פרק כב
[א]
אִם־בַּמַּחְתֶּ֛רֶת
יִמָּצֵ֥א
הַגַּנָּ֖ב
וְהֻכָּ֣ה
וָמֵ֑ת
אֵ֥ין
ל֖וֹ
דָּמִֽים:
[ב]
אִם־זָרְחָ֥ה
הַשֶּׁ֛מֶשׁ
עָלָ֖יו
דָּמִ֣ים
ל֑וֹ
שַׁלֵּ֣ם
יְשַׁלֵּ֔ם
אִם־אֵ֣ין
ל֔וֹ
וְנִמְכַּ֖ר
בִּגְנֵבָתֽוֹ:
[ג]
אִֽם־הִמָּצֵא֩
תִמָּצֵ֨א
בְיָד֜וֹ
הַגְּנֵבָ֗ה
מִשּׁ֧וֹר
עַד־חֲמ֛וֹר
עַד־שֶׂ֖ה
חַיִּ֑ים
שְׁנַ֖יִם
יְשַׁלֵּֽם:
ס
[ד]
כִּ֤י
יַבְעֶר־אִישׁ֙
שָׂדֶ֣ה
אוֹ־כֶ֔רֶם
וְשִׁלַּח֙
אֶת־בְּעִירֹ֔ה
בְּעִיר֔וֹ
וּבִעֵ֖ר
בִּשְׂדֵ֣ה
אַחֵ֑ר
מֵיטַ֥ב
שָׂדֵ֛הוּ
וּמֵיטַ֥ב
כַּרְמ֖וֹ
יְשַׁלֵּֽם:
ס
[שלישי]
[ה]
כִּֽי־תֵצֵ֨א
אֵ֜שׁ
וּמָצְאָ֤ה
קֹצִים֙
וְנֶאֱכַ֣ל
גָּדִ֔ישׁ
א֥וֹ
הַקָּמָ֖ה
א֣וֹ
הַשָּׂדֶ֑ה
שַׁלֵּ֣ם
יְשַׁלֵּ֔ם
הַמַּבְעִ֖ר
אֶת־הַבְּעֵרָֽה:
ס
[ו]
כִּֽי־יִתֵּן֩
אִ֨ישׁ
אֶל־רֵעֵ֜הוּ
כֶּ֤סֶף
אֽוֹ־כֵלִים֙
לִשְׁמֹ֔ר
וְגֻנַּ֖ב
מִבֵּ֣ית
הָאִ֑ישׁ
אִם־יִמָּצֵ֥א
הַגַּנָּ֖ב
יְשַׁלֵּ֥ם
שְׁנָֽיִם:
[ז]
אִם־לֹ֤א
יִמָּצֵא֙
הַגַּנָּ֔ב
וְנִקְרַ֥ב
בַּֽעַל־הַבַּ֖יִת
אֶל־הָאֱלֹהִ֑ים
אִם־לֹ֥א
שָׁלַ֛ח
יָד֖וֹ
בִּמְלֶ֥אכֶת
רֵעֵֽהוּ:
[ח]
עַֽל־כָּל־דְּבַר־פֶּ֡שַׁע
עַל־שׁ֡וֹר
עַל־חֲ֠מוֹר
עַל־שֶׂ֨ה
עַל־שַׂלְמָ֜ה
עַל־כָּל־אֲבֵדָ֗ה
אֲשֶׁ֤ר
יֹאמַר֙
כִּי־ה֣וּא
זֶ֔ה
עַ֚ד
הָאֱלֹהִ֔ים
יָבֹ֖א
דְּבַר־שְׁנֵיהֶ֑ם
אֲשֶׁ֤ר
יַרְשִׁיעֻן֙
אֱלֹהִ֔ים
יְשַׁלֵּ֥ם
שְׁנַ֖יִם
לְרֵעֵֽהוּ:
ס
[ט]
כִּֽי־יִתֵּן֩
אִ֨ישׁ
אֶל־רֵעֵ֜הוּ
חֲמ֨וֹר
אוֹ־שׁ֥וֹר
אוֹ־שֶׂ֛ה
וְכָל־בְּהֵמָ֖ה
לִשְׁמֹ֑ר
וּמֵ֛ת
אוֹ־נִשְׁבַּ֥ר
אוֹ־נִשְׁבָּ֖ה
אֵ֥ין
רֹאֶֽה:
[י]
שְׁבֻעַ֣ת
יְהוָ֗ה
תִּֽהְיֶה֙
בֵּ֣ין
שְׁנֵיהֶ֔ם
אִם־לֹ֥א
שָׁלַ֛ח
יָד֖וֹ
בִּמְלֶ֣אכֶת
רֵעֵ֑הוּ
וְלָקַ֥ח
בְּעָלָ֖יו
וְלֹ֥א
יְשַׁלֵּֽם:
[יא]
וְאִם־גָּנֹ֥ב
יִגָּנֵ֖ב
מֵעִמּ֑וֹ
יְשַׁלֵּ֖ם
לִבְעָלָֽיו:
[יב]
אִם־טָרֹ֥ף
יִטָּרֵ֖ף
יְבִאֵ֣הוּ
עֵ֑ד
הַטְּרֵפָ֖ה
לֹ֥א
יְשַׁלֵּֽם:
פ
[יג]
וְכִֽי־יִשְׁאַ֥ל
אִ֛ישׁ
מֵעִ֥ם
רֵעֵ֖הוּ
וְנִשְׁבַּ֣ר
אוֹ־מֵ֑ת
בְּעָלָ֥יו
אֵין־עִמּ֖וֹ
שַׁלֵּ֥ם
יְשַׁלֵּֽם:
[יד]
אִם־בְּעָלָ֥יו
עִמּ֖וֹ
לֹ֣א
יְשַׁלֵּ֑ם
אִם־שָׂכִ֣יר
ה֔וּא
בָּ֖א
בִּשְׂכָרֽוֹ:
ס
[טו]
וְכִֽי־יְפַתֶּ֣ה
אִ֗ישׁ
בְּתוּלָ֛ה
אֲשֶׁ֥ר
לֹא־אֹרָ֖שָׂה
וְשָׁכַ֣ב
עִמָּ֑הּ
מָהֹ֛ר
יִמְהָרֶ֥נָּה
לּ֖וֹ
לְאִשָּֽׁה:
[טז]
אִם־מָאֵ֧ן
יְמָאֵ֛ן
אָבִ֖יהָ
לְתִתָּ֣הּ
ל֑וֹ
כֶּ֣סֶף
יִשְׁקֹ֔ל
כְּמֹ֖הַר
הַבְּתוּלֹֽת:
ס
[יז]
מְכַשֵּׁפָ֖ה
לֹ֥א
תְחַיֶּֽה:
[יח]
כָּל־שֹׁכֵ֥ב
עִם־בְּהֵמָ֖ה
מ֥וֹת
יוּמָֽת:
ס
[יט]
זֹבֵ֥חַ
לָאֱלֹהִ֖ים
יָחֳרָ֑ם
בִּלְתִּ֥י
לַיהוָ֖ה
לְבַדּֽוֹ:
[כ]
וְגֵ֥ר
לֹא־תוֹנֶ֖ה
וְלֹ֣א
תִלְחָצֶ֑נּוּ
כִּֽי־גֵרִ֥ים
הֱיִיתֶ֖ם
בְּאֶ֥רֶץ
מִצְרָֽיִם:
[כא]
כָּל־אַלְמָנָ֥ה
וְיָת֖וֹם
לֹ֥א
תְעַנּֽוּן:
[כב]
אִם־עַנֵּ֥ה
תְעַנֶּ֖ה
אֹת֑וֹ
כִּ֣י
אִם־צָעֹ֤ק
יִצְעַק֙
אֵלַ֔י
שָׁמֹ֥עַ
אֶשְׁמַ֖ע
צַעֲקָתֽוֹ:
[כג]
וְחָרָ֣ה
אַפִּ֔י
וְהָרַגְתִּ֥י
אֶתְכֶ֖ם
בֶּחָ֑רֶב
וְהָי֤וּ
נְשֵׁיכֶם֙
אַלְמָנ֔וֹת
וּבְנֵיכֶ֖ם
יְתֹמִֽים:
פ
[כד]
אִם־כֶּ֣סֶף׀
תַּלְוֶ֣ה
אֶת־עַמִּ֗י
אֶת־הֶֽעָנִי֙
עִמָּ֔ךְ
לֹא־תִהְיֶ֥ה
ל֖וֹ
כְּנֹשֶׁ֑ה
לֹא־תְשִׂימ֥וּן
עָלָ֖יו
נֶֽשֶׁךְ:
[כה]
אִם־חָבֹ֥ל
תַּחְבֹּ֖ל
שַׂלְמַ֣ת
רֵעֶ֑ךָ
עַד־בֹּ֥א
הַשֶּׁ֖מֶשׁ
תְּשִׁיבֶ֥נּוּ
לֽוֹ:
[כו]
כִּ֣י
הִ֤וא
כְסוּתֹה֙
כְסוּתוֹ֙
לְבַדָּ֔הּ
הִ֥וא
שִׂמְלָת֖וֹ
לְעֹר֑וֹ
בַּמֶּ֣ה
יִשְׁכָּ֔ב
וְהָיָה֙
כִּֽי־יִצְעַ֣ק
אֵלַ֔י
וְשָׁמַעְתִּ֖י
כִּֽי־חַנּ֥וּן
אָֽנִי:
ס
[רביעי]
[כז]
אֱלֹהִ֖ים
לֹ֣א
תְקַלֵּ֑ל
וְנָשִׂ֥יא
בְעַמְּךָ֖
לֹ֥א
תָאֹֽר:
[כח]
מְלֵאָתְךָ֥
וְדִמְעֲךָ֖
לֹ֣א
תְאַחֵ֑ר
בְּכ֥וֹר
בָּנֶ֖יךָ
תִּתֶּן־לִֽי:
[כט]
כֵּֽן־תַּעֲשֶׂ֥ה
לְשֹׁרְךָ֖
לְצֹאנֶ֑ךָ
שִׁבְעַ֤ת
יָמִים֙
יִהְיֶ֣ה
עִם־אִמּ֔וֹ
בַּיּ֥וֹם
הַשְּׁמִינִ֖י
תִּתְּנוֹ־לִֽי:
[ל]
וְאַנְשֵׁי־קֹ֖דֶשׁ
תִּהְי֣וּן
לִ֑י
וּבָשָׂ֨ר
בַּשָּׂדֶ֤ה
טְרֵפָה֙
לֹ֣א
תֹאכֵ֔לוּ
לַכֶּ֖לֶב
תַּשְׁלִכ֥וּן
אֹתֽוֹ:
ס
פרק כב
(א)
אם
במחתרת
-
מטעם
"חתר
בחשך
בתים"
(איוב
כד
,
טז).
ואחר
שאמר
הכתוב
"אם
זרחה
השמש
עליו"
(להלן
,
ב)
ידענו
,
כי
החותר
-
בלילה
יחתור
,
כי
ביום
לא
יוכל
,
כי
ביום
בני
אדם
יראוהו;
ובלילה
אין
מושיע
,
ויתכן
שיהרוג
הגנב
בעל
הבית
,
על
כן
אין
לו
דמים.
ודמים
כמו
'דם'
,
כי
כן
"דמיו
בו"
(וי'
כ
,
ט)
-
"דמו
בנפשו"
(וי'
יז
,
יד).
ונקרא
כן
,
בעבור
היותו
אחד
,
והוא
נושא
כל
הארבעה;
וחכמי
הרפואות
יודו
כן.
והטעם:
אין
מי
שיבקש
דמו
,
להיות
גואל.
(ב-ג)
ואם
בעל
הבית
הרגו
ביום
,
יאמר
לו:
הנה
בני
אדם
עוברים
ונמצאים
בכל
מקום;
למה
לא
הראיתם
שהיה
חותר?!
וטעם
שלם
ישלם
-
שב
אל
הגנב
החי
,
שאמר
בעדו:
שלם
ישלם
שור.
ונמכר
-
בית
דין
ימכרנו.
והיה
נתכן
להמכר
כדי
גניבתו
,
לולי
שהיא
קבלה
ביד
אבותינו
(ראה
קידושין
יח
,
א)
,
כי
לא
ימכר
עד
שתהיה
גנבתו
כנגד
שומתו.
גם
הוא
הנכון
והאמת.
(ד)
כי
יבער
איש
-
ירעה
,
מגזרת
בעירו;
מהבנין
'הכבד
הנוסף'.
ובער
-
מ'הדגוש';
וכן
"ואתם
בערתם
הכרם"
(יש'
ג
,
יד).
ובעבור
שהוא
מזיד
,
אמר
הכתוב:
מיטב.
ואם
אין
לו
שדה
,
יתן
דמי
שדה
טוב
משדה
רעהו.
(ה)
כי
תצא
אש
-
בעבור
שלא
נשמר
להסיר
הקוצים
יענש
,
ואם
איננו
מזיד;
על
כן
החל:
כי
תצא.
ובא
פסוק
המבעיר
אחר
"כי
יבער
איש"
(לעיל
,
ד)
-
והיא
דרך
צחות.
גדיש
-
האלֻמות;
הקמה
-
טרם
קציר;
או
השדה
-
בעבור
הזרע.
והקדמונים
העתיקו
(ראה
ב"ק
ס
,
א):
כל
אשר
בשדה
שיש
מנהג
בו
להיות.
(ו-ז)
כסף
או
כלים
לשמור
-
הוא
שומר
חנם.
וגֻנב
-
באמת
,
או
השומר
אומר
כן.
ונקרב
בעל
הבית
-
בעל
הכסף
יקריבהו
אל
הדיָנים.
במלאכת
רעהו
-
כמו
"לרגל
המלאכה"
(בר'
לג
,
יד);
ושם
פירשתיו.
וטעם
אם
לא
-
יורה
על
השבועה.
ישלם
שנים
-
לבעל
הכסף;
ואם
השומר
יפְרַע
לו
ממנו
,
הוא
יקח
שנים
מהגנב.
(ח)
על
כל
דבר
פשע
-
יש
לו
שני
פירושים:
על
כל
דבר
שיפשע
אדם
ויגנבנו;
והשני
-
כל
דבר
שיצא
מתחת
רשות
בעליו;
כטעם
"ויפשע
אדום"
(מ"ב
ח
,
כב).
על
שור
-
ואחר
שהזכיר
בתחלה
"כסף
או
כלים"
(לעיל
,
ו)
,
אמר
כי
גם
כן
משפט
שור
וכל
אבדה.
ואם
ימָצא
זה
הנגנב
ביד
השומר
,
ישלם
שנים
-
כי
הוא
עשה
עצמו
גנב.
וכן
על
האבדה
שלא
הודה
בה
,
וידע
למי
היא.
(ט)
חמור
או
שור
או
שה
וכל
בהמה
לשמור
-
זה
שומר
שכר.
והזכיר
עם
שומר
חנם
"כסף
או
כלים"
(לעיל
,
ו)
,
בעבור
שאין
טורח
בשמירתם.
והעד
,
כי
זה
שומר
שכר
והראשון
שומר
חנם
,
שאמר
"ישלם
לבעליו"
(להלן
,
יא)
,
והראשון:
"ונקרב"
(לעיל
,
ז).
וטעם
"אשר
ירשיעון
אלהים"
(לעיל
,
ח)
-
את
הגנב
או
בעל
הבית
-
הוא
אשר
תמצא
בידו
האבדה.
וטעם
ומת
-
על
פי
השומר.
ונשבה
-
שלקחתו
גדוד
באונס.
(י)
שבועת
יי'
תהיה
מפרדת
בין
שניהם.
ולקח
המת
או
הנשבר
,
ולקח
השבועה
-
בְּנשבה.
(יב)
יביאהו
-
יביא
מהטָרוף
להיותו
לעד;
וכן
כתוב
"כאשר
יציל
הרועה..."
(עמ'
ג
,
יב).
(יג)
בעליו
אין
עמו
-
לפי
הדעת
היה
נראה
כמשמעו
,
וכאשר
הסתכלנו
מה
שהעתיקו
הקדמונים
(ב"מ
צה
,
ב)
,
ראינו
שגם
הוא
נכון.
(יד)
בא
בשכרו
-
בא
לו
זה
הרע
בעבור
שכרו
שלקח.
(טו)
מהר
ימהרנה
לו
לאשה
-
מגזרת
"אחר
מהרו"
(תה'
טז
,
ד);
ושם
פרשתיו.
(טז)
ובעבור
שמצאנו
באנוסה
"חמשים
כסף"
(דב'
כב
,
כט)
,
אמרו
(כתובות
לח
,
ב)
,
כי
כן
מוהר
הבתולות.
ודרך
דרש
,
כי
כ"ף
וה"א
ממלת
כמוהר
-
יורה
,
שכתובַּת
בתולה
מהתורה.
ויותר
נכון
היה
לדרוש
כן:
מה
טעם
כמהר?
'כמה
הוא?
ר"ש'
הוא;
שהם
'כסף
זוזי
מאתן'
(ראה
נוסח
הכתובה;
מש"ת
יבום
וחליצה
ד
,
לג).
וחכמינו
העתיקו
(ראה
כתובות
לט
,
א)
,
שיש
עליו
עונש
בושת
ופגם.
(יז)
מכשפה
-
אמר
רבי
יונה
(רקמה
ע'
קסז)
,
כי
הה"א
נוסף.
ולא
דבר
נכונה
,
כי
כל
ה"א
נוסף
בשמות
או
בשמות
התואר
,
חוץ
מהפעלים
בעתיד
,
כולם
הם
מלעיל;
על
כן
מכשפה
היא
נקבה.
ואנחנו
נדע
,
כי
משפט
זובח
לאלהים
(ראה
להלן
,
יט)
או
זובחת
-
אחד
הוא;
גם
כן
מכשפה
-
וכן
משפט
המכשף.
רק
בעבור
שהנשים
כשפניות
,
כאשר
אפרש
בפרשת
'כי
תצא
למלחמה'
(?
ראה
פירושו
לוי'
כ
,
כז)
,
הזכיר
הכתוב
כן;
וכבר
הזכיר
המכשף
שם.
וטעם
לא
תחיה
-
שהיא
חייבת
מיתה.
ואם
אין
זאת
המכשפה
ישראלית
,
אסר
הכתוב
למכור
ישראלי
ממנה
שום
מִחייה;
והעיקר
,
שלא
תהנה
מישראל
בשום
הנאה.
(יח)
כל
שוכב
עם
בהמה
-
הכתוב
דיבר
על
ההוה
יותר;
גם
כן
משפט
נקבת
העוף.
(יט)
זובח
לָאלהים
-
והטעם:
הידועים
בעולם
,
כמו
מולך
וכמוש.
גם
נודע
בפתחות
הלמ"ד
,
שהזובח
אפילו
למלאכים
יחרם.
אם
הוא
,
הזובח
,
קהל
,
יהיו
לחרם
הם
וכל
אשר
להם;
ואם
הוא
יחיד
,
אמרו
המעתיקים
(ראה
סנה'
קיא
,
ב)
שהוא
יהרג
לבדו.
(כ)
וגר
לא
תונה
-
פירש
בו
הגאון:
בעבור
שהוא
סמוך
עם
"זובח"
(לעיל
,
יט)
,
שדין
הזובח
הוא
על
ישראלי;
וטעם
"ליי'
לבדו"
(שם)
-
שלא
יעשה
כמעשה
הכותים:
"את
יי'
היו
יריאים..."
(מ"ב
יז
,
לג).
וטעם
וגר
לא
תונה
-
כמו
נעמן
,
שהיה
משתחוה
גם
לאלהיו
(ראה
מ"ב
ה
,
יח).
וטעם
וגר
לא
תונה
-
הוא
גר
תושב
,
כי
אין
לו
עוזר
ממשפחה
,
וכל
אחד
מהאזרחים
יכול
להונותו
בהונו
,
גם
בדירתו
,
גם
להביאו
לידי
לחץ
על
יד
עדות;
כי
הכתוב
אמר
"לא
תענה
ברעך"
(שמ'
כ
,
יג).
(כא-כג)
לא
תענון
בלשון
רבים
-
כי
משפט
הרואים
העינוי
והחרישו
,
כמשפט
המענה;
על
כן
כתוב:
אם
ענה
תענה
-
והרגתי
אתכם.
(כד)
וטעם
אם
כסף
תלוה
את
עמי
-
להוציא
הגרים
,
שהם
נכרים.
גם
נסמך
אל
השם
העני
-
שלא
יחשוב
העשיר
שהשם
יאהבנו
יותר
,
על
כן
העשירו.
וטעם
עמך
-
שאתה
מכירו.
ואע"פ
שאתה
נושה
,
לא
תהיה
לו
כנושה
-
שתקבל
דורון
שוחד
ממנו
,
כדי
שלא
תבישנו.
וטעם
נשך
-
הוא
נשך
תרבית
(ע"פ
וי'
כה
,
לו);
ונקרא
נשך
-
כי
משפט
הנשך
שיגדל
רגע
אחרי
רגע.
ואמר
תשימון
-
להכניס
העדים.
(כה)
'שׂלמה'
בלשון
הקודש
איננה
כמו
'שמלה';
כי
'שלמה'
-
שם
פרט
,
והיא
שיתכסה
בה
האדם;
וכן
"עוטה
אור
כשלמה"
(תה'
קד
,
ב).
ו'שמלה'
-
כמו
'בגד'.
והנה
כל
שלמה
-
שמלה
,
ואין
כל
שמלה
-
שלמה.
ואם
ישאל
שואל:
מה
יועיל
לנושה
לקחת
כל
יום
שׂלמתו?
מזה
הכתוב
נלמוד
,
כי
אם
ימצא
בביתו
בגדים
אחרים
,
ימכרו
בנשיוֹ.
ויקח
הנושה
השלמה
כל
יום
,
שלא
יקח
נשי
מאחר;
כי
בלילה
אסור
לישראלי
לקחתה.
(כו)
וטעם
כי
יצעק
אלי
ושמעתי
-
כיתום
והאלמנה
הצועקים
(ראה
לעיל
,
כא
-
כב).
והעונש
לשם
-
להיות
הבנים
יתומים
,
כי
יתום
עינה
(ראה
שם
,
כג);
והעונש
בצעקת
הנושה
בו
-
להצריכו
גם
הוא
,
כי
יביאנו
לידי
עוני
לקחת
נְשִי
,
ותֻקח
שלמתו.
ואשר
יעיד
על
פירוש
'שִמלה'
-
שאמר:
היא
שמלתו
לעורו.
ויש
עד
אחד
מכחיש
(ראה
לעיל
,
ח)
,
ועל
פיו
לא
יקום
דבר
(ע"פ
דב'
יט
,
טו).
והמשכילים
יבינו.
(כז)
לא
תקלל
-
בסתר
או
בגלוי.
והגאונים
הפרישו
בין
'קללה'
ו'מארה'.
(כח)
מלאתך
-
כינוי
לתירוש.
ודמעך
-
כינוי
ליצהר.
ונקרא
התירוש
כן
-
בעבור
רוב
לֵחַת
התירוש
,
כי
מיד
ימָלא
הכלי
כאשר
ידרוך
הדורך
(ע"פ
יש'
טז
,
י);
והעד:
"וכמלאה
מן
היקב"
(במ'
יח
,
כז).
ונקרא
היצהר
'דמע'
,
בעבור
שהוא
יורד
טיפות
טיפות
כדמע
העין.
לא
תאחר
-
לתתו
לַשֵם;
ומפורש
הוא
האיחור
בדברי
חכמינו
(ראה
תמורה
ד
,
ב).
וטעם
הִדָבֵק
בכור
בניך
-
כי
זה
ראשית
פרי
הגפן
ופרי
עץ
זית
,
והבכור
-
ראשית
אונים
(ע"פ
תה'
עח
,
נא).
והמכחשים
פירשוהו
על
מצות
פריה
,
ואמרו
כי
מלאתך
-
היא
ההָרָה
,
כמו
"כעצמים
בבטן
המלאה"
(קה'
יא
,
ה);
וטעם
דמעך
-
כינוי
לזרע.
והיה
ראוי
להיותו
הפוך!
ואין
צורך
להשיב
עליהם.
(כט)
וביום
(בנוסחנו:
ביום)
השמיני
תתנו
לי:
זאת
המצוה
,
במחנה
-
על
כל
ישראל
,
ובארץ
,
-
על
מי
שהוא
קרוב
מהמקום
הנבחר
-
לתתו
ביום
השמיני
,
ועד
זמן
קצוץ
,
כדברי
הקבלה
,
למי
שהוא
רחוק.
וכן
משפט
ראשית
ביכורי
אדמה
(ראה
שמ'
כג
,
יט).
(ל)
וטעם
זכירת
ובשר
בשדה
טרפה
אחר
"וביום
(בנוסחנו:
ביום)
השמיני"
(לעיל
,
כט)
,
שהבכור
-
אסור
לך
לאוכלו
,
וכל
מי
שאינינו
בכור
מותר
,
חוץ
אם
היה
טרפה.
וטעם
ואנשי
קדש
-
בעבור
שיש
בני
אדם
שאוכלים
כל
נבלה
וטרפה.
וטעם
לכלב
תשליכון
אותו
-
אין
ראוי
לאוכלו
כי
אם
הכלב.
והבשר
שנטרף
יש
בו
כדמות
סם
המזיק
,
על
כן
התיר
לתת
הנבילה
לגר
או
למוכרה
לנכרי
(ראה
דב'
יד
,
כא)
,
ולא
הטרפה.