פרק כב
[א]
אִם־בַּמַּחְתֶּ֛רֶת
יִמָּצֵ֥א
הַגַּנָּ֖ב
וְהֻכָּ֣ה
וָמֵ֑ת
אֵ֥ין
ל֖וֹ
דָּמִֽים:
[ב]
אִם־זָרְחָ֥ה
הַשֶּׁ֛מֶשׁ
עָלָ֖יו
דָּמִ֣ים
ל֑וֹ
שַׁלֵּ֣ם
יְשַׁלֵּ֔ם
אִם־אֵ֣ין
ל֔וֹ
וְנִמְכַּ֖ר
בִּגְנֵבָתֽוֹ:
[ג]
אִֽם־הִמָּצֵא֩
תִמָּצֵ֨א
בְיָד֜וֹ
הַגְּנֵבָ֗ה
מִשּׁ֧וֹר
עַד־חֲמ֛וֹר
עַד־שֶׂ֖ה
חַיִּ֑ים
שְׁנַ֖יִם
יְשַׁלֵּֽם:
ס
[ד]
כִּ֤י
יַבְעֶר־אִישׁ֙
שָׂדֶ֣ה
אוֹ־כֶ֔רֶם
וְשִׁלַּח֙
אֶת־בְּעִירֹ֔ה
בְּעִיר֔וֹ
וּבִעֵ֖ר
בִּשְׂדֵ֣ה
אַחֵ֑ר
מֵיטַ֥ב
שָׂדֵ֛הוּ
וּמֵיטַ֥ב
כַּרְמ֖וֹ
יְשַׁלֵּֽם:
ס
[שלישי]
[ה]
כִּֽי־תֵצֵ֨א
אֵ֜שׁ
וּמָצְאָ֤ה
קֹצִים֙
וְנֶאֱכַ֣ל
גָּדִ֔ישׁ
א֥וֹ
הַקָּמָ֖ה
א֣וֹ
הַשָּׂדֶ֑ה
שַׁלֵּ֣ם
יְשַׁלֵּ֔ם
הַמַּבְעִ֖ר
אֶת־הַבְּעֵרָֽה:
ס
[ו]
כִּֽי־יִתֵּן֩
אִ֨ישׁ
אֶל־רֵעֵ֜הוּ
כֶּ֤סֶף
אֽוֹ־כֵלִים֙
לִשְׁמֹ֔ר
וְגֻנַּ֖ב
מִבֵּ֣ית
הָאִ֑ישׁ
אִם־יִמָּצֵ֥א
הַגַּנָּ֖ב
יְשַׁלֵּ֥ם
שְׁנָֽיִם:
[ז]
אִם־לֹ֤א
יִמָּצֵא֙
הַגַּנָּ֔ב
וְנִקְרַ֥ב
בַּֽעַל־הַבַּ֖יִת
אֶל־הָאֱלֹהִ֑ים
אִם־לֹ֥א
שָׁלַ֛ח
יָד֖וֹ
בִּמְלֶ֥אכֶת
רֵעֵֽהוּ:
[ח]
עַֽל־כָּל־דְּבַר־פֶּ֡שַׁע
עַל־שׁ֡וֹר
עַל־חֲ֠מוֹר
עַל־שֶׂ֨ה
עַל־שַׂלְמָ֜ה
עַל־כָּל־אֲבֵדָ֗ה
אֲשֶׁ֤ר
יֹאמַר֙
כִּי־ה֣וּא
זֶ֔ה
עַ֚ד
הָאֱלֹהִ֔ים
יָבֹ֖א
דְּבַר־שְׁנֵיהֶ֑ם
אֲשֶׁ֤ר
יַרְשִׁיעֻן֙
אֱלֹהִ֔ים
יְשַׁלֵּ֥ם
שְׁנַ֖יִם
לְרֵעֵֽהוּ:
ס
[ט]
כִּֽי־יִתֵּן֩
אִ֨ישׁ
אֶל־רֵעֵ֜הוּ
חֲמ֨וֹר
אוֹ־שׁ֥וֹר
אוֹ־שֶׂ֛ה
וְכָל־בְּהֵמָ֖ה
לִשְׁמֹ֑ר
וּמֵ֛ת
אוֹ־נִשְׁבַּ֥ר
אוֹ־נִשְׁבָּ֖ה
אֵ֥ין
רֹאֶֽה:
[י]
שְׁבֻעַ֣ת
יְהוָ֗ה
תִּֽהְיֶה֙
בֵּ֣ין
שְׁנֵיהֶ֔ם
אִם־לֹ֥א
שָׁלַ֛ח
יָד֖וֹ
בִּמְלֶ֣אכֶת
רֵעֵ֑הוּ
וְלָקַ֥ח
בְּעָלָ֖יו
וְלֹ֥א
יְשַׁלֵּֽם:
[יא]
וְאִם־גָּנֹ֥ב
יִגָּנֵ֖ב
מֵעִמּ֑וֹ
יְשַׁלֵּ֖ם
לִבְעָלָֽיו:
[יב]
אִם־טָרֹ֥ף
יִטָּרֵ֖ף
יְבִאֵ֣הוּ
עֵ֑ד
הַטְּרֵפָ֖ה
לֹ֥א
יְשַׁלֵּֽם:
פ
[יג]
וְכִֽי־יִשְׁאַ֥ל
אִ֛ישׁ
מֵעִ֥ם
רֵעֵ֖הוּ
וְנִשְׁבַּ֣ר
אוֹ־מֵ֑ת
בְּעָלָ֥יו
אֵין־עִמּ֖וֹ
שַׁלֵּ֥ם
יְשַׁלֵּֽם:
[יד]
אִם־בְּעָלָ֥יו
עִמּ֖וֹ
לֹ֣א
יְשַׁלֵּ֑ם
אִם־שָׂכִ֣יר
ה֔וּא
בָּ֖א
בִּשְׂכָרֽוֹ:
ס
[טו]
וְכִֽי־יְפַתֶּ֣ה
אִ֗ישׁ
בְּתוּלָ֛ה
אֲשֶׁ֥ר
לֹא־אֹרָ֖שָׂה
וְשָׁכַ֣ב
עִמָּ֑הּ
מָהֹ֛ר
יִמְהָרֶ֥נָּה
לּ֖וֹ
לְאִשָּֽׁה:
[טז]
אִם־מָאֵ֧ן
יְמָאֵ֛ן
אָבִ֖יהָ
לְתִתָּ֣הּ
ל֑וֹ
כֶּ֣סֶף
יִשְׁקֹ֔ל
כְּמֹ֖הַר
הַבְּתוּלֹֽת:
ס
[יז]
מְכַשֵּׁפָ֖ה
לֹ֥א
תְחַיֶּֽה:
[יח]
כָּל־שֹׁכֵ֥ב
עִם־בְּהֵמָ֖ה
מ֥וֹת
יוּמָֽת:
ס
[יט]
זֹבֵ֥חַ
לָאֱלֹהִ֖ים
יָחֳרָ֑ם
בִּלְתִּ֥י
לַיהוָ֖ה
לְבַדּֽוֹ:
[כ]
וְגֵ֥ר
לֹא־תוֹנֶ֖ה
וְלֹ֣א
תִלְחָצֶ֑נּוּ
כִּֽי־גֵרִ֥ים
הֱיִיתֶ֖ם
בְּאֶ֥רֶץ
מִצְרָֽיִם:
[כא]
כָּל־אַלְמָנָ֥ה
וְיָת֖וֹם
לֹ֥א
תְעַנּֽוּן:
[כב]
אִם־עַנֵּ֥ה
תְעַנֶּ֖ה
אֹת֑וֹ
כִּ֣י
אִם־צָעֹ֤ק
יִצְעַק֙
אֵלַ֔י
שָׁמֹ֥עַ
אֶשְׁמַ֖ע
צַעֲקָתֽוֹ:
[כג]
וְחָרָ֣ה
אַפִּ֔י
וְהָרַגְתִּ֥י
אֶתְכֶ֖ם
בֶּחָ֑רֶב
וְהָי֤וּ
נְשֵׁיכֶם֙
אַלְמָנ֔וֹת
וּבְנֵיכֶ֖ם
יְתֹמִֽים:
פ
[כד]
אִם־כֶּ֣סֶף׀
תַּלְוֶ֣ה
אֶת־עַמִּ֗י
אֶת־הֶֽעָנִי֙
עִמָּ֔ךְ
לֹא־תִהְיֶ֥ה
ל֖וֹ
כְּנֹשֶׁ֑ה
לֹא־תְשִׂימ֥וּן
עָלָ֖יו
נֶֽשֶׁךְ:
[כה]
אִם־חָבֹ֥ל
תַּחְבֹּ֖ל
שַׂלְמַ֣ת
רֵעֶ֑ךָ
עַד־בֹּ֥א
הַשֶּׁ֖מֶשׁ
תְּשִׁיבֶ֥נּוּ
לֽוֹ:
[כו]
כִּ֣י
הִ֤וא
כְסוּתֹה֙
כְסוּתוֹ֙
לְבַדָּ֔הּ
הִ֥וא
שִׂמְלָת֖וֹ
לְעֹר֑וֹ
בַּמֶּ֣ה
יִשְׁכָּ֔ב
וְהָיָה֙
כִּֽי־יִצְעַ֣ק
אֵלַ֔י
וְשָׁמַעְתִּ֖י
כִּֽי־חַנּ֥וּן
אָֽנִי:
ס
[רביעי]
[כז]
אֱלֹהִ֖ים
לֹ֣א
תְקַלֵּ֑ל
וְנָשִׂ֥יא
בְעַמְּךָ֖
לֹ֥א
תָאֹֽר:
[כח]
מְלֵאָתְךָ֥
וְדִמְעֲךָ֖
לֹ֣א
תְאַחֵ֑ר
בְּכ֥וֹר
בָּנֶ֖יךָ
תִּתֶּן־לִֽי:
[כט]
כֵּֽן־תַּעֲשֶׂ֥ה
לְשֹׁרְךָ֖
לְצֹאנֶ֑ךָ
שִׁבְעַ֤ת
יָמִים֙
יִהְיֶ֣ה
עִם־אִמּ֔וֹ
בַּיּ֥וֹם
הַשְּׁמִינִ֖י
תִּתְּנוֹ־לִֽי:
[ל]
וְאַנְשֵׁי־קֹ֖דֶשׁ
תִּהְי֣וּן
לִ֑י
וּבָשָׂ֨ר
בַּשָּׂדֶ֤ה
טְרֵפָה֙
לֹ֣א
תֹאכֵ֔לוּ
לַכֶּ֖לֶב
תַּשְׁלִכ֥וּן
אֹתֽוֹ:
ס
פרק כב
(א)
אם
במחתרת
ימצא
הגנב
-
בלילה
,
כי
ביום
לא
יחתור.
והכתוב
הבא
אחריו
לעד:
"אם
זרחה
השמש"
(להלן
,
ב).
ופירוש
אין
לו
דמים
-
אין
על
הורגו
שפיכות
דמים.
ויש
לתמוה
מן
המפרשים
דמים
-
'חיים':
אם
כן
,
מה
הוא
"איש
דמים"
(ש"ב
טז
,
ח);
"דמיו
בו"
(וי'
כ
,
ט);
"דמו
בראשו"
(יהו'
ב
,
יט)?
(ב)
אם
זרחה.
שלם
ישלם
-
שב
אל
הכתוב
למעלה
"חמשה
בקר
ישלם
תחת
השור"
(שמ'
כא
,
לז);
כמו
"לעם
נכרי"
(שם
,
ח;
ראה
פירושו);
"ואף
לאמתך
תעשה
כן"
(דב'
טו
,
יז)
-
כי
הוא
שב
לפסוק
העליון:
"הענק
תעניק
לו"
(שם
,
יד).
ונמכר
בגניבתו
-
בעבור
גניבתו.
(ג)
אם.
זה
הפסוק
כולל
כל
בהמה.
וחכמים
(ראה
ב"ק
סז
,
ב)
קבלו
גזירת
הכתוב
לתשלומי
ארבעה
וחמשה
בשור
ושה
לבדם.
(ד)
כי.
גם
זה
דבק
באשר
למעלה
,
שהזכיר
שיבא
נזק
על
יד
השור
(ראה
שמ'
כא
,
לה
-
לו).
ואָמְרוֹ
כי
יבער
איש
-
מגזרת
"אנחנו
ובעירנו"
(במ'
כ
,
ד)
,
והוא
מהבניין
'הכבד'.
וטעם
ובער
בשדה
אחר
-
כמוהו
,
רק
מהבניין
'הדגוש';
וכמוהו
"ואתם
בערתם
הכרם"
(יש'
ג
,
יד).
(ה)
כי.
גם
זה
דבק
,
כי
ידבר
על
נזק
שדה.
וטעם
המבעיר
אינו
כמו
"כי
יבער
איש"
(לעיל
,
ד)
,
אע"פ
שהוא
מבניין
אחד;
כי
מלת
אש
תורה
עליה.
וזאת
הדרך
צחות
בלשון
הקדש
,
לומר
מלה
שוה
והיא
משני
טעמים;
כמו
"בלחי
החמור
חמור
חמורתים"
(שו'
טו
,
טז);
"רוכבים
על
שלשים
עירים
ושלשים
עירים
להם"
(שו'
י
,
ד)
-
וזאת
השנית:
'ערים'
,
והעד:
"להם
יקראו
חוות
יאיר"
(שם).
(ו)
כי
יתן
-
גם
זה
דבק;
על
דבר
הגנבה
ידבר
,
להשלים
משפטי
הגנבות.
(ז-ח)
אם
לא
שלח
ידו
-
יורה
,
כי
ונקרב
בעל
הבית
-
שבועה
היא
לפני
הדיינין;
על
כן
אחריו:
על
כל
דבר
פשע
-
שפשע
הנשבע.
ורבי
ישועה
אמר
,
כי
פשע
הוא
שיצא
מרשות;
כמו
"אז
תפשע
אדום
מתחת
יד
יהודה"
(ראה
מ"ב
ח
,
כב).
והנה
על
כל
דבר
פשע
-
כולל
כל
הבא
אחריו:
כל
דבר
שיצא
מרשות
בעלים
,
בין
שנגנב
,
בין
שאבדה
וכחש
בה
(ראה
וי'
ה
,
כב)
ולא
הודה.
אשר
יאמר
-
העד:
כי
הוא
זה
,
אם
ירשיעון
אלהים
השומר
,
כי
הוא
עצמו
גנבו
,
או
כחש
האבדה
שמצא
,
ונעשה
גנב
עליה.
(ט)
כי
יתן
-
זה
שומר
שכר.
(י)
שבועת.
במלאכת
רעהו
-
כמו
"לרגל
המלאכה
אשר
לפני"
(בר'
לג
,
יד).
ולא
יקח
ממנו
,
רק
השבועה.
(יא)
ואם
-
על
זה
קבל
שכרו.
(יב)
אם
-
על
דרך
"כאשר
יציל
הרועה
מפי
הארי
שתי
כרעים
או
בדל
אוזן"
(עמ'
ג
,
יב).
יביאהו
עד
-
יביא
קצה
הנטרף
להיות
לו
לעד.
(יג)
וכי
ישאל.
על
דרך
הפשט:
בעליו
אין
עמו
-
ויוכל
לטעון
על
השואל
שהכביד
על
בהמתו.
(יד)
אם
-
שהוא
ראה
בעצמו
איך
נשבר
או
מת.
וככה
השכיר
שבא
עם
השוכר
בדרך
אחד.
(טו)
וכי.
השלים
לדבר
על
גניבת
ממון
,
ועתה
ידבר
על
גניבת
הלב
,
הוא
המפתה;
כי
ההוה
לפתות
הנערות
,
שאין
דעתן
שלימה.
אשר
לא
אורשה
-
כי
המאורסה
,
אע"פ
שלא
נבעלה
,
נקראת
"אשת
רעהו"
(וי'
כ
,
י).
מהר
ימהרנה
-
כמו
"מוהר"
(בר'
לד
,
יב)
,
בעניין
'קישור';
כמו
"אחר
מהרו"
(תה'
טז
,
ד;
וראה
פירושו);
כי
גזרת
"מְהֵרָה"
(דב'
יא
,
יז)
לא
תמצא
בפעלים
,
רק
מהבניין
'הדגוש'
בכל
המקרא
(ראה
בר'
יט
,
כב).
(טז)
ואם
(בנוסחנו:
אם).
כסף
ישקול
-
בעבור
שפִּתָהּ.
(יז)
מכשפה
-
טעם
להזכיר
זה
אחר
הבתולה
,
כי
המתאוים
יבקשו
דרך
כשפים
למלאות
תאותם.
והזכיר
הנקבה
,
כי
היא
הנמצאה
בכשוף
יותר
מהזכרים.
(יח)
כל.
הזכיר
בתחלה
פתוי
הנערה
שאין
לה
דעת
(ראה
לעיל
,
טו)
,
גם
הזכיר
הבהמה
,
שאין
לה
פה
לצעוק
כמו
האשה.
והזכיר
האלמנה
(ראה
להלן
,
כא)
,
שיש
לה
פה
לצעוק.
(יט)
זובח
-
על
דרך
הפשט
אינו
מדבר
על
ישראל
,
כי
כבר
הזכיר
על
זה
בדבור
שני
(ראה
שמ'
כ
,
ה);
רק
בעבור
הגר
הכתוב
אחריו
(ראה
להלן
,
כ)
נאמר
זה;
גם
בעבורו
נאמר
"כל
שוכב
עם
בהמה"
(לעיל
,
יח)
,
כי
כן
מנהג
עַם
נכרי.
והנה
על
זה
התנאי
יגור
בארץ
ישראל
,
שלא
ישכב
עם
בהמה
ושלא
יזבח
לעבודה
זרה
―
ואמר
לָאלהים
-
שהוא
רגיל
לעבדו
מקדם;
ומלת
אלהים
כוללת
אף
המלאכים
שנקראו
'אלהים'
―
רק
לשם
הנכבד
לבדו
,
שהוא
'שם
העצם'
(ראה
פירושו
שמ'
ג
,
טו)
,
ולא
יתערב
אחר
עמו.
(כ-כא)
וגר
-
כאשר
יקבל
הגר
שלא
לעבד
עבודה
זרה
,
לא
תוננו
בארצך
בעבור
שיש
לך
כח
רב
ממנו;
וזכור
,
כי
גרים
הייתם
כמוהו.
וכאשר
הזכיר
הגר
שאין
לו
כח
,
ככה
היתום
והאלמנה
שהם
ישראלים
,
ואין
להם
כח.
ולאחר
שאמר
לא
תענון
,
לשון
רבים
,
אמר
"אם
ענה
תענה"
(להלן
,
כב)
-
כי
כל
רואה
אדם
שהוא
מענה
יתום
או
אלמנה
,
ולא
יעזרם
,
גם
הוא
יחשב
'מענה'.
(כב-כג)
אם
ענה
-
והנה
העונש:
אם
אחד
יְענה
ואין
עוזר
,
העונש
על
כלם;
על
כן
אמר:
וחרה
אפי
והרגתי
אתכם
-
כלכם.
כי
אם
צעק
יצעק
אלי
-
על
היתום
,
וכן
דין
אלמנה;
רק
היתום
-
יתכן
שיהיה
קטן
,
ולא
ידע
לדבר
כמו
האלמנה.
(כד)
אם
כסף
-
אם
נתן
לך
השם
הון
,
שתוכל
להלוות
לעני.
והזכיר
זאת
הפרשה
,
כי
העני
כמו
הגר
והיתום
והאלמנה
(ראה
לעיל
,
כ
-
כא).
וקרא
העניים
עמי
,
כי
החסידים
לא
יבקשו
עושר
בעולם
הזה;
והעד:
אליהו
(ראה
מ"א
יז
,
א
-
יג);
ואלישע
שלא
רצה
לקבל
מנחת
נעמן
(ראה
מ"ב
ה
,
טז);
גם
שמואל
הרמתי
(ראה
ש"א
יב
,
ג
-
ה).
וטעם
עמך
-
שהוא
במקום
שאתה
דר
בו.
לא
תהיה
לו
כנושה
-
שישא
לך
פנים
בעבור
טובתך.
ואמר
תשימון
,
כי
המלוה
והסופר
והעדים
-
כולם
עוברים
(ראה
שמ"ר
לא
,
ו).
(כה)
אם.
אחר
שאמר
שלמת
רעך
,
שהוא
לשון
נקבה
,
וככה
אמר
"כי
היא
כסותה
לבדה"
(להלן
,
כו)
,
אמר
תשיבנו?!
והטעם
-
על
הֶחָבוֹל
,
שהוא
לשון
זכר.
אמר
הגאון:
מה
טעם
לקחת
החבול
ביום
וישיבנו
בלילה?
והוא
השיב:
בעבור
שירא
שלא
ילוה
מאחר
,
ויתננו
לו
חבול
תחתיו.
(כו)
כי
הוא
-
הטעם:
יש
לך
לחמול
עליו.
וטעם
כי
חנון
אני
על
דעת
הגאון
,
שהוא
כמו
"חנונו
אותם"
(שו'
כא
,
כב);
והטעם
,
כי
אני
אתן
לו
ממון
ואסיר
את
שלך.
ולפי
דעתי
,
כי
מלת
'חנינה'
איננה
כן
,
כי
מה
יבקש
דוד
לאמר
"חנני
אלהים
כחסדך"
(תה'
נא
,
ג)?
רק
הוא
כמו
"רחום"
(שמ'
לד
,
ו)
,
אע"פ
שיש
ביניהם
הפרש
,
כאשר
אפרש
בפרשת
'כי
תשא'
(שם).
והנה
ושמעתי
,
שהוא
אַחַר
והיה
כי
יצעק
אלי
-
כמו
הכתוב
למעלה
"כי
אם
צעק
יצעק
אלי
שמוע
אשמע
צעקתו.
וחרה
אפי"
(לעיל
,
כב
-
כג);
ובמה
יוָדע
,
כי
"שמוע
אשמע
צעקתו"?
בחרון
אפו
,
ככתוב
אחריו.
(כז)
אלהים
-
הם
הדיינים
(ראה
לעיל
,
ח)
,
הם
הכהנים
בני
לוי
שבידם
התורה
(ראה
דב'
לא
,
ט).
ונשיא
בעמך
-
המלך
,
שכתב
לו
משנה
התורה
(ראה
דב'
יז
,
יח).
וכאשר
הסתכלנו
בפסוקים
הבאים
אחר
זה
,
עד
"ובכל
אשר
אמרתי
אליכם
תשמרו"
(שמ'
כג
,
יג)
,
מצאנו
רובם
בדברי
העניים
,
כאילו
הם
דבקים
עם
פרשת
"אם
כסף
תלוה
את
עמי"
(לעיל
,
כד).
אמר
יפת:
טעם
להזכיר
אלהים
לא
תקלל
-
אולי
העני
,
ברוב
צערו
בלילה
―
אם
יעבור
המלוה
ולא
ישיב
העבוט
―
יקלל
העני
הדיין
,
שדן
שיוקח
עבוטו.
(כח)
מלאתך
-
פירוש
זה
קשה.
והגאון
רב
סעדיה
כתב
(ראה
רס"ג
תורה)
,
כי
מלת
מלאתך
כוללת
"המלאה
הזרע"
(דב'
כב
,
ט)
והמלאה
מן
היקב
(ראה
במ'
יח
,
כז).
ואמר
,
כי
דמעך
-
רמז
ליצהר
,
כי
כאשר
יִדָּרֵךְ
הזית
הוא
יורד
טפות
,
כמו
הדמע.
והנה
פירוש
זה
הפסוק
במקום
אחר
,
והוא
"ראשית
דגנך
תירושך
ויצהרך"
(דב'
יח
,
ד)
,
על
כן
עמו:
בכור
בניך
,
כי
הוא
ראשית
אונו
(ע"פ
דב'
כא
,
יז).
ובן
זיטא
אמר
,
כי
מלאתך
-
על
ההריון
,
ודמעך
-
על
הטפה;
ואמר
לא
תאחר
-
שלא
יעכב
לקחת
לו
אשה
,
על
כן
אחריו:
בכור
בניך
תתן
לי;
וזה
שגעון:
למה
הזכיר
מלאתך
לפני
דמעך?
כי
דמעך
,
לפי
דעתו
-
לשפוך
זרע
באשה
,
ואחר
כן
תבא
לידי
הריון!
ועוד
,
כי
דבר
ההריון
אינו
ביד
בני
אדם
רק
ביד
השם
לבדו.
אמר
יפת:
הזכיר
הפסוק
הזה
,
שלא
יאחר
העני
מה
שהוא
חייב.
(כט)
כן
תעשה
-
לתת
הבכור
לכהן.
(ל)
ואנשי
קדש
-
בעבור
שהזכיר
"שורך"
ו"צאנך"
(לעיל
,
כט)
,
שהם
מותרים
לאכילה
,
הזהיר
על
הבשר
הנטרף;
אולי
העני
יאכלנו
בעבור
עניו.
והזהיר
בשדה
-
ההוה
יותר;
וככה
הדין
בנטרף
בתוך
העיר;
וכמוהו
"מקרה
לילה"
(דב'
כג
,
יא).
וטעם
לַכּלב
,
בפתיחת
הלמ"ד
-
שהוא
שומר
שורך
וצאנך.
ורבי
משה
הכהן
אמר
,
כי
הטרפה
קשה
מן
ה'נבלה'
,
כי
יש
בטרפה
כדמות
סם
רע
שיזיק
תולדת
האדם;
על
כן
לא
תנתן
לגר
אשר
בשער
או
תמכר
לנכרי
כמו
הנבלה
(ראה
דב'
יד
,
כא).