מאגר הכתר שמות פרק כב עם פירוש ר' יוסף בכור שור

פרק כב
(א) אם במחתרת ימצא הגנב וגו' - כלומר: אין המכהו נחשב כשופך דמים; שהרי כמו אנוס הוא , שאין אדם יכול להעמיד עצמו על ממונו , וזה נחשב כמו רודף , כמו שאמרו רבותינו (ראה סנה' עב , א) , דדעתו , שאם יעמוד אדם נגדו , שימיתנו; ובא להרגך , השכם להרגו! (ראה יומא פה , ב). (ב) אם זרחה השמש עליו - שיצא מן המחתרת לאויר העולם , מקום זריחת השמש. דמים לו - ואם הרגו , נחשב עליו כרוצח ושופך דם; דלא הותר לו , רק בשעת חימום במחתרת , ומשום הכי חייב אם המיתו. ואין לו עליו , רק תשלומין; ואם תאמר: ואם אין לו לשלם , במה מתנקם? לכך נאמר: ונמכר בגניבתו - וישלם לך את שלך. וקודם מתן תורה , אפילו אם היה לו מה לשלם נעשה עבד לבעל הגניבה , כדכתיב "אשר ימצא אתו יהיה לי עבד" (בר' מד , י) גבי בנימין , ואע"פ שהיה לו הרבה מה לשלם; אבל נִתְנה תורה ונתחדשה הלכה , שכל זמן שיכול לשלם לא ימכר כעבד. (ג) אם המצא תמצא בידו הגניבה - שלא אבד גידולו , טרחו ועמלו (ראה פירושו לשמ' כא , לז). שנים ישלם - 'תשלומי כפל' , כמו בשאר מטלטלין (ראה להלן , ו). ומדקאמר עד שור ועד חמור ועד שה חיים , נראה כמו כן שדין כל בהמה שוה לפי הפשט , דחיים - שנים , אבל אם אינם חיים ישלם ארבעה וחמשה , ואפילו חמור. אבל רבותינו אמרו (ב"ק עז , ב): כל שישנו בטביחה ישנו במכירה , כל שאינו בטביחה אינו במכירה; וגם אמרו רבותינו (ב"ק סז , ב): שור ושה שכופלו הכתוב (ראה שמ' כא , לז) , שור ושה - אין , מידי אחרינא - לא. וחיים ישלם - והכי קאמר: כשישלם אותם , חיים ישלם , ולא שחוטים ולא מתים; וגם קנס רחמנא. אבל מזיק (שור מועד) - כיון דאינו עושה בידים , לא קניס (ראה פירושו לשמ' כא , לו); ואפילו עושה בידים , שהורג בהמת חבירו או גוזל , כיון דלא מילתא דשכיחא היא , דאין מצוי שיהרוג אדם בהמת חבירו , ולא גוזל , שיודע הוא שקובלים עליו וצריך לשלם; אבל גנב - קנסיה רחמנא כדי שיִוָּסֵר. ורבותינו אמרו (ראה ב"ק עט , ב): משום דגנב עושה עין שלמטה כאילו אינו רואה , קנסיה רחמנא , שמשתמר מבני אדם ולא מהקדוש ברוך הוא. ועוד , דאתרי תלת גנבא לא מתפס , ופעם אחרת גנב ולא שילם , ומתוך כך דין הוא שישלם עתה כפל [הגה"ה]. (ד) כי יבער איש שדה או כרם - שמבער השדה או הכרם מן התבואה שבתוכו ומשחיתה. ושלח את בעירֹה - בהמתו; על לשון יבער נקט בעירֹה - שהשחית תבואת חבירו על ידי ששילח בהמתו לתוכו ואכלה התבואה , או השחיתה , או רמסה ברגליה; דלשון ושילח בעירה שייך ברגל , כמו שכתוב "משלחי רגל השור והחמור" (יש' לב , כ) , ולשון ביער שייך בשן , שמבער הכל מן העולם , כמו "כאשר יבער הגלל עד תומו" (מ"א יד , י); כך פירשו רבותינו (ראה ב"ק ב , ב). בשדה אחר - של אחר , ברשות הניזק; דאין שן ורגל חייבין כי אם ברשות הניזק , לפי שאין דרך להניח תבואתו ופירותיו ברשות הרבים , ואם הניח ואכלוהו ורמסוהו , איהו הוא דאפסיד אנפשיה. וכך אמרו רבותינו (ראה ב"ק כ , א): כל המשנה , ובא אחר ושינה בו - פטור , כלומר: אפילו שינה בו. אבל שילח בהמתו בִּשדה אחר , אז הוא פשע. מיטב שדיהו ומיטב - דלקמיה; כמו ששיערו שַמָּאין שהייתה שם התבואה , אם באה לידי מיטב בעת הקציר והבציר , ישלם לו. ורבותינו פירשו (ראה ב"ק ז , א - ב): מיטב שדיהו של מזיק , שצריך לשלם הפסד הניזק מעידית דמזיק: אם ישלם לו מיטב קרקעותיו , ואם ישלם מטלטלין , כל מילי מיטב הוא , דאי לא מיזדבן הכא מזדבן במתא אחריתי; ומכאן למדו (ראה ב"ק ה , א רבנו חננאל) שתשלומי נזק מן העידיות , דילפינן כולהו ניזקין מאילו בגזירה שוה , ד'תחת' , 'נתינה' , 'כסף' , 'ישלם': דכאן כתיב ישלם , וב'בור' - "ישלם" ו"כסף" (שמ' כא , לד) , וילמד בור מזה; וב'שור' - "ישלם" ו"תחת" (שם , לו) , וב'עבד' - "כסף" ו'נתינה' (שם , לב); וכל האחרים שכתוב בהם 'תחת' , 'נתינה' , 'ישלם' , 'כסף' - למידין מאילו. (ה) כי תצא - משמע: מעצמה; ומצאה קוצים - מפרש כיצד יצאה: שמצאה קוצים , ודלקה והלכה עד שבאה לגדיש או לקמה; אע"פ שדלקה , שהדליק בתוך שלו כדי לשרוף קוצי שדיהו כדי לנקות שדהו מהם , והיו קוצים אחרים סמוכין להם , ודלקו זה מזה עד שהגיע לגדיש ודלקוהו. או הקמה או השדה - שחת שבשדה; ורבותינו פירשו (ראה ב"ק ס , א): ליחכה נירו וסיכסכה אבניו. שלם ישלם המבעיר את הבעירה - שהיה לו לשמור האש שלא ילך מתוך שלו , ולתת לב על הנזק שהאש יכול לעשות. ולפיכך פטרה תורה טמון באש (ראה ב"ק ה , ב) , שעל הטמון לא היה לו ליתן לב , כיון שאין רואה אותו. ואינו חייב אלא על הטמון הידוע , שהוא כמו נראה , כגון כלי בית הטמונים בבית , וכלי המחרישה והמוריגין הטמונין בגדיש , כמו שאמרו רבותינו (ראה ב"ק סא , ב). הא לך ארבע אבות נזיקין: 'שור' ו'בור' ו'שן' ו'אש' , ומתולדותיהן ומבניהן ב'מה הצד' אנו למידין מכל מיני נזק שאדם עושה לחבירו , שחייב לשלם. (ו) כי יתן איש אל רעיהו כסף או כלים - והוא הדין לכל דבר המיטלטל וגופו ממון , כדנפקא לן מ'כלל ופרט וכלל' (ראה ב"מ נז , ב). ובשומר חנם מדבר (ראה שם) , ולכך נקט כסף או כלים - שאין דרך לשאול שכר על שמירתם , שאין בהן טורח לשומרן , אלא מניחם למקום המשתמר ונחים שם. אם ימצא הגנב - אותו שגנבם , בין הוא , בין אחר , ישלם שנים - כדרך כל הגנבים שמשלמין כפל. (ז) ואם (בנוסחנו: אם) לא ימצא הגנב - שלא יוכלו לברר מי גנבם , ובעל הפקדון חושד השומר שהוא גנבם. ונקרב בעל הבית - השומר (ראה ב"ק קז , ב) , אל האלהים - הדיינין , ונשבע שלא גנבם , ויפטר. ונקרב - לעשות שבועה קאמר (ראה ב"ק סג , ב) , מדכתיב אם לא שלח; כלומר: אם לא שלח , אז יוכל להיות נקרב לשבועה , אבל אם שלח ידו , אז לא יוכל להיות נקרב לשבועה (ראה שם); כי מאחר ששלח יד בפקדון , לא יפטר בשבועה , דכיון ששלח בו יד הרי הוא באחריות; ואפילו נגנב על ידי אחר , הוא ישלם. אבל אם אמר ונקרב - לדין , היאך אותו קרא דלא שלח: אם לא שלח , יקרב לעשות דין; הא אם שלח , לא יעשה דין? כל שכן שצריך לעשות דין! ולפיכך מתוך הלשון יש להוכיח שעל השבועה הוא מדבר. ורבותינו אמרו (ראה ב"ק סג , ב): כתיב הכא אם לא שלח , וכתיב למטה "שבועת יי' תהיה בין שניהם אם לא שלח" (להלן , י); מה להלן שבועה , אף כאן שבועה. (ח) על כל דבר פשע - רבותינו פירשו (ראה ב"ק סג , ב - סד , א) למה באו כל הפרטות הללו. אשר יאמר כי הוא זה - אחד מאילו שאמר: זה הפקדתי אצלך; והוא פשע ונגנב או אבד , וטען שנגנב , ונשבע; אותו מהשומרין שיטענו כך , אשר ירשיעון הדיינין , שיוודע לדיינין שהוא פשע ונגנב , ישלם שנים לבעל הפקדון. ורבותינו פירשו (ב"ק קו , ב - קז , א): כי הוא זה - שהודה לו במקצת , ואומר לו: זה אני חייב לך , והשאר נגנב או אבד בלא פשיעה; או אומר על השאר: לא היו דברים מעולם! - אז חייב שבועה; אבל כופר הכל - אינו חייב שבועה , דנודע דוודאי הדין עמו , דאם איתא דחייב לו , לא היה יכול להעיז פניו בו לכפור; והכי קאמר: על כל דבר פשע - בין של מִלוה , בין של פקדון , בין בשומר שכר , בין בשומר חנם , בין בשואל , בין בגוזל , בין בחובל בו , בין שכיר לו , שיאמר: כי הוא זה - שיודה במקצת , שייך זה הדין של מעלה (פס' ז) , שיקרב לשבועה; וזהו 'עירוב הפרשיות' (ראה ב"ק קז , א) , שכל הפרשיות נתערבו כאן , בעל כל דבר פשע. ואשר ירשיעון קאי אשומר חנם לבד , שישלם , דאין מי שפוטר עצמו בטענת הגניבה אלא שומר חנם לבד; והכי פירושו: למאן דאמר (ראה שם , א - ב): ארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת , דכי הוא זה בשומר חנם , ושומר שכר - יליף 'נתינה' 'נתינה' משומר חנם , ושואל - מדכתיב "וכי ישאל" (להלן , יג): ו"ו מוסיף על עניין ראשון , ושוכר - דיניה אי כשומר חנם , אי כשומר שכר; ולמאן דאמר (שם) , דלא בעינן הודאה במקצת אלא במלוה , סבר דכשם שישלם שנים לא קאי אלא אשומר חנם , כך כי הוא זה לא קאי אלא אמלוה , ולא אשאר פרשיות; אבל בפקדון אדם מעיז , ולפיכך אפילו כופר הכל צריך לישבע; ובשכיר , נגזל ונחבל - פליגי רבי יודה ורבנן בפרק 'כל הנשבעין' (משנה שבועות ז , א - ג) , דלרבי יודה כי הוא זה קאי אנגזל ואנחבל ואשכיר. (ט) כי יתן איש אל רעהו - בשכר , שנותן לו שכר על שמירתו; ולכך נקט בהמות , שאין דרך לשמרן כי אם בשכר , שיש טורח בשמירה , להוציאן ולהביאן ולהאכילן ולהשקותן. ומת או נשבר או נשבה - אילו אונסין. אין רואה - וגבי גניבה בפרשה ראשונה (ראה שמ' כא , לז) לא שייך למיכתב 'אין רואה' , דאין דרך גנב לגנוב כי אם בסתר. (י) שבועת יי' תהיה - כיון ש"אין רואה" (לעיל , ט); הא , יש רואה - צריך להביאו , כאיסי (ב"מ פג , א) , דסבירא לן כותיה. ואם לא יביא , לא מהימן בשבועה , כיון דמקום רבים היה מעשה , כדאמרינן בבבא מציעא ב'האומנין' (פג , א) [הגה"ה]. ולקח בעליו ולא משלמין - מי שעליו לשלם , הוא נשבע; מכאן לכל הנשבעין שבתורה , שנשבעין ולא משלמין (ראה שבועות מה , א). (יא) ואם גנוב יגנב... ישלם - דכיון שיש לו שכר על שמירתו , היה לו ליזהר בו. (יב) ואם (בנוסחנו: אם) טרוף יטרף - על ידי חיות רעות , יביא עד שנטרפה באונס , ופטור , דגם זה אונס הוא; ולפי הפשט: עד - יביא שתי כרעים או בדל אוזן , כדכתיב "כאשר יציל הרועה שתי כרעים או בדל אוזן" (עמ' ג , יב). (יג) וכי ישאל איש - דכל הנאה שלו (ראה ב"מ צד , ב); חייב , ואפילו נשבר או מת , ואינו פטור אלא על מתה מחמת אותה מלאכה ששאלהּ לצרכה (ראה ב"מ צו , ב); אבל שינה אותה למלאכה אחרת , כגון: להוליכה בהר - והוליכה בבקעה , בבקעה - והוליכה בהר , חייב (ראה משנה ב"מ ו , ג); אבל מתה מחמת מלאכה , היינו טעמא דפטור , דאמר ליה: לאו לאותובי בכילתא שאילתה (ראה ב"מ צו , ב) , דאדעת כן לא שאלהּ , והוא עצמו לא השאילהּ לו , אלא כדי לעשות בה מלאכתו; וכיון דאינה יכולה לעשותה , איגלאי מילתא דלאו 'שואל' הוא עליה , ופטור; ומיהו אם מתה מחמת עצמה חייב , דאיכא למימר: בשעת שאילה הייתה ראוייה לאותה מלאכה , אלא דאנסה מלאך המות (ראה ב"ב ע , ב); וכיון דבתורת שאלה לְקחהּ , הרי הוא 'שואל' עד שיוכיח שאינו 'שואל'. וב'מתה מחמת מלאכה' מוכחא מילתא שאינו שואל. (יד) אם בעליו עמו לא ישלם - לפי הפשט: אם עומדים בעלים על הבהמה , והוא עצמו שומרה , הרי היא בשמירת בעליה והשואל פטור; וכן אמר רב המנונא (ראה ב"מ צה , ב) , ואיתותב. ורבותינו אמרו (שם) , דאפילו היה עמו בשעת משיכת אחרת , פטור. וסברת הדין קשה; ודייקי רבותינו , כמדומה , בהאי דקרא עמו , דמשמע: עם השואל , ולא אמר 'עמה' , דמשמע: עם בהמתו; והסברא: כיון דהבעלים משועבדים עמו בשעת משיכה , מששעבד עצמו , כל שכן ממונו , דומיא דמה שקנה עבד קנה רבו (ראה פסחים פח , ב). ומשואל ילפינן: שמירה בבעלים פטור , בין בשומר חנם , בין בשומר שכר , בין בהשוכר , דהוו או כשומר חנם או כשומר שכר , ד"וכי ישאל" כתיב (לעיל , יג) - ו"ו מוסף על עניין ראשון. וקל וחומר הוא: דשואל , דכל הנאה שלו (ראה ב"מ צד , ב) , פטור בבעלים (ראה ב"מ צה , א) , כל שכן אִינָך! ובפשיעה דבעלים פליגי (ראה שם). ואם (בנוסחנו: אם) שכיר הוא - לפי הפשט: אם הבעל שכיר לשואל , ועל ידי שכרו הוא עמו במלאכתו , לא יפטר השואל בכך , שהרי בשכרו בא , ולעצמו הוא טורח , ואינו משועבד לו. ולפי פירוש רבותינו (ראה ב"מ צו , ב) הכי קאמר: אם שכיר הוא - ששכר הבהמה , בא בשכרו - בא לעשות מלאכתו ממנה. ואינו כדין שואל , שאין כל הנאה שלו; אבל לא פירש דינו , ונחלקו בה רבי מאיר ורבי יודה (ראה ב"מ פ , ב): יש אומר: כשומר חינם , לפי שהשכירות כנגד המלאכה , והשמירה בחנם; ויש מי שאומר: כשומר שכר - שבשביל מלאכתו נותן השכר ומקבל עליו השמירה , ונמצאת המלאכה שכר השמירה - חייב בגניבה ואבידה , ונשבע על שבורה ומתה. ומאילו השבועות שבתורה: שבועת שומרים (ראה ב"ק קז , ב) , והלואה (ראה שבועות מ , א) , ו"כל דבר פשע" (לעיל , ח) , ושבועה הבאה על ידי עד אחד (ראה שבועות מ , א) , ושבועת סוטה (ראה במ' ה , כא) , משום דרגלים לדבר - לימדו רבותינו (ראה משנה שבועות ז , ז - ח) לתקן שאר שבועות , כגון: פוגם שטרו (ראה שבועות מה , א) , ונפרע שלא בפניו , ונפרע מן היתומים , ושבועת אריסין ואפטרופא (ראה שם) , ושבועת אפילו שלא בטענת ודאי (ראה קידושין כח , א) , שהן דמיא דסוטה , דרגלים לדבר , משום דמורו היתירא. ואף גילגול שבועה מסוטה ילפינן (ראה קידושין כז , ב) , והאומר על השטר: אישתבע לי דלא פרעתיך (ראה שבועות מא , א). וכיון שרבו מעיזי פנים שכופרין הכל , עמדו ותקנו 'שבועה היסת' מפני הרמאים (ראה שבועות מ , ב) , ואף הפכו שבועת שכיר וחנוני ונגזל ונחבל (ראה משנה שבועות ז , א) , ואף תיקנו שבועת העדות (ראה שם ד , ג) שצבורין ומונחין ברשות הרבים (ראה שבועות מח , א). שאין להעמיד הדינין על דברי תורה לגמרי , אלא הכל לפי הצורך והשעה , כדאמר רב נחמן על ההוא גברא (ראה ב"ק צו , ב): גזלנא עתיקא הוא , ובעינא למיקנסיה! והכל לפי מה שיראה הדיין להוציא הדין לאמתו של דיין , לפי ראות עיניו , דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות (ע"פ ב"ב קלא , א); והמקום יצילנו מעיוות הדין. (טו) מהר ימהרנה לו לאשה - על כרחו; אלא שיכול להוציאה בגט , מאחר שנתרצת לו. (טז) כמהר - חמשים , כמו שפירשו רבותינו (כתובות י , א) , שיהא זה כמהר הבתולות , ומהר הבתולות כזה (ראה דב' כב , כט); ויש מסמנין (ראה לק"ט שמ' כב , טז): כמהר - כמה דינרין הם? ר' (מאתיים) , חמשים סלעים. (יז) מכשפה לא תחיה - וכן מכשף (ראה סנה' סז , א) , אלא שדבר הכתוב בהווה , שהנשים מצויות אצל מכשפוּת. לא תחיה - משמע שלא יעמידה בדין סנהדרין , אלא כיון שיודע כי היא מכשיפה , כל הקודם לפוגעה זכה. שאם יביאוה לבית דין , תעשה מכשפוּת להנצל , או תעשה שום רעה. וכן הוא אומר גבי הכנענים "לא תחיה כל נשמה" (דב' כ , טז) - ולא שיביאום לבית דין; והכא נמי: מכשפה לא תחיה - ולא שתבא לבית דין. וכן מצינו בשמעון בן שטח (ראה משנה סנה' ו , ד) , שתלה שמונים נשים באשקלון ביום אחד. (יח) כל שוכב עם בהמה - לכך סמך כל שוכב עם בהמה ל"מכשפה" (לעיל , יז): המכשפה תעשה אשתך בהמה תחתיך; כדאמרינן (ראה סנה' סז , ב) מההיא איתתא דהויא חמרא , ורכיב עלה בשוקא , ואתת חבירתא ובטלה המכשפוּת , והוה רכיב איתתא בשוקא. (יט) זובח לאלהים יחרם - גם זה מעניין המכשפים , שדרך המכשף לקטר לשדים ולאלהים אחרים; ולכך: זובח לאלהים יחרם , בלתי ליי' לבדו - ריקם כל העבודות לשם המיוחד (ראה סנה' ס , ב); והאי דכתיב לבדו - לומר , שאם יזבוח לשדים ולאלהים אחרים עמו , כמו הכותיים , דכתיב בהן "את יי' היו יריאים ואלהיהם היו עובדין" (ראה מ"ב יז , לג) - אם יעשה זבח בשותפות , יחרם; לכך נאמר: לבדו. שמעתי משום רבינו עובדיה זצ"ל. ורבותינו דרשוהו לחייב על עבודת פנים אפילו שלא כדרכה , בסנהדרין בפרק 'ארבע מיתות' (ס , ב). (כ) וגר לא תונה - לפי שאינו יודע עינייני הארץ , דבר קל לאנות אותם. כי גרים הייתם - ומן הדין אוהבים זה את זה; וכן מנהג , כמו שאמרו רבותינו (ראה פסחים קיג , ב): שלשה אוהבים זה את זה: הגרים וכו'. ואע"פ שזבח לאלהים אחרים (ראה לעיל , יט) , כיון שנתגייר הכל מחול [הגה"ה]. (כב-כג) אם ענה תענה אותו - כלומר: אם רוצה אתה שתתענה אתה ― ואם ענה מילתא באנפי נפשה הוא ― תענה אותו , ואז תתענה; כיצד? כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו , וחרה אפי - מדה כנגד מידה. ואם ענה - שהוא כמו: אם אתה רוצה להתענות; כמו (ראה ב"מ כט , ב): מי שיש מעות של ירושה ורוצה לאבדם וכו' - ואומר כך כדי להזהירו על כך , וכאן נמי כדי להזהירו; והרי מקראות קצרים כזה. ואיכא למימר: מדקרינן אם ענה תענה אותו , ולא: 'ענה תענה' , כמו "אם שמוע תשמע" (שמ' טו , כו); אם צעוק יצעק. ואף איכא לפרש , דזה כי - כמו 'דילמא' , והכי קאמר: שמא אם הוא ראוי , דאם מצעק אלי שמוע אשמע צעקתו , ואם אינו ראוי , לא אשמע; ומשום הכי כתיב כי - כ'שמא' הוא; ו'דילמא' - אחד מארבע הלשונות (ראה ר"ה ג , א). (כד) כנשה - כמי שנשה ושכח הלואתו זמן ארוך , ועתה דוחק הלוה ואומר לו ללוה: כמה ימים החזקתה בשלי? ודוחק אותו מאד; ונושה - כמו "נשני אלהים" (בר' מא , נא) - לשון שִכחה; ואינו נקרא 'נושה' אלא כשדוחק הלוה , כמו "והנושה בא לקחת" (מ"ב ד , א); "והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך" (דב' כד , יא); "לא נשיתי ולא נשו בי וכולו מקללוני" (ראה יר' טו , י) - כלומר: איני דוחק אותם על שהם חייבים לי , וגם אני איני חייב להם כלום , ולא איחרתי להם מעותם , שקללוני על כך , וכולו מקללני חנם; אלמא , שאינו נקרא 'נושה' אלא בשעה שדוחק. וגם דרך המלוים בריבית , שעושה עצמו כאילו שכח , כדי שיעלה על המלוה ריבית הרבה , ואחר כך דוחק; ואל תהיה לו כנושה - להרבות רבית , ואחר כך תדחק. וזהו שאומר: ולא (בנוסחנו: לא) תשימון עליו נשך - כלומר: גם לא תשימון עליו נשך ללוות לו חמש בשש (ראה ב"ב פג , ב) לזמן קצוב , וגם מודיענו שמשעת שִׂימָה , שמַתְנֶה לו הריבית , עובר ב'לא תשימון' (ראה שמ' כב , כד). ואפקיה בלשון רבים , כי הלוה והמלוה והערב והעדים - כולם עוברים ב'בל תשימון' (ראה ב"מ עה , ב) [הגה"ה]. (כו) כי היא כסותה לבדה - כי זה כמו 'אי': אם היא כסותה לבדו , והוא שמלתו לעורו , אז אני מזהירך ש"תשיבנו לו" (לעיל , כה). אבל גבי "אלמנה ויתום לא תענון" (לעיל , כא) כתוב "שמוע אשמע צעקתו" (לעיל , כב) - הואיל ומן הדין יש לי לשמוע צעקתו; לפיכך לא כתב שם כי חנון אני [הגה"ה]. כי במה ישכב - מאחר שאין לו אלא היא לבדה. כי חנון אני - ואעפ"י שבדין אתה בא עליו , שלקחתו בשביל מעותיך , אני חנון ואיני רוצה שתדחיקנו יותר מדאי , מאחר שאין לו , ועשֵה לו לפנים משורת הדין מטעם כי חנון אני. ובמקום אחר הוא אומר "ושכב בשלמתו וברכך ולך תהיה צדקה" (דב' כד , יג): כאן אמר: אם לא תשיב , תענש , והתם אמר: אם תשיב , "לך תהיה צדקה" (שם); אבל למעלה (פס' כא - כג) , גבי מענה יתום ואלמנה , שהוא שלא כדין , אמר "וחרה אפי". (כז) אלהים לא תקלל - סמך ל'השב העבוט' (לעיל , כד - כו): אולי יעבור המִלוֶה ולא ישוב העבוט , ויקלל הלוה הדיינים שדנו לקחת עבוטו [הגה"ה]. אלהים לא תקלל - דיין ונשיא מיסרין ורודין בני אדם , ולכך דרך לקללם , ולכך מזהיר על קללתם; וכן הוא אומר "גם במדעך מלך אל תקלל" (קה' י , כ); וכן אומר "כי קללת אלהים תלוי" (דב' כא , כג) - כשרואין אדם תלוי , רגילין בני אדם לקלל הדיינין , לכך צוה "לא תלין נבלתו" (שם) [הגה"ה]. בעמך - בעושה מעשה עמך (ראה סנה' פה , א) , כי הוא רודה בך להדריכך בדרך ישרה. ורבותינו דרשו (ראה סנה' סו , א) מבניין אב דידהו ומ"לא תקלל חרש" (וי' יט , יד): אפילו הדיוט , דעל כל ישראל אדם מוזהר על קללתו. (כח) מלאתך - תבואתך , כמו "פן תיקדש המלאה הזרע אשר תזרע" (דב' כב , ט). ודמעך - תירוש ויצהר , שזבים מן היקבים כמו דמעה מן העין. אל (לפנינו: לא) תאחר - שתעשה חלקי מאוחר לשלך; אלא הראשית תתן לי , ואחר כך קח לעצמך , כדכתיב "ראשית בכורי אדמתך" (שמ' כג , יט) , וכן "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה" (במ' טו , כ). וגם בכור בניך תתן לי - ולא מן האחרים. (כט) כן תעשה לשורך לצאנך - לתת לי הבכור. מכל מקום לא תמהר להביאו לפני , אלא שבעת ימים תניחו עם אמו , דבתוך שבעה אינו ראוי לפני מפני שיצא ממקום הטינופת , וכל דבר מיאוס וטומאה נטהר לשבעה; וגם משום שמא נפל הוא.