מאגר הכתר שמות פרק כג עם פירוש רלב"ג ביאור הפרשה

פרק כג
[א] לֹ֥א תִשָּׂ֖א שֵׁ֣מַע שָׁ֑וְא אַל־תָּ֤שֶׁת יָֽדְךָ֙ עִם־רָשָׁ֔ע לִהְיֹ֖ת עֵ֥ד חָמָֽס:
[ב] לֹא־תִהְיֶ֥ה אַחֲרֵֽי־רַבִּ֖ים לְרָעֹ֑ת וְלֹא־תַעֲנֶ֣ה עַל־רִ֗ב לִנְטֹ֛ת אַחֲרֵ֥י רַבִּ֖ים לְהַטֹּֽת:
[ג] וְדָ֕ל לֹ֥א תֶהְדַּ֖ר בְּרִיבֽוֹ: ס
[ד] כִּ֣י תִפְגַּ֞ע שׁ֧וֹר אֹיִבְךָ֛ א֥וֹ חֲמֹר֖וֹ תֹּעֶ֑ה הָשֵׁ֥ב תְּשִׁיבֶ֖נּוּ לֽוֹ: ס
[ה] כִּֽי־תִרְאֶ֞ה חֲמ֣וֹר שֹׂנַאֲךָ֗ רֹבֵץ֙ תַּ֣חַת מַשָּׂא֔וֹ וְחָדַלְתָּ֖ מֵעֲזֹ֣ב ל֑וֹ עָזֹ֥ב תַּעֲזֹ֖ב עִמּֽוֹ: ס
[חמישי] [ו] לֹ֥א תַטֶּ֛ה מִשְׁפַּ֥ט אֶבְיֹנְךָ֖ בְּרִיבֽוֹ:
[ז] מִדְּבַר־שֶׁ֖קֶר תִּרְחָ֑ק וְנָקִ֤י וְצַדִּיק֙ אַֽל־תַּהֲרֹ֔ג כִּ֥י לֹא־אַצְדִּ֖יק רָשָֽׁע:
[ח] וְשֹׁ֖חַד לֹ֣א תִקָּ֑ח כִּ֤י הַשֹּׁ֙חַד֙ יְעַוֵּ֣ר פִּקְחִ֔ים וִיסַלֵּ֖ף דִּבְרֵ֥י צַדִּיקִֽים:
[ט] וְגֵ֖ר לֹ֣א תִלְחָ֑ץ וְאַתֶּ֗ם יְדַעְתֶּם֙ אֶת־נֶ֣פֶשׁ הַגֵּ֔ר כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
[י] וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְרַ֣ע אֶת־אַרְצֶ֑ךָ וְאָסַפְתָּ֖ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ:
[יא] וְהַשְּׁבִיעִ֞ת תִּשְׁמְטֶ֣נָּה וּנְטַשְׁתָּ֗הּ וְאָֽכְלוּ֙ אֶבְיֹנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְיִתְרָ֕ם תֹּאכַ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה כֵּֽן־תַּעֲשֶׂ֥ה לְכַרְמְךָ֖ לְזֵיתֶֽךָ:
[יב] שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּעֲשֶׂ֣ה מַעֲשֶׂ֔יךָ וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת לְמַ֣עַן יָנ֗וּחַ שֽׁוֹרְךָ֙ וַחֲמֹרֶ֔ךָ וְיִנָּפֵ֥שׁ בֶּן־אֲמָתְךָ֖ וְהַגֵּֽר:
[יג] וּבְכֹ֛ל אֲשֶׁר־אָמַ֥רְתִּי אֲלֵיכֶ֖ם תִּשָּׁמֵ֑רוּ וְשֵׁ֨ם אֱלֹהִ֤ים אֲחֵרִים֙ לֹ֣א תַזְכִּ֔ירוּ לֹ֥א יִשָּׁמַ֖ע עַל־פִּֽיךָ:
[יד] שָׁלֹ֣שׁ רְגָלִ֔ים תָּחֹ֥ג לִ֖י בַּשָּׁנָֽה:
[טו] אֶת־חַ֣ג הַמַּצּוֹת֘ תִּשְׁמֹר֒ שִׁבְעַ֣ת יָמִים֩ תֹּאכַ֨ל מַצּ֜וֹת כַּאֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֗ךָ לְמוֹעֵד֙ חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֔יב כִּי־ב֖וֹ יָצָ֣אתָ מִמִּצְרָ֑יִם וְלֹא־יֵרָא֥וּ פָנַ֖י רֵיקָֽם:
[טז] וְחַ֤ג הַקָּצִיר֙ בִּכּוּרֵ֣י מַעֲשֶׂ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר תִּזְרַ֖ע בַּשָּׂדֶ֑ה וְחַ֤ג הָֽאָסִף֙ בְּצֵ֣את הַשָּׁנָ֔ה בְּאָסְפְּךָ֥ אֶֽת־מַעֲשֶׂ֖יךָ מִן־הַשָּׂדֶֽה:
[יז] שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה יֵֽרָאֶה֙ כָּל־זְכ֣וּרְךָ֔ אֶל־פְּנֵ֖י הָאָדֹ֥ן ׀ יְהוָֽה:
[יח] לֹא־תִזְבַּ֥ח עַל־חָמֵ֖ץ דַּם־זִבְחִ֑י וְלֹא־יָלִ֥ין חֵֽלֶב־חַגִּ֖י עַד־בֹּֽקֶר:
[יט] רֵאשִׁ֗ית בִּכּוּרֵי֙ אַדְמָ֣תְךָ֔ תָּבִ֕יא בֵּ֖ית יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ: פ
[ששי] [כ] הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י שֹׁלֵ֤חַ מַלְאָךְ֙ לְפָנֶ֔יךָ לִשְׁמָרְךָ֖ בַּדָּ֑רֶךְ וְלַהֲבִ֣יאֲךָ֔ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר הֲכִנֹֽתִי:
[כא] הִשָּׁ֧מֶר מִפָּנָ֛יו וּשְׁמַ֥ע בְּקֹל֖וֹ אַל־תַּמֵּ֣ר בּ֑וֹ כִּ֣י לֹ֤א יִשָּׂא֙ לְפִשְׁעֲכֶ֔ם כִּ֥י שְׁמִ֖י בְּקִרְבּֽוֹ:
[כב] כִּ֣י אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמַע֙ בְּקֹל֔וֹ וְעָשִׂ֕יתָ כֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר אֲדַבֵּ֑ר וְאָֽיַבְתִּי֙ אֶת־אֹ֣יְבֶ֔יךָ וְצַרְתִּ֖י אֶת־צֹרֲרֶֽיךָ:
[כג] כִּֽי־יֵלֵ֣ךְ מַלְאָכִי֘ לְפָנֶיךָ֒ וֶהֱבִיאֲךָ֗ אֶל־הָאֱמֹרִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהַפְּרִזִּי֙ וְהַֽכְּנַעֲנִ֔י הַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י וְהִכְחַדְתִּֽיו:
[כד] לֹֽא־תִשְׁתַּחֲוֶ֤ה לֵאלֹֽהֵיהֶם֙ וְלֹ֣א תָֽעָבְדֵ֔ם וְלֹ֥א תַעֲשֶׂ֖ה כְּמַעֲשֵׂיהֶ֑ם כִּ֤י הָרֵס֙ תְּהָ֣רְסֵ֔ם וְשַׁבֵּ֥ר תְּשַׁבֵּ֖ר מַצֵּבֹתֵיהֶֽם:
[כה] וַעֲבַדְתֶּ֗ם אֵ֚ת יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם וּבֵרַ֥ךְ אֶֽת־לַחְמְךָ֖ וְאֶת־מֵימֶ֑יךָ וַהֲסִרֹתִ֥י מַחֲלָ֖ה מִקִּרְבֶּֽךָ: ס
[שביעי] [כו] לֹ֥א תִהְיֶ֛ה מְשַׁכֵּלָ֥ה וַעֲקָרָ֖ה בְּאַרְצֶ֑ךָ אֶת־מִסְפַּ֥ר יָמֶ֖יךָ אֲמַלֵּֽא:
[כז] אֶת־אֵֽימָתִי֙ אֲשַׁלַּ֣ח לְפָנֶ֔יךָ וְהַמֹּתִי֙ אֶת־כָּל־הָעָ֔ם אֲשֶׁ֥ר תָּבֹ֖א בָּהֶ֑ם וְנָתַתִּ֧י אֶת־כָּל־אֹיְבֶ֛יךָ אֵלֶ֖יךָ עֹֽרֶף:
[כח] וְשָׁלַחְתִּ֥י אֶת־הַצִּרְעָ֖ה לְפָנֶ֑יךָ וְגֵרְשָׁ֗ה אֶת־הַחִוִּ֧י אֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֛י וְאֶת־הַחִתִּ֖י מִלְּפָנֶֽיךָ:
[כט] לֹ֧א אֲגָרֲשֶׁ֛נּוּ מִפָּנֶ֖יךָ בְּשָׁנָ֣ה אֶחָ֑ת פֶּן־תִּהְיֶ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ שְׁמָמָ֔ה וְרַבָּ֥ה עָלֶ֖יךָ חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶֽה:
[ל] מְעַ֥ט מְעַ֛ט אֲגָרֲשֶׁ֖נּוּ מִפָּנֶ֑יךָ עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר תִּפְרֶ֔ה וְנָחַלְתָּ֖ אֶת־הָאָֽרֶץ:
[לא] וְשַׁתִּ֣י אֶת־גְּבֻלְךָ֗ מִיַּם־סוּף֙ וְעַד־יָ֣ם פְּלִשְׁתִּ֔ים וּמִמִּדְבָּ֖ר עַד־הַנָּהָ֑ר כִּ֣י׀ אֶתֵּ֣ן בְּיֶדְכֶ֗ם אֵ֚ת יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֔רֶץ וְגֵרַשְׁתָּ֖מוֹ מִפָּנֶֽיךָ:
[לב] לֹא־תִכְרֹ֥ת לָהֶ֛ם וְלֵאלֹהֵיהֶ֖ם בְּרִֽית:
[לג] לֹ֤א יֵֽשְׁבוּ֙ בְּאַרְצְךָ֔ פֶּן־יַחֲטִ֥יאוּ אֹתְךָ֖ לִ֑י כִּ֤י תַֽעֲבֹד֙ אֶת־אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם כִּֽי־יִהְיֶ֥ה לְךָ֖ לְמוֹקֵֽשׁ: פ

פרק כג
(הקדמה) (חלק שביעי: "לא תשא שמע שוא" וגו' עד "ושש שנים תזרע את ארצך"; כג , א - י). (א) לא תשא עמך שמע שוא. וזאת האזהרה היא לדיין , וזה יתבאר מן האזהרות הנלוות לזה (ראה להלן , ב - ג , ו - ח). ועוד , כי אם ישמע איש אחר שמע שוא , לא יזיק; אבל האזהרה היא לדיין שלא ישמע דברי אחד מבעלי דין שלא בפני בעל דינו , כדי שלא יחקק בדמיונו מה שהוא שקר , כי זה יהיה סבה אל שלא יוכל להאמין הפך הדברים ההם , ויצא מפני זה המשפט מעוקל (ראה סנה' ז , ב). והנה קראה התורה זה הענין שמע שוא - כי ברוב יהיו כמו אלו הדברים דברי שוא; ולולא זה לא היה מקדים האיש ההוא להטעים דבריו לדיין. אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס - רוצה לומר , שלא ישית ידו הדיין עם רשע , להיות עד מי שהוא איש חמס. וזאת אזהרה שלא יקבל הדיין עדות הרשע , כי כבר יהיה עדותו עדות איש חמס , שישקר בעדות לרוב נטייתו לקניין הממון בחמס; ולזה יתבאר מזה , שאין ראוי לקבל עדות הרשע ולא עדות איש חמס (ראה מש"ת דעות י , א - ד) . והוא מבואר , שאין הרצון בזה שלא ישית ידו עם רשע באופן שיהיה עד חמס , כי לא היה צריך לומר עם רשע , כי אעפ"י שלא היה רשע לא היה ראוי שישית ידו עמו להיות עד חמס! ואולם הכונה בזה היא , שלא ישית ידו עם רשע להיות עד , כי בזה יהיה עד מי שהוא איש חמס. והנה , הרשע הוא מי שעבר עברה שיש בה מלקות (ראה סנה' כו , ב) , שנאמר "והיה אם בן הכות הרשע" (דב' כה , ב); וכל שכן שיקָרא 'רשע' מי שעבר עברה שיש בה מיתת בית דין. ואיש חמס הוא הלוקח ממון חברו בחמס , כמו הגזלנים והגנבים והמלוים ברבית (ראה סנה' כז , א). ואין ספק שעד זומם הוא פסול לעדות , שכבר נתאמת מענינו שהוא מעיד עדות שקר (ראה שם) , מה שאין כן ברשע ובאיש חמס; אך נפסלו אלו , כי נשער מפני עברם באלו העברות שיקלו להעיד עדות שקר . וראוי שתדע , שהמחוייב מלקות , כיון שלקה הוסר ממנו שם ה'רשע' ויהיה כשר לעדות , שנאמר "ונקלה אחיך לעיניך" (דב' כה , ג) - כיון שלקה , הרי הוא כאחיך (ראה משנה מכות ג , טו). וראוי היה להיות כן , כי כבר קבל דינו בזה , ונשבר לבו מעבוֹר עוד כמו אלו העברות . ואולם מי שהוא איש חמס - הוא פסול לעדות אעפ"י ששלם הממון שנקרא בעבורו 'איש חמס'; כי לא הוסר שם 'איש חמס' ממנו מפני מה ששלם מהממון , כי תכונתו היא לעשות חמס כשיוכל; אלא אם נתברר מענינו שעשה תשובה (ראה מש"ת עדות יב , ד). (ב) לא תהיה אחרי רבים לרעות - רוצה לומר , שבענין הרעות הגדולות , כמו דיני נפשות , אין ראוי שתטה אחרי רבים; והמשל , שאם היו המחייבין יותר מן המזכין אחד , אין ראוי שנחייבהו מיתה על פיהם. ומזה יתבאר , שאם עברו זה הגבול - רוצה לומר , שיהיו המחייבין יותר מן המזכין יותר מאחד - הנה יטו אחריהם (ראה משנה סנה' א , ו); כי התורה תדבר בזה האופן , כמו שהתבאר בשרשים הכוללים (רלב"ג הקדמה לבר' , באור המלות , המקום הששי). והנה יתבאר , כי אמרוֹ לרעות הוא בדיני נפשות לבד , כי בדיני ממונות יהיו הרעות לזה טובות לזה , וזה מבואר בנפשו. ולא תענה על ריב לנטות - רוצה לומר , שלא יענה הדיין על ריב , כשישאלוהו מה דעתו בו , לנטות אחר אחד משאר הדיינין ששמע דבריהם , ויעלים מה שהיה דעתו בזה הענין , עד שיהיה מענהו בזה לנטות אחר אחד ממי שקדמהו , לא להודיע מה שיראה בעיניו מזה הדין; כי כשיעשה זה בזה התאר , לא ילקח תועלת ברבוי הדיינין. והנה , לזאת הסבה לא היו מתחילין מהגדול בסנהדרין בענין דיני נפשות , שמא יִטו האחרים לדבריו ולא יהיה בכאן זולת האחד מסנהדרין (ראה משנה סנה' ד , ב). אחרי רבים להטות - הוא בהכרח בנושא זולת הנושא אשר אמר בו: לא תהיה אחרי רבים לרעות; והוא , אם לזכות בדיני נפשות , שהולכים בהם אחר הרוב; אם לחוב , אם לזכות , בדיני ממונות (ראה מש"ת סנה' ח , א). (ג) ודל לא תהדר בריבו - לזַכותו בדיני ממונות מפני דלותו , אעפ"י שהיה שכנגדו עשיר , והיה ראוי לתת לו כמו זה הסך בתורת צדקה; אבל ראוי שישפוט דין אמת לאמתו. (ד) כי תפגע שור אויבך - רוצה לומר: שור ישראל בעל עברות , כי הוא ראוי להיות שנוא , כמו שבארו במכילתא (ראה מכיל' משפטים כספא כ); ואולם ישראל כשר אין ראוי שיתואר בזה השם , כי אין ראוי לשנוא ישראל כשר , שנאמר "לא תשנא את אחיך בלבבך" (וי' יט , יז). והנה בארה התורה , שאעפ"י שזה השור או החמור התועה בדרך הוא מאיש בעל עברות , כיון שהוא מחזיק בתורת משה - ראוי להשיב לו אבדתו (ראה מש"ת גזלה יא , ב). וכבר יוכיח העניין בעצמו , אם אלו הבעלי חיים הם תועים , אם לא. והנה ביאור דיני האבדה יהיו בכללם בפרשת 'כי תצא' (דב' כב , א - ג). (ה) כי תראה חמור שונאך - רוצה לומר: ישראל בעל עברות , שראוי לשנאתו (ראה פסחים קיג , ב); ועם כל זה צותה התורה , שאם ראית אותו רובץ תחת משאו , וחדלת מעזוב לו - ההעלם הראוי שיעלימו בעניניו להניחם אובדים , בעבור רוע מעשיו; עזב תעזב עמו זה הענין , ועזרהו לפרֹק המשא מעל החמור , באופן שלא ישאר רובץ. ואפשר שיהיה הרצון ב'עזיבה': פירוק המשוא מעל החמור , באופן שיוכל החמור לקום. והוא מבואר , שאם היה שם בעל הבהמה , הנה הוא קודם לכל אדם לתקן עניניו; כי לא צותה התורה זה אלא שלא נמָנע מפני השנאה מלעזור לו , כדי שלא ישאר חמורו רובץ שם. ואם לא רצה בעל הבהמה לפרוק אותה , הנה לא יתחייב מוצאה לפרוק אותה; וזה מענינו מבואר , כי לחמלה עליו היה זה הצווי , והוא ירצה באבדת הבהמה; ולזה גם כן אמר עמו (ראה משנה ב"מ ב , י) . וכן הוא מבואר , שאם לא היה מדרך מוצאו שיפרק הבהמה אם היתה שלו , כמו שהיה זקן ואינו לפי כבודו , או כהן והיא בבית הקברות - הנה הוא פטור מלפרוק (ראה ב"מ ל , א); כי לא החמירה התורה יותר על ממון חברו מממונו , אבל הכונה בזה היא שיאהב ממון חברו במדרגת אהבתו ממונו. והנה , פירוש אמרו כי תראה למדנו מהענין הנלוה לו , שאמר בו "כי תפגע" (לעיל , ד); למדנו מזה , שזאת ה'ראיה' היא ראיה שהיא בפגיעה. ושִׁערו חכמים: אחד משבעה ומחצה באלפים אמה ; ואם היה רחוק ממנו יותר מזה השעור , אינו מצווה ללכת אצלו ולפרוק בהמתו (ראה ב"מ לג , א). ומזה יתבאר , שאם ראה שונאו רובץ תחת משאו , שהוא מחוייב לפרוק המשא מעליו; והדברים קל וחמר. (ו) לא תטה משפט אביונך בריבו - פירשו בו , שהוא אזהרה לדיין שלא יטה משפט מי שהוא אביון מהשלמיות והטובות , והוא האיש החוטא , שהוא אביון מן המצות. שלא יאמר אדם: כיון שזהו חוטא , אין ראוי לעיין בדינו ולענוש שכנגדו; אבל צותה התורה לדון לו דין אמת , היה צדיק או חוטא (ראה מכיל' משפטים כספא כ). ולזאת הסבה הפסיקה התורה בענין מצות הדיינין במצות השבת אבדה לחוטא ובמצות פריקת משא בהמת החוטא (לעיל , ד - ה). ועוד , שאין מדרך האנשים להטות משפט האביון לענשו שלא כדין , אבל מה שאפשר שיטעה בו הדיין הוא להדרו בריבו מפני דלותו , לחשבו כי זה דבר ראוי , לחמלה על הדל; ולזה אמרה התורה "ודל לא תהדר בריבו" (לעיל , ג) . (ז) מדבר שקר תרחק - זה אזהרה לדיין , שיתרחק משמוע דבר שקר על האופן שהתבאר במה שאמר "לא תשא שמע שוא" (לעיל , א). ואפשר שאמר זה , שאעפ"י שיעידו עדים כנגד החוטא , והיה הדיין יודע שעדותם שקר , הנה אין ראוי לדיין שיאמר: כיון שהוא חוטא והעידו העדים כנגדו , הנה אדוּן משפט אמת לפי מאמר העדים ואענשנו; אבל ראוי שיתרחק מזה (ראה שבועות ל , ב - לא , א). ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע - ראוי שתדע , כי נקי הוא מי שהוא נקי בעצמותו; וצוה השם יתעלה שלא להרגו אעפ"י שנגמר דינו להריגה. ומזה המקום נתבאר , שאם מצאו לו זכות , אפילו אחר שנגמר דינו - מחזירין אותו , כדי שלא יהרגו נקי; ושכל מי שירצה להגיד לו זכות , מחוייבים הדיינין לשמעו (ראה סנה' לג , ב). וצדיק - הוא מי שהצדיקוהו ויצא צדיק בדין; והנה , אם ראו לו אחר זה חובה , אין מחזירין דינו (ראה שם) , כי מיי' כל משפטי הדיינין , כמו שאמר שלמה "פלגי מים לב מלך ביד יי' אל (בנוסחנו: על) כל אשר יחפוץ יטנו" (מש' כא , א) , והנה לא הסכים השם יתעלה שיזכוהו הדיינין אם לא היה צדיק; ולזה אמר: כי לא אצדיק רשע - רוצה לומר , שלא הסכמתי שיצא צדיק בדין אם היה רשע. וראוי שתדע , שהדין שאמרנו שאין מחזירין אותו לחובה הוא כשהיה ראוי שיקרא 'דין' , וזה אמנם יהיה כשלא טעו הדיינין בדבר שפשוטי התורה מורים הפך דינם; אבל אם טעו כמו זה הטעות , לא נכנס דינם בגדר ה'דין' כלל , ומחזירין אותו אפילו לחובה (ראה סנה' לג , ב). (ח) ושוחד לא תקח - אפילו לדון דין אמת לאמתו , כי השוחד יעור עיני חכמים (ע"פ דב' טז , יט) וימנעם מראיית האמת בדין ההוא (ראה מכיל' משפטים כספא כ); ויסלף דברי האנשים הצדיקים , אשר לא יסכימו לעשות עוֶל בשום פנים; לפי שדעתם קרובה למי שיקבלו שוחד ממנו , ולא יוכלו לראות לו חובה בשום פנים. והוא מבואר , שאם היה הדיין בעל מלאכה ולקח מהבעלי דינין כשעור מה שבטל ממלאכתו , הנה אין זה נקרא 'שוחד' , אבל הוא תשלומי מה שהפסיד בעבורם. וראוי , כשהיה הענין בזה התואר , שיקח הדיין שכר בטול מלאכתו משני הבעלי דין בשוה , כדי שלא תהיה דעתו קרובה לאחד מהם יותר מהאחר (ראה כתובות קה , א). וראוי שתדע , כי הדיין שלקח שוחד - דינו בטל , כי התורה העידה שהשוחד יעור עיניו ויסלף דבריו (ראה שם). ומזה המקום יתבאר , שהדיין שקרובה דעתו לאחד מבעלי דינין - אין ראוי שידון להם. (ט) וגר לא תלחץ - אחשוב שזאת אזהרה לדיין , שלא ילחץ הגר בדינו , בשיעלים עיניו מלעיין כראוי בדינו מפני היות דעתו יותר קרובה אל העברי אשר יריב עמו. ולזה נמשכה זאת האזהרה לאזהרת לקיחת שוחד (ראה לעיל , ח); וזה , כי עווּת הדין כבר יהיה לשתי סבות: אם מפני היות דעת הדיין קרובה לאחד מבעלי דין , אם מפני היות דעת הדיין רחוקה מאחד מהם; ולזה אמרו רבותינו ז"ל (ראה כתובות קה , ב) , שאין ראוי לאדם שידון לא לאוהבו ולא לשונאו. ואמרה התורה , שהוא ראוי שנחמול עליו לפי שנפשו שפלה , ויכאב לבו מאד אם נלחצהו בזה האופן; וכבר ידענו נפש הגר ושפלותה , כי גרים היינו בארץ מצרים. (התועלות לשמ' כג , א - י , בקובץ תועלות לרלב"ג). (חלק שמיני: "ושש שנים תזרע את ארצך" וגו' עד "הנה אנכי שולח מלאך"; כג , י - כ). (י-יא) ושש שנים תוכל לזרוע את ארצך ולאסוף את תבואתה לך; ואולם , השנה השביעית תשמטנה - רוצה לומר , שתסיר ידך וממשלתך מתבואתה , וזה יהיה בשתפקיר פירותיה לכל ישראל. ונטשתה - רוצה לומר , שתעזוב התבואה ההיא ולא תשמור אותה ותעכבה לעצמך; כטעם "על מי נטשת מעט הצאן" (ש"א יז , כח); ויהיה זה סבה שיוכלו אביוני עמך לאכול מתבואתה (ראה מש"ת שמיטה ד , כד) , ויתרם תשאר לחית השדה לאכלה. ולמדנו מזה , שלא הותר לאכול מתבואתה אלא בעת שנשאר ממינה בחוץ לחית השדה (ראה פסחים נב , ב). כן תעשה לכרמך לזיתיך ולמה שידמה להם - רוצה לומר , שתפקיר פירותיהם בשנה השביעית ותעזבם בזולת השמירה. וראוי שתדע , שמצוה זו אינה נוהגת אלא בארץ ישראל , כמו שיתבאר בפרשת 'בהר סיני' (ראה וי' כה , א - ז). ומעת שנתחלקה הארץ וידע כל אחד מהם אי זו היא ארצו , התחילו למנות , שנאמר: ושש שנים תזרע את ארצך - מן העת שהיא ארצך. וראוי שתדע , שלא צותה התורה שלא יקחו הבעלים מתבואת ארצם , אבל מותר להם לקחת ממנה , כמו שנתבאר בפרשת 'בהר סיני' (ראה וי' כה , ו - ז); אבל צוה שלא יקחה בכללות , כאלו לא הפקירהּ , כי כונת התורה שיוכלו לאכול ממנה העניים. ולזאת הסבה לא התירה התורה פירות שביעית אלא בעת שנשאר ממינם בחוץ לחית השדה , כי זה יהיה סבה שלא יאסוף האדם הרבה מאותם הפירות לו , כי לא יועילו לו אַחַר שלא ישאר ממינם בשדות או בכרמים או באילנות . ולזאת הסבה בעינה נמנעה הסחורה בהם , כמו שאמר: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" (שם , ו) - ולא לסחורה (ראה ע"ז סב , א); וזה , שאם היתה הסחורה מותרת בהם , הנה תִפָּסֵד כונת התורה בזה; וזה , שכבר יאסף האדם מאלו הפירות הרבה וילך למכרם לשאר האנשים , בדרך שתשלם אכילתם קודם העת אשר לא ישאר ממינם בחוץ. (יב) ששת ימים תוכל לעשות מעשיך , וביום השביעי תחוייב לשבות מכל מלאכה , באופן שלא יעשוה לך הבעלי חיים אשר הם ברשותך , כמו שהתבאר בפרשת 'וישמע יתרו' (שמ' כ , י). ויהיה זה סבה שינוח שורך וחמורך , והעבד הכנעני הקטן שאינו עדיין בגדר המצות , והגר אשר בשער , כשיהיה שכירך , כמו שהתבאר בפרשת 'וישמע יתרו' (בה"פ שמ' כ , ט - י). והנה סמך ענין השבת לענין השביעית , להורות כי שניהם משתתפים בכונה אחת. והמשל , כי כמו שהותר לנו לעשות מלאכה בששת הימים ומנעה אותנו התורה מזה ביום השבת , כן הותר לנו ענין עבודת האדמה בששת השנים ומנעה אותנו התורה מזה בשנה השביעית. ואולם לא נמנעה במוחלט המלאכה בשנה השביעית , כי אי אפשר שיהיה האדם בטל מכל מלאכה שנה אחת ― עם מה שיקרה בזה מן ההפסד ― כי הבטלה מביאה לידי זמה ולידי שעמום הלב (ראה משנה כתובות ה , ה); ולא יתכן גם כן שישלַם לאדם מה שיצטרך לו בשנה אחת בזולת עשיית מלאכה בשנה ההיא. והוא מבואר , כי כל התועלות שמנינו בענין השבת (ראה בקובץ תועלות לרלב"ג , שמ' כ , א - כג , תועלת י) תמָצאנה בענין השביעית , זולת מה שאמרנו , כי ייוחד היום ההוא לעבודת השם יתעלה מפני היותו תחת ממשלת כוכבים רעים - כי זה לא יתכן שיהיה כן בשביעית; וזה , כי אעפ"י שכבר יהיו השנים תחת ממשלת כוכב כוכב , כמו הענין בימים , הנה לשנת היובל יפָּסד זה הסדור. והמשל , כי לשנת חמשים ושש שנה תשוב הממשלה לשבתאי , ולא תהיה השמטה כי אם לשנת החמשים ושבע (ראה ר"ה ט , א). והנה תמצא בענין השמטה תועלת נוספת על תועלות מצות השבת , והוא ההטבה לעניים. (יג) ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו - ירצה לפי מה שאחשוב: ובעבור כל אשר אמרתי אליכם , להטיב לכם ולתת לכם הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם , תשמרו שמירה נפלאה שלא תזכירו שם אלהים אחרים להשבע בהם , כי זה יביא להאמינם; ולא (בנוסחנו: לא) ישמע שם אלהים אחרים על פיך , להביא האנשים לעבוד עבודה זרה; כי זה כולו יהיה סבה אל שתעדר מכם הטובה אשר יעדתיה לכם. הלא תראה , כי כאשר נשקעו ישראל בעבודה זרה גלו מהארץ. וראוי שתדע , כי לא מנעה התורה הזכרת שם עבודה זרה סתם , כי כבר זכרה התורה (במ' כה , ג ועוד) וזכרו הנביאים (מ"א יא , לג ועוד) קצת שמות עבודה זרה; ולזה הסכימו רבותינו ז"ל (מכיל' משפטים כספא כ) , שזאת האזהרה היא שלא לישבע בשם עבודה זרה. והנה היא באופן - מה תחת "לא תשא" (שמ' כ , ז) , כי התורה צותה שנשבע בשמו יתעלה , כשיביא ההכרח אל זה: אמר "ובשמו תשבע" (דב' ו , יג) ואמר "שבועת יי' תהיה בין שניהם" (שמ' כב , י); ולזה צוה גם כן שלא לישבע בשם עבודה זרה. ואמרו ולא ישמע על פיך הוא גם כן מבואר לזאת הסבה שזכרנו , שאינו למנוע הזכרת שם עבודה זרה; ולזה תהיה זאת האזהרה , שלא יסית האנשים לעבוד עבודה זרה (ראה סנה' סג , ב) , והיא תחת "לא יהיה לך" (שמ' כ , ג) . ואפשר שיהיה הרצון באמרו ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו , כי בכל אלו המצות שצויתי לכם תהיו נשמרים , כי הם כולם לתקון הקבוץ המדיני ולהסרת הנזקים מבין בני אדם. או ירצה בזה , שבכלל המצות שצויתי לכם תהיו נשמרים , ותדבק השגחתי בכם , כי הם כולם מכוונות להגעת השלמות הנפשי , אשר הוא סבת דבקות ההשגחה האלהית באדם. או ישוב זה לענין מצות השבת , ויהיה הרצון בו: "וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך" וגו' (לעיל , יב) , ולמען תשמרו ותהיו מושגחים בכל אשר אמרתי אליכם , כי מצות השבת תיישיר אתכם להשיג כי בכאן אלוה פועל כל הנמצאות , וזאת ההשגה תהיה סבה אל שתדבק בכם ההשגחה האלהית. והנה הבאור הראשון שעשינו בזה הוא היותר נאות , לפי מה שאחשוב. (יד) שלש רגלים תחוג לי בשנה - נתבאר מצד הוראת הגדר , כי זאת החגיגה היא שיקריבו שלמים , והם הנקראין 'שלמי חגיגה' (ראה ביצה יט , יא). ואלו השלש רגלים יבאר אותם אחר זה (להלן , טו - טז) , והם חג המצות וחג השבועות וחג הסוכות. (טו) את חג המצות תשמור , להקריב שלמי חגיגה שבעת ימים אשר תאכל מצות - מה שתאכל מהלחם יהיה מצה (ראה מש"ת חמץ ומצה ו , א) . כאשר צויתיך למועד חדש האביב - והוא סביב תקופת ניסן , כי אז התבואה באִבֶּיהָ בארץ ישראל. ולא יראו פני ריקם - אבל תחויב להקריב לי בבואך לֵרָאוֹת פני; וזה הקרבן הוא מבואר שהוא 'עולה' , כי הוא לבדו בכללו ליי' , והוא הנקרא 'עולת ראיה' . והנה הגיד לך הכתוב , כי דין החגיגה והראיה הוא אחד , וכמו שהראיה יחוייב עליה בכניסתו (ראה חגיגה ז , א) , כן הענין בחגיגה; אם כן , למה נאמר שבעת ימים? - להגיד שיש לחגיגת חג המצות תשלומין כל שבעה (ראה משנה חגיגה א , ו). והנה אין לחגיגה ולראיה שעור מן התורה , אבל "איש כמתנת ידו" , כמו שהתבאר בפרשת 'ראה אנכי' (דב' טז , יז). ואולם מדברי חכמים (משנה חגיגה א , ב) יהיה שיעור הראיה מעה כסף לכל הפחות , ושעור החגיגה - שתי כסף , לפי שקצתה ליי' וקצתה לבעלים. (טז) וחג הקציר - הוא חג השבועות , כי אז קציר חטים בארץ ישראל , ועליהם נאמר 'הקציר' סתם; ואולם בחג המצות יהיה קציר שעורים , ולזה היה קרב אז העומר משעורים , להתיר החדש להדיוט (ראה משנה מנחות י , ו). והנה נקרא חג השבועות 'יום הבכורים' (ראה במ' כח , כו) , כי אז יקריבו שתי הלחם מהחטים , שהם 'בכורים' , כמו שנזכר בפרשת 'אמור אל הכהנים' (וי' כג , יז) , ואז יוּתר החדש להקדש , ואז גם כן יביאו הבכורים בירושלם (ראה משנה מנחות י , ו) על האופן שיתבאר בפרשת 'והיה כי תבא' (בנוסחנו: תבוא; ראה דב' כו , א - יא); ולזה אמר בכללות , שהוא זמן הבאת בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה , ולא אמר שהוא זמן הבאת בכורי חטים. וחג האסיף בצאת השנה - והוא חג הסוכות , כי אז תשלם אסִיפת הגורן והיקב ושאר הפירות אשר בשדה. והנה למדו רבותינו ז"ל (חגיגה יז , א) , שחג השבועות יש לחגיגתו תשלומין כל שבעה - מחג המצות; ולמדו ממנו גם כן , שחג הסוכות יש לחגיגתו תשלומין עד צאת יום טוב האחרון שבו (ראה חגיגה ט , א). והנה יספיק בזה כמו זה ההיקש , לפי שאין בהקרבת שלמי חגיגה שלא בחיוב שום עון. (יז) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את (בנוסחנו: אל) פני האדון יי' - וזאת הראיה היא עם קרבן עולה , כמו שאמר "ולא יראו פני ריקם" (לעיל , טו); ואלו השלש פעמים הם: "בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות" (דב' טז , טז). והנה התועלת בזאת הראיה היא לראות ענין בית המקדש , שהוא מורה על מציאות השם יתעלה ועל הגדולות שבסודות הנמצאות , כמו שנבאר במה שיבא בגזרת השם (ראה התועלת בדעות בענין המקדש וכליו , בקובץ תועלות לרלב"ג , שמ' כה , א - כז , יט). ולזאת הסבה באה המצוה להקריב לשם יתעלה קרבן בעת הראיה , ולזה גם כן באה מצות החגיגה אז , להורות על שהוא ראוי שישמח האדם ויהיה חוגג מפני היותו זוכה לעבוד השם יתעלה ולהשיגו לפי כחו , כי זהו תכלית השלמות ותכלית השמחה , כמו שהתבאר במקומותיו. וראוי שתדע , כי לא יתחייבו באלו שתי המצות כי אם הזכרים , לא הנקבות והטומטום והאנדרוגינוס , שנאמר: כל זכורך , ואלו אינם זכרים לפי המורגש מהם (ראה משנה חגיגה א , א) . וכבר יתחייבו עליהם בעת הראיה , ביום הראשון של אלו המועדים , ויש להם תשלומין על האופן שבארנו בענין החגיגה (לעיל , טו - טז); והנה על כל פנים אם לא הביא עולת ראיה ביום הראשון עובר על 'לא תעשה' , שנאמר "ולא יראו פני ריקם" (לעיל , טו; ראה מש"ת חגיגה א , א). והנה דין העבד ודין האשה הוא אחד בזה , כמו שישתוֶה דינם בשאר מצות 'עשה' שיש להם זמן קבוע (ראה חגיגה ד , א); ועוד , שכבר נאמר בפרשת 'הקהל' "בבא כל ישראל לראות את פני יי' אלהיך" (דב' לא , יא) - למדנו משם שלא יחוייב בראיה כי אם ישראל , לא עבד , כי אינו ישראל גמור (ראה מש"ת חגיגה ב , א). והנה החרש והשוטה והקטן אינם בני מצות , כי אינם בני דעת , ולזה אינם מחוייבים בחגיגה וראיה (ראה משנה חגיגה א , א). והנה הסומא פטור מן הראיה , שנאמר "לֵרָאות את פני יי' אלהיך" (שמ' לד , כד) וזה הלשון מורה על הֵרָאות כל אחד מהם לאחר. והראיה השלמה היא , לפי הנהוג , בשני עינים , ולזה יהיה הסומא באחד מעיניו פטור מהראיה (ראה מש"ת חגיגה ב , א). והנה אמר הכתוב "לֵרָאוֹת" , שהוא מבנין 'נפעל' , ולא אמר 'לִרְאוֹת' - להורות , כי בראותנו אותו יראה אותנו וישגיח בנו. והיה זה כן , לפי שמה שהיה בבית המקדש יישיר הרואה אותו להשיג השם יתעלה , כמו שיתבאר מדברינו במה שיבא בגזרת השם (ראה התועלת בדעות בענין המקדש וכליו , בקובץ תועלות לרלב"ג , שמ' כה , א - כז , יט) . וראוי שתדע , כי מי שאינו יכול לעלות ברגליו , כמו הזקן והחולה ומי שידמה להם , הוא פטור מן הראיה , שנאמר "בעלותך לראות את פני יי' אלהיך" (שמ' לד , כד) - והעליה שיעלה האדם , לפי הנהוג , היא ברגליו (ראה מש"ת חגיגה ב , א). והנה הטמא והערל פטורין מן הראיה (ראה חגיגה ד , ב) , כי אינם ראויים להכנס במקדש; ואולם בטמא הוא מבואר מן התורה (ראה במ' ה , ב - ג); והערל הושוה לבן נכר , שנאמר "כל בן נכר ערל לב וערל בשר" (יח' מד , ט; ראה זבחים כב , ב). וראוי שתדע , כי החרש שאינו שומע , אעפ"י שהוא מדבר , או האלם שהוא שומע - פטורין מהראיה , כי התועלת המכוון בראיה לא ישלם כי אם למי שישמע וידבר , כי אז יתכן לו שישאל לחכמים אשר אצלו על מה הורה כל ענין וענין מבית המקדש. וכבר יתבאר זה ממה שנאמר בפרשת 'הקהל': "בבא (בנוסחנו: בבוא) כל ישראל לראות את פני יי' אלהיך" וגו' , ואמר שם בענין ההקהל "למען ישמעו ולמען ילמדו" (דב' לא , יא - יב) - מגיד שכל הבאים לראות ראויים לשמוע וללמֹד , והלמידה השלמה לא תהיה כי אם למי שהוא מדבר , כדי שישאל מה שהוא מסופק בו (ראה חגיגה ב , ב - ג , א). (יח) לא תזבח על חמץ דם זבחי - רוצה לומר: דם הפסח , כי הוא לבדו היה מיוחד בזה הענין , כי בעת אכילתו היה מחוייב שיהיה החמץ מבוער מבתינו , כמו שקדם (שמ' יב , טו , יט). ובזה המקום הזהיר שיהיה החמץ מבוער מבתינו קודם זמן שחיטתו , שהוא בחצי היום. וזאת אזהרה לבני חבורה , שלא יהיה חמץ ברשותם בעת שישָחט הפסח , לפי שהם זובחים אותו , אעפ"י שאיש אחר יזבחהו בעבורם. והיא גם כן אזהרה שלא ישחטהו אדם ויש ברשותו חמץ , כי הוא זובח אותו , אעפ"י שהוא זובח אותו לזולתו. ואחד זביחה ואחד שאר עבודות בו , ולזה יהיה עובר ב'לא תעשה' מי שזרק דמו או הקטיר אימוריו ויש ברשותו חמץ (ראה פסחים סג , א - ב). ואולם זכרה התורה הזביחה , כי היא העבודה היותר קלה , עד שכבר תהיה כשרה בזרים , כמו שיתבאר בענין הקרבנות (בה"מ וי' א , ה). ולא ילין חלב חגי עד בקר - אחשוב שיהיה הרמז במה שאמר חגי אל השלמים הבאים עם הפסח; וכבר אמר זה בבאור בפרשת 'כי תשא' , שנאמר "ולא ילין לבקר זבח חג הפסח" (שמ' לד , כה) - רוצה לומר: אמורי זבח חגיגת הפסח. וביאר בו שהוא יפסל בלינה (ראה פסחים עא , א); וכל שכן בשאר הקרבנות; וזה , כי השלמים מותרים באכילה עד היום השלישי - כמו שיתבאר בענין הקרבנות (וי' ז , טז - יח) - והיה לחושב שיחשוב , שיהיו מותרים גם כן למזבח עד היום השלישי , ולזה הוצרך לבאר שהוא נפסל בלינה. ואולם באמורי הפסח בעצמו לא היה צריך לבאר זה , כי בשר הפסח אינו מותר באכילה כי אם עד הבֹּקר לפי משפטי התורה (ראה שמ' יב , י). ומזה המקום נלמד , שכל הקרב למזבח הוא נפסל בלינה , ויעברו על הלנתו ב'לא תעשה' (ראה מש"ת קרבן פסח א , ז) כי כבר ביארה זה התורה בקל שבהם . (יט) ראשית בכורי אדמתך תחוייב להביא בית יי' אלהיך על האופן שיתבאר בפרשת 'והיה כי תבא' (בנוסחנו: תבוא; דב' כו , א - יא). ושם יתבאר (ראה פירושו לדב' כו , א - ב) , שלא יחוייב להביא בכורים אלא מארץ ישראל (ראה משנה כלים א , ו) ומשבעת המינין המיוחסים בתורה לארץ ישראל (ראה משנה ביכורים א , ג) , שנאמר "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" (דב' ח , ח) , וזה הדבש הוא דבש תמרים (ראה ספ"ד רצז); כי אלו הם בכורי אדמת ישראל מבין שאר הפירות , אחר שכבר יחס השם יתעלה הארץ ההיא לאלו הפירות . ויתחייב להביא מהנבחר מהם (ראה משנה ביכורים א , ג) , שנאמר: ראשית , ושֵם 'ראשית' יֵאמר על הקודם במעלה: אמר "קדש ישראל ליי' ראשית תבואתו" (בנוסחנו: תבואתֹה; יר' ב , ג). והנה יתבאר , שאם לא היו הפירות והקרקע שגדלו בו שלו - אינו מביא , שנאמר: בכורי אדמתך (ראה משנה ביכורים א , א - ב). והנה הבעלים חייבים באחריותם עד שיהיו הפירות בבית המקדש , שנאמר: תביא בית יי' אלהיך (ראה שם , ט). ואולם זמן הבאת הבכורים הוא בחג השבועות , כמו שהתבאר במה שקדם (לעיל , טז) , לא קודם זה; ואמנם שאר דיני הבכורים יתבארו בגזרת השם בפרשת 'והיה כי תבא' (דב' כו , א - יא). לא תבשל גדי בחלב אמו - הוא הדין לשאר בהמה וחיה הטהורות שיש להם חלב אם; ואולם העוף אין לו חלב , ולזה לא היה בבשולו בחָלב אִסור (ראה משנה חולין ח , ד). וראוי שתדע , כי אכילת בשר בחלב אסורה מן התורה; וזה , כי התורה מנעה בבשולו , שהוא לתכלית האכילה , וכל שכן שמנעה אכילתו; ולזה תכלול האזהרה מהבשול שתי אזהרות: האזהרה מהבשול והאזהרה מהאכילה; כמו שכללה האזהרה מלגלות ערות בת הבת (ראה וי' יח , י) שתי אזהרות , והם: ערות בת הבת וערות הבת (ראה מש"ת מאכלות אסורות ט , ב). והנה יתבאר לך שהתורה מנעה אכילת בשר בחלב , כי כבר זכרה זאת האזהרה בפרשת 'ראה אנכי' (דב' יד , כ) אחר הזהרתה מאכילת הנבלה ושאר המאכלות האסורות , להורות כי לא די שהזהירה מאכילת בשר בחלב , אבל הזהירה גם כן מהבשול. וראוי שתדע , שהמבשל בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה , או הפך זה , אינו לוקה (ראה משנה חולין ח , ד) , שנאמר: בחלב אמו - שהיא טהורה והוא טהור . וכל מה שאינו חייב על בשולו , אינו לוקה על אכילתו מפני בשר בחלב , כי אנחנו למדנו האכילה מהבשול. ואולם בשר עוף בחלב אסור לאכלו מדברי חכמים (שם , א). והנה אינו חייב על הבשול אם לא בִּשל לפי הנהוג , רוצה לומר: בחום האש; ואולם אם בשל בחמי טבריה ובמה שידמה להם - אינו לוקה , כי אין דרך בשול בכך (ראה מש"ת מאכלות אסורות ט , ו). וכן אם בשל בחלב זכר - פטור , שנאמר: בחלב אמו. וכן אם בשלו בחלב מתה - כי אינו מורגל לחלוב חלב המתה , ואינה גם כן אֵם אחר שמתה (ראה חולין קיג , ב) . וכן אם בשלו במי חלב - כי אין מי חלב חלב , והתורה אמרה: בחלב אמו (ראה חולין קיד , א). והנה זאת האזהרה נזכרה בתורה בשלשה מקומות: בזה המקום ובפרשת 'כי תשא' (שמ' לד , כו) ובפרשת 'ראה אנכי' (דב' יד , כא); וידמה שהיא נזכרה באלו המקומות , להודיע הכונה בזאת המצוה מצד הענינים הנלוים לה. ולפי שבזה המקום היתה התורה זוכרת המצות אשר יכַוְנו לעבודת השם יתעלה ולהשגתו כפי כחנו - כמו החגיגה והראיה וקרבן הפסח והבכורים (ראה לעיל , יז - יט) - ידמה שתהיה הכונה בזאת המצוה אחד משני דברים: אם ההתקרב לעבודתו יתעלה , אם ההתרחק מלכת בחקות שאר הגוים , הרחוקים מעבודתו; כי אולי היה מנהג האומות הקדומות לבשל בשר בחלב בבית עבודה זרה בבאם לחוג חגיהם (ראה מו"נ ג , מח) , ומנעה אותנו התורה מזה; ואם לא מצאנו זה כתוב ממנהגיהם , כי רושם נימוסי האומות ההם כבר אבד לאורך הזמן ולמחלֹקת התורה עליהם. ולזאת הסבה אחשוב שבאה זאת האזהרה בפרשת 'כי תשא' , כי שם יֵראה שכוון במצות הנזכרות בו להרחיק מעבודה זרה מפני מעשה העגל. ואפשר שהעיר בזה המקום להתקרב לעבודתו יתעלה; וזה , כי כמו שצוה השם יתעלה שלא נעשה מלאכה ביום השבת למען נתבונן בענין זאת המצוה , ויתבאר לנו שהיא להעיר "כי ששת ימים עשה יי' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" (שמ' לא , יז) , כן צוה שלא נבשל גדי בחלב אמו , להעיר על שלא נקח מחכמת השם יתעלה הנראית בנמצאות השופעות ממנו - שהוא כלי אל שנשיג אמתת מציאותו - הקדָמות כוזבות , יביאונו לכפור בהתחלה הראשונה; כמו שעשו קצת הקודמים , שבטלו התנועה וההויה מפני קצת הקדָמות כוזבות , והביאם זה להאמין שתהיינה כל הנמצאות על מה שהם עליו מזולת סבה פועלת. ולזה צוה השם יתעלה שנביא ראשית בכורי האדמה בית יי' , לישב בנפשותינו שהכל מאתו; וצוה שלא נבשל גדי בחלב אמו , לישב בנפשותינו שנשמור שלא נשתמש בהשחתת נפשנו בשפע השופע לנו מאת השם יתעלה , אשר יגדְּלנו ויַקנה לנפשנו מציאותה , כמו שיְגדל החלב הגדי היונק אותו - כי זה יִדמה למי שיבשל הגדי וישחיתהו בחלב אמו , אשר היה מכוון לזונו ולגדלו. או צוה זה להעיר , שנזהר שלא תביאנו רוב הטובה שנתן לנו השם יתעלה לבעוט בו , כאמרו "וישמן ישורון ויבעט" (דב' לב , טו); "וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל" (הו' ב , י). ולזה צוה גם כן שנביא ראשית בכורי האדמה לבית יי' , לישב בנפשותינו שכל הטובות הבאות לנו הם מאתו יתעלה , כי זה ירחיקנו מהבעיטה בו מפני רבוי הטובות. ואולם בפרשת 'ראה אנכי' העירנו , מצד הענינים הנלוים לזאת האזהרה שם , כי בזאת האזהרה תועלת לבריאות הגוף , ולזה המשיך שם האזהרה בה אל האזהרה מאכילת הבעלי חיים אשר הם בלתי נאותים לבריאות גופנו , כמו שנבאר שם בגזרת השם (דב' יד , ג). ולא יקשה למצוא הסבה בזה למי שעיין בטבעיות ובחכמת הרפואה עיון מעט. ובכלל , הנה עֵרוב המזונות המתחלפים במהירות העכול וקשיו לא יאות , כי המתעכל ראשונה יפסיד האחר; ואין הנָה מקום ביאור אלו הדברים. ולא יקשה בעיניך איך תהיה מצוה אחת לתועלות רבות , כי אתה תראה מצות שבת , שזכרה בה התורה שתי תועלות (ראה שמ' כ , יא; דב' ה , טו); ובכלל , הנה התורה תִדמה לטבע , וכמו שיעשה הטבע הפעולה האחת לתועלות רבות , כן הענין במה שתצוהו התורה. (התועלות לשמ' כג , י - יט , בקובץ תועלות לרלב"ג). (חלק תשיעי: "הנה אנכי שולח מלאך" וגו' עד "ואל משה אמר"; כג , כ - שמ' כד , א). (כ) אמר: הנה אנכי שולח נביאי לפניך להנהיג אותך , לשמרך בדרך אשר אתה הולך , על יד העתידות אשר יגיד לך בשמי ועל יד הנפלאות שאעשה לך על ידו. והנה יהיה באלו הנביאים מי שיביאך אל המקום אשר הכינותי להיות ביתי שם , כי הוא ינחילך את הארץ. (כא) השמר מפני הנביא , ושמע בקולו במה שיגיד לך בשמי , כמו שאמר בפרשת 'שופטים ושוטרים': "נביא מקרבך מאחיך כמוני" וגו' , "אליו תשמעון" (דב' יח , טו). אל תמר בו לבלתי שמוע אל דבריו אשר ידבר בשמי , כי לא יוכל לשאת לפשעכם , כי שמי הוא בקרבו ומאתי יצאו הדברים , והממרה בו הוא ממרה בי. והממרה בדברי הנביא חייב מיתה בידי שמים , שנאמר בפרשת 'שופטים ושוטרים': "אנכי אדרוש מעמו" (דב' יח , יט; ראה משנה סנה' יא , ה). (כב-כג) הנה אם שמוע תשמע בקולו , באופן שתעשה כל אשר אדבר על ידו , הנה אשנא שונאיך ואלחם מלחמותיך; כי ילך נביאי לפניך , והביאך אל הארץ אשר נשבעתי לאבותיך , ואכחיד כל אחת מהאומות אשר בה. (כד) השמר לך שלא תשתחוה לאלהיהם - והוא הדין לזביחה וקטור ונסוך , ואעפ"י שאין דרך עבודתם בכך , כמו שהתבאר במה שקדם (שמ' כב , יט). ולא תעבדם - דרך עבודתם; ואפילו היה דרך בזיון , כמו הפוער עצמו לפעור והזורק אבן למרקוליס (ראה משנה סנה' ז , ו). ולא תעשה כמעשיהם - רוצה לומר , שלא תעבדני באופן שהם עובדים אלהיהם , כמו שאמר בפרשת 'ראה אנכי': "איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני" (דב' יב , ל). כי הרס תהרסם - האלילים ההם; ושבר תשבר מצבותיהם , באופן שתאבד עבודה זרה וכל הנעשה בשבילה , כמו שהתבאר בפרשת 'ראה אנכי' (דב' יב , ב - ג). וזאת המצוה לא היתה כי אם באלילים אשר נמצאים בארצנו , כי בהם אנחנו מחוייבים שנשתדל לאבדם בזה האופן , לא בשאר המקומות. וזה נלמד מזה הפסוק , כי הוא מדבר בארץ ישראל (ראה לעיל , כג); וכבר התבאר זה גם כן בפרשת 'ראה אנכי' (דב' יב , א). (כה) ויחוייב לכם שתבקשו ההכרחי לכם מאת השם יתעלה , בשתתפללו לפניו על זה , לא לעבודה זרה ; והוא ישמע תפלתכם , ויברך לחמך ומימיך באופן שיהיה לחמך נתן ומימיך נאמנים (ע"פ יש' לג , טז) , ויסיר מחלה מקרבך. (כו) לא תהיה משכלה ועקרה בארצך. את מספר ימיך אמלא , באופן שלא תמות בלא עתך (ע"פ קה' ז , יז). (כז) את אימתי אשלח לפניך על כל הגוים , והמותי את כל העם אשר תבא בהם , ויברחו ממך מרוב פחדם ויראתם. (כח) ושלחתי את הצרעה לפניך - להזיק לאומות אשר תלחם בהם. והנה אמר זה על דרך משל על העזר האלהי שיהיה נלוה לישראל בהכנעת האומות ההם. (כט) לא אגרש האומות מפניך בשנה אחת - כי זה יהיה סבה שלא יהיה מתישב מהארץ כי אם מעט , והוא המקום אשר תשב בו , והשאר יהיה מדבר ותִגדל בו חית השדה ותזיק אותך מאד לרבויה. (ל) מעט מעט אגרש האומות מפניך , עד אשר תפרה , ואז תנחל את הארץ. (לא) ושמתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר ועד (בנוסחנו: עד) הנהר - ובזה נכלל כל ארץ ישראל באורך וברוחב , והוא מה שאמר "וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ" (תה' עב , ח). כי אתן בידכם את יושבי הארץ בכללם וגרשתמו מפניך , ואז אשית גבולך השעור הנזכר. (לב) לא תכרות להם ולאלהיהם ברית - רוצה לומר , שלא תכרות ברית לעובדי עבודה זרה כדי שתעשה שלום עמהם , כי זה יהיה סבה שתכרות ברית לאלהיהם ותעבוד עבודה זרה; אבל יֵהָרגו , או יחזרו מעבודתה (ראה מש"ת ע"ז י , א). (לג) לא ישבו בארץ ישראל אלו הגוים העובדים עבודה זרה , פן יחטיאו אותך לי בשיְפַתוךָ לעבוד עבודה זרה. ומזה יתבאר , שאסור לישראל להניחם שישבו עמהם אפילו לפי שעה (ראה מש"ת ע"ז י , ו) , כי אולי בזמן המעטי ההוא יחטיאו אותם לַשם יתעלה. כי יהיה לך למוקש - מגיד שאפילו אחד מהם אין לנו רשות להניחו לשבת בארצנו , כי יהיה לנו למוקש במה שיפתנו לעבוד עבודה זרה. והנה 'גר שער' הכתוב בתורה (ראה דב' יד , כא) הוא המקבל שלא לעבוד עבודה זרה; וכבר יתבאר , שהוא ראוי גם כן שיקבל שאר המצות שנצטוו בני נח , ואז נניחנו לשבת בארצנו; לפי שהתורה שנצטוו בני נח היה בה השלמות ביחס אל מה שהיו מוכנים לקבל ממנו האומות ההם. וכמו שלא יתכן לישראל לעזב קצת תורתנו ולהחזיק בקצת , כן לא יותר זה לבני נח; ולזה היה ראוי שיקבל עליו הגר היושב בארצנו , שלא לעבוד עבודה זרה עם שאר המצות שנצטוו בני נח , ואז נניח אותו לשבת עמנו (ראה מש"ת ע"ז י , ו). (התועלות לשמ' כג , כ - לג , בקובץ תועלות לרלב"ג).