מאגר הכתר שמות פרק כו עם פירוש רמב"ן

פרק כו
[שלישי] [א] וְאֶת־הַמִּשְׁכָּ֥ן תַּעֲשֶׂ֖ה עֶ֣שֶׂר יְרִיעֹ֑ת שֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֗ר וּתְכֵ֤לֶת וְאַרְגָּמָן֙ וְתֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י כְּרֻבִ֛ים מַעֲשֵׂ֥ה חֹשֵׁ֖ב תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם:
[ב] אֹ֣רֶךְ׀ הַיְרִיעָ֣ה הָאַחַ֗ת שְׁמֹנֶ֤ה וְעֶשְׂרִים֙ בָּֽאַמָּ֔ה וְרֹ֙חַב֙ אַרְבַּ֣ע בָּאַמָּ֔ה הַיְרִיעָ֖ה הָאֶחָ֑ת מִדָּ֥ה אַחַ֖ת לְכָל־הַיְרִיעֹֽת:
[ג] חֲמֵ֣שׁ הַיְרִיעֹ֗ת תִּֽהְיֶ֙יןָ֙ חֹֽבְרֹ֔ת אִשָּׁ֖ה אֶל־אֲחֹתָ֑הּ וְחָמֵ֤שׁ יְרִיעֹת֙ חֹֽבְרֹ֔ת אִשָּׁ֖ה אֶל־אֲחֹתָֽהּ:
[ד] וְעָשִׂ֜יתָ לֻלְאֹ֣ת תְּכֵ֗לֶת עַ֣ל שְׂפַ֤ת הַיְרִיעָה֙ הָאֶחָ֔ת מִקָּצָ֖ה בַּחֹבָ֑רֶת וְכֵ֤ן תַּֽעֲשֶׂה֙ בִּשְׂפַ֣ת הַיְרִיעָ֔ה הַקִּ֣יצוֹנָ֔ה בַּמַּחְבֶּ֖רֶת הַשֵּׁנִֽית:
[ה] חֲמִשִּׁ֣ים לֻלָאֹ֗ת תַּֽעֲשֶׂה֘ בַּיְרִיעָ֣ה הָאֶחָת֒ וַחֲמִשִּׁ֣ים לֻלָאֹ֗ת תַּעֲשֶׂה֙ בִּקְצֵ֣ה הַיְרִיעָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בַּמַּחְבֶּ֣רֶת הַשֵּׁנִ֑ית מַקְבִּילֹת֙ הַלֻּ֣לָאֹ֔ת אִשָּׁ֖ה אֶל־אֲחֹתָֽהּ:
[ו] וְעָשִׂ֕יתָ חֲמִשִּׁ֖ים קַרְסֵ֣י זָהָ֑ב וְחִבַּרְתָּ֨ אֶת־הַיְרִיעֹ֜ת אִשָּׁ֤ה אֶל־אֲחֹתָהּ֙ בַּקְּרָסִ֔ים וְהָיָ֥ה הַמִּשְׁכָּ֖ן אֶחָֽד:
[ז] וְעָשִׂ֙יתָ֙ יְרִיעֹ֣ת עִזִּ֔ים לְאֹ֖הֶל עַל־הַמִּשְׁכָּ֑ן עַשְׁתֵּי־עֶשְׂרֵ֥ה יְרִיעֹ֖ת תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם:
[ח] אֹ֣רֶךְ׀ הַיְרִיעָ֣ה הָאַחַ֗ת שְׁלֹשִׁים֙ בָּֽאַמָּ֔ה וְרֹ֙חַב֙ אַרְבַּ֣ע בָּאַמָּ֔ה הַיְרִיעָ֖ה הָאֶחָ֑ת מִדָּ֣ה אַחַ֔ת לְעַשְׁתֵּ֥י עֶשְׂרֵ֖ה יְרִיעֹֽת:
[ט] וְחִבַּרְתָּ֞ אֶת־חֲמֵ֤שׁ הַיְרִיעֹת֙ לְבָ֔ד וְאֶת־שֵׁ֥שׁ הַיְרִיעֹ֖ת לְבָ֑ד וְכָפַלְתָּ֙ אֶת־הַיְרִיעָ֣ה הַשִּׁשִּׁ֔ית אֶל־מ֖וּל פְּנֵ֥י הָאֹֽהֶל:
[י] וְעָשִׂ֜יתָ חֲמִשִּׁ֣ים לֻלָאֹ֗ת עַ֣ל שְׂפַ֤ת הַיְרִיעָה֙ הָאֶחָ֔ת הַקִּיצֹנָ֖ה בַּחֹבָ֑רֶת וַחֲמִשִּׁ֣ים לֻלָאֹ֗ת עַ֚ל שְׂפַ֣ת הַיְרִיעָ֔ה הַחֹבֶ֖רֶת הַשֵּׁנִֽית:
[יא] וְעָשִׂ֛יתָ קַרְסֵ֥י נְחֹ֖שֶׁת חֲמִשִּׁ֑ים וְהֵבֵאתָ֤ אֶת־הַקְּרָסִים֙ בַּלֻּ֣לָאֹ֔ת וְחִבַּרְתָּ֥ אֶת־הָאֹ֖הֶל וְהָיָ֥ה אֶחָֽד:
[יב] וְסֶ֙רַח֙ הָעֹדֵ֔ף בִּירִיעֹ֖ת הָאֹ֑הֶל חֲצִ֤י הַיְרִיעָה֙ הָעֹדֶ֔פֶת תִּסְרַ֕ח עַ֖ל אֲחֹרֵ֥י הַמִּשְׁכָּֽן:
[יג] וְהָאַמָּ֨ה מִזֶּ֜ה וְהָאַמָּ֤ה מִזֶּה֙ בָּעֹדֵ֔ף בְּאֹ֖רֶךְ יְרִיעֹ֣ת הָאֹ֑הֶל יִהְיֶ֨ה סָר֜וּחַ עַל־צִדֵּ֧י הַמִּשְׁכָּ֛ן מִזֶּ֥ה וּמִזֶּ֖ה לְכַסֹּתֽוֹ:
[יד] וְעָשִׂ֤יתָ מִכְסֶה֙ לָאֹ֔הֶל עֹרֹ֥ת אֵילִ֖ם מְאָדָּמִ֑ים וּמִכְסֵ֛ה עֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים מִלְמָֽעְלָה: פ
[רביעי] [טו] וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־הַקְּרָשִׁ֖ים לַמִּשְׁכָּ֑ן עֲצֵ֥י שִׁטִּ֖ים עֹמְדִֽים:
[טז] עֶ֥שֶׂר אַמּ֖וֹת אֹ֣רֶךְ הַקָּ֑רֶשׁ וְאַמָּה֙ וַחֲצִ֣י הָאַמָּ֔ה רֹ֖חַב הַקֶּ֥רֶשׁ הָאֶחָֽד:
[יז] שְׁתֵּ֣י יָד֗וֹת לַקֶּ֙רֶשׁ֙ הָאֶחָ֔ד מְשֻׁ֨לָּבֹ֔ת אִשָּׁ֖ה אֶל־אֲחֹתָ֑הּ כֵּ֣ן תַּעֲשֶׂ֔ה לְכֹ֖ל קַרְשֵׁ֥י הַמִּשְׁכָּֽן:
[יח] וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־הַקְּרָשִׁ֖ים לַמִּשְׁכָּ֑ן עֶשְׂרִ֣ים קֶ֔רֶשׁ לִפְאַ֖ת נֶ֥גְבָּה תֵימָֽנָה:
[יט] וְאַרְבָּעִים֙ אַדְנֵי־כֶ֔סֶף תַּעֲשֶׂ֕ה תַּ֖חַת עֶשְׂרִ֣ים הַקָּ֑רֶשׁ שְׁנֵ֨י אֲדָנִ֜ים תַּֽחַת־הַקֶּ֤רֶשׁ הָאֶחָד֙ לִשְׁתֵּ֣י יְדֹתָ֔יו וּשְׁנֵ֧י אֲדָנִ֛ים תַּֽחַת־הַקֶּ֥רֶשׁ הָאֶחָ֖ד לִשְׁתֵּ֥י יְדֹתָֽיו:
[כ] וּלְצֶ֧לַע הַמִּשְׁכָּ֛ן הַשֵּׁנִ֖ית לִפְאַ֣ת צָפ֑וֹן עֶשְׂרִ֖ים קָֽרֶשׁ:
[כא] וְאַרְבָּעִ֥ים אַדְנֵיהֶ֖ם כָּ֑סֶף שְׁנֵ֣י אֲדָנִ֗ים תַּ֚חַת הַקֶּ֣רֶשׁ הָאֶחָ֔ד וּשְׁנֵ֣י אֲדָנִ֔ים תַּ֖חַת הַקֶּ֥רֶשׁ הָאֶחָֽד:
[כב] וּֽלְיַרְכְּתֵ֥י הַמִּשְׁכָּ֖ן יָ֑מָּה תַּעֲשֶׂ֖ה שִׁשָּׁ֥ה קְרָשִֽׁים:
[כג] וּשְׁנֵ֤י קְרָשִׁים֙ תַּעֲשֶׂ֔ה לִמְקֻצְעֹ֖ת הַמִּשְׁכָּ֑ן בַּיַּרְכָתָֽיִם:
[כד] וְיִֽהְי֣וּ תֹאֲמִם֘ מִלְּמַטָּה֒ וְיַחְדָּ֗ו יִהְי֤וּ תַמִּים֙ עַל־רֹאשׁ֔וֹ אֶל־הַטַּבַּ֖עַת הָאֶחָ֑ת כֵּ֚ן יִהְיֶ֣ה לִשְׁנֵיהֶ֔ם לִשְׁנֵ֥י הַמִּקְצֹעֹ֖ת יִהְיֽוּ:
[כה] וְהָיוּ֙ שְׁמֹנָ֣ה קְרָשִׁ֔ים וְאַדְנֵיהֶ֣ם כֶּ֔סֶף שִׁשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר אֲדָנִ֑ים שְׁנֵ֣י אֲדָנִ֗ים תַּ֚חַת הַקֶּ֣רֶשׁ הָאֶחָ֔ד וּשְׁנֵ֣י אֲדָנִ֔ים תַּ֖חַת הַקֶּ֥רֶשׁ הָאֶחָֽד:
[כו] וְעָשִׂ֥יתָ בְרִיחִ֖ם עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים חֲמִשָּׁ֕ה לְקַרְשֵׁ֥י צֶלַע־הַמִּשְׁכָּ֖ן הָאֶחָֽד:
[כז] וַחֲמִשָּׁ֣ה בְרִיחִ֔ם לְקַרְשֵׁ֥י צֶלַע־הַמִּשְׁכָּ֖ן הַשֵּׁנִ֑ית וַחֲמִשָּׁ֣ה בְרִיחִ֗ם לְקַרְשֵׁי֙ צֶ֣לַע הַמִּשְׁכָּ֔ן לַיַּרְכָתַ֖יִם יָֽמָּה:
[כח] וְהַבְּרִ֥יחַ הַתִּיכֹ֖ן בְּת֣וֹךְ הַקְּרָשִׁ֑ים מַבְרִ֕חַ מִן־הַקָּצֶ֖ה אֶל־הַקָּצֶֽה:
[כט] וְֽאֶת־הַקְּרָשִׁ֞ים תְּצַפֶּ֣ה זָהָ֗ב וְאֶת־טַבְּעֹֽתֵיהֶם֙ תַּעֲשֶׂ֣ה זָהָ֔ב בָּתִּ֖ים לַבְּרִיחִ֑ם וְצִפִּיתָ֥ אֶת־הַבְּרִיחִ֖ם זָהָֽב:
[ל] וַהֲקֵמֹתָ֖ אֶת־הַמִּשְׁכָּ֑ן כְּמִ֨שְׁפָּט֔וֹ אֲשֶׁ֥ר הָרְאֵ֖יתָ בָּהָֽר: ס
[חמישי] [לא] וְעָשִׂ֣יתָ פָרֹ֗כֶת תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֑ר מַעֲשֵׂ֥ה חֹשֵׁ֛ב יַעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֖הּ כְּרֻבִֽים:
[לב] וְנָתַתָּ֣ה אֹתָ֗הּ עַל־אַרְבָּעָה֙ עַמּוּדֵ֣י שִׁטִּ֔ים מְצֻפִּ֣ים זָהָ֔ב וָוֵיהֶ֖ם זָהָ֑ב עַל־אַרְבָּעָ֖ה אַדְנֵי־כָֽסֶף:
[לג] וְנָתַתָּ֣ה אֶת־הַפָּרֹכֶת֘ תַּ֣חַת הַקְּרָסִים֒ וְהֵבֵאתָ֥ שָׁ֙מָּה֙ מִבֵּ֣ית לַפָּרֹ֔כֶת אֵ֖ת אֲר֣וֹן הָעֵד֑וּת וְהִבְדִּילָ֤ה הַפָּרֹ֙כֶת֙ לָכֶ֔ם בֵּ֣ין הַקֹּ֔דֶשׁ וּבֵ֖ין קֹ֥דֶשׁ הַקֳּדָשִֽׁים:
[לד] וְנָתַתָּ֙ אֶת־הַכַּפֹּ֔רֶת עַ֖ל אֲר֣וֹן הָעֵדֻ֑ת בְּקֹ֖דֶשׁ הַקֳּדָשִֽׁים:
[לה] וְשַׂמְתָּ֤ אֶת־הַשֻּׁלְחָן֙ מִח֣וּץ לַפָּרֹ֔כֶת וְאֶת־הַמְּנֹרָה֙ נֹ֣כַח הַשֻּׁלְחָ֔ן עַ֛ל צֶ֥לַע הַמִּשְׁכָּ֖ן תֵּימָ֑נָה וְהַ֨שֻּׁלְחָ֔ן תִּתֵּ֖ן עַל־צֶ֥לַע צָפֽוֹן:
[לו] וְעָשִׂ֤יתָ מָסָךְ֙ לְפֶ֣תַח הָאֹ֔הֶל תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ מָשְׁזָ֑ר מַעֲשֵׂ֖ה רֹקֵֽם:
[לז] וְעָשִׂ֣יתָ לַמָּסָ֗ךְ חֲמִשָּׁה֙ עַמּוּדֵ֣י שִׁטִּ֔ים וְצִפִּיתָ֤ אֹתָם֙ זָהָ֔ב וָוֵיהֶ֖ם זָהָ֑ב וְיָצַקְתָּ֣ לָהֶ֔ם חֲמִשָּׁ֖ה אַדְנֵ֥י נְחֹֽשֶׁת: ס

פרק כו
(יז) שתי ידות לקרש האחד - כתב רבנו שלמה: היה חורץ את הקרש מלמטה באמצעו בגובה אמה , ומניח רביע רחבו מכאן ורביע רחבו מכאן , והן הן הידות; והחריץ שבאמצע הידות חצי רוחב הקרש. ואותן הידות מכניס באדנים , שהיו חלולין. והאדנים היו גבוהין אמה , ויושבין רצופין ארבעים זה אצל זה. וידות הקרשים הנכנסות בחלל האדנים חרוצות משלשת צדיהן , רוחב החריץ כעובי שפת האדן , שיכסה הקרש את כל ראש האדן; שאם לא כן נמצא ריוח בין קרש לקרש , כעובי שפת שני האדנים שיפסיק ביניהן; וזהו שנאמר "ויהיו תואמים" (להלן , כד) - שיחרוץ את הידות בצדיהן , כדי שיתחברו הקרשים זה אצל זה. כך מצאתי לשון הרב; ואני תמה בו , שאם היה החרץ שבאמצע חצי רוחב הקרש , והם ארבעה טפחים וחצי , יצטרך שיהיה עובי שפת האדן כרביע רוחב הקרש: שני טפחים וגוּדָל , כדי שיהיה עובי שני האדנים ממלא החרץ שבאמצע , שהוא חצי רוחב הקרש , ולא יהיה ריוח בין אדן לאדן; ואם כן , כשאתה חורץ הקרשים משלשת צדיהן כך , לא ישאר בהן כלום , ושפתי האדנים שוות בכל צד. ועוד , שהביא הרב (להלן , כה): כך שנויה 'משנת מעשה המשכן' (במ"ה א): סדר הקרשים למלאכת המשכן: היה עושה את האדנים חלולים , וחורץ את הקרש מלמטה רביע מכאן ורביע מכאן , והחריץ חציו באמצע; ועושה לו שתי ידות כמין שני חֲוָקים , ומכניסן לתוך שני אדנים. וגם זו הבריתא כפי משמעה יש בה תמה גדול , שחורצת מן הקרש רביע מכאן ורביע מכאן , ובאמצע עושה חריץ חציו של רוחב הקרש - נמצא כולו חרוץ , לא נשאר בו יד ורגל כלל. אבל לפי דעתי , הבריתא הזו לא נתנה שיעור לחרץ , לפי שלא נתנה תורה שיעור לעובי שפתי האדנים; ולפיכך , אמרו שהיה חורץ את הקרש רביע חרצו מכאן לכסות שפה אחת של אדן , ורביע חרצו מכאן , ובאמצעו של קרש היה חורץ חציו של כל החרץ שבאותו הקרש , לכסות שפת שני האדנים. ולדברי הכל צריך תלמוד , שלא היה במשכן מלמטה בגובה אמה רוחב עשר אמות , שהרי עובי שני אדנים שמכאן ומכאן ממעט בו; ואולי אין קפידא בכך. ומדברי רבנו שלמה - הקרש שהיה עביו אמה היה חורץ בעובי הידות מבפנים כפי עובי שפת האדנים; והוא הנכון , אלא שלא הוזכר זה בבריתא. משולבות אשה אל אחותה - עשויות כמין שליבוֹת סולם. אשה אל אחותה - מכוונות זו כנגד זו ומובדלות זו מזו , ומשופין ראשיהם ליכנס בתוך חלל האדן כּשליבה הנכנסת בנקבי עמודי הסולם; ושיהיו חריצין שוין , זו כמדת זו , כדי שלא יהו שתי ידות - זו משוכה לצד פנים וזו משוכה לצד חוץ בעובי הקרשים שהוא אמה. לשון רבנו שלמה; והנה , לדבריו: משולבות יחזור על הידות , שיהיו משופות בראשן ליכנס בחלל האדנים , ואשה אל אחותה לא יבא , רק על הקרשים , שתהיינה מחוברות בשוה; וה'קרשים' לשון זכר , והיה לו לומר 'איש אל אחיו'!? ואולי יאמר אשה אל אחותה - שתהיינה השליבות מכוונות זו כנגד זו וחריציהן שוין , בכך יהיו הקרשים חוברים. והידות אין ראשיהן משופין בשפוע ממש , כי חלל האדנים שוה בכל האדן , אלא שיהא חרץ בצדדין שלהם כדי שיתחברו קרש בקרש. אבל בבריתא של 'מלאכת המשכן' (במ"ה א) מצאתי: ושני הסנין יוצאין מן הקרשים , שנים לכל אחד ואחד , שמשקיע הזכר בתוך הנקבה , שנאמר: משולבות אשה אל אחותה; דברי רבי נחמיה. שרבי נחמיה אומר: אין תלמוד לומר משולבות; מה תלמוד לומר משולבות? שעושה להם שלבים כסולם המצרי. ופירוש 'סנין' - כעין שעושין בארגזין להדק ולחבר הדפין זה בזה , כמין יתדות של עץ , כמו ששנינו במשנת כלים (י , ו): עשאן בסנין או בשוגמין , אינו צריך למרח מן האמצע; ואומרים בתלמוד (ב"מ קיז , א): קנים וסנאין. וכפי זה נראה , שיאמר הכתוב שיעשה שליבה יוצאה מן הקרש כעין הוצין זכרים , וכנגדו בקרש שבצדו שליבה אחרת נקובה , ומכניס הזכר לתוך הנקבה; וכן בקרש האחר , שתהא בכל קרש שתי שליבות נכנסות זו בזו. ומשולבות , ואשה אל אחותה - שם לשליבות עצמן , והוא לשון נקבה בכאן; וכן הזכירו אותן חכמים (מכות ז , ב): נשמטה שליבה מתחתיו; (שבת ס , א): בסולם אחר שליבותיו. ואעפ"י שמצינו "בין השלבים" (מ"א ז , כח) - הוא כמו 'נשים' ו'פילגשים'. (יח) וטעם "קדמה מזרחה" (שמ' כז , יג) ונגבה תימנה - כי לשון הקדש יקרא למזרח 'קדם' , כענין ["ומדותם מחוץ לעיר] את פאת קדמה" (במ' לה , ה); ויקרא למערב 'אחור' , כענין שנאמר "הן קדם אהלוך ואיננו ואחור ולא אבין לו" (איוב כג , ח) , וכן "עד הים האחרון" - (דב' לד , ב) המערבי. ושניהם כנויים , כי יתפוש הלשון כינוי באדם הפונה אל אור השמש , וכן יאמר "וילכו (בנוסחנו: ויהיו) לאחור ולא לפנים" (יר' ז , כד). ויקרא הדרום 'נגב' , בהיותו נגוב מפני החום. ופעמים שיזכיר הכתוב הכנוי ויבאר אותו בשם: יאמר "קדמה" שהוא כנוי , ויבאר "מזרחה" שהוא השם; יאמר נגבה בכנוי , ויבאר תימנה שהוא השם. והמערב יזכירנו בכנוי 'ים' (ראה להלן , כב) , כי יתפוש אותו באנשי ארץ ישראל , שהים הגדול להם מערבי. והצפון יזכירנו בשמו (ראה להלן , כ) , ונקרא כן שהוא צָפוּן , אין השמש נראה בו לעולם. ויקָרֵא התימן 'דרום' , כענין שנאמר "הולך אל דרום וסובב אל צפון" (קה' א , ו); והיא מלה כפולה , תחסר רי"ש אחת , להתחבר שתי אותיות שוות: 'דר רום' , כי השמש ילך ברום הרוח ההוא. ויקראו לדרום 'ימין' ולצפון 'שמאל' , בכנוי האדם הפונה למזרח , כאשר הזכרתי. והסוד בשמות הללו נודע מ'מעשה המרכבה העליונה'. וכן שֵם המערב 'ים' ממה שאמרו (ב"ב כה , א): שכינה במערב; כי הים - חכמת שלמה (ראה פירושו לשמ' כד , א) , כמו שאמרו במדרש (ראה שו"ט קד , כב): אין ים אלא תורה , שנאמר "ורחבה מני ים" (איוב יא , ט). ואני עתיד להזכיר זה בפרשת 'וזאת הברכה' בפסוק "ים ודרום ירשה" (דב' לג , כג) , אם יברכני צורי להגיעי שם. (כד) ויחדו יהיו תמים אל (בנוסחנו: על) ראשו אל הטבעת האחת - על דרך שכתב רבנו שלמה , הכתוב הזה יחזור לפרש בכל הקרשים , שיהיו כולן תואמים מלמטה לחרוץ הקרשים בצדיהן , ויחדו יהיו כולן תמים אל ראשו - של כל קרש וקרש; או ראשו - רמז למשכן: אל עליונו. וכן אל הטבעת האחת - שבכולן. ופירוש כן יהיה לשניהם - וכן יהיה לשניהם , של שני המקצועות. ולא ידעתי למה לא פירש בהן הכתוב , וְיֹאמַר: 'ועשרים טבעות כסף תעשה' , ויזכיר החרץ שיעשה בקרשים! ועוד: היאך אמר אל הטבעת האחת - בידיעה? ואולי בעבור שדרך כל בתי הקרשים לחברן כן , בטבעת אחת בראשן , קצר הכתוב ואמר: בטבעת הידוע והנהוג לו; וכן אמר בבריחים "ואת טבעותיהם תעשה זהב" (להלן , כט) - הידועים להם כמנהג; וכן "וויהם זהב" (להלן , לז). ומצאתי בבריתא של 'מלאכת המשכן' (במה"ק א): היה חורץ את הקרש מלמעלן אצבע מכאן ואצבע מכאן , ונותנן בתוך טבעת אחת של זהב כדי שלא יהו נפרדים זה מזה , שנאמר: והיו (בנוסחנו: ויהיו) תואמים מלמטה ויחדו יהיו תמים אל ראשו אל הטבעת האחת - שאין תלמוד לומר 'אל הטבעת האחת' , מה תלמוד לומר אל הטבעת האחת? מקום שנותנין את הבריח. ולפי זה פירוש הכתוב: ויחדו יהיו תמים אל ראשו של קרש בחרץ שיעשה בו , אל מקום הטבעת העליונה של הבריחים , שיכנס החרץ עד מקום הטבעת. ולא הקפיד הכתוב במה יחברם , או בטבעות כסף או זהב , קבועות או מטלטלות , או בחשוקים; והבריתא אמרה (ראה במ"ה א) , שעשה משה טבעות להם. ועל דרך הפשט: הכתוב הזה - בקרשי המקצועות לבדן. (לג) והבאת שמה מבית לפרכת את ארון העדות - לא יצונו עתה שיעשה כסדר הזה , שיתן הפרכת תחת הקרסים ואחרי כן יביא שמה אל מבית לפרכת את הארון , כי אין עתה הצוָאה בהקמת המשכן אלא בעשייתו. וכן "ונתת את הכפרת על ארון העדות בקדש הקדשים" (להלן , לד) - אין פירושו שיתן הכפרת על ארון העדות כשהארון שם בקדש הקדשים. אבל הענין , שיצוה הכתוב שישים הפרכת תחת הקרסים כדי שיהא הארון שמה מבית לפרכת , ותבדיל הפרכת בין הקדש ובין קדש הקדשים. וכן אמר "ונתת את הכפרת" עם "ארון העדות" שם "בקדש הקדשים" (שם) - להודיע שהכפרת עם כרוביו על הארון , יהיו כולם שם בקדש הקדשים הנזכר , אשר הוא מבית לפרכת. אבל כשמגיע לצואת הקמתו אמר "ושמת שם את ארון העדות" (שמ' מ , ג) , ואחר כן "וסכות על הארון את הפרכת" (שם); וכן במעשה: "ויתן את הכפרת על הארון מלמעלה" (שם , כ) , "ויבא את הארון אל המשכן" (שם , כא) , ואחר כך "וישם את פרכת המסך" (שם).