מאגר הכתר שמות פרק כב עם פירוש תועלות לרלב"ג

פרק כב
(ו) (ארבע תועלות ועשרים וארבעה שורשים לפרשת 'משפטים' , חלק רביעי: שמ' כב , ו - יד) התועלת הארבעה עשר והחמשה עשר והששה עשר והשבעה עשר הם לדון בדין שומר חנם , ובדין שומר שכר והשוכר , ובדין שואל ובדין כל טוען וכופר. והתועלת באלו המצות מבואר נגלה בתקון המדינה , כדי שיֵעזרו האנשים קצתם בקצת , ותסור המחלוקת והמריבה מביניהם מפני מה שיקרה במה שיתן האדם ביד רעהו לשמרו בחנם או בשכר ובמה שישאל האדם מחברו , ומה שיפול ביניהם מהטענה והכפירה. ולזה הגבילה התורה שיהיה שומר חנם פטור מכל אונס , לא יתחייב אלא אם פשע בשמירתו , רוצה לומר , שקצר מהשמירה הראויה לדבר ההוא. ואולם שומר שכר יתחייב באונסים קטנים , כמו גנבה ואבדה; ולזה הדבר הועיל השכר שנתן לו בעל הקנינים ההם. הלא תראה , כי גם בזולת שכר חייבה התורה להציל קניני רעהו שלא יאבדו כי יראם תועים בדרך (ראה שמ' כג , ד). והיה דין השוכר כדין השומר שכר , כי ענינו גם כן ממוצע בין שומר חנם ובין השואל , וזה מבואר בנפשו. ואולם השואל , לפי שכל ההנאה היא שלו , יתחייב על כל האונסין מלבד מיתתה מחמת המלאכה ששאל אותה עליה. והנה נתחייב מודה מקצת הטענה להשבע ולא חוייב שבועה הכופר בכל , לפי שמי שהודה במקצת הודה על אמתוּת - מה בטענה , מה שאין כן בכופר בכל. ואולם שרשי אלו המצות על מדרגתם הם עשרים וארבעה: השרש הראשון הוא , שאין השומרים משועבדים בדבר עד שיגיע לידם ושיקבלו עליהם לשמור; שנאמר בשומר חנם "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור" (שמ' כב , ו) , ובשומר שכר נאמר "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור" (שם , ט) , ובשואל נאמר "וכי ישאל איש מעם רעהו" (שם , יג); והנה ענין השאלה מעם רעהו מורה שיגיע לידו ויצא מיד רעהו , ויורה עם זה שהוא מקבל לשמרו ולהשיבו לו. כבר נתבאר זה השרש ברביעי ובששי ובשמיני ממציעא (ב"מ מט , א - ב; פ , ב - פא , ב; צט , א). ומזה המקום יתבאר , שמי שהפקידו בידו מעות לחלק לעניים בלתי ידועים , או לפדיון שבויים בלתי ידועים , ונאנסו בפשיעה - פטור מלשלם , שהרי לא נתנו בידו לשמור , כי אם לבזבז ולחלק; ואין גם כן בכאן איש ידוע או אנשים ידועים שיהיה זה הפקדון שלהם , והרי הוא מפני זה ממון שאין לו תובעים. ואולם אם היה מוכן לחלק לאנשים ידועים , הנה הפקדון בידו לשמור לכל אחד מהם חלקו , ולזה יהיה דינו כדין שומר. כבר נתבאר זה השרש בשמיני מקמא (ב"ק צג , א). השרש השני הוא , שאין דין השומרים נוהג אלא בדברים שנתנין מתחלתן מאיש לרעהו , לא ממי שאינו רעהו , כמו ההֶקדש ומי שידמה לו , שנאמר "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור" (שמ' כב , ט); "כי ישאל איש מעם רעהו" (שם , יג). ולזה הוא מבואר , שאם היה הדבר כשנתן לו מִשל הקדש או ממי שאינו רעהו , ואחר כן שב להיות מרעהו טרם שיצא הפקדון או השאלה מידו , הנה דינו דין הפקדון שלא נתנוֹ לו רעהו. כבר נתבאר זה השרש בשמיני ממציעא (? ראה ב"מ נז , ב). השרש השלישי הוא , שאין דין השומרים נוהג אלא במטלטלין שגופן ממון , כמו כסף או כלים או חמור או שור או שה או שלמה , שהם הפרטים שזכרה התורה בזה. כבר נתבאר זה השרש בחמישי ממציעא (? ראה ב"מ נז , ב). השרש הרביעי הוא , שהשולח ידו בפקדון להשתמש בו כאלו היה שלו , הנה קנאו מהעת ההוא; ולזה יתחייב לשלמו לבעלים , אפילו נאנס באונס גדול ואפילו מת מעצמו , ואפילו היה שומר חנם , שנאמר "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" (שמ' כב , ז) - מגיד , שאם שלח ידו במלאכת רעהו לא יפטרהו שום אונס , שהרי של שומר נאנס , לא של בעלים. כבר נתבאר זה השרש בשני ובשלישי ממציעא (ב"מ כט , א; מא , א - ב; מג , א - מד , א). השרש החמישי הוא , ששומר חנם פטור מכל אונס , ולא יתחייב לשלם אלא אם פשע בשמירתו , שנאמר "על כל דבר פשע" (שמ' כב , ח) , והפשיעה תהיה אם לא שמר השמירה הראויה לדבר ההוא; ולזה יפטר שומר חנם בגנבה ואבדה , וכל שכן באונסין גדולים. ומפני זה נשבע , אם לא ימצא הגנב , שנגנב או אבד ולא פשע בשמירתו - ופטור , שנאמר "ונקרב בעל הבית אל האלהים" (שם , ז) , והרצון בו: להשבע , כמו שבארנו. והשומר שכר והשוכר חייבין באונסין קטנים , כמו גנבה ואבדה , ופטורין מאונסין גדולים , כמו שבורה ושבויה ומתה , כשהיה זה בזולת פשיעה. והשואל חייב בכל האונסין , זולתי אם מתה מחמת המלאכה ששאל אותה עליה או כָּחשה מחמת המלאכה ההיא , או שנשבר הכלי מחמת המלאכה ששאל אותה עליה בזולת פשיעה , שהרי עשה זה ברשות בעלים. כבר נתבאר זה השרש בשביעי ממציעא (ב"מ צג , א; צו , ב). השרש הששי הוא , שהשואל שהיו בעליו עמו במלאכתו בשעת שאלה - פטור מהכל , ואפילו מהפשיעה , שנאמר "אם בעליו עמו לא ישלם" (שמ' כב , יד); וכל שכן שיהיה זה הדין בשאר השומרין. וראוי שתדע , שאם היו עמו בשעת שאלה , אעפ"י שאינם עמו במלאכתו בשעת האונס - דינו דין שאלה בבעלים , שהרי בעת השאלה לא נשתעבדו הבעלים (אולי צ"ל: נשתעבד השואל) בשמירה כלל; ואם לא היו עמו בשעת שאלה , אעפ"י שהיו עמו במלאכתו בשעה שנאנסה - אין דינו דין שאלה בבעלים , כי כבר נשתעבד בשמירה בעת השאלה; וכן הענין בשאר השומרין. משל השאלה בבעלים: כגון שהיה זה ששאל ממנו מלמד בנו , או המקיז לו דם , או הסופר שלו , או אמר לו: השקיני מים והשאילני בהמתך , והשקהו מים והשאילהו בהמתו , או שאמר לו: שמור לי היום ואשמור לך היום , וכן אם שאל מאשתו , או שותפין ששאלו זה מזה , וכל שכן אם השאיל לו בהמתו או הִשכירהּ לשאת משא ויצא עמה לעזור לשואל או לשוכר לטעון הבהמה; אך אם יצא עמה לראות המשא , שלא יטעון עליה יותר מדאי - אין זו שאלה בבעלים , כי אינו עמו במלאכת השואל או השוכר. ואם אמר לו: שמור לי היום ואשמור לך למחר - נעשו שומרי שכר זה לזה , וכן אם אמר השותף לחברו: השאילני היום ואני אשאילך למחר. ואם שאל מהאשה ונשאל לו בעלה - אינה שאלה בבעלים , כי אעפ"י שהפירות לבעל , אינו בעל הדבר ההוא. כבר נתבאר זה השרש בששי ובשמיני ממציעא (ב"מ פ , ב - פא , ב; צד , א - צז , א). השרש השביעי הוא , שהשאלה בשליח הבעלים אינה שאלה בבעלים , שנאמר "אם בעליו עמו" (שמ' כב , יד) - הוא ולא שלוחו; וזה מבואר מאד מהסבה שנתננו בענין השמירה בבעלים בבאורנו לזאת הפרשה (שם). אך אם השאיל עבדו הכנעני עם פרתו , הרי זו שאלה בבעלים , כי לזה השאיל לו עבדו , שיזהר בשמירת הפרה; ובכלל , הנה יד העבד הכנעני היא כיד רבו , כשעשה זה מדעת רבו. אך אם נשאל העבד מעצמו - אינה שאלה בבעלים; וזה מבואר מאד , כי אין לו רשות להשאל מעצמו ולהזיק בזה לרבו. כבר נתבאר זה השרש בשמיני ממציעא (ב"מ צו , א). השרש השמיני הוא , שהשאלה היא - לפי השרשים הכוללים (רלב"ג הקדמה לספר בראשית , המקום השביעי) - לעשות בה שוה פרוטה , כי פחות משוה פרוטה אינו נחשב למאומה; אלא כי מפני שכבר יקרה לפעמים שישאל האדם למה שאין בו שוה פרוטה בהמה או כלי , הנה יפול ספק אם שאל את הבהמה בבעלים לעשות בה פחות משוה פרוטה - או אם שאל שתי פרות בבעלים לעשות בהם שוה פרוטה , ויהיה מה שיעשה בכל אחת מהם פחות משוה פרוטה. הנה הדבר בספק אם היה זה שאלה בבעלים אם לא , והמוציא מחברו - עליו הראיה. כבר נתבאר זה השרש בשמיני ממציעא (ב"מ צו , א). השרש התשיעי הוא , שהשואל מהשותפין ונשאל לו אחד מהם , הוא ספק אם יקָרא זה שאלה בבעלים , לפי שהם בעלים באופן - מה ואינם בעלים בשלמות; והמוציא מחברו - עליו הראיה. כבר נתבאר זה השרש בשמיני ממציעא (ב"מ צו , א). השרש העשירי הוא , שהשומרים הם בגדרם לשמור עד שיגיע הדבר ההוא לידי הבעלים , וזה מבואר בנפשו. אך השואל שהחזיר דבר אחר זמן השאלה , שאין לו רשות להשתמש בו - אין דינו דין השואל , אך דינו דין שומר שכר , שהרי קדמהו חסד הבעלים כשהשאילו לו הדבר , מה שיחייבהו לשמר הדבר ההוא. כבר נתבאר זה השרש בשמיני ממציעא (ב"מ צח , ב). השרש האחד עשר הוא , שהמשאיל אינו יכול לחזור בו ממה שהשאיל עד שיִשלמו ימי השאלה , כמו הענין במתנה ושכירות , וזה מבואר בנפשו. ולזה , אם השאילוֹ כלי להשתמש בו , משתמש בו השואל עד שלא יהיה ראוי להשתמש בו השמוש ההוא אשר שאלוֹ עליו. כבר נתבאר זה השרש בשמיני ממציעא (ב"מ צט , א). השרש השנים עשר הוא , שמי ששאל בהמה בבעלים , וחזר ושאלה שלא בבעלים , הנה הדבר בספק אם יקָרא זה שמירה בבעלים; כי לאומר שיאמר , כי זאת כמו שאלה אחת נמשכת כל זמן שתי השאלות , ולפי שהתחלת השאלה היא בבעלים , הנה תקָרא כולה שאלה בבעלים. ואפשר שנאמר , שלא היתה השאלה השנית שתשאר בידו על התֹאר שהיתה קודם משעבוד השמירה , אבל היא שאלה בפני עצמה , ולזה יהיה המוציא מחברו - עליו הראיה. וכן הענין אם שאלהּ שלא בבעלים וחזר ושכרהּ בבעלים; כי לאומר שיאמר , כי זה אינו המסר שני לידו , והנה נשתעבד בתחלת הִמסרהּ לידו בשמירה; ויש לאומר שיאמר , כי זהו כמו המסר שני , והוא בבעלים , ולזה יהיה זה הענין שמירה בבעלים; ולזה יהיה המוציא מחברו - עליו הראיה. ואולם אם שאל הבהמה בבעלים ואחר כן שכרהּ שלא בבעלים , הנה הדבר מבואר כי על ההמסר הראשון המשיך השכירות , ולזה יהיה זה הענין שמירה בבעלים. כבר נתבאר זה השרש בשמיני ממציעא (ב"מ צח , ב). השרש השלשה עשר הוא , שבכלל הפשיעה יהיה נכלל האונס אשר השומר הוא סבה - מה בהגעתו , או שיהיה אפשר לו שישמר שלא יפול , וזה מבואר בנפשו. והמשל , שיאמר הרועה לאנס , להראותו שאינו ירא ממנו: במקום פלוני אנו רועים , וכך וכך רועים אנחנו , וכך וכך כלי מלחמה יש לנו , ובא שם האנס והתחזק כנגדם ואנסם , הרי הוא פושע בזה. וכן אם שכר האדם להעתיק יינו ממקום למקום , והעביר חבית גדולה שאין דרך כל נושאי המשאים האלו להעבירה , ונשברה; או שהעמיס על הבהמה יותר מהחק הנהוג , או שהוליכה בהר והוחלקה - כל זה יהיה נכלל בגדר הפשיעה , אם לא עשה זה ברצון הבעלים. וכן אם היה יכול להציל בשיקרא רועים ויביא מקלות , ולא קרא ולא הביא , הנה הוא פושע; אלא שבשומר חנם לא תהיה פשיעה אם לא היה יכול להביא הרועים והמקלות בזולת שכר , כי כבר הורה בעל הקנין ההוא שאינו רצונו לתת בשמירת הקנין ההוא מאומה; ואולם בשומר שכר יהיה פשיעה אם לא הביאם אפילו בשכר , כי כבר הורה בעל הקנין שהוא רוצה לתת שָׂכָר לשמור זה הקנין ולזה שָׂכַר מי שישמרהו. וכן יקָרא 'אונס' מה שתחלתו אונס , יביא אל שיאבֵּד הקנין ההוא בידים; כגון שהיו לסטים באים בבית השומר לאנסו כדי שיקחו הפקדון שבידו , וקדם ונתן להם הפקדון קודם שהזיקוהו - הרי זה אונס. כבר נתבאר זה השרש בששי ובשביעי ממציעא (ב"מ עח , א; פ , א; פג , א; צג , ב). השרש הארבעה עשר הוא , שאם היה הדבר שנפקד בידו נפסד מעצמו - כאלו תאמר , שהיה חמץ והיה קרוב לזמן איסורו , ואין הבעלים במקום שיוכל להשיבו להם תוך הזמן מהֶתרו - הנה מוכרו ברשות בית דין משום השב אבדה לבעלים; עם שכבר נתנוהו בידו לשמור ולא לאבוד , והנה יהיה פושע באופן - מה אם לא יציל מה שיוכל להציל לבעלים; ואמנם יעשה זה ברשות בית דין , כי לא היה לו רשות מהבעלים למכור מה שנתנו לו לשמור , וזה גם כן ראוי להציל עצמו מן החשד ומן התרעומת. וכן הדין במה שידמה לזה , שיראה השומר שיפסיד יותר מן ההפסד שעלה בלב הבעלים בעת שנתנו לו הפקדון לשמור. כבר נתבאר זה השרש בשלישי ממציעא (ב"מ לח , א). השרש החמשה עשר הוא , שהשומר שטען טענה שיפטר בה מלשלם - כמו שטען שומר חנם שנגנב , או טען שומר שכר שנאנס באונסין גדולים - נשבע שהדבר כן ויפטר , אם לא היה האונס במקום שדרכו שיהיו שם רואים להעיד עליו , כי אז אומרים לו: הבא ראיה והפטר , שנאמר "אין רואה , שבועת יי' תהיה בין שניהם" (שמ' כב , ט - י). כבר נתבאר זה השרש בשלישי ובששי ממציעא (ב"מ מא , ב; פג , א). ומזה המקום יתבאר , שלא יחוייב שיֵאמן האדם בשבועתו אלא במקומות שאי אפשר מזולת זה , כי אז יחוייב שיֵאמן , כאמרו "ולקח בעליו ולא ישלם" (שמ' כב , י). השרש הששה עשר הוא , שהשומר שמסר לשומר אחר שלא מדעת בעלים , לא יתחייבו הבעלים להאמין זה השומר השני בשבועה , כי כבר יאמרו לשומר הראשון: אתה נאמן לי בשבועה , וזה אינו נאמן לי בשבועה. ולזה יפסיד השומר הראשון זה וישלם לבעלים , אם לא ראינום מפקידים גם כן לזה השומר השני , כי אז לא יוכלו לומר שלא יאמינוהו בשבועה. והוא מבואר , שאם היה הראשון שומר שכר והשני שומר חנם ונגנב הפקדון - השני פטור והראשון משלם לבעלים. ואם היה הראשון שומר חנם והשני שומר שכר , ונגנב - הנה השני משלם לבעלים , לא לשומר הראשון , כי התורה לא פטרה שומר חנם מגנבה ואבדה לתכלית שירויח בזה , אלא לתכלית שיפטר מלשלם; וזה מבואר מאד , ולזה אמרה "ולקח בעליו ולא ישלם" (שמ' כב , י). כבר נתבאר זה השרש בשלישי ממציעא (ב"מ לה , ב - לו , ב) ובששי מקמא (ב"ק נו , ב). השרש השבעה עשר הוא , שהמלוה על המשכון - דינו דין שומר שכר; שהרי הוא עושה מצוה , שנאמר "ולך תהיה צדקה" (דב' כד , יג) , ופוטרתו מצדקה אחרת שהוא מחוייב בה , ולזה פטור באונסין גדולים; והלוה יתחייב להשיב לו מה שהלוהו , אם נאנס המשכון באונס גדול. כבר נתבאר זה השרש בששי ממציעא (ב"מ פא , ב - פב , ב). השרש השמנה עשר הוא , שהשומר חנם שטען שנגנב פקדונו , ונשבע , ואחר כך באו עדים והעידו בפני בית דין שנשבע לשקר - הרי זה משלם שנים. ואולם אם הודה מעצמו - פטור מהכפל , שנאמר "אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים" (שמ' כב , ח) - מי שירשיעוהו הדיינין הוא שמשלם שנים , והוא הכפל; אך אם הודה הוא מעצמו ולא יצטרך שירשיעוהו הדיינין - פטור מהכפל , אך לא תפטרהו השבועה מלשלם; הלא תראה , שהמכחש בפקדון ונשבע על שקר ואחר כך הודה - משלם קרן וחומש , כמו שיתבאר במה שיבא (וי' ה , כ - כד). והוא שורש כולל לכל מודה בקנס , שהוא פטור. והנה יקָרא 'קנס' מה שלא ישלם בשעור מה שהזיק , אבל ישלם יותר או פחות , מלבד חצי נזק צרורות שהוא ממון. כבר נתבאר זה השרש בשני ובתשיעי מקמא (ב"ק יז , ב; קו , א). השרש התשעה עשר הוא , שמודה מקצת הטענה בכסף או כלים והדומה להם מהמטלטלין שגופן ממון - חייב שבועה , שנאמר "אשר יאמר כי הוא זה" (שמ' כב , ח) , וכבר אמר קודם זה "ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו" וגו' (שם , ז) , ובשומר שכר נאמר "שבועת יי' תהיה בין שניהם אם לא שלח" וגו' (שם , י). ומזה המקום יתבאר , שאם לא היתה ההודאה חלק מהטענה , לא יתחייב שבועה. והמשל , שאם תבע לו שור גדול והודה לו שור קטן - אינו חייב שבועה , כי אין השור הקטן חלק מגוף השור הגדול; אבל אם היתה התביעה בשור וחטים , והודה באחד מן המינין - הרי הוא חייב שבועה , כי כבר יתכן שיאמר בכמו זה "אשר יאמר כי הוא זה" (שם , ח). ומזה המקום יתבאר , שלא יקָרא מודה מקצת הטענה בטענת כסף אם הודה בפחות מפרוטה , כי אינו נחשב למאומה. כבר נתבאר זה השרש בששי משבועות (לח , ב; מב , ב). השרש העשרים הוא , שלא ישבע השומר על טענה , היא פחותה משתי מעות כסף , אבל טענת כלי - אפילו היה פחות משוה פרוטה; כי התורה אמרה "כסף או כלים" (שמ' כב , ו) , ולפי שהכסף הקטן שיהיה בתורה הוא הקשיטה או הגרה שהיא מעה , והנה "כסף" נאמר על הרבוי , והיה הרבוי הראשון שנים , הנה יתבאר שהשומר אינו נשבע על כפירת הכסף אם היה פחות משני מעין , שהם משקל שנים ושלשים גרגרי שעורה בינונית מכסף צרוף. ואולם על הכלים נשבע אפילו היה אחד , שהרי נאמר "על שלמה" (שם , ח) , שהוא כלי. והיה זה כן , לפי שהכלי הוא מועיל בעצמותו; ואולם הכסף אינו מועיל כי אם מצד מה שנקנה בו , והקנין יהיה , לפי הנהוג , במספר - מה מהמעות. ומזה המקום נלמד זה הדין למודה במקצת. כבר נתבאר זה השרש בששי משבועות (לט , ב - מ , ב). והפלא מהרב המורה (מש"ת שכירות ב , ח; טוען ונטען ג , ו) , שהסכים שיהיה השומר נשבע אפילו על טענת פרוטה; וזה , שמה שהותנה בטענה שתהיה שתי כסף , למדנו ממה שאמר בשומר חנם; עם שזה גם כן הוא ממה שיתכן שיפול בין בעל הפקדון ובין השומר , רוצה לומר , שבעל הפקדון יאמר שמה שהפקיד בידו הוא כך , והשומר לא יודה לו אלא בקצת; ומזה נלמד זה הדין לכל מודה מקצת. השרש העשרים ואחד הוא , שאם לא היתה הטענה מוגבלת , לא יהיה לה קצת יתחייב עליו שבועה בהודאתו , כי לא יוכר בו הקצת מן הכל. והמשל: אם אמר לו: כיס מלא דנרין מסרתי לך , והלה אומר: לא מסרת לי אלא צרור של דנרין , ולא ידעתי כמה היו בו מהדנרין - אינו חייב שבועה , כי לא נתבאר שיהיה מה שהודה פחות ממה שטְענוֹ. כבר נתבאר זה השרש בששי משבועות (מב , ב - מג , א). השרש העשרים ושנים הוא , שהמודה בדבר שאי אפשר לכפור בו , אין הודאתו הודאה. כגון שתבעוֹ מאה דנרין , חמשים בשטר וחמשים על פה , והודה לו מה שבשטר , שנאמר "אשר יאמר כי הוא זה" (שמ' כב , ח) - מה שיוָדע כי הוא זה מצד מאמָרוֹ; יצא זה שלא היה רושם במאמרו , שאפילו כפר , יתחייב בו. כבר נתבאר זה השרש בראשון ממציעא (ב"מ ד , ב). השרש העשרים ושלשה הוא , שהמודה מקצת הטענה ואמר: הא לך - פטור משבועה , שהרי אין זה מאמר לבד אבל מעשה , והתורה אמרה "אשר יאמר כי הוא זה" - שיהיה מאמר לבד , יצא זה שהוא מעשה. כבר נתבאר זה בראשון ממציעא (ב"מ ד , א). השרש העשרים וארבעה הוא , שהטוען טענת גנב בפקדון - אינו משלם כפל אם לא היה בעל הפקדון גדול כשנתן לו הפקדון , שנאמר "כי יתן איש אל רעהו" (שמ' כב , ו); והיה זה כן , לפי שנתינת הקטן אינה כלום. כבר נתבאר זה השרש בתשיעי מקמא (ב"ק קו , ב). (טו) (ארבע תועלות ושמונה שורשים לפרשת 'משפטים' , חלק חמישי: שמ' כב , טו - יט) התועלת השמנה עשר הוא במצות , והוא מה שצותה התורה בענין המפתה את הבתולה - שיקחנה לו לאשה , או שישלם חמשים כסף לאבי הנערה. והנה התועלת בזאת המצוה מבואר נגלה בתקון הקבוץ המדיני. והנה שרשי זאת המצוה הם ששה: השרש הראשון הוא , שהמפתה נערה בתולה שאינה מאורסה ובא עליה - משלם חמשים שקלים של כסף לאבי הנערה מפני הנאת שכיבה , אם לא רצה אביה לתתה לו לאשה. ולמדנו שהיא נערה ושהם חמשים כסף מדין אונס , הנזכר בפרשת 'כי תצא למלחמה' (דב' כב , כח - כט); והיה זה כן , כי הבוגרת אינה בתולה בשלמות , כי פתחהּ הוא כמו פתוח. ולמדנו שזה יהיה מפני הנאת שכיבה , שנאמר בפרשת 'כי תצא': "ונתן האיש השוכב עמה" וגו' (שם , כט). והנה המפתה חייב עוד לתת לאביה בֹּשת ופגם יותר על חמשים כסף , כמו שבארנו (שמ' כב , טו - טז). והפגם הוא ששָׁמין אותה כאלו היא שפחה הנמכרת בשוק , כמה תמכר קודם זה וכמה תמכר לאחר זה. ואולם צער אינו משלם , כי המפותה אין לה צער , וברצונה גם כן נעשה. והנה יתבאר ששאר הדברים הם גם כן לאביה , כי התורה בארה שהנזק הוא לאביה בענין בתוליה , וכל שכן בֹּשת ופגם. ואולם אם לא עמדה בדין עד שבגרה , הנה הכל שלה , שנאמר באונס "ונתן לאבי הנערה" , ואין זה 'אבי הנערה'. כבר נתבאר זה השרש בשלישי מכתובות (לט , א - מ , ב; מא , ב). ומזה המקום יתבאר , שהאשה שאינה בחזקת בתולה - כגון המגורשת מהנשואין והשוטה והחרשת והגיורת והשבויה ומי שיצא עליה שם רע - אין לה חמשים כסף , שנאמר "וכי יפתה איש בתולה" (שמ' כב , טו) , ואלו אינן בחזקת בתולות. והאילונית גם כן אין לה חמשים כסף , לפי שאינה נקראת 'נערה' בעת מהעתים , אבל היא אם קטנה , אם גדולה. ואולם יתחייב באלו בֹּשת ופגם , מלבד החרשת והשוטה. כבר נתבאר זה השרש בשלישי מכתובות (לב , א; לה , ב - לו , ב). השרש השני הוא , שאינו משלם כסף אם לא בא עליה כדרכה , שנאמר "וכי יפתה איש בתולה" (שמ' כב , טו) - מהמקום שהיא בו בתולה; ולזה אמר "כסף ישקול כמוהר הבתולות" (שם , טז). ומזה המקום יתבאר , שהקטנה שאינה ראויה לביאה , והיא הפחותה מבת שלש שנים ויום אחד , אין לה קנס , שהרי היא נשארת בתולה; עם שאין ביאתה נכנסת בגדר השכיבה. כבר נתבאר זה השרש בשלישי וברביעי מכתובות (מ , ב; מו , ב). השרש השלישי הוא , שאם אין הנערה ראויה להיות לו לאשה , כאלו תאמר שהיתה אסורה - אינו פטור מפני זה מהקנס , כי לא אמרה התורה "מהר ימהרנה לו לאשה" (שמ' כב , טו) להקל עליו. אך יהיה פטור בזה מהקנס אם נתחייב מלקות על בעילתה , או אם היתה מהעריות שיש בהם מיתת בית דין , כי אז יפטר גם כן מהקנס אעפ"י שלא נתחייב מיתת בית דין , כמו שנתבאר בשרשים הכוללים. כבר נתבאר זה השרש בשלישי מכתובות (לא , ב - לב , ב; לו , ב). השרש הרביעי הוא , שהמפתה אינו חייב על כל פנים לשאת המפותה , שאם היה הדבר כן היתה התורה אומרת שלא יוכל לשלחה , כמו שאמרה באונס (דב' כב , כט); אך ישלם חמשים כסף אם לא רצה לכנוס , כמו שבארנו (שמ' כב , טו - טז). כבר התבאר זה בשלישי מכתובות (לט , א - מ , א). השרש החמישי הוא , שאם בא עליה ומתה קודם שעמדה בדין - פטור מלשלם קנס , שנאמר "ונתן... לאבי הנערה חמשים כסף" (דב' כב , כט) , והרי אינו 'אבי הנערה' בשעת נתינה. כבר נתבאר זה השרש בשלישי מכתובות (לח , ב). השרש הששי הוא , שהנבעלת בעיר - חזקתה שהיא מפותה , אם לא נתבאר שהיא אנוסה; וזה מבואר ממה שאמרה התורה בנערה המאורסה בפרשת 'כי תצא למלחמה' (דב' כב , כג - כז). כבר נתבאר זה השרש בספרי (ספ"ד רמג). התועלת התשעה עשר הוא במצות , והוא מה שצותה התורה לבית דין לדון המכשף במיתה , שנאמר "מכשפה לא תחיה" (שמ' כב , יז); והוא הדין למכשף , אלא שדברה התורה בהווה. וכבר יתבאר במה שיבא (ראה פירושו לוי' כ , כז) , שזאת המיתה היא בסקילה. וזה אמנם יהיה בעושה פועל מפעולות הכשוף , אבל האוחז את העינים - פטור , כי זה בלתי נכנס בגדר הכשוף , אבל ידמה שיעשה והוא אינו עושה דבר. והנה לא נודעו לנו פעולות הכשוף היום לרוב הרחקתינו אותם , והיותם ממה שיהיה בו הפסד הישוב והפסד האמונה. ואחשוב , כי הדברים הזרים שיעשו באמצעות דברים טבעיים אינם מזה הסוג; כאלו תאמר , שיזבל האדם שדהו בזבל מוגבל ויוציא השדה צמחיו בתכלית המהירות. כבר נתבאר שרש זאת המצוה בשביעי מסנהדרין (סז , א - ב). והנה התועלת בזאת המצוה מבואר נגלה בקיום הישוב וקיום האמונה. התועלת העשרים הוא במצות , והוא מה שצותה התורה להמית כל שוכב עם בהמה. והנה התועלת בזאת המצוה מבואר נגלה , להרחיק זה הפועַל המגונה אשר אין בו פרי , רק רע והפסד מה שכוון לקיום המין; והוא גם כן ממה שימנע לשלמות הנפש , לחוזק ההִמָשך לזה הפועל. והנה שרשי זאת המצוה הם שנים: השרש הראשון הוא , שהשוכב עם בהמה , בין קטנה בין גדולה - חייב מיתה; ואעפ"י שהבהמה היא טרפה , כיון שהיא חיה עתה , הנה יש לו הנאה. והנה גדר השכיבה הוא , שיהיה בה קושי באבר הזכר , כי בזולת זה לא תקָרא 'ביאה' או 'שכיבה' , כמו שהתבאר בשרשים הכוללים (הקדמת רלב"ג לבראשית , המקום הרביעי); ואין הבדל בזה בין איש ואשה , אם היתה נרבעת , כמו שהתבאר בפרשת עריות (וי' יח , כג; כ , טו - טז). והוא מבואר , שמה שאמר שם "ואת הבהמה תהרוגו" (וי' כ , טו) - אינו להקל על הרובע או הנרבע , שאם אינה ראויה להריגה , לא יתחייבו עליה מיתה; וזה , כי הפועל המגונה הזה הוא שוה , היתה טרפה או בריאה. ולא כיונה התורה גם כן לענוש הבהמה , כי אינה בת עונש , אבל הכונה היא למחות זכר הפועַל המגונה הזה , שלא ילמדו בני אדם לעשותו. כבר נתבאר זה השרש בתשיעי מסנהדרין (עח , א). השרש השני הוא , שזאת המיתה היא סקילה , כמו שנתבאר בפרשת 'קדושים תהיו' (וי' כ , טו - טז). כבר נתבאר זה השרש בשביעי מסנהדרין (נד , ב). והוא מבואר מהשרשים הכוללים (הקדמת רלב"ג לבראשית , המקום הרביעי) , שאם היו האיש או האשה ראויים לביאה , אעפ"י שהם קטנים , הבהמה נהרגת; ושאין הבדל בזאת השכיבה בין שתהיה כדרכה או שלא כדרכה. התועלת העשרים ואחד הוא במצות , והוא מה שהגדיל מהעונש למי שיעשה לעבודה זרה אחת מהעבודות המוגבלות לַשם יתעלה במקדש , ואעפ"י שאין דרך עבודתה בכך , כמו שזכרנו במה שקדם (שמ' כב , יט). והנה התועלת בזאת המצוה הוא שרש האמונה וההצלחה האנושית , כי אם לא יאמן בשם יתעלה , לא יהיה בכאן שלמות לנפש האנושית ולא קנין שום חכמה; כי כשלא תהיה כאן סבה פועלת , לא תהיה שם סבה צוריית ולא תכליתיית , ויהיו כל הענינים בקרי , כמו שחשבו אפיקורוס וסיעתו , ותפול החכמה בכללה. והנה הוצרכה התורה להזהיר על הזביחה לעבודה זרה מבין שאר העבודות הנעשות לשם יתעלה במקדש , לפי שכבר יחשב בה שאינה עבודה לשם יתעלה , כי היא כשרה בזרים , כמו שיתבאר (ראה פירושו לוי' א , ה); ואולם הזריקה וההקטרה והנסוך אין ספק שהם עבודות לשם יתעלה , כי הם יהיו על יד הכהנים לבדם , ולזה נלמד דינם מקל וחמר מהזביחה. והנה זה העונש הוא סקילה. כבר נתבאר זה השרש ברביעי מעבודה זרה (נא , א) ובשביעי מסנהדרין (נג , א; ס , ב). (כ) (שתים עשרה תועלות ושבעה שורשים לפרשת 'משפטים' , חלק ששי: שמ' כב , כ - ל) התועלת העשרים ושנים והעשרים ושלשה הוא במצות , והוא מה שהזהיר מלהונות הגר בדברים ומלהונות אותו בממון; שנאמר "וגר לא תונה" (שמ' כב , כ) - זה אונאת דברים , כאלו תאמר שיאמר לו: זכור מעשיך הראשונים! כאמרו "והאכלתי את מוניך את בשרם" (יש' מט , כו); "ולא תלחצנו" (שמ' כב , כ) - הזהיר מאונאת ממון; והוא מוזהר עליו גם כן ממה שאמר "אל תונו איש את עמיתו" (צירוף של וי' כה , יד ושם , יז). והוא מבואר , שגדולה אונאת דברים מאונאת ממון , שזה מסור ללב וזה ממון. כבר נתבאר זה השרש ברביעי ממציעא (ב"מ נח , ב - נט , ב). תועלת אלו המצות מבואר לתיקון הקבוץ המדיני. התועלת העשרים וארבעה הוא במצות , והוא מה שהזהיר מלְענות אלמנה ויתום בדברים או בממון , כי בכל אחד מאלו הדרכים יהיה העִנוי; ואחד ענוי מרובה ואחד ענוי מועט , ואחד עשירים ואחד עניים , כי נפשם שפָלה ועוזריהם מעטים. והנה הפליגה התורה בענשם בידי שמים לשלם להם מדה כנגד מדה , כי זהו מהיושר האלהי; רוצה לומר , שכמו שרדף האלמנות והיתומים , כי אין בשער עזרתם (ע"פ איוב לא , כא) - כן יהיו אשתו ובניו נרדפים. והנה ספרה התורה , שאם יצעקו לַשם יתעלה , ישמע צעקתם. והיה זה כן לעוצם הִשבר לבם והתדכאו , כי ימשך לזה שתהיה כונתם בתפלתם יותר שלימה , ולזה אמר "לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה" (תה' נא , יט). וכבר נתבאר שרש זאת המצוה במכילתא (מכיל' משפטים נזיקין יח). ואולם התועלת המגיע מזאת המצוה מבואר נגלה בתקון המדינה , והוא בעינו המגיע מהאזהרות שקדם זכרם בענין הגר (לעיל תועלות כב - כג); וזה , שאם לא יהיה האדם נזהר מרדוף האמללים , היו למאכל לאנשים ההם. התועלת העשרים וחמשה הוא במצות , והוא מה שצוה להלוות העני כשיחסר לו , שנאמר "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך" (שמ' כב , כד). וזה אינו רשות אלא חובה , שנאמר "העבט תעביטנו" (דב' טו , ח). ואולם אמר זה בלשון "אם" כמו מה שאמר "אם מזבח אבנים תעשה לי" (שמ' כ , כב) - והוא חובה; אך אמר זה לצורך מה שיאמר "לא תבנה אתהן גזית" (שם) , כאלו אמר: כשתבנה לי מזבח אבנים , לא תבנה אתהן גזית. וכזה אמר בזה המקום: כשתלוה כסף את עמי , את העני עמך - לא תהיה לו כנושה. והנה אמר תחלה "עַמי" ואחר אמר "את העני" ואחר אמר "עִמך" - למד שישראל קודם לגוי , ואפילו ישראל בחִנם קודם לגוי בשכר; ועני ישראל קודם לשאר ישראל; ועניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת. כבר נתבאר זה השרש במכילתא (מכיל' משפטים נזיקין יט) ובחמישי ממציעא (ב"מ עא , א). ואולם התועלת בזאת המצוה מבואר נגלה בתקון הקבוץ המדיני , כי כשיעזרו אנשי המדינה קצתם בקצת ישלמו קצתם בקצת , ויגדל הטוב והשלום והשלוה במדינה; עם שזו תכונה טובה בנפש והליכה בדרכי השם יתעלה , שהשפיע לנמצאות החסרות מהטוב לפי מה שאפשר. התועלת העשרים וששה הוא במצות , והוא מה שהזהיר שלא להיות כנושה לעני , שנאמר "לא תהיה לו כנושה" (שמ' כב , כד). ולזה הוא מבואר , שאסור לנגושׂ את העני כשידע שאין לו מה יחזיר לו , כי זהו דרך הנושים ברבית , כי הם ינגשׂו הלוה בעת שאין לו כדי שיסכים לתת להם מהנֶשך יותר. ולזאת הסבה אסור לו לעבור לפניו בזמן שידע שאין לו , שלא יפחידנו ושלא יכלימנו. כבר נתבאר זה השרש בחמישי ממציעא (ב"מ עה , ב). והנה התועלת בזאת המצוה הוא בעינו התועלת אשר במצוה שלפניה. התועלת העשרים ושבעה הוא במצות , והוא מה שהזהיר מלהלוות ברבית לישראל , שנאמר "לא תשימון עליו נשך" (שמ' כב , כד). והנה התועלת בזאת המצוה מבואר נגלה , כי זהו ממה שהוא כלי להשחית נחלת האנשים ולקבץ קניינם לעצמו; וזה מבואר מתכונת המלוים ברבית , כי הם יתחכמו בכל עוז להעני האחרים. וזה הפך מה שראוי להשלים בו הקבוץ המדיני. ואולם שרשי זאת המצוה הם שנים: השרש הראשון הוא , שאסור להלוות ברבית לישראל , שנאמר "לא תשימון עליו נשך" (שמ' כב , כד). ובזאת האזהרה נכללים כל המשימין יד בין המלוה והלוה להסכים הרבית ביניהם; ולזה שִנתה התורה לשונה שהיתה מדברת בו בלשון יחיד והעתיקה הענין ללשון רבים - להזהיר כל המשתדלים בזה , כמו הערב והסופר והעדים. כבר נתבאר זה השרש בחמישי ממציעא (ב"מ עה , ב). השרש השני הוא , שגדר הנשך הוא שיתן לו רבית קצוצה; רוצה לומר , שיתן לו רבית כך וכך לחדש או לשנה , או שיָדור בחצרו בחנם כל זמן שתהיה המִלוה אצלו , או שתהיה השדה אצלו בתורת מכר ויאכל פירותיה עד שישיב לו המִלוה וישיב לו השדה. והוא מבואר , שהדיינין יכריחוהו להשיב כמו זה הרבית ללוה , כי הוא כמו גזל בידו , לפי שהתורה מנעתו ממנו; וכל שכן שאם לא גבה אותו , שאין הדיינין מגבין אותו את הרבית מן הלוה. כבר נתבאר זה השרש בחמישי ממציעא (ב"מ ס , ב - סד , ב). ויראה לי , שלא יועיל ברבית קצוצה אם קבל הלוה לתת זה בתורת מתנה; וזה , כי מה שיביאהו להסכים לתת הרבית , והוא החסרון , הוא בעינו יביאהו לתת זה לו בתורת מתנה , וזה ממה שאין ספק בו. אמנם אחר שקבלו ממנו , אם רצה הלוה למחול לו - מוחל , ולא יצטרך המלוה להחזירו לו. כבר נתבאר זה בחמישי ממציעא (ב"מ סא , א). ומזה המקום יתבאר , שהמשכיר דנריו כאִלו הם כלים , הרי זה אינו רבית , שהרי שכרן לו לחזור לו בעינם; וישתמש האחר בהם אם להראות שהוא עשיר , אם לשקול בהם , אם לשאר הדברים שאפשר שישתמש בהם , וישיבם לו בעינם. ואולם מדבריהם אסור , שהרי הוא אבק רבית , כי השוכר - יקרה שיערים בזה ויוציאם בעסקיו ואחר זה ישיב לו דנרין אחרים , ונמצא זה כמו רבית. וכן הנותן מתנה לחברו קודם שישאל ממנו שיַלונו , או שהלוהו והשיב לו המִלוה ואחר כן שלח דורון - אין בזה אסור רבית מן התורה , אבל הוא אסור מדבריהם , כיון שהוא נותן זה למַלוה שהלוהו או שילוהו; אבל נותן מתנה למלוה כדי שילוה לחברו; או נותן מתנה לחברו , שיאמר למלוה שיַלונו - אין בכך כלום , כיון שאין זה מגיע מלוה למלוה. וכן יתבאר מזה , שמי שישאל מחברו שיַלונו מנֶה , ואמר לו שאין לו אלא חטים במנֶה , ושעבד עצמו לו במנה ואחר כך חזר ולקחם ממנו בעשרים וארבע סלע - שאין בזה דין רבית , אבל הוא אסור מדבריהם מפני הערמת רבית. ואולם מי שמכר חובותיו קודם זמן הפרעון בפחות - אין בזה רבית אפילו מדבריהם , שהרי אין דין המלוה כדין המעות , כמו שהתבאר בשרשים הכוללים. כבר התבאר זה כולו בחמישי ממציעא (ב"מ סב , ב; סט , ב; עה , ב). התועלת העשרים ושמנה הוא במצות , והוא מה שצוה להשיב לעני , שמשכנוֹ על הלואתו , כסות יום ביום וכסות לילה בלילה. והנה התועלת בזאת המצוה הוא התועלת שזכרנו במצות ההלואה לעני (לעיל תועלת כה). ואולם שרשי זאת המצוה הם שנים: השרש הראשון הוא , שהממשכן את העני על מִלוָתו שהוא חייב לו , ולקח הכר שהוא ישן בו ומה שידמה לזה ממה שאי אפשר לעני לעמוד מזולת הכלי בשעת שמושו זה , הנה אם היה שמושו כסות יום - חייב להשיבו לו בכל יום עד בא השמש , שנאמר "עד בא השמש תשיבנו לו" (שמ' כב , כה); ואם היה כסות לילה - חייב להשיבו לו בכל לילה עד זריחת השמש. והנה בפרשת 'כי תצא למלחמה' בא בזה הענין 'לאו' , שנאמר "לא תשכב בעבוטו השב תשיב לו את העבוט" (דב' כד , יב - יג) - רוצה לומר: לא תשכב ועבוטו אצלך. והוא הדין שחייב להשיב לו כלי שעושה בו מלאכתו ביום; כי מה ילבש , או "במה ישכב" (שמ' כב , כו) , או במה יעשה מלאכתו שהוא מתפרנס בה? והוא מבואר , שזה לא ינהג אלא כשמִשכנו על הלוָאתו , כמו שבארה התורה (ראה שמ' כב , כה) , לא כשהלוָהו על המשכון , כי אין ראוי בו זה הדין כמו שהוא ראוי כשמשכנו על הלואתו; וזה , כי כבר גלה העני דעתו בשֶלָוה על המשכון הזה , שכבר אפשר לו לעמוד מזולת הכסות או הכלי ההוא. כבר נתבאר זה השרש בתשיעי ממציעא (ב"מ קיג , א - קטו , א). השרש השני הוא , שאם היה אפשר לעני לעמוד בזולת זה הכסות או הכלי , שהרי יש לו כסות או כלי אחר להשתמש בו - אינו חייב להשיבו לו , שנאמר "במה ישכב" (שמ' כב , כו) , והרי יש לו במה ישכב. וכן אם מת העני - אינו חייב להשיבו ליורשיו , שנאמר "כי היא כסותֹה לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב והיה כי יצעק" וגו' (שם). כבר נתבאר זה השרש בתשיעי ממציעא (ב"מ קיד , ב). התועלת העשרים ותשעה הוא במצות , והוא מה שהזהיר שלא לברך את השם יתעלה , שנאמר "אלהים לא תקלל" (שמ' כב , כז); אם הזהירה התורה שלא לקלל הדיין אשר אצלנו , מפני התועלת המגיע ממנו בקבוץ המדיני לשפוט בין האנשים ולהסיר הקטטה והמחלוקת מביניהם , קל וחמר בַּשם יתעלה , שהוא שופט הכל ומשגיח בהנהגתם זה האופן הנפלא מההשגחה , אשר לא יעמוד אחד מהנמצאות רגע בזולת זאת ההשגחה , והוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים. והנה העונש על זאת האזהרה הוא סקילה , כמו שיתבאר במה שיבא בגזרת השם (וי' כד , טז). ולזה לא יתחייב מיתה אם לא היתה הקללה בשם מהשמות המיוחדים לשם יתעלה , כמו שבארנו בקללת ההורים (שמ' כא , יז). כבר נתבאר זה השרש בשביעי מסנהדרין (נו , א; סו , א). והנה התועלת בזאת המצוה מבואר נגלה בדעות , והוא , כי זהו ממה שיביא אל שלא יאמינו האנשים בשם יתעלה , אשר אי אפשר שום שלמות לאדם בזולת האמונה בו , בשם יתעלה. התועלת השלשים והשלשים ואחד הם במצות , והוא מה שהזהיר מלקלל הדיין או מלקלל הנשיא. והנה התועלת באלו המצות מבואר נגלה בתקון הקבוץ המדיני; והוא , שזה יביא האנשים להקל בהם , ויעדר מהם מפני זה התועלת המגיע לאנשים מהדיין או מהנשיא. והנה שרשי אלו המצות הם שלשה: השרש הראשון הוא , שלא יתחייבו על קללת הדיין והנשיא אם היו רשעים גמורים , שנאמר "ונשיא בעמך לא תאור" (שמ' כב , כז); והוא הדין בשאר כל אדם , כי התורה הזהירה על קללתם , באמרו "לא תקלל חרש" (וי' יט , יד). וזה יתבאר מזה המקום , כי אפילו בנשיא דקדקה התורה בזה. ובכלל , הנה לא הקפידה התורה על קללת הדיין והנשיא אלא מפני התועלת המגיע מהם והַישרתם האנשים אל השלמות , וזה לא יתכן כשהיו רשעים. כבר נתבאר זה השרש במכילתא (מכיל' משפטים כספא יט). השרש השני הוא , שאין לוקין על קללתם אם לא היתה הקללה בשם מהשמות המיוחדים לשם יתעלה , כמו 'אל' , 'אלהים' , 'יה' , 'שדי'; או בכנוי מהכנויים המיוחדים לו , כמו 'חנון' ו'קנא'. ואם קלל בזה האופן בכל לשון , הרי זו קללה. והקללה היא שיאמר 'ארור' , או קללה אחרת , לא שישלול ממנו הברכה , כמו שיאמר 'אל יהי ברוך' , כי שלילת הברכה אינה קללה. כבר נתבאר זה ברביעי משבועות (לו , א). השרש השלישי הוא , שאעפ"י שמחל על קללתו הנשיא או הדיין או אחד מישראל - אין מחילתו מחילה לפטור המקלל מהמלקות. והיה זה כן , כי התורה לא תתלה זה הענין בקפידת המתקלל , אבל הזהירה מזה , יקפיד המתקלל או לא יקפיד. כבר נתבאר זה השרש בשני מסנהדרין (? ראה מש"ת סנה' כו , ו). והוא מבואר מהשרשים הכוללים , שכבר יקרה שיתחייב בזה שלשה מלקיות , אם קרה לנשיא שיהיה דיין , כי הוא גם כן מישראל. כבר נתבאר זה ברביעי משבועות (? ראה שם , ב). התועלת השלשים ושנים הוא במצות , והוא מה שצוה שלא לאחֵר המתנות הראויות להקדים , שנאמר "מלאתך ודמעך לא תאחר" (שמ' כב , כח). והמשל , שראוי להקדים בִּכורים לתרומה גדולה , ותרומה גדולה - למעשר ראשון , ומעשר ראשון - למעשר שני. ואם הקדים מעשר ראשון לתרומה גדולה , הרי איחר הדֶמע , כי תרומה לא תהיה אלא אחר שנגמרה מלאכת הפירות , כגון דגן תירוש ויצהר; והנה היצהר והתירוש הם דמע אותן הפירות , והרי איחר הדמע. ואם הקדים תרומה לבִּכורים הרי איחר המְלֵאה , כי הבכורים ינהגו בפירות שנגמרה צמיחתם ומלואם; והוא הדין אם הקדים מעשר שני לראשון. והוא מבואר מזה המקום , שאם הקדים המתנות המאוחרות - מה שעשה עשוי. כבר נתבאר זה בשלישי מתרומות (משניות ו - ז); וכבר יתבארו דיני אלו המתנות במה שיבא בגזרת השם (במ' יח , יב; שם , כא - כד; דב' יד , כב - כז; כו , א - יא). ואולם התועלת בזאת המצוה מבואר בענין אלו המתנות משני צדדין: הצד האחד הוא , כי בסִדור המתנות לפי מה שהוגבל מסדורם - תועלת במה שכוון בהם מהַקְנאת הדעות האמתיות , כמו שיתבאר בגזרת השם מכח דברינו במה שיבא (שם). והצד השני הוא מצד חלוף משפטי אלו המתנות , ויועתק בזה מה שראוי בדין - מה לדין אחר. והמשל , שאם הקדים מעשר ראשון לתרומה , הנה יוזק בזה ממון הכהנים , כי התרומה היא לכהנים , ואולם מעשר ראשון - ללויים. ועוד , שבזה יועתק באופן - מה ענין קדושת התרומה לדין המעשר ראשון , שאין לו קדושה. התועלת השלשים ושלשה הוא במצות , והוא מה שצוה שלא נאכל הבהמה שטרפתהּ בעל חיים טורף ושָׂמה אותה נוטָה למות , ואעפ"י שנשחטה קודם שמתה. והיה זה כן , לפי שארס הבעל חיים הטורף מתפשט בבשר ההוא , ויהיה בזה מן הסכנה אם תֵאָכל. ואולם חייבנו שתהיה נוטה למות , לא מתה , כי אז תהיה נבלה ולא יצטרך להזהיר עליה משום טרפה. ומזה המקום יתבאר , שאין דין הבהמה החולה חולי המביא אותה אל המות כדין הטרפה , כי אין הסכנה באכילת בשר החולה חזקה כחוזק סכנת האוכל הבשר שנטרפה , אלא שהיא אסורה מדברי סופרים. ומזה המקום יתבאר , שאם היתה זאת המכה מהחיה הטורפת באופן שלא זרקה בה ארס , כגון שנפלה החיה מהגג ודרסה על הבהמה בזולת כונה להזיק , או שלא היתה המכה ביד החיה אך ברגלה , או שהיתה הדריסה לאחר מיתת החיה (יש להשלים מעין: אינה טרפה). ואולם כאשר היתה המכה באופן שנחוש שהטילה ארס בבהמה , הנה ראוי שנשחט הבהמה ונבדוק אם הגיע הפסד הארס למקום , יתכן שתמות הבהמה בסבתו , ואם היה כן הנה היא טרפה. והוא מבואר , שאם לא יתכן שתמות הבהמה בסבתו , הנה היא מותרת באכילה. כבר נתבאר זה השרש בשלישי מחולין (נג , א - נד , א). והנה התועלת בזאת המצוה מבואר נגלה , להסיר הסכנה ולהעמיד הבריאות , כמו שבארנו.