מאגר הכתר שמות פרק כג עם פירוש תועלות לרלב"ג

פרק כג
[א] לֹ֥א תִשָּׂ֖א שֵׁ֣מַע שָׁ֑וְא אַל־תָּ֤שֶׁת יָֽדְךָ֙ עִם־רָשָׁ֔ע לִהְיֹ֖ת עֵ֥ד חָמָֽס:
[ב] לֹא־תִהְיֶ֥ה אַחֲרֵֽי־רַבִּ֖ים לְרָעֹ֑ת וְלֹא־תַעֲנֶ֣ה עַל־רִ֗ב לִנְטֹ֛ת אַחֲרֵ֥י רַבִּ֖ים לְהַטֹּֽת:
[ג] וְדָ֕ל לֹ֥א תֶהְדַּ֖ר בְּרִיבֽוֹ: ס
[ד] כִּ֣י תִפְגַּ֞ע שׁ֧וֹר אֹיִבְךָ֛ א֥וֹ חֲמֹר֖וֹ תֹּעֶ֑ה הָשֵׁ֥ב תְּשִׁיבֶ֖נּוּ לֽוֹ: ס
[ה] כִּֽי־תִרְאֶ֞ה חֲמ֣וֹר שֹׂנַאֲךָ֗ רֹבֵץ֙ תַּ֣חַת מַשָּׂא֔וֹ וְחָדַלְתָּ֖ מֵעֲזֹ֣ב ל֑וֹ עָזֹ֥ב תַּעֲזֹ֖ב עִמּֽוֹ: ס
[חמישי] [ו] לֹ֥א תַטֶּ֛ה מִשְׁפַּ֥ט אֶבְיֹנְךָ֖ בְּרִיבֽוֹ:
[ז] מִדְּבַר־שֶׁ֖קֶר תִּרְחָ֑ק וְנָקִ֤י וְצַדִּיק֙ אַֽל־תַּהֲרֹ֔ג כִּ֥י לֹא־אַצְדִּ֖יק רָשָֽׁע:
[ח] וְשֹׁ֖חַד לֹ֣א תִקָּ֑ח כִּ֤י הַשֹּׁ֙חַד֙ יְעַוֵּ֣ר פִּקְחִ֔ים וִיסַלֵּ֖ף דִּבְרֵ֥י צַדִּיקִֽים:
[ט] וְגֵ֖ר לֹ֣א תִלְחָ֑ץ וְאַתֶּ֗ם יְדַעְתֶּם֙ אֶת־נֶ֣פֶשׁ הַגֵּ֔ר כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
[י] וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְרַ֣ע אֶת־אַרְצֶ֑ךָ וְאָסַפְתָּ֖ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ:
[יא] וְהַשְּׁבִיעִ֞ת תִּשְׁמְטֶ֣נָּה וּנְטַשְׁתָּ֗הּ וְאָֽכְלוּ֙ אֶבְיֹנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְיִתְרָ֕ם תֹּאכַ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה כֵּֽן־תַּעֲשֶׂ֥ה לְכַרְמְךָ֖ לְזֵיתֶֽךָ:
[יב] שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּעֲשֶׂ֣ה מַעֲשֶׂ֔יךָ וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת לְמַ֣עַן יָנ֗וּחַ שֽׁוֹרְךָ֙ וַחֲמֹרֶ֔ךָ וְיִנָּפֵ֥שׁ בֶּן־אֲמָתְךָ֖ וְהַגֵּֽר:
[יג] וּבְכֹ֛ל אֲשֶׁר־אָמַ֥רְתִּי אֲלֵיכֶ֖ם תִּשָּׁמֵ֑רוּ וְשֵׁ֨ם אֱלֹהִ֤ים אֲחֵרִים֙ לֹ֣א תַזְכִּ֔ירוּ לֹ֥א יִשָּׁמַ֖ע עַל־פִּֽיךָ:
[יד] שָׁלֹ֣שׁ רְגָלִ֔ים תָּחֹ֥ג לִ֖י בַּשָּׁנָֽה:
[טו] אֶת־חַ֣ג הַמַּצּוֹת֘ תִּשְׁמֹר֒ שִׁבְעַ֣ת יָמִים֩ תֹּאכַ֨ל מַצּ֜וֹת כַּאֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֗ךָ לְמוֹעֵד֙ חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֔יב כִּי־ב֖וֹ יָצָ֣אתָ מִמִּצְרָ֑יִם וְלֹא־יֵרָא֥וּ פָנַ֖י רֵיקָֽם:
[טז] וְחַ֤ג הַקָּצִיר֙ בִּכּוּרֵ֣י מַעֲשֶׂ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר תִּזְרַ֖ע בַּשָּׂדֶ֑ה וְחַ֤ג הָֽאָסִף֙ בְּצֵ֣את הַשָּׁנָ֔ה בְּאָסְפְּךָ֥ אֶֽת־מַעֲשֶׂ֖יךָ מִן־הַשָּׂדֶֽה:
[יז] שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה יֵֽרָאֶה֙ כָּל־זְכ֣וּרְךָ֔ אֶל־פְּנֵ֖י הָאָדֹ֥ן ׀ יְהוָֽה:
[יח] לֹא־תִזְבַּ֥ח עַל־חָמֵ֖ץ דַּם־זִבְחִ֑י וְלֹא־יָלִ֥ין חֵֽלֶב־חַגִּ֖י עַד־בֹּֽקֶר:
[יט] רֵאשִׁ֗ית בִּכּוּרֵי֙ אַדְמָ֣תְךָ֔ תָּבִ֕יא בֵּ֖ית יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ: פ
[ששי] [כ] הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י שֹׁלֵ֤חַ מַלְאָךְ֙ לְפָנֶ֔יךָ לִשְׁמָרְךָ֖ בַּדָּ֑רֶךְ וְלַהֲבִ֣יאֲךָ֔ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר הֲכִנֹֽתִי:
[כא] הִשָּׁ֧מֶר מִפָּנָ֛יו וּשְׁמַ֥ע בְּקֹל֖וֹ אַל־תַּמֵּ֣ר בּ֑וֹ כִּ֣י לֹ֤א יִשָּׂא֙ לְפִשְׁעֲכֶ֔ם כִּ֥י שְׁמִ֖י בְּקִרְבּֽוֹ:
[כב] כִּ֣י אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמַע֙ בְּקֹל֔וֹ וְעָשִׂ֕יתָ כֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר אֲדַבֵּ֑ר וְאָֽיַבְתִּי֙ אֶת־אֹ֣יְבֶ֔יךָ וְצַרְתִּ֖י אֶת־צֹרֲרֶֽיךָ:
[כג] כִּֽי־יֵלֵ֣ךְ מַלְאָכִי֘ לְפָנֶיךָ֒ וֶהֱבִיאֲךָ֗ אֶל־הָאֱמֹרִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהַפְּרִזִּי֙ וְהַֽכְּנַעֲנִ֔י הַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י וְהִכְחַדְתִּֽיו:
[כד] לֹֽא־תִשְׁתַּחֲוֶ֤ה לֵאלֹֽהֵיהֶם֙ וְלֹ֣א תָֽעָבְדֵ֔ם וְלֹ֥א תַעֲשֶׂ֖ה כְּמַעֲשֵׂיהֶ֑ם כִּ֤י הָרֵס֙ תְּהָ֣רְסֵ֔ם וְשַׁבֵּ֥ר תְּשַׁבֵּ֖ר מַצֵּבֹתֵיהֶֽם:
[כה] וַעֲבַדְתֶּ֗ם אֵ֚ת יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם וּבֵרַ֥ךְ אֶֽת־לַחְמְךָ֖ וְאֶת־מֵימֶ֑יךָ וַהֲסִרֹתִ֥י מַחֲלָ֖ה מִקִּרְבֶּֽךָ: ס
[שביעי] [כו] לֹ֥א תִהְיֶ֛ה מְשַׁכֵּלָ֥ה וַעֲקָרָ֖ה בְּאַרְצֶ֑ךָ אֶת־מִסְפַּ֥ר יָמֶ֖יךָ אֲמַלֵּֽא:
[כז] אֶת־אֵֽימָתִי֙ אֲשַׁלַּ֣ח לְפָנֶ֔יךָ וְהַמֹּתִי֙ אֶת־כָּל־הָעָ֔ם אֲשֶׁ֥ר תָּבֹ֖א בָּהֶ֑ם וְנָתַתִּ֧י אֶת־כָּל־אֹיְבֶ֛יךָ אֵלֶ֖יךָ עֹֽרֶף:
[כח] וְשָׁלַחְתִּ֥י אֶת־הַצִּרְעָ֖ה לְפָנֶ֑יךָ וְגֵרְשָׁ֗ה אֶת־הַחִוִּ֧י אֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֛י וְאֶת־הַחִתִּ֖י מִלְּפָנֶֽיךָ:
[כט] לֹ֧א אֲגָרֲשֶׁ֛נּוּ מִפָּנֶ֖יךָ בְּשָׁנָ֣ה אֶחָ֑ת פֶּן־תִּהְיֶ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ שְׁמָמָ֔ה וְרַבָּ֥ה עָלֶ֖יךָ חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶֽה:
[ל] מְעַ֥ט מְעַ֛ט אֲגָרֲשֶׁ֖נּוּ מִפָּנֶ֑יךָ עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר תִּפְרֶ֔ה וְנָחַלְתָּ֖ אֶת־הָאָֽרֶץ:
[לא] וְשַׁתִּ֣י אֶת־גְּבֻלְךָ֗ מִיַּם־סוּף֙ וְעַד־יָ֣ם פְּלִשְׁתִּ֔ים וּמִמִּדְבָּ֖ר עַד־הַנָּהָ֑ר כִּ֣י׀ אֶתֵּ֣ן בְּיֶדְכֶ֗ם אֵ֚ת יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֔רֶץ וְגֵרַשְׁתָּ֖מוֹ מִפָּנֶֽיךָ:
[לב] לֹא־תִכְרֹ֥ת לָהֶ֛ם וְלֵאלֹהֵיהֶ֖ם בְּרִֽית:
[לג] לֹ֤א יֵֽשְׁבוּ֙ בְּאַרְצְךָ֔ פֶּן־יַחֲטִ֥יאוּ אֹתְךָ֖ לִ֑י כִּ֤י תַֽעֲבֹד֙ אֶת־אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם כִּֽי־יִהְיֶ֥ה לְךָ֖ לְמוֹקֵֽשׁ: פ

פרק כג
(א) (אחת עשרה תועלות ושנים עשר שורשים לפרשת 'משפטים' , חלק שביעי: שמ' כג , א - ט) התועלת השלשים וארבעה הוא במצות , והוא מה שהזהיר הדיין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא חברו או שלא בפני חברו , שנאמר "לא תשא שמע שוא" (שמ' כג , א). כבר נתבאר זה בראשון מסנהדרין (ז , ב). והנה התועלת בזאת המצוה מבואר , וזה , כי בזה יצא מהדיין הדין על זולת מה שראוי; כי הרבה תמצא שיאמינו האנשים מה ששמעוהו ראשונה מדברי בעלי הריב , כשלא היה שם אז מי שיסתור הדברים ההם ויחלק עליהם. התועלת השלשים וחמשה הוא במצות , והוא מה שצוה שלא יקובל עדות ה"רשע" ועדות "איש חמס" (שמ' כג , א). והנה התועלת בזאת המצוה מבואר מאד בתקון הקבוץ המדיני , כי אם היה עדות כמו אלו הרעים מקובל , היו בעדותם משחיתים רבים , אם בגופם או בקנייניהם , כי הם לא ייראו מלהעיד שקר , למיעוט יראתם מהשם יתעלה. והנה שרשי זאת המצוה הם חמשה: השרש הראשון הוא , שאין ראוי שיקובל עדות האיש ה"רשע" (שמ' כג , א) ולא עדות "איש חמס" (שם). והנה ה'רשע' הוא מי שעבר עבירה שיש בה מלקות או מיתת בית דין , כי כבר קראה התורה אלו האנשים 'רשעים' , שנאמר "והיה אם בן הכות הרשע" (דב' כה , ב); "אשר הוא רשע למות" (במ' לה , לא). ו'איש חמס' הוא שלוקח ממון שאינו שלו בחמס , כמו גנב וגזלן ומלוה ברבית. והיה זה כן , כי כבר נחשדו כמו אלו שיעידו עדות שקר מפני הממון , למיעוט יראתם מהשם יתעלה. ומזה המקום יתבאר מקל וחמר , שאין מקבלין עדות עד זומם , שהרי הוא חשוד לזאת העברה. כבר נתבאר זה השרש בשלישי מסנהדרין (כד , ב - כז , ב). השרש השני הוא , שהנוגע בעדות פסול להעיד , שנאמר "העד שקר ענה באחיו" (דב' יט , יח) , "לא תענה ברעך" (לעיל כ , יג) - למדנו מזה , שהעדות הוא שיעיד האדם בעניני איש זולתו , לא במה שהוא כמו בעל דבר , כי זה יקָרא 'טענה' , לא עדות; ובכלל , הנה כל אדם הוא חשוד לטעון שקר בעניניו. כבר נתבאר זה השרש בשלישי מבתרא (ב"ב מג , א - ב). השרש השלישי הוא , שאין מקבלין עדות מי שאינו ישראל , כגון עבד כנעני או נכרי , שנאמר "העד שקר ענה באחיו" (דב' יט , יח) , "כאשר זמם לעשות לאחיו" (שם , יט) - למדנו מזה , שהמעיד ראוי שיהיה מישראל. וזה מבואר גם כן מפני הפרטים שזכרה התורה בזה המקום , כי כמו אלו האנשים , אין יראת השם על פניהם ולא ייראו מלהעיד עדות שקר. כבר נתבאר זה בראשון מקמא (ב"ק יד , ב - טו , א). השרש הרביעי הוא , שמי שלא יוכל לעמוד על בוריו של דבר - פסול לעדות. וזה מבואר מאד מאלו הפרטים שזכרה התורה בזה המקום; וזה , שאם נפסלו לעדות מי שיכולין לעמוד על בוריו של דבר , מפני חשדנו אותם שלאהבת הממון לא יעידו מה שידעו מאמתת הדבר - כל שכן שיהיו פסולין האנשים אשר מצד קצורם וחסרון דעתם לא יוכלו לעמוד על אמתת הדבר , כי איך יעיד מי שלא ידע אמתת הדבר?! ובכלל , הנה התורה זכרה בפרטי העדות "ודרשת וחקרת... היטב" (דב' יג , טו) , ולא תתכן הדרישה והחקירה בחסרי הדעת , כמו החרש והשוטה והקטן. וכן השומע ואינו מדבר פסול לעדות , כי אינו יכול להעיד אלא ברמיזות , ואין הרמיזה דבר מובן בבירור; ועוד , שהתורה אמרה בענין העדות "אם לא (בנוסחנו: לוא) יגיד ונשא עונו" (וי' ה , א) - מגיד שהעד הוא מי שיכול להעיד ושעדותו תהיה בהגדה. ולזאת הסבה גם כן יהיה הסומא פסול לעדות , כי לא יוכל לראות ולעמוד על אמתת הדבר , וכבר אמרה התורה בענין העדות "והוא עד או ראה או ידע" (וי' ה , א). כבר נתבאר זה השרש בשמיני ובתשיעי מבתרא (ב"ב קכח , א; קנה , ב) וברביעי מערכין (יז , ב - יח , א). ולזאת הסבה יתבאר שהנשים פסולות לעדות , לחולשת שכלם ולקלות התפתותם לדברים; והנה אמרה התורה בענין העדות "ועמדו שני האנשים" (דב' יט , יז) - ולא נשים. ולזה יהיו הטמטום והאנדרוגינוס פסולין לעדות , כי כל אחד מהם הוא ספק אשה , והוא ספק של תורה. כבר נתבאר זה השרש בסוף תוספת בכורים (ב , ג - ז). השרש החמישי הוא , שהקרובים הם פסולים לעדות מן התורה , לפי שהם כמו בשר אחד , והם גם כן כמו נוגעים בעדות לפי שהם ראויים לירש קצתם קצת; ולזה לא ינהג זה הדין כי אם במשפחת אב. והמשל , שהאב פסול להעיד לבן והבן לאב , והבנים זה לזה; וכן הענין בבני הבנים , כי בני הבנים נקראים 'בנים' והם ראויים לירש קצתם את קצת , כמו שיתבאר בדיני הירושה (ראה פירושו לבמ' כז , ח - יא). ובכלל , הנה יתבאר מן התורה (וי' יח , י , יז) שבני בנים הם שאר בשר , לא בני בניהם , ולזה מנע גלוי עריות בת בת אשתו או בת בן אשתו , כי הם שאר אחד; וכן הענין בבת בנו ובת בתו. ומזה המקום למדנו , שהאב עם בת בן בנו אינו שאר אחד מן התורה , וכל שכן בן האב עם בת בן בנו , וכל שכן בן האב עם בת בן בנו. והנה האחים שהם בני אב אחד נקראים ראשונים , כי הם הענפים הראשונים לשרש שהוא האב; ובניהם הם שניִים; ובני בניהם הם שלישיים. ומזה המקום יתבאר , ששלישי בשני הוא כשר להעיד. ואולם שני בשני הם שאר אחד , ואעפ"י שהם מותרים לישא זה את זה , לפי שכל אחד מהם הוא שאר האב; הלא תראה כי גם שני בראשון , כשהיה הראשון זכר , הם מותרין לישא זה את זה , ולא יהיה זה כן כשהיה הראשון נקבה , כי אז הם אסורין זה בזה , אמר "ערות דודתך לא תגלה" (ראה וי' יח , יב); ולפי שהאשה היא שאר בעלה , למדנו מזה המקום , שבעל כאשתו. ולפי שאין נאמנין לזכות , לפי שהם כמו נוגעים בעדות , אז אין נאמנין לחובה , כי העד הוא מי שהוא ראוי שיכריע בין טענות החולקים לאי זה שיהיה מן הצדדין , וזה מבואר מאד. כבר נתבאר זה השרש בשלישי מסנהדרין (כז , ב - כח , ב). ואחשב כי כל אלו הפסולין כָּלל באמרו "לא תשא שמע שוא" (שמ' כג , א). התועלת השלשים וששה והשלשים ושבעה הוא במצות , והוא מה שצוה הסנהדרין שלא יטו אחרי רבים לרעות בדיני נפשות. ולפי שהרבים הם ראשונה כשירבו המחייבין על המזכין מאחד , למדנו מזה , שאין חותכין את הדין לחובה בדיני נפשות אם לא היו המחייבין יותר על המזכין יותר מאחד. ומזה המקום יתבאר , שבדיני ממונות , או לזכות בדיני נפשות , יטו אחרי רבים; ואמר גם כן בביאור "אחרי רבים להטות" (שמ' כג , ב). ומזה המקום יתבאר , שסנהדרי קטנה לא תהיה בפחות מעשרים ושלשה , שנאמר "ושפטו העדה" (במ' לה , כד) , "והצילו העדה" (שם , כה) - למדנו מזה שצריך שיהיו בכמות , יתכן בו שיהיה כל כת מהחולקים ביניהם "עדה" , ולזה יצטרך שיהיו עשרים. ולפי שאין ראוי שיהיה בית דין שקול , כי אז אפשר שיהיו חציָים מחייבים וחציים מזכים ולא יהיה שם רוב יטו אליו , הנה ראוי שיוסיפו עליהם באופן שיתכן שתהיה שם עדה מַצֶלֶת , ויהיה מספר העדה השופטת מוסיף עליהם בשנים , ויהיו עם זה במספר שלא יהיה בית דין שקול , וזה לא יתכן בפחות מעשרים ושלשה. כבר נתבאר זה בראשון וברביעי מסנהדרין (ב , א - ב; לב , א). והנה התועלת באלו המצות מבואר , כי אין ראוי שיֵקל בהריגת האנשים , ולזה אין ראוי שישָפט האדם למות מפני תוספת מספר המחייבין אם לא היה התוספת ביותר מאחד , כי אז ידמה כי דעת האחד ההוא לבד הביאהו להשפט למות , וזה דבר בלתי ראוי. ואולם בשאר הדברים ראוי שנלך אחרי רבים , כי הצדק נראה יותר במה שתטה דעת הרבים אליו , וזה מבואר מאד. התועלת השלשים ושמנה הוא במצות , והוא מה שצוה שלא יענה אחד מהדיינין על הריב שיבא לפניהם , לנטות אחר דעת אחד מחבריו , ויעלים מה שנראה לו מהריב ההוא לפי סברתו , שנאמר "לא תענה על ריב לנטות" (שמ' כג , ב). וזה , כי כונת התורה היא שיהיו רבים , כדי שיהיו שם רוב דעות ויצרפו ויתלבנו הדברים (ע"פ דנ' יב , י); ובזה האופן יסור זה התועלת. והנה לזאת הסבה יחוייב שיהיו מתחילין מן הקטן , שאם היו מתחילין מן הגדול , לא ימצא שם מי שיחלוק עמו , ויהיה אם כן הדין נגמר על פי אחד , ויסור התועלת אשר יגיע ברבוי הדיינין. והנה סמך אמרו "לא תענה על ריב לנטות" לאמרו "לא תהיה אחרי רבים לרעות" (שמ' כג , ב) - להזהיר המזכה שלא ישוב לענות על ריב לנטות לרעות , רוצה לומר: שלא ישוב ללמד חובה; לפי שאי אפשר שיובן , שיהיה זה אזהרה שלא יהיה שם מי שהוא נוטה לחובה; שאם היה הדבר כן , לא יהיה שם שופט , אבל יהיו כלם מזכים , וזה מבואר הבטול. וראוי שלא יעלם ממנו , שזה אמנם יהיה בתחלה , כשיורדין למניָן , כדי שנעמוד על מנין המזכין והמחייבין; אך בשעת גמר דין יש לכל אחד מהם לשאת ולתת עד שיתברר האמת. כבר נתבאר זה השרש ברביעי מסנהדרין (לב , א; לד , א; לו , א). והנה התועלת בזאת המצוה מבואר מדברינו. התועלת השלשים ותשעה הוא במצות , והוא מה שהזהיר הדיין שלא יהדר דל בריבו לזַכותו , אם הוא חייב. והנה הוצרכה התורה להזהיר מזה הענין , כי אולי יחשוב הדיין שלעשיר תהיה צדקה אם יותן לעני בעל ריבו מה שנתחייב לו , ויזכהו בדין , כדי שיוכרח העשיר להטיב לו זאת ההטבה. כבר נתבאר זה בספרא פרשת 'קדושים תהיו' (תו"כ קדושים פרשתא ב פרק ד , ב) ובספרי פרשת 'כי תצא' (? ראה ספ"ד יז). והנה התועלת בזאת המצוה מבואר בתקון הקבוץ המדיני , כי הוא יעמוד ביושר , וזה ממה שאין ספק בו. התועלת הארבעים הוא במצות , והוא מה שצוה שלא נניח הבהמה רובצת תחת משאה , אבל ראוי למי שיראה זה שיעזור לפרוק הבהמה; וגם אם היה בעל הבהמה בעל עבירות. ובפרשת 'כי תצא' באה בזה מצוה שנית , והוא לחזור אחר כן ולטעון הבהמה עמו , שנאמר "הקם תקים עמו" (דב' כב , ד); כי אינו ראוי שיפרוק הבהמה ויניח חברו. והנה התועלת באלו המצות מבואר בתקון הקבוץ המדיני , כי בזה האופן יִשלם לקצתם מקצת העזר הראוי. והנה שרשי אלו המצות הם שבעה: השרש הראשון הוא , שהרואה בהמת חברו רובצת תחת משאה , אפילו היה בעל עבירות , הנה הוא מחוייב לפרוק עמו המשא , שנאמר "עזוב תעזוב עמו" (שמ' כג , ה); וכן חייב לטעון עמו הבהמה אחר זה , שנאמר "הקם תקים עמו" (דב' כב , ד). ואין ראוי שיובן , שיהיה חייב לפרוק , אפילו היה בעל הבהמה בעל עבירות , מפני החמלה על צער בעלי חיים , ולא יחוייב לטעון אלא כשלא היה בעל עבירות - כי אתה תראה שכבר חמלה התורה על מי שהוא בעל עבירות להשיב אבדתו באופן שחמלה בזה במי שהוא בלתי בעל עבירות; וזה אמנם הוא לחמלה על הבעלים , לא לחמלה על הבעל חיים. ובהיות הענין כן , הנה יחוייב שיהיה מקים עמו , וגם אם היה בעל עבירות. כבר נתבאר זה השרש בשני ממציעא (ב"מ לב , א - לג , א). השרש השני הוא , שאם פרק וטען , וחזר ורבץ - חייב לפרוק ולטעון עמו אפילו מאה פעמים , שנאמר "הקם תקים עמו" , ולא תִשלם ההקמה בזולת זה. ומזה יתבאר , שהוא ראוי שילך עמו עד שיראה שיתקיים המשא על הבהמה. כבר נתבאר זה השרש בשני ממציעא (ב"מ לב , א; לג , א). ויראה לי , שאם לא תוכל הבהמה לשאת המשא אפילו על ידי הדחק - אינו חייב לחזור ולטעון אלא המשוא שיכולה לשאת על ידי הדחק , כי לא תקָרא 'הקמה' הטעינה שתרבץ בעבורה הבהמה תכף , וזה מבואר בנפשו. השרש השלישי הוא , שאם היה שם בעל הבהמה , הנה הוא פורק וטוען עמו , שנאמר "עזוב תעזוב עמו" (שמ' כג , ה) , "הקם תקים עמו" (דב' כב , ד); ואם לא רצה בעל הבהמה לטרוח , הנה אין זקוק מוצאו לפרוק ולטעון , אם לא היה בעל הבהמה בלתי יכול לעזור בזה , וזה מבואר בנפשו. ולזה הוא מבואר , שאם לא היה שם בעל הבהמה - חייב המוצא לפרוק ולטעון , אם יוכל. כבר נתבאר זה השרש בשני ממציעא (ב"מ לא , א; לב , א). השרש הרביעי הוא , שמי שאין מדרכו לפרוק ולטעון , ואעפ"י שהיתה הבהמה שלו , כגון זקן ואינה לפי כבודו , או כהן והיא בבית הקברות - פטור מלפרוק ולטעון , שנאמר "וחדלת מעזוב לו" (שמ' כג , ה) - רוצה לומר , שיחדל לעזוב מפני שהיא של שונאו; יצא זה שיחדל לעזוב לכל האנשים , אפילו לעצמו. כבר נתבאר זה השרש בתוספת מציעא פרק 'רבי שמעון' (תוס' ב"מ ב , כד). השרש החמישי הוא , שלא יחוייב האדם לפרוק ולטעון אם היתה הבהמה רחוקה ממנו , ואעפ"י שהוא רואה אותה; שאם היה הענין כן , היו רבים טורחים בזה לבטלה , כי אפשר שתראה הבהמה מרחוק לאנשים רבים במקומות רבים , וקודם היותם שם תִשלם הפריקה והטעינה לבהמה ויהיה טרחם לריק. ולזה סמך הכתוב אמרו "כי תראה חמור שונאך" (שמ' כג , ה) לאמרו "כי תפגע שור אויבך" (שם , ד) - להורות שזאת הראיה יחוייב שתהיה בפגיעה. ושערו חכמים , שהמרחק הזה הוא עד ריס אחד , שהוא אחד משבעה ומחצה במיל , והם מאתים ששים ושש אמות ושני שלישי אמה. כבר נתבאר זה השרש בשני ממציעא (ב"מ לג , א). השרש הששי הוא שהפריקה , יתחייב בה בזולת שכר; ואולם הטוען נוטל שכרו , וכן הענין במה שילך עמו עד שיראה שיתקיים המשא על הבהמה , כי לא הכריחה התורה לעשות מלאכתו של זה בחנם; אך הכונה היא לחייבו לטעון עמו שם , שלא ימָצאו לו אנשים אחרים לשכור אותם על זאת המלאכה. כבר נתבאר זה השרש בשני ממציעא (ב"מ לב , א - לג , א). השרש השביעי הוא , שאם מצא שנים בדרך , זה לפרוק וזה לטעון - חייב לפרוק תחלה , מפני הפסד הבהמה וצערה; והתורה גם כן הקדימה הפריקה לטעינה. אך אם היתה הטעינה של שונאו והפריקה מאוהבו - הטעינה קודמת , כי התורה דקדקה מאד במה שהוא משונאו , כדי להכניע יצרו שיחדל מעזוב לו מפני שהוא שונאו. והוא מבואר , שהמוצא אדם רובץ תחת משאו - חייב לפרוק ולטעון , כי הדברים קל וחמר. התועלת הארבעים ואחד הוא במצות , והוא מה שהזהיר הדיין שלא יַטה דין מי שהוא חוטא מפני היותו בעל עבירות; אבל ראוי לשפוט משפטו בצדק , שנאמר "לא תטה משפט אביונך בריבו" (שמ' כג , ו) - והוא האיש החוטא , כמו שביארנו (שם). כבר נתבאר זה השרש במכילתא (מכיל' משפטים כספא כ). והנה התועלת בזאת האזהרה מבואר נגלה בתקון המדינה. התועלת הארבעים ושנים הוא במצות , והוא מה שהזהיר מהריגת "נקי וצדיק" (שמ' כג , ז) מאומד , בזולת ראיה ברורה; ולזה אמר: מדבר שהוא אפשר שיהיה שקר - תרחק (ראה שם) , ובזה תמלט מהריגת נקי וצדיק. וזה , כי הרבה תמצא שיטעה האדם במה שידון מאומד; כאלו תאמר , שראה איש אחד הולך בדרך , ואחר זה נסע איש אחר והלך בדרך ההוא עם כלי מלחמה , ושמע אחר זה שנהרג האיש הראשון , וישפוט מאומד שהאיש השני הרגו; וזה אפשר היותו שקר , וזהו אמרו "כי לא אצדיק רשע" (שם). ומזה המקום נלמוד גם כן , שמי שנתחייב בדין ואחר זה נראה להם שהוא נקי - מחזירין אותו לזַכותו. ואולם , מי שנצטדק בדין ואחר זה נראה להם שהוא רשע - אין מחזירין דינו , כי השם יתעלה לא הסכים שיזכוהו הדיינין אם לא היה זכאי , "כי המשפט לאלהים הוא" (דב' א , יז). וזה אמנם יהיה כשנצדק כראוי במה שיקָרא 'דין' , לא כשטעו בדבר שאין ראוי שיקרא דינם 'דין' , לא בדבר שאפילו הצדוקין מודין בו להיותו מבואר מפשוטי התורה. כבר נתבאר זה ברביעי מסנהדרין (לג , ב). והנה התועלת בזאת המצוה מבואר. התועלת הארבעים ושלשה הוא במצות , והוא מה שהזהיר שלא יקח הדיין שוחד לדין אעפ"י שקבל אותו לתכלית שישפוט המשפט בצדק , כי על כל פנים קוּרבַת דעתו למי שנתן לו השחד תעוֵר עיניו מראות הטענות אשר לשכנגדו עליו , שנאמר "כי השוחד יעור פקחים" (שמ' כג , ח). ולזה הוא מבואר , שאם דן - דיניו בטלים , כי התורה קראתו 'עוֵר' בזה הדין; אלא אם לקח שכר בטולו ממלאכתו משני הבעלי דין , כי התורה לא חייבתהו שיהיה דיין וימות ברעב. ומזה המקום יתבאר , שהדיין חייב להחזיר השוחד כשיתבענו הנותן , כיון שהתורה מנעתהו מלקבל שוחד. וכן ראוי שנבין מזה , כי כל דבר שיהיה סבה שתהיה דעת הדיין יותר קרובה לאחד מהבעלי דין ממה שהוא לאחר , תפסלהו מהיות דיין בזה הריב אשר ביניהם. ולזה ראוי לדיין להרחיק עצמו מלדון לאוהבו או לשונאו; לא שנחשדהו שיַטה הדין בסבת האהבה או השנאה , אבל נאמר שהוא יחשוב לעשות דין , אך אלו הדברים יעוורו עיניו מלחקור בזה הדין לפי מה שראוי. וכל שכן שאין הדיין ראוי לדין לקרוביו , כי אהבת הקוּרבה תעוֵר עיניו יותר מהשוחד , וזה מבואר בנפשו. כבר נתבאר זה בשלשה עשר מכתובות (קה , א - ב). וראוי שתדע , כי בעדים לא נפסלו האוהב והשונא , כי אין שם סבה מפני זה תעוֵר עיניו מלראות הדבר שראה , או שתביאהו לשכח מה שכבר ידע מהעדות; ולא נחשֹד אחד מישראל שיעיד שקר מפני האהבה והשנאה , כמו שלא נחשד הדיין שידון שקר מפני השוחד , אבל אמרה התורה שהשוחד יעור עיניו מראות בדין ההוא לפי מה שראוי. כבר נתבאר זה ברביעי מסנהדרין (כט , א). והנה התועלת בזאת המצוה מבואר נגלה בתקון הקבוץ המדיני ולהעמיד היושר. התועלת הארבעים וארבעה הוא במצות , והוא מה שצוה שלא ללחֹץ הגר; והוא , לפי מה שאחשוב , אזהרה לדיין שלא יטה דין הגר , להיותו נמאס אצלו או לשפלותו. וכבר הזהירה התורה בזה במקום אחר , אמרה "לא תטה משפט גר יתום ואלמנה" (צירוף של דב' כד , יז ודב' כז , יט) , ויִדמה שיוכלל בזאת האזהרה שלא לענות דינו. והנה התועלת בזאת המצוה מבואר ממה שקדם (לעיל תועלות כב - כג) מהמאמר באונאת הגר ולחצו. (י) (תשע תועלות ותשעה שורשים לפרשת 'משפטים' , חלק שמיני: שמ' כג , י - יט) התועלת הארבעים וחמשה הוא במצות , והוא מה שצוה לבעל הארץ להשמיט ידו ממה שתוציא הארץ מהפירות ופירות האילנות , באופן שיהיה הפקר ויהיה רשות לאביונים ללקט ולאכול ממנו , שנאמר "והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך" וגו' (שמ' כג , יא). ולזה יתבאר , שאין ראוי לו לנעול כרמו או שדהו או לגדרו , וכל שכן שאין ראוי לו ללקוט כל הפירות ולהביאם בתוך ביתו - שאם עשה כן , לא השמיט ידו ממנו. כבר נזכר זה במכילתא (מכיל' משפטים כספא כ). וראוי שתדע , כי התורה לא התירה לאכול פירות שביעית אם לא בזמן שנשאר מהם לחיַת השדה; ולזה אמר "ויתרם תאכל חיית השדה" (שמ' כג , יא) , וכזה אמר בפרשת 'בהר סיני': "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול" (וי' כה , ז). והיה זה כן , כי בזה תשלם כונת התורה שיהיו אלו הפירות מוכנים לכל כמו ההפקר. כבר נתבאר זה השרש בתשיעי משביעית (משנה ב ואי') ובראשון מתענית (ו , ב) ובששי מנדה (נא , ב). ואולם שאר שרשי דיני השמִטה ופירותיה יתבארו בגזרת השם בפרשת 'בהר סיני' (וי' כה , א - ז). והנה התועלת בזאת המצוה מבואר נגלה בחנינת הדלים , ועוד יגיעו ממנה רוב התועלות שמנינו במצות שבת (ראה תועלות לפרשת 'יתרו' , חלק שלישי תועלת י). התועלת הארבעים וששה הוא במצות , והוא מה שהזהיר שלא להזכיר שם עבודה זרה להשבע או לנדֹר בשמה , שנאמר "ושם אלהים אחרים לא תזכירו" (שמ' כג , יג) , כמו שבארנו (שם). כבר נתבאר זה בשביעי מסנהדרין (סג , ב). והנה התועלת בזאת המצוה מבואר נגלה , להרחיק מהאמנה בעבודה זרה. התועלת הארבעים ושבעה הוא במצות , והוא מה שצוה שלא ידיח אחד מישראל לזנות אחר עבודה זרה , שנאמר "ולא (בנוסחנו: לא) ישמע על פיך" (שמ' כג , יג). כבר נתבאר זה בשביעי מסנהדרין (סג , ב; סז , א). והנה התועלת בזאת המצוה מבואר נגלה , להרחיק מההאמנה בעבודה זרה. התועלת הארבעים ושמנה והארבעים ותשעה הם במצות , והוא מה שצוה לחוג לשם יתעלה שלש פעמים בשנה , שנאמר "שלש פעמים תחוג לי בשנה" (צירוף של שמ' כג , יד ושם , יז). וענין החגיגה הזאת היא , לפי הוראת הגדר , הקרבת שלמי חגיגה , ומה שצוה להֵראות כל זכר אל פני האדון יי' ושלא יֵראו פניו ריקם; שנאמר "שלש רגלים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון יי'" (צירוף של שמ' כג , יז ושם , יד) , ואמר בחג המצות "ולא יראו פני ריקם" (שם , טו) , ובפרשת 'ראה אנכי' (דב' טז , טז) אמר זה בכל הראִיות השלשה. וענין הראִיה הזאת הוא , שיקריב דבר הוא בכללו לשם יתעלה , והוא מפני זה 'עולָה' , והוא יקרֵא 'עולת ראִיה'. והנה התועלת באלו המצות הוא לתת מעלה בנפש למועדים ולבית המקדש , כדי שיתבונן האדם בעניינם ויתיישר בזה להשכיל ולדעת השם יתעלה לפי מה שאפשר , כמו שיתבאר מדברינו במה שיבא (ראה התועלת בדעות בענין המקדש וכליו , בקובץ תועלות לרלב"ג , שמ' כה , א - כז , יט; פירושו וי' כד , כג). ועוד יהיה בזה תועלת מצד הקרבנות בעצמם , כמו שיתבאר בענין הקרבנות (ראה פירושו וי' ח , לד). והנה שרשי אלו המצות הם חמשה: השרש הראשון הוא , שמצוה להביא שלמי חגיגה ברגלים , והם באים מהבהמה , כמו שיתבאר בענין הקרבנות (ראה וי' ג , א , ו). והנה באה ביום הראשון , כי התורה אמרה "ולא יראו פני ריקם" (שמ' כג , טו) , ולזה יחוייב שתהיה הראִיה ביום הראשון; ובארה התורה בזה הספור , כי דין החגיגה והראִיה הוא אחד. ולזה יתבאר , כי כמו שהחגיגה יש לה תשלומין כל שבעה , שנאמר "שבעת ימים תחוג ליי' אלהיך" (דב' טז , טו) , כן הראיה יש לה תשלומין כל שבעה; ושכל מי שהוא פטור מן הראיה הוא פטור מהחגיגה. ומזה יתבאר , שהפטור מהם ביום הראשון אינו חייב בתשלומין , וזה מבואר בנפשו. כבר נתבאר זה השרש בראשון מחגיגה (ט , א). השרש השני הוא , שהראִיה אינה נוהגת אלא בזכרים מישראל , שנאמר "יראה כל זכורך" (שמ' כג , יז); והם הזכרים שהם מישראל , לא העבדים , כי אינם "זכורך". וכבר אמר גם כן בפרשת 'אתם נצבים': "בבא (בנוסחנו: בבוא) כל ישראל לֵראות את פני יי' אלהיך" (דב' לא , יא) - יצאו עבדים שאינם ישראל. והנה היו הנשים פטורות מאלו המצות , לחסרון דעתם מלעמוד בסבת הראִיה על כוָנות בית המקדש ועניניו. ולזה הוא מבואר , שהחרש והשוטה והקטן פטורין מהם , לחסרון דעתם; ועוד , כי אינן בני מצות , כמו שהתבאר בשרשים הכוללים. וכן ראוי שנבין מזה , שהמדבר ואינו שומע , והשומע ואינו מדבר - פטורין מאלו המצות , כי הם חסרי דעת בהכרח בכמו אלו העמוקות; כי לא יתכן לאדם להשיגם אם לא בשמיעה ודבור , כי בהם ישלַם לו הלמוד כדי שיתישר לעמוד על אלו הסודות. וכבר תמצא שאמר בפרשת 'הקהל' , שהוא בעת הראִיה: "למען ישמעו ולמען ילמדו" (דב' לא , יב) - הנה דקדק שיהיו שומעים , ואעפ"י שהקל שם להביא הנשים והטף; וכל שכן בשאר הראִיות. ולזאת הסבה בעינה יחוייב שיהיו מדברים , כי בזולת זה לא תשלם הלמידה. ומזה המקום יתבאר , שהטמטום והאנדרוגינוס אינם בני ראִיה וחגיגה , כי כל אחד מהם הוא ספק אשה. כבר נתבאר זה השרש בראשון מחגיגה (ב , א - ד , א). השרש השלישי הוא , שמי שאינו יכול לעלות ברגליו מירושלם להר הבית - פטור מן הראִיה , שנאמר בענין הראִיה "בעלותך לֵראות את פני יי' אלהיך" (שמ' לד , כד) , והנה לפי הנהוג תהיה ה'עליה' ברגליו , וזה מבואר מאד. ובזה גם כן יתבאר , שמי שאינו יכול להכנס למקדש , כמו ערל וטמא - פטור מהראיה. כבר נתבאר זה השרש בראשון מחגיגה (ב , א; ד , ב). השרש הרביעי הוא , שהסומא באחד מעיניו - פטור מהראִיה; וזה , כי אם דקדקה התורה בקרבנות שיהיו תמימים ― להעיד על שלמות השם יתעלה , אשר הקרבנות מיישירים להשגתו , כמו שנבאר (ראה פירושו וי' ח , לד) ― כל שכן שראוי שידוקדק שתהיה הראִיה שלימה , להורות על שלמות הנראה; וזה , כי כונת התורה בזאת הראיה היא לראות בית המקדש ומה שבעניניו מההישרה , להשיג השם יתעלה לפי מה שאפשר. ולזה דקדקה התורה שלא יראו פני השם יתעלה ריקם , להעיר על שאלו הענינים אינם דבר רֵק. ובכלל הנה הראיה היא , לפי הנהוג , בשתי עינים , ואלו הפעולות אשר זכרה התורה בכמו אלו הענינים ראוי שיהיו על השלמות לפי מה שאפשר. כבר נתבאר זה בראשון מחגיגה (ב , א; ד , ב). השרש החמישי הוא , שהראִיה באה מן החולין , לא ממעשר שני , ולא ממעשר בהמה , אשר דינה להאכל בירושלם כמו הענין במעשר שני. וזה , כי היא חובה , ואין אדם פורע חובו משל הֶקדש אשר הוא מיוסד לאכילה לבעלים , לא להקרבה לשם יתעלה; אלא אם עשו מהם שלָמים , כי הבעלים אוכלים אותם אחר הקרבת האמורין לשם יתעלה; אך לא יתכן שיעשו מהם עולה , שהיא כולה כליל , כמו שמחוייב זה בעולת ראִיה. ולזה גם כן יתבאר , שאין עושין שלמי חגיגה , שהיא חובה , במעות מעשר שני , כי התורה הגבילה אותם לענינים שהם רשות או לשלמי שמחה; אמר בפרשת 'ראה אנכי': "ונתת (בנוסחנו: ונתתה) הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן ביין (בנוסחנו: וביין) ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך ואכלת שם לפני יי' אלהיך ושמחת אתה וביתך" (דב' יד , כו) - מגיד לך הכתוב שהוא משתמש מהם במה שהוא רשות , והוא אשר תשאלהו נפשו , לא מה שתחייבהו התורה , זולת שלמי שמחה , שנאמר "ושמחת אתה וביתך" (שם). ואולם במעשר בהמה - מפני שלא מנעה התורה ממנו זה , והיה מחויב בו שיֵאכל בתורת שלמים בירושלם , כמו שיתבאר (ראה פירושו לוי' כז , לב) - הנה יתכן שיפרע ממנו חובה בשלמי חגיגה. כבר נתבאר זה השרש בראשון מחגיגה (ז , ב - ח , א). התועלת החמשים הוא במצות , והוא מה שצוה שלא לזבוח הפסח הבא בזמנו בעת שהחמץ ברשות בעלים , אבל צריך שישביתוהו מביתם קודם זה. ואם צותה התורה זה בזביחה - שאינה עבודה , כי היא כשרה בזרים - כל שכן שתדקדק בזה בזריקת הדם או בהקטרת האמורין , שלא יהיה חמץ ברשות הזורק או המקטיר או ברשות אחד מבני חבורה הנמנין על הפסח. והנה יתבאר , שזה אמנם הוא בפסח הבא בזמנו , כי בו הדברים בזה המקום , כמו שאמר "את חג המצות תשמור" וגו' "למועד חדש האביב" (שמ' כג , טו) , וזה אמנם יצדק בפסח ראשון , לא בפסח שני. וכבר יתבאר , שאם עבר וזבחוֹ על חמץ - לא נפסל הפסח , שנאמר "לא תזבח על חמץ דם זבחי" (שם , יח) - הנה קראוֹ "דם זבחי" אעפ"י שזבחוֹ "על חמץ". כבר נתבאר זה השרש בשמיני מפסחים (? ראה סג , א) וממנחות (עח , ב). וכבר יתבאר הסבה בזה באופן יותר שלם אצל המאמר בפסול אשר יהיה בקרבנות. ואולם התועלת בזאת המצוה הוא התועלת בעינו אשר במה שצותה התורה שלא לאכול חמץ בפסח. התועלת החמשים ואחד הוא במצות , והוא מה שבארה התורה , שכל הקרב למזבח הוא נפסל בלינה , כאמרו "ולא ילין חלב חגי עד בקר" (שמ' כג , יח); והוא אזהרה שלא ילינו עד בקר אמורי שלמי חגיגה , ואעפ"י שבשרה נאכל לשני ימים ולילה אחד; וכל שכן שיפָּסלו בלינה אמורי מה שבשרו נפסל בלינה , כמו זבח הפסח (ראה שמ' יב , י). כבר נתבאר זה משמיני מפסחים (? ראה עא , א - ב). והתועלת בזאת המצוה הוא לתת מעלה לשם יתעלה בנפש מקריבי הקרבנות , ולזה יקרב מה שיתקרב לו בהיותו יותר נבחר. ומזה המקום יתבאר , שדם זבחים נפסל בלינה , כי אינו ראוי אחר כן לזריקה. כבר נתבאר זה בראשון מפסחים (? ראה זבחים נו , א). התועלת החמשים ושנים הוא במצות , והוא מה שצוה להביא בִּכורים מפרי אדמתו לבית המקדש; והוא לכהנים , כמו שיתבאר בפרשת 'קרח' (ראה פירושו לבמ' יח , יג). והנה התועלת בזאת המצוה הוא להעיר על שכּל הטובות הם שופעות מהשם יתעלה. והנה זאת המצוה אינה נוהגת אלא בארץ , כמו שהתבאר בפרשת 'והיה כי תבא' (דב' כו , א). והנה שרשי מה שנזכר בזה המקום מזאת המצוה הם ארבעה: השרש הראשון הוא , שהאדם חייב להביא בִּכורים מן הפירות המיוחדים לארץ ישראל , והם שבעה המינין , כאמרו "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" (דב' ח , ח) , והוא דבש תמרים. ויתבאר זה ממה שאמר "בכורי אדמתך" (שמ' כג , יט) - רוצה לומר: בכורי הפירות המיוחדים לאדמתך; ולזה אמר תמורת זה בפרשת 'והיה כי תבא': "מראשית פרי האדמה אשר נתת (בנוסחנו: נתתה) לי יי'" (צירוף של דב' כו , י ושם , ב). וחייב לתת מהמשובחים שבהם , כי הם קרואים 'ראשית' , כאמרו "קדש ישראל ליי' ראשית תבואתה" (יר' ב , ג). כבר נתבאר זה השרש מראשון מבכורים (א משנה ג). השרש השני הוא , שצריך שיהיו כל הגִדולין מאדמתו , רוצה לומר , שיהיה שרש האילן וענפיו ברשותו; אבל אם היה שרש האילן ברשות אחד או ברשות הרבים והבריכו לתוך שדהו , או שיהיה הענין הפך זה - אינו מביא בכורים , שנאמר "ראשית בכורי אדמתך" (שמ' כג , יט) - שיהיו כל הגִדולין מאדמתך. כבר נתבאר זה השרש בראשון מבכורים (משניות א - ב). השרש השלישי הוא , שאין מביאין בִּכורים קודם עצרת , שנאמר "וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה" (שמ' כג , טז). והיה זה כן , כי אז יביאו בכורים מן החטה במקדש , והם שתי הלחם , והחטה היא קודמת לשאר המינין , שנאמר "ארץ חטה ושעורה" וגו' (דב' ח , ח). ולזה נקרא חג השבועות 'יום הבכורים' (ראה במ' כח , כו). ואמנם חוייב להקריב קודם זה בכורי השעורים , להתיר החדש לישראל. ואם הביא מביא בכורים קודם עצרת - אין מקבלין ממנו , כי התורה נתנה כבוד יותר לבכורי החטה ממה שנתנה מן הכבוד לשאר הבכורים , וזה מבואר מהקרבנות הבאים עם שתי הלחם. כבר נתבאר זה השרש ברביעי מחלה (משנה י) ובשלישי מבכורים (ראה משניות א , ג). השרש הרביעי הוא , שהמוציא בכוריו ונאנסו קודם שיביאם בית יי' - חייב להפריש אחרים תחתיהם; שנאמר "תביא בית יי' אלהיך" (שמ' כג , יט) - למדנו מזה , שהוא חייב באחריותם עד שיביאם להר הבית. כבר נתבאר זה השרש בראשון מבכורים (משניות ח - ט). ואולם שאר שרשי זאת המצוה יתבארו בגזרת השם בפרשת 'והיה כי תבא' (ראה פירושו לדב' כו , א - יא). התועלת החמשים ושלשה הוא במצות , והוא מה שצוה שלא נבשל גדי בחלב אמו; והוא הדין בכל בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה. וכל שכן שיעבור על זאת האזהרה אם אכל בשר בחלב , כי התורה מנעה הבשול מפני שהוא מביא אל האכילה. והנה שתק הכתוב מהאכילה , לפי שהדברים וקל וחמר; כמו ששתק בעריות מבתו , להשענו על זכירתו בת בתו. והוא מבואר , שמי החלב אינם חלב; ולזה הוא מבואר , שהמבשל בשר בהמה טהורה במי חלב - פטור. והנה יתבאר , שהמבשל בשר חיה בחלב - פטור , כי התורה לא זכרה אלא גדי , שבא ממנו קרבן ליי' , והדומים לו - יצאת חיה , שאין בא ממנה קרבן ליי' , ויצא עוף , שאין לו חלב אם. וכן המבשל בשר טהורה בחלב בהמה טמאה פטור , שנאמר "בחלב אמו" , שהיא טהורה. והוא מבואר מהשרשים הכוללים (רלב"ג הקדמה לבראשית , המקום הרביעי) , שלא יתחייב על הבשול אם לא בשל כדרך בשול; אבל אם בשלוֹ שלא כדרך בשול , כגון שבשלו בחמי טבריה - פטור. ואם בשלו בחלב מתה - פטור , כי אין דרך לחלוב הבעל חיים המת , ולא יקרא כמו זה "חלב אמו" , כי לא תקרא "אמו" כי אם בהיותה חיה. כבר נתבאר זה כולו בשמיני מחולין (קיג , א - קיד , א). וכבר בארנו התועלות המגיעות מזאת המצוה אצל באורנו לזאת המצוה (לשמ' כג , יט). (כ) (ארבע תועלות לפרשת 'משפטים' , חלק תשיעי: שמ' כג , כ - לג) התועלת החמשים וארבעה הוא במצות , והוא מה שהזהיר שלא נמרה פי הנביא , שהוא מלאך השם יתעלה , שנאמר "אל תמר בו" (שמ' כג , כא). וכבר יתבאר בפרשת 'שופטים' , שהממרה פי הנביא חייב מיתה בידי שמים , שנאמר "אנכי אדרוש מעמו" (דב' יח , יט); וזאת ה'דרישה' היא מיתה , שנאמר "רק את דמכם לנפשותיכם אדרוש" וגו' (ראה בר' ט , ה). כבר נתבאר זה השרש בעשירי מסנהדרין (פט , א). והנה התועלת המגיע מזאת האזהרה מבואר , והוא , כי שמיעת ישראל לדברי הנביא - סבת שמירתם הוא והתמדת השגחת השם יתעלה בהם , כמו שזכר בזה המקום (ראה שמ' כג , כ - כב); עם שהוא יודיע להם הרעות טרם נפלם וישתדלו מפני זה להִשָמר מהם. התועלת החמשים וחמשה הוא במצות , והוא מה שצוה לעבוד השם יתעלה - וזאת ה'עבודה' היא תפלה , כמו שבארנו (בה"מ שמ' כג , כה). ולפי שענין התפלה הוא נלוה לדבר שאין לו זמן קבוע , כמו הסרת המחלה , והלחם והמים , והם דברים תמידיים - למדנו שאין זמן זאת המצוה קבוע , ושמצותה כל יום מן התורה. כבר נתבאר זה השרש בשלישי מברכות (כ , ב). והנה התועלת בזאת המצוה מבואר בדעות , כי זה ממה שיעיר על מציאות האלוה , והיותו משגיח בדבקים לתת להם הטובות ולשמרם מהרעות; עם שזה יהיה סבה לדבקות ההשגחה האלהית בנו. כי ענין התפלה ומהותה הוא - לפי מה שיראה מדברי התורה - שנספר שבחי השם יתעלה ואחר כך נתפלל , כמו שמצאנו בתפלת משה רבינו עליו השלום בפרשת 'ואתחנן' (דב' ג , כג - כה). והנה ספור שבחי השם יתעלה הוא מה שנוכל להשיג מאמתת מציאותו; וזאת ההשגחה היא סבת דבקות השגחתו יתעלה בנו , כמו שבארנו ברביעי מ'ספר מלחמות יי'' (פרק ו). התועלות החמשים וששה והחמשים ושבעה הוא במצות , והוא מה שצוה שלא לכרות ברית לעבודה זרה , שנאמר "לא תכרות להם ולאלהיהם ברית" (שמ' כג , לב). ואעפ"י שיקבלו עליהם להיות למס , על האופן שנזכר בפרשת 'שופטים' (דב' כ , יא) , הנה לא תכרות להם ברית אם לא יקבלו עליהם שלא לעבוד עבודה זרה. כבר נתבאר זה בספרי בפרשת 'כי תצא' (ספ"ד קיד). ומה שצוה שלא ישבו עובדי עבודה זרה בארצנו - פן יחטיאו ישראל , שנאמר "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי" (שמ' כג , לג). והעובד עבודה זרה הוא הנקרא 'נכרי' בתורה לזאת הסבה , כי אי אפשר שנושיבהו בארצנו. ואמנם , אם קבל שלא לעבוד עבודה זרה ושאר המצות שנצטוו בני נח , הרי נקרא 'גר שער' , והוא אשר אמר "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי" (דב' יד , כא). כבר נתבאר זה מראשון מעבודה זרה (יט , ב - כא , ב). והנה התועלת באלו המצות מבואר , להרחיק ישראל מעבודה זרה; וכבר נתבאר התועלת המגיע מזה במה שקדם (פרשת 'יתרו' , חלק שלישי תועלת ב) אצל דבור "לא יהיה לך אלהים אחרים" וגו' (שמ' כ , ג).