מאגר הכתר שמות פרק כב עם פירוש ראב"ע פירוש א - הקצר

פרק כב
(א) אם במחתרת - מטעם "חתר בחשך בתים" (איוב כד , טז). ואחר שאמר הכתוב "אם זרחה השמש עליו" (להלן , ב) ידענו , כי החותר - בלילה יחתור , כי ביום לא יוכל , כי ביום בני אדם יראוהו; ובלילה אין מושיע , ויתכן שיהרוג הגנב בעל הבית , על כן אין לו דמים. ודמים כמו 'דם' , כי כן "דמיו בו" (וי' כ , ט) - "דמו בנפשו" (וי' יז , יד). ונקרא כן , בעבור היותו אחד , והוא נושא כל הארבעה; וחכמי הרפואות יודו כן. והטעם: אין מי שיבקש דמו , להיות גואל. (ב-ג) ואם בעל הבית הרגו ביום , יאמר לו: הנה בני אדם עוברים ונמצאים בכל מקום; למה לא הראיתם שהיה חותר?! וטעם שלם ישלם - שב אל הגנב החי , שאמר בעדו: שלם ישלם שור. ונמכר - בית דין ימכרנו. והיה נתכן להמכר כדי גניבתו , לולי שהיא קבלה ביד אבותינו (ראה קידושין יח , א) , כי לא ימכר עד שתהיה גנבתו כנגד שומתו. גם הוא הנכון והאמת. (ד) כי יבער איש - ירעה , מגזרת בעירו; מהבנין 'הכבד הנוסף'. ובער - מ'הדגוש'; וכן "ואתם בערתם הכרם" (יש' ג , יד). ובעבור שהוא מזיד , אמר הכתוב: מיטב. ואם אין לו שדה , יתן דמי שדה טוב משדה רעהו. (ה) כי תצא אש - בעבור שלא נשמר להסיר הקוצים יענש , ואם איננו מזיד; על כן החל: כי תצא. ובא פסוק המבעיר אחר "כי יבער איש" (לעיל , ד) - והיא דרך צחות. גדיש - האלֻמות; הקמה - טרם קציר; או השדה - בעבור הזרע. והקדמונים העתיקו (ראה ב"ק ס , א): כל אשר בשדה שיש מנהג בו להיות. (ו-ז) כסף או כלים לשמור - הוא שומר חנם. וגֻנב - באמת , או השומר אומר כן. ונקרב בעל הבית - בעל הכסף יקריבהו אל הדיָנים. במלאכת רעהו - כמו "לרגל המלאכה" (בר' לג , יד); ושם פירשתיו. וטעם אם לא - יורה על השבועה. ישלם שנים - לבעל הכסף; ואם השומר יפְרַע לו ממנו , הוא יקח שנים מהגנב. (ח) על כל דבר פשע - יש לו שני פירושים: על כל דבר שיפשע אדם ויגנבנו; והשני - כל דבר שיצא מתחת רשות בעליו; כטעם "ויפשע אדום" (מ"ב ח , כב). על שור - ואחר שהזכיר בתחלה "כסף או כלים" (לעיל , ו) , אמר כי גם כן משפט שור וכל אבדה. ואם ימָצא זה הנגנב ביד השומר , ישלם שנים - כי הוא עשה עצמו גנב. וכן על האבדה שלא הודה בה , וידע למי היא. (ט) חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור - זה שומר שכר. והזכיר עם שומר חנם "כסף או כלים" (לעיל , ו) , בעבור שאין טורח בשמירתם. והעד , כי זה שומר שכר והראשון שומר חנם , שאמר "ישלם לבעליו" (להלן , יא) , והראשון: "ונקרב" (לעיל , ז). וטעם "אשר ירשיעון אלהים" (לעיל , ח) - את הגנב או בעל הבית - הוא אשר תמצא בידו האבדה. וטעם ומת - על פי השומר. ונשבה - שלקחתו גדוד באונס. (י) שבועת יי' תהיה מפרדת בין שניהם. ולקח המת או הנשבר , ולקח השבועה - בְּנשבה. (יב) יביאהו - יביא מהטָרוף להיותו לעד; וכן כתוב "כאשר יציל הרועה..." (עמ' ג , יב). (יג) בעליו אין עמו - לפי הדעת היה נראה כמשמעו , וכאשר הסתכלנו מה שהעתיקו הקדמונים (ב"מ צה , ב) , ראינו שגם הוא נכון. (יד) בא בשכרו - בא לו זה הרע בעבור שכרו שלקח. (טו) מהר ימהרנה לו לאשה - מגזרת "אחר מהרו" (תה' טז , ד); ושם פרשתיו. (טז) ובעבור שמצאנו באנוסה "חמשים כסף" (דב' כב , כט) , אמרו (כתובות לח , ב) , כי כן מוהר הבתולות. ודרך דרש , כי כ"ף וה"א ממלת כמוהר - יורה , שכתובַּת בתולה מהתורה. ויותר נכון היה לדרוש כן: מה טעם כמהר? 'כמה הוא? ר"ש' הוא; שהם 'כסף זוזי מאתן' (ראה נוסח הכתובה; מש"ת יבום וחליצה ד , לג). וחכמינו העתיקו (ראה כתובות לט , א) , שיש עליו עונש בושת ופגם. (יז) מכשפה - אמר רבי יונה (רקמה ע' קסז) , כי הה"א נוסף. ולא דבר נכונה , כי כל ה"א נוסף בשמות או בשמות התואר , חוץ מהפעלים בעתיד , כולם הם מלעיל; על כן מכשפה היא נקבה. ואנחנו נדע , כי משפט זובח לאלהים (ראה להלן , יט) או זובחת - אחד הוא; גם כן מכשפה - וכן משפט המכשף. רק בעבור שהנשים כשפניות , כאשר אפרש בפרשת 'כי תצא למלחמה' (? ראה פירושו לוי' כ , כז) , הזכיר הכתוב כן; וכבר הזכיר המכשף שם. וטעם לא תחיה - שהיא חייבת מיתה. ואם אין זאת המכשפה ישראלית , אסר הכתוב למכור ישראלי ממנה שום מִחייה; והעיקר , שלא תהנה מישראל בשום הנאה. (יח) כל שוכב עם בהמה - הכתוב דיבר על ההוה יותר; גם כן משפט נקבת העוף. (יט) זובח לָאלהים - והטעם: הידועים בעולם , כמו מולך וכמוש. גם נודע בפתחות הלמ"ד , שהזובח אפילו למלאכים יחרם. אם הוא , הזובח , קהל , יהיו לחרם הם וכל אשר להם; ואם הוא יחיד , אמרו המעתיקים (ראה סנה' קיא , ב) שהוא יהרג לבדו. (כ) וגר לא תונה - פירש בו הגאון: בעבור שהוא סמוך עם "זובח" (לעיל , יט) , שדין הזובח הוא על ישראלי; וטעם "ליי' לבדו" (שם) - שלא יעשה כמעשה הכותים: "את יי' היו יריאים..." (מ"ב יז , לג). וטעם וגר לא תונה - כמו נעמן , שהיה משתחוה גם לאלהיו (ראה מ"ב ה , יח). וטעם וגר לא תונה - הוא גר תושב , כי אין לו עוזר ממשפחה , וכל אחד מהאזרחים יכול להונותו בהונו , גם בדירתו , גם להביאו לידי לחץ על יד עדות; כי הכתוב אמר "לא תענה ברעך" (שמ' כ , יג). (כא-כג) לא תענון בלשון רבים - כי משפט הרואים העינוי והחרישו , כמשפט המענה; על כן כתוב: אם ענה תענה - והרגתי אתכם. (כד) וטעם אם כסף תלוה את עמי - להוציא הגרים , שהם נכרים. גם נסמך אל השם העני - שלא יחשוב העשיר שהשם יאהבנו יותר , על כן העשירו. וטעם עמך - שאתה מכירו. ואע"פ שאתה נושה , לא תהיה לו כנושה - שתקבל דורון שוחד ממנו , כדי שלא תבישנו. וטעם נשך - הוא נשך תרבית (ע"פ וי' כה , לו); ונקרא נשך - כי משפט הנשך שיגדל רגע אחרי רגע. ואמר תשימון - להכניס העדים. (כה) 'שׂלמה' בלשון הקודש איננה כמו 'שמלה'; כי 'שלמה' - שם פרט , והיא שיתכסה בה האדם; וכן "עוטה אור כשלמה" (תה' קד , ב). ו'שמלה' - כמו 'בגד'. והנה כל שלמה - שמלה , ואין כל שמלה - שלמה. ואם ישאל שואל: מה יועיל לנושה לקחת כל יום שׂלמתו? מזה הכתוב נלמוד , כי אם ימצא בביתו בגדים אחרים , ימכרו בנשיוֹ. ויקח הנושה השלמה כל יום , שלא יקח נשי מאחר; כי בלילה אסור לישראלי לקחתה. (כו) וטעם כי יצעק אלי ושמעתי - כיתום והאלמנה הצועקים (ראה לעיל , כא - כב). והעונש לשם - להיות הבנים יתומים , כי יתום עינה (ראה שם , כג); והעונש בצעקת הנושה בו - להצריכו גם הוא , כי יביאנו לידי עוני לקחת נְשִי , ותֻקח שלמתו. ואשר יעיד על פירוש 'שִמלה' - שאמר: היא שמלתו לעורו. ויש עד אחד מכחיש (ראה לעיל , ח) , ועל פיו לא יקום דבר (ע"פ דב' יט , טו). והמשכילים יבינו. (כז) לא תקלל - בסתר או בגלוי. והגאונים הפרישו בין 'קללה' ו'מארה'. (כח) מלאתך - כינוי לתירוש. ודמעך - כינוי ליצהר. ונקרא התירוש כן - בעבור רוב לֵחַת התירוש , כי מיד ימָלא הכלי כאשר ידרוך הדורך (ע"פ יש' טז , י); והעד: "וכמלאה מן היקב" (במ' יח , כז). ונקרא היצהר 'דמע' , בעבור שהוא יורד טיפות טיפות כדמע העין. לא תאחר - לתתו לַשֵם; ומפורש הוא האיחור בדברי חכמינו (ראה תמורה ד , ב). וטעם הִדָבֵק בכור בניך - כי זה ראשית פרי הגפן ופרי עץ זית , והבכור - ראשית אונים (ע"פ תה' עח , נא). והמכחשים פירשוהו על מצות פריה , ואמרו כי מלאתך - היא ההָרָה , כמו "כעצמים בבטן המלאה" (קה' יא , ה); וטעם דמעך - כינוי לזרע. והיה ראוי להיותו הפוך! ואין צורך להשיב עליהם. (כט) וביום (בנוסחנו: ביום) השמיני תתנו לי: זאת המצוה , במחנה - על כל ישראל , ובארץ , - על מי שהוא קרוב מהמקום הנבחר - לתתו ביום השמיני , ועד זמן קצוץ , כדברי הקבלה , למי שהוא רחוק. וכן משפט ראשית ביכורי אדמה (ראה שמ' כג , יט). (ל) וטעם זכירת ובשר בשדה טרפה אחר "וביום (בנוסחנו: ביום) השמיני" (לעיל , כט) , שהבכור - אסור לך לאוכלו , וכל מי שאינינו בכור מותר , חוץ אם היה טרפה. וטעם ואנשי קדש - בעבור שיש בני אדם שאוכלים כל נבלה וטרפה. וטעם לכלב תשליכון אותו - אין ראוי לאוכלו כי אם הכלב. והבשר שנטרף יש בו כדמות סם המזיק , על כן התיר לתת הנבילה לגר או למוכרה לנכרי (ראה דב' יד , כא) , ולא הטרפה.