פרק כד
[א]
וְאֶל־מֹשֶׁ֨ה
אָמַ֜ר
עֲלֵ֣ה
אֶל־יְהוָ֗ה
אַתָּה֙
וְאַֽהֲרֹן֙
נָדָ֣ב
וַאֲבִיה֔וּא
וְשִׁבְעִ֖ים
מִזִּקְנֵ֣י
יִשְׂרָאֵ֑ל
וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶ֖ם
מֵרָחֹֽק:
[ב]
וְנִגַּ֨שׁ
מֹשֶׁ֤ה
לְבַדּוֹ֙
אֶל־יְהוָ֔ה
וְהֵ֖ם
לֹ֣א
יִגָּ֑שׁוּ
וְהָעָ֕ם
לֹ֥א
יַעֲל֖וּ
עִמּֽוֹ:
[ג]
וַיָּבֹ֣א
מֹשֶׁ֗ה
וַיְסַפֵּ֤ר
לָעָם֙
אֵ֚ת
כָּל־דִּבְרֵ֣י
יְהוָ֔ה
וְאֵ֖ת
כָּל־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים
וַיַּ֨עַן
כָּל־הָעָ֜ם
ק֤וֹל
אֶחָד֙
וַיֹּ֣אמְר֔וּ
כָּל־הַדְּבָרִ֛ים
אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר
יְהוָ֖ה
נַעֲשֶֽׂה:
[ד]
וַיִּכְתֹּ֣ב
מֹשֶׁ֗ה
אֵ֚ת
כָּל־דִּבְרֵ֣י
יְהוָ֔ה
וַיַּשְׁכֵּ֣ם
בַּבֹּ֔קֶר
וַיִּ֥בֶן
מִזְבֵּ֖חַ
תַּ֣חַת
הָהָ֑ר
וּשְׁתֵּ֤ים
עֶשְׂרֵה֙
מַצֵּבָ֔ה
לִשְׁנֵ֥ים
עָשָׂ֖ר
שִׁבְטֵ֥י
יִשְׂרָאֵֽל:
[ה]
וַיִּשְׁלַ֗ח
אֶֽת־נַעֲרֵי֙
בְּנֵ֣י
יִשְׂרָאֵ֔ל
וַֽיַּעֲל֖וּ
עֹלֹ֑ת
וַֽיִּזְבְּח֞וּ
זְבָחִ֧ים
שְׁלָמִ֛ים
לַיהוָ֖ה
פָּרִֽים:
[ו]
וַיִּקַּ֤ח
מֹשֶׁה֙
חֲצִ֣י
הַדָּ֔ם
וַיָּ֖שֶׂם
בָּאַגָּנֹ֑ת
וַחֲצִ֣י
הַדָּ֔ם
זָרַ֖ק
עַל־הַמִּזְבֵּֽחַ:
[ז]
וַיִּקַּח֙
סֵ֣פֶר
הַבְּרִ֔ית
וַיִּקְרָ֖א
בְּאָזְנֵ֣י
הָעָ֑ם
וַיֹּ֣אמְר֔וּ
כֹּ֛ל
אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר
יְהוָ֖ה
נַעֲשֶׂ֥ה
וְנִשְׁמָֽע:
[ח]
וַיִּקַּ֤ח
מֹשֶׁה֙
אֶת־הַדָּ֔ם
וַיִּזְרֹ֖ק
עַל־הָעָ֑ם
וַיֹּ֗אמֶר
הִנֵּ֤ה
דַֽם־הַבְּרִית֙
אֲשֶׁ֨ר
כָּרַ֤ת
יְהוָה֙
עִמָּכֶ֔ם
עַ֥ל
כָּל־הַדְּבָרִ֖ים
הָאֵֽלֶּה:
[ט]
וַיַּ֥עַל
מֹשֶׁ֖ה
וְאַהֲרֹ֑ן
נָדָב֙
וַאֲבִיה֔וּא
וְשִׁבְעִ֖ים
מִזִּקְנֵ֥י
יִשְׂרָאֵֽל:
[י]
וַיִּרְא֕וּ
אֵ֖ת
אֱלֹהֵ֣י
יִשְׂרָאֵ֑ל
וְתַ֣חַת
רַגְלָ֗יו
כְּמַֽעֲשֵׂה֙
לִבְנַ֣ת
הַסַּפִּ֔יר
וּכְעֶ֥צֶם
הַשָּׁמַ֖יִם
לָטֹֽהַר:
[יא]
וְאֶל־אֲצִילֵי֙
בְּנֵ֣י
יִשְׂרָאֵ֔ל
לֹ֥א
שָׁלַ֖ח
יָד֑וֹ
וַֽיֶּחֱזוּ֙
אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים
וַיֹּאכְל֖וּ
וַיִּשְׁתּֽוּ:
ס
[יב]
וַיֹּ֨אמֶר
יְהוָ֜ה
אֶל־מֹשֶׁ֗ה
עֲלֵ֥ה
אֵלַ֛י
הָהָ֖רָה
וֶהְיֵה־שָׁ֑ם
וְאֶתְּנָ֨ה
לְךָ֜
אֶת־לֻחֹ֣ת
הָאֶ֗בֶן
וְהַתּוֹרָה֙
וְהַמִּצְוָ֔ה
אֲשֶׁ֥ר
כָּתַ֖בְתִּי
לְהוֹרֹתָֽם:
[יג]
וַיָּ֣קָם
מֹשֶׁ֔ה
וִיהוֹשֻׁ֖עַ
מְשָׁרְת֑וֹ
וַיַּ֥עַל
מֹשֶׁ֖ה
אֶל־הַ֥ר
הָאֱלֹהִֽים:
[יד]
וְאֶל־הַזְּקֵנִ֤ים
אָמַר֙
שְׁבוּ־לָ֣נוּ
בָזֶ֔ה
עַ֥ד
אֲשֶׁר־נָשׁ֖וּב
אֲלֵיכֶ֑ם
וְהִנֵּ֨ה
אַהֲרֹ֤ן
וְחוּר֙
עִמָּכֶ֔ם
מִי־בַ֥עַל
דְּבָרִ֖ים
יִגַּ֥שׁ
אֲלֵהֶֽם:
[מפטיר]
[טו]
וַיַּ֥עַל
מֹשֶׁ֖ה
אֶל־הָהָ֑ר
וַיְכַ֥ס
הֶעָנָ֖ן
אֶת־הָהָֽר:
[טז]
וַיִּשְׁכֹּ֤ן
כְּבוֹד־יְהוָה֙
עַל־הַ֣ר
סִינַ֔י
וַיְכַסֵּ֥הוּ
הֶעָנָ֖ן
שֵׁ֣שֶׁת
יָמִ֑ים
וַיִּקְרָ֧א
אֶל־מֹשֶׁ֛ה
בַּיּ֥וֹם
הַשְּׁבִיעִ֖י
מִתּ֥וֹךְ
הֶעָנָֽן:
[יז]
וּמַרְאֵה֙
כְּב֣וֹד
יְהוָ֔ה
כְּאֵ֥שׁ
אֹכֶ֖לֶת
בְּרֹ֣אשׁ
הָהָ֑ר
לְעֵינֵ֖י
בְּנֵ֥י
יִשְׂרָאֵֽל:
[יח]
וַיָּבֹ֥א
מֹשֶׁ֛ה
בְּת֥וֹךְ
הֶעָנָ֖ן
וַיַּ֣עַל
אֶל־הָהָ֑ר
וַיְהִ֤י
מֹשֶׁה֙
בָּהָ֔ר
אַרְבָּעִ֣ים
י֔וֹם
וְאַרְבָּעִ֖ים
לָֽיְלָה:
פ
פרק כד
(א)
(שש
תועלות
לפרשת
'משפטים'
,
חלק
עשירי:
שמ'
כד
,
א
-
יח)
התועלת
החמשים
ושמנה
הוא
בדעות
,
והוא:
להודיע
שמה
שישיג
האיש
השלם
מהשם
יתעלה
הוא
זולת
מה
שישיג
מי
שהוא
שפל
ממנו
,
ולזה
אמר
,
שזקני
ישראל
ישתחוו
מרחוק
"ונגש
משה
לבדו
אל
יי'"
(שמ'
כד
,
ב)
,
ואעפ"י
שכל
אחד
מהם
ישיג
השם
יתעלה
באופן
-
מה.
וזה
עיון
עמוק
מאד
,
כבר
בארנו
אמתתו
בראשון
מ'ספר
מלחמות
יי''
(פרקים
יב
-
יד).
התועלת
החמשים
ותשעה
הוא
במצות
,
והוא:
להודיע
כי
ההכנס
בברית
השם
יתעלה
יהיה
בהרצאת
קרבן
וטבילה.
והנה
הטבילה
היא
קודמת;
וזה
,
שכבר
טבלו
ישראל
קודם
קבולם
התורה
,
ואחר
זה
זרק
חצי
דם
הקרבן
על
המזבח
וחציו
על
העם.
והיה
זה
כן
,
כי
לא
יתכן
שיהיה
האדם
קונה
זה
הקנין
הנפלא
בזולת
רושם;
כי
לא
יאות
שיהיה
בלתי
בעל
דת
,
ואחר
כן
-
בזולת
פעולה
גדולה
-
ישוב
בעל
דת
,
ויענש
באלו
העונשים
הגדולים
אם
יעבור
על
מצותיה.
והוא
מבואר
שהמילה
היתה
קודמת
,
כאמרו
"כי
מולים
היו
כל
העם
היוצאים"
(יהו'
ה
,
ה);
אלא
שלא
יראה
מדברי
התורה
,
שתהיה
שרשית
בענין
ההכנס
בברית
התורה
כמו
הטבילה
והרצאת
הקרבן.
כבר
נתבאר
זה
השרש
(ראה
יבמות
מו
,
א
-
ב;
כריתות
ט
,
א).
התועלת
הששים
הוא
במצות
,
והוא
להודיע
שראוי
למי
שיכנס
בברית
השם
יתעלה
שיודיעו
לו
מצות
התורה
ודיניה
,
כדי
שיוָדע
אם
יסכים
לקבל
כמו
זה
הנימוס
התוריי
,
כי
אין
ראוי
שיקובל
זה
הנימוס
השלם
על
צד
האונס
וההכרח.
ולזאת
הסבה
לא
סמך
משה
על
מה
שהודיע
לישראל
בערב
מענין
אלו
המצות
והמשפטים
,
אבל
רצה
בבקר
להשיב
להם
זכרונם
בעת
הכנסם
בבריתו
,
לראות
אם
יסכימו
ברצונם
לקבל
אלו
המצות.
כבר
נתבאר
זה
השרש
(ראה
יבמות
מז
,
א
-
ב).
התועלת
הששים
ואחד
הוא
בדעות
,
והוא:
להודיע
כי
אלהי
השמים
הוא
אלהי
הארץ
,
ושכל
מניעי
הגרמים
השמימיים
הם
עלולים
ממנו
על
משל
אחד.
וזה
עיון
נפלא
מאד
,
כבר
רמז
עליו
באמרו
"ותחת
רגליו
כמעשה
לבנת
הספיר"
(שמ'
כד
,
י)
,
כמו
שבארנו
(שם).
התועלת
הששים
ושנים
הוא
במצות
,
והוא
להודיע
,
כי
כבר
יהיה
מהדיינין
מה
שיצטרך
לשבעים
איש
,
ועוד
נוסף
עליהם
ראש
בית
דין.
ולזה
הגביל
משה
שישבו
שבעים
איש
הזקנים
לדון
דין
אמת
,
ועמהם
במקום
משה
-
אהרן
וחור
,
להביא
להם
הדבר
הקשה.
והנה
מספר
אלו
הדיינין
לא
יצטרך
בדיני
ממונות
,
כי
אפילו
אחד
דן
,
שנאמר
"בצדק
תשפוט
עמיתך"
(וי'
יט
,
טו);
ואמנם
יצטרך
בדיני
נפשות
הגדולים
,
כמו
שיתבאר
במה
שיבא
(ראה
פירושו
לדב'
יג
,
טז;
יז
,
ה).
כבר
נתבאר
זה
השרש
(ראה
משנה
סנה'
א).
התועלת
הששים
ושלשה
הוא:
להודיע
שכבר
היה
שם
בהר
רושם
,
הכירו
ממנו
ישראל
הגעת
הנבואה
למשה
באותם
הארבעים
יום
שעמד
בהר
לקבל
התורה
בשלמות
,
כי
זה
ממה
שיוסיף
להם
ההתאמתות
בענין
התורה.
וזה
הרושם
הוא
האש
שהיה
בראש
ההר
וכל
ישראל
רואים.