מאגר הכתר שמות פרק כד עם פירוש ר' יוסף בכור שור

פרק כד
(א) ואל משה אמר - קודם מתן תורה. עלה אל יי' - כמו שנאמר ב'וישמע יתרו': "ויקרא יי' אל משה (בנוסחנו: למשה) אל ראש ההר ויעל משה" (שמ' יט , כ). (ב) ונגש משה לבדו - כמו שנאמר (ראה שמ' יט , יב , כ) , שהזהירם הקדוש ברוך הוא שלא ליקרב להר; ואחר כך בא משה וסיפר להם. (ד) ושתים עשרה מצבה - שתקן מקום מצבתו לכל שבט ושבט , כמו שנאמר "והגבלת את העם סביב" (שמ' יט , יב) - שהיו שלשה שבטים במזרח , ושלשה במערב , ושלשה בצפון , ושלשה בדרום. ויש לפרש , כי שתים עשרה אבנים הציב במזבח , כמו שכתוב באליהו בהר הכרמל , דכתיב "ויקח שתים עשרה אבנים למספר שבטי בני יעקב" (מ"א יח , לא). ומה שלא כרת כאן בין בתרי בהמה , כמו במקום אחר (ראה בר' טו , י , יז - יח) - להראות להם שאם לא יקיימו הברית יפרע מהם בדם , לכך כרת בדם (ראה להלן , ו). וכן הוא אומר "והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית" (וי' כו , כה) , וכן מפרש בהגדה (ראה ויק"ר ו , ה). ולכך נאמר "נעשה ונשמע" (להלן , ז): "נעשה" - מה שמצוה עלינו , "ונשמע" - נקבל הברית; כמו "אם שמוע תשמעו" (שמ' יט , ה) , דמתרגמינן: "אם קבלא תקבלון" (ת"א) [מצאתי]. (ה) וישלח את נערי בני ישראל - הבכורים (ראה מכשב"י כד , ה). זה היה בחמשה בסיון , כמו שאמרו רבותינו (ראה שבת פח , א). ויעלו עולות - מספקא להו בחגיגה (ו , ב) , אי אלו עולות קאי אפרים דבסוף הפסוק , אי עולות של כבשים היו; ואף על גב דאיכא למאן דאמר דפשיטא ליה , מכל מקום לא ידענא היאך פשיטא. ונקד עולות ב'אתנחתא' , ולא דהינו אפרים דבסוף הפסוק; כדאמרינן ביומא (נב , ב): לרב מספקא ליה , לאיסי פשיטא ליה; ונקדינן 'אתנחתא' בעולות , כי היכי דמצינו הכי והכי; דשמא ה'אתנחתא' מפסקת בין עולות לשלמים , אף על גב דתרויהו פרים; ושמא אף בין פרים לכבשים. (ו) זרק על המזבח - קודם שקרא להם הדברים (ראה להלן , ז); ולאחר שקרא להם זרק את החצי האחר על המזבח , כדמתרגם אנקלוס (ראה להלן , ח). (ח) הנה דם הברית - דם הברית שנחלק לחציים , הוא דם הברית וחלקתיו; כי כן דרך כורתי ברית - שחולקים , ובין שני הבתרים הברית נכרת , כדכתיב באברהם כשנכרת לו ברית בין הבתרים (ראה בר' טו , י) , וכמו שכתוב "העגל אשר עברתם בין בתריו" (ראה יר' לד , יח). (י) כמעשה לבנת הספיר - 'שפרא' בלעז , והוא כעין תכלת , 'בליב' בלעז; ולפי שאין הספיר ניכר לכל אדם , חזר ונתן סימן שהוא ניכר לכל: עצם השמים לטוהר - שהוא נטהר מן העננים , כדכתיב "רוח עברה ותטהרם" (איוב לז , כא); השמים דומה לתכילת , 'בליב' (בלעז). ועוד , דאיכא ספיר שהוא אדום , כדכתיב "אדמו עצם מפנינים ספיר גזרתם" (איכה ד , ז) , והוא 'ייגינייצא גרנט' או 'רובי' (בלעז); וזה - כעצם השמים. (יא) ואל אצילי בני ישראל - לא סמכם בידו כל כך , שלא יהו צריכין לאכול , כדכתיב: ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו - אלמא , שנהנו מזיו שכינה; אבל כל כך לא נהנו שיוכלו להתענות כמו שהתענה משה ארבעים יום וארבעים לילה. וכן כתב בפירושו אבן עזרא משם יהודה קשטלין , וכן אמר משם רבי ישעיה מטרנא החכם רבי משה [הגה"ה]. ואל אצילי - הבכורים , לא שלח ידו - כשנגלה להם הקדוש ברוך הוא היו יראים מאד פן יוזקו , כמו שאמר מנוח: "מות נמות כי אלהים ראינו" (שו' יג , כב); וכשראו שלא שלח עליהם ידו ולא הוזקו , והקבילו פני השכינה בלא היזק , ויאכלו וישתו , כי היו שמחים הרבה. (יב) ויאמר יי' אל משה - זה היה אחר עשרת הדברות (ראה יומא ד , א). (יג) ויעל משה - ויהושע נשאר אל רגלי ההר , להמתין לו. (יד) ואל הזקינים אמר משה: שבו , המתינו לנו - לי וליהושע; כי יהושע נתקרב אל ההר יותר מהזקנים ומאהרון וחור , ולכך לא ידע במעשה העגל. מי בעל דברים - זהו שהוא רוצה להוציא מחבירו , כי המוחזק לעולם שותק. אליהם - לפי הפשט: לדון; ורבותינו אמרו (ראה ב"ק מו , ב): יגש ראיה אליהם; ומכאן אמרו כלל גדול בדין , שהמוציא מחבירו עליו הראייה. וכשאין תפוס זה אלא כמו זה , ומספקא מילתא , יעשו הדיינין 'שודא' (ראה כתובות פה , ב) , כמו: שניהם תלמידי חכמים , שניהם שכינים , שניהם קרובים - 'חלוקה'; והוא דליכא למיקם עלה דמילתא (ראה ב"ב לה , א) , שאין מה שיעשו הדיינין יכול לבא לידי סתירה; אבל אי איכא למיקם עלה דמילתא היום או למחר , 'כל דאלים גבר' , משום דלא ליתי לזילותא דבי דינא. מלכי עזרת השבטים , עשה באויבינו שפטים , ויהיו נזבחים ונשחטים , ולעמך הנמשכים ונמרטים , השפע דם ענב וחלב חטים , ובגדי צבעונים ותיקון קישוטים , וכסף וזהב ורוב פשיטים , בסיימי 'אלה המשפטים'.