מאגר הכתר שמות פרק כב עם פירוש רלב"ג ביאור הפרשה

פרק כב
(א-ג) אם במחתרת ימצא הגנב , שהיה משתדל לגנוב , והכהו הבעל הבית או אי זה שיהיה (ראה סנה' עב , ב) , ומת - לא יתחייב הורגו מיתה. ואם זרחה השמש עליו - דמים לו: ראוי שתדע , כי הגנבה תֵעשה על הרוב בלילה , לפי שאז יבטח הגנב שלא יראוהו האנשים , ולזה אמר איוב "ובלילה יהי כנגב" (כד , יד) , ואמר עוד "כי יחדו בקר למו צלמות" (שם , יז) - רוצה לומר , שהרוצחים והגנבים ידאגו מאד בהיות הבקר , עד שהוא אצלם כמו צלמות; ולזה אמרה התורה: אם זרחה השמש עליו. ולפי שלא אמר הכתוב 'אם זרחה השמש דמים לו' , מגיד שהוא ראוי שתהיה הזריחה עליו; כאלו תאמר , שיתחדש שם מה שיפרסם שהוא עושה מה שיעשה שם; כאלו תאמר , שראוהו נכנס לשם , כי אז יירא מעשות שם דבר , לחשבו שכבר יִוָדע שהוא עשה זה , כמו שיירא הגנב מלגנוב כשזרחה השמש , לחשבו שכבר יראוהו האנשים (ראה סנה' עב , א). וראוי שתדע , שלא אמרה התורה שאין דמים לזה הגנב - מפני רצותו לגנוב ממון , כי אין ראוי שישלם נפש תחת ממון; ואמנם ירדה תורה לסוף דעתו , כי הוא נכנס שם לגנוב , והיה דעתו שאם יעמוד עליו הבעל הבית או אחד מביתו - יהרגם , כדי שתִשלַם לו הגנבה; ולזה התירה התורה להרגו לכל מי שימצאהו. ואמנם , כשזרחה השמש עליו - רוצה לומר , שראוהו שם , הנה אז ישָמר מההריגה , לחשבו שכבר יִוָדע מי עשה הדבר הזה , ואז לא יוּתַר להרגו. ומזה המקום יתבאר , שהרודף אחר חברו להרגו - מותר להצילו בנפשו של רודף (ראה משנה סנה' ח , ז; סנה' עב , ב). שלם ישלם מה שגנב , על האופן שיתבאר אחר זה. ואם אין לו דבר שישלֵם הגנבה ממנו , ונמכר בגנבתו על יד בית דין. וזאת המכירה היא לשש שנים , כמו שהתבאר במה שקדם (בה"פ שמ' כא , ב). ואם המצא תמצא ביד הגנב הגנבה , משור עד חמור עד שה חיים - שנים ישלם. ואולם , אם טבחם - יתחייב על השור חמשה , ועל השה ארבעה (ראה שמ' כא , לז); ולזה אמר: חיים. וראוי שתדע , שלא תקָרא 'טביחה' הנחירה והעקור ומה שידמה להם (ראה משנה ב"ק ז , ה) - וזה מבואר בנפשו - אלא אם היתה שחיטתו לכלבים או לרפואה , כי אז הנבול הוא מועיל כמו הטביחה לזה התכלית אשר כוון בה (ראה שם , ב) . והוא מבואר , שדין תשלומי כפל נוהג בכל הדברים המטלטלים שהם ממון , שנאמר "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים" וגו' , "אם ימצא הגנב ישלם שנים" (להלן , ו) - למדנו שדין תשלומי כפל נוהג גם במה שאינו בעל חיים , כשהיה ממון (ראה משנה ב"מ ד , ט). ומזה יתבאר , שמי שגנב עבד כנעני לא ינהג בו דין תשלומי כפל , כי אינו דומה לאלו הפרטים אשר זכרה התורה בענין הגנבה , כי הוא אדם (ראה ב"ק סב , ב). ועוד , שכבר הוקשו עבדים לקרקעות: אמר "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם" (וי' כה , מו; ראה קידושין כב , ב); ולפי שלא ינהג זה הדין בקרקעות , כי אינם מטלטלין , ולא תתכן גם כן בהם הגנבה , כי הקרקעות הם ברשות בעליו איך שיהיה , וכן יִדמה שיהיה הענין בעבד , ואינו דומה בזה הענין למטלטלין; כי האדם ניכר בסגולות רבות ימצאו בו , יוכר ויובדל בהם משאר אישי האדם כלם , מה שאין כן בבעלי חיים האחרים ובשאר המטלטלין; ולזה יֵראה שלא תתכן הגנבה בעבד , כי אינו ראוי לבעלים אם לא בהיותו חי , ואז הוא ניכר . ולא ינהג זה הדין גם כן בגנבת שטרות , לפי שאין גופן ממון (ראה ב"ק סב , ב). והוא מבואר , שתשלומי ארבעה וחמשה אינו נוהג אלא בשור ושה. ו'שור' יקרא אפילו בן יומו , שנאמר "שור או כשב או עז כי יולד" (וי' כב , כז; ראה ב"ק סה , ב); ו'שה' יקרא מן הכשבים ומן העזים , אחד זכר ואחד נקבה , כמו שהתבאר במה שקדם (פירושו לשמ' יג , יג). והוא מבואר , שהוא נקרא 'שה' אפילו אחר שנה , שנאמר "שה תמים זכר בן שנה" (שמ' יב , ה). וראוי שתדע , שהגנבה בעינה חוזרת לבעלים אפילו לאחר יאוש , שנאמר: אם המצא תמצא בידו הגנבה וגו' - רוצה לומר , שהוא משלם הגנבה ההיא בעינה (ראה מש"ת גנבה א , יב) , ויענש לתת עוד כשעור מה שרצה לגנוב מחברו. וזה גם כן מתבאר ממה שהקפידה התורה בנזקי שור ובור שיהיה המת לנִּזק (ראה שמ' כא , לד , לו); וכן ראוי שתשוב הגנבה לבעליה. והוא מבואר , שאם השביחה הגנבה מאליה לפני יאוש - הוא לבעלים; ולאחר יאוש - הוא לגנב , כי כבר קְנָאָהּ ביאוש בעלים (ראה מש"ת גנבה א , יא). ואולם אם השביחה בשהוציא הגנב הוצאה בה , הנה השבח לגנב אפילו לפני יאוש (ראה שם). ואם נשתנית בידו הגנבה - משלם תשלומי כפל כשעת הגנבה , שנאמר: אם המצא תמצא בידו הגנבה וגו' שנים ישלם - רוצה לומר , שישלם שנים כמו הגנבה. ולזה הוא מבואר , שאם גנב טלה ונעשה איל , או כלי והתיכו או שברו - משלם לו שנים כעין שגנב; ולזה ישלם שני טלאים כמו הטלה שגנב (ראה ב"ק סה , ב) , או שני כלים כמו הכלי שגנב (ראה מש"ת גנבה א , טו) . וראוי שתדע , כי הבא במחתרת נהרג מפני חָשבֵנוּ שיהיה רודף להרוג בעל הבית אם יעמוד להציל ממונו; ולזה לא יהיה נהרג אם יתברר לנו שהוא אינו רודף; כמו שראוהו עדים שנכנס שם , כי יירא מעשות דבר לדעתו כי יוָּדע הדבר. וכן אם היה יוצא משם ונמצא במחתרת - יש לו דמים , גנב או לא גנב , כי כבר נתבאר שהוא אינו רודף (ראה סנה' עב , א). וכן אם נתבאר מעניינו באור שלם שאין כונתו להמית , כמו האב שנכנס בבית הבן - יש לו דמים (ראה שם , ב). ואין הבדל בין שנמצא הגנב במחתרת או שנמצא בתוך גגו של אדם או בתוך חצרו או בתוך קרפפו , הנה אם נהרג - אין לו דמים , כי הוא נכנס שם לגנוב , ואם יעמוד אדם לפניו , יהרגנו; ולא אמרה התורה במחתרת אלא בהוה , כי הכונה היא למנוע המכוין להרוג שלא יהרוג (ראה שם). ואין הבדל בין שנמצא שם ביום או בלילה (ראה מש"ת גנבה ט , ז) , כי התורה לא אמרה 'אם זרחה השמש דמים לו' , אבל אמרה: אם זרחה השמש עליו , כמו שזכרנו במה שקדם. וזה מבואר בעצמו , כי ביום ישתדל יותר להרוג הקם עליו , כדי שלא יתפרסם ענינו , כי לא יוכל לברוח שלא יראוהו האנשים. והוא מבואר , שאין הבדל בנמצא במחתרת בין שיהיה איש או אשה , גדול או קטן , שנאמר: אם במחתרת ימצא הגנב - אי זה שיהיה (ראה שם , ט). וראוי היה להיות כן , כדי לשמור שלא יהרֹג; הלא תראה כי השור נסקל לשמירה שלא יהרֹג (ראה שמ' כא , כח - כט) , ואעפ"י שאינו ראוי ליענש מצד עצמו , כי אין לו דעת , שתבא לו מצוה או אזהרה . והנה הבא במחתרת לתוך שדה או גנה או דיר או סהר וכיוצא בהם - יש לו דמים , כי לא עלה בדעתו שימצא שם אדם , ולזה לא היתה כונתו כי אם לגנוב (ראה מש"ת גנבה ט , יב). וראוי שתדע , שאין האשה נמכרת בגנבתה , שנאמר: ונמכר בגנבתו - האיש נמכר בגנבתו ולא האשה (ראה סוטה כג , ב); ולזה תמצא שבארה התורה זה הדין בעבד עברי לבד. ואולם האשה , לא תמצא שיהיה שליט אחר למכרה כי אם אביה בהיותה קטנה , שנאמר "וכי ימכור איש את בתו לאמה" (שמ' כא , ז). וראוי היה להיות כן , כי האשה , אם תמָכר , יהיה לחוש לעבֵרה , מה שאין כן באיש הנמכר; ולזה צותה התורה בבת הנמכרת , שייעדה האדון לו לאשה , או לבנו (ראה שמ' כא , ח - ט). והוא מבואר , שאינו נמכר בגנבתו אם לא היה גדול , כי אינו בן עונשים. והנה הוא נמכר בגנבתו - אבל אינו נמכר בכפלו או בתשלומי ארבעה וחמשה , שנאמר: ונמכר בגנבתו (ראה קידושין יח , א). ואם היה שוה יותר מגנבתו , אינו נמכר , שנאמר: ונמכר בגנבתו - שיהיה כולו נמכר בגנבתו; אבל אם היה שוה פחות מגנבתו , הרי הוא נמכר , כי כבר תוכלל מכירתו בגנבתו , והשאר יהיה חוב עליו עד שתמצא ידו (ראה מש"ת גנבה ג , יד). ולא ימכר על השאר שנית; שאם היה זה כן , לא יהיה רושם במה שאמרה התורה "שש שנים יעבוד" (שמ' כא , ב) , כי אחר זה ישוב להמכר (ראה קידושין יח , א)! והיה ראוי אם כן , שימכר בפעם אחת לזמן ארוך בגנבתו; ואולם רצתה תורה שלא ימכר כי אם לשש שנים בגנבתו , ולא שימכר שנית על השאר . (ד) כי יבער איש שדה או כרם - רוצה לומר , שיאכילהו לבהמתו. ושלח את בהמתו וירעֶהָ בשדה אחר , הנה ישלם מיטב שדהו שהשחית , או מיטב כרמו (ראה ב"ק ו , ב). וזאת ההשחתה כבר תהיה אם באכילה , אם ברגלי הבהמה - כי הוא ישלם לו גם כן מה שתשחית הבהמה ברגליה , כי בזה הגיע לו גם כן נזק. וכבר רמז אל זה הנזק באמרו: ושלח את בעירֹה - רוצה לומר , שכבר עזבם ללכת שם , כאמרו "משלחי רגל השור והחמור" (יש' לב , כ; ראה ב"ק ב , ב). והנה לא יתחייב על אלו הנזקים ובמה שידמה להם כי אם ברשות הנִּזק , שנאמר: ובער בשדה אחר (ראה ב"ק כה , ב); ואולם ברשות הרבים ובמה שידמה לו - פטור על השן והרגל , וכל שכן ברשות המזיק (ראה משנה ב"ק א , ב; ב , ב). וראוי שתדע , כי מה שידמה לשן - דינו כשן , ומה שידמה לרגל - דינו כרגל. והנה מה שידמה לשן הוא כל נזק שיגיע מהבהמה שתתכוין בו להנאתה , כמו שנתחככה בכותל להנאתה והזיקה , או טנפה פירות להנאתה , ומה שידמה לזה ממה שיהיה להנאת הבהמה , ושיהיה דרכה בכך (ראה ב"ק ג , א). ומה שידמה לרגל הוא מה שדרך הבהמה להזיק בו דרך הלוכה , כמו שהזיקה בגופה דרך הלוכה , או במה שמחובר לגופה , כמו מַשּׂואָהּ ופרומביא שבפיה ועגלה המושכת בקרון; כי כמו שדרכה ללכת ולהזיק , כך דרכה להניע הדברים המחוברים לה עמה ולהזיק במה שיפגשו אותו (ראה ב"ק יז , ב). וראוי שתדע , שאם אכלה הבהמה מה שאין דרכה לאכול , על דרך הטרף או על דרך ההשחתה , הנה הוא מתולדות נגיחה או נגיפה , שחייב עליהם ברשות הרבים אם תם - חצי נזק מגופו , ואם מועד - נזק שלם; כמו הכלב שאכל טלאים , וחתול שאכל תרנגלים גדולים (ראה ב"ק טו , ב) , או שאכלה כסות או כלים; כי התורה אמרה: שדה או כרם - שהוא דבר שדרך הבהמה לאכול ממנו (ראה משנה ב"ק ב , ב). וראוי שלא יעלם ממנו , כי אעפ"י שהוא פטור ברשות הרבים מנזקי שן ורגל , הנה אם נהנית הבהמה - משלמת מה שנהנית אעפ"י שאינה משלמת מה שהזיקה , כי אין ראוי שיהנה האדם משל חברו שלא ברצונו ולא ישלם לו (ראה שם). וראוי שתדע , שאם נכנסה הבהמה לרשות הנִּזק באונס , בזולת פשיעת השומר , הנה הבעלים פטורים מלשלם מה שהזיקה , שנאמר: כי יבער איש... ושלח את בעירה - שיהיה הוא המבעיר או המשלח; וזה אמנם יהיה כשלא שְׁמָרה כראוי , כי מטבע הבהמה שתלך לאכול באשר תמצא כשלא ישמרוה הבעלים; ולזה , אם לא שְמָרָה הנה הוא כאלו היה הוא המשלח אותה שם. ובהיות הענין כן , הנה אם באה הבהמה שם באונס , כמו שהוחלקה ונפלה לגנה ואכלה שם , אין הבעלים משלמין מה שהזיקה (ראה ב"ק נח , א) , ואמנם ישלמו מה שנהנית , כמו שבארנו. וכן אם כנס צאנו לדיר ונעל בפניה כראוי , ויצאתה והזיקה , הנה הוא פטור , כי הוא אינו המבעיר או המשלח (ראה משנה ב"ק ו , א). וכן אם שלחה איש אחר והביאה שם - הבעלים פטורים , כי הם אינם המשלחים (ראה שם); וזה ששלח אותה שם משלם מה שהזיקה יותר ממה שנהנית , והבעלים משלמין מה שנהנית. והנה יראה מפשטי הכתובים , שהבהמה תהיה ברשות הנִזק , ותאכל פירות הנִזק שתקחם מרשות הנִזק , ואז יתחייב לשלם מה שהזיקה , שנאמר: ושלח את בעירה ובער בשדה אחר - שתהיה הבהמה אוכלת בשדה אחר ותקח משם מה שתאכל , כי כבר בארה התורה שהוא משלם מה שהזיק בשדה ההוא. ואולם אם אכלה פירות הנִזק והיא ברשות הנִזק , ולקחה אותם מרשות הרבים , הנה זה ספק נסתפק לחכמי התלמוד (ב"ק כ , א). וזה , כי היא אוכלת בשדה אחר , ויתכן שיֵאמר בכמו זה: ובער בשדה אחר; ומצד אחר יֵראה שלא יֵאמר בכמו זה ובער בשדה אחר , כי הבהמה האוכלת אינה אוכלת דבר הוא בשדה אחר; ולזה תהיה הראיה על המוציא מחברו (ראה מש"ת נזקי ממון ג , ד) . ואולם אם לקחה הפירות ברשות הנזק ולא אכלה אותם שם , אבל יצאתה מרשותו ואכלה אותם ברשות הרבים - הנה הוא מבואר שלא יאמר בכמו זה ובער בשדה אחר , שהרי לא אכלה אותם בִּשדה אחר (ראה ב"ק כג , א); ולזה לא ישלם אלא מה שנהנית. וראוי שתדע , שאם הזיקה הבהמה פירות תלושין או כלים והדומה להם - משלמין הבעלים מה שהזיקה הבהמה בשיָשׁוּמוּ הפירות ההם או הכלים ההם כמה הם שוים. ואם הזיקה פירות המחוברים לקרקע , הנה ישומו הפירות ההם בששים בקרקע ההוא; רוצה לומר , שאם אכלה בית סאה , משערים כמה ישוו ששים בית סאה באותה שדה עם כמו אלו הפירות , וכמה הם שוים כשנאכל מהם בית סאה , ומשלם הפחת (ראה ב"ק נח , ב). ולמדנו זה ממה שאמרה התורה: מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם - רוצה לומר , שמה שהיה שדהו או כרמו יותר טוב ממה שהוא עתה ישלם , אעפ"י שלא אכל כל הכרם או כל השדה. ובזה הקל מה למזיק; וזה , שאם היו שמין הפירות ההם לבדם , היה הערך יותר רב ממה שהוא בזה האופן , וזה מבואר בנפשו . והנה זה הדין הוא נבנה על שרשים: מהם , שהמחובר למה שיצמח בו הנה דינו כדין מה שיצמח בו , ולזה היה עוּבּר - ירך אמו , כמו שהתבאר מאמרו "ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה" (שמ' כא , כב) ; ופירות המחוברים לקרקע - כקרקע (ראה ב"ק מז , א). ומהם , כי ששים הוא המספר התכליתיי אשר יהיה בו למתדמי החלקים בטול במינו; ולמדנו זה בענין 'זרוע בשלה' (ראה חולין צח , א) , כמו שיתבאר בגזרת השם במה שיבא (במ' ו , יט) . ומהם , כי בדיני ממונות נשפוט להקל על מי שנוציא הממון ממנו , לפי מה שאפשר. ובהיות הענין כן , וכבר בארה התורה שזאת השומא תהיה על גב שדה , אעפ"י שלא אכלה כולה , הנה נקח זאת השומא בתכלית מה שאפשר מן ההקל , באופן שלא יבטל יחס זה הדבר אל הכלל שנחברהו אליו , וזה יהיה בששים ממנו פחות מעט. ולפי שהמעט ההוא לא ימצא באופן שלא ימצא יותר מעט ממנו , הנה לא נחסר מהם דבר , כי מה שזה דרכו לא יעלה ולא יוריד בזאת השומא כלל , עד שאם נחסר מהם דבר מה , הנה כבר אפשר שיחוסר ממנו יותר מעט מזה. ומזה יתבאר , שאם שברה הבהמה חלק מה מכלי , יתכן שיתוקן , הנה לא ישומו החלק ההוא הנשבר; אבל ישומו הכלי כמה היה שוה קודם הנזק וכמה הוא שוה עתה , כמו הענין בשדה ובכרם. (ה) כי תצא אש לפי הנהוג שימשך יציאתה , ומצאה קוצים שהמשיכו האש והביאוה אל הגדיש או אל הקמה , ונאכל הגדיש או הקמה , או נפסד השדה ונשרף , כמו שלִחֲכָה נירו וסכסכה אבניו (ראה ב"ק ס , א) - שלם ישלם הנזק מי שהבעיר הבערה. והוא מבואר , שאם עברה האש שם באונס , כמו שהביאתה לשם רוח שאינה מצויה (ראה שם) או שעברה נהר שאין דרך האש ההוא לעברה , והזיקה אחר זה , או שהכניס הנִּזק כליו לשם - פטור , כי התורה אמרה: המבעיר את הבערה , והוא לא הבעיר אותה (ראה משנה ב"ק ו , ד). ולזה הוא מבואר , שהמבעיר את הבערה והרחיק משדה חברו באופן שלא היה ראוי לאותה האש שתגיע שם , והגיעה שם והזיקה - פטור (ראה שם). וכן אם שמר אשו ומסרה לבן דעת לשמרה - פטור מנזקיה , כי הוא אינו המבעיר את הבערה; ואם מסרה למי שאינו בן דעת - חייב , אם היה מדרך האש ההיא שתמשך ותזיק (ראה שם). ולזה הוא מבואר , שאם מסר אש בעל שלהבת לחרש שוטה וקטן והזיק , הנה הוא חייב; ואם מסר להם גחלת ולִבּוּהָּ - פטור , לפי שאין דרך הגחלת שתמשך ותזיק , והנה אם כן לא עשתה אשו זה הנזק , אבל עשתה זה הנזק האש שהדליקו אלו שאינם בני דעת (ראה ב"ק נט , ב). והנה המבעיר הוא המתחייב; ולזה , אם הביא אחד האש והביא השני עצים , הנה המביא עצים הוא המבעיר , שנאמר: ומצאה קוצים - לא שימציאום לה . ואם הביא אחד עצים והביא השני האש , הנה המביא האש הוא המבעיר. וכן אם הביא אחד האש והשני עצים , ובא השלישי ולִבָּה כדי להבעיר האש , הנה המְלבה הוא המבעיר והוא לבדו יתחייב בנזקי האש; ואם לִבתו רוח שאינה מצויה - כולן פטורין , כי זאת ההבערה היתה באונס (ראה משנה ב"ק ו , ד). וראוי שתדע , כי האדם יתחייב באשו משום חִצָּיו (ראה ב"ק כב , א); וזה , כי כמו שהמורה חץ יזיק בו מזולת שיגע מה שירה אותו בנזק , כן הענין באש. וכמו שהחץ יתנועע מההנעה אשר הניע אותו מי שירה אותו , אם לא ימנעהו מונע , כן האש ימשך ויתנועע מצד הטבע שחדש בו המדליק אותו במקום הראוי שימשך שם מצד טבעו; ואין לאש התחלה אל שלא יתנועע אחר שהובער , כמו שאין לחֵץ התחלה אל שלא יתנועע אחר שיורוהו. ולפי שאשו הוא משום חצָיו , הנה יתחייב בו בעל האש - אם הזיק באדם - בחמשה דברים , כמו שיתחייב בזה אם חבל בו בחציו (ראה מש"ת נזקי ממון יד , טו); כי אין הבדל בחבלות האדם בין מתכוין לשאין מתכוין , כמו שנתבאר מענין דמי ולדות (ראה שמ' כא , כב). והנה יתחייב על אשו משום ממונו שהזיק , כשלא הבעיר אותה באופן שיתחייב בו משום חצָיו , שנאמר: כי תצא אש , וזה מבואר בעצמו. ולזאת הסבה גם כן סמך הכתוב נזקי אשו לנזקי שן ורגל , ללמד שהוא חייב על אשו משום ממונו. ולזה הוא מבואר , שאם היתה אש בחצרו של אדם ולא שמרהּ כראוי ויצאתה והזיקה - חייב (ראה ב"ק כג , א) . וראוי שתדע , כי האש שיצאה מרשותו של אדם והזיקה , הנה בעל האש פטור על הטמון , שנאמר: ונאכל גדיש או הקמה או השדה , שהם דברים גלויים; ואולם על הטמון - פטור (ראה ב"ק ס , א). ואם הבעיר בתוך של חברו - חייב גם על הטמון שנודע בלי ספק שהוא שם , שהרי לא הבעיר ברשות והרי הוא כאלו הזיקו בידיים; ולא פטרה אותו התורה על הטמון אלא בשהבעיר ברשות (ראה ב"ק סא , ב). ומתקנת חכמים , שאם לא היו שם עדים על הטמון - ישבע ויטול מה שדרך בני אדם להניח במקום ההוא; אבל מה שאין דרך בני אדם להניח בו - אפילו ישבע אינו נוטל (ראה ב"ק סב , א). והמשל , שאם היה ארנקי מלא מעות בגדישו - אפילו נשבע אינו נוטל , אם אין שם עדים , כי אין דרך בני אדם להניח ארנקי בגדיש. וראוי שתדע , כי מה שידמה לאש - דינו כדין האש; כמו אבנו , סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו באופן שרוח מצויה תפילם , ונפלו והזיקו בעת נפלם - הנה דין זה הנֵזק כדין האש בשוה (ראה ב"ק ג , ב) , וכן הענין במה שידמה לזה. ואמנם אחר נפלם יהיה דינם דין הבור , וזה מבואר ממה שקדם (שמ' כא , לג - לד). (התועלות לשמ' כא , לג - כב , ה , בקובץ תועלות לרלב"ג). (חלק רביעי: "כי יתן איש אל רעהו" וגו' עד "וכי יפתה"; שמ' כב , ו - טו). (ו-ח) כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור - רוצה לומר , שיגיעו ביד רעהו באחד מהדרכים אשר ישובו בהם להיות ברשותו , וקבל עליו לשמור אותם (ראה ב"מ צט , א; משנה ב"מ ו , ו). וגֻנב אַחַר זה הדבר שהוא שומר אותו מבית האיש - השומר; אם ימצא הגנב - ישלם שנים לבעלים , לפי שהוא גונב אותו להם , כי זה השומר הוא פטור מגנבה (ראה ב"מ צד , ב). ואם לא ימצא הגנב , והיה זה טוען שנגנב ממנו , לפטרו מן התשלומין - ונקרב בעל הבית שנגנב זה מרשותו אל הדיינין , וישבע ויפטר (ראה משנה ב"מ ז , ח); כי לזאת הסבה יבא לפניהם , כמו שאמר בתמורת זה המקום בפרשה השנית "שבועת יי' תהיה בין שניהם אם לא שלח" וגו' (להלן , י; ראה מכיל' משפטים נזיקין טו). והנה יפטר בזאת השבועה , אם לא שלח ידו במה שנתן בידו חברו קודם שנגנב ממנו; שאם שלח ידו בו באופן שיקנה אותו לעצמו , כאלו תאמר , שהגביהו להשתמש בו להחזיק בו כשלו - הרי הוא חייב באחריותו ושלו נגנב , לא משל בעלים (ראה משנה ב"מ ג , יב). ואם טענו הבעלים שהוא פשע בשמירתו , שלא שמר כראוי לפי מה שהפקיד לו , שיהיה שור או חמור או שה או שלמה ומה שידמה להם , שהם דברים נכרים ויש להם סימנין , על כל אבדה שהיא באופן שאפשר שיאמר בעל האבדה: כי הוא זה - רוצה לומר , שאפשר לו להכיר האבדה ולתת סימניה; והלה טוען שאין האבדה שלו - עד הדיינין יבא דבר שניהם , להכיר אם פשע אם לא פשע , או אם האבדה שלו או אינה שלו. ואפשר שיהיה הרצון בזה: על כל אבדה שיטעון השומר שנאבד ממנו , באי זה אופן שיהיה , אם בשנגנב , כמו שקדם , או בזולת זה האופן; או שהיה מחלקת ביניהם , שזה יאמר: כך וכך היה מה שהפקדתי בידך , והשומר טוען: כי הוא זה ואינו כמו שאתה אומר (ראה מכיל' משפטים נזיקין טו); או יהיה הרצון בזה: על כל אבדה שיטעון השומר - רוצה לומר , שיאמר שנגנב או אבד - אשר יאמר בעל הפקדון , כי מה שאתה אומר שנגנב או אבד הוא זה והוא בידך (ראה שם); הנה מכל אלו הטענות יבא עד הדיינין דבר שניהם , לראות מי הוא הטוען אמת , וישבע בפניהם השומר שהוא כדבריו , ויפטר במה שהודה , אם הודה דבר. והנה מי שירשיעו אותו הדיינין מפני שנשבע על שקר - ישלם שנים לרעהו. רוצה לומר: בזה שטען טענת גנֵבה ואבֵדה ונשבע; שאם באו עדים אחר זה שנשבע על שקר באופן שירשיעוהו הדיינין ולא ירשיע הוא עצמו , הנה הוא משלם שנים , כי הוא כמו גנב בזה (ראה משנה ב"ק ט , ח). ואין ספק שלא יהיה זה הדין כי אם אחר שנשבע; וזה , כי במה שטען שנגנב או אבד קודם שנשבע לא הועיל להפטר מתשלומי הפקדון , וענין תשלומי כפל הוא לחייבו מדה כנגד מדה. וכן אם נשבע והודה אחר זה - אינו משלם תשלומי כפל , כי אין המרשיעים אותו הדיינין , אבל הוא מרשיע עצמו (ראה שם). והוא מבואר , שדין זה הענין שוה , היה הפקדון כסף או כלים או שור או חמור או שה ומה שידמה להם (ראה ב"מ נז , ב) , כי כבר נתבאר זה בבאור בזאת הפרשה; ולא אמר הכתוב כסף או כלים אלא שדבר בהווה. (ט-י) כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה , באופן שיהיה ביד רעהו ויקבל עליו לשמור , ומת הבעל חיים ההוא , או נשבר - ששברתו חיה רעה , או נשבה - ששבוהו לסטים; הנה , אם אין רואה שיבוא ויעיד בזה (ראה מכיל משפטים נזיקין טז) , שבועת יי' תהיה בין שניהם בפני בית דין , כמו הענין בשבועה אשר בפרשה הקודמת (לעיל , ז); וישבע השומר שכן הוא ויפטר , אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ― שאם שלח ידו בה , שלו מת או נשבר , וחייב לשלם ― ולקח בעליו השבועה ממנו , ויפטר השומר מלשלם ההפסד שהגיע בסבת המיתה והשבירה (ראה ב"ק קו , א). או יהיה הרצון באמרו ולקח בעליו - שיקח הנבלה או השבורה , ויפטר השומר מלשלם אפילו פחת נבלה , כי לא היה לו רשות להטפל בה; וכן פירשו במכילתא (מכיל' משפטים נזיקין טז). (יא) ואם גנב יגנב מעמו - ישלם לבעליו , כי אונס הגנבה איננו גדול כאונס המתה והשבורה והשבויה; ולזה יתחייב על הגנבה ולא יתחייב על המיתה והשבירה והשבי. (יב) ואם טרף יטרף - שטרפתו חיה רעה , יביא אל הבעלים עד שיעיד בפני בית דין שהענין כן הוא , ויפטר מלשלם הטרפה - רוצה לומר: ההזק שהגיע בסבת הטרפה (ראה ב"ק י , ב - יא , א). ויתכן שירצה בזה , כי גם הנזק שהגיע בטרפה אחר שנטרפה לא ישלם , כי לא היה לו רשות להטפל בה. (יג) וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת , אפילו באונס , הנה אם לא היה בעליו עמו במלאכתו בשעת שאלה - שלם ישלם , אעפ"י שאלו האונסים הם אונסים גדולים (ראה משנה ב"מ ז , ח). (יד) ואם בעליו עמו בשעת שאלה - לא ישלם דבר , כי מפני שבעליו היה תחת ידו בשעת שאלה , הנה לא יתכן שישתעבד זה לו אז בשמירת הבהמה; כי לא יהיה האדם עבד ואדון יחד לאיש אחד. ועוד , כי האדם , כשהיה עושה מלאכת אחר , ייטב בעיניו לההנות בעל המלאכה , כדי שיתן לו שכר המלאכות אשר לו; ולזה לא יחוש אז אם יקח בהמתו או כליו , אעפ"י שלא יקבל עליו שמירתו. הנה אם הוא שכיר לבעלים , בא בענין זאת השאלה בעבור שכרו. ואם איננו שכיר , הכל הולך אל מקום אחד (ע"פ קה' ג , כ) , כי האדם יעשה חסד לחברו לתקוַת גמול; ולזה הוא מבואר , שאם היה בעליו עמו , הוא פטור מלשלם (ראה משנה ב"מ ח , א). למדנו מזה , כי בכאן לשומרים שלשה דינין מתחלפים: האחד הוא פטור מגנבה ואבדה וחייב בפשיעה , והשני חייב בגנבה ופטור בשבורה ומתה , והשלישי חייב בכל האונסין. והנה השלישי הוא שואל , כמו שביאר הכתוב; והשנים הראשונים הם שומרים. והוא מבואר , שאין חִלוף דיניהם מפני חִלוף מה שישמרו אותו , כי כל אחד מהם יהיה בשמירת הבהמה , כמו שבאר הכתוב (לעיל , ח - ט); ולזה הוא מבואר , שהתחלפות דיניהם הוא מפני התחלפותם בענין השמירה. והוא מבואר , שאשר ישמור בשכר הוא יותר משועבד לשמור מאשר ישמור בחנם. ולזה תהיה הפרשה הראשונה בשומר חנם , ומפני זה אמר בה "כסף או כלים" (לעיל , ו) , כי לא תמצא שיבקשו האנשים שכר בשמירת הכסף והכלים. והפרשה השנייה היא בשומר שכר , ולזה אמר בה "חמור או שור או שה וכל בהמה" (לעיל , ט) , כי על הרוב לא תמצא שיקבלו האנשים לשמור הבהמה אם לא בשכר. והנה הענין הולך בהדרגה: שומר חנם , שכל ההנאה היא לבעלים - פטור מכל אונס; ושואל , שכל ההנאה היא שלו - חייב בכל אונס; ושומר שכר , שההנאה היא לשניהם , הוא חייב באונסין קטנים כמו גנבה ואבדה , ופטור באונסין גדולים. ומזה יתבאר שכן הענין בשוכר , כי ההנאה היא גם כן לשניהם , וענינו גם כן הוא ממוצע בין שומר חנם ובין השואל (ראה משנה ב"מ ז , ח; ירוש' שבועות ח , א [לח , ב]) . וראוי שתדע , כי כל אחד מהשומרין יפטר מכל דבר , אם היה בעליו עמו בשעה שהגיע לידו הפקדון; כי התורה בארה זה הענין בשואל , וכל שכן בשאר השומרים (ראה ירוש' שם [לח , ג]; ב"מ צה , א). וכבר יתבאר לך מדברינו , כי כשהיה בעליו עמו - פטור גם על הפשיעה , כי לא נשתעבד בשמירתו כלל; ולזה אמר: אם בעליו עמו - לא ישלם , ולא התנה בזה שום תנאי , ולזה הוא מבואר שהוא פטור גם על הפשיעה (ראה ב"מ צה , א) . וראוי שתדע , שדין השומרים הנזכר בכאן אינו נוהג בהקדש ולא בשל נכרי , שנאמר "כי יתן איש אל רעהו" (לעיל , ו , ט) , "וכי ישאל איש מעם רעהו" (לעיל , יג); ואינו נוהג בקרקעות ולא בעבדים ולא בשטרות , מהטעם בעינו שנתבאר זה בדיני הגנבה (ראה משנה ב"מ ד , ט; ב"מ נז , ב). ולא יתחייבו עד שיגיע לידם , שנאמר "כי יתן איש אל רעהו" (לעיל , ו , ט) - שיגיע לידו; ובשואל אמר "וכי ישאל איש מעם רעהו" (לעיל , יג) - שיהיה שאול מעם רעהו , לא מה שהוא עדיין עם רעהו (ראה ב"מ צט , א; מכיל' משפטים נזיקין טז). ולא יתחייבו שומר חנם ושומר שכר עד שיקבלו לשמור , שנאמר "לשמור" (לעיל , ו , ט; ראה מכיל' שם; ב"מ פא , ב). והנה שומר חנם שפשע , ולא שמר כראוי לדבר ההוא הנשמר , הנה הוא חייב , שנאמר "על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה" (לעיל , ח) - רוצה לומר: שיהיה פושע ביחס שמירת השור או החמור או השה או השלמה (ראה ב"ק קז , ב). ושומר חנם ושומר שכר ששלחו יד בפקדון , נתחייבו בכל האונסין , והרי הדבר עומד באחריותם , שנאמר "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" (לעיל , י) - מגיד שאם שלח ידו במלאכתו , לא יפטר מהתשלומין מפני אלו האונסין. וסבת זה , כי כבר שב הדבר ההוא להיות להם , ונתחייבו לשלם כמוהו לבעלים מעת ששלחו בו יד (ראה משנה ב"מ ג , יב). והוא מבואר , שהדיינין שיבאו לפניהם על דבר אלו הטענות הם יותר מאחד , שנאמר "אשר ירשיעון אלהים" (לעיל , ח); ואי אפשר שיהיו שנים , כי לא יהיה שם מכריע ביניהם אם תפול מחלקת ביניהם , ולא יִשְלם שיגמר הדין על פיהם , ולזה יחוייב לכל הפחות שיהיו שלשה (ראה סנה' ג , ב). וכבר יתבאר מזה המקום , שמודה מקצת הטענה ישבע , שנאמר "על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה" (לעיל , ח) - רוצה לומר , שאם תהיה טענתם בשור וחמור או שה או שלמה שנתן בידו , או בכל אבדה שמצא , שיאמר השומר: "כי הוא זה" ואינו כמו שאתה טוען - "עד האלהים יבא דבר שניהם" (שם) , לאמת זה הענין בשבועה. והנה השומר ישבע ולא ישלם , כמו הענין בשבועת השומרים , שהיא על השומר , לפי מה שנתבאר מדברי התורה (לעיל , ז , י) ומהענין בעצמו. וכבר יתבאר שזה הענין הוא הודאה במקצת הטענה , מפני מה שאמר "אשר יאמר כי הוא זה" (שם) , ולא אמר 'אשר יאמר כי הוא אינו'; והנה , אם טענו חטים והודה לו בשעורים (ראה משנה שבועות ו , ג) , הנה הוא אומר לו: 'כי הוא אינו' , לא "כי הוא זה". ובכלל , הנה אמרוֹ "כי הוא זה" מורה שהטענה וההודאה הם בדבר אחד; וזה מבואר למי שיבין במלאכת ההגיון; וכבר בארו זה במכילתא בזה האופן (מכיל' משפטים נזיקין טו). והוא מבואר , שאין ראוי שנלמד זה הדין במי שאינו מודה מקצת ממודה מקצת , כי המודה מקצת הוא יותר ראוי בזה הדין , כי כבר הודה בהודאתו זה על אמות טענת הטוען באופן - מה; ולזה ראוי שנביאהו לידי שבועה מפני זאת הטענה. ואין הענין כן בטענה שלא הודה הנתבע ממנה דבר , כי אין שם דבר יורה על אמתת טענתו , ולזה אין ראוי שיתחייב הנתבע שבועה על כמו זאת הטענה . והנה חכמים תקנו שהמוצא מציאה לא ישבע , מפני תקון העולם (ראה משנה גיטין ה , ג). ולפי שאמרה התורה "כסף או כלים" (לעיל , ו) , והכסף הקטן הנזכר בתורה הוא הגֵרה , שהוא אחד מעשרים בשקל (ראה שמ' ל , יג; מש"ת שקלים א , ב - ג) , והיה זה השם נופל על רבוי המעות , כאמרו "כסף ישיב לבעליו" (שמ' כא , לד) , הנה יחוייב שתהיה הכפירה בשתי כסף לכל הפחות (ראה שבועות לט , ב) , או בכלי; וההודאה תהיה בדבר , יתכן שיקָרא חלק מהטענה , והוא פרוטה או יותר (ראה משנה שבועות ו , א) , או כלי אחד או יותר כשהיתה הטענה בכלים (ראה שבועות מ , ב) . והוא מבואר , שאינו מודה מקצת , אם לא הודה לו במקצת הכמות שטען; וזה יחייב שיהיה הטוען טוען דבר מוגבל במדה או במשקל או במניין (ראה משנה שבועות ו , ו) , שאם לא היה מוגבל , לא היה לזאת הטענה קצת שתהיה בו ההודאה. ולזה יתבאר , שאם טען דבר שבמדה , והודה לו במניין או במשקל - שהוא פטור מהשבועה , כי הם מינים מתחלפים מהכמה , לא יפול ביניהם היחס בעצמותם; כאלו תאמר , שטען לו מדה מלאה מעות , והודה לו בחמשים זוז (ראה מש"ת טוען ד , א). ומזה המקום יתבאר , שהמודה בקנס הוא פטור , שנאמר "אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו" (לעיל , ח) , ואולם אם היה מרשיע עצמו - פטור מהקנס; כאלו תאמר , שיודה בפני בית דין שנשבע על שקר , כי אז יפטר מן הכפל (ראה ב"ק סד , ב) . וכבר נשפוט שהענין הוא כן בשאר הקנסות (ראה משנה כתובות ג , ט); וזה שהוא מבואר , שאין ראוי שיקנס מי שהודה מעצמו באופן שיקנס מי שלא רצה להודות והוצרך להתברר שִקרוּת שבועתו מפי עדים בפני בית דין . וראוי שתדע , כי מה שנאמר בשומר שכר "ומת או נשבר או נשבה" (לעיל , ט) , הוא כשהיה זה באונס גדול , שאינו יכול להציל. ראיה לדבר זה , שהרי הוא חייב על הגנבה , אעפ"י שהיא אונס; ולזה הוא מבואר , שלא יפטר מהמתה או השבורה או השבויה אלא מפני שהוא אונס יותר גדול מאונס הגנבה. והנה הרצון במתה - שתמות כדרכה , שאין לך אונס גדול מזה; והשבורה - שנשברה על ידי חיה רעה שאינו יכול להציל ממנה; והשבויה - שנשבית על ידי לסטים , שאין לו כח בשום פנים לעמוד בפניהם; וכן הענין בשאר האונסין הגדולים הדומים לאלו (ראה משנה ב"ב ז , ט). וראוי שתדע , כי מה שאמר "אין רואה שבועת יי' תהיה בין שניהם" (לעיל , ט - י) - אין הרצון בו , שאם לא ראו עדים זה הענין , ישבע ויפטר; כי לא יפול ספק בזה , שאם יביא עדים - יפטר; ולזה הוא מבואר , שלא הוצרכה התורה לומר "אין רואה" אם היתה כונתה זאת הכונה . אבל הרצון בזה , שאם לא היה מדרך המקום ההוא שיהיה שם רואה , אזי פטר בשבועה; ואם היה מדרך המקום ההוא שיהיה שם רואה , אז לא יפטר בשבועה , אלא או יביא ראיה או ישלם (ראה ב"מ פג , א). וכן מה שפטרה התורה שומר שכר מהטרפה (ראה לעיל , יב) , הוא כשנטרפה באונס גדול; וזה יתבאר בביאור בעינו אשר בארנו זה בשבורה ושבויה ומתה. וראוי שתדע , שאם פשע בשמירתו , כמו שהביא הבהמה למקום גדוד חיה ולסטים או מה שידמה לזה , הנה הוא חייב לשלם (ראה משנה ב"מ ז , ט) , כמו הענין בשומר חנם שחייב בפשיעה. והנה מה שאמר בטרפה "יביאהו עד" (לעיל , יב) - אין הרצון בו שלא יפטר אלא בעדים , כי הטרפה דינה דין המיתה והשבי והשבירה; אבל הרצון בו , שיביא עדים , אם היה בְּמקום אשר מדרכו שיהיה שם רואה; או ישבע , כשלא היה הענין על זה התאר ; וזה , שאין שם סבה תחייב שיהיה זה ההבדל בין הטרפה ושאר האונסין הגדולים. וראוי שתדע , שה"עד" הנאמר בכאן הוא שני עדים; וזה יתבאר מצד הוראת הגדר , כי ההעדה יחוייב שתהיה בבית דין , כי בזולת זה לא יהיה כי אם ספור. וראוי שיהיה משני עדים , כי בזולת זה לא יגמר הדין על פיהם , ולא תהיה בזה העדות העדה שיהיה בה פטור מלשלם , כי התורה אמרה "על פי שנים עדים יקום דבר" (צירוף של דב' יז , ו ודב' יט , טו). וראוי שתדע , כי השואל ששאל בהמה או כלי למלאכה מה , ומחמת המלאכה ההיא שהיה לו רשות עליה מאת הבעלים מתה הבהמה או נשבר הכלי בשעת מלאכה , הנה הוא פטור , כי על זה הרשוהו הבעלים (ראה ב"מ צו , ב); ואולם אם בא ההפסד שלא בשעת מלאכה (ראה מש"ת שאלה א , א) , או שלא מחמת המלאכה שהרשוהו עליה באופן שהרשוהו עליה , הנה השואל חייב (ראה ב"מ צז , א). והוא חייב בכל האונסין כמו שנתבאר בתורה (ראה לעיל , יג; ראה משנה ב"מ ז , ח). וראוי שתדע , שהשומרים לא יתחייבו בדבר אם לא היו בני דעת; וזה מבואר מהשרשים הכוללים (רלב"ג הקדמה לבר' , באור המלות , המקום הרביעי). ואולם הבעלים , אעפ"י שלא היו בני דעת , יתחייבו השומרים להם כל אחד בדינו; ולא נאמר "כי יתן איש" (לעיל , ו , ט) אלא בהוה , וזה מבואר בנפשו (ראה מש"ת טוען ה , ט) . (התועלות לשמ' כב , ו - יד , בקובץ תועלות לרלב"ג). (חלק חמישי: "וכי יפתה איש" וגו' עד "וגר לא תונה"; כב , טו - כ). (טו-טז) וכי יפתה איש בתולה , אשר לא אורשה קודם זה הפתוי , ושכב עמה , הנה יִקָּשֵר עמה בקשר האישות ותהיה לו לאשה תחת אשר פתה אותה; וזהו מה שענשה אותו התורה על זה. ואם לא ירצה אביה לתתה לו לאשה , הנה ישקל כסף כמוהר הבתולות - שנתבאר בפרשת 'כי תצא למלחמה' בענין האונס שהוא חמשים כסף (ראה דב' כב , כח - כט; כתובות לח , א - ב). וראוי שתדע , כי אמרוֹ אשר לא אורשה לא בא להוציא את הארוסה בעת הפתוי , כי כבר נתבאר בתורה משפט הארוסה שזנתה , שהוא בסקילה (דב' כב , כג - כד); ואמנם בא להוציא מי שנתארסה ונתגרשה. והוא מבואר , שלא הוציא אותה מזה הדין לפטור המפתה אותה , אבל הוציא אותה מענין היות הקנס לאביה; רצוני , שאם לא אורסה , יהיה הקנס לאביה , כמו שנבאר , ואם אורסה ונתגרשה , יהיה הקנס לעצמה (ראה משנה כתובות ג , ג). וראוי שתדע , שלא יתחייב המפתה בזה הקנס אם לא בא עליה כדרכה (ראה מש"ת נערה בתולה א , ח) , שנאמר: וכי יפתה איש בתולה וגו' - שיפתה אותה וישכב עמה באופן אשר היא בו בתולה; ולזה אמר: כמוהר הבתולות , כי הוא אִבד אותה המוהר ההוא , מפני שהשיב אותה בעולה. וראוי שתדע , שזה הדין ינהג במי שהיא ברשות אביה , כמו קטנה ונערה , שנאמר: ואם (בנוסחנו: אם) מאן ימאן אביה; ואולם הבוגרת כבר יצאת מרשות אביה , כמו שיתבאר בפרשת 'ראשי המטות' (ראה פירושו לבמ' ל , ד) , ולזה אין לה קנס (ראה משנה כתובות ג , ח); כי ענין הקנס הזה הוא חדוש , ולא ינהג אלא בנושא אשר זכרה אותו התורה. וראוי שתדע , שאעפ"י שאינה ראויה לו לאשה - כגון חייבי 'כרתות' וחייבי 'לאוין' שאין בהם מיתת בית דין ולא התרו בו למלקות - ישלם קנס (ראה שם; כתובות לב , ב); וזה , כי אמרו מהר ימהרנה לו לאשה אינו תנאי להקל עליו , אבל הוא להחמיר עליו ולענשו בזה האופן , ואין מן הראוי שכאשר לא יתכן שיענש בזה האופן יהיה פטור מהקנס . . והוא מבואר , שזה הקנס הוא לאביה , כשהיה לה אב (ראה משנה כתובות ד , א) , שנאמר: ואם מאן ימאן אביה לתתה לו , וכיון שהיא ברשותו לתתה למי שירצה , ראוי שיהיה זה הקנס שלו; ועוד , שכבר בארה התורה זה באונס , שנאמר "ונתן... לאבי הנערה חמשים כסף" (דב' כב , כט). וראוי שתדע , כי אמרוֹ מהר ימהרנה לו לאשה איננו מחייב שתהיה לו לאשה אם לא רצתה , כי לא בא הצווי לה; ולזה הוא מבואר , שאם לא רצתה היא להיות לו לאשה , נותן המפתה קנס לאביה. וכל שכן אם לא רצה הוא; וזה , כי אעפ"י שהוא רצה לנושאה , הוא מחוייב לשלם קנס אם לא רצתה היא - כל שכן כשלא רצה לכנסה , שיחוייב לשלם קנס (ראה כתובות לט , ב). וראוי שתדע כי המפתה ישלם , זולת הקנס , הבשת והפגם (ראה משנה כתובות ג , ד). וזה יתבאר ממה שאומר , והוא , שכבר נתבאר חיוב האדם בחמשה דברים במה שהזיק ברעהו (ראה משנה ב"ק ח , א) , והוא מבואר שהאונס מביא צער באנוסה , ואין הענין כן במפותה; ואם היו החמשים כסף עונש זה הענין בכללו , היה עונש האונס בבשת ופגם יותר קל מעונש המפתה. וזה , כי המפתה ישלם חמשים כסף על הבשת והפגם , והאונס יפטר בחמשים כסף מהבשת והפגם והצער! ולזה הוא מבואר , שאין אלו החמשים כסף דמי הבשת והפגם , אבל הם קנס , והוא משלם אותם מפני שנהנה בזה; ולזה אמר באונס "ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה" (דב' כב , כט) - רוצה לומר , שכבר יתן זה בעבור ששכב עמה ונהנה בשכיבתו זאת (ראה כתובות מ , ב). (יז) מכשפה לא תחיה - רוצה לומר , העושָׂה מעשה מפעולות הכשוף. ואולם מה שהוא נעשה על דרך אחיזת העינים אין בו חיוב מיתה , כי אין זה נכנס תחת גדר הכשוף (ראה משנה סנה' ז , יא). וכבר יתבאר במה שיבא , שדין המכשף הוא בסקילה (? ראה סנה' סז , א); ואמר בזה המקום: מכשפה לא תחיה - להורות שאם לא המיתוה בית דין הם עוברים על 'לא תעשה' (ראה מש"ת סנה' יד , ג). והנה זכר בזה הפועל האשה , לפי שהנשים דעתן קלה , ולזה תמָצאנה בהן פעולות הכשוף יותר ממה שימָצאו באנשים (ראה סנה' סז , א). והנה זכר דין המכשפה אחר דין המפתה (ראה לעיל , טו) , כי הם יעשו פעולות על צד הכשוף להביא הבתולה אל שתתרצה למפתה. (יח) כל שוכב עם בהמה מות יומת - הנה הוצרך להזכיר זה בזה המקום , כי מפני מה שנזכר מההבדל בין נזקי אדם לנזקי בהמה אולי יחשוב חושב , בראותו כי המפתה הבתולה יפטר בממון , שהשוכב עם בהמה יהיה פטור , כי לא הזיק דבר לבעל הבהמה; ולזה הוצרכה התורה לבאר שהוא חייב מיתה , וזאת המיתה היא סקילה , כמו שיתבאר במה שיבא (ראה פירושו לוי' כ , טו - טז). ואין הבדל בשכיבת הבהמה בין כדרכה בין שלא כדרכה , שהכל נקרא 'שכיבה' , כמו שיתבאר במה שיבא בגזרת השם (ראה פירושו לוי' יח , ו , כג) ; בין גדולה , בין קטנה; וזה , כי בהוָלד הבהמה היא ראויה לביאה , בין שהיתה נרבעת או רובעת , כמו שיתבאר בענין העריות (שם , ופירושו לוי' כ , טו - טז). ועוד סבה שנית לסמיכות זה המאמר לפתוי הבתולה ומה שיביא אליו , כמו הכשוף - וזה , כי מי שימשך לפועל המשגל בזה האופן , יקרה לו , כשלא ימצא אשה , שישכב עם בהמה. (יט) זובח לאלהים אחרים יחרם - אעפ"י שאין זה דרך עבודתם , יחרם ויומת. וכבר נתבאר בפרשת 'שופטים ושוטרים' שזאת המיתה היא סקילה (ראה דב' יז , ב - ה). והנה לא תעשה זאת העבודה כי אם ליי' לבדו. ולמדנו מזה , שכן הענין בשאר העבודות הנעשות לשם יתעלה , שאם עשה אחת מהן לעבודה זרה - הוא נסקל , אעפ"י שאין דרך עבודתה בכך; כאלו תאמר: אם נסך או קטר לעבודה זרה (ראה משנה סנה' ז , ו). ואולם בארה התורה זה בזביחה , שאינה ראויה בזה הדין כמו הקטור והנסוך; וזה , כי הזביחה אינה מיוחדת לשם יתעלה כיחוד הקטור והנסוך לו. ולזה תמצא , שזביחת הקדשים אין מתנאיה שתעשה על יד כהן , כמו שיתבאר בפרשת 'ויקרא' (ראה וי' א , ה; משנה זבחים ג , א); ואולם הקטור והנסוך לא יותר העשותם כי אם על יד כהן (ראה זבחים לב , א) . וכבר יתבאר מזה , שאם עבד עבודה זרה דרך עבודתה , שהוא חייב מיתה (ראה סנה' ס , ב). והנה בא זה המאמר בזה המקום , לפי שהאנשים , כאשר תרבה בהם תאות המשגל , יקחו להם מבנות הגוים לשכב עמם , ויהיה זה סבה שיפותו לעבוד עבודה זרה , כמו שאמר "כי יסיר את בנך מאחרי" (דב' ז , ד). ועוד , כי כבר ימשך מזה הפועל המגונה שיפותו לעשות תמונות , יזבחו לפניהם או יקטרו לפניהם , ויחשבו שיהיו בזה הפועל נעזרים בהשגת בעילת האשה אשר יחשקו בה , כמו שנתפרסם משגעונות האומות הקדומות בזה הענין. (התועלות לשמ' כב , טו - יט , בקובץ תועלות לרלב"ג). (חלק ששי: "וגר לא תונה" וגו' עד "לא תשא שמע שוא"; כב , כ - שמ' כג , א). (כ) אמר: וגר צדק לא תונה - בדברים , ולא תלחצנו - בממון (ראה מכיל' משפטים נזיקין יח) , להונות אותו במקח וממכר מפני חולשתו , כי אין בשער עזרתו (ע"פ איוב לא , כא); כי אתם הייתם גרים בארץ מצרים , וידעתם צער הגר כאשר יצרו לו וילחצוהו. או ירצה בזה , שאם תבזוהו מפני שהוא גר , הוא יכול להשיב לכם: כי גרים הייתם בארץ מצרים; וכן פירשו זה במכילתא (מכיל' משפטים נזיקין יח). והנה אונאת דברים הוא כמו שיקראוהו 'גר' , או שיאמרו לו: זכור מעשיך הראשונים , ושאר מה שידמה לזה (ראה שם). ואולם דיני אונאת הממון במקח וממכר יתבארו בגזרת השם בפרשת 'בהר סיני' (ראה וי' כה , יד - יז). (כא) כל אלמנה ויתום לא תענון - אפילו בדברים , או לגרום להם הפסד בממונם; ואעפ"י שהיתה האלמנה עשירה ביותר , או שהיה היתום עשיר ביותר , הנה הוזהרנו מלענות אותם (ראה מש"ת דעות ו , י). (כב) אם ענה תענה אותו - רוצה לומר , שתהיה תכונתך פחותה , שתהיה רגיל לענותו (ראה מכיל' משפטים נזיקין יח); הנה אם צעוק יצעק אלי - רוצה לומר , שירגיל לצעוק באופן שתבא הצעקה אלי , שמוע אשמע צעקתו - רוצה לומר: צעקת היתום , והוא הדין לאלמנה. ואמנם לקחה התורה היתום בזה הענין , כי האיש הוא יותר ראוי שתשָּׁמע צעקתו מצעקת האשה , לחולשת דעתה בטבע. (כג) והנה אקום נקמתם וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב - לשלם מדה כנגד מדה , באופן שתהיינה נשיכם אלמנות ובניכם יתומים. ורבותינו פירשו במכילתא (מכיל' משפטים נזיקין יח) , שזה הענין הוא קללה שנית; והוא , שכבר ישים נשיהם במדרגת אלמנות , שתהיינה צרורות אלמנות חיות (ע"פ ש"ב כ , ג); כאלו תאמר , שילכו בעליהן למדינת הים , ולא נודע אם מתו; ויהיו הבנים יתומים , שלא יניחום בית דין לירד בנכסי אביהם , כי לא נודע אם מתו. והנה הבנים נקראו 'יתומים' כל עת שתתמיד הסבה אשר בעבורה באה זאת האזהרה , והוא הזמן אשר יצטרכו בו לאדם גדול להטפל בעניניהם ולהנהיגם; ואמנם אחר זה אין דינם דין היתומים (ראה מש"ת דעות ו , י). וראוי שתדע , כי לא יקרא 'ענוי' מה שתכליתו לטוב , אבל הוא ראוי שיקרא 'הטבה' ו'חנינה' , כי הפעולות יקראו בשם תכליתם. ולזה , אם ענה אותם אדם ליסרם באופן ראוי , או ללמדם תורה או אומנות , ואמר להם בזה האופן דברים מכאיבים לבם או שהכה אותם , אין זה עובר ב'לא תעשה' (ראה שם). (כד) אם כסף תלוה את עמי , את העני שהוא עמך - במקומך , שאתה חייב להלוותו , כמו שאמרה התורה "העבט תעביטנו" (דב' טו , ח; ראה מכיל' משפטים כספא יט) , לא תהיה לו כנושה - לנגש אותו באכזריות. והנה לא צותה התורה שיפטר לו חובו , אם לא ירצה לפרוע , אבל באה זאת האזהרה שלא לנגשו ולצערו , באופן שלא יגיע תועלת למלוה ויגיע צער ללווה; כאלו תאמר , שישאל לו חובו בבית דין , והוא יודע שאין לו לשלם , ולא עשה זה אלא לצערו או לביישו , כדי שיתפרסם עניוֹ בפני רבים. לא תשימון עליו נשך - זאת היא אזהרה למלוה , וכן היא אזהרה לכל מי שתִשלַם זאת ההשמה על ידו , כמו הסופר והעדים , כי הם משימים עליו נשך במה שכתבו והעידו בו , עד שכבר יגבה בזה המלוה זה החוב. וכן יעבור הערב על זאת האזהרה , כי הוא כמו משים עליו נשך; שאם לא היה ערב לו , לא הלוה לו המלוה מעותיו (ראה משנה ב"מ ה , יא). (כה-כו) אם תמשכן חברך בבית דין לגבות חובך , ותקח שמלתו אשר יתכסה בה ביום , הנה תתחייב להשיב לו הכסות ההוא באופן שיהיה בידו בכל יום עד שיבא השמש , כי היא כסותה לבדה ואין לו זולתה שיתכסה בה , היא שמלתו לכסות עורו. וכן הענין אם תקח ממנו כסות לילה , ואין לו זולתו שישכב בו בלילה , הנה תחוייב להשיבו לו בערב וישאר בידו עד הבקר , כי במה ישכב אם לא תשיבהו לו? והיה כי יצעק אלי - ושמעתי צעקתו , כי חנון אני. ולזה ראוי שתהיה נזהר להשיב לו כסות יום ביום וכסות לילה בלילה , כשלא היה לו זולתו להתכסות בו (ראה ב"מ קיד , ב). וראוי שתדע , שזה אמנם יהיה כשלא היה לעני כסות זולתו להתכסות בו , שנאמר: כי היא כסותה לבדה... במה ישכב. וזה הדין גם כן יהיה כשמִשְכְּנוֹ שלא בשעת הלואה , שנאמר: אם חבל תחבל; אבל המלוה על המשכון לא יתחייב בזה (ראה שם). וכן הוא מבואר , שאם מת העני , לא יתחייב להחזיר המשכון ליורשיו על האופן שהיה חייב להחזירו לו , שנאמר: עד בא השמש תשיבנו לו כי היא כסותה... היא שמלתו (ראה משנה ב"מ ט , יג). (כז) לא תקלל השופטים והדיינים , כי עם שזה הוא מהמדות הפחותות , כבר יגיע בו הפסד מבואר בתקון המדינה. וכן הענין במי שיקלל הנשיא , שהוא נשיא בישראל בכללו; וזה יכלול הנשיא והמלך וראש סנהדרין , כי נשיאות אלו מקפת בכלל ישראל (ראה מש"ת סנה' כו , א). וראוי שתדע , כי לא יתחייבו בזאת הקללה אם לא קללו בשם מהשמות המיוחדים לשם יתעלה , או בכנוי מן הכנויים אשר יתארו בהם השם יתעלה; וזה נלמד באופן - מה מענין הקללה אשר נהגו האנשים בה , אשר בעבורה באה האזהרה בזה המקום. וזה , כי ההפסד שיגיע ממנה שוה , באי זה לשון שתהיה הקללה , ולזה יהיה בזה המקום דין הכנויים כדין השמות. ואולם במקלל אביו ואמו , לקושי העונש אשר בו (ראה שמ' כא , יז) , לא יסקל אם לא היתה הקללה בשם משמות השם יתעלה (ראה משנה שבועות ד , יג); כמו הענין בקללת סוטה (ראה במ' ה , כא) ושאר הקללות הכתובות בתורה. וראוי שתדע , שכבר נכללה האזהרה מלקלל השם יתעלה במה שאמר: אלהים לא תקלל (ראה סנה' סו , א); וזה , שאם נזהרנו מלקלל הדיינים אשר אצלנו - כל שכן שאנו מוזהרים מלקלל הדיין האמתי , שהוא השם יתעלה! והנה זה הענין הוא כמו הענין בערות הבת , ששתקה התורה ממנה , מפני שהזהירה מלגלות ערות בת הבת ובת הבן; ולזה יקיף אמרו אלהים לא תקלל על שתי אזהרות אלו , כמו שיקיף אמרו "ערות... בת בתך לא תגלה" (וי' יח , י) על אזהרת גלוי ערות הבת (ראה סנה' עו , א). והנה יתבאר במה שיבא (ראה פירושו לוי' כד , טו) , שהמקלל השם יתעלה , הוא אינו חייב מיתה עד שיקלל בשם מהשמות המיוחדים לשם יתעלה; ואולם בשאר הכנויים הוא באזהרה , כמו הענין בקללת הדיינין (ראה משנה סנה' ז , ח) . (כח) מלאתך ודמעך לא תאחר - הנה קרא מתנת הבכורים 'מלאה' , כי כאשר יִשְלם בשול הפרי ויִמָּלֵא יתחייבו על זאת המתנה; וקרא התרומה 'דמע' , לפי שלא יתחייבו עליה עד גמר מלאכת הפירות ההם , כמו שאמרה התורה "ראשית דגנך תירושך ויצהרך" (דב' יח , ד) , והנה התירוש והיצהר הם דמע הזתים והענבים. והכונה בזה , שלא יקדים האדם המתנות המאוחרות ויאחר המוקדמות , אבל ראוי שיפריש תחלה הבכורים ואחר כן התרומה ואחר כן מעשר ראשון ואחר כן מעשר שני (ראה מכיל' משפטים כספא יט) , על האופן שיתבאר (ראה דב' כו , א - יא; במ' יח , יב; במ' יח , כא - כד; דב' יד , כב - כז). בכור בניך תתן לי - רוצה לומר , שתתן פדיון הבכור לכהן , כמו שיתבאר במה שיבא (במ' יח , טו - טז). (כט) כן תעשה לשורך לצאנך - שתתן הבכור לי; אך לא תתנהו תכף שיוָלד , כי בזה יגיע הפסד לכהן. ועוד , שאינו ראוי לקרבן עד היום השמיני , כמו שיתבאר בענין הקרבנות (ראה וי' כב , כז); ולזה יהיה על כל פנים שבעת ימים עם אמו , וביום השמיני תוכל לתתו לי , כי אז הוא ראוי לקרבן. ומתקנת חכמים (משנה בכורות ד , א) , שיטפלו בעלים בו לגדלו: בבהמה דקה - עד שלשים יום , ובגסה - עד חמשים יום , כי בזה כבוד לשם יתעלה. (ל) ואנשי קדש תהיון לי - לנהוג בקדושה בקדשים ובמזונותיהם. ובשר בשדה - והוא הבשר שיצא חוץ מן המקום המיוחד לו (ראה זבחים פב , ב) , כמו הבכור שיצא חוץ לחומת ירושלם , וכמו הפסח שיצא חוץ מהחבורה (ראה מש"ת קרבן פסח ט , ב) , ומה שידמה להם - והבשר שהוא טרפה , לא תאכלו; אכן תשליכו אותו לכלב - רוצה לומר: בשר הטרפה , כי בו לבד אפשר זה; ואולם בשר קדשים לא יתכן להאכיל לכלבים , כמו שיתבאר במה שיבא (ראה פירושו לדב' יב , טו). וראוי שלא יעלם ממנו , כי אמרו ובשר בשדה טרפה לא יתכן שיהיה שב אל הטרפה , כי אין הבדל בטרפה בין שנטרפה בבית ובין שנטרפה בשדה! ולזה בארנו , כי אמרו ובשר בשדה טרפה הוא כאלו אמר 'ובשר בשדה וטרפה לא תאכלו'. והנה בשר בשדה הוא הבשר שיצאה חוץ למחיצתה , או שחשבו עליה לאכלה חוץ למחיצתה , כי הבשר ההיא היא פסולה , כמו שיתבאר בענין הקרבנות (ראה פירושו לוי' ז , יח). ואפשר שירצה באמרו ובשר בשדה טרפה , כי הבשר שנפרד מהבהמה קודם שנשחטה היא טרפה , ואינה נתרת בשחיטת הבהמה (ראה חולין קב , ב). או ירצה בזה , והוא נאות לפי הפשט: ובשר שהוא ראוי להיות בשדה , והוא הטרפה שראוי להשליכה בחוץ , לא תאכלו , אבל תשליכו הבשר ההוא לכלב; ולזה הקדים ואמר: ואנשי קדש תהיון לי , כי אין ראוי שיתגאלו באכילת הבשר הנפסד שראוי להשליכו בחוץ. ואפשר שנאמר כי הרצון בזה , שלא יאכלו הבשר שטרפתה חיה , ואמר בשדה , כי דרך החיה לטרוף בשדה , ודבר הכתוב בהווה (ראה מכיל' משפטים כספא כ). והנה נתבאר שהבשר שיצא חוץ למחיצתו נאסר בכל הקדשים אצל המאמר בהם; ונתבאר גם כן מהשרשים הכוללים (ראה רלב"ג הקדמה לבר' , באור המלות , המקום החמישי) , שמה שיצא מן העובר חוץ מהרחם אינו 'ירך אמו' , ולא יוּתַר בשחיטת אמו; ולזה לא נצטרך להוציא אלו הדינין מזה המקום (ראה חולין סח , א) . (התועלות לשמ' כב , כ - ל , בקובץ תועלות לרלב"ג).