מאגר הכתר שמות פרק כד עם פירוש תועלות לרלב"ג

פרק כד
[א] וְאֶל־מֹשֶׁ֨ה אָמַ֜ר עֲלֵ֣ה אֶל־יְהוָ֗ה אַתָּה֙ וְאַֽהֲרֹן֙ נָדָ֣ב וַאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶ֖ם מֵרָחֹֽק:
[ב] וְנִגַּ֨שׁ מֹשֶׁ֤ה לְבַדּוֹ֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְהֵ֖ם לֹ֣א יִגָּ֑שׁוּ וְהָעָ֕ם לֹ֥א יַעֲל֖וּ עִמּֽוֹ:
[ג] וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְסַפֵּ֤ר לָעָם֙ אֵ֚ת כָּל־דִּבְרֵ֣י יְהוָ֔ה וְאֵ֖ת כָּל־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים וַיַּ֨עַן כָּל־הָעָ֜ם ק֤וֹל אֶחָד֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כָּל־הַדְּבָרִ֛ים אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה נַעֲשֶֽׂה:
[ד] וַיִּכְתֹּ֣ב מֹשֶׁ֗ה אֵ֚ת כָּל־דִּבְרֵ֣י יְהוָ֔ה וַיַּשְׁכֵּ֣ם בַּבֹּ֔קֶר וַיִּ֥בֶן מִזְבֵּ֖חַ תַּ֣חַת הָהָ֑ר וּשְׁתֵּ֤ים עֶשְׂרֵה֙ מַצֵּבָ֔ה לִשְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
[ה] וַיִּשְׁלַ֗ח אֶֽת־נַעֲרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַֽיַּעֲל֖וּ עֹלֹ֑ת וַֽיִּזְבְּח֞וּ זְבָחִ֧ים שְׁלָמִ֛ים לַיהוָ֖ה פָּרִֽים:
[ו] וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ חֲצִ֣י הַדָּ֔ם וַיָּ֖שֶׂם בָּאַגָּנֹ֑ת וַחֲצִ֣י הַדָּ֔ם זָרַ֖ק עַל־הַמִּזְבֵּֽחַ:
[ז] וַיִּקַּח֙ סֵ֣פֶר הַבְּרִ֔ית וַיִּקְרָ֖א בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה נַעֲשֶׂ֥ה וְנִשְׁמָֽע:
[ח] וַיִּקַּ֤ח מֹשֶׁה֙ אֶת־הַדָּ֔ם וַיִּזְרֹ֖ק עַל־הָעָ֑ם וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה דַֽם־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֨ר כָּרַ֤ת יְהוָה֙ עִמָּכֶ֔ם עַ֥ל כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה:
[ט] וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן נָדָב֙ וַאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
[י] וַיִּרְא֕וּ אֵ֖ת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְתַ֣חַת רַגְלָ֗יו כְּמַֽעֲשֵׂה֙ לִבְנַ֣ת הַסַּפִּ֔יר וּכְעֶ֥צֶם הַשָּׁמַ֖יִם לָטֹֽהַר:
[יא] וְאֶל־אֲצִילֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א שָׁלַ֖ח יָד֑וֹ וַֽיֶּחֱזוּ֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וַיֹּאכְל֖וּ וַיִּשְׁתּֽוּ: ס
[יב] וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲלֵ֥ה אֵלַ֛י הָהָ֖רָה וֶהְיֵה־שָׁ֑ם וְאֶתְּנָ֨ה לְךָ֜ אֶת־לֻחֹ֣ת הָאֶ֗בֶן וְהַתּוֹרָה֙ וְהַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר כָּתַ֖בְתִּי לְהוֹרֹתָֽם:
[יג] וַיָּ֣קָם מֹשֶׁ֔ה וִיהוֹשֻׁ֖עַ מְשָׁרְת֑וֹ וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה אֶל־הַ֥ר הָאֱלֹהִֽים:
[יד] וְאֶל־הַזְּקֵנִ֤ים אָמַר֙ שְׁבוּ־לָ֣נוּ בָזֶ֔ה עַ֥ד אֲשֶׁר־נָשׁ֖וּב אֲלֵיכֶ֑ם וְהִנֵּ֨ה אַהֲרֹ֤ן וְחוּר֙ עִמָּכֶ֔ם מִי־בַ֥עַל דְּבָרִ֖ים יִגַּ֥שׁ אֲלֵהֶֽם:
[מפטיר] [טו] וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה אֶל־הָהָ֑ר וַיְכַ֥ס הֶעָנָ֖ן אֶת־הָהָֽר:
[טז] וַיִּשְׁכֹּ֤ן כְּבוֹד־יְהוָה֙ עַל־הַ֣ר סִינַ֔י וַיְכַסֵּ֥הוּ הֶעָנָ֖ן שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַיִּקְרָ֧א אֶל־מֹשֶׁ֛ה בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י מִתּ֥וֹךְ הֶעָנָֽן:
[יז] וּמַרְאֵה֙ כְּב֣וֹד יְהוָ֔ה כְּאֵ֥שׁ אֹכֶ֖לֶת בְּרֹ֣אשׁ הָהָ֑ר לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
[יח] וַיָּבֹ֥א מֹשֶׁ֛ה בְּת֥וֹךְ הֶעָנָ֖ן וַיַּ֣עַל אֶל־הָהָ֑ר וַיְהִ֤י מֹשֶׁה֙ בָּהָ֔ר אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָֽיְלָה: פ

פרק כד
(א) (שש תועלות לפרשת 'משפטים' , חלק עשירי: שמ' כד , א - יח) התועלת החמשים ושמנה הוא בדעות , והוא: להודיע שמה שישיג האיש השלם מהשם יתעלה הוא זולת מה שישיג מי שהוא שפל ממנו , ולזה אמר , שזקני ישראל ישתחוו מרחוק "ונגש משה לבדו אל יי'" (שמ' כד , ב) , ואעפ"י שכל אחד מהם ישיג השם יתעלה באופן - מה. וזה עיון עמוק מאד , כבר בארנו אמתתו בראשון מ'ספר מלחמות יי'' (פרקים יב - יד). התועלת החמשים ותשעה הוא במצות , והוא: להודיע כי ההכנס בברית השם יתעלה יהיה בהרצאת קרבן וטבילה. והנה הטבילה היא קודמת; וזה , שכבר טבלו ישראל קודם קבולם התורה , ואחר זה זרק חצי דם הקרבן על המזבח וחציו על העם. והיה זה כן , כי לא יתכן שיהיה האדם קונה זה הקנין הנפלא בזולת רושם; כי לא יאות שיהיה בלתי בעל דת , ואחר כן - בזולת פעולה גדולה - ישוב בעל דת , ויענש באלו העונשים הגדולים אם יעבור על מצותיה. והוא מבואר שהמילה היתה קודמת , כאמרו "כי מולים היו כל העם היוצאים" (יהו' ה , ה); אלא שלא יראה מדברי התורה , שתהיה שרשית בענין ההכנס בברית התורה כמו הטבילה והרצאת הקרבן. כבר נתבאר זה השרש (ראה יבמות מו , א - ב; כריתות ט , א). התועלת הששים הוא במצות , והוא להודיע שראוי למי שיכנס בברית השם יתעלה שיודיעו לו מצות התורה ודיניה , כדי שיוָדע אם יסכים לקבל כמו זה הנימוס התוריי , כי אין ראוי שיקובל זה הנימוס השלם על צד האונס וההכרח. ולזאת הסבה לא סמך משה על מה שהודיע לישראל בערב מענין אלו המצות והמשפטים , אבל רצה בבקר להשיב להם זכרונם בעת הכנסם בבריתו , לראות אם יסכימו ברצונם לקבל אלו המצות. כבר נתבאר זה השרש (ראה יבמות מז , א - ב). התועלת הששים ואחד הוא בדעות , והוא: להודיע כי אלהי השמים הוא אלהי הארץ , ושכל מניעי הגרמים השמימיים הם עלולים ממנו על משל אחד. וזה עיון נפלא מאד , כבר רמז עליו באמרו "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר" (שמ' כד , י) , כמו שבארנו (שם). התועלת הששים ושנים הוא במצות , והוא להודיע , כי כבר יהיה מהדיינין מה שיצטרך לשבעים איש , ועוד נוסף עליהם ראש בית דין. ולזה הגביל משה שישבו שבעים איש הזקנים לדון דין אמת , ועמהם במקום משה - אהרן וחור , להביא להם הדבר הקשה. והנה מספר אלו הדיינין לא יצטרך בדיני ממונות , כי אפילו אחד דן , שנאמר "בצדק תשפוט עמיתך" (וי' יט , טו); ואמנם יצטרך בדיני נפשות הגדולים , כמו שיתבאר במה שיבא (ראה פירושו לדב' יג , טז; יז , ה). כבר נתבאר זה השרש (ראה משנה סנה' א). התועלת הששים ושלשה הוא: להודיע שכבר היה שם בהר רושם , הכירו ממנו ישראל הגעת הנבואה למשה באותם הארבעים יום שעמד בהר לקבל התורה בשלמות , כי זה ממה שיוסיף להם ההתאמתות בענין התורה. וזה הרושם הוא האש שהיה בראש ההר וכל ישראל רואים.