מאגר הכתר שמות פרק כא עם פירוש ראב"ע פירוש א - הקצר

פרק כא
{פרשת משפטים} [א] וְאֵ֙לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תָּשִׂ֖ים לִפְנֵיהֶֽם:
[ב] כִּ֤י תִקְנֶה֙ עֶ֣בֶד עִבְרִ֔י שֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים יַעֲבֹ֑ד וּבַ֨שְּׁבִעִ֔ת יֵצֵ֥א לַחָפְשִׁ֖י חִנָּֽם:
[ג] אִם־בְּגַפּ֥וֹ יָבֹ֖א בְּגַפּ֣וֹ יֵצֵ֑א אִם־בַּ֤עַל אִשָּׁה֙ ה֔וּא וְיָצְאָ֥ה אִשְׁתּ֖וֹ עִמּֽוֹ:
[ד] אִם־אֲדֹנָיו֙ יִתֶּן־ל֣וֹ אִשָּׁ֔ה וְיָלְדָה־ל֥וֹ בָנִ֖ים א֣וֹ בָנ֑וֹת הָאִשָּׁ֣ה וִילָדֶ֗יהָ תִּֽהְיֶה֙ לַֽאדֹנֶ֔יהָ וְה֖וּא יֵצֵ֥א בְגַפּֽוֹ:
[ה] וְאִם־אָמֹ֤ר יֹאמַר֙ הָעֶ֔בֶד אָהַ֙בְתִּי֙ אֶת־אֲדֹנִ֔י אֶת־אִשְׁתִּ֖י וְאֶת־בָּנָ֑י לֹ֥א אֵצֵ֖א חָפְשִֽׁי:
[ו] וְהִגִּישׁ֤וֹ אֲדֹנָיו֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְהִגִּישׁוֹ֙ אֶל־הַדֶּ֔לֶת א֖וֹ אֶל־הַמְּזוּזָ֑ה וְרָצַ֨ע אֲדֹנָ֤יו אֶת־אָזְנוֹ֙ בַּמַּרְצֵ֔עַ וַעֲבָד֖וֹ לְעֹלָֽם: ס
[ז] וְכִֽי־יִמְכֹּ֥ר אִ֛ישׁ אֶת־בִּתּ֖וֹ לְאָמָ֑ה לֹ֥א תֵצֵ֖א כְּצֵ֥את הָעֲבָדִֽים:
[ח] אִם־רָעָ֞ה בְּעֵינֵ֧י אֲדֹנֶ֛יהָ אֲשֶׁר־לֹ֥א ל֥וֹ יְעָדָ֖הּ וְהֶפְדָּ֑הּ לְעַ֥ם נָכְרִ֛י לֹא־יִמְשֹׁ֥ל לְמָכְרָ֖הּ בְּבִגְדוֹ־בָֽהּ:
[ט] וְאִם־לִבְנ֖וֹ יִיעָדֶ֑נָּה כְּמִשְׁפַּ֥ט הַבָּנ֖וֹת יַעֲשֶׂה־לָּֽהּ:
[י] אִם־אַחֶ֖רֶת יִֽקַּֽח־ל֑וֹ שְׁאֵרָ֛הּ כְּסוּתָ֥הּ וְעֹנָתָ֖הּ לֹ֥א יִגְרָֽע:
[יא] וְאִ֨ם־שְׁלָשׁ־אֵ֔לֶּה לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה לָ֑הּ וְיָצְאָ֥ה חִנָּ֖ם אֵ֥ין כָּֽסֶף: ס
[יב] מַכֵּ֥ה אִ֛ישׁ וָמֵ֖ת מ֥וֹת יוּמָֽת:
[יג] וַֽאֲשֶׁר֙ לֹ֣א צָדָ֔ה וְהָאֱלֹהִ֖ים אִנָּ֣ה לְיָד֑וֹ וְשַׂמְתִּ֤י לְךָ֙ מָק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יָנ֖וּס שָֽׁמָּה: ס
[יד] וְכִי־יָזִ֥ד אִ֛ישׁ עַל־רֵעֵ֖הוּ לְהָרְג֣וֹ בְעָרְמָ֑ה מֵעִ֣ם מִזְבְּחִ֔י תִּקָּחֶ֖נּוּ לָמֽוּת: ס
[טו] וּמַכֵּ֥ה אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת: ס
[טז] וְגֹנֵ֨ב אִ֧ישׁ וּמְכָר֛וֹ וְנִמְצָ֥א בְיָד֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת: ס
[יז] וּמְקַלֵּ֥ל אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת: ס
[יח] וְכִֽי־יְרִיבֻ֣ן אֲנָשִׁ֔ים וְהִכָּה־אִישׁ֙ אֶת־רֵעֵ֔הוּ בְּאֶ֖בֶן א֣וֹ בְאֶגְרֹ֑ף וְלֹ֥א יָמ֖וּת וְנָפַ֥ל לְמִשְׁכָּֽב:
[יט] אִם־יָק֞וּם וְהִתְהַלֵּ֥ךְ בַּח֛וּץ עַל־מִשְׁעַנְתּ֖וֹ וְנִקָּ֣ה הַמַּכֶּ֑ה רַ֥ק שִׁבְתּ֛וֹ יִתֵּ֖ן וְרַפֹּ֥א יְרַפֵּֽא: ס
[שני] [כ] וְכִֽי־יַכֶּה֩ אִ֨ישׁ אֶת־עַבְדּ֜וֹ א֤וֹ אֶת־אֲמָתוֹ֙ בַּשֵּׁ֔בֶט וּמֵ֖ת תַּ֣חַת יָד֑וֹ נָקֹ֖ם יִנָּקֵֽם:
[כא] אַ֥ךְ אִם־י֛וֹם א֥וֹ יוֹמַ֖יִם יַעֲמֹ֑ד לֹ֣א יֻקַּ֔ם כִּ֥י כַסְפּ֖וֹ הֽוּא: ס
[כב] וְכִֽי־יִנָּצ֣וּ אֲנָשִׁ֗ים וְנָ֨גְפ֜וּ אִשָּׁ֤ה הָרָה֙ וְיָצְא֣וּ יְלָדֶ֔יהָ וְלֹ֥א יִהְיֶ֖ה אָס֑וֹן עָנ֣וֹשׁ יֵעָנֵ֗שׁ כַּאֲשֶׁ֨ר יָשִׁ֤ית עָלָיו֙ בַּ֣עַל הָאִשָּׁ֔ה וְנָתַ֖ן בִּפְלִלִֽים:
[כג] וְאִם־אָס֖וֹן יִֽהְיֶ֑ה וְנָתַתָּ֥ה נֶ֖פֶשׁ תַּ֥חַת נָֽפֶשׁ:
[כד] עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן שֵׁ֖ן תַּ֣חַת שֵׁ֑ן יָ֚ד תַּ֣חַת יָ֔ד רֶ֖גֶל תַּ֥חַת רָֽגֶל:
[כה] כְּוִיָּה֙ תַּ֣חַת כְּוִיָּ֔ה פֶּ֖צַע תַּ֣חַת פָּ֑צַע חַבּוּרָ֕ה תַּ֖חַת חַבּוּרָֽה: ס
[כו] וְכִֽי־יַכֶּ֨ה אִ֜ישׁ אֶת־עֵ֥ין עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ־אֶת־עֵ֥ין אֲמָת֖וֹ וְשִׁחֲתָ֑הּ לַחָפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת עֵינֽוֹ:
[כז] וְאִם־שֵׁ֥ן עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ־שֵׁ֥ן אֲמָת֖וֹ יַפִּ֑יל לַֽחָפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת שִׁנּֽוֹ: פ
[כח] וְכִֽי־יִגַּ֨ח שׁ֥וֹר אֶת־אִ֛ישׁ א֥וֹ אֶת־אִשָּׁ֖ה וָמֵ֑ת סָק֨וֹל יִסָּקֵ֜ל הַשּׁ֗וֹר וְלֹ֤א יֵֽאָכֵל֙ אֶת־בְּשָׂר֔וֹ וּבַ֥עַל הַשּׁ֖וֹר נָקִֽי:
[כט] וְאִ֡ם שׁוֹר֩ נַגָּ֨ח ה֜וּא מִתְּמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֗ם וְהוּעַ֤ד בִּבְעָלָיו֙ וְלֹ֣א יִשְׁמְרֶ֔נּוּ וְהֵמִ֥ית אִ֖ישׁ א֣וֹ אִשָּׁ֑ה הַשּׁוֹר֙ יִסָּקֵ֔ל וְגַם־בְּעָלָ֖יו יוּמָֽת:
[ל] אִם־כֹּ֖פֶר יוּשַׁ֣ת עָלָ֑יו וְנָתַן֙ פִּדְיֹ֣ן נַפְשׁ֔וֹ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יוּשַׁ֖ת עָלָֽיו:
[לא] אוֹ־בֵ֥ן יִגָּ֖ח אוֹ־בַ֣ת יִגָּ֑ח כַּמִּשְׁפָּ֥ט הַזֶּ֖ה יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ:
[לב] אִם־עֶ֛בֶד יִגַּ֥ח הַשּׁ֖וֹר א֣וֹ אָמָ֑ה כֶּ֣סֶף׀ שְׁלֹשִׁ֣ים שְׁקָלִ֗ים יִתֵּן֙ לַֽאדֹנָ֔יו וְהַשּׁ֖וֹר יִסָּקֵֽל: ס
[לג] וְכִֽי־יִפְתַּ֨ח אִ֜ישׁ בּ֗וֹר א֠וֹ כִּֽי־יִכְרֶ֥ה אִ֛ישׁ בֹּ֖ר וְלֹ֣א יְכַסֶּ֑נּוּ וְנָֽפַל־שָׁ֥מָּה שּׁ֖וֹר א֥וֹ חֲמֽוֹר:
[לד] בַּ֤עַל הַבּוֹר֙ יְשַׁלֵּ֔ם כֶּ֖סֶף יָשִׁ֣יב לִבְעָלָ֑יו וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה־לּֽוֹ: ס
[לה] וְכִֽי־יִגֹּ֧ף שֽׁוֹר־אִ֛ישׁ אֶת־שׁ֥וֹר רֵעֵ֖הוּ וָמֵ֑ת וּמָ֨כְר֜וּ אֶת־הַשּׁ֤וֹר הַחַי֙ וְחָצ֣וּ אֶת־כַּסְפּ֔וֹ וְגַ֥ם אֶת־הַמֵּ֖ת יֶחֱצֽוּן:
[לו] א֣וֹ נוֹדַ֗ע כִּ֠י שׁ֣וֹר נַגָּ֥ח הוּא֙ מִתְּמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֔ם וְלֹ֥א יִשְׁמְרֶ֖נּוּ בְּעָלָ֑יו שַׁלֵּ֨ם יְשַׁלֵּ֥ם שׁוֹר֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה־לּֽוֹ: ס
[לז] כִּ֤י יִגְנֹֽב־אִישׁ֙ שׁ֣וֹר אוֹ־שֶׂ֔ה וּטְבָח֖וֹ א֣וֹ מְכָר֑וֹ חֲמִשָּׁ֣ה בָקָ֗ר יְשַׁלֵּם֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְאַרְבַּע־צֹ֖אן תַּ֥חַת הַשֶּֽׂה:

פרק כא
(א) פרשת ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם - כמו "וישם לפניהם" (שמ' יט , ז); "וזאת התורה אשר שם משה" (דב' ד , מד) - בפה או במכתב או בשניהם. וקודם שאפרש זאת הפרשה אומַר בה כלל , שכל מצוה ומשפט בפני עצמו עומד , גם יש כדמות סמך להדבק הפסוקים , והעיקר: שלא יעשה אדם חמס ויכריח מי שהוא מעט ממנו ביכולת. והחל מהאונס שהוא בגוף , להעביד העבד (ראה להלן , ב - ו); ואחר כן הזכיר האמה (ראה להלן , ז - יא); והזכיר "מכה איש" (להלן , יב) בעבור שהוא צריך "וכי יכה איש את עבדו" (להלן , כ); והזכיר "מכה אביו" (להלן , טו) , ואפילו המקלל (ראה להלן , יז) , להפריש בין המוכים; והזכיר "וגונב איש ומכרו" (להלן , טז) - בעבור העבד , להפריש בין יהודי ומתיהד , כאשר אפרש; והזכיר משפט "עין תחת עין" (להלן , כד) , להפריש בין עין ישראלי ועין עבד; והזכיר נגיחת השור (ראה להלן , כח) , להזכיר משפט העבד שימית השור (ראה להלן , לב); והזכיר משפט "וכי יפתח איש בור" (להלן , לג) , להפריש בין שור שמת בבור או נגנב (ראה להלן , לז); וכל זה בעבור "ונמכר בגניבתו" (שמ' כב , ב). ואחר כן הזכיר החמס בממון , והחל בשדה ובכרם (ראה שם , ד) , שהם עיקר , ואחר כן - שהוציאה הארץ , כגדיש וקמה (ראה שם , ה). ושומר חנם ושומר שכר והנשאל (ראה שם , ו - יד). ואחר כן הבתולה (שם , טו - טז) שיכריחנה , כי היא קטנה , על כן אמר "וכי יפתה" (שם , טו); והזכיר מכשפה אחריה (ראה שם , יז) , בעבור שיבקש האוהב נערה דברי כשפים למלאות תאותו; והזכיר הבהמה (ראה שם , יח) , כי אין לה פה שתצעק ויושיעוה השומעים מיד השוכב; והזכיר "זובח לאלהים" (שם , יט) בעבור הבתולה , כטעם "לזנות בבנות מואב וישתחוו לאלהיהן" (ראה במ' כה , א - ב). ואחר כן הזכיר גר תושב (ראה שמ' כב , כ) , כי אין עוזר לו , גם אחריו "כל אלמנה ויתום" (שם , כא); גם העני הלווה (ראה שם , כד) , וכתוב "עבד לוה לאיש מלוה" (מש' כב , ז). ואחר כל אלה הזכיר החמס שיוכל לעשות בסתר , כמו "אלהים לא תקלל" (שמ' כב , כז) , כי יפחד בגלוי. ושלא יאחר תת חֵלב התירוש והיצהר (ראה שם , כח) , וכן בכור בנים ובכור בהמה (ראה שם , כח - כט). ולא יאכיל טרפה ליהודי , על כן כתוב "לא תאכלו" - רבים (שם , ל); ולא ישא שמע שוא (ראה שמ' כג , א) , כי הוא חמס בסתר. וכן "לא תהיה אחרי רבים" (שם , ב) , "ודל" (שם , ג) - ואפילו אם הוא דל; ופגיעת התועה והרובץ (ראה שם , ד - ה); ו"לא תטה" (שם , ו) - עם הדיין ידבר , כי יוכל להטות הדין בסתר; גם עמו ידבר "מדבר שקר תרחק" (שם , ז) , וכן "ושוחד לא תקח" (שם , ח) , "וגר לא תלחץ" (שם , ט); ועוד אפרשנו היטב. וטעם הזכיר שנת השמיטה (ראה שם , י) - בעבור "ואכלו אביוני עמך" (שם , יא). וטעם "ששת ימים" (שם , יב) - בעבור "וינפש בן אמתך והגר" (שם). ואמר אחר כן "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו" (שם , יג) , והעיקר - הדיבור השיני (ראה שמ' כ , ג - ה). וטעם "שלש רגלים" (שמ' כג , יד) - להתקבץ כל ישראל לעבודת השם; ובשמרם חג המצות , יזכרו הדיבור הראשון ולא יעבדו עבודה זרה (ראה שמ' כ , ב); על כן שב להזכיר הפסח: "לא תשחט (בנוסחנו: תזבח) על חמץ" (שמ' כג , יח). ובעבור שהזכיר שהם חייבים לבא לשם שלש פעמים ויביאו ריאיון , הזכיר גם הבִּכורים (ראה שם , יט); ובעבור גידול הגדיים בזמן הבאת הבכורים , הזכיר "לא תבשל גדי" (שם); ועוד אבארנו. (ב) ואחר שמצאנו במשנה תורה "כי ימכר לך אחיך העברי" (דב' טו , יב) , ידענו , כי גם זה שהוא עבד עברי כמוהו. ואין עבד - 'סמוך'. ואע"פ שהאמת הוא מה שהעתיקו חכמינו , שזה העבד ישראלי הוא (ראה מכיל' משפטים נזיקין א) , אזכיר דברי המכחשים: יש אומרים , שעברי - מבני עֵבֶר (ראה בר' י , כה) , וטעם "אברם העברי" (בר' יד , יג) כן. ויש אומרים , כי נקרא כן בעבור שבא מעבר הנהר; ויש להם סמך: "ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר" (יהו' כד , ג) , וכל מי שהוא מבני אברהם יקרא 'עברי'; אם כן , הישמעאלים והעמונים והמואבים והאדומים - עברים הם; ואם נסמוך אל עֵבֶר , יהיו גם עברים שלשה עשר בני יקטן (ראה בר' י , כה - כט). ואחרים אמרו , שטעם עברי - המדבר בלשון עֵבֶר. גם אלה אמרו , כי גם הכנענים יקָראו 'עברים' , כי הם מדברים בלשון הקודש , וראייתם: "מדברות שפת כנען" (יש' יט , יח); על כן כתוב "מארץ העברים" (בר' מ , טו). והנכון , שנקראו 'עברים' על שם עֵבֶר בן שם; על כן הזכיר בפסוק "אבי כל בני עבר" (בר' י , כא). ועבר היה עובד השם; ואברהם היה עברי ביִחֻסו ודתו. ומואב ועמון , אם הם בייחוש כן , לא יקָראו 'עברים'; גם כן ישמעאל , כי הכתוב אמר "כי ביצחק יקרא לך זרע" (בר' כא , יב) , ולא בישמעאל. גם עשו לא יקָרא 'עברי' כי אם "אדום" ו"אבי אדום" (בר' לו , א , ט); וכן אמר הנביא "ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי" (מל' א , ב - ג). והנה לא תמצא בכל המקרא מלת 'עברי' כי אם על בני יעקב. ומעלת אברהם היתה גדולה , ושמו נודע בכל מקום , כי בנה מזבחות לשם (ראה בר' יב , ז; יב , ח; יג , יח) , והוא קורא בשם (ראה שם) , גם כן יצחק (בר' כו , כה); ואמרו בני חת לאברהם: "נשיא אלהים אתה" (בר' כג , ו) , וליצחק נאמר: "כי עצמת ממנו מאד" (בר' כו , טז); גם הכתוב אמר עליהם "ויוכח עליהם מלכים" (תה' קה , יד). ומקנה רב היה לאברהם , גם ליצחק גם ליעקב , וזה הדבר נשמע מסביב , וזה פירוש "לאכל את העברים" (בר' מג , לב). וטעם "מארץ העברים" (בר' מ , טו) - מהארץ שידורו שם העברים. או טעמו כאשר פירשתי לך (בר' מח , כב) , שיחשבו שהארץ להם אחר שנתנה השֵם בפה , והעד: "והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם" (שם , כא); על כן אמר משה: "אלהי העברים נקרא עלינו" (שמ' ה , ג) , והטעם: אלהי אברהם יצחק ויעקב (ע"פ שמ' ג , טז). או טעמו: אלהי אלה העברים שהם ברשותך; והוא הנכון. ויש אומרים , כי עברי - שישוב לדת העברים; וזה לא יתכן , שיקָרא 'עברי' מי שאיננו מהיחש. ואלה למה לא קראו "לבלתי עבוד בם ביהודי אחיהו איש" (יר' לד , ט) , ואין 'יהודי' מי שאיננו ממשפחת יהודה?! ואל יטעון טוען ב"איש ימיני" (אס' ב , ה) , כי נקרא על שם המלכות. ואם פירוש "מתיהדים" (אס' ח , יז) - שחזרו לתורת יהודה , אם כן יֵאָמר מן 'עברי': 'מתעבר'! ולפי דעתי , שפירוש "מתיהדים" - שיתיחשו אל יהודה. ואם זה העבד העברי איננו ישראלי , למה יעבוד שש שנים לבדם , והישראלי עד שנת היובל (ראה וי' כה , לט - מ)?! והפרשה הסמוכה לזאת , "וכי ימכור איש את בתו" (להלן , ז) - אם הוא ישראלי. ואלה השיבושים ארע לאלה , בעבור "האשה וילדיה" (להלן , ד) , גם מלת "ועבדו לעולם" (להלן , ו); ומה שמצאו כתוב בפרשה "אם עבד יגח השור" (להלן , לב) , והם יאמרו , כי הוא העבד העברי הנזכר. וחכמינו הוציאו לאור כל אלה. כי תקנה - מיד בית דין שמכרוהו בגניבתו; או מעצמו , כי כן כתוב "ונמכר לך" (וי' כה , לט) - לולי הקבלה (ראה מכיל' משפטים נזיקין א). שש שנים - אפרשנו בפסוק "כי משנה שכר שכיר" (דב' טו , יח). לחפשי - היו"ד נוסף , כיו"ד "למשעי" (יח' טז , ד); או הלמ"ד נוסף , והוא תואר השם. וטעם חנם - אם הוציא אדוניו עליו אם חלה , ברפואות , לא יפרעם. או נזכר כן , בעבור שהנמכר לגר תושב יגָאל בכסף (ראה וי' כה , מז - נד) , ואם נמכר לעברי - בלא כסף. (ג) יצא בגפו - כמו 'גופו'; וקרוב מהם "על גפי מרומי קרת" (מש' ט , ג). והטעם: בגופו יעבד , ובו בא אל בית אדוניו לבדו , לא עם גוף אחר - בעבור שיזכיר ויצאה אשתו עמו. והזכיר אם בגפו יבוא - בחלקי הדברים , בעבור הבא אחריו. (ד) אם אדניו יתן לו אשה - זה יורה כי לא יתן אדם , רק מה שהוא ברשותו , והיא אמָתו מאחת האומות; ואין צורך עד שתהיה כנענית , רק היא מצרית או אדומית ומן הגוים שהם סביבות ארץ כנען , כי כן כתוב "מהם תקנו עבד ואמה" (וי' כה , מד). ודע , כי תבואת הזרע תשתנה בהשתנות המקומות , על כן נבחרו בני אהרן לכהונת עולם. (ה) ומעתיקי התורה אמרו (קידושין כב , א) , כי לא ירצע עבד עברי אם יחסר אחד מהתנאים , כמו אהבת אדוניו וביתו ואשתו ובניו , ויהי לו טוב עמו (ראה דב' טו , טז). וכן דבר סורר ומורה (ראה דב' כא , יח - כא ורש"י שם , יח). ודברם נכון. (ו) אל האלהים - הם הדיָנים והם הכהנים , או השופטים שהם המלכים; כי התורה ביד הכהנים (ראה דב' יז , ט; לא , ט) , ומשנה התורה ביד המלך (ראה דב' יז , יח). ונקראו אלהים - כי הם פקידי אלהים בארץ. והגישו השני - שב אל האלהים. ויאמר הגאון , כי טעם הדלת והמזוזה - להזכיר פסח מצרים , שפסח השם על הפתח והוציא כל ישראל מבית עבדים (ראה שמ' יב , כג) , ולמה אהב זה הישראלי להיותו עבד?! ואחרים אמרו כי הטעם: לשמור דלת אדוניו. וכפי דעתי , כי טעם הרציעה - להיותו נִסמן. ודיָני ישראל יושבים בשער המדינה , ובועז יוכיח (ראה רות ד , א) , ובן סורר (ראה דב' כא , יט) , ושוכב עם נערה מאורסה (ראה דב' כב , כד); והטעם: לעשות הדבר בגלוי , וכן הנרצע - בדלת המדינה. ואם יטעון טוען , כי אין 'דלת' כמו 'שער' , יוכיח בינינו "דלתים ובריח" (דב' ג , ה). ועבדו לעולם - אמרו חכמינו (קידושין טו , א) , כי הוא עולמו שליובל; ובפרשת 'בהר סיני' מפורש: "עד שנת היובל" (וי' כה , מ). וכן אם מת אדוניו יצא חפשי , כי הכתוב אמר: ועבדו. והנה מצאנו "וישב שם עד עֹלם" (ש"א א , כב) - והיה זמן קצוץ. (ז) וכי ימכר איש - זה האיש: ישראלי. אין משפט יציאתה לחופש כזכרים. ואין צורך לפירוש הגאון: לא תצא - לא תשב. (ח) ומשפט זאת האמה כדברי חכמינו (קידושין יח , א - יט , ב) , שאדוניה קנה לבעול אותה בהיותה בוגרת; כי הבוגרת איננה ברשות האב. וזה טעם יעדה - שהיא יעודה שיקחנה לנפשו , או יעודה לבנו. או שיפדנה אביה או אחד ממשפחתו , וזה טעם והפדה; על כן לא הזכיר שם הפודה. ויתכן להיות והפדה - פועל יוצא לשנים פעולים , וישוב אל אדוניה: שיבקש פדיון השָנִים שנשארו עד היותה בוגרת. ויאמר המתרגם ארמית , כי לעם נכרי - לאיש נכרי; ויאמר הגאון (רס"ג בראשית ע' 392 ) , כי כמוהו "הגוי גם צדיק" (בר' כ , ד). ובאלה עמודי התורה נתלה המהביל להחליף מלה במלה , ואמר כי "ההר" (שמ' יט , כג) - תחת "העם" (שם , יב); גם "וזה הדבר" (יהו' ה , ד) - תחת 'העם'; "ויהי ביום השביעי" (שו' יד , טו) - תחת 'הרביעי'; "דוד (בנוסחנו: דויד) השביעי" (דה"א ב , טו) - תחת 'השמיני'; ואחרים רבים. וכבר פירשתים כולם בלי חילוף (צחות עב , א - ב); וספרו ראוי להשרף. ואני אומר כלל , כי יש לנו בתורה מקומות ידועים , ששמום חכמינו כדמות אסמכתא , והעיקר - ידעוהו. כמו "וירש אותה" (במ' כז , יא); כי היה ידוע בהעתקתם שהאיש יירש את אשתו , דרשו (ב"ב קיא , ב) זה הפסוק להיות כמו זֵכֶר; כי כל ישראל ידע פירוש הפסוק , שהוא כמשמעו ופשוטו. כי לא יתכן שיאמר אדם: תנו את נחלת ראובן לשמעון , והוא רוצה הפך הדבר , לתת נחלת שמעון לראובן! והעד , שכתוב בתחלה "ואם אין אחים לאביו" (במ' כז , יא); והנה אין לו טעם , כי מה טעם יש לומר "ונתתם את נחלתו לאחי אביו" (שם , י) , ואמר '"ואם אין אחים לאביו" תתנו נחלת אשתו לו'?! ועוד , לא היה ראוי שיירש האיש את אשתו , אם היו אחים לאביו. והנכון , שהפסוק הוא כפשוטו , והוסיפו בו טעם דבר קבלה. וכן "והיה הבכור אשר תלד" (דב' כה , ו) - הוא כמשמעו; גם היה להם בקבלה , שהגדול באחים הוא המיבם; ודרשו הפסוק לזכר ולאסמכתא (ראה יבמות כד , א). וכן לעם נכרי - שהיה להם בקבלה , שלא יוכל אדם למכור בתו פעמים (ראה קידושין יח , א) , והמתרגם זה הפסוק - לאות ולזֵכֶר. ופשוטו כמשמעו , וכן הוא: כי הישראלי ימכור עצמו לגר תושב , גם לישראלי; ויש לו ממשלת למכור בתו רק לישראלי , לא לעם נכרי. וזה הכתוב , ואם הוא מאוחר , הוא דבק עם "וכי ימכור איש את בתו לאמה" (לעיל , ז); וכזה רבים. והנה כן "ואם שלש אלה" (להלן , יא) - איננו על "שארה כסותה ועונתה" (להלן , י) , כי אם על ייעדה לו , או לבנו , או הפדה. וכן "ואף לאמתך תעשה כן" (דב' טו , יז) - ישוב אל "הענק תעניק" (שם , יד). והעד שפירושו כן , שאמר הכתוב בבגדו בה - והטעם , כי אם האב יבגוד בבת למוכרה לנכרי , לא נעזבנו אנחנו ונוציאנה מרשותו , ולא ימשול בה. והוצרכתי להאריך , כי השמות על שלשה דרכים: האחד - שם פרט , כ'אדם הראשון' ומשה ואהרן. והשיני - שם מין , כמו "אדם כי יהיה בעור בשרו" (וי' יג , ב); "ויאמר יהודה לשמעון אחיו" (שו' א , ג) - כי שב שם הפרט כמו מין; וכן "ויהי לי שור וחמור" (בר' לב , ו). והדרך השלישי - שם על רבים , ולא יתכן שיקרא בו היחיד , כמו 'טף' ו'קהל' ו'עם' ו'גוי' ו'מחנה'. ופירוש "הגוי גם צדיק" (בר' כ , ד) - אבימלך וביתו וממלכתו , כי כן כתוב "וירפא אלהים את אבימלך ואת ביתו ואמהותיו" (ראה שם , יז); ועוד: "כי הבאת עליי ועל ממלכתי חטאה גדולה" (שם , ט). (ט) וטעם כמשפט הבנות - כמשפט בנות ישראל הבתולות. יעשה לה - הוא או בנו. (י) וכן אם אחרת יקח לו - הוא או בנו. שארה - מזונותיה; ומצאנו "משארתך" (דב' כח , ה) - והנה הלחם. גם יש שאֵר - בשר: "וימטר עליהם כעפר שאר" (תה' עח , כז). ויתכן להיות זה כן: מה שיחַיה בשרה. כסותה - כמשמעו; והשיעורין - ידענום מדברי קבלה (ראה כתובות מז , ב). ועונתה - יש אומרים (ראה גם רשב"ם) , כי פירושו: דירתה , וכמוהו "וענתה שמה" (הו' ב , יז); גם שניהם מגזרת "מעונה" (דב' לג , כז); וכן "וענה איים..." (יש' יג , כב). וקדמונינו אמרו שעונתה - רמז לבית השכיבה. וכבר הראיתיך בספר קהלת (ט , יא) , שמלת "עת" מזאת הגיזרה. ופירוש "ועָנְתה" , "וענה" - איננו כי אם כמשמעו. (יא) ויצאה חנם - בהיותה בוגרת. וטעם אין כסף - אם מכרה האב , כי נשארו לבגרותה חמש שנים , והיא הגיעה קודם הזמן , לא יבקש מהאב כסף כדי החדשים שנשארו. ולא יתכן שישוב ואם שלש אלה - על אלה הקרובים (ראה לעיל , י) , בעבור ויצאה חנם אין כסף - ואין כן "משפט הבנות" (לעיל , ט). (יב) מות יומת - הדבר תלוי בבית דין. (יג) ואשר לא צדה - כמו "בצדיה" (במ' לה , כ); "ואתה צודה את נפשי" (ש"א כד , יב). ו'צדייה' - הפך 'שגגה'. אנה לידו - כמו "מתאנה הוא" (מ"ב ה , ז); והטעם: סיבב השם לידו , והכהו בלא צדיה; וזה הטעם יתברר לך בפסוק "מי יתן והיה לבבם זה להם" (דב' ה , כו). וטעם ושמתי לך מקום - הם ערי מקלט (ראה במ' לה , ט ואי'). (יד) ואם עשה בזדון , בערמה , עד שהרגו , הוא או אחר - אפילו שינוס אלי להמלט , קחוהו מעל מזבחי , ויֵהָרג. וזה הפך הפסוק הראשון (לעיל , יג) , כי בעבור שהשם "אנה לידו" (שם) , שָׂם לו מקום לנוס שם; וההורג בזדון אין לו מקום לנוס , כי ממקום קדש ילקח למות. וטעם מזבחי - מקום קדוש; ואין צורך להזכיר קודש הקדשים , כי אין הכהנים נכנסים שם , ואף כי זר מזרע אהרן. גם יש לו טעם אחר: אם היה ההורג אפילו כהן , שהוא מקריב זבח לפנַי , לא יונח בעבור שישמש לפנַי , לולי דבר הקבלה (ראה יומא פה , א). ויאמר הגאון (רס"ג תורה) , כי פירוש להורגו - וַהֲרָגוֹ; וכן "לשכב את בת יעקב" (בר' לד , ז). (טו) ומכה אביו - הזכיר בתחלה "מכה איש ומת מות יומת" (לעיל , יב) , גם הוא דרך כלל; ואחר כך פרט: אם הכה בלא צדיה או בזדון (ראה לעיל , יג - יד). ואמר , כי המכה האב - ולא הזכיר "ומת" (לעיל , יב); וחכמינו אמרו (סנה' פד , ב) , כי לא יומת עד שתהיה המכה נראית , שיצא ממנה דם. וטעם ואמו - כן הוא , ומכה - מושך עצמו ואחר עמו , והוא: 'ומכה אביו ומכה אמו'. (טז) וכן וגונב איש ומכרו וגונב איש ונמצא בידו. וזה האיש - ישראלי , קטון או גדול; ויהי טעם הגדול - שיגנוב לבו , ועל הקטן - כמשמעו. (יז) ומקלל אביו - גם חכמינו אמרו (סנה' סו , א): עד שתהיה הקללה בזכירת השם , כמו "ויקללם בשם יי'" (מ"ב ב , כד). ויאמר הגאון , כי נכנס פסוק "וגונב איש" (לעיל , טז) בין "מכה" (לעיל , טו) ומקלל , כי רובי הגנובים הנמכרים הם קטנים ולא יכירו אבותיהם , ויתכן שיכום או יקללום והם לא ידעו , והעון - על ראש הגנב. וטעם ומקלל - חיים או מתים. (יח) או באגרוף - דבר קשה; ובדברי הקדמונים (סנה' כא , א): בעלי אגרופין. ויתכן היות האל"ף נוסף , ויהי מגזרת "תחת מגרפותיהם" (יואל א , יז) , וטעמו: חתיכת עפר; כי פירוש "פרודות" (שם) - הגרגרים. ונפל למשכב - חולי , כמו "כל משכבו הפכת בחליו" (תה' מא , ד). (יט) והנה על משענתו - כמו "ואיש משענתו בידו" (זכ' ח , ד). והחכמים אמרו (מכיל' משפטים נזיקין ו) שפירוש על משענתו - בעצמו; והטעם , שלא ישען על אחר. ונעזֹב הפירוש הראשון , בעבור שיש לשיני עדים נאמנים. וטעם רק שבתו יתן - שבתו בביתו ולא יתעסק במלאכה. והגאון אמר (רס"ג תורה) שפירושו: שביתתו מאומנותו. והראשון נכון בדקדוק; והטעם , שיתן כדי שבִּטלוֹ ממלאכתו , ושכר הרפואות והמרפא. והם שנים , והם 'שבת' ו'ריפוי'. ועוד עמהם שלשה , קיבלנום מאבותינו , והם 'בשת' ו'צער' ו'נזק' (ראה ב"ק פג , ב). ולהתיר דברי הרופאים - דברי יחיד הם (ראה ב"ק פה , א); כי לפי דעתי , כי האמת להשען יְשַר דרך על בוראו , ולא על בינתו (ע"פ מש' ג , ה); כן בדרך המזלות ובדרך הרפואות. כי הכתוב אמר "אני יי' רופאיך" (שמ' טו , כו) , ואין צורך לעשות רופא אחר שותף עמו; וכן אמר "והסירותי מחלה מקרבך"; "וברך את לחמך ואת מימיך" (שמ' כג , כה). והפך זה: "אשר לא תוכל להרפא" (דב' כח , כז); גם כתוב באסא "גם בחליו לא דרש את יי' כי אם ברופאים" (ראה דה"ב טז , יב); וכן כתוב "מחצתי ואני ארפא" (דב' לב , לט); "כי הוא יכאיב ויחבש" (איוב ה , יח). וטעם ורפוא ירפא - מהבנין 'הכבד הדגוש' , ואיננו כמו 'הקל'. והמכה היא מיד האדם , ויוכל אדם לרפאותה; ומי ירפא שיכה השם?! רק הכתוב אמר "יך ויחבשנו" (הו' ו , א). וטעם "אשר לא תוכל להרפא" (דב' כח , כז) - כאשר תֵרָפֵא ממכת בן אדם. (כ) וכי יכה איש את עבדו - אמרו המכחשים , כי זה עבד מתיהד , וכן "עבד עברי" (לעיל , ב); ופרשו ינקם - להכות אדוניו. וחכמינו העתיקו (ראה מכיל' משפטים נזיקין ז) , כי ינקם - יוקח נקמת העבד המוכה , שיהרג האדון בחרב; ואחר שמצאנו "חרב נוקמת נקם ברית" (וי' כו , כה); "נקום נקמת בני ישראל" (במ' לא , ב) - עזבנו הפירוש הראשון. ויאמר הגאון , כי הכתוב לא הזכיר הבן והזכיר העבד , בעבור שהאב חומל על בנו. (כא) כי כספו הוא - טעמו: כאשר נתן כספו , הוא צריך לייסרו. גם יש אומר: לא יֻקם - כי הוא חומל על כספו. וטעם אך אם יום - יום שלם , שהוא עשרים וארבע שעות; ובפירוש פרשת 'ויקהל' (שמ' לה , ג) אאריך מעט. וטעם או יומים - שתהיינה השעות הנזכרות בשני ימים. (כב) וכי ינצו - בנין 'נפעל' , והנו"ן שורש; מגזרת "אוהב מצה" (מש' יז , יט) - כמו 'מריבה'. ונגפו - זה או זה; וכן "באש תשרפו אותו ואתהן" (צירוף של שמ' יב , ו עם וי' כ , יד) - זאת או זאת. ילדיה - ואם לא היה אחד. וטעם ההרה - בעבור שהיא עומדת בסכנה , היינו חושבים כי אין משפט זאת כמשפט כל הנהרגים. ולא יהיה אסון - לאשה , ענוש יענש. וטעם כאשר ישית עליו בעל האשה - אם יקבל למלאות רצון הבעל , יתן לו , ולא ילך אל המקום הנבחר לכהנים או אל מקום השופט. ואם לא ירצה לתת אשר ישית עליו , ילך אל בית דין ויתן על פיהם. והטעם: בדיבור פלילים או במשפט פלילים - מגזרת "ופיללו אלהים" (ש"א ב , כה). (כג) ואם אסון יהיה - לאשה , יומת. כי בתחלה אמר "כי ינצו" (לעיל , כב) , והוא נתכוון לעשות רע לרעהו , ואם לא נתכוון להרוג האשה , יהרג עליה. ולא על בניה , כי אינימו חיים עד צאתם לאור העולם; רק יענש עליהם. (כד) וטעם להזכיר עין ושן ויד ורגל - כי יוכל אדם לעשות בעין אחת , אם נעדרה אחותה , מה שלא יוכל אדם לעשות כן ביד אחת; גם יעשה ביד אחת מה שלא יוכל לעשות ברגל אחת; גם כן יש שן שהעונש מעט , והיא שן הנער עד היותו בן שבע שנים. ויש אומרים , כי אלה האיברים הם בחוץ לצורך בן אדם: העין - לראות , כי רובי המלאכות תלויות בה; והידים הם האומנים , והרגלים - לשאת הגוף. והזכיר השינים , בעבור שישחית סוּר השינים הדיבור; גם יזיק , שלא יטחן המאכל; ויש מלאכות תלויות בדיבור. ולא הזכיר הכתוב האוזן , כי היא מצד הפנים , ויש לה אורחות עקלקלות , ולא תבוא לידי נזק במהרה מדבר חוץ. גם לא הזכיר האף , כי אם ינזק , ימות האדם. (כה) כויה - היא "מכוַת אש" (וי' יג , כד). פצע - לרצץ העצם; וכן "הכה ופצוע" (מ"א כ , לז). וחבורה - היא המכה בבשר ובעור , שתעשה לחה; אולי נקראה כן בעבור שתתחבר אליה כל לחה רעה וכל דם שאיננו זך. והמכחשים יפרשו כל אלה הנזכרים , שהם כמשמעם; ומעתיקי התורה אמרו (ראה מכיל' משפטים נזיקין ח) , כי יש כופר לכולם. והנה יהיה פירוש "עין תחת עין" (לעיל , כד) - שהחובל חייב שיוציאו עינו תחת העין שהוציא , רק אם יתן כופר עינו; וזה כטעם "וגם בעליו יומת" (להלן , כט) , ואחר כן "אם כופר יושת עליו" (שם , ל). ובפרשת 'אמור אל הכהנים' (וי' כד , יט) אאריך מעט. (כו) את עין עבדו - אמרו הקדמונים (מכיל' משפטים נזיקין ט) , כי זה איננו ישראלי , כי משפטו כעין החפשי כל מי שהוא מעין יעקב (ע"פ דב' לג , כח); וזה עבדו - מתיהד , מהגוים , ששב לדת ישראל. ויאמר הגאון , כי טעם עין ושן - בעבור חם , שראה גם ויגד (ראה בר' ט , כב). והנכון בעיני , כי הכתוב דבר על ההוה , כי המכה אחר בפנים , ובם אין אבר מסוכן כעין ושן , בין המכה באבן או בעץ או ביד. גם זה מוּסָר לאדון , שלא ייסר עבדו יותר מדאי , ויפחד אם יכנו , שיעשה דבר שלא ימשול בו לעולם. והמכחשים אמרו כי זה הוא העבד העברי (ראה לעיל , ב). ואם יעלו שני הפירושים במאזנים ויהיו שוים , תכריע הקבלה את האמת. גם הם קבלו (קידושין כד , א) , כי יצא העבד בארבעה ועשרים ראשי אברים. על כן אמרתי , כי הכתוב באר הנמצא תמיד , וסמך בנשארים על תורה שבעל פה. (כח) יגח - מהבנין 'הקל'. וטעם להזכיר או את אשה - בעבור שיש מקומות , שאין מנהג הנשים ללכת אל מקום ששם השוורים , כמו השדות; שלא יחשוב אדם ויאמר: היא הביאה עצמה בסכנה , שיצאה ממנהג המדינה; וזה הפירוש בעבור "והמית איש או אשה" (להלן , כט). וכן טעם "או בן יגח או בת יגח" (להלן , לא) - נער קטון או נערה קטנה; שלא יאמר אדם: למה לא שמרו אבות הנער אותו? כי לולי היותו נער , היה בורח מפניו ונמלט; ובעבור אלה שניהם , בא גם הראשון. וטעם ולא יאכל - אם ישחטנו אדם קודם שיסקל; ויתכן ששחטו אדניו , והוא לא ידע אם נגח. וקדמונינו העתיקו (ראה פסחים כא , ב) , כי כל מקום שכתוב בו 'לא יאכל' הוא אסור בהנאה. (כט) מתמול שלשום - קודם אותו היום. ואין לו צורך לפירוש הגאון (ראה רס"ג תורה להלן , לו) , שאמר שטעמו , שיועד בבעליו שלשה פעמים. והועד - אזהרה בעדים כשרים. ומעתיקי הדת אמרו (ראה מכיל' משפטים נזיקין י) , כי גם בעליו יומת - שהיא מיתה בידי שמים; ונכון הוא , כי אין כופר למומתים בבית דין. גם יתכן להיותו כמו "עין תחת עין" (לעיל , כד) - כי חייב הוא שיומת אם לא יתן פדיון נפשו. (ל) אם כופר יושת עליו - אל תתמה , כי אין זה הכתוב מכחיש "ולא תקחו כופר" (במ' לה , לא); כי כתוב שם "לנפש רוצח" , ובעל שור נגח איננו רוצח בזדון. (לב) אם עבד - אמרו חכמינו (מכיל' משפטים נזיקין יא) , שהוא כנעני. ולפי דעתי - מאחד הגוים , ולא הוא רחוק גם כנעני. וכסף שלשים שקלים - דמי העבד האמצעי בימים ההם. והמכחשים אמרו , כי הוא "עבד עברי" (לעיל , ב) , וטעם שלשים - להיות חמשה שקלים בשנה. (לג) וכי יפתח איש בור - שכבר כרהו אחֵר , או יִכְרנו הוא מבתחילה. וקדמונינו אמרו (ראה ב"ק נ , ב) , ששיעורו עשרה טפחים. שור או חמור - או כל בהמה; והזכיר אלה שניהם , כי הם נמצאים יותר. (לד) כסף ישיב לבעליו - יש אומרים , שיתן דמי הנופל ויקח המת. והמעתיקים אמרו (מכיל' משפטים נזיקין יא) , כי וי"ו יהיה לו - שב אל בעל השור או החמור; ואין פירושו שיקח דמי שורו גם יקח המת , רק יקח המת מדמי שורו. וכן אם נשבר , יקח הנשבר ודמי השבר , בעבור שישתתף בנזק , ואם הוא מעט; וזה הוא האמת. (לה) את שור רעהו - שור סמוך אל רעהו , כהִסמך שור אל איש. ואילו היה כדברי בן זיטא , היה כתוב: את השור שהוא רעהו. ומשפט , שיחצון החי והמת בהיות הנוגף והנגוף שוים. ומשפט המשונים לא הזכירו הכתוב , רק היה בקבלה (ראה ב"ק לג , א). ואין לנו צורך להזכיר כל שהוא חקוק בנזיקין. (לו) והמת יהיה לו - על דעת איתני עולם (ראה מכיל' משפטים נזיקין יב) - כראשון (ראה לעיל , לד). (לז) ישלם ארבע צאן - אולי יפחד. ואם היו חיים , ישלם שנים (ראה שמ' כב , ג) , שיתכן שיעשה תשובה להשיב הגנבה. ועונש השור חמוּר בעבור שני דברים: האחד - כי גניבת השה קלה , והוא ישאנו בסתר; והשני - כי בשור יחרוש האדם , ובהִגָנב שורו יזיקנו רב.