפש תחת נפש" (לעיל , כג). אמנם כשלא יהיה שם אסון , יענש בממון לפי הנזק שהגיע למוכה; כאלו תאמר , שאם חִסרוֹ אבר , יפרע לו דמי האבר ההוא. ואי אפשר שיובן מזה , שאם סמא את עינו , יסמאו עין המכה ; וזה , כי בולדות , אעפ"י שהיה סופם להיות נפש , הנה מפני שאינם עתה שְלֵמֵי הבריאה לא יענש כי אם בממון. ולזה יהיה הרצון בזה , שאם היה הנזק בולדות , יענש בממון , ואותו הממון יהיה לבעל , כמו שקדם; ואם היה הנזק באופן אחר , כאלו תאמר שחָסרוּ עינה או שִינָהּ או אבר מאבריה - יהיו אומדין עין תחת עין בממון; כאלו תאמר , שיראו כמה יהיה ערך הנִּזק בעין וכמה יהיה ערכו אחר שחסר עינו , ואותו הפְּחת ישלם המזיק (ראה משנה ב"ק ח , א). וכבר יתבאר לך עוד שזה העונש הוא ממון ממה שאומר; וזה , שכבר מצאנו בנזקין שיש בהם עונש ממון , כמו שקדם , באמרו "רק שבתו יתן ורפא ירפא" (לעיל , יט). וכן הענין בולדות (ראה בה"פ לעיל , כב) , שהם כמו אבר מאברי האשה - וזה יתבאר מההִזון אשר להם במעי אמם מדמיה , כמו הענין בשאר אבריה - ולזה ראוי שיהיה הענין כן באלו הנזקין. ואין לאומר שיאמר , שכבר יעשו לו מכה כמכה ההיא , ויתן עם זה השבת והרפוי , כי אין זה מיושר התורה , רוצה לומר , שיענש יותר ממה שהזיק; ולזה הוא מבואר שהוא יפטר בממון. ועוד , כי הזק הולדות הוא יותר עצום מהיזק האברים , ואין ראוי שיהיה העונש על ההיזק היותר עצום יותר קל; ואם היה אמרו עין תחת עין כפשוטו , יהיה העונש עליו יותר מהעונש על הולדות , כי עונש הגוף הוא יותר קשה לאין שעור מעונש הממון. ועוד , כי כמו שבהיזק המיתה אין הבדל במין בין העונש אשר יגיע על המתת עבדו והעונש אשר יגיע על המתת זולתו , כן ראוי שיהיה הענין בנזקין. והנה מצאנו העונש על נזקי העבד - ממון , כי הוא ישולח לחפשי תחת עינו או תחת שינו (ראה להלן , כו - כז); ואם היה אמרוֹ עין תחת עין כפשוטו , היה ראוי שיהיה כן בעונש אשר יגיע לאדון בשחתו עין עבדו , לא יהיה הבדל ביניהם במין , אבל יהיה ההבדל ביניהם באופן אחר; כאלו תאמר , שאם יעמוד זמן מה אחר ההכאה קודם שתשחת עינו - יפטר האדון. ועוד , כי התורה הזכירה באלו החבלות החמור תחלה - כמו שנבאר במה שיבא (ראה חקירה בענין סידור המצוות בפרשת 'משפטים' , בה"פ שמ' כד , יז - יח) - וכבר התחילה לבאר שהעונש בנזקין הוא ממון , במה שחייב לתת שבת ורפוי למוכה , ואמרה כי כבר ינקה המכה מעונש אחר. ואחר כן רצתה לבאר אופן הטלת זה העונש , שלא נחשוב שיפטר בשבת והרפוי , אבל אם היתה החבלה בולדות יתן גם כן דמי ולדות; ואם היתה החבלה באברים אחרים , יתן דמי האברים ההם. ועוד , כי התורה אמרה במאמר כולל , כי כשלא יהיה אסון יענש בממון , ולזה יהיה אמרו עין תחת עין שב אל מה שאמר "ענוש יענש" (לעיל , כב); רוצה לומר , שהוא יענש בממון עין תחת עין. ועוד , כי עונש הגוף ועונש הממון הם עונשין אין התיחסות ביניהם , וראוי שיהיה העונש לפי המרי; ובהיות הענין כן , הנה הדברים אשר יהיה ענשם בגוף אין להם יחס אל הדברים אשר ענשם ממון , כי ההיקש הוא אחד. וכאשר היה זה כן , הנה מן השקר שישתתף בדבר האחד בעינו עונש הגוף ועונש הממון. ולפי שכבר התבאר שבכמו אלו ההיזקין יהיה שם עונש בממון , שנאמר "רק שבתו יתן ורפא ירפא" (לעיל , יט) , הנה הוא בלתי אפשר שיהיה שם עונש גוף גם כן. ולא יקשה בעיניך , איך יתכן שיובן אמרוֹ עין תחת עין - ממון , כי כמו זה הלשון אמרה התורה במה שהוא ממון: אמר בפרשת 'אמור אל הכהנים' "ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש" (וי' כד , יח). ויותר מזה זר מה שאמר אחר זה "השור יסקל וגם בעליו יומת" (להלן , כט) - שהוא בלי ספק ממון , כמו שנבאר בהגיענו שם בגזרת השם. הנה קראה התורה 'מיתה' תתו דמי נפשו , כאמרו "אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו" (להלן , ל). ועוד , כי התורה אמרה "ולא תקחו כפר לנפש רוצח" וגו' (במ' לה , לא) , ולמדנו מזה - לפי מה שהתבאר בשרשים הכוללים (הקדמת רלב"ג לבר' - המקום הששי) - שבמה שהוא למטה מזה יקחו כפר; ולזה יתבאר , שבכמו אלו החבלות יהיה העונש ממון. ואחר שהתישב לנו זה , נשלים באור הענין. אמר , שאם לא יהיה שם אסון (ראה לעיל , כב) , הנה יענש במה שחבל בממון עין תחת עין - רוצה לומר , שיָשׁוּמוּ דמי עין הנִּזק וישלם לו. וזאת השומא תהיה בשיָשׁומו כמה יהיו דמיו אם יִמָכר קודם שנשחת עינו , וכמה יהיו דמיו אם ימכר אחר הִשָחֲתוֹ. וכבר נתבאר במה שקדם (לעיל , יט) , שהוא יתן לו גם כן השבת והרפוי. וכבר יתבאר לך גם כן , שהוא ישלם לו דמי צערו אשר נצטער בזאת ההכאה , מהענין בעצמו וממה שנזכר מזה בתורה. וזה , שהוא ראוי שיְשַלֵם לו זה הצער , כי אתה תמצא האנשים המשתכרים לעשות מלאכה , שכל מה שיגיע יותר במלאכה ההיא מהצער , יותן להם שכירות יותר רב. והנה נזכר זה גם כן בתורה: אמר כויה תחת כויה , והנה אפשר בכויה שלא יגיע בה נזק זולת הצער; כאלו תאמר , שכְּוָאוֹ בשפוד על צפרנו (ראה משנה ב"ק ח , א). ואמר גם כן בקנס האונס "תחת אשר ענה" (דב' כב , כט) - רוצה לומר , שהוא ישלם זה בעבור שציער אותה. וכן יתבאר לך , שהוא ישלם דמי הבֹּשֶת , כי אתה תמצא באנשים אשר ישתכרו לעשות מלאכה , שכל מה שיהיה הבשת בעשיית המלאכה ההיא יותר עצום , יותן להם שכירות יותר רב. וכבר נלמד זה גם כן ממה שאמרה התורה "ושלחה ידה והחזיקה במבושיו וקצותה את כפה" (דב' כה , יא - יב) - והוא עונש ממון , לפי מה שהתבאר מדברינו ; והנה לקחה התורה הפרט אשר יהיה בו בשת , להורות שכבר תקפיד התורה בענין הבשת. ולזה תמצא גם כן , שיענש מוציא שם רע מפני הבשת; כי הוא לא הזיק באופן אחר , ועם כל זה ענשה אותו התורה מאה כסף (ראה דב' כב , יט). ומזה המקום יתבאר לך , כי בשת הוא ממון , לא קנס , כמו שחשבו רבים; ולזה אמרו ז"ל (משנה כתובות ג , ט): משלם בשת ופגם על פי עצמו , ואינו משלם קנס - כבר בארו לך , כי הבשת הוא ממון. ועוד , כי הם אמרו במאמר כולל (שם) , כי כל מי שאינו משלם כמה שהזיק , אינו משלם על פי עצמו; ולפי שהבשת הוא דבר שמשלם בו כמה שהזיק , כי הוא משוער לפי המבייש והמתבייש , הנה הוא יהיה משתלם על פי עצמו , ומה שזה דרכו הוא ממון. ולא יטעך מה שאמרו בראש 'החובל' (ב"ק פד , ב) על ענין הבשת: חסדא חסדא קנסי קא מגבית בבבל - שיורה שהבשת הוא קנס; וזה , כי הבשת הנזכר שם הוא קצוב , לא ישוער לפי המבייש והמתבייש , ומה שזה דרכו הוא קנס. ולזאת הסבה קראנו שלשים של עבד (ראה להלן , לב) 'קנס' , ואעפ"י שעיקרם ממון , לפי שהתורה השותה בזה עבד לעבד (ראה משנה ב"ק ד , ה). וכבר יתבאר לך גם כן ממקומות רבים מהתלמוד שהבשת הוא ממון; ואין הֵנָּה מקום זאת החקירה , כי הוא יותר ראוי בחבורים התלמודיים. והתֵמה מהרב המורה , שכתב שהבשת הוא קנס , ונתן הסבה בהיותו משלם בשת על פי עצמו , לפי שבשעת ההודאה ביישו (מש"ת חובל ה , ו - ח). וזה ממה שאינו ראוי להיות כן , שאם לא היה שם בשת זולת זה הבשת אשר בדברים , היה פטור עליו , כמו שנתבאר בפרק 'החובל' (ב"ק צא , א); רוצה לומר , שהמבייש את חברו בדברים - פטור . וראוי שתדע , כי דמי ולדות הם לבעל , כשהיה חי בשעת נגיפה , כי התורה זכתה לו בהם. אמנם אם נגפוה אחר מיתת הבעל , יהיו דמי הולדות לאשה , לא ליורשי הבעל (ראה מש"ת חובל ד , ג). וכן הענין במי שהיתה מעוברת ואין לה בעל , שדמי הולדות הם שלה. וזה מבואר בנפשו לפי לשון התורה עם מה שהתבאר מהשרשים הכוללים ומהענין בעצמו . ומזה יתבאר , שאם היה בעלה גר ואין לו יורשים , וחבל בה בחיי הגר ומת הגר , הנה יפטר מדמי ולדות , כי נכסיו הם הפקר וכל הקודם בהם זכה (ראה שם; משנה ב"ק ה , ד). ובכאן התבאר , שהחובל בחברו חייב בחמשה דברים: בנזק , אם חבל בו באופן שלא ישוב לענינו הראשון , כמו ששחת עינו או קטע ידו , ובשבת וברפוי ובצער ובבשת. וכבר תהיה החבלה באופן שיתחייב בקצת אלו הדברים זולת קצת; כאלו תאמר , שאם לא היה שם כי אם צער , לא ישלם כי אם צער; ואם לא היה שם כי אם בשת , לא ישלם כי אם בשת , והקש על זה (ראה ב"ק פג , ב ואי'). והנה למדנו ממה שאמר "ולא יהיה אסון ענוש יענש" (לעיל , כב) , שהדבר שיש בענינו מיתת בית דין לא יתכן שיהיה בו עונש ממון , כי עונש הגוף ועונש הממון הם ענינים מתחלפים חלוף רב ולא יתכן שיהיו בנושא אחד. ולזה יתבאר , כי מה שיהיה בו עונש מיתה אם היה מזיד , לא יפול בו עונש ממון אפילו אם היה שוגג , כי ההבדל שיש בין שוגג למזיד אינו אלא לחייבו מיתה או לפטרו (ראה כתובות לז , ב). (כו-כז) וכי יכה איש את עין עבדו הכנעני או את עין אמתו הכנענית , באופן שישחית אותה , שלא תשוב לעניינה , הנה יוכרח האדון לשלחו לחפשי תחת עינו , בזולת כסף. ולפי שאמר לחפשי ישלחנו ולא אמר 'יצא לחפשי' , למדנו שהאדון צריך לעשות דבר , יקנה בו גופו העבד מהאדון; וזה לא יתכן שיהיה כי אם בשטר , כי בו יהיה אחד ממיני הקנייה; וזה המין מהם לבדו יתכן שיהיה בעבד , כי התורה לא חייבה העבד שיתן כסף לאדניו , יפדה בו עצמו , עם שזה לא ימצא לו. וכן יתבאר במעט עיון , שלא יתכן זה באחד ממיני הקנייה זולתי בשטר . והנה ענין זה השטר הוא , שיכתוב לו גט שחרור , יהיה ענינו שהוא בן חורין , ויתננו לו (ראה מש"ת עבדים ה , ד); ואז יהיה העבד כישראל (ראה יבמות מז , ב) , כמו שיתבאר ממה שאמר בשפחה חרופה "חופשה לא נתן לה בקורת תהיה לא יומתו כי לא חופשה" (וי' יט , כ; ראה מכיל' משפטים נזיקין ט; מכשב"י משפטים כא , כז) . ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל , הנה יחוייב שישלחנו לחפשי תחת שנו. וראוי שתדע , שזאת השן אינה שן של חלב , כי היא חוזרת , אבל שן שאינה חוזרת; כמו הענין בעין , כי הוא דבר בשן הדומה בענינה לעין; ואחד שן ועין ואחד שאר אברים הדומים להם , שיהיו מומין שבגלוי ואינן חוזרין (ראה קידושין כד , א - ב) , כמו שיתבאר מהשרשים הכוללים (רלב"ג הקדמה לבר' , באור המלות , המקום הראשון). והם: ראש החוטם וראשי האזנים וראשי אצבעות הידים והרגלים , וראש הגויה , וראשי הדדים שבאשה (קידושין כה , א). ואולם אם חבל בעבדו ואמתו באופן אחר - פטור , כי התורה לא חייבה אותו בחבלו בו אם לא בזה האופן (ראה משנה ב"ק ח , ה). וראוי שתדע , שזה הדין ינהג בעבדו ואמתו , אבל אם היה עבד או אמה של אחרים , הנה יתחייב בחבלו בו כחיובו בחבלו בחברו; וזה מבואר מלשון התורה בזה (ראה שם , ג) . וראוי שתדע , שהשחתת העין יהיה בשני צדדין: אם בשישחית הרְאוּת , אם בשישחית כלי העין; והנה בכל אחד מאלו הפנים יצא העבד לחפשי אם ישחית האדון עינו , שנאמר: ושחתה. והמשל , שאם היה העבד ההוא רואה ראות מה בעינו , ועוֵר אותו האדון באופן שאינו רואה כלל ולא יתכן שיחזור לו ראותו , אעפ"י שנשאר לו עינו , הנה כבר נשחת העין , וישולח העבד לחפשי. וכן אם לא היה העבד רואה בעינו , ונקר האדון העין ההוא; וזה , שקודם זה היה העין ההוא חלק מבעל חיים , ואחר כן נשחת ושב באופן שאינו חלק מבעל חיים. וכן ההקש בשאר ראשי האברים שזכרנו (ראה קידושין כד , ב) , כי ההשחתה תהיה בהם בשני אלו הצדדין. וראוי שתדע , כי כבר יצא העבד לחירות בזה אעפ"י שלא הכהו האדון , אבל הפיל שנו או סמא עינו בזולת הכאה , שנאמר: ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל - איך שיהיה שיפילנו , אעפ"י שנתכוון לרפאתו. והוא שיתכוין לעינו או לשנו , שנאמר: ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל; וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו; אבל אם הכהו בלא מתכוין , לא יתחייב לשלחו חפשי ; כאלו תאמר , שזרק אבן לכותל , ונגע בעבדו והפיל שנו (ראה שם). וכן אם נתכוון להזיק , ולא היתה ההכאה על העין או על האוזן , אבל אצלה הכה על דבר אחר ― כאלו תאמר , שיכה בפטיש על האבן אצל עינו או אצל אזנו , ונתחדש לו מהמכה ההיא העורון או החרשות ― לא יחוייב לשלחו חפשי , שנאמר וכי יכה איש את עין עבדו - שתהיה ההכאה בעין בדרך שיתחדש העורון ממנה בעצמוּת (ראה מכיל' משפטים נזיקין ט; קידושין כד , ב). ולפי שחייבה התורה לשלחו חפשי אחר זה , הנה נסתפק לחכמי התלמוד (גיטין מב , ב) אם דינו כדין משוחרר , כיון שרבו מוכרח לשחררו , או אין דינו כדין משוחרר , כיון שהוא מחוסר שחרור; ולזה אם חבל בו איש אחר תוך זה הזמן , אין העבד ולא רבו יכולין להוציא ממנו: לא העבד , לפי שאינו משוחרר , ולא רבו , לפי שאין לו בו קנין. ואם חבל בו רבו אחר זה קודם שישוחרר - פטור; ואם תפש העבד - אין מוציאין מידו , לפי שהוא ספק (ראה מש"ת חובל ד , יא). וראוי שתדע , שאם שחת אחֵר עינו , או אחד משאר ראשי אברים שזכרנו , הנה יהיה הנזק לעבד , כי התורה זכתה לו בזה עד שכבר ישולח בו חפשי. ולזה יהיה זה הנזק לעבד; וילקח בו קרקע , ורבו אוכל פירות - כמו הענין בגוף העבד , כי פירותיו הם לרבו , ויהיה זה הקרקע לעבד כשיצא לחירות (ראה שם ד , י). (כח) וכי יגח שור את איש או את אשה בקרניו , ומת - סקול יסקל השור על יד בית דין , כמו הענין בשאר העונשין הנלוים לזה (ראה משנה סנה' א , ד); עם שבזה יִשלַם מה שכוונה התורה מהתועלת בזאת הסקילה , והוא שישמרו האנשים הבעלי חיים אשר ברשותם באופן שלא יזיקו. ולא יאכל את בשרו - ולא יהנו ממנו , כי האכילה היא מין ממיני ההנאה (ראה פסחים כא , ב; מש"ת מאכלות אסורות ד , כב): והוא מבואר , שלא היה צריך לומר שלא יאכל את בשרו אם היתה הכונה למנוע אכילתו לבד , כי מפני שהוא נסקל אין ספק שהוא אסור באכילה , לפי מה שיתבאר במה שיבא (דב' יד , כא). ולפי שהוא ראוי שיהיה משפט בשרו בזה ומשפט שאר חלקיו משפט אחד , מפני שהוא לא הזיק בבשרו יותר ממה שהזיק בחלבו או בעורו או בקרניו והדומה לזה ממה שהוא חלק מהשור , הנה יהיה השור כולו אסור בהנאה (ראה ב"ק מא , ב; מכיל' משפטים נזיקין י) , כמו שיתבאר מהשרשים הכוללים (רלב"ג הקדמה לבר' , באור המלות , המקום הראשון). וכבר נלמד מזה , שאינו אסור בהנאה אלא בדרך הנאתו , כמו הענין באכילת הבשר , ולזה אמר: לא יאכל את בשרו; והוא שורש כולל לכל האסורים בהנאה (ראה פסחים כד , ב) . ובעל השור יהיה נקי מלשלם ממון כלל (ראה מכיל' משפטים נזיקין י; משנה ב"ק ד , ה). וראוי שתדע , שאחד שור ואחד שאר בעלי חיים שיש ברשותו של אדם (ראה מכיל' משפטים נזיקין י) , ואולם דבר הכתוב בהווה (ראה משנה ב"ק ה , ז). וזה מבואר , כי הכונה בזה היא לשמור הבעל חיים שהוא ברשות האדם שלא ימית האנשים. וכן הוא מבואר , שאחד נגיחה ואחד נשיכה או רביצה או בעיטה או נגיפה (ראה ב"ק ב , ב; מכיל' משפטים נזיקין יב) , כיון שכונתו להזיק , כמו הענין בנגיחה; וזה מבואר בנפשו מהשרשים הכוללים (רלב"ג הקדמה לבר' , באור המלות , המקום הראשון). והנה אין השור חייב מיתה עד שיתכוין להזיק לנפש אדם (משנה ב"ק ד , ו); וזה יתבאר ממה שאמר אחר זה "ואם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו" (להלן , כט) - וזה אמנם יִשְלַם כאשר יכוין להזיק לאדם. אמנם , אם נתכוון להזיק לבהמה והזיק לאדם , הנה יהיה הזקו לו במקרה; ומה שזה דרכו , הנה לא יתכן שִשלם בו הֶעָדָה , כי הוא לא יגיע אלא על המעט , וזה מבואר מאד. וראוי שתדע , כי השור שלא נגח מעצמו , אבל הקניטוהו אנשים והגיחוהו , לא יתחייב מיתה , שנאמר: כי יגח - שיהיה נוגח מעצמו , ולא שיגיחוהו (ראה משנה ב"ק ד , ד). וכן הענין אם נגח שור אחר , שאם הגיחוהו , הנה הבעלים פטורים (ראה מש"ת נזקי ממון ו , ה). והוא מבואר , שאין גומרין דינו של שור אלא בפניו , כי אז יתברר לבית דין שזהו השור שהמית (ראה ב"ק מה , א). וראוי גם כן שיהיה גמר דינו בפני בעליו , כי אליו מגיע הנזק , והוא יטעון מה שאפשר לו מהזכות על שורו (ראה מש"ת נזקי ממון י , ו); ואם לא היו שם הבעלים , אולי יסקל השור ולא במשפט. ועוד , כי התורה אמרה "והועד בבעליו" (להלן , כט) - הנה כבר הקפידה התורה שתהיה ההעדה בפני בעליו , כדי שיטעון על זה מה שאפשר לו , וכן ראוי שיהיה הענין בגמר דינו. ולזאת הסבה יתבאר , שאם קדם האדם ושחטו קודם גמר דינו , שהשור הוא מותר באכילה , לפי שלא יתכן שיגמר דינו אחר זה; ועוד , שהתורה אמרה: סקול יסקל השור - שיהיה שור בעת שיגמר דינו לסקלו , וזה איננו שור. ואמנם אם שחטו אַחַר שנגמר דינו , הרי הוא אסור בהנאה , ומי שיאכל מבשרו כזית - לוקה , כי גמר דינו אוסרו בהנאה , לא סקילתו; וזה מבואר מאד (ראה משנה ב"ק ד , ח). והוא מבואר מצד הענין , שהשור שאין לו בעלים יסקל גם כן , כשהמית את האדם , כי הכונה היתה בזאת המצוה לסלק ההזקים הממיתים האנשים; ולא יצטרך לגמר דינו בפני בעליו , כי אין לו בעלים (ראה שם ד , ז). ואם היה השור טרפה , אינו נסקל , שנאמר: השור יסקל וגם בעליו יומת; רוצה לומר שהשור יומת , והנה השור הטרפה הוא חשוב כמת , ואי אפשר שיומת על יד בית דין . ואם היה בעל השור טרפה , הנה השור אינו נסקל; שהרי בעל השור , אם המית - פטור , מפני שהוא חשוב כמת , והתורה אמרה "מכה איש ומת מות יומת" (לעיל , יב). ועוד , שהיא עדות שאי אתה יכול להזימה , וכל עדות שאי אתה יכול להזימה אינה עדות (ראה סנה' עח , א) , כמו שיתבאר במה שיבא. (כט-ל) ואם שור נגח הוא מתמול שלשום , והועד - בבית דין , כי שם לבד יהיה העדות - והיה זה העדות בפני בעליו , רוצה לומר , שכבר נגח היום ותמול שלשום (ראה ב"ק כד , א); הנה אם לא ישמרנו בעליו אחר זה , והמית איש או אשה - השור יסקל על יד בית דין , וגם בעליו יומת. וראוי שתדע , שאין זאת המיתה בבית דין , כי כבר הקפידה התורה ברוצח המומת על יד בית דין שיזיד על רעהו ויערים בהריגתו (ראה לעיל , יד) , ולזה לא יתכן שיהיה העונש יותר גדול כשהרגה בהמתו את האדם; רוצה לומר , שיומתו בזולת הזדה על רעהו ובזולת הערמה על הריגתו . ועוד , כי כבר בארה התורה שלא יֵעתק דין מה שיש בענינו עונש מיתה אצל עונש ממון: אמרה "ולא תקחו כופר לנפש רוצח... לנוס אל עיר מקלטו" (במ' לה , לא - לב); ולפי שבזה המקום נעתק העונש אל ממון , הוא מבואר שאין זאת המיתה על יד בית דין; ולזה הסכימו במכילתא שזאת המיתה היא בידי שמים , והכֹּפר הוא כפרה לה (ראה מכיל' משפטים נזיקין י). ויתכן גם כן , שיהיה אמרו וגם בעליו יומת - כאלו אמר שישלם נפש תחת נפש; וזה יהיה בשיתן דמי הנהרג , אם ישימו יורשי הנהרג כֹּפר עליו , ואז יתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו לפי ערך הנהרג (ראה ב"ק מ , א). ואמנם אמר אם כפר יושת עליו - שאם רצו היורשים למחול לו הכפר , הרשות בידם. ולפי שהוא חוטא בזה הענין , מפני שלא שמר שורו המוּעָד כראוי , הנה יהיה הכופר כפרה על זה החטא , ולזה יהיה דינו דין הכפרה לכל הדברים; רוצה לומר , שאם מת בעל השור קודם שיתן הכופר , הנה היורשים פטורים ממנו , לפי שאין כפרה לאחר מיתה; וכן אם לא היה בעל השור ראוי לכפרה , כמו שהיה קטן או שוטה (ראה שם). וכבר מצאנו שהכפר הוא לכפר על הנפש: אמר בפרשת 'כי תשא': "ונתנו איש כופר נפשו" וגו' (שמ' ל , יב) , וסוף הענין: "לכפר על נפשותיכם" (שם , טו). ולזה הוא מבואר , שדין הכפר הנזכר בכאן הוא דין הכפרה , לא דין הממון , כי לא יתכן לקחת ממון תמורת נפש אם לא על צד הכפרה (ראה ב"ק שם). (לא-לב) ואם יגח השור קטן או קטנה מישראל , כמשפט הזה יעשה לו - רוצה לומר , שיסקל השור; וישלם בעליו כופר , אם היה מוּעָד (ראה משנה ב"ק ד , ה). ואם היה הנגוח עבד כנעני , או אמה כנענית , הנה יהיה הכפר שלשים שקלים של כסף - כל שקל מהם משקל שלש מאות ושמנים וארבעה גרגירי שעורה - והם יהיו לאדניו , והשור יסקל (ראה שם). וזה לך לראיה , כי מה שאמר או בן יגח או בת יגח הוא בבני ישראל. ועוד , כי כל הענין הוא מדבר בשיהיה הנזק לאנשי התורה , אבל הבדיל בין קצתם לקצת; וזה , כי העבד והאמה , מפני שאינם בשלמות בגדר ישראל , הבדיל ביניהם ובין ישראל (ראה מכיל' משפטים נזיקין יא). וראוי שתדע , כי שור של שני שותפין שהועד והמית - יתחייב כל אחד מהם כפר שלם , כי הכפר הוא לכפרה על הנפש , ולכל אחד מהם תצטרך כפרה שלימה , כי נפש יש לו (ראה ב"ק מ , א; מש"ת נזקי ממון י , ה). והנה , מי שלא ירצה לתת הכפר , כופין אותו בית דין לתת ליורשי הנהרג , שנאמר: ונתן פדיון נפשו (ראה מש"ת נזקי ממון י , ד) . והנה זאת ההעדה היא , לפי פשטי הכתובים , שתהיה נגיחתו בשלשה ימים , שנאמר "ואם שור נגח הוא מתמול שלשום" (לעיל , כט). ואולם העדתו אפשר שתהיה יחד , רוצה לומר , שיעידו העדים בבית דין שנגח שלשה פעמים , שנאמר "והועד בבעליו" (שם) - אחר נגיחתו שלשה פעמים. וידמה שלא אמרה התורה "מתמול שלשום" אלא כדי שתהיה הריגתו האנשים בשלשה פעמים זה אחר זה , כי אז יהיה מוּעָד; לא שהרג שלשה יחד בהכאה אחת במספר , כי אין ראוי שנחשוב אותו למועד כשהיה הענין בזה התאר. ומזה המקום יסור הספק , איך יתכן שיהיה מועד אחר שהוא נסקל בהריגה אחת לבד; וזה , שזה אפשר כשהרג שלשה אנשים ובאו אחר כן עדים והעידו זה בבית דין , וקודם שנגמר דינו הרג הרביעי , כי אז יסקל השור וישלמו הבעלים כפר. או אם הרג שלשה גוים , כי אז הוא מועד לאדם. או שהרג שלשה בני אדם טרפה , כי הוא אינו נסקל עליהם (ראה מש"ת נזקי ממון י , ג) , שנאמר "והמית איש או אשה" (לעיל , כט) - יצאו אלו , שהם כמו מתים. ולפי שהכפר הוא לכפרה , נשפֹּט בו להחמיר; בהפך מה שהיינו שופטים בו אם היה ממון , שאז היינו שופטים בו להקל כשיקרה בחיובו ספק (ראה שורש אחד עשר). ולפי שאמר השור יסקל וגם בעליו יומת , למדנו שאין הבעלים משלמים כפר עד שיסקל השור , כי הרי מיתת הבעלים נמשכת לסקילת השור (ראה מש"ת נזקי ממון י , ג); ובזה יִשלַם לו שיהיה הכפר פדיון נפשו. ואולם אם לא נסקל השור , יתבאר מהשרשים הכוללים (רלב"ג הקדמה לבר' , באור המלות , המקום הששי) שלא יספיק הכפר לכפר עונו; כי בסקילת השור על יד בית דין יהיה לבעלים מהבשת והצער מה שלא יעלם , ולזה יכֻפר קצת העון בזה; עם שבזה תועלת לסלק ההזקים מבין האנשים . וממה שאמרנו יתבאר , שזה אמנם יהיה כשיהיה השור מחוייב סקילה; אמנם כשלא היה השור מחוייב סקילה - וזה אמנם יהיה כשלא היתה כונתו להזיק , כי אז לא יתחייב השור סקילה , כמו שהתבאר (בה"פ לעיל , כח) - הנה אז ישלמו הבעלים כפר , מפני שלא שמרו אותו; כי חיוב הכפר בא מזה הצד , כי האדם מוזהר שלא ישים דמים בביתו (ראה דב' כב , ח) , ולזה יביא הכפר לכפרה על זה העון. וזה אמנם יהיה כשהיה מועד ליפול על בני אדם בבורות לאכול ירק שם , או שהיה מועד להתחכך להנאתו בכותלים להפילם על בני אדם; כי מפני שהוא מועד להרוג האנשים בזה האופן , הנה יתחייבו הבעלים כפר כשלא שמרוהו. ולא נאמר: כיון שאין השור נסקל , אין הבעלים משלמים כפר; וזה , כי מפני שהכפר בא לכפרה , נחמיר בזה ונאמר , כי אולי לא הקפידה התורה בזה אלא כשהיה השור ראוי לסקילה (ראה ב"ק מד , א). ועוד , כי הבעלים לא נפטרו מהכפר , כשלא נסקל השור , אלא מפני שגדול עונם מנשוא (ע"פ בר' ד , יג) אותו בכפר לבדו , ולולי זאת הסבה היו הבעלים יותר ראויים לשלם כפר כשלא נסקל השור , כי יחשב שאין ראוי שיהיו הבעלים נענשים בשני אלו העונשים יחד; ולזה אמרה התורה: השור יסקל וגם בעליו יומת - להעיר על החֹמר שהחמירה בזה העונש. ואולם , כשלא יתחייב השור סקילה , הוא מבואר שהבעלים מחוייבים לשלם כפר , מפני שלא שמרו שורם . וכן אם העידו העדים שיש לו שור נגח בבקרו , ולא ידעו אי זה הוא - הנה ישלמו הבעלים כפר אעפ"י שאין השור נסקל , כי הוא מוכרח לשמור כל בקרו , לשומרם מזה ההיזק הנפלא (ראה ב"ק מא , א); וזאת היתה כונת התורה בלי ספק , כמו שהתבאר מדברינו . ואולם , אם חבל השור באדם , הנה זה הוא ממה שלא נזכר דינו בתורה; ואולם נלמד זה הדין מנזקי שור בשור (ראה ב"ק לג , א) , שהבעלים משלמין עליהם ממון , כמו שיתבאר (להלן , לו) . ונלמד זה גם כן ממה שנזכר מענין הכפר בתורה. וזה , כי במקום שאין לאדם חיוב ממון כשהזיק בידיו , יתחייב ממון כשהזיק שורו , והוא הכפר . ולזה הוא מבואר , כי במקום שיהיה לאדם חיוב ממון כשהזיק בידיו , יתחייב ממון כשהזיק שורו; רוצה לומר: הממון הדומה לכפר , והוא הנזק . ומזה יתבאר כי השור לא יתחייב בחמשה דברים , ואולם יתחייב בנזק לבד , כי הכפר הוא נזק. והנה יתבאר כי השור לא יתחייב בדמי ולדות , כי התורה לא חייבתהו , רק בדמי נפש שהוא נשלם ההויה , כמו איש ואשה ובן ובת ועבד ואמה; וזה מבואר מהשרשים הכוללים (רלב"ג הקדמה לבר' , באור המלות , המקום החמישי; ראה משנה ב"ק ח , ב). וכבר יתבאר גם כן , שאם היה השור מועד , ושמרוֹ בעליו השמירה הנהוגה לכמו הבעל חיים ההוא - הנה הוא פטור מן הכפר , שהרי שמרוֹ , והתורה אמרה "ולא ישמרנו בעליו" (להלן , לו; ראה משנה ב"ק ד , ט; מכיל' משפטים נזיקין י). וכבר יתבאר , שאין הבדל בין תם למועד אלא בשור ובמה שידמה לו שאינו מועד לזה מתחלת ענינו; ואולם אם היה שם מי שהוא מועד מתחלתו , כמו הארי והזאב והדוב ומה שידמה להם , במקומות אשר ימָצאו מועדים להריגת האדם - הנה יתחייב עליהם לפי מה שיֵראה בזולת הֶעדה , אם לא שמרם כראוי; וזה מבואר מהשרשים הכוללים (רלב"ג הקדמה לבר' , באור המלות , המקום הראשון; ראה משנה ב"ק א , ד). (התועלות לשמ' כא , יב - לב , בקובץ תועלות לרלב"ג). (חלק שלישי: "וכי יפתח איש בור" עד "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים"; כא , לג - שמ' כב , ו). (לג-לד) וכי יפתח איש בור שהיה מכוסה כראוי (ראה ב"ק מט , ב; מש"ת נזקי ממון יב , ד) , או כי יכרה איש בור ולא יכסנו כראוי (ראה משנה ב"ק ה , ו) , ונפל שמה שור או חמור או אחד משאר בעלי חיים (ראה שם , ז) - בעל הבור ישלם ההיזק שבא בבעל חיים ההוא מצד הבור , כסף ישיב לבעליו בשעור ההיזק ההוא. והמת יהיה לו - רוצה לומר: לנִּזק , כי זה מן הראוי; רוצה לומר , שלא ישלם בעל הבור אלא ההיזק שנתחדש בסבת הבור; ולזה יהיה אמרו והמת יהיה לו שב אל הנִזק , לא אל המזיק (ראה ב"ק י , ב). וראוי היה להיות כן , שאם אתה אומר שתהיה הנבלה למזיק , הנה יקרה מזה שתפָּסד הנבלה: כי המזיק לא ירצה להחזיק בה , כדי שלא יחייב עצמו בתשלומי הנזק ההוא עד יוברר הדבר על פי עדים ויחתך הדין על יד בית דין; והבעלים לא יחזיקו בה , לפי שאינה שלהם. ולזה היה מהיושר התוריי , שתהיה הנבלה לנִזק והוא ישתדל למכרה באופן שלא תפסד , אלא שבעל הבור חייב להוציא לו משם הנבלה; רוצה לומר , שהוא יפרע שכר ההוצאה ההיא , כי הוא גרם לו זה הנזק גם כן (ראה ב"ק יא , א). והוא מבואר , שהאיש והאשה שוים בזה הדין , שנאמר: בעל הבור (מכיל' משפטים נזיקין ו). ובכלל , הנה אין סבה תפטר בה האשה מתשלומי אלו הנזקים , ואולם דבר הכתוב בהווה. ובכלל , הנה הכונה היתה לסלק ההזקים , באופן שלא יבא נזק מהאדם לחברו. ואמנם הקטן והשוטה והחרש לא ינהג בהם זה הדין , כי אינם בני דעת; ולזה כיונה התורה באמרה וכי יפתח איש - להוציא את הקטן , לפי שאינו בן דעת לפי הנהוג , וכן הענין בחרש והשוטה (ראה ב"ק ט , ב; מכשב"י משפטים כא , לג) . וראוי שתדע , שזה הדין לא ינהג אלא במקום שהיה רשות לבעל חיים ההוא להלוך , כמו רשות בעליו ורשות הרבים ומה שידמה לו בזה הענין (ראה משנה ב"ק ה , ה) , שנאמר: ונפל שמה שור או חמור - שיפול בדרך נפילה; והנה , אין דרך שיכנסו השור והחמור של אדם בבית חברו; ועוד , שאין לו אשם על זה. והנה יתחייב על הבור שהוא ברשות הרבים , אעפ"י שאינו שלו , לפי שלא היה לו רשות להמציא שם ההיזקים (ראה ב"ק כט , ב). ואם חפר ברשותו , והפקיר אחר זה רשותו ולא הפקיר בורו , הנה יתחייב בנזקים ההם , לפי שהוא בעל הבור; ובכלל , איך שהיה שיהיה הוא בעל הבור , הנה הוא חייב בנזקי הבור , שנאמר: בעל הבור ישלם. ואולם אם הפקיר רשותו ובורו , לא ישאר בכאן צד יתחייב בעבורו בנזקי הבור: לפי שלא יתחייב על החפירה , שכבר חפר בשלו , ואינו גם כן בעל הבור (ראה ב"ק מט , ב - נ , א; מש"ת נזקי ממון יב , ב). וכבר יתבאר לך שהוא יתחייב על חפירתו בור ברשות הרבים , אעפ"י שאינו שלו , שנאמר: וכי יפתח איש בור - מגיד לך שעל פתיחתו אותו חייב; ומפני זה יקרֵא 'בעל הבור' , כי הוא המציא התקלה ההיא. ואינו חייב על נזקי הבור שאינו שלו אלא אם המציא התקלה ההיא מדעתו , כאלו תאמר , שפתח הבור או חפר אותו; אבל אם היה אנוס בהמצאתו אותו - פטור , כמו שנתקל ונשברה כדו ברשות הרבים (ראה משנה ב"ק ג , ה). וראוי שתדע , שדין הבור ודין שאר התקלות הדומות לו הוא אחד; כאלו תאמר , שהניח אבן ברשות הרבים ונתקל בה הבעל חיים בהליכתו (ראה ב"ק ג , א). ואחד שור וחמור ושאר בעל חיים , ואמנם דבר הכתוב בהווה (ראה משנה ב"ק ה , ז). וראוי שתדע , שלא יתחייב על מיתת שור וחמור אם לא היתה נפילתם לפי הנהוג; רוצה לומר , שאם היו קטנים או שוטים או סומים - יתחייב בעל הבור על נפילתם , לפי שאין דרכם להתבונן בדרך , אם יש שם מכשול אם לא; ואולם אם היו גדולים ופקחים , הנה הוא פטור , לפי שדרכם להתבונן בדרכים; אלא אם נפלה הבהמה בלילה (ראה ב"ק נד , א - ב) , או שדחפה בעל חיים אחר שם , או שהיתה האבן אצל הבור , שנתקל בה ונפל (ראה ב"ק נג , א) , או שנשפכו שם מים אצל הבור והוחלקה שם ונפלה; כי כשהיה הענין על זה התואר - יתחייב בעל הבור , כי הבהמה היא כמו אנוסה בזאת הנפילה. ואם היתה לתקלה אחרת בעלים - ישלמו יחד הנזק בעל הבור ובעל התקלה ההיא , כי לכל אחד מהם מבוא בהמצאת זה הנזק (ראה שם). וראוי שתדע , כי בהמתו של אדם , אם המציאה תקלה ברשות הרבים , הנה בעל הבהמה פטור מלשלם הנזקים שיתחדשו מפני התקלה ההיא , שנאמר: וכי יפתח איש בור - ולא שיפתח שור בור (ראה ב"ק יט , ב); וזה מבואר מן השרשים הכוללים (רלב"ג הקדמה לבר' , באור המלות , המקום החמישי). וראוי שתדע , שמי שמסר בורו לבן דעת שישמור אותו - פטור מנזקי הבור , שנאמר: ולא יכסנו - והוא הדין לשמירה אחרת שתִשוה כמו הכסוי (ראה ב"ק ט , ב) . והנה אם כסהו בכליוֹ של חברו , ובא חברו ונטלו - הנה לא יפטרהו זה הכסוי , כי לא היה לו רשות לכסותו בו , וחברו כשנטלו - נטלו ברשות (ראה ב"ק ל , א). והנה אמרה התורה: בור , שיש בו כדי להמית - אף כל שיש בו כדי להמית; ולזה הוא מבואר , שאם לא היה בתקלה כדי להמית - פטור מהמיתה , אבל הוא חייב על הנזקים , לפי שכבר יש בו כדי להזיק (ראה משנה ב"ק ה , ה). וזה יתבאר עוד מנזקי אדם באדם , שהוא מחוייב שיהיה בַּכלי אשר הזיק בו כדי להזיק ההזק ההוא , כמו שקדם (בה"פ כא , יח - יט) . וראוי שתדע , שאם נפל בבור אדם ומת , שבעל הבור הוא פטור (ראה משנה ב"ק ה , ו); וזה , כי התורה בארה דין המתת האדם בשור המועד , מפני שיש לו בעצמו התחלה ללכת ולהזיק , מה שאין הענין כן בבור; ולזה לא נלמד זה הדין בבור ממה שנאמר בזה בשור (ראה משנה ב"ק א , א). ואולם אם נִזק אדם בנפילתו בבור , הנה יתחייב בעל הבור בנזקיו (ראה ב"ק כח , ב) , ואפילו אם היה פקח ונפל שם ביום , כי אין דרך בני אדם להתבונן בדרכים (ראה ב"ק כז , ב); כי ההקש הוא אחד; רוצה לומר , שהוא ישלם לו הממון שחִסר אותו אם נפלה שם בהמתו , ולזה ישלם לו מה שחִסרוֹ מהממון כשנפל שם הוא בעצמו. וכמו שלא ישלם לו מבהמתו כי אם הנֵזק , כן לא ישלם לו מגופו כי אם הנזק; ואולם שאר הדברים לא ישלם לו. וכבר יתבאר זה באופן אחר; וזה , כי הוא זכר שור וחמור - להוציא את האדם , שאינו מסוגם הקרוב , וכבר נתמעט האדם לענין המיתה שנזכרה בשור וחמור (ראה ב"ק כח , ב). ולפי שהוא מבואר שבעל הבור חייב על נזקי בהמה כמו שהוא חייב על מיתתה , כי ההקש הוא אחד , ולא נתמעט האדם כי אם מענין המיתה - הנה יתחייב בעל הבור על נזקי אדם , אם לא היה האדם פושע בנפילתו בו (ראה ב"ק כז , ב). והוא מבואר , שאם נפלו כלים בבור ונשתברו או נִטַּנפו , שבעל הבור פטור , שנאמר: ונפל שמה שור או חמור - שדרכן לילך וליפול בבור; יצאו כלים , שאין דרכן לילך ליפול שם , ואינם גם כן מסוג השור והחמור (ראה ב"ק כח , ב). ולזה יהיה פטור גם על הכלים שנפלו שם עם השור והחמור , כי התורה לא חייבתהו לשלם כי אם השור והחמור ומה שידמה להם מהבעלי חיים (ראה משנה ב"ק ה , ו). והוא מבואר , כי מה שאמרה התורה: כסף ישיב לבעליו - אינו לחייבו שישלם כסף ולא שְוֵה כסף , כי מה שהזיקוֹ הוא שוה כסף , לא כסף; ולזה הוא מבואר , כי שוה כסף הוא ככסף. וכבר יתבאר מהדברים הנלוים לזה (ראה ב"ק ז , א) , שאם היתה הבהמה שמתה מפסולי המוקדשין , הנה בעל הבור פטור , שנאמר: והמת יהיה לו - מי שאפשר בו להיות לו; יצאו פסולי המוקדשין , שהן אסורין בהנאה כשמתו (ראה ב"ק נא , א) , כמו שיתבאר במה שיבא (דב' יב , טו). ובכלל , הנה אינו מן היושר שישלם , רק מה שפחתתו המיתה לפי הנהוג בשיָשׁוּמוּ הנבלה; ואולם זאת הנבלה אין לה שומא , כי אינה שוה כלל , ואין ראוי שיוסיף לו על ענשו מה שיש מדין הקדשים בזאת הבהמה. ולפי שאי אפשר שתפול השומא בזאת הנבלה , הנה לא ינהגו בה אלו התשלומין. (לה) וכי יגוף שור איש את שור רעהו באופן שימות - ומכרו את השור החי וחצו את כספו ביניהם , וגם את המת יחצון. וראוי שתדע , שאין כונת התורה שימָכר השור החי , כמו שיראה מפשט הכתוב; שאם היה הענין כן , לפעמים המזיק נשכר - וזה יהיה כשהיתה הנבלה יותר שוה מהשור החי; ולפעמים יהיה משלם יותר ממה שהזיק , ויהיה אם כן תם חמוּר ממועד! וזה כולו הוא בלתי ראוי . ולזה הוא מבואר , שהדין הזה יהיה כשיהיו השורים שוים (ראה משנה ב"ק ג , ט); כמו שאמר אחר זה "שלם ישלם שור תחת השור" (להלן , לו) - שהרצון בו: שיהיו שוים. ולפי מה שנזכר במה שקדם (לעיל , לג - לד) יתבאר , כי אמרוֹ וגם את המת יחצון - אין הרצון בו שיטפלו שניהם בנבלה ההיא , כי בעל השור המזיק לא ירצה להטפל בה עד יתברר הדבר על פי בית דין , כדי שלא יחייב עצמו בתשלומי זה הנזק , ויקרה מזה שתִפָּסֵד הנבלה. ולזה היה מן היושר , שיהיו שָׁמִין כמה היתה הנבלה שוה בשעת מיתה; ואם נפסדה אחר זה או הוזלה קודם השומא - יהיה ההפסד לנִזק , כי הוא פושע בזה (ראה ב"ק י , ב); ואם נתיקרה קודם השומא - יהיה השבח לשניהם , כי לא נוסף ערכה בסבת הנִזק (ראה ב"ק לד , ב) . ויתבאר מזה , שנזק השור התם הוא משתלם בגופו (ראה משנה ב"ק א , ד); ולזה , אם נגנב או נאבד , הבעלים פטורין. והנה הדין בזה כמו הדין בשור תם שהרג את האדם (ראה לעיל , כח) , שלא יפסידו בו הבעלים כי אם השור ההוא (ראה ב"ק י , ב). (לו) ואם נודע לבעלים כי שור נגח הוא מתמול שלשום , ולא ישמרנו בעליו כראוי , ויצא והזיק - שלם ישלם שור תחת השור שהזיק והמת יהיה לו - רוצה לומר: לנִזק; שאם היה הרצון שיהיה למזיק , לא הוצרכה התורה לבאר שיהיה המת למזיק אחר אמרהּ: שלם ישלם שור תחת השור , כי אין מן הדין שישלמו הבעלים יותר ממה שהזיקו. ולזה הוא מבואר , שהרצון בזה הוא שיהיה המת לנִזק , ושישלמו לו הבעלים כשעור מה שהגיע לו מהנזק בסבת המיתה. והנה שתקה התורה מהנזקים שתעשה בהמתו של אדם וזכרה ההמתה לבד - לפי שאפילו ההמתה יהיה העונש עליה ממון , ולזה לא יהיה הבדל בין ההמתה לנזקין. ואולם באדם לבדו היה הבדל בין המתתו זולתו ובין חבלו בזולתו , ולזה בארה בו התורה הדין במיתה ובנזקין (ראה לעיל , יג - כז). וכבר יתבאר לך שכונת התורה היא , שאם הזיק השור בזולתו , ישלם הנזק אעפ"י שלא המיתו - ממה שבאר אחר זה , בשן ורגל ובאש , שיתחייבו הבעלים על נזקיהם אפילו במה שאין בו רוח חיים , שלא יתכן שיֵאמר בו 'מיתה' (ראה שמ' כב , ד - ה). ובכלל , הנה כונת התורה להסיר ההזקים מבין בני האדם , ולזה יהיה דין המיתה ודין הנזקים בזה אחד. ואולם זכרה התורה ההמתה - לבאר שלא יתחייב השור מיתה על המתת השור , כי אין שם מה שיחוייב בו מיתה כי אם על המתת מה שהוא ממין האדם; וכן אמרה התורה "ומכה נפש בהמה ישלמנה" , "ומכה אדם יומת" (וי' כד , יח , כא). ובהיות הענין כן , הנה יתחייב השור גם כן על נזקי הכלים ועל נזקי אדם , אם חבל בו; אלא שלא יתחייב עליו כי אם נזק לבד , כי הארבעה דברים הנשארים לא חייבה התורה בהם זולתי האדם (ראה משנה ב"ק ח , ב). והנה יהיה הדבר שהוזק - לנִזק , והמזיק ישלם לו על מה שהגיעהו מההפסד בסבת הנזק: אם היה תם - חצי הנזק מגופו , ואם היה מועד - נזק שלם מִשל מזיק , כי לא הקפידה התורה שישתלמו נזקי הבהמה מגופה אלא כשהיתה תמה (ראה משנה ב"ק א , ד). וראוי שתדע , שדין הנגיפה והנגיחה והבעיטה והנשיכה הוא דין אחד , כי בכולם תהיה כונת הבהמה להזיק. וכן הענין ברביצה , כשהיה זה על צד הכונה להזיק - כאלו תאמר שרבצה על כלים גדולים ושברתן; ואולם אם רבצה על כלים קטנים , אין זה שנוי , ודינו דין היזקי הרֶגל (ראה ב"ק טז , א). והנה הבהמה היא תמה לאלו הנזקים עד שהועדה , אלא אם היה הבעל חיים ההוא מועד מתחלתו , רוצה לומר , שהוא מועד להזיק , כמו הארי והזאב והדוב והנמר והברדלס ומה שידמה להם מן החיות שדרכן להזיק (ראה משנה ב"ק א , ד) . וראוי שתדע , שלא ינהג זה הדין אלא בשור של ישראל שנגח שור של ישראל , שנאמר "כי יגוף שור איש את שור רעהו" (ראה לעיל , לה); ואולם בשור של הֶקדש ובשור של נכרי לא ינהג זה הדין (ראה משנה ב"ק ד , ג). והוא מבואר , שזה הענין לא ימָצא באופן שתשלם שם הֶעדה כי אם ברשות הרבים , כי שם תלכנה הבהמות כלם וימצאו קצתם קצת ויתכן שיזיקום. והוא מבואר , שאם נִזקה הבהמה ברשות הנִזק , שבעל השור חייב בנזקיה: אם היה תם - חצי נזק , ואם היה מועד - נזק שלם (ראה משנה ב"ק ב , ה). והנה נלמד זה הדין מרֶגל , שפטור בו ברשות הרבים , כמו שנבאר (שמ' כב , ד) , לפי שלשניהם רשות להלך בו; וחייב ברשות הנִזק , לפי שאין לו רשות להלך שם , כמו שיתבאר אחר זה (שם). ולזאת הסבה חייבה התורה בהזקים שתזיק הבהמה בנגיפה ובמה שידמה לה ברשות הרבים , לפי שאעפ"י שיש לה רשות להלך שם , אין לה רשות ליגח או ליגוף. ובהיות הענין כן , הנה תתחייב גם כן על הנגיפה ברשות הנִזק , לפי שאין לה רשות ליגוף שם; אבל הוא יותר ראוי שתתחייב שם , וזה מבואר מאד. ואולם אם נכנס הנִזק ברשות המזיק - פטור , לפי שאין לו רשות להלך שם , ולכתו שם גרם לו הנזק. ואולם , אם נכנס שם ברשותו , הנה המזיק חייב , כמו הענין ברשות הרבים; וזה כולו מבואר במעט עיון (ראה משנה ב"ק ה , ב - ג). וראוי שתדע , שהעדת השור תהיה בשלשה ימים רצופים , בשהעידו העדים בבית דין בכל יום ויום שכבר נגח , לא שיעידו יחד שנגח שלשה פעמים; שנאמר: או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשום - שיהיה נודע לו מתמול שלשום שהוא שור נגח; ואולם יתבאר , שזה נודע לו כשהעידו זה בבית דין (ראה ב"ק כד , א). וכן הענין אם הועד לשבתות , או לראשי חדשים , או משני ימים לשני ימים , ויהיה מועד לימים ההם ולשאר הימים הוא תם (ראה משנה ב"ק ד , ב). ואם נגח ביום אחד שלש נגיחות - אין זה מועד , שנאמר: מתמול שלשום (ראה ב"ק כד , א). וכן אם נגח בשלשה ימים , והעידו העדים יחד בשלשת הנגיחות - הנה לא יקרא 'מועד' , כי לא יֵעָתֵק מתם למועד יחד , לפי מה שיראה מלשון התורה; ולזה דקדקה שיהיה שור נגח מתמול שלשום , כדי שיִוָדע לו כפעם בפעם ויזדרז יותר לשמרו (ראה שם) . ואולם אם העידו זה שלשה כתי עדים ביום אחד , והעידו שנגח בשלשה ימים - הנה יתכן שיובן מהפסוק שהוא מועד או שהוא אינו מועד. וזה , שכבר יובן שישוב אמרו מתמול שלשום למה שאמר: כי שור נגח הוא , לא למה שאמר: או נודע , ולזה לא תצטרך שתהיה הידיעה בשלשה ימים , ויספיק היותה בשלשה פעמים , כיון שאינה יחד; ואפשר שישוב זה למה שאמר: או נודע , ויצטרך שתגיע לו הידיעה בשלשה ימים . ובהיות הענין כן , הנה יהיה זה ספק אם דינו דין מועד אם לא (ראה ב"ק כד , א); והמוציא מחבירו - עליו הראיה. והנה אין הֶעדה אלא בפני הבעלים , שנאמר: או נודע , ובזולת זה לא יהיה נודע לבעלים; ועוד , שכבר אמר בשור שנגח את האדם "והועד בבעליו" (לעיל , כט) , וכל שכן שראוי זה הדין בשור שנגח את השור. ולזה הוא מבואר , שאם הועד השור , ומכרוֹ בעליו או נתנוֹ - חזר לתַמוּתוֹ עד שיהיה מועד בפני הבעלים השנִיִים (ראה מש"ת נזקי ממון ו , ו). וכן אם חזר בו זה השור מהיותו נגח באופן שיתבאר זה לאנשים , כאלו תאמר , שיהיו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח (ראה משנה ב"ק ב , ד) - חזר לתַמותו , שנאמר: או נודע כי שור נגח הוא - שיהיה שור נגח בעת שנגח. וראוי היה להיות כן , לפי שאין אָשָם לבעלים אם לא שמרוהו , כי אינו אצלם בחזקה שיהיה נגח . והנה השור המועד , אם שמרוֹ בעליו כראוי - פטור , שנאמר: ולא ישמרנו בעליו. ואולם השור התם - יתחייב עליו אפילו שמרו כראוי , כי לא תלה הכתוב הענין בו בשמירה (ראה משנה ב"ק ד , ט). והנה , אם לא היו לשור בעלים והזיק , בין תם בין מועד - פטור מן התשלומין , והקודם בו זכה כדין ההפקר; שנאמר "כי יגח שור איש" (צירוף של פסוקים כח ולה) , וזה איננו שור איש (ראה משנה ב"ק א , ב). וכן הענין אם היו לו בעלים ואינם בני דעת , כמו שהיה מקטן והדומים לו שאינם בני דעת; שנאמר "שור איש" - ולא שורו של קטן (ראה משנה ב"ק ד , ד; מכיל' משפטים נזיקין יב). וראוי היה להיות כן , כי כונת התורה היתה באלו העונשין - כדי שישמרו הבעלים קניניהם שלא יזיקו ממון חבריהם . ובכלל , הנה מי שהוא פטור על נזקי עצמו - כל שכן שהוא פטור על נזקי ממונו. ולפי שנזק שור תם הוא משתלם מגופו , שנאמר "ומכרו את השור החי וחצו את כספו" (לעיל , לה) , הנה נעשה הנִּזק שותף בו , ואם חזר ונָגַף - יהיה הנִּזק חייב בנזקיו לפי החלק אשר לו בו (ראה משנה ב"ק ד , א). וראוי שתדע , שאם הזיק עבד איש את חברו או את ממונו - הנה הבעלים פטורים , כי לא חייבה התורה את האדם על נזקי ממונו אלא כגון שור וכיוצא בו , לא על נזקי אדם שיש לו דעת. ועוד , שאם יתחייב האדם לשלם נזקי העבד , היה ביד העבד להפסיד לרבו כל קניניו , וזה אינו מהיושר התוריי (ראה משנה ידים ד , ז). ולזאת הסבה גם כן לא יתחייב האדם במה שתזיק אשתו. אמנם העבד והאשה חייבין לשלם כשיהיה להם קנין , וזה יתכן שיהיה כשנשתחרר העבד ונתגרשה האשה (ראה משנה ב"ק ח , ד). והנה דין הנזקים הוא שיִגבו מן המִטלטלין , שנאמר: שלם ישלם שור תחת השור; "כסף ישיב לבעליו" (לעיל , לד). ולפי שהמטלטלין יוכל האדם לשאת אותם בכל מקום שירצה , הנה הוא מבואר שאם אין למזיק מטלטלין , הנה יהיו נפרעין מהקרקע היותר נבחר , כדי שישוה מטלטלין; רוצה לומר , שיקפצו בו בני אדם לקנותו מפני שבח הקרקע ההוא (ראה ב"ק ז , ב). (לז) כי יגנב איש שור או שה וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה - והנה החמירה התורה בשור ושה יותר משאר הנגנבים , לקלוּת העשוֹת הגנבה הזאת , כי אלו הבהמות דרכן שיעמידון בשדות וביערים לרעות , ויקל מפני זה לגנבם ולטבוח אותם ולאכלם; וכן יקל למכרם , לרֹב התועלת אשר בענינם , מה שאין כן בבהמה טמאה. והנה הבקר , שיש בו בטול מהמלאכה , היה ענשו יותר גדול (ראה מכיל' משפטים נזיקין יב). והנה לא יתחייב בזה העונש אם לא מכרו כולו , אבל אם שייר בו קצת - פטור , שנאמר: וטבחו או מכרו - לא שימכר קצתו. ובכלל , הנה הטביחה והמכירה הם בנושא אחד; ולזה הוא מבואר , שאם שייר בו מה שאינו נכלל בטביחה , כמו גִזותיו - הנה הוא חייב (ראה ב"ק עח , ב). ואחד האיש ואחד האשה , אלא שדבר הכתוב בהוה (ראה משנה ב"ק א , ג) ; ואולם אמר איש - להוציא את הקטן , לפי שאינו בן דעת , והוא הדין לחרש ושוטה (ראה שם ח , ד) . והנה הגנבה תֵאמר על מה שיצא מרשות הבעלים , כי מה שהוא ברשותם לא נגנב; ולזה הוא מבואר , שאם גנב שור או שה והוא עדיין ברשות הבעלים , שלא הגביה אותם באופן שיקנה אותם , הנה אם טבח או מכר - פטור מתשלומי ארבעה וחמשה , כי לא גנב אותם עדיין בעת שטבח או מכר (ראה שם ז , ה). ואם גנב עגל ונעשה שור , או טלה ונעשה איל , ואחר כך טבח ומכר - פטור מתשלומי ארבעה וחמשה , שנאמר: וטבחו או מכרו - שיהיה מה שטבח או מכר הוא מה שנגנב בעינו; ואולם זה אינו מה שגנב , כי כבר נשתנה ונתחדש לו שם אחר (ראה ב"ק סה , ב). ואם טבחו או מכרו על ידי שליח , הרי הוא כאלו טבחו או מכרו הוא בעצמו; כי כבר יֵאמר שעשה האדם דבר מה , כאשר עשה אותו על ידי שלוחו. וכן אם פרעו בחובו או נתנו - הרי הוא כאלו מכרו (ב"ק עח , ב; עט , א). כי הנותן , נותן לתקות גמול; ועוד , כי ה'מכירה' תֵאמר על המתנה: אמר "חנם נמכרתם" (יש' נב , ג); "כי נמכרנו אני ועמי" (אס' ז , ד) . והנה , אם חתך אבר מאבריו ואחר כך מכרו , הנה זה ספק אם הוא שיור אם לא (ראה ב"ק עח , ב). וזה , כי מפני שבטביחה לא יוּתַר זולת מה שמכר , ידמה שאין זה שיור; ולפי שבטביחה נשלם לו שהמית כל אבריו , ואין הענין כן במכירה , הנה ידמה שיהיה זה שיור; והנה המוציא מחברו - עליו הראיה. וכן אם מכרו חוץ ממלאכתו , או חוץ משלשים יום שתהיה מלאכתו שלו - גם זה ספק אם הוא שיור (ראה שם). וזה , כי אינו שיור בגוף הבהמה , שהרי מכרה כולה ; אבל הוא שיור ביחס אל הטביחה , כי אחר הטביחה לא תהיה לו בו מלאכה; ולזה יהיה המוציא מחברו - עליו הראיה. והנה , אם גנב אדם שור או שה או זולת זה מבית הגנב - פטור מתשלומי כפל ומתשלומי ארבעה וחמשה , שנאמר "וגוּנב מבית האיש" (שמ' כב , ו) - ולא מבית הגנב , כי אינו איש ואדון לזה הדבר הנגנב (ראה משנה ב"ק ז , א; ב"ק סט , ב). ומזה יתבאר גם כן , שהגונב להקדש - פטור מאלו העונשין , שנאמר "וגוּנב מבית האיש" - ולא מבית הקדש (ראה משנה ב"מ ד , ט; ב"ק עו , א). וכן הגונב לנכרי , שנאמר "ישלם שנים לרעהו" (שמ' כב , ח; ראה מכיל' משפטים נזיקין טו); וכבר נלמד זה גם כן מדין נגיפת השור הסמוך לזה הדין (ראה לעיל , לה) , שאינו נוהג כי אם ברעהו. וראוי שתדע , כי האדם יקנה הדבר שאינו שלו כשנתיאשו הבעלים ממנו , כמו שיתבאר במה שיבא אצל דיני האבדה (דב' כב , א - ג). והנה מפני זה לא תועיל המכירה שימכר לפני יאוש בעלים , ועם כל זה חייבתהו התורה עליה , שנאמר: וטבחו או מכרו - בעת שיתחייבו בו על הטביחה , יתחייבו בו על המכירה; וכל שכן שיתחייב על המכירה אם מכרוֹ אחר יאוש בעלים , כי אז תקָרא 'מכירה' על דרך האמת (ראה ב"ק סח , א - ב). ואם לקח אדם מהגנב קודם יאוש בעלים , ונגנב ממנו , הנה איננו "איש" (שמ' כב , ו) לזה הדבר הנגנב , ולזה לא יתחייב הגנב ההוא באלו העונשין , כמו שיתבאר ממה שקדם (ראה ב"ק סח , א).