מאגר הכתר שמות פרק כא עם פירוש ראב"ע פירוש ב - הארוך

פרק כא
{פרשת משפטים} [א] וְאֵ֙לֶּה֙ הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תָּשִׂ֖ים לִפְנֵיהֶֽם:
[ב] כִּ֤י תִקְנֶה֙ עֶ֣בֶד עִבְרִ֔י שֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים יַעֲבֹ֑ד וּבַ֨שְּׁבִעִ֔ת יֵצֵ֥א לַחָפְשִׁ֖י חִנָּֽם:
[ג] אִם־בְּגַפּ֥וֹ יָבֹ֖א בְּגַפּ֣וֹ יֵצֵ֑א אִם־בַּ֤עַל אִשָּׁה֙ ה֔וּא וְיָצְאָ֥ה אִשְׁתּ֖וֹ עִמּֽוֹ:
[ד] אִם־אֲדֹנָיו֙ יִתֶּן־ל֣וֹ אִשָּׁ֔ה וְיָלְדָה־ל֥וֹ בָנִ֖ים א֣וֹ בָנ֑וֹת הָאִשָּׁ֣ה וִילָדֶ֗יהָ תִּֽהְיֶה֙ לַֽאדֹנֶ֔יהָ וְה֖וּא יֵצֵ֥א בְגַפּֽוֹ:
[ה] וְאִם־אָמֹ֤ר יֹאמַר֙ הָעֶ֔בֶד אָהַ֙בְתִּי֙ אֶת־אֲדֹנִ֔י אֶת־אִשְׁתִּ֖י וְאֶת־בָּנָ֑י לֹ֥א אֵצֵ֖א חָפְשִֽׁי:
[ו] וְהִגִּישׁ֤וֹ אֲדֹנָיו֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְהִגִּישׁוֹ֙ אֶל־הַדֶּ֔לֶת א֖וֹ אֶל־הַמְּזוּזָ֑ה וְרָצַ֨ע אֲדֹנָ֤יו אֶת־אָזְנוֹ֙ בַּמַּרְצֵ֔עַ וַעֲבָד֖וֹ לְעֹלָֽם: ס
[ז] וְכִֽי־יִמְכֹּ֥ר אִ֛ישׁ אֶת־בִּתּ֖וֹ לְאָמָ֑ה לֹ֥א תֵצֵ֖א כְּצֵ֥את הָעֲבָדִֽים:
[ח] אִם־רָעָ֞ה בְּעֵינֵ֧י אֲדֹנֶ֛יהָ אֲשֶׁר־לֹ֥א ל֥וֹ יְעָדָ֖הּ וְהֶפְדָּ֑הּ לְעַ֥ם נָכְרִ֛י לֹא־יִמְשֹׁ֥ל לְמָכְרָ֖הּ בְּבִגְדוֹ־בָֽהּ:
[ט] וְאִם־לִבְנ֖וֹ יִיעָדֶ֑נָּה כְּמִשְׁפַּ֥ט הַבָּנ֖וֹת יַעֲשֶׂה־לָּֽהּ:
[י] אִם־אַחֶ֖רֶת יִֽקַּֽח־ל֑וֹ שְׁאֵרָ֛הּ כְּסוּתָ֥הּ וְעֹנָתָ֖הּ לֹ֥א יִגְרָֽע:
[יא] וְאִ֨ם־שְׁלָשׁ־אֵ֔לֶּה לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה לָ֑הּ וְיָצְאָ֥ה חִנָּ֖ם אֵ֥ין כָּֽסֶף: ס
[יב] מַכֵּ֥ה אִ֛ישׁ וָמֵ֖ת מ֥וֹת יוּמָֽת:
[יג] וַֽאֲשֶׁר֙ לֹ֣א צָדָ֔ה וְהָאֱלֹהִ֖ים אִנָּ֣ה לְיָד֑וֹ וְשַׂמְתִּ֤י לְךָ֙ מָק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יָנ֖וּס שָֽׁמָּה: ס
[יד] וְכִי־יָזִ֥ד אִ֛ישׁ עַל־רֵעֵ֖הוּ לְהָרְג֣וֹ בְעָרְמָ֑ה מֵעִ֣ם מִזְבְּחִ֔י תִּקָּחֶ֖נּוּ לָמֽוּת: ס
[טו] וּמַכֵּ֥ה אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת: ס
[טז] וְגֹנֵ֨ב אִ֧ישׁ וּמְכָר֛וֹ וְנִמְצָ֥א בְיָד֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת: ס
[יז] וּמְקַלֵּ֥ל אָבִ֛יו וְאִמּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת: ס
[יח] וְכִֽי־יְרִיבֻ֣ן אֲנָשִׁ֔ים וְהִכָּה־אִישׁ֙ אֶת־רֵעֵ֔הוּ בְּאֶ֖בֶן א֣וֹ בְאֶגְרֹ֑ף וְלֹ֥א יָמ֖וּת וְנָפַ֥ל לְמִשְׁכָּֽב:
[יט] אִם־יָק֞וּם וְהִתְהַלֵּ֥ךְ בַּח֛וּץ עַל־מִשְׁעַנְתּ֖וֹ וְנִקָּ֣ה הַמַּכֶּ֑ה רַ֥ק שִׁבְתּ֛וֹ יִתֵּ֖ן וְרַפֹּ֥א יְרַפֵּֽא: ס
[שני] [כ] וְכִֽי־יַכֶּה֩ אִ֨ישׁ אֶת־עַבְדּ֜וֹ א֤וֹ אֶת־אֲמָתוֹ֙ בַּשֵּׁ֔בֶט וּמֵ֖ת תַּ֣חַת יָד֑וֹ נָקֹ֖ם יִנָּקֵֽם:
[כא] אַ֥ךְ אִם־י֛וֹם א֥וֹ יוֹמַ֖יִם יַעֲמֹ֑ד לֹ֣א יֻקַּ֔ם כִּ֥י כַסְפּ֖וֹ הֽוּא: ס
[כב] וְכִֽי־יִנָּצ֣וּ אֲנָשִׁ֗ים וְנָ֨גְפ֜וּ אִשָּׁ֤ה הָרָה֙ וְיָצְא֣וּ יְלָדֶ֔יהָ וְלֹ֥א יִהְיֶ֖ה אָס֑וֹן עָנ֣וֹשׁ יֵעָנֵ֗שׁ כַּאֲשֶׁ֨ר יָשִׁ֤ית עָלָיו֙ בַּ֣עַל הָאִשָּׁ֔ה וְנָתַ֖ן בִּפְלִלִֽים:
[כג] וְאִם־אָס֖וֹן יִֽהְיֶ֑ה וְנָתַתָּ֥ה נֶ֖פֶשׁ תַּ֥חַת נָֽפֶשׁ:
[כד] עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן שֵׁ֖ן תַּ֣חַת שֵׁ֑ן יָ֚ד תַּ֣חַת יָ֔ד רֶ֖גֶל תַּ֥חַת רָֽגֶל:
[כה] כְּוִיָּה֙ תַּ֣חַת כְּוִיָּ֔ה פֶּ֖צַע תַּ֣חַת פָּ֑צַע חַבּוּרָ֕ה תַּ֖חַת חַבּוּרָֽה: ס
[כו] וְכִֽי־יַכֶּ֨ה אִ֜ישׁ אֶת־עֵ֥ין עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ־אֶת־עֵ֥ין אֲמָת֖וֹ וְשִׁחֲתָ֑הּ לַחָפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת עֵינֽוֹ:
[כז] וְאִם־שֵׁ֥ן עַבְדּ֛וֹ אֽוֹ־שֵׁ֥ן אֲמָת֖וֹ יַפִּ֑יל לַֽחָפְשִׁ֥י יְשַׁלְּחֶ֖נּוּ תַּ֥חַת שִׁנּֽוֹ: פ
[כח] וְכִֽי־יִגַּ֨ח שׁ֥וֹר אֶת־אִ֛ישׁ א֥וֹ אֶת־אִשָּׁ֖ה וָמֵ֑ת סָק֨וֹל יִסָּקֵ֜ל הַשּׁ֗וֹר וְלֹ֤א יֵֽאָכֵל֙ אֶת־בְּשָׂר֔וֹ וּבַ֥עַל הַשּׁ֖וֹר נָקִֽי:
[כט] וְאִ֡ם שׁוֹר֩ נַגָּ֨ח ה֜וּא מִתְּמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֗ם וְהוּעַ֤ד בִּבְעָלָיו֙ וְלֹ֣א יִשְׁמְרֶ֔נּוּ וְהֵמִ֥ית אִ֖ישׁ א֣וֹ אִשָּׁ֑ה הַשּׁוֹר֙ יִסָּקֵ֔ל וְגַם־בְּעָלָ֖יו יוּמָֽת:
[ל] אִם־כֹּ֖פֶר יוּשַׁ֣ת עָלָ֑יו וְנָתַן֙ פִּדְיֹ֣ן נַפְשׁ֔וֹ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יוּשַׁ֖ת עָלָֽיו:
[לא] אוֹ־בֵ֥ן יִגָּ֖ח אוֹ־בַ֣ת יִגָּ֑ח כַּמִּשְׁפָּ֥ט הַזֶּ֖ה יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ:
[לב] אִם־עֶ֛בֶד יִגַּ֥ח הַשּׁ֖וֹר א֣וֹ אָמָ֑ה כֶּ֣סֶף׀ שְׁלֹשִׁ֣ים שְׁקָלִ֗ים יִתֵּן֙ לַֽאדֹנָ֔יו וְהַשּׁ֖וֹר יִסָּקֵֽל: ס
[לג] וְכִֽי־יִפְתַּ֨ח אִ֜ישׁ בּ֗וֹר א֠וֹ כִּֽי־יִכְרֶ֥ה אִ֛ישׁ בֹּ֖ר וְלֹ֣א יְכַסֶּ֑נּוּ וְנָֽפַל־שָׁ֥מָּה שּׁ֖וֹר א֥וֹ חֲמֽוֹר:
[לד] בַּ֤עַל הַבּוֹר֙ יְשַׁלֵּ֔ם כֶּ֖סֶף יָשִׁ֣יב לִבְעָלָ֑יו וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה־לּֽוֹ: ס
[לה] וְכִֽי־יִגֹּ֧ף שֽׁוֹר־אִ֛ישׁ אֶת־שׁ֥וֹר רֵעֵ֖הוּ וָמֵ֑ת וּמָ֨כְר֜וּ אֶת־הַשּׁ֤וֹר הַחַי֙ וְחָצ֣וּ אֶת־כַּסְפּ֔וֹ וְגַ֥ם אֶת־הַמֵּ֖ת יֶחֱצֽוּן:
[לו] א֣וֹ נוֹדַ֗ע כִּ֠י שׁ֣וֹר נַגָּ֥ח הוּא֙ מִתְּמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֔ם וְלֹ֥א יִשְׁמְרֶ֖נּוּ בְּעָלָ֑יו שַׁלֵּ֨ם יְשַׁלֵּ֥ם שׁוֹר֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה־לּֽוֹ: ס
[לז] כִּ֤י יִגְנֹֽב־אִישׁ֙ שׁ֣וֹר אוֹ־שֶׂ֔ה וּטְבָח֖וֹ א֣וֹ מְכָר֑וֹ חֲמִשָּׁ֣ה בָקָ֗ר יְשַׁלֵּם֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְאַרְבַּע־צֹ֖אן תַּ֥חַת הַשֶּֽׂה:

פרק כא
אשרי נותן לב לפשטים , גם בכללים גם בפרטים , אז יתבונן למה נכתב , וא"ו עם 'אלה המשפטים'. (א) ואלה. אחר שאמרו ישראל למשה: "דבר אתה עמנו" (שמ' כ , טז) , אמר השם למשה בגשתו אל הערפל: "כה תאמר אל בני ישראל" (שם , יט) , והחל להזהיר על אלהי הזהב (ראה שם , כ) , ושיכרות ברית אתם ברדתו , שהשם לבדו יהיה להם לאלהים. והורהו המשפטים והמצות שיאמר להם; אם יקבלום , אז יכרות ברית. ואמר לו בְּסוף אלה התנאים פרשת "הנה אנכי שולח מלאך לפניך" (שמ' כג , כ ואי'). ועיקר הפרשה - להשמיד עבודה זרה בהכנסם לארץ (ראה שם , כד); וככה פירש להם משה לפני כרות הברית , כי סוף: "ולא תעבוד את אלהיהם" (דב' ז , טז; ראה שמ' כג , כד). והנה תחלת הפרשה - שלא יעשה עם השם אלהים אחרים (ראה שמ' כ , כ) , וסוף הפרשה - להכרית זכר האלילים והפסילים שהם עשויים בארץ כנען (ראה שמ' כג , כד , לב - לג). (ב) כי תקנה. אומר לך כלל , לפני שאחל לפרש: כי כל משפט או מצוה - כל אחד עומד בפני עצמו. ואם יכולנו למצוא טעם למה דבק זה המשפט אל זה , או זאת המצוה אל זאת , נְדַבֵּק בכל יכולתנו; ואם לא יכולנו , נחשב כי החסרון בא מחוסר דעתינו. ואין לאדם בעולם יותר קשה עליו מהיותו ברשות אדם כמוהו , על כן החל משפט העבד. וקדמונינו אמרו (מכיל' משפטים נזיקין א): עבד עברי - הוא ישראל; וככה (שם , ג) "וכי ימכר איש את בתו לאמה" (להלן , ז). רק "וכי יכה איש את שן עבדו" (ראה להלן , כו - כז) - הוא כנעני (מכיל' משפטים נזיקין ט) , וככה "וכי יכה איש את עין עבדו" (להלן , כו) , וככה (מכיל' משפטים נזיקין יא) "אם עבד יגח השור" (להלן , לב). והנה אמרו (ראה מכשב"י משפטים כא , ז): "ונמכר בגניבתו" (שמ' כב , ב) - הוא ישראל. והחולקים עליהם אמרו (מכיל' משפטים נזיקין א) , כי עבד עברי אינו ישראל , רק הוא ממשפחת אברהם , וככה הבת; וכל העבדים הנזכרים אחר כן - דרך אחד לכל. וראייתם: דבר "האשה וילדיה" (להלן , ד); כי אמרו (ראה מכשב"י משפטים כא , ד): המשפחה תלויה באב; ועוד: "ועבדו לעולם" (להלן , ו) - כי הם אומרים (מכשב"י משפטים כא , ו): כל ימיו; והיה קשה עליהם , שיהיה ישראל נרצע. ועתה נחפש המלות כמשמעם. אם עבד עברי אינו ישראל , למה אמר הכתוב "כי ימכר לך אחיך העברי" (דב' טו , יב)? הלא ידענו , כי משמע "לא תשנא את אחיך בלבבך" (וי' יט , יז) - ישראל! וככה "בין איש ובין אחיו ובין גרו" (דב' א , טז); ורבים ככה. והנה אין ספק , כי פירוש "אברהם (לפנינו: אברם) העברי" (בר' יד , יג) - שהיה מבני עבר , עליו כתוב "אבי כל בני עבר" (בר' י , כא); הפך "וחם הוא אבי כנען" (בר' ט , יח). או נקרא "עברי" בעבור שהיה מעבר הנהר , אע"פ שהיה ראוי להיות 'מעבר נהרי'; ונחשוב , כי הפסוק תפש דרך קצרה , בעבור שמצאנו "ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר" (יהו' כד , ג). והנה , אם נקראו העברים שהם ישראל ― כי ראינו שאמר משה לפרעה: "כה אמר יי' אלהי ישראל" (שמ' ה , א); וכאשר שאל פרעה מי הוא זה השם , אז השיבו משה: "אלהי העברים" (שם , ג); והנה "אלהי העברים" כמו "אלהי ישראל" ― והנה , אם ישראל נקראו 'עברים' בעבור שהם מתיחסים אל עבר , ישתתפו עמנו בני ישמעאל ובני קטורה ובני עשו! ואנחנו לא מצאנו קורא 'אחיך' , רק אדום לבדו (ראה דב' כג , ח) , שהיה בבטן אחת עם יעקב. גם לא תמצא בכתוב , שיזכֹּר עֵשָׂו שהוא אחינו במצות; רק בדבר השליחות (ראה במ' כ , יד); וכמוהו "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא" (דב' כג , ח) - אחר שהזכיר "אדומי"; וככה "על רדפו בחרב אחיו" (עמ' א , יא). והנה בכל המקרא לא מצאנו אדומי שיקרא 'עברי' , ואף כי ישמעאל ובני קטורה , שהם בני פילגשים. וכתוב "ושם אתנו נער עברי" (בר' מא , יב); "לאכל את העברים לחם" (בר' מג , לב); "מכה איש עברי" (שמ' ב , יא); "שני אנשים עברים" (שם , יג). ויונה אמר: "עברי אנכי" (יונה א , ט) , כי הם שאלוהו: "אי מזה עם אתה" (שם , ח); ואם המלה כוללת עמים רבים , עוד לא השיב מאי זה עם הוא. "פן תעבדון לעברים" (ש"א ד , ט); "והעברים היו לפלשתים" (ש"א יד , כא); ובירמיה כתוב "לשלח איש את עבדו... העברי והעבריה" (יר' לד , ט) , ובסוף פירש: "לבלתי עבד בם ביהודי אחיהו איש" (שם). וידוע , כי 'אדומי' לא יקרא 'יהודי'. והחולקים אמרו: הנה כתוב "ורבים מעמי הארץ מתיהדים" (אס' ח , יז) - ואינם מישראל. וזה עורון , כי לפי דעתם , אם פירושו שהם מתיחשים אל יהודה , או ששבו לתורת יהודה , היה ראוי להיותו 'לבלתי עבד בם במתיהד אחיהו איש'; ועל הדרך הזה היה ראוי להיותו עברי - 'מתעבר'. והאומר זה , מתעבר על ריב לא לו (ע"פ מש' כו , יז). והנה התברר , כי דברי קדמונינו נכונים , ועליהם נסמוך בכל המצות , כאשר קבלום מאבותיהם. ועוד , איך יעלה על לב אדם , כי הישמעאלי והאדומי יעבדו שש שנים , והישראלי עד שנת היובל?! שש שנים יעבוד - ולא יותר; כמו "שש שנים תזרע שדך" (וי' כה , ג). ובתחלת השנה השביעית למכירתו (ראה מכיל' דנזיקין משפטים א) יצא לחפשי , אי זה שנה שתהיה. ואל תתמה על "מקץ שבע שנים" הכתוב בירמיהו (לד , יד) , כי לכל דבר - יש לו שני קצוות; והנה פעם ימצא קץ שהוא תחלה , ופעם - שהוא בסוף. וזה העבד הוא העבד הכתוב עליו "ונמכר בגניבתו" (שמ' כב , ב) , שמכרוהו בית דין. רק "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך" או "לגר" (וי' כה , לט , מז) - ימכר עצמו כפי השנים שיש עד היובל , כי ביובל יצא (ראה שם , נד). וקבלה היא ביד ישראל (ראה סוטה כג , א) , כי הזכר ימכר בגניבתו ולא הנקבה. ובפרשה שהיא אחרי זאת אשלים זה העניין. אמר רבי מרינוס (ראה רקמה ע' שפה): יו"ד לחפשי - נוסף; כמו "למשעי" (יח' טז , ד); "אכזרי" (מש' יא , יז). ורבי יהודה המדקדק אמר , כי הלמ"ד נוסף , כי הוא כמו "וכי תשלחנו חפשי" (דב' טו , יג) , והיו"ד כאילו הוא ליחש , על דרך "הקדמוני" (יח' י , יט); והלמ"ד - כלמ"ד "והשלישי (לפנינו: השלשי) לאבשלום" (דה"א ג , ב). ולפי דעתי , כי באו שנים משרתים , והאחד היה מספיק; כמו "בתוך האהלי" (יהו' ז , כא). ומלת חנם - מגזרת "חנונו אותם" (שו' כא , כב); מטעם 'מתנה'. וטעם המ"ם לא ידענו , כמ"ם "ריקם" (בר' לא , מב). (ג) אם. יש אומרים: בגפו - כמו 'בגופו'; ומצאנו "גופת שאול" (דה"א י , יב) , ומשקלי השמות משתנים. ואחרים אמרו (ראה השרשים: 'גף'; רש"י): כמו 'כנף'; לשון תרגום: "וגפין" (דנ' ז , ד). כאילו אמר 'בכנף בגדו לבדו'. ואינו מטעם העניין , כי אין ראוי להיות פירושו , רק: שאין גוף אחר תלוי על גבו; והנה יהיה כמו "על גבי חרשו חורשים" (תה' קכט , ג). אמר הגאון: הוצרך הכתוב לומר אם בגפו יבא בגפו יצא - וכאשר אמר "יצא לחפשי" (לעיל , ב) - בעבור דבר אשתו , שהוא צריך לומר אם בעל אשה הוא. ואחר שאין אשה ישראלית נמכרת בגניבתה בבית דין , מה טעם לומר ויצאה אשתו עמו? להודיע , כי הקונה עבד עברי צריך לפרנס את אשתו , ותעמוד עמו עד שיצאו יחד. (ד) אם אדניו - מצאנו אנשי לשון הקדש חולקין כבוד בתורת השמות , לא בפעלים. אמרו "אדון" (יר' כב , יח); אמרו "אדונים" (מל' א , ו) , והוא לשון יחיד: "מיד (לפנינו: ביד) אדנים קשה" (יש' יט , ד). ובסמוכים אמרו אדניו , לא 'אדונו' , כי לא נמצא. ולשון המדבר: "אדנִי שאל" (בר' מד , יט); ואסור לאמרו בלשון רבים , שלא יתערב עם השם הנכבד. וככה אין ראוי לומר לשם על לשון יחיד , כמו "אדנִי שאל" (שם). וככה מלת "אלוה" (חב' ג , ג); אמר רבי מרינוס (השרשים: 'אלה'): "זו כחו לאלוהו" (חב' א , יא) - לא 'לאלהיו' - דרך בזיון. זאת האשה - על דרך חכמינו (ראה מכיל' משפטים נזיקין ח) היא כנענית. ויתכן להיות פירוש 'כנענית' על דרך "מבני התושבים הגרים עמכם" (וי' כה , מה) , שכתוב בהם "מהם תקנו עבד ואמה" (שם , מד); וככה כל עבד כנעני. כי על השבעה גוים - "לא תחיה כל נשמה" (דב' כ , טז). ובשלמה כתוב "מן הגוים אשר אמר יי'... הם לא יבאו בכם ואתם לא תבאו בהם" (ראה מ"א יא , ב); וזה כתוב על "צדניות , חתיות" , ולא "מואביות , עמוניות" (שם , א). (ה) ואם אמר - כבר פירשוהו קדמונינו (ראה קידושין כב , א) , כי לא יהיה נרצע עד שיהיו בו כל אלה הדברים , עם "כי אהבך ואת ביתך" (דב' טו , טז). (ו) והגישו. מלת אלהים - מקימי משפטי אלהים בארץ. והמנהג , להיותם בשער העיר יושבים (ראה רות ד) , שיש לה דלתים ובריח (ע"פ דב' ג , ה); וזה טעם אל הדלת או אל המזוזה - שיעשה זה לפני יושבי השער. ועבדו לעולם - ידענו כי מלת 'לעולם' בלשון הקדש הוא זמן: "כבר היה לעולמים" (קה' א , י) - זמנים; "וישב שם עד עולם" (ש"א א , כב) - עד זמן שהוא גדול; וכן ועבדו לעולם - לזמנו של יובל , שאין זמן מועדי ישראל ארוך ממנו. ויציאת חירות , כאילו עולם מתחדש. או יהיה פירושו , שישוב לזמנו הראשון , שהיה חפשי. (ז-ח) וכי. לאמה - קטנה היא , שהיא ברשות האב , כמו הבת שהוא מפר נדרה (ראה במ' ל , ד - ו). ומלת לעם נכרי - עם זה הפסוק היא דבקה , כי על האב ידבר: לעם נכרי לא ימשול למכרה. בבגדו בה - כמו "מדוע נבגוד איש באחיו" (מל' ב , י). ואמת ונכון הוא , כי אין רשות לאדון למכרה לאיש אחר מישראל; וזה ידענו מהקבלה (ראה מכשב"י משפטים כא , ח) , ושמו זה לזכר ואסמכתא. ואל תתמה בעבור מרחק לעם נכרי מזה הפסוק , כי כמוהו "שלם ישלם" (שמ' כב , ב) , כאשר אפרש. אמר הגאון (ראה רס"ג תורה) , כי לעם נכרי - כמו 'לאיש נכרי'; וכמוהו "הגוי גם צדיק תהרג" (בר' כ , ד). וזה לא יתכן באחת הלשונות. כי נכון הוא , שאמר "ישראל" (שמ' יד , ל) , שהוא שם המין הכולל , כמו "ויאמר מצרים" (שמ' יד , כה); רק להיות שֵם שטעמו 'כלל' , כמו 'עם' ו'גוי' ו'קהל' ו'עדה' - לא יתכן שיאמר על היחיד. ופירוש "הגוי גם צדיק" (בר' כ , ד) - שָם מפורש: "כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה" (שם , ט). וטעם לא תצא כצאת העבדים - שיוצאים לְעולם אחר שש שנים. כי גם זאת תצא אם הגיעו שש שנים , כאשר הוא כתוב "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים" (דב' טו , יב); רק אם הגיעה קודם לזמן שהיא ברשותה - תצא. אם רעה - שלא מצאה חן בעיניו , אחר שקנה אותה , שישאנה לאשה; וזהו טעם אשר לא יעדה - שהיא יעודה לו להיותה אשתו , או יעדה להיותה אשת בנו (ראה להלן , ט). ודע , כי לו - קרי; וכתיב הוא בפנים באל"ף , ובחוץ בו"ו. ואמר הגאון , כי שני טעמים יש לו; כמו "הוא עשנו ולא אנחנו עמו" (תה' ק , ג) - הטעם האחד: כי אנחנו לא עשינו עצמנו; והשני: כי לו אנחנו , עמו. והנכון בעיני , כי זה השני הוא האמת לבדו; וככה כולם. אמר רבי יהודה המדקדק (שלשה ס"ד ע' 11 ): אנחנו לא נוכל להפריש במבטא בין 'לא' באל"ף ובין 'לו' בו"ו או בה"א , כמו "הלה היא ברבת בני עמון" (דב' ג , יא). כל אילו הפסוקים - אל"ף בפנים , ומבחוץ ו"ו - כל אלה , כדרך קריאתם הוא טעמם. ודע , כי מלת 'פדה' - מהפעלים היוצאים; כמו "והפודך" (דב' יג , ו); "אשר פדה את נפשי" (ש"ב ד , ט); "כי פדיתים" (זכ' י , ח). והנה והפדה - פועל יוצא לשנים פעולים; כמו "המצמיח הרים חציר" (תה' קמז , ח); או כמו 'ראובן האכיל את שמעון לחם'. והנה והפדה - שיבקש פדיונה ויקבלנו , בין תפדה היא עצמה , או אביה או אחד מקרוביה. כי אם היא קרובה אל שש שנים , יחשבו כמה שנים עבדה , וכמה המרחק עד השביעי או הזמן שתהא ברשותה; וכפי החשבון יהיה הפדיון. ולעם נכרי - פירשתיו (לעיל). ודע , כי עַם שאינו ישראל יקרא 'נכרי'. ואינו כמו "זר" (במ' יז , ה) , כי 'זר' - שאיננו ממשפחת השבט. והנה , אם אמרנו (לעיל , ב) כי ישראל נקראים 'עברים' בעבור "עבר" (ראה פירושו בר' י , כא) , והיה הוא עובד את השם; והנה , מי שהוא ממשפחתו ואמונתו יקרא 'עברי'. ואם אמרנו: בעבור אברהם נקרא כן , הנה כתיב "כי ביצחק יקרא לך זרע" (בר' כא , יב); ואע"פ שבישמעאל כתיב "כי זרעך הוא" (שם , יג) , לא נתנה הארץ רק ליצחק לבדו. ובני יצחק היו יעקב ועשו , וכתיב ביצחק "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל" (בר' כו , ג). והנה לא נקרא לו 'זרע' רק ביעקב לבדו , אשר לו נתנה הארץ. והנה 'נכרים' יחשבו בני הפילגשים (ראה בר' כה , ו) , ובני עשו (ראה בר' לו) עמהם. (ט) ואם לבנו ייעדנה - ממשקל 'יירשנה'; "מועד" (שמ' ט , ה) כמו "מוקד" (וי' ו , ב). כמשפט הבנות - כמשפט בנות ישראל שלא נמכרו. יעשה לה - הבן; גם האב , אם הוא יקחנה. (י) אם אחרת - בין שתהיה מבנות ישראל שנמכרה , או לא נמכרה. שארה - מזונה; שיעמיד שארה , שהוא בשרה. ועונתה - יש אומרים (ראה גם רשב"ם): דירתה; וכמוהו לפי דעתם "וענה איים" (יש' יג , כב); "וענתה שמה" (הו' ב , יז). ולפי דעתי , כי "וענה איים" - כמשמעו: כמו "וענית ואמרת" (דב' כו , ה) - דרך משל , כי שם כתוב "ושעיר על רעהו יקרא" (יש' לד , יד). גם "וענתה שמה" - תנגן; כמו "ענו ליי' בתודה" (תה' קמז , ז). ופירוש ועונתה - על המשכב , שהוא עת דודים; כי מלת 'עת' - חסרון נו"ן , כמו "אמת" (בר' כד , מח); על כן נדגש תי"ו "והנה עתך" (יח' טז , ח); או "עתו" (קה' ט , יב) , כמו "אֲמִתו" (תה' צא , ד) , גם "בתו" (בר' כט , ו); גם כן "עתה" (בר' יט , ט). והנה ועונתה - מגזרת "עת" (בר' כט , ז). ו'עתה' היא 'זאת העת'. (יא) ואם. אחז דרך קצרה , כמו "שְלש סאים" (בר' יח , ו) , כי הנכון 'השלש אלה'. ורבים חשבו (ראה מכשב"י משפטים כא , יא) , כי אלה השלש הם "שארה כסותה ועונתה" (לעיל , י); וזה לא יתכן , כי אחר שאמר "כמשפט הבנות יעשה לה" (לעיל , ט) - וחיוב ה"בנות" אלה השלש - אין צריך להזכיר זה. ועוד , כי 'יפת תאר' , שהיא נכרית , כתוב עליה "ומכור לא תמכרנה בכסף" (דב' כא , יד) , ואף כי זאת! רק הנכון , שהוא ואם אחת משלש אלה: שהוא לא ישאנה , ולא לבנו ייעדנה , ולא יפדנה (ראה לעיל , ח - ט) , תצא חנם - בהיותה ברשותה. וכמוהו: "אם יגע טמא... בכל אלה היטמא" (חגי ב , יג) - באחת מאלה; וכמוהו רבים. אמר הגאון: מה טעם לומר אין כסף , אחר שאמר ויצאה חנם? והוא השיב , כי אם חלתה בביתו והוציא עליה ברפואות , לא תפרע לו כלום. ולפי דעתי אין צורך , כי תוספת ביאור הוא; כדרך "כי מת אתה ולא תחיה" (מ"ב כ , א). (יב) מכה - טעם להזכיר זה אחר זכר העבד והאמה , כי צריך לפרש משפט מכה עבדו ואמתו (ראה להלן , כ - כא). וזה איש - הוא מישראל , כי כל יומת הוא בבית דין , חוץ מאחד , כאשר תראה בסמוך (להלן , יג). (יג) ואשר. צדה - מגזרת "בצדיה" (במ' לה , כ); "ואתה צודה את נפשי" (ש"א כד , יב). והנה הוא כעניין אורב ועושה במזיד. ומלת אנה - כמו "כי מתאנה הוא" (מ"ב ה , ז): מבקש סבות ועלילות. והנה טעמו , שהשם סבב ותקן עלילה שימות זה מיד זה; ולא עלתה במחשבתו , והשם סבב לו זה בעבור עון אחר שעשה , כדי שיגלה ממקומו. וכתוב "לא יאונה לצדיק כל און" (מש' יב , כא). (יד) וכי יזיד. טעם להרגו - כאילו כתוב 'והרגו בערמה'; וכמוהו "כי תחל" (וי' כא , ט) , שפירושו: כי תחלל נפשה "לזנות" (שם); על כן: "אביה היא מחללת" (שם). וידוע , כי לשון 'חלול' גם 'תְחִלָּה' - מבעלי הכפל. והם שנים טעמים , על כן הוצרכו להפריש בין שניהם: אָמְרוֹ "כי תֵחֵל לזנות" (שם) - כי מלשון 'תחלה' יאמר תָחֵל , כמו "תחל לספור" (דב' טז , ט). מעם מזבחי - הנה זה הפך הפסוק הראשון , ששם כתוב "ושמתי לך מקום" (לעיל , יג) , והם ערי מקלט (ראה במ' לה , יא ואי'); רק המזיד שינוס , אפילו אל המזבח , כאשר עשה יואב (ראה מ"א ב , כח) , יומת. וקדמונינו אמרו (ראה יומא פה , א ורש"י שם): אפילו כהן ורצה לעבוד עבודת מזבחי , יומת. (טו) ומכה - בעבור שהזכיר "מכה איש ומת" (לעיל , יב) , הוצרך לפרש , כי יש 'מכה' בלא מיתת המוכה שימות , כמו מכה אביו. ומכה - ישרת בעבור אחר (ראה פירושו הקצר). ובעבור כבוד האבות הוצרך אפילו שלא יכם , רק יקללם - יומת (ראה להלן , יז). (טז) וגונב. אמר הגאון: למה נכנס זה הפסוק בין "מכה אביו" (לעיל , טו) ובין "מקלל אביו" (להלן , יז)? והשיב , כי הכתוב ידבר על ההוה; כי הנגנבים יהיו קטנים , ויגדלו בארץ נכריה ולא יכירו אבותם; והנה יתכן שיכום ויקללום , והעונש - על הגנב. ונמצא בידו - בשוק , לפני המכרו - יומת. (יז) ומקלל - מצאנו 'קללה' בזכירת השם , כמו "ויקללם בשם יי'" (מ"ב ב , כד); גם בלא זכרון השם (ראה ש"ב טז , ה - ח). וקדמונינו העתיקו (ראה מכיל' משפטים נזיקין ה): עד שיקלל באזכרת השם. (יח) וכי יריבון. אמר הגאון (ראה רס"ג תורה): באגרוף - כמו 'בעלי אגרופין' (סנה' כא , א) - דבר חזק וקשה. ורבי מרינוס (השרשים: 'גרף') אמר , כי האל"ף נוסף , כמו אל"ף "אזרוע" (ראה יר' לב , כא); מגזרת "גרפם" (שו' ה , כא): דבר שיגרוף בידו. וככה בלשון ערבית. (יט) אם יקום. על קדמונינו נסמוך (ראה מכיל' משפטים נזיקין ו) , שפירשו , כי על משענתו - שלא ישען על אחר כמשפט החולים , רק על עצמו. ונקה המכה - שיוציאוהו מבית הסהר. ופירשו שבתו - מגזרת 'שביתה' , ששבת ממלאכתו; ונכון הוא. והוא על משקל "שברו" (בר' מד , ב) , כי התי"ו שרש. ויתכן להיות כמו "זה שבתה הבית מעט" (רות ב , ז) , שהוא מגזרת 'ישב'; והטעם: זמן ישיבתו בביתו שובת בלי מלאכה. והעד על זה הפירוש , שהוא הפך והתהלך בחוץ. ורפא ירפא - לאות (ראה ברכות ס , א) , שנתן רשות לרופאים לרפא המכות והפצעים שיראו בחוץ; רק כל חלי שהוא בפנים בגוף - ביד השם לרפאותו; וכן כתוב "כי הוא יכאיב ויחבש" (איוב ה , יח) , וכתוב באסא "גם בחליו לא דרש את יי' כי אם ברופאים" (ראה דה"ב טז , יב). והנה הכתוב הפריש , כי לא אמר 'ורָפֹא יִרְפָּא' , כי אם ורַפֹּא יְרַפֵּא , שהוא מהבנין 'הכבד'; ועוד אפרש זה היטב בפרשה הזאת (שמ' כג , כה). וחכמים (ראה ב"ק פג , ב) קיבלו דברים אחרים עם אילו שניהם , כאשר קבלו (ראה כריתות ו , ב) בשמים עם קטרת הסמים , ואינם כתובים. (כ) וכי יכה - אין ספק , כי משפט הישראלי , בין חפשי בין נמכר , שוה בכל המשפטים; על כן לא יתכן להיות זה עבד עברי. ועוד , כי באחרונה כתוב "כי כספו הוא" (להלן , כא) , והנה זה העבד והאמה הוא הכתוב עליהם "מהם תקנו עבד ואמה" (וי' כה , מד). ונפתח הבי"ת בשבט , שהיה מנהגו להכותם בו. והנה כל החולקים על החכמים , בעל כרחם יסמכו עליהם במלת נקום ינקם , כי הנקמה על דרכים רבים; והנה לא תועיל להם הסברא במקום הזה. והאבות קיבלו (ראה סנה' נב , ב) , כי זה כמו "חרב נוקמת נקם ברית" (וי' כו , כה). (כא) אך. הנה יֻקַּם - שהוא מן הבניין ש'לא נקרא שם פועלו' - הֵנָּה כמו "ינקם" (לעיל , כ) , שהוא מבניין 'נפעל'. המינין אמרו , כי פירוש "נקם ינקם" (שם) - נקמה גדולה , ליסר אותו; ואם יעמד יום אחד , תהיה הנקמה פחותה , ואם יומים - לא יוקם כלל; וראייתם: שלא מצאנו במיתות בית דין מלת 'נקמה'. ואמרו , כי "חרב נוקמת" (וי' כו , כה) אינה ראייה גמורה שהיא הריגה. ועוד: אחר שאמר הכתוב יום - מה צורך לומר יומים? וכל זה היה קשה עליהם , שֶיֵּהָרֵג האדון בעבור מות העבד. והנה אשיב עליהם , למה לא פירש הכתוב מה היא הנקמה , הגדולה או הקטנה; והנה נרדוף אחר הכתובים. כתוב "נקום נקמת בני ישראל" (במ' לא , ב) - ונהרגו המדינים כלם; ואמר שמשון: "כי אם נקמתי בכם" (שו' טו , ז) , ואחריו כתוב "ויך בהם שוק" (ראה שם , ח; ש"א יט , ח); "ואנקמה נקם אחת" (שו' טז , כח) - ומתו בבית (שם , ל); "חרב פיפיות בידם" (תה' קמט , ו) - ואחריו "לעשות נקמה בגוים" (שם , ז); "כי דם עבדיו יקום" (דב' לב , מג) - והנה "דם" יורה על ההריגה; ועל זה הדרך כל הלשון. והכתוב זאת המיתה במלת 'נקמה' - בעבור כי האדון מתעולל בעבדו , בעבור היותו ברשותו; כי לא יוכל לעשות ככה ישראל באחיו. וזה שאמרו דבר יום או יומים - הנה כמוהו "על פי שנים עדים או שלשה עדים" (דב' יז , ו). והם אמרו שלא ידעו טעמו , אם כן ישימו זה עמו. וקדמונינו אמרו (ראה מכיל' משפטים נזיקין ז) , כי טעם , שיהיה שלם מעת לעת , או כמדתו מיומים. וכאשר הסתכלנו מצאנו , שיאמר "בשבט" (לעיל , כ) , שהוא 'שבט מוסר' (ע"פ מש' כב , טו); כמו "אתה בשבט תכנו" (מש' כג , יד); והנה האדון רצה ליסרו. ולא הזכיר הכתוב , כאשר ימית האדון עבדו - מה דין שיהיה עליו; כי מנהג האדון לחמול על כספו שלא להמיתו , כאשר יחמול אפילו על בהמתו. והשם ציוה , כאשר ייסר האדון את עבדו , שלא ייסרנו מוסר אכזרי (ע"פ יר' ל , יד); כי בראותו שנפשו יוצאה תחת השבט , יניחנו. ואם לא יניחנו - ייהרג בעבורו , כי רחמי השם על כל מעשיו (ע"פ תה' קמה , ט); וכתוב בדוד "ודם לרוב שפכת" (ראה דה"א כב , ח) - ולא היו מישראל! (כב) וכי ינצו - אלה האנשים הם עברים שהם נצים (ע"פ שמ' ב , יג) , מכה זה את זה; וכן כתוב "למה תכה רעך" (שם). ונגפו - כולל שניהם , פעם זה או זה; כמו "באש ישרפו אותו ואתהן" (וי' כ , יד). ואם שניהם - דין אחד להם. וזאת האשה היא ישראלית. ולא יהיה אסון - לאשה. ענוש יענש - בעבור הילדים שיצאו ומתו. כאשר ישית עליו - אבי הילדים , אם יעשה חפצו הנוגף. ואם לאו , יתן על פי בית דין; כמו "ופללו אלהים" (ש"א ב , כה). (כג) ואם אסון יהיה - באשה. יש מחלוקת אומרת (ראה סנה' עט , א) , כי יומת הנוגף; בעבור שמחשבתו להרוג לאחיו , יומת. וראייתם , כי על הילדים כתוב "ענוש יענש" (לעיל , כב) , ועל מות האשה - ונתת נפש תחת נפש; ואם הוא 'עונש' , מה יתרון למות האשה יותר מהילדים? ואם אמרנו שהם בני עונשים , למה שִנה הכתוב לומר נפש תחת נפש? ומחלוקת אחרת אומרת (ראה סנה' עט , א) , כי המתכוין להרוג את זה והרג את זה - לא יומת. ושִנה הכתוב לומר נפש תחת נפש , כי ענש הנפש הרבה מאוד מן הילדים; וראייתם - הכתוב אחריו "עין תחת עין" (להלן , כד) - שאינו כמשמעו , רק הוא כֹּפֶר. והוזכרה זאת הפרשה בעבור "עין תחת עין" ו"שן תחת שן" (שם) , כי אחריו כתוב משפט עין העבד ושנו (ראה להלן , כו - כז). (כד) עין. אמר רב סעדיה: לא נוכל לפרש זה הפסוק כמשמעו. כי אם אדם הכה עין חבירו , וסרה שלישית אור עינו , איך יתכן שיוכה מכה כזאת , בלי תוספת ומגרעת? אולי יחשיך אור עינו כולו! ויותר קשה הכויה והפצע והחבורה (ראה להלן , כה) , כי אם היו במקום מסוכן , אולי ימות; ואין הדעת סובלת. אמר לו בן זיטא: הלא כתוב במקום אחר , "כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו" (וי' כד , כ)? והגאון השיב , כי יש לזה בי"ת תחת 'על'; והנה טעמו: כן ינתן עליו עונש. ובן זיטא השיב: "כאשר עשה כן יעשה לו" (שם , יט)? השיב הגאון: הנה שמשון אמר "כאשר עשו לי כן אעשה להם" (ראה שו' טו , יא) , ושמשון לא לקח נשותיהם ונתנם לאחרים , רק גמולם השיב להם. ובן זיטא השיב: אם היה המכה עני , מה יהיה עונשו? והגאון השיב: אם עור יעור עין פקח , מה תעשה לו? כי העני - יתכן שיעשיר וישלם; רק העור לא יוכל לשלם לעולם! והכלל: לא נוכל לפרש על התורה פירוש שלם , אם לא נסמוך על תורה שבעל פה. כי כאשר קבלו תורה שבכתב מיד האבות , כך קבלנו תורה שבעל פה; אין הפרש ביניהם. והנה יהיה פירוש עין תחת עין - ראוי להיות עינו תחת עינו , אם לא יתן כפרו. אמר הגאון: עונש השן - יתכן להיות מעט , אם יהיה המוכה קטן , כי אם יכרת עוד יחליף (ע"פ איוב יד , ז). והזכיר היד - כי היא בעלת המלאכה; והזכיר הרגל - שהוא יותר קשה מן היד , כי לא יוכל ללכת על רגל אחת. ולפי דעתי , כי הזכיר אילו האיברים - על ההוה ברוב כאשר יכה אדם חבירו: אם יכנו בעין , שהוא עומד כנגדו; או בפה , שהוא עומד כנגדו וישבר שניו; או ביד , שבה ילחם או יגן בעד פניו; או ברגלו , בברחו מפניו. (כה) כויה - "מִכְוַת אש" (וי' יג , כד) , כמשמעה. יש אומרים (רש"י) , כי פצע - להוציא דם , וחבורה - מכה בלי דם. והגאון אמר (רס"ג תורה) , כי פצע - שבירת עצם , וחבורה - מכת דם. (כו) וכי יכה. צוה השם שיצא העבד חפשי תחת עינו , שלא יהא אדוניו אכזרי , שיכנו מכה נמרצת; כי אם ישחית עינו , או אפילו שנו (ראה להלן , כז) , יצא מרשותו חפשי , ויאבד ממונו. (כז) ואם שן - דבר הכתוב על ההוה ברוב , כאשר הזכרתי (לעיל , כד); וכן יצא בראשי איברים כפי הקבלה (ראה קידושין כד , א). (כח) וכי יגח. הזכיר זאת הפרשה , בעבור "אם עבד יגח השור או אמה" (להלן , לב). זה האיש והאשה - ישראלים. והזכיר האשה ולא עשה כן בפסוק "מכה איש ומת" (לעיל , יב) , כי מנהג הלשון לזכור הנכבד , שהוא הזכר; והוא הדין לנקבה. והזכיר האשה עתה , בעבור שיש מקומות שאין מנהג לצאת חוץ מן העיר לשדה; שלא יערער בעל השור: למה שִנתה המנהג? ובעבור זה כתוב אחריו "או בן יגח או בת יגח" (להלן , לא); כי משפט מכה איש הוא , שיהיה גדול בשנים או קטן. והזכיר הבן והבת שהם קטנים (שם) , שלא יערער בעל השור על האבות , שיהיה עליהם לשמרם. סקל יסקל השור , וטעם לא יאכל את בשרו - כמו הנבלה , שיאכלנה גר שַעַר או נכרי (ראה דב' יד , כא); וקדמונינו אמרו (פסחים כא , ב): כל מקום שנאמר לא יאכל - אסור בהנאה. ובעל השור נקי - מעונש. (כט) ואם. אין ספק , כי אין כפר למומתי בית דין; על כן אמרו הקדמונים (ראה מכיל' משפטים נזיקין י) , כי זה יומת - מיתה בידי שמים. והנה יהיה זה יומת , לפי דעתי , כמו "עין תחת עין" (לעיל , כד); שהוא ראוי שיומת , אם לא יתן כפר נפשו. וכל זה בעבור שהוא כתוב יומת. (ל) אם כפר - אין זה הפך "ולא תקחו כפר" (במ' לה , לא) , כי הכתוב שם הוא רוצח גמור; וזה לא רצח , רק נענש בעבור שלא שמר שורו להיותו קשור , או השור התיר עצמו שלא נקשר כראוי , או שלא נמצא הפתח סגור , ויצא והזיק. יושת עליו - על פי הדיינין. (לא) הבן והבת - ישראלים , כי אחריהם: "אם עבד" (להלן , לב). השם שם עונש על בעל השור , כי קשה בעיניו שתמית בהמה אדם שנברא בצלם אלהים; על כן נסקל השור. (לג) וכי יפתח איש בור - שהוא כרוי. והזכיר זה , כי אין השם חפץ שתמות בהמה חנם , שלא לצורך אדם; ועוד , כי יזיק בעל הבהמה. (לד) בעל - הפותח או הכורה , אע"פ שהוא ברשות הרבים; כי לצרכו עשה , על כן נקרא בעל הבור. כסף ישיב לבעליו - דמי הנופל בהיותו חי , אחר שיפחות ממנו דמי המת. (לה) וכי יגוף. אמר בן זיטא , כי רעהו - תאר לשור. והלא ראה , כי שור איש - סמוך הוא; וכן הוא שור רעהו. ואין לשור רֵעַ , רק בן זיטא לבדו. וזה השור , שהוא תם , ישלם בעליו חצי נזק. (לו) או. ואם היה השור מועד , ישלם נזק שלם. והזכיר הכתוב דברי השור עד שיגיע "כי יגנב איש שור או שה" (להלן , לז - כב , ג); וכל זה בעבור העבד שהוא נמכר בגניבתו (ראה שמ' כב , ב); כי כן החל: "כי תקנה עבד עברי" (לעיל , א). (לז) כי יגנב - אמר רבי ישועה: הוסיף השם על עונש השור יותר מהשה , כי לא יוכל להסתיר השור כמו השה; ולא יוכל לגנבו , רק הָרָגיל יותר באומנות הגנבה. והגאון אמר: בעבור הנזק שיבא לבעל השור יותר מהשה , כי בו יחרוש.