מאגר הכתר שמות פרק כג עם פירוש ראב"ע פירוש א - הקצר

פרק כג
[א] לֹ֥א תִשָּׂ֖א שֵׁ֣מַע שָׁ֑וְא אַל־תָּ֤שֶׁת יָֽדְךָ֙ עִם־רָשָׁ֔ע לִהְיֹ֖ת עֵ֥ד חָמָֽס:
[ב] לֹא־תִהְיֶ֥ה אַחֲרֵֽי־רַבִּ֖ים לְרָעֹ֑ת וְלֹא־תַעֲנֶ֣ה עַל־רִ֗ב לִנְטֹ֛ת אַחֲרֵ֥י רַבִּ֖ים לְהַטֹּֽת:
[ג] וְדָ֕ל לֹ֥א תֶהְדַּ֖ר בְּרִיבֽוֹ: ס
[ד] כִּ֣י תִפְגַּ֞ע שׁ֧וֹר אֹיִבְךָ֛ א֥וֹ חֲמֹר֖וֹ תֹּעֶ֑ה הָשֵׁ֥ב תְּשִׁיבֶ֖נּוּ לֽוֹ: ס
[ה] כִּֽי־תִרְאֶ֞ה חֲמ֣וֹר שֹׂנַאֲךָ֗ רֹבֵץ֙ תַּ֣חַת מַשָּׂא֔וֹ וְחָדַלְתָּ֖ מֵעֲזֹ֣ב ל֑וֹ עָזֹ֥ב תַּעֲזֹ֖ב עִמּֽוֹ: ס
[חמישי] [ו] לֹ֥א תַטֶּ֛ה מִשְׁפַּ֥ט אֶבְיֹנְךָ֖ בְּרִיבֽוֹ:
[ז] מִדְּבַר־שֶׁ֖קֶר תִּרְחָ֑ק וְנָקִ֤י וְצַדִּיק֙ אַֽל־תַּהֲרֹ֔ג כִּ֥י לֹא־אַצְדִּ֖יק רָשָֽׁע:
[ח] וְשֹׁ֖חַד לֹ֣א תִקָּ֑ח כִּ֤י הַשֹּׁ֙חַד֙ יְעַוֵּ֣ר פִּקְחִ֔ים וִיסַלֵּ֖ף דִּבְרֵ֥י צַדִּיקִֽים:
[ט] וְגֵ֖ר לֹ֣א תִלְחָ֑ץ וְאַתֶּ֗ם יְדַעְתֶּם֙ אֶת־נֶ֣פֶשׁ הַגֵּ֔ר כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
[י] וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְרַ֣ע אֶת־אַרְצֶ֑ךָ וְאָסַפְתָּ֖ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ:
[יא] וְהַשְּׁבִיעִ֞ת תִּשְׁמְטֶ֣נָּה וּנְטַשְׁתָּ֗הּ וְאָֽכְלוּ֙ אֶבְיֹנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְיִתְרָ֕ם תֹּאכַ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה כֵּֽן־תַּעֲשֶׂ֥ה לְכַרְמְךָ֖ לְזֵיתֶֽךָ:
[יב] שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּעֲשֶׂ֣ה מַעֲשֶׂ֔יךָ וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת לְמַ֣עַן יָנ֗וּחַ שֽׁוֹרְךָ֙ וַחֲמֹרֶ֔ךָ וְיִנָּפֵ֥שׁ בֶּן־אֲמָתְךָ֖ וְהַגֵּֽר:
[יג] וּבְכֹ֛ל אֲשֶׁר־אָמַ֥רְתִּי אֲלֵיכֶ֖ם תִּשָּׁמֵ֑רוּ וְשֵׁ֨ם אֱלֹהִ֤ים אֲחֵרִים֙ לֹ֣א תַזְכִּ֔ירוּ לֹ֥א יִשָּׁמַ֖ע עַל־פִּֽיךָ:
[יד] שָׁלֹ֣שׁ רְגָלִ֔ים תָּחֹ֥ג לִ֖י בַּשָּׁנָֽה:
[טו] אֶת־חַ֣ג הַמַּצּוֹת֘ תִּשְׁמֹר֒ שִׁבְעַ֣ת יָמִים֩ תֹּאכַ֨ל מַצּ֜וֹת כַּאֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֗ךָ לְמוֹעֵד֙ חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֔יב כִּי־ב֖וֹ יָצָ֣אתָ מִמִּצְרָ֑יִם וְלֹא־יֵרָא֥וּ פָנַ֖י רֵיקָֽם:
[טז] וְחַ֤ג הַקָּצִיר֙ בִּכּוּרֵ֣י מַעֲשֶׂ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר תִּזְרַ֖ע בַּשָּׂדֶ֑ה וְחַ֤ג הָֽאָסִף֙ בְּצֵ֣את הַשָּׁנָ֔ה בְּאָסְפְּךָ֥ אֶֽת־מַעֲשֶׂ֖יךָ מִן־הַשָּׂדֶֽה:
[יז] שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה יֵֽרָאֶה֙ כָּל־זְכ֣וּרְךָ֔ אֶל־פְּנֵ֖י הָאָדֹ֥ן ׀ יְהוָֽה:
[יח] לֹא־תִזְבַּ֥ח עַל־חָמֵ֖ץ דַּם־זִבְחִ֑י וְלֹא־יָלִ֥ין חֵֽלֶב־חַגִּ֖י עַד־בֹּֽקֶר:
[יט] רֵאשִׁ֗ית בִּכּוּרֵי֙ אַדְמָ֣תְךָ֔ תָּבִ֕יא בֵּ֖ית יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ: פ
[ששי] [כ] הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י שֹׁלֵ֤חַ מַלְאָךְ֙ לְפָנֶ֔יךָ לִשְׁמָרְךָ֖ בַּדָּ֑רֶךְ וְלַהֲבִ֣יאֲךָ֔ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר הֲכִנֹֽתִי:
[כא] הִשָּׁ֧מֶר מִפָּנָ֛יו וּשְׁמַ֥ע בְּקֹל֖וֹ אַל־תַּמֵּ֣ר בּ֑וֹ כִּ֣י לֹ֤א יִשָּׂא֙ לְפִשְׁעֲכֶ֔ם כִּ֥י שְׁמִ֖י בְּקִרְבּֽוֹ:
[כב] כִּ֣י אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמַע֙ בְּקֹל֔וֹ וְעָשִׂ֕יתָ כֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר אֲדַבֵּ֑ר וְאָֽיַבְתִּי֙ אֶת־אֹ֣יְבֶ֔יךָ וְצַרְתִּ֖י אֶת־צֹרֲרֶֽיךָ:
[כג] כִּֽי־יֵלֵ֣ךְ מַלְאָכִי֘ לְפָנֶיךָ֒ וֶהֱבִיאֲךָ֗ אֶל־הָאֱמֹרִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהַפְּרִזִּי֙ וְהַֽכְּנַעֲנִ֔י הַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י וְהִכְחַדְתִּֽיו:
[כד] לֹֽא־תִשְׁתַּחֲוֶ֤ה לֵאלֹֽהֵיהֶם֙ וְלֹ֣א תָֽעָבְדֵ֔ם וְלֹ֥א תַעֲשֶׂ֖ה כְּמַעֲשֵׂיהֶ֑ם כִּ֤י הָרֵס֙ תְּהָ֣רְסֵ֔ם וְשַׁבֵּ֥ר תְּשַׁבֵּ֖ר מַצֵּבֹתֵיהֶֽם:
[כה] וַעֲבַדְתֶּ֗ם אֵ֚ת יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם וּבֵרַ֥ךְ אֶֽת־לַחְמְךָ֖ וְאֶת־מֵימֶ֑יךָ וַהֲסִרֹתִ֥י מַחֲלָ֖ה מִקִּרְבֶּֽךָ: ס
[שביעי] [כו] לֹ֥א תִהְיֶ֛ה מְשַׁכֵּלָ֥ה וַעֲקָרָ֖ה בְּאַרְצֶ֑ךָ אֶת־מִסְפַּ֥ר יָמֶ֖יךָ אֲמַלֵּֽא:
[כז] אֶת־אֵֽימָתִי֙ אֲשַׁלַּ֣ח לְפָנֶ֔יךָ וְהַמֹּתִי֙ אֶת־כָּל־הָעָ֔ם אֲשֶׁ֥ר תָּבֹ֖א בָּהֶ֑ם וְנָתַתִּ֧י אֶת־כָּל־אֹיְבֶ֛יךָ אֵלֶ֖יךָ עֹֽרֶף:
[כח] וְשָׁלַחְתִּ֥י אֶת־הַצִּרְעָ֖ה לְפָנֶ֑יךָ וְגֵרְשָׁ֗ה אֶת־הַחִוִּ֧י אֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֛י וְאֶת־הַחִתִּ֖י מִלְּפָנֶֽיךָ:
[כט] לֹ֧א אֲגָרֲשֶׁ֛נּוּ מִפָּנֶ֖יךָ בְּשָׁנָ֣ה אֶחָ֑ת פֶּן־תִּהְיֶ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ שְׁמָמָ֔ה וְרַבָּ֥ה עָלֶ֖יךָ חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶֽה:
[ל] מְעַ֥ט מְעַ֛ט אֲגָרֲשֶׁ֖נּוּ מִפָּנֶ֑יךָ עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר תִּפְרֶ֔ה וְנָחַלְתָּ֖ אֶת־הָאָֽרֶץ:
[לא] וְשַׁתִּ֣י אֶת־גְּבֻלְךָ֗ מִיַּם־סוּף֙ וְעַד־יָ֣ם פְּלִשְׁתִּ֔ים וּמִמִּדְבָּ֖ר עַד־הַנָּהָ֑ר כִּ֣י׀ אֶתֵּ֣ן בְּיֶדְכֶ֗ם אֵ֚ת יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֔רֶץ וְגֵרַשְׁתָּ֖מוֹ מִפָּנֶֽיךָ:
[לב] לֹא־תִכְרֹ֥ת לָהֶ֛ם וְלֵאלֹהֵיהֶ֖ם בְּרִֽית:
[לג] לֹ֤א יֵֽשְׁבוּ֙ בְּאַרְצְךָ֔ פֶּן־יַחֲטִ֥יאוּ אֹתְךָ֖ לִ֑י כִּ֤י תַֽעֲבֹד֙ אֶת־אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם כִּֽי־יִהְיֶ֥ה לְךָ֖ לְמוֹקֵֽשׁ: פ

פרק כג
(א) וטעם לא תשא שמע שוא - שלא יוציא מלבו דבר שוא , ולא יזכיר דבר שלא נתברר. אל תשת ידך - שלא יתחבר עם רשע להעיד , בעבור שידע כי על פי עד אחד לא יקום דבר (ע"פ דב' יט , טו). יש אומרים , שאסור לעד לבקש מי שיעיד שקר עמו. (ב) ומלת להטות - לגנאי בכל המקרא; גם נמצאה בלא 'משפט': "ומטי גר" (מל' ג , ה). וחכמינו , זכרם לחיי עולם , פרשו (ב"מ נט , ב) , כי מזה נלמוד כי הלכה כרבים; ומה שהעתיקו הוא האמת , וזה הפסוק - שמוהו לזכר , כאשר פירשתי בפסוק "לעם נכרי" (שמ' כא , ח). ואחר שהכתוב אמר לא תהיה אחרי רבים רק לרעות - מזה נלמוד , כי אם לא יהיו הרבים לרעות , שהיא מצוה ללכת אחריהם. לא תענה על רִב - מצוה על כל ישראלי , ואף כי הדיין שהוא , הריב , לפניו , לעזור לרעהו. וטעם להטות - כדי להטות המשפט. (ג) ובעבור שאמר "לנטות אחרי רבים" (לעיל , ב) , וידוע כי "אוהבי עשיר רבים" (מש' יד , כ) , אמר: כאשר הזהרתיך שלא תעזור העשיר , גם כן אל תעזור הדל בריבו. (ד) כבר הוציאו לאור רבותינו (ב"מ לג , א) דבר השור והחמור התועים. (ה) וטעם וחדלת - כמו "חדל" (דה"ב כה , טז); וכן "ושמרת" (דב' יז , י). וטעם: חדל שתעזוב הדבר לו לבדו , רק תתיר קשר המשא. כי המנהג , כאשר יתירו הקשרים אז יעזבו המשא ויפול בארץ; על כן אמר: עמו. ואחרים אמרו (ראה השרשים: 'עזב') , שפירושו כמין 'מעזיבה' (ראה משנה סוכה א , ז): ואמרו , כי כמוהו בעזרא "ויעזבו את (בנוסחנו ללא 'את') ירושלם" (נחמ' ג , ח). והוא רחוק בעיני. (ו) לא תטה משפט אביונך - עם הדיין ידבר; והכהן או השופט יזהיר. (ז) וכן מדבר שקר תרחק - על דבר העדים , שתחקור היטב. ונקי וצדיק באותו הדבר אל תהרוג - אל תעשה לו חמס בעבור שנתברר לך כי הוא רשע בדמות הדבר ההוא , ותאמר: הואיל ורשע הוא; כי לא אצדיק רשע - והטעם: כי הוא רשע בדבר , אני אקח הנקמה ממנו! (ח) ויסלף דברי צדיקים - אמר הגאון (ראה רס"ג תורה) , שהיה ראוי להיות 'דברים צדיקים'. ואין לנו צורך , רק כאשר "עיני" (דב' טז , יט) סמוך , כן דברי; והטעם: כי השוחד יעשה בנפש הצדיק מה שירצה הנותן; וטעם 'שופט צדק' (ע"פ יר' יא , כ) - לאמר הצדק , והשוחד יוציא מפיו סילוף. (ט) וגר לא תלחץ - גם עם השופט ידבר; בעבור שלא יחשוב השופט , כאשר יריב עם ישראלי , לעזור תורת ישראל. גם כן דברי יחיד אמר הכתוב: לא תלחץ. והעד: "ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו" (דב' א , טז). (יא) תשמטנה - זהו "שמוט כל בעל משה ידו" (דב' טו , ב). וטעם ונטשתה - שתעזבנה כאשר היא , כאילו איננה לך. והיה ראוי להיות 'ובשביעית'; וכן "כי ששת ימים" (שמ' כ , יא). כי הה"א - סימן הארץ. (יב) וטעם ששת ימים תעשה מעשיך - על עבודת האדמה; והעד: למען ינוח... והגר - שהוא שכיר לחרוש ולזרוע ולקצור; על כן הזכירו אחר העבד. (יג) ושם אלהים אחרים לא תזכירו - שתשבעו בהם. ולא ישמע על פיך - שתשביעו בו אחרים; וכן כתוב בספר יהושע (כג , ז). (יד) ובעבור שמנהג כל עובדי עבודה זרה לזבוח לאלהיהם בימים ידועים , אמר הכתוב: שלש רגלים , והטעם: כמו "פעמים" (שמ' לד , כג). גם טעם 'פעמים' כמו "הרימה פעמיך למשואות" (תה' עד , ג); והטעם: שלש הליכות. על כן אמר: לי - ולא לעבודה זרה. והחל מהעיקר: "את חג המצות" (להלן , טו). וטעם תחוג - תזבח; כמו "אסרו חג בעבותים" (תה' קיח , כז). (טו) וטעם למועד חודש האביב - בזמן שימצא אביב השעורים. ולא יראו פני - אין פני 'פעולים' , רק יֵרָאו הבאים לחוג; והעד: "יֵרָאה כל זכורך את פני" (דב' טז , טז). (טז) וחג הקציר - "בכורי קציר חטים" (שמ' לד , כב). וחג האסיף - ששם תִשלַם השנה; ותחל ממרחשון לזרוע. (יז) ואחר שאמר "שלש רגלים תחוג לי" (לעיל , יד) , שב לפרט , כי המצוה על הזכרים. וטעם האדון - שילכו כעבד שהולך אל אדוניו; ובפרשת 'ראה אנכי' (דב' יד , כב) ארמוז לך סוד. (יח) לא תזבח על חמץ דם זבחי - הוא "זבח חג הפסח" (שמ' לד , כה); והנה אסר שימצא חמץ בשעת השחיטה. וטעם דם זבחי - הזבח שהוא שלי , כי דמו יזרוק על המזבח; ובעבור היות העת קצרה , צוה להיות הקטרת חלב חג הפסח עד בוקר. (יט) אמרו המכחשים , כי גדי - מגזרת "מגדים" (שה"ש ד , יג); וזה לא יתכן , כי מ"ם "מגד" (דב' לג , יג) שורש , ולשון רבים לעֵד. ואמרו , כי לא תבשל - מטעם "כי בשל קציר" (יואל ד , יג); גם זה איננו נכון , כי בישול הקציר הוא בכח השמש לא בכח בן אדם; ועוד: מה טעם בחלב? ואנה מצאו שנקראה הלחם 'חלב'? ועוד: מה טעם אמו? ואנה מצאו כלשון הזאת? וכל זה למה הוצרכו? - בעבור שהוא דבק עם ראשית בכורי אדמתך; והלא קראו במשנה תורה , שהוא דבק עם הבשר , בפסוק "לא תאכלו כל נבלה" (דב' יד , כא)! ובמקומו אפרשנו. ועל דרך הפשט , גדי הוא הקטן בעזים ובכשבים , וכן "ונמר עם גדי ירבץ" (יש' יא , ו); ובעבור זה יסמכנו הכתוב לאמר "גדי עזים" (בר' לח , יז). והשם צוה שלא יבשל הגדי בחלב אמו , כי עד היום מנהג הישמעאלים לבשל הגדי עם החלב , והם אומרים שהוא תבשיל ערב. וטעם איסורו , בעבור שהוא כמו אכזריות בלב , כטעם "אותו ואת בנו" (וי' כב , כח) , גם "לא תקח האם על הבנים" (דב' כב , ו). וכאשר הוא אסור לאכילה , "אותו ואת בנו לא תשחטו" , כן זה , אע"פ שאין בכתוב 'לא תאכלו'; כי כאשר הוא ידוע שבשר שלא נשחט אסור הוא , כן הוא ידוע שבשר שאיננו מבושל לא יאכל; רק הדבר חמור , כי השוחט או המבשל , אע"פ שלא יאכל ממנו , כבר עבר ב'לאו'. ומנהג המחבר החלב , מצאנו שיחבר חלב זאת עם זאת , כי חלב אחת מעט הוא; והקונה לא ידע חלב כל שה ושה , על כן הוא אסור לאכול גדי קטון עם כל חלב. והזכיר הכתוב הקטון , כי ממנו נלמוד על הגדול; כי הכתוב דיבר על הנמצא ברוב , כי בשר כבש עם חלב לא יתערב היטב. והנה מה שהעתיקו קדמונינו (חולין קיג , א) , שאסור כל בשר בחלב , הוא אמת. וכן "ובשר בשדה טרפה" (שמ' כב , ל) - דבר הכתוב על הנמצא ברוב , כי החיות הטורפות הם "בשדה"; ומשפט הטָרוף בעיר ובבית אחד הוא. וכן "מקרה לילה" (דב' כג , יא); "אשר יצוד ציד חיה" (וי' יז , יג). (כ) הנה אנכי - נאם אברהם הספרדי הנזכר: הנה אנכי שֹלח יד לשוני בגאון (ראה אמונות ודעות ע' קנ ואי') , שהעתיר על נכבדים ממנו בדבריו , ויצא עתק מפיו (ע"פ ש"א ב , ג) , שאמר , שבני אדם נכבדים ממלאכי השם; ואמר , כי בעבור בני האדם נבראו. וראיותיו - דברי חכמינו ז"ל. והם לא אמרו , רק על המלאכים המתחדשים בכל רגע , ודבריהם אמת. ועוד הביא ראיותיו , שאמר: שולח מלאך לפניך , והנה שכח דברי השם לכורש: "אני לפניך אלך" (יש' מה , ב). ועוד: לשמרך בדרך - ואמר , כי השמור נכבד מהשומר; והנה לא ידע כי יעקב אבינו , גם משה אדונינו ודוד מלכינו , היו שומרי צאן? וכתוב "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל" (תה' קכא , ד); "אם יי' לא ישמור עיר" (תה' קכז , א); גם השם אמר: "ושמרתיך בכל אשר תלך" (בר' כח , טו)! והכתוב ידַמה השם למלך , גם המלאכים - לשרים , ובני אדם - עבדים; והנה כתוב "ושר מלכות פרס" (דנ' י , יג); "יעמוד מיכאל השר הגדול" (דנ' יב , א); "כי אם מיכאל שרכם" (דנ' י , כא); ולמה נקרא 'שר על ישראל' , וישראל נכבד ממנו?! ואיך יצוה השם לנכבדים בעיניו , שישָמרו מפני הקטון במעלה מהם , כי הכתוב אמר "השמר מפניו" (להלן , כא)?! ומה טעם "כי לא ישא לפשעכם" (שם) , כי מה יחוש הנכבד מהנבזה?! וידענו , כי אין בבני אדם נכבדים מהנביאים; והנה יהושע , שנכתב עליו "נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך" (דב' יח , יח) , כאשר ראה המלאך נפל על פניו והשתחוה לו , ואמר לו: "מה אדוני מדבר אל עבדו" (יהו' ה , יד); וכן זכריה (א , טו); גם דניאל אומר: "והיך יוכל עבד אדני זה" (י , יז). והתקועית אומרת: "ואדוני חכם כמלאך האלהים" (ראה ש"ב יד , כ) - ולא באה לחרף את דוד! ועוד כתוב "ובית דוד כאלהים" (זכ' יב , ח) , שפירושו: המלאכים. ועוד כתוב "ובמלאכיו ישים תָהֳלָה". אף כי "שוכני בתי חומר" (איוב ד , יח - יט); והנה הטעם , כי תהלה ישים במלאכיו , שהם נכבדים ואין למעלה מהם , אף כי הקרוצים מחומר , ש"מבקר לערב יוכתו" (שם , כ) ויאבדו! ודוד אמר: "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך" (תה' ח , ד); והטעם להזכיר "אצבעותיך" - דרך משל , בעבור היות השמים ושמי השמים עם כסא הכבוד עשרה; וטעם להזכיר "ירח וכוכבים" (שם) , ולא הזכיר השמש - כי מרוב להט השמש לא יוכל לראות כי אם השמש לבדה. ואמרו חכמי הספירות , שכוכב אחד גדול מכל הארץ , המיושבת ושאיננה מיושבת , תשעים פעמים. גם חכמינו אמרו (פסחים צד , א) , שכל העולם תחת כוכב אחד עומד. ואמר דוד: כאשר ראיתי הירח והכוכבים - שהם גדולים ― וטעם "כוננת" (בנוסחנו: כוננתה; תה' ח , ד) - כמו "נכון כסאך" (תה' צג , ב) ― תמהתי ואמרתי: "מה אנוש כי תזכרנו" (תה' ח , ה) - שהוא הבל כנגד הכוכבים! "ותחסרהו מעט מאלהים" (שם , ו) - בממשלה יִדמה מעט למלאכים , שהם מושלים; וזה כנגד התחתיים , והם "צֹנה ואלפים כלם" (שם , ח). והנה גם זה הכתוב יכחיש הגאון , שאמר "ותחסרהו מעט" מהמלאכים - והנה הוא חסר ולא נכבד! וכתוב "וכוכבים לא זכו בעיניו , אף כי אנוש רימה" (איוב כה , ה - ו) , והנה הכוכבים , שהם 'בני האלהים' (ראה איוב לח , ז) , נכבדים ממנו , אף כי המלאכים , הנקראים 'אלהים'; כי השם "הוא אלהי האלהים" (דב' י , יז). ובדניאל: "ומצדיקי הרבים ככוכבים" (דנ' יב , ג). ובספר תהלות: "הללוהו כל מלאכיו" (תה' קמח , ב) , ואמר עליהם ועל בניהם "כי הוא צוה ונבראו" , "חוק נתן ולא יעבור" (שם , ה - ו); ועל נבראי מטה , והחל מהנבזה , ובסוף הזכיר האדם (ראה שם , ז ואי'); ואמר "כי נשגב שמו לבדו" (שם , יג) - בעבור כי אלה יאבדו , והמלאכים עומדים בכסא הכבוד ואינימו מתים , כי הם דבקים בשם , הקרובים אליו. והכתוב אומר "אדם להבל דמה" (תה' קמד , ד); "אך הבל בני אדם" (תה' סב , י). ואם נבראו המלאכים בשבילו (בשביל האדם) , כדברי המתרועע בשכרות הגאוה , להתהלל במתת שקר (ע"פ מש' כה , יד) - למה עמדו הם , והוא אינינו? ואיך יִבָּרא הנכבד בעבור הנבזה , והטוב כולו , הרב , בעבור טוב מעט , מעורב ברע?! ואם האדם הבל וכזב (ראה תה' סב , י) , והנה נבראו המלאכים בעבור הבל וכזב - "חלילה לאל מרֶשע" (איוב לד , י)! כי האדם נברא מטיפה סרוחה ודם מעופש , וכולו מגואל ומטונף בחייו , ואפילו בנקבי ראשו שם טינוף - שאין למעלה מהראש בבן אדם על דרך האמת! כי על דרך דברי הגאון , מבושי איש נכבדים מהראש; וזאת בֹּשת עולם , כי אמר , כי השמים העליונים נבראו בעבור הארץ שהיא מתחת , והכתוב אומר "השמים כסאי" (יש' סו , א)! וראיותיו: גרעיני כל פרי שהם העיקר , על כן הוא בתָוֶך , כתפוח והענבים; ומי הגיד לו כי הצמחים הם עיקר , עד שיהיו לראיות על כל חי?! ולא דיי שאין עץ הפרי ראיה על כל גוף , עד שישים ממנו ראיה על כל נכבד מהגוף?! וידוע כי האמצעיים נשמרו כן , בעבור היותם מורכבים , ולא יבא להם בקרוב נזק מחוץ , בעבור שיש תולדת הפך תולדת. ועוד ראיָתוֹ היא הפוכה , כי הנאכל מפרי התפוח - הוא העיקר , והוא כבר יצא אל הפועל; ולהיות הפרי בזרע - הוא בכוחו , רק לא יצא; וה'נמצא' נכבד מה'הווה בכח להמצא'. והנה זרע איש - במבושיו. ומה שאמר על הלב , יש לו לדעת , כי הראש נכבד ממנו. ואמר על הביצה , שמהאודם יצא האפרוח; וראיות גמורות יש , כי הלובן עיקר האפרוח. ואילו היה מבין סוד העולם , אז ראה , שהוא גם אנחנו כדמות צלם למערכת העליונה; וכן הכתוב אומר "אך בצלם יתהלך איש" (תה' לט , ז); כי בהשחת המערכת ימות האדם. והלא יפקח עיניו ויראה , כי כל גופות התחתיות הם חשך וחלקלקות (ע"פ תה' לה , ו) , ואין אור כי אם מהעליונים. והנה גם הוא אמר בספרו , כי יש לאדם מעלה גדולה , לא בעבור גופו , כי גופו - כגוף החיות הוא , רק בנשמתו , שהיא דומה למלאכי עליון. ואמר בספר אחר (אמונות ודעות ע' קמו) , כי הכבוד שהשכין השם עם המלאכים , כפלי כפלים מהכבוד שהשכין עם ישראל; כי מלאכים נכבדים מהם. ואני אומר: אל יתגאה ילוד אשה (ע"פ איוב יד , א) , שיחשוב כי השיגה ידו בחכמתו אל מדרגה גבוהה; וכדבריו כן הוא (ע"פ בר' מד , י) רק נגד הבהמות והעופות , כאשר הוא כתוב "מלפנו מבהמות ארץ" (איוב לה , יא). ואם יגבה לבו באומנותו - הנה העכביש , שאין בו דם , יארוג קורים עגולים , שילאה כל חָרָש לעשות כמוהם בכלי מחוגה; גם הדְבורים יעשו בתים ששיים. ואם בעבור שידבר צחות - עיקר הדיבורים רמיזות הם; ודעת הלשון איננה דעת בעצמה , כי אם כנגד אחר שיבין. ואם בעבור דעתו משפטי נזיקין - גם הם לא נִתְנו כי אם לישר המעוותים; כי אילו היינו במקום שאין שם שור , אין צורך למשפט שור נגח (ראה שמ' כא , כט) , ואילו היינו יושבים באהלים , כקֵדרים (ראה תה' קכ , ה) , אין צורך למעקה ומזוזה; ואם בארץ הודו - אין צורך למשפט גניבה ורציחה ועשק ועדות שקר. ואם בעבור דעת התורות והמצות - אין חכם שיבינם עד שידע למה יתענה בעשור , וחלקי הקרבנות; והעד , שאמר משה לדור המדבר , אחר שאמר "והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו" (שמ' יח , טז) ארבעים שנה: "ולא נתן יי' לכם לב לדעת" (דב' כט , ג)! והנה גם הוא אמר בשנת מותו , שהיה נביא הנביאים וחכם החכמים: "יי' אלהים אתה החלות להראות את עבדך" (דב' ג , כד); והנה יעיד , כי עתה החל לדעת! כי מי יודע מחשבות השם , כי הם עמוקות , ונשגבו מכל נבראים. גם אסף אמר: "ואני בער ולא אדע" (תה' עג , כב). ואם יתהלל החכם (ע"פ יר' ט , כב) בחכמת הספירות - הנה דבר קל , והוא דעת שורש שְנַים , הנקרא 'גדר' , אין כח לאדם לדעתו; גם בחכמת המידות , יש מחלוקת לדעת החוט הסובב , ואין מי יתן ראיה גמורה עד שתתברר האמת. גם בחכמת המזלות לא הכירו מהכוכבים חוץ מאלף ותשעה ועשרים; והנה מספרם לא ידעו , אף כי חוקיהם ותולדתם , אף כי למה מקום אחד בגלגל מלא ואחר איננו כן , ויש גדולים ויש קטנים , גם לבנים ואדומים , והכל בגלגל אחד. ובחכמת התולדת , והיא לרפואות , לא ידעו איך ירגיש האדם ואיך יצחק , ומאי זה אבר יולד , ולמה ישלשל עיקר חם ויבש ויוציא המרה האדומה. והיה ראוי להוסיף בה וכהנה רבות , רק לא אחפוץ להאריך. וכללו שלדבר: הנה האדם לא ידע מה היא נפשו , אם עצם אם מקרה , ואם תמות בהִפרדה מעל הגוף , ולמה נדבקה בו; ומי שלא יבינו נפשם , חכמת מֶה להם (ע"פ יר' ח , ט) , ואף כי דעת אלהים , שלא יבינו וישכילו בליבותם , חוץ הדיבור הדבק בפיהם להשמעות אוזנים (ע"פ יח' כד , כו). (כא) ועתה אפרש לך סוד השם הנכבד והנורא וסוד המלאכים; ואמשל לך משל באור הנפש היוצא מהעין: דע , כי שבע מעלות היא העין , והפנימי הוא גרגר לבן. והנה האור איננו גוף , ואור הנפש צריך לאור אחר , חיצוני; ואם היתה יכולת בך להבין איך תראה העין צורות רבות ומשונות רגע אחד , ואיך יכילו השמים בגרגר הלבן , אז תחל להשכיל. וראה השמש , כי האור הנראה - ממנה הוא , והיא הפועלת , ולא יחסר עצמה. גם יש ראיות גמורות , שאור הלבנה מהשמש , כי אין לה אור בפני עצמה. והשם לבדו הוא הוא בלא אחר , והמלאכים הם בשם , ואינם גוף כלל. רק הכוכבים - גופות להם; על כן אמרו העברים 'וירא מלאך יי' אל גדעון' (ראה שו' ו , יב) , ואמר אחר כן "ויאמר יי' אליו לך בכוחך זה" (ראה שם , יד). ובהיות הנפש מכוונת לכבוד , אז תתחדש לה תמונת צורות ומראות בדבר השם. וטעם "יי' שמו" (שמ' טו , ג) - הוא הכבוד שקיבל הכבוד; וכן טעם כי שמי בקרבו; ואיננו דבק עם כי לא ישא לפשעכם , רק עם אל תמר בו - כמו "שלם ישלם" ו"אם אין לו" (שמ' כב , ב); ורבים כמוהם. ולפי דעתי , כי דגשות מ"ם תמר - נוסף , כי הנה בא כמשפט פעלי הכפל. גם יתכן להיותו כן. והטעם: מגזרת "תמורה" (רות ד , ז); "וימירו" (תה' קו , כ). וזה המלאך הוא "השר הגדול" (דנ' יב , א). ולהיותו חֲנוֹך - דרש הוא. (כו) את מספר ימיך אמלא - טעמו , שהשם נתן כח לכל גוף כמה יעמוד. ואם הוא דבק בשם , אשר לו נתכנו עלילות (ע"פ ש"א ב , ג) , יסבב סבות לשמר כח הגוף ויחזק הרוח המכלכל , והפך זה ברחקו ממקור החיים; וכן "יראת יי' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה" (מש' ו , כז). ואם השם ידע בטרם היות הנער כל אשר יבחר , אין דעת השם מסבבת לאדם שיבחר ברע ויעזוב הטוב , אחר שנתן בידו ממשלת ויכולת. (כח) הצרעה - חלי בגוף , כי כבר אֵימה בנפש (ראה לעיל , כז). ויתכן , בעבור שהזכיר שלשה גוים מהשבעה , שהמכה תהיה קשה באלה. (כט) ויאמר הגאון , כי טעם "פן תרבה עליך" (דב' ז , כב) - סימן הזמן שישלח הצרעה , כי אמר: והלא השם יוכל להמעיט חית השדה! ואין לנו צורך , כי השם לא יחדש אות ומופת אם לא היה להצדיק שלוחו , כאשר אפרש בפסוק "ובא האות והמופת" (דב' יג , ג). (לא) עד הנהר - הוא נהר פרת. (לב) וטעם לא תכרות להם - כי אני אגרשם מעט מעט (ראה לעיל , ל) עד כלותם , ובין כך וכך לא תכרות להם אתה ברית להחיותם. וטעם ולאלהיהם - אם אמרו: נִתֵן לכם הארץ , על מנת שלא תהרסו או תשברו מצבות אלהינו. ומה שיכלת להרגם - הרֹג , ומה שלא תוכל להרוג כי אם לגרש , גרש. (לג) ולא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך - שתעבוד את אלהיהם.