מאגר הכתר שמות פרק כב עם פירוש רמב"ן

פרק כב
(ב) אם זרחה השמש עליו - אין זה אלא כמין משל וכו'. ואנקלוס , שתרגם: "ואם עינא דסהדיא נפלת עלוהי" , לקח לו שטה אחרת , לומר שאם מצאוהו עדים קודם שבא בעל הבית , וכשבא בעל הבית כנגדו התרו בו שלא יהרגנו , דמים לו - חייב עליו אם הרגו , מאחר שיש רואים שאין הגנב בא על עסקי נפשות , ולא יהרג את בעל הבית. לשון רבנו שלמה. ואני תמה , שהרי כשאמר למעלה "אין לו דמים" (פס' א) , לפטרו על הריגתו , ודאי בשהתרו בו הוא , שאין רוצח חייב מיתה לעולם אלא בהתראה; ואם תאמר שלא בא הכתוב לומר "אין לו דמים" אלא להתיר לו דמו מידי שמים , לומר שהוא מותר להרגו , זה איננו אמת , אלא הכתוב הראשון פוטרו בכל ענין מידי שמים ומבית דין בהתראה , והשני מחייבו בדין שניהם. ואולי יתכוֵן הרב לומר , שאם מצאוהו עדים קודם שבא בעל הבית והכירוהו והגנב ידע בהם , אינו בא על עסקי נפשות עכשו , שכבר ראה שהכירוהו העדים , ואם יהרוג יבאו עדים לבית דין , ויהרגוהו. וזה טעם אם זרחה השמש עליו - כי בלילה , שלא הכירוהו העדים , יהרגנו לבעל הבית ויברח. ועל דעתי - נתכוֵן אנקלוס לומר , שאם יצא הגנב מן המחתרת , ובא זה לומר עליו: יש לי עדים שבא במחתרתו , דמים לו כשאר החיים , ואינו מותר להרגו , ואם הרגוֹ - נהרג עליו; אבל ישלם אם לקח משם דבר. ואמר הכתוב: אם זרחה השמש עליו , שדבר בהווה , שדרך באי מחתרת לבא בלילה שאין אדם מכיר בהן , וההורגו שם פטור ומותר; אבל המתעכב שם עד זרחה השמש עליו , הוא מיטמר ויוצא ובורח לנפשו , ואם בא לחייבו על פי עדים אינו מתחייב מיתה , לא בבית דין ולא ביד בעל הבית. ואם כן , על דעת האומר בתלמוד (סנה' עב , א) , שהבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור , בדמיה קננהו , יהיה שלם ישלם אם אין לו ונמכר חוזר למעלה אל "כי יגנוב איש" (לעיל , א); כדרך "ואף לאמתך תעשה כן" (דב' טו , יז). ודרך הפשט ידועה: יאמר , שאם חתר בחשך בתים ונמצא במחתרת בלילה , יהרג , ואם זרחה השמש על הגנב , ואדם רואהו ומכירו , לא יהרג , אבל ישלם מה שגנב והוציא משם ביום. וטעם השמש - האור , לעיני הרואים; וכן "לעיני השמש הזאת" (ש"ב יב , יא) - בגלוי. וטעם הדין הזה כאשר הזכרנו , כי זה יהרוג את בעל הבית וזה יברח ממנו. (ו) כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור - פרשה זו (פס' ו - ח) נאמרה על שומר חנם , ולפיכך פטר בו את הגנבה , כפי קבלת רבותינו (ראה ב"מ צד , ב). ונזכר סתם בכתוב , מפני שדרך שומרי כסף או כלים לשמרם בחנם; והפרשה השנייה (פס' ט - יב) , שבשומר שכר , הזכירה "חמור או שור או שה וכל" הבהמות (להלן , ט) , ודרך הבהמות לתת אותן ביד הרועים לשמר , וירעו אותן הרועים בשכר. וגנב מבית האיש - פירש רבנו שלמה: לפי דבריו; לומר , שהוא טוען כך. והביאו לו דומים: "כי יקום בקרבך נביא" (דב' יג , ב); "חנניה בן עזור הנביא" (יר' כח , א); כי לא יקראנו בזה השם על האמת , רק שהוא יאמר כן. ואין צורך , כי הכתוב יאמר: אם גנב מבית האיש וימצא הגנב , ישלם שנים , ו"אם לא ימצא הגנב" , יבאו לבית דין וישבע על הגנבה "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" (להלן , ז); ו"אשר ירשיעון" אותו בית דין בגנבה הזאת , שהוא הגונב , "ישלם שנים" (להלן , ח). כי בית דין לא ירשיעו אותו לשלם שנים אם לא גנבוֹ הוא , כי חיוב התשלומין בכפל - בגנב הוא , כאשר אמר למעלה "חיים שנים ישלם" (פס' ג). (ז) וטעם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו - על דעת רבנו שלמה , שיקרב אל האלהים לישבע שלא שלח ידו בשל חברו. והנכון , שיקרב אל האלהים לישבע שנגנב , כמו שהוא טוען , אם לא שלח הוא יד להשתמש לצרכו במלאכת רעהו; כי השולח יד בפקדון נעשה עליו גזלן וחיב באונסין. (ח) אשר יאמר כי הוא זה - כתב רבנו שלמה: לפי פשוטו: אשר יאמר העד: כי הוא זה שנשבעת עליו , הרי הוא אצלך. ורבותינו דרשו (ב"ק קו , ב): כי הוא זה - ללמד שאין מחייבין אותו שבועה אלא אם כן הודה במקצת: כך וכך אני חיב , והמוֹתר נגנב ממני. וזה הענין שכתבוֹ הרב - דברי יחידים הוא , ואינו כהלכה; שהשומרים אינן צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת , ואפילו כשטוען טענת גנב בכל הפקדון , חיב הוא לישבע שבועת השומרים. ועוד מתבאר בגמרא בראיות גמורות , כי כשהוא כופר בעקר הפקדון ואומר: 'לא הפקדת אצלי' , אם כופר בכל - פטור , ואם מודה מקצת - חייב שבועה; וזה לדברי הכל , ואעפ"י שהרב אינו אומר כן בפירושיו בגמרא. ואם כן , נאמר כי הכתוב הזה לפי מדרש חכמים הוא בטוען: 'לא הפקיד אצלי מעולם'; שאם כפר בכל - פטור , ואם כפר במקצת והודה במקצת - חייב שבועה; ויאמר: "אם לא ימצא הגנב" יקרב "בעל הבית אל האלהים" (לעיל , ז) , על כל טענת פשע - שיטענו עליו: 'פשעת בשמירה' , או אשר יאמר השומר: 'כי הוא זה פקדון שבידי , ולא הפקדת לי יותר' , הנפקד אשר ירשיעון אותו אלהים , ישלם שנים לרעהו. והנה שניהם ישלמו , אבל אין תשלומי השנים אלא ב'טוען טענת גנב' , ו'טענת מודה מקצת' נוהגת בכל התביעות , ואפילו בהלואה וגזלה ושאר ענינים. ובאלה הדינין - מקרא מועט והלכות מרובות (ע"פ משנה חגיגה א , ח) , אין צרך לבאר מהם בכאן אלא בכדי ישוב המקראות. (יב) אם טרף יטרף - על ידי חיה רעה. יביאהו עד - יביא עדים שנטרפה באונס , ופטור; זה לשון רבנו שלמה. ויש לתמוה: למה הצריך הכתוב בכאן עדים , ולמעלה אמר "שבועת יי' תהיה בין שניהם" (פס' י)? והדין בהם שוה הוא , שאם יש לו עדים , פטור ב"מת" ו"נשבר" ו"נשבה" (לעיל , ט) , וכן בנטרף , ואם אין לו עדים , נשבע על כולן ואינו משלם! ושמא כי דבר הכתוב בהווה , שהשור כשימות באבוס בעליו או יעלה לצוק ונשבר , "אין רואה" בו (שם) , וכן הנשבה בלסטיס מזוין , שבא עליו ונטלו מן העדר והלך לו; אבל האריה והדוב כאשר יטרוף , "יקרא עליו מלוא רועים" (יש' לא , ד) , ולכן יאמר שיביא אותם לבית דין ויפטר. או שנפרש שבא הכתוב ללמד על דינו של איסי בן יהודה , שאמר (ב"מ פג , א): "אין רואה" - פטור , הא יש רואה - יביא עדים ויפטר. ופירושו , שאם אירע האונס במקום שהאנשים מצויין שם כל היום , אין סומכין על שבועתו וצריך להביא העדים , ודרך הטרפה שתהיה כן כאשר אמרנו , ולכן הצריך בה הכתוב שיביא העדים. ורבי אברהם פירש יביאהו עד - שיביא קצה הנטרף , "שתי כרעים או בדל אזן" (עמ' ג , יב) , להיות לו לעד. וכן ראיתי במכילתא דרבי שמעון בן יוחאי (מכשב"י משפטים כב , יב): אבא שאול אומר: יביא עדידה , שנאמר "כה אמר יי' כאשר יציל הרועה מפי האריה (לפנינו: הארי) שתי כרעים" וגו' (עמ' ג , יב). (טו) וכי יפתה - מדבר על לבה , וכן תרגומו: "ארי ישדל"; 'שידול' בלשון ארמי כ'פתוי' בלשון קדש. מהר ימהרנה לו לאשה - יפסוק לה מהר כמשפט איש לאשתו , שכותב לה כתובה וישאנה; לשון רבנו שלמה. ואיננו נכון , אבל ענין 'פתוי' - הטית רצון בשקר; וכן "יפתה לבבכם" (דב' יא , טז); "ויפת בסתר לבי" (איוב לא , כז); "אם נפתה לבי על אשה" (שם , ט). ולכן האנשים אשר אין דעתם שלמה להשכיל , ויטעה לבם בדברים בתחלת ענינם , יקראו 'פתאים' , וכמו שאמר "פתי יאמין לכל דבר" (מש' יד , טו); והמסית את הבתולה לשכב עמה - יטה רצונה לחפצו בדברי שקר , ונקרא 'מפתה' (ראה משנה כתובות ג , ד ועוד). ואנקלוס חלק הלשון למחלוקות , אמר כאן: "ישדל" , והוא לשון תחבולה ועסק אשר יעשה האדם עם אחר לעשות בו כרצונו , יהיה השתדלותו בדברים או במעשה; כי כן אמר ב"ויאבק איש עמו" (בר' לב , כה): "ואישתדל". ויונתן בן עוזיאל תרגם "ושובבתיך ונתתי חחים בלחייך" (יח' לח , ד): "ואשתדלינך"; ובתרגום מגלת רות ["איפה לקטת היום] ואנה עשית" (רות ב , יט): "ולאן אשתדלת למעבד"; ו"שם האיש אשר עשיתי עמו... בועז" (שם): "דאישתדילית עמיה". כי תחבולת ענין אשר אדם מצדד לעשותו יקרא 'השתדלות'; ואמרו במשנה (אבות ב , ה): ובמקום שאין אנשים , השתדל להיות איש; ובגמרא (ברכות נח , א): לעולם ישתדל אדם לקראת מלכי ישראל; ובכתוב: "הוה משתדר לשיזבותיה" (לפנינו: להצלותה; דנ' ו , טו) - משתדל ועושה התחבולות. ועל דעתי , מזה הלשון הוא "ומרד ואשתדור מתעבד בגוה" (עז' ד , יט) - מרד ותחבולה רבה; כי יחליפו האותיות האלה אף בלשון הקדש: "מזלות" (מ"ב כג , ה) ו"מזרות" (איוב לח , לב); "נמלצו" (תה' קיט , קג) - "נמרצו" (איוב ו , כה); "מפלשי עב" (שם לז , טז) - "מפרשי" (שם לו , כט). וכן בארמית: "ואלו עינין" (דנ' ז , ח) - "וארו ארבע חיון" (צירוף של דנ' ז , ב וג); 'שרשרת' אמרו בה חכמים (משנה כלים יב , א ועוד): שלשלת. ויש נוסחאות שכתוב בהן במשנה (אבות ב , ה): 'השתדר להיות איש'. ולכן אמר אנקלוס: כי יפתה: "ארי ישדל" - יסובב וישובב את הבתולה בענינים עד שישכב עמה. ובעבור כי פתוי הבתולות בענינים רבים - פעם בדברים , פעם בממון , פעם בשקר שיטעה אותה , פעם באמת שרצונו לישא אותה לו לאשה - לא ייחד לו לשון , ועשאו 'השתדלות'. אבל ב"פן יפתה לבבכם" (דב' יא , טז) , אמר בו אנקלוס: "דילמא יטעה". ומה שפירש הרב במהר ימהרנה לו , שיפסוק לה מֹהר כמשפט איש לאשתו , שכותב לה כתובה , אינו אמת; שהמפתה , אם ישאנה , אינו נותן קנס , ואם יגרשנה אחרי הנשואין , אין לה עליו כלום מן התורה , שהכתובה מדברי סופרים היא; אבל פירוש מֹהר: השִלוחים שאדם משלח לארוסתו , כלי כסף וכלי זהב ובגדים לצרכי החופה והנישואין. והם הנקראים 'סבלונות' בדברי חכמים (קידושין נ , א) , וכך אמרו (ב"ב קמה , א): מוהרי הדרי. ואנקלוס אמר ב"הרבו עלי מאד מהר ומתן" (בר' לד , יב): "אסגו עלי לחדא מוהרין ומתנן" - ולא היה נודר להם לכתוב לה כתובות הרבה מאד! אבל המֹהר - סבלונות , כמו שפירשתי. ויתכן שהלשון נגזר מן "מהרה חושה" (ש"א כ , לח) , לפי שהוא הדבר הראשון הנמהר בנשואין , כי החתן ממהר ומקדים לשלוח לפניו המנחה ההיא , ואחרי כן הוא בא לבית חמיו לעשות הנשואין או השמחה , כמו שהזכירו חכמים (פסחים מט , א): סעודת סבלונות. ופירוש מהר ימהרנה לו לאשה - שישלח לה סבלונות וצרכי חופה להיות לו לאשה; רמז שהם יכולים לעכב. ואמר הכתוב כלשון הזה , ולא אמר שיקחנה לו , כי אין מצוה עליו שישאנה , רק אם רצה; ואם לא יחפוץ בה מתחלה - יפרע. ואחר כן אמר (להלן , טז) , שאם ימאן אביה לתתה לו , שישקול על ידו כסף , כמהר אשר יתנו האנשים לבתולות הנשואות להם; והטעם , כי פסלה בעיני הבחורים , ויצטרך אביה להרבות אליה מתן , והם לא יתנו לה מֹהר , וראוי הוא שיפרענו המפתה. ואמרו רבותינו (מכיל' משפטים נזיקין יז) , כי המהר הזה הוא נקצב בענין האונס , כי הוא "חמשים כסף" (דב' כב , כט); ודין האונס והמפתה שוים בזה , אבל חלק הכתוב בין אונס למפתה , ששם נאמר "ולו תהיה לאשה... לא יוכל שלחה כל ימיו". והטעם , כי דרך הארץ להיות בחורי חמד מפתים בנות הגדולים היפות , ואיננו הגון שיהיה חוטא נשכר (ע"פ כתובות יא , א) , ולכן פירש שלא ישאנה על כרחם , וישלם להם. ובעבור שגם היא חטאה בדבר , לא נתן עליו עונש שישאנה על כרחו , ודי שישלם הקנס; ואחרי שישאנה לדעתה ודעת אביה , הרי היא עמו ככל הנשים , אין לה עליו כתובה בתורה. וכן דרך בני הגדולים לאנוס בנות הפחותים במעלה , אשר אין להם כח כנגדם , ולכן אמר באונס "ולו תהיה לאשה" (דב' כב , כט) - על כרחו. ועל דעת רבותינו (מכיל' משפטים נזיקין יז) , גם שם , בין היא בין אביה יכולין לעכב; כי איננו הגון שיקחנה על כרחם , ויעשה עמה שתים רעות (ע"פ יר' ב , יג)! ופעמים שתהיה נכבדת ממנו , ולא יתכן שתתבזה בחטאו. והמשפט הישר , שיהיו הנשואין בידם ולא בידו; שהוא ישאנה על כרחו , שלא יהו בנות ישראל הפקר לבעלי הזרוע. והנה הדין הזה איננו , רק בנערה , כדין האונס; אבל שם פירש הכתוב "כי ימצא איש נערה בתולה" (דב' כב , כח) , וכאן לא הזכיר 'נערה'. והטעם , כי ה'נערה' הנזכרת שם אינו אלא להוציא את הבוגרת , שהיא 'אשה' , אבל הקטנה גם היא בכלל. וכאן לא הוצרך להוציא את הבוגרת , כי בידוע בבוגרת המפותה שלא ישלם כלום , כי מדעתה עשה; והאב אין לו בבתו שום זכות אחרי ימי הנעורים , כדכתיב "בנעוריה בית אביה" (במ' ל , יז). ואמר כאן "אם מאן ימאן אביה לתתה לו" (להלן , טז) - לרמוז שהוא הנותן אותה לו לאיש , שהוא זכאי בכסף קדושיה בקטנה ונערה , כמו שדרשו (קידושין ג , ב): כל שבח נעורים - לאביה; אבל באונס הוצרך לכתוב 'נערה' , להוציא את הבוגרת , כי היה עולה על דעתינו שישלם אליה , אלא שגזרת הכתוב היא. והטעם , כי בעמדה על דעתה , תשמר מן האונס. ואמר רבי אברהם , כי 'מֹהר' - לשון 'קשור' , וכן "ירבו עצבותם אחר מהרו" (תה' טז , ד). ואיננו נכון , אבל הוא כמו שבארתי מדברי רבותינו. ועל דעתי "אחר מהרו" - שהיו נמהרי לב (ע"פ יש' לה , ד) לאל אחר , ללכת אחריו במהירותם בלי השגחה ובלי דעת. ובדברי המדקדקים (ראה השרשים: 'אחר'): שנתנו מהר לאל אחר; והטעם , שנתנו לו זבח ומנחה. (יז) מכשפה לא תחיה - אמר למעלה בכל חייבי מיתות "מות יומת" (שמ' כא , יב ועוד) , והטעם , שהוא חיב מיתה. ומצות 'עשה' עלינו להמית אותו , ממה שנאמר "ובערת הרע מקרבך" (דב' יז , ז) , או מזה בעצמו שיצוה "יומת". אבל בכאן לא אמר 'מכשפה מות תמות' - כי החמיר בה , להזהיר אותנו ב'לאו' , שלא נחיה אותה. והטעם: מפני שהיא טמאת השם רבת המהומה (ע"פ יח' כב , ה) , והשוטים נפתים אחריה , החמיר בה ב'לאו'; וכן בכל מרבי התקלה , כגון שאמר במסית "לא תחמול ולא תכסה עליו" (דב' יג , ט) , ואמר ברוצח "ולא תקחו כפר לנפש רוצח" (במ' לה , לא). (יט) זובח לאלהים יחרם - לעבודה זרה; והוא נקוד פתח (מיודע) , כלומר: לאותן אלהים שהזהרתם עליהם במקום אחר. כך פירש רבנו שלמה. ואמר רבי אברהם (בפירוש ב , הארוך) , כי על דרך הפשט איננו מדבר בישראל , שכבר הזהיר על עבודה זרה בדבור השני (ראה שמ' כ , ג ואי') , רק בעבור הגר הכתוב אחריו (להלן , כ); כי על תנאי זה יגור בארצנו , שלא יזבח לאלהיו כאשר היה עושה. והבל יפצה פיהו (ע"פ איוב לה , טז) , כי בעשרת הדברות הזהיר על עבודה זרה ב'לאו' (שמ' כ , ג - ה) , וכאן מפרש העונש והמשפט שנעשה בו; כאשר עשה ב"לא תרצח" ו"לא תנאף" (שם , יג) , כי אלה הם המשפטים אשר ישים לפניהם (ראה שמ' כא , א)! והנה חייב אותו מיתה , כי יחרם - מיתת בית דין , וכן "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת" (וי' כז , כט). ואמר יחרם - כי מפני שזבח לחרם יהיה חייב שיחרם; כענין "והיית חרם כמוהו שקץ תשקצנו... כי חרם הוא" (דב' ז , כו). ויתכן שיכלול הכתוב הזובח גם הזבח , שהכל יהיה לחרם , לרמוז שהוא אסור בהנאה. והזכיר הכתוב 'זביחה' , והוא הדין להשתחויה ולכל עבודת פְּנִים (ראה סנה' ס , ב); אבל שאר עבודות , כגון המכבד והמרבץ והמגפף והמנשק - אינו במיתה בשלא כדרכה , אבל כדרך עבודתה בכל ענין הוא מתחייב , ואפילו פוער עצמו לפעור (ראה סנה' ס , ב). והנכון במלת לאלהים , בפתחות הלמ"ד , שהם מלאכי מעלה , ונקראו 'אלהים' בהרבה מקומות , ככתוב "אין כמוך באלהים יי'" (תה' פו , ח); "הוא אלהי האלהים ואדני האדונים" (דב' י , יז); וכן "וישתחוו (בנוסחנו: השתחוו) לו כל אלהים" (תה' צז , ז). ויקראו גם כן 'אלים' , כאשר הזכרתי כבר (שמ' טו , יא). ואמר: בלתי ליי' לבדו - בעבור שהזובחים למלאכיו יחשבו לעשות חפצו , שיהיו הם אמצעיים להפיק להם רצון מאתו , וכאלו הזובחים לאל ולמשרתיו. על כן אמר: בלתי ליי' לבדו. ויש בכאן עוד בדרך הזה ענין עמוק , יובן ממנו סוד הקרבנות , ויכול המשכיל לדעתו ממה שכתבנו במקום אחר (שמ' ה , ג); ואנקלוס רמז לו בכאן , ועוד נרמְזנו אנחנו ב'תורת כהנים' (וי' א , ט) בעזרת האל יתברך לעד ולנצח. (כ) כי גרים הייתם בארץ מצרים - לא הוכשרו כל הגרים בעבור היותנו גרים בארץ מצרים זמן , ואין טעם שהיו מובטחים לעולם בעבור כן. ופירש רבנו שלמה , כי הוא טעם ל"לא תונו" (וי' יט , לג) , יזהיר שלא תונה אותו בהניית דברים; אם הוניתו , אף הוא יכול להונותך ולומר לך: אף אתה מגרים באת; מום שבך אל תאמר לחברך (מכיל' משפטים נזיקין יח). ורבי אברהם אמר (בפירוש ב , הארוך): זכור כי גרים הייתם כמוהו; ואין בכל זה טעם כעיקר (ע"פ פסחים מד , ב). והנכון בעיני , כי יאמר: לא תונה גר ולא תלחצנו ותחשוב שאין לו מציל מידך (ע"פ דב' לב , לט) , כי אתה ידעת שהייתם גרים בארץ מצרים , וראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אתכם (ע"פ שמ' ג , ט) ועשיתי בהם נקם , כי אני רואה דמעת העשוקים אשר אין להם מנחם ומיד עושקיהם כח (ע"פ קה' ד , א) , ואני מציל כל אדם מיד חזק ממנו (ע"פ תה' לה , י). וכן האלמנה והיתום לא תענו , כי אשמע צעקתם (ראה להלן , כא - כב); שכל אלה אינם בוטחים בנפשם , ועלי יבטחו. ובפסוק האחר הוסיף טעם: "ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמ' כג , ט) , כלומר: ידעתם כי כל גר נפשו שפלה עליו , והוא נאנח וצועק ועיניו תמיד אל יי' , וירחם עליו כאשר רחם עליכם; כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה" (שמ' ב , כג) - כלומר: לא בזכותם , רק שרחם עליהם מן העבודה. (כא-כג) וטעם כל אלמנה - אפילו עשירה ובעלת נכסים , כי דמעתה מצויה ונפשה שפלה עליה. ואמר: אם ענה תענה אותו - על כל יחיד מהם , על כן אחריו: והיו נשיכם אלמנות - בענש האלמנה וצעקתה , ובניכם יתומים - בצעקת היתום. והענש הזה , לא מנו אותו רבותינו בכלל חייבי מיתה בידי שמים בבריתא ד'ואלו שבמיתה' השנויה בסנהדרין (פג , א). והטעם , שאין זה מיתה כמיתת בני אדם בידי שמים , כנאמר בהם "ומתו בו כי יחללוהו" (וי' כב , ט); "ולא תמותו" (במ' יח , לב); אבל ענש בכאן שיהרוג אותם בחרב אויב , או במלחמה ירד ונספה (ע"פ ש"א כו , י) , בלא הִוָּדַע , והיו נשיהם אלמנות לעולם ובניהם יתומים לעולם. אם ענה תענה אותו - הרי זה מקרא קצר , גיזם ולא פירש ענשו; כמו "לכן כל הורג קין" (בר' ד , טו) ולא פירש הענש. אף כאן , אם ענה תענה אותו - לשון גיזום: סופך ליטול את שלך; למה? כי יצעק אלי , אשמע ואנקמנו. לשון רבנו שלמה , ואיננו נכון , וגם העד שהביא לא יעיד כן; אבל יתכן שיהיה כי במקום הזה כמו 'אם' , שהוא אחד משמושין שלו; יאמר: אם יצעק אלי , שמע אשמע צעקתו. והכפל - לנִחוּץ הענין וחזוקו , כדרך "המבלי אין קברים במצרים" (שמ' יד , יא); "הרק אך במשה" (במ' יב , ב). והנכון בעיני כי יאמר , כי אם ענה תענה אותו , רק אם צעק יצעק אלי - מיד אשמע צעקתו , איננו צריך לדבר אחר כלל , כי אני אושיענו ואנקום אותו ממך. והטעם , כי אתה לוחץ אותו מפני שאין לו מושיע מידך - והנה הוא נעזר יותר מכל אדם; כי שאר האנשים יטרחו אחרי מושיעים שיושיעוהו ואחרי עוזרים לנקום נקמתו , ואולי לא יועילו לו [והצל לא יצילו] , וזה - בצעקתו בלבד נושע ביי' (ע"פ דב' לג , כט) וינקם ממך , כי "נוקם יי' ובעל חמה" (נח' א , ב). ויבא כענין הזה בכתובים רבים , כגון מה שאמר "אל תגזול דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער. כי יי' יריב ריבם" וגו' (מש' כב , כב - כג) - יאמר: אל תגזול דל בעבור שהוא דל ואין לו עוזרים , ואל תדכא העני אשר בשעריך , כי השם יריב בעבורם. וכן אמר "ובשדה (בנוסחנו: ובשדי) יתומים אל תבא , כי גואלם חזק יי' צבאות שמו" (צירוף של מש' כג , י - יא ויר' נ , לד) , שיש להם גואל חזק וקרוב יותר מכל אדם; אף כאן , אמר כי בצעקתו בלבד יִוָשע. וכמוהו "כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל. כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו" (יש' נה , י - יא) - בשניהם יאמר , שלא יעשו דבר אחר 'כי אם' שירוה את הארץ מיד , 'וכי אם' שיעשה מה שחפצתי. והנה הוא כטעם 'אלא'; וכן "כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך" (צירוף של בר' כד , ד ובמ' י , ל). (כד) לא תהיה לו כנושה - הוא המלוה; יאמר , שלא תהיה לו כמלוה , שהוא כמושל ללוה , כענין שכתוב "ועבד לוה לאיש מלוה" (מש' כב , ז) , אבל תהיה לו בכל דבר כאלו לא לוה ממך לעולם; ולא תשים עליו נשך - שהוא "נשך כסף נשך אכל" (דב' כג , כ); אבל תהיה ההלואה אליו חסד , לא תטול ממנו תועלת כבוד ולא תועלת ממון. (כו) ושמעתי כי חנון אני - חונן ומקבל תחִנת כל אדם , אע"פ שאינו הגון; מגזרת "חנם" (בר' כט , טו). והענין , שלא יחשוב: לא אחבול שלמת הצדיק , אבל שלמת אדם שאיננו צדיק אקח ולא אשיבנו , כי צעקתו לא ישמע אל; לפיכך אמר כי חנון הוא , ושומע צעקת כל מתחנן לו. (כז) אלהים לא תקלל - אמרוֹ אנקלוס על הדיין , שלא יקלל אותו כאשר יחייבנו בדין: "לא תקיל"; לשון 'קללה' הוא בארמית (ראה ירוש' שבת ג , ז [ו , ג]): מיקל להו "יכרת יי' לאיש אשר יעשנה ער ועונה" (מל' ב , יב); וכן הרבה בלשון ירושלמי (ראה ירוש' פיאה א , א [טו , ג]). ונשיא בעמך - הנישא על העם , והוא המלך; והזהיר שלא יאור אותו כאשר יחייב אותו במשפטו. ועל דעת רבותינו בגמרא (סנה' סו , א): אלהים לא תקלל - אזהרה על ברכת השם , אפילו בכנוי; והנה הזהיר על המלך העליון יתברך ועל המולך בארץ. והם אמרו בגמרא (שם) , כי יכנס בִּכלל אלהים השם הנכבד והשופט אשר ישב מושב אלהים בארץ (ע"פ יח' כח , ב); ולא נתבאר שם אם יכנס בִּכלל הנשיא ראש סנהדרי גדולה , שנקרא 'נשיא' בגמרא (סנה' יט , ב). והרב רבי משה אומר (סה"מ לא תעשה שטז) , שהוא בכלל האזהרה הזו. וכן נראה לי ממה ששאל רבי יהודה הנשיא על עצמו (הוריות יא , ב): כגון אני , מה אני בשעיר וכו'. ואם כן , יאמר: לא תאר כל נשיא בעם שהוא ראש השררה על כל ישראל , בין שתהיה השררה ההיא בממשלת מלכות או ממשלת תורה; כי נשיא הסנהדרין הוא במעלה העליונה בשררת התורה. (כח) מלאתך ודמעך לא תאחר - מצינו 'מלאה' בזרע: "פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע" (דב' כב , ט) , ועוד: "וכמלאה מן היקב" (במ' יח , כז) - התירוש והיצהר , כענין שנאמר "והשיקו היקבים תירוש ויצהר" (יואל ב , כד). והנראה לי בלשון הזה , כי יקָרא פרי השדה והכרם 'תבואה' בעבור שיביאו אותה כאחת אל הבתים , ותקָרא גם כן 'אסיף': "אוסף בלי יבא" (בנוסחנו: יבוא; יש' לב , י); "וחג האסיף" (שמ' כג , טז). ולכך תקָרא 'מלאה' , כי לאוסף הדבר וקבוצו יקראו 'מילוי': "אשר יקרא עליו מלא רועים" (יש' לא , ד); "קראו אחריך מלא" (יר' יב , ו); "יחד עלי יתמלאון" (איוב טז , י) - יאספו ויבאו; וכן "וזרעו יהיה מלא הגוים" (בר' מח , יט) - קבוץ ורבוי עמים. ועוד יתכן שתקָרא 'מלאה' - בכנוי לברכה , שיִמָלאו הגרנות בר והיקבים תירוש ויצהר (ע"פ יואל ב , כד) , ומלא ידו קוצר וחצנו מעמר ובוצר (ע"פ תה' קכט , ז); כי כאשר תקולל חלקתם (ע"פ איוב כד , יח) יאמרו "יהיו כחציר גגות שקדמת שלף יבש. שלא מלא כפו קוצר וחצנו מעמר" (תה' קכט , ו - ז) , והמתברכת - יקראו 'מלאה'. ויהיה דמעך רמז לתירוש ויצהר , מושאל מן דמעת העין בעבור שידמה ברדתו טיפות; או שכל טיפות היורדות שמם 'דמעה': "ותרד עיני דמעה" (יר' יג , יז) - טיפות מים; ואיננו שם לבכי בלבד. וענין הכתוב , כי כאשר תאסוף פרי השדה וימלאו "הגרנות בר" , ותדרוך הנסחטים שתזל דמעתם "והשיקו היקבים תירוש ויצהר" (יואל ב , כד) - לא תאחרם בידך , כי בראשיתם תתנם לי , כמו שאמר "ראשית דגנך תירושך ויצהרך" (דב' יח , ד). ועל דעת רבותינו (מכיל' משפטים כספא יט): לא תאחר - שלא תאחר המוקדם. ולא פירש איזהו , כי בכאן יזכיר המצות דרך כלל ואחר כן יבארם; והם סדרו: בכורים ותרומה ומעשר ראשון ושני - [מטעמים שדרשו בהם , כמו ששנינו (משנה תרומות ג , ז): מניין שיקדמו בכורים לתרומה , זה קרוי 'תרומה' ו"ראשית" (שמ' כג , יט) וזה קרוי 'תרומה' ו"ראשית" (דב' יח , ד)? אלא יקדמו בכורים - שהם בּכוֹרים לכל , ותרומה לראשון - שהיא "ראשית" , ומעשר ראשון לשני - שיש בו ראשית]. ואנקלוס אמר: "בכורך ודמעך". ופירש רבנו שלמה: מלאתך - חובה המוטלת עליך כשתתמלא תבואתך ותתבשל , והם בכורים; ודמעך - היא תרומה , ואיני יודע מהו לשון 'דמע'. וכן במכילתא (מכיל' משפטים כספא יט): מלאתך - אלו בכורים , שניטלין מן המלא , ודמעך - זו תרומה. ואולי יאמר: כאשר יקראו לדעתם במקום הזה הבכורים 'מלאה' , בעבור שניטלין מן המלא , יקראו התרומה 'דמעה' , בעבור שיביאו אותה תירוש ויצהר , לא פרי. והזכיר שני המינין ממנה , לרמוז כי דינה להפרישה תירוש ויצהר , אין חיוב להקדימה בענבים וזתים. והנה לא יזכיר המצות בכאן , רק ברמז , [כאומר: הזהר במצות האלה אשר אצוך בהם , וכמו שאמר "ושמתי לך מקום" (שמ' כא , יג) , ] כי היה זה לכתבם לאלו המצות ב"ספר הברית" אשר יזכיר בפרשה האחרת (ראה שמ' כד , ז) , ועוד יחזור ויבארם כולם במקום כל אחת. (ל) ואנשי קודש תהיון לי - טעם הכתוב הזה , כי עד הנה הזכיר המשפטים והזהיר בדברים המכוערים , ועתה כשבא להתחיל באיסור המאכל , פתח ואמר: ואנשי קדש תהיון לי , שראוי הוא שיאכל האדם כל מה שיחיה בו , ואין האיסורין במאכלים , רק טהרה בנפש , שתאכל דברים נקיים שלא יולידו עובי וגסות בנפש. על כן אמר: ואנשי קדש תהיון לי - כלומר: אני חפץ שתהיו אנשי קדש בעבור שתהיו לי , ראויים לדבקה בי , שאני קדוש , לפיכך לא תְגאלו נפשותיכם באכילת הדברים המתועבים; וכך אמר: "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמאתם (בנוסחנו: ונטמתם) בם. כי אני יי' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני" (וי' יא , מג - מד). והנה השרצים משקצין הנפש , והטרפה אין בה שיקוץ , אבל יש בשמירה ממנה קדושה.