מאגר הכתר שמות פרק כח עם פירוש רמב"ן

פרק כח
[א] וְאַתָּ֡ה הַקְרֵ֣ב אֵלֶיךָ֩ אֶת־אַהֲרֹ֨ן אָחִ֜יךָ וְאֶת־בָּנָ֣יו אִתּ֗וֹ מִתּ֛וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְכַהֲנוֹ־לִ֑י אַהֲרֹ֕ן נָדָ֧ב וַאֲבִיה֛וּא אֶלְעָזָ֥ר וְאִיתָמָ֖ר בְּנֵ֥י אַהֲרֹֽן:
[ב] וְעָשִׂ֥יתָ בִגְדֵי־קֹ֖דֶשׁ לְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֑יךָ לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת:
[ג] וְאַתָּ֗ה תְּדַבֵּר֙ אֶל־כָּל־חַכְמֵי־לֵ֔ב אֲשֶׁ֥ר מִלֵּאתִ֖יו ר֣וּחַ חָכְמָ֑ה וְעָשׂ֞וּ אֶת־בִּגְדֵ֧י אַהֲרֹ֛ן לְקַדְּשׁ֖וֹ לְכַהֲנוֹ־לִֽי:
[ד] וְאֵ֨לֶּה הַבְּגָדִ֜ים אֲשֶׁ֣ר יַעֲשׂ֗וּ חֹ֤שֶׁן וְאֵפוֹד֙ וּמְעִ֔יל וּכְתֹ֥נֶת תַּשְׁבֵּ֖ץ מִצְנֶ֣פֶת וְאַבְנֵ֑ט וְעָשׂ֨וּ בִגְדֵי־קֹ֜דֶשׁ לְאַהֲרֹ֥ן אָחִ֛יךָ וּלְבָנָ֖יו לְכַהֲנוֹ־לִֽי:
[ה] וְהֵם֙ יִקְח֣וּ אֶת־הַזָּהָ֔ב וְאֶת־הַתְּכֵ֖לֶת וְאֶת־הָֽאַרְגָּמָ֑ן וְאֶת־תּוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וְאֶת־הַשֵּֽׁשׁ: פ
[ו] וְעָשׂ֖וּ אֶת־הָאֵפֹ֑ד זָ֠הָב תְּכֵ֨לֶת וְאַרְגָּמָ֜ן תּוֹלַ֧עַת שָׁנִ֛י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָ֖ר מַעֲשֵׂ֥ה חֹשֵֽׁב:
[ז] שְׁתֵּ֧י כְתֵפֹ֣ת חֹבְרֹ֗ת יִֽהְיֶה־לּ֛וֹ אֶל־שְׁנֵ֥י קְצוֹתָ֖יו וְחֻבָּֽר:
[ח] וְחֵ֤שֶׁב אֲפֻדָּתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו כְּמַעֲשֵׂ֖הוּ מִמֶּ֣נּוּ יִֽהְיֶ֑ה זָהָ֗ב תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָֽר:
[ט] וְלָ֣קַחְתָּ֔ אֶת־שְׁתֵּ֖י אַבְנֵי־שֹׁ֑הַם וּפִתַּחְתָּ֣ עֲלֵיהֶ֔ם שְׁמ֖וֹת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
[י] שִׁשָּׁה֙ מִשְּׁמֹתָ֔ם עַ֖ל הָאֶ֣בֶן הָאֶחָ֑ת וְאֶת־שְׁמ֞וֹת הַשִּׁשָּׁ֧ה הַנּוֹתָרִ֛ים עַל־הָאֶ֥בֶן הַשֵּׁנִ֖ית כְּתוֹלְדֹתָֽם:
[יא] מַעֲשֵׂ֣ה חָרַשׁ֘ אֶבֶן֒ פִּתּוּחֵ֣י חֹתָ֗ם תְּפַתַּח֙ אֶת־שְׁתֵּ֣י הָאֲבָנִ֔ים עַל־שְׁמֹ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מֻסַבֹּ֛ת מִשְׁבְּצ֥וֹת זָהָ֖ב תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם:
[יב] וְשַׂמְתָּ֞ אֶת־שְׁתֵּ֣י הָאֲבָנִ֗ים עַ֚ל כִּתְפֹ֣ת הָאֵפֹ֔ד אַבְנֵ֥י זִכָּרֹ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְנָשָׂא֩ אַהֲרֹ֨ן אֶת־שְׁמוֹתָ֜ם לִפְנֵ֧י יְהוָ֛ה עַל־שְׁתֵּ֥י כְתֵפָ֖יו לְזִכָּרֹֽן: ס
[שני] [יג] וְעָשִׂ֥יתָ מִשְׁבְּצֹ֖ת זָהָֽב:
[יד] וּשְׁתֵּ֤י שַׁרְשְׁרֹת֙ זָהָ֣ב טָה֔וֹר מִגְבָּלֹ֛ת תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֖ם מַעֲשֵׂ֣ה עֲבֹ֑ת וְנָתַתָּ֛ה אֶת־שַׁרְשְׁרֹ֥ת הָעֲבֹתֹ֖ת עַל־הַֽמִּשְׁבְּצֹֽת: ס
[טו] וְעָשִׂ֜יתָ חֹ֤שֶׁן מִשְׁפָּט֙ מַעֲשֵׂ֣ה חֹשֵׁ֔ב כְּמַעֲשֵׂ֥ה אֵפֹ֖ד תַּעֲשֶׂ֑נּוּ זָ֠הָב תְּכֵ֨לֶת וְאַרְגָּמָ֜ן וְתוֹלַ֧עַת שָׁנִ֛י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָ֖ר תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתֽוֹ:
[טז] רָב֥וּעַ יִֽהְיֶ֖ה כָּפ֑וּל זֶ֥רֶת אָרְכּ֖וֹ וְזֶ֥רֶת רָחְבּֽוֹ:
[יז] וּמִלֵּאתָ֥ בוֹ֙ מִלֻּ֣אַת אֶ֔בֶן אַרְבָּעָ֖ה טוּרִ֣ים אָ֑בֶן ט֗וּר אֹ֤דֶם פִּטְדָה֙ וּבָרֶ֔קֶת הַטּ֖וּר הָאֶחָֽד:
[יח] וְהַטּ֖וּר הַשֵּׁנִ֑י נֹ֥פֶךְ סַפִּ֖יר וְיָהֲלֹֽם:
[יט] וְהַטּ֖וּר הַשְּׁלִישִׁ֑י לֶ֥שֶׁם שְׁב֖וֹ וְאַחְלָֽמָה:
[כ] וְהַטּוּר֙ הָרְבִיעִ֔י תַּרְשִׁ֥ישׁ וְשֹׁ֖הַם וְיָשְׁפֵ֑ה מְשֻׁבָּצִ֥ים זָהָ֛ב יִהְי֖וּ בְּמִלּוּאֹתָֽם:
[כא] וְ֠הָאֲבָנִים תִּהְיֶ֜יןָ עַל־שְׁמֹ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה עַל־שְׁמֹתָ֑ם פִּתּוּחֵ֤י חוֹתָם֙ אִ֣ישׁ עַל־שְׁמ֔וֹ תִּהְיֶ֕יןָ לִשְׁנֵ֥י עָשָׂ֖ר שָֽׁבֶט:
[כב] וְעָשִׂ֧יתָ עַל־הַחֹ֛שֶׁן שַֽׁרְשֹׁ֥ת גַּבְלֻ֖ת מַעֲשֵׂ֣ה עֲבֹ֑ת זָהָ֖ב טָהֽוֹר:
[כג] וְעָשִׂ֙יתָ֙ עַל־הַחֹ֔שֶׁן שְׁתֵּ֖י טַבְּע֣וֹת זָהָ֑ב וְנָתַתָּ֗ אֶת־שְׁתֵּי֙ הַטַּבָּע֔וֹת עַל־שְׁנֵ֖י קְצ֥וֹת הַחֹֽשֶׁן:
[כד] וְנָתַתָּ֗ה אֶת־שְׁתֵּי֙ עֲבֹתֹ֣ת הַזָּהָ֔ב עַל־שְׁתֵּ֖י הַטַּבָּעֹ֑ת אֶל־קְצ֖וֹת הַחֹֽשֶׁן:
[כה] וְאֵ֨ת שְׁתֵּ֤י קְצוֹת֙ שְׁתֵּ֣י הָעֲבֹתֹ֔ת תִּתֵּ֖ן עַל־שְׁתֵּ֣י הַֽמִּשְׁבְּצ֑וֹת וְנָתַתָּ֛ה עַל־כִּתְפ֥וֹת הָאֵפֹ֖ד אֶל־מ֥וּל פָּנָֽיו:
[כו] וְעָשִׂ֗יתָ שְׁתֵּי֙ טַבְּע֣וֹת זָהָ֔ב וְשַׂמְתָּ֣ אֹתָ֔ם עַל־שְׁנֵ֖י קְצ֣וֹת הַחֹ֑שֶׁן עַל־שְׂפָת֕וֹ אֲשֶׁ֛ר אֶל־עֵ֥בֶר הָאֵפֹ֖ד בָּֽיְתָה:
[כז] וְעָשִׂיתָ֘ שְׁתֵּ֣י טַבְּע֣וֹת זָהָב֒ וְנָתַתָּ֣ה אֹתָ֡ם עַל־שְׁתֵּי֩ כִתְפ֨וֹת הָאֵפ֤וֹד מִלְּמַ֙טָּה֙ מִמּ֣וּל פָּנָ֔יו לְעֻמַּ֖ת מַחְבַּרְתּ֑וֹ מִמַּ֕עַל לְחֵ֖שֶׁב הָאֵפֽוֹד:
[כח] וְיִרְכְּס֣וּ אֶת־הַ֠חֹשֶׁן מִֽטַּבְּעֹתָ֞ו מִֽטַּבְּעֹתָ֞יו אֶל־טַבְּעֹ֤ת הָאֵפוֹד֙ בִּפְתִ֣יל תְּכֵ֔לֶת לִֽהְי֖וֹת עַל־חֵ֣שֶׁב הָאֵפ֑וֹד וְלֹא־יִזַּ֣ח הַחֹ֔שֶׁן מֵעַ֖ל הָאֵפֽוֹד:
[כט] וְנָשָׂ֣א אַ֠הֲרֹן אֶת־שְׁמ֨וֹת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל בְּחֹ֧שֶׁן הַמִּשְׁפָּ֛ט עַל־לִבּ֖וֹ בְּבֹא֣וֹ אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ לְזִכָּרֹ֥ן לִפְנֵֽי־יְהוָ֖ה תָּמִֽיד:
[ל] וְנָתַתָּ֞ אֶל־חֹ֣שֶׁן הַמִּשְׁפָּ֗ט אֶת־הָאוּרִים֙ וְאֶת־הַתֻּמִּ֔ים וְהָיוּ֙ עַל־לֵ֣ב אַהֲרֹ֔ן בְּבֹא֖וֹ לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְנָשָׂ֣א אַ֠הֲרֹן אֶת־מִשְׁפַּ֨ט בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֧ל עַל־לִבּ֛וֹ לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה תָּמִֽיד: ס
[שלישי] [לא] וְעָשִׂ֛יתָ אֶת־מְעִ֥יל הָאֵפ֖וֹד כְּלִ֥יל תְּכֵֽלֶת:
[לב] וְהָיָ֥ה פִֽי־רֹאשׁ֖וֹ בְּתוֹכ֑וֹ שָׂפָ֡ה יִהְיֶה֩ לְפִ֨יו סָבִ֜יב מַעֲשֵׂ֣ה אֹרֵ֗ג כְּפִ֥י תַחְרָ֛א יִֽהְיֶה־לּ֖וֹ לֹ֥א יִקָּרֵֽעַ:
[לג] וְעָשִׂ֣יתָ עַל־שׁוּלָ֗יו רִמֹּנֵי֙ תְּכֵ֤לֶת וְאַרְגָּמָן֙ וְתוֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י עַל־שׁוּלָ֖יו סָבִ֑יב וּפַעֲמֹנֵ֥י זָהָ֛ב בְּתוֹכָ֖ם סָבִֽיב:
[לד] פַּעֲמֹ֤ן זָהָב֙ וְרִמּ֔וֹן פַּעֲמֹ֥ן זָהָ֖ב וְרִמּ֑וֹן עַל־שׁוּלֵ֥י הַמְּעִ֖יל סָבִֽיב:
[לה] וְהָיָ֥ה עַֽל־אַהֲרֹ֖ן לְשָׁרֵ֑ת וְנִשְׁמַ֣ע ק֠וֹלוֹ בְּבֹא֨וֹ אֶל־הַקֹּ֜דֶשׁ לִפְנֵ֧י יְהוָ֛ה וּבְצֵאת֖וֹ וְלֹ֥א יָמֽוּת: ס
[לו] וְעָשִׂ֥יתָ צִּ֖יץ זָהָ֣ב טָה֑וֹר וּפִתַּחְתָּ֤ עָלָיו֙ פִּתּוּחֵ֣י חֹתָ֔ם קֹ֖דֶשׁ לַיהוָֽה:
[לז] וְשַׂמְתָּ֤ אֹתוֹ֙ עַל־פְּתִ֣יל תְּכֵ֔לֶת וְהָיָ֖ה עַל־הַמִּצְנָ֑פֶת אֶל־מ֥וּל פְּנֵֽי־הַמִּצְנֶ֖פֶת יִהְיֶֽה:
[לח] וְהָיָה֘ עַל־מֵ֣צַח אַהֲרֹן֒ וְנָשָׂ֨א אַהֲרֹ֜ן אֶת־עֲוֺ֣ן הַקֳּדָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֤ר יַקְדִּ֙ישׁוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לְכָֽל־מַתְּנֹ֖ת קָדְשֵׁיהֶ֑ם וְהָיָ֤ה עַל־מִצְחוֹ֙ תָּמִ֔יד לְרָצ֥וֹן לָהֶ֖ם לִפְנֵ֥י יְהוָֽה:
[לט] וְשִׁבַּצְתָּ֙ הַכְּתֹ֣נֶת שֵׁ֔שׁ וְעָשִׂ֖יתָ מִצְנֶ֣פֶת שֵׁ֑שׁ וְאַבְנֵ֥ט תַּעֲשֶׂ֖ה מַעֲשֵׂ֥ה רֹקֵֽם:
[מ] וְלִבְנֵ֤י אַֽהֲרֹן֙ תַּעֲשֶׂ֣ה כֻתֳּנֹ֔ת וְעָשִׂ֥יתָ לָהֶ֖ם אַבְנֵטִ֑ים וּמִגְבָּעוֹת֙ תַּעֲשֶׂ֣ה לָהֶ֔ם לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת:
[מא] וְהִלְבַּשְׁתָּ֤ אֹתָם֙ אֶת־אַהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְאֶת־בָּנָ֖יו אִתּ֑וֹ וּמָשַׁחְתָּ֨ אֹתָ֜ם וּמִלֵּאתָ֧ אֶת־יָדָ֛ם וְקִדַּשְׁתָּ֥ אֹתָ֖ם וְכִהֲנ֥וּ לִֽי:
[מב] וַעֲשֵׂ֤ה לָהֶם֙ מִכְנְסֵי־בָ֔ד לְכַסּ֖וֹת בְּשַׂ֣ר עֶרְוָ֑ה מִמָּתְנַ֥יִם וְעַד־יְרֵכַ֖יִם יִהְיֽוּ:
[מג] וְהָיוּ֩ עַל־אַהֲרֹ֨ן וְעַל־בָּנָ֜יו בְּבֹאָ֣ם׀ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד א֣וֹ בְגִשְׁתָּ֤ם אֶל־הַמִּזְבֵּחַ֙ לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֔דֶשׁ וְלֹא־יִשְׂא֥וּ עָוֺ֖ן וָמֵ֑תוּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם ל֖וֹ וּלְזַרְע֥וֹ אַחֲרָֽיו: ס

פרק כח
(א) וטעם נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר בני אהרן - שלא יחשוב , כי בהמשח האב לכהנו יהיו הבנים כהונים , אבל להם עצמם יכהן; והנה יצא פנחס ושאר הנולדים , שלא נתכהנו רק אלה הארבעה הנמשחים עמו ומולדתם אשר יולידו אחרי כן. (ב) לכבוד ולתפארת - שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים , כמו שאמר הכתוב "כחתן יכהן פאר" (יש' סא , י). כי אלה הבגדים - לבושי מלכות הם , כדמותם ילבשו המלכים בזמן התורה; כמו שמצינו בכתנת: "ועשה לו כתנת פסים" (בר' לז , ג) , שפירושו: מרוקמת כדמות פסים , והיא "כתונת תשבץ" (להלן , ד) , כמו שפירשתי (ראה שמ' כה , ז) , והלבישוֹ כבן מלכי קדם (ע"פ יש' יט , יא). וכן הדרך במעיל , וכתוב "ועליה כתנת פסים כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים" (ש"ב יג , יח) , ופירושו: כי עליה כתנת פסים נראת ומגולת , כי המנהג ללבוש בנות המלך הבתולות מעילים שתתעלפנה בהן; ונמצא שכתנת הפסים עליה מלבוש עליון , ולכן אמר "וכתנת הפסים אשר עליה קרעה" (שם , יט). והמצנפת ידועה גם היום למלכים ולשרים הגדולים , ולכן אמר הכתוב בנפול המלכות "הסיר המצנפת והרים העטרה" (יח' כא , לא) , וכן כתוב "וצניף מלוכה" (יש' סב , ג); וכן יקראם הכתוב "פארי המגבעות" (שמ' לט , כח) , וכתיב "פארי פשתים יהיו על ראשם" (יח' מד , יח) , שהם פאר ושבח למכתירים בהם. והאפוד והחשן לבוש מלכות - כענין שנאמר "והמניכא די דהבא על צוארך" (דנ' ה , טז); והציץ - נזר המלכים , וכתיב "יציץ נזרו" (תה' קלב , יח). והם זהב וארגמן ותכלת (ראה להלן , ה) , וכתיב "כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה" (תה' מה , יד) , וכתיב "ארגוונא תלבש והמניכא די דהבא על צוארך" (דנ' ה , טז). והתכלת גם היום לא ירים איש את ידו (ע"פ בר' מא , מד) ללבשו חוץ ממלך גוים; וכתיב "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן" (אס' ח , טו); וה"תכריך" הוא המעיל שיעטה בו. ועל דרך האמת: לכבוד ולתפארת - יאמר שיעשו בגדי קדש לאהרן , לשרת בהם לכבוד השם השוכן בתוכם ולתפארת עוזם , כדכתיב "כי תפארת עוזמו אתה" (תה' פט , יח); וכתוב "בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו" (יש' סד , י) , ו"קדשנו" הוא הכבוד ו"תפארתנו" - תפארת ישראל. ועוד נאמר "עוז ותפארת במקדשו" (תה' צו , ו) , וכן "לפאר מקום מקדשי ומקום רגלי אכבד" (יש' ס , יג) - שיהיה מקום המקדש מפואר בתפארת , ומקום רגליו , שהוא מקום בית המקדש , מכובד בכבוד השם; וכן "ובישראל יתפאר" (יש' מד , כג) , שיהיה מראה ומיחד בהם תפארתו. וכן אמר למטה גם בבגדי הבנים כולם "לכבוד ולתפארת" (להלן , מ). ואמר בקרבנות "יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר" (יש' ס , ז) - והנה המזבח רצונו , והכבוד בית תפארתו. והיו הבגדים צריכין עשייה לשמן , ויתכן שהיו צריכין כונה , ולכך אמר "ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה" (להלן , ג) - שיבינו מה שיעשו. וכבר אמרו (יומא סט , א): דמות דיוקנו מנצח לפני בבית מלחמתי. (ה) והם יקחו את הזהב - הנה כל הצוָאות עד כאן היו במשה עצמו: "ועשית" (לעיל , ב) , "תעשה" (שמ' כו , א); ועתה צוה שידבר אל כל חכמי לב שיעשו הבגדים (ראה לעיל , ג) , ולכן אמר: והם יקחו את הזהב , שיקבלו הנדבה מן הצבור ויעשו בה את הבגדים. והטעם , לאמר שלא ישקול להם הנדבה ולא ימנה , כי נאמנים הם , כענין שאמר "ולא יְחַשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים" (מ"ב יב , טז). וכאשר נאמר בבגדים הוא הדין בכל מלאכת המשכן; כי ביום הראשון בלבד כתוב "ויקחו מלפני משה" (שמ' לו , ג) ― וגם הוא , שלא בחשבון לקחו הכל מלפניו ― ובשאר הימים הביאו אליהם; ולכך כתוב "ויאמרו אל משה לאמר מרבים העם להביא" (שם , ה) , כי להם היו מביאים , לא שיתנו למשה והוא ישקול על ידם; אבל הם , לאחר שגבו הכל , מנו ושקלו ואמרו למשה , כדכתיב "ויהי זהב התנופה" וגו' (שמ' לח , כד). (כח) ולא יזח החשן - לשון נתוק , ולשון ערבי הוא , כדברי דונש בן לבראט (דונש ע' * 82 ); לשון רבנו שלמה. והקרוב אלי , שהוא כמו 'ולא יסח' , מן "בית גאים יסח יי'" (מש' טו , כה); "ובוגדים יסחו ממנה" (מש' ב , כב) - ענין נתיצה ונתוק , בחלוף הסמ"ך והזי"ן , כמו "יעלזו חסידים בכבוד" (תה' קמט , ה) עם "נתעלסה באהבים" (מש' ז , יח); "ונתצתם את מזבחותם" (דב' יב , ג) עם "נתסו נתיבותי" (איוב ל , יג); וכן "ושמרתם את משמרת הבית מסח" (מ"ב יא , ו) - מהנתץ , יזהירם שלא יפרד אחד מהם וינתץ המשמר. ואולי גם כן "ולמזח תמיד יחגרה" (תה' קט , יט) - להרס ונתיצה; יאמר שיחגור הקללה תמיד עד שיהרס וינתץ בה כאשר אחרים מתאזרים בחגורתם. "אין מזח עוד" (יש' כג , י) - אין הריסה עוד; יאמר לצור: עברי באנשי ארצך כיאור אל ארץ תרשיש שהיתה סוחרתך , ואין הריסה ופרוד עוד , שלא יפרד אחד מכלכם משם ולא ישוב לצור , כי תחרב לגמרי. הנפרד ממעמד חביריו יקָרֵא 'הורס' , כלשון "אל יהרסו אל יי' לראות" (צירוף של שמ' יט , כא ושם , כד) , וכתיב "וממעמדך יהרסך" (יש' כב , יט). וכן "ומזיח אפיקים רפה" (איוב יב , כא) - נתיצת האפיקים , הם הנחלים השוטפים והורסים ההרים והגאיות. ו"מזח" - בשקל 'מֵצַח' , שניהם בעלי הנו"ן , כי הוא מלשון 'נצוח' , כי חוזק הראש במצח. (ל) ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים - סבר רבי אברהם (לעיל , ו בפירוש ב , הארוך) להתחכם בענין האורים ותומים , ואמר כי הם מעשה אמן כסף וזהב; והאריך בענינם , כי חשב שהם על הצורות שיעשו בעלי הכוכבים לדעת מחשבת השואל. ולא אמר כלום , אבל הם כדברי רבנו שלמה: כתב של שם המפורש נתון בין כפלי החשן; ולכך הוצרך להיות כפול. והראיה , כי לא נזכרו אורים ותומים כלל במעשה האומנים , ולא הזכירם להם בצוָאה ולא במעשה כלל; ופרט בבגדים "ויעש את האפוד" (שמ' לט , ב) , "ויעש את החשן" (שם , ח) , ולא אמר 'ויעש האורים והתומים'; ואִלו היו מעשה חרש חכם (ע"פ יש' מ , כ) , היה מאריך בהם יותר מן הכל! ואם אולי ירצה לקצר בהם , לעמקם , היה אומר: 'ועשית אורים ותומים כאשר הראה אותך בהר , זהב טהור תעשה אותם' , או 'כסף מזוקק'. ועוד תשוב תראה , כי לא הזכיר בה"א הידיעה אחד מכל הכלים שלא נזכרו כבר , אבל אמר "ועשו ארון" (שמ' כה , י) , "ועשית שולחן" (שם , כג) , "ועשית מנורת" (שם , לא) , וכן כלם; ובמשכן אמר "ואת המשכן תעשה" (שמ' כו , א) , בעבור שכבר הזכירוֹ: "ועשו לי מקדש" (שמ' כה , ח). והנה באורים ותומים אמר: ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים - לא צוה אותו בעשייתם , והזכירם בשם הידיעה! ולא הזכירם הכתוב , רק במשה לבדו , שאמר בצוָאה: ונתת אל חשן המשפט , ובמעשה: "ויתן אל החשן את האורים ואת התומים" (וי' ח , ח); כי לא היו מעשה אומן , ולא היה לאומנים ולא לקהל בהם מעשה ולא נדבה כלל , אבל הם סוד מָסוּר למשה מפי הגבורה , והוא כתבם בקדושה; או היו מעשה שמים , ולכך יזכירם סתם ובידיעה , כמו "וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים" (בר' ג , כד). והנה משה לקח כתב האורים והתומים והניחם שם בחשן המשפט אחרי שהלביש את אהרן האפוד והחשן , כמו שאמר "ויתן עליו את האפוד ויחגור אותו בחשב האפוד... וישם עליו את החשן ויתן אל החשן את האורים ואת התומים" (וי' ח , ז - ח) - כי לאחר כן נתנם בין כפלי החשן. והענין הוא , כי היו שמות קדושים , מכחם יאירו האותיות מאבני החשן אל עיני הכהן השואל במשפטם. והמשל , כי כאשר שאלו: "מי יעלה לנו אל הכנעני בתחלה להלחם" (שו' א , א) , היה הכהן מכוין בשמות שהם האורים , והאירו לעיניו אותיות 'יהודה' , ויו"ד מ'לוי' ועי"ן מ'שמעון' ולמ"ד מ'לוי' וה"א מ'אברהם' , הכתוב שם על דעת רבותינו (יומא עג , ב) , או שהאירה פעם אחרת לנגד עיניו ה"א מ'יהודה'. והנה כאשר האותיות מאירות לעיני הכהן , עדין לא ידע סדורן , כי מן האותיות אשר סדרו מהן "יהודה יעלה" (שו' א , ב) היה אפשר להעשות מהם 'הוי הד עליה' , או 'הי על יהודה' , ותבות אחרות רבות מאד; אבל היו שם שמות הקדש אחרים , נקראים תומים , מכחם יהיה לב הכהן תמים בידיעת ענין האותיות שהאירו לעיניו; כי כאשר כיון בשמות האורים והאירו , חוזר מיד ומכוין בשמות התומים ועודם האותיות מאירות לעיניו , ויבא בלבו שחבורם "יהודה יעלה". וזאת מדרגה ממדרגת רוח הקדש , והיא למטה מן הנבואה ולמעלה מבת קול , שמשתמשין בה בבית שני לאחר שפסקה הנבואה ופסקו אורים ותומים , כמו שהזכירו רבותינו (יומא כא , ב). ואיפשר , שאחרי שנתן משה בחשן השמות הקדושים של האורים והתומים , היו נודעים במסורת ממנו לגדולי חכמי ישראל , שמסרם להם עם סתרי תורה , ולפיכך היה ביד דוד אפוד (ש"א כג , ו) , והיה כדמות אפוד משה , ובו חשן כדמות חשן הקדש ― אבל נראה שהיה בד , כאשר נאמר בשמואל "נער חגור אפוד בד" (ש"א ב , יח) , ואמר בנוב עיר הכהנים "שמונים וחמשה איש נושא אפוד בד" (ש"א כב , יח) ― וְילבישו אותו את הכהן שהוא מבני הנביאים , ושואלים בו ונענים לפעמים , כאשר חשב בזה רבי אברהם. ומה שאמר , שאִלוּ ראה (רש"י) תשובת רבנו האיי לא אמר ככה - כבר ראינוה וחשבנוה , וידענו כי דעת רבי אברהם לא נתכון אליה. (לא) מעיל - כתב רבנו שלמה (לעיל , ד): כמין חלוק , וכן הכתונת; אלא שהכתנת סמוך לבשרו , ומעיל קורא חלוק העליון. ואין הדבר כן , כי המעיל - בגד יתעטף בו , כמו שאמר "והוא עוטה מעיל" (ש"א כח , יד) , וכתיב "מעיל צדקה יעטני" (יש' סא , י); ולא תבא 'עטִייה' על הכתנת , רק על השַׂלְמָה אשר יכסה בה , דכתיב "עוטה אור כשלמה" (תה' קד , ב) - כי הוא עִטוף , וכן "ועל שפם יעטה" (וי' יג , מה) - יתעטף. והוא התרגום של יונתן בן עוזיאל שהזכיר הרב: "כרדונין" (ראה ת"י ש"ב יג , יח) , כי הוא עטוף , קרוב לצורת האפוד שיתעטף בו חצי הגוף שכלפי רגליו , כי אם היה חלוק אינן דומין זה לזה כלל; וראיה עוד , שאמר "ויחזק בכנף מעילו ויקרע" (ש"א טו , כז) - והנה יש לו כנפים , ואינו כמין חלוק. אבל המעיל - כסות המקיף את הגוף כולו , מצוארו ולמטה עד רגלי האדם , ואין לו בית יד כלל; וכשאר המעילים יש לו בית צואר כנגד כל הצואר , תפור בו , ואותו בית הצואר נקרא 'פי המעיל' , וצוה הכתוב שיהא ארוג עמו (ראה להלן , לב); והמעיל כולו מחולק מלפניו עד למטה , מכניס ראשו בנקב פיו , ונמצא צוארו חגור בפי המעיל. ומלפניו שתי כנפים , מכסה בו ומגלה כרצונו , כעין גלימה שאין לה בית ראש , שחלקו התפירה שלפניה מקמי שפה ולמטה , ולכן יבא בו לשון 'עטייה' לעולם. ולא ידעתי גם כן , למה עשה הרב הפעמונים לעצמן (ראה רש"י להלן , לג) , פעמון בין שני רמונים , כי אם כן לא היו הרִמונים משמשין כלום! ואם לנוי - למה היו עשויים כרמונים חלולים? יעשם כמין תפוחי זהב! ועוד , שהיה צריך הכתוב לפרש במה יתלה הפעמונים , ואם יעשה בהן טבעות לתלותן בהן. אבל הן בתוכם ממש: כי הרמונים חלולים , ועשוים כמין רמונים קטנים שלא פתחו פיהם , והפעמונים טמונים בהם ונראים מתוכם. ולא פירש הכתוב מנינם; אבל רבותינו אמרו , שהיו שבעים ושנים זגין ובהם שבעים ושנים ענבלים , ותולה שלשים וששה מצד אחד ושלשים וששה מצד אחר , כדאיתא בזבחים בפרק 'המזבח' (פח , ב); ומכאן תִלמוֹד שאינו כמין חלוק וכתנת , אלא יש לו כנפים. וכן כתב רבנו שלמה (לעיל , ד) שהמצנפת כמין כובע , שהרי במקום אחר קורא לה "מגבעת" (שמ' לט , כח) , ומתרגמינן: "קובעין". וגם זה אינו , שהרי אמרו (ראה מש"ת כלי המקדש ה , ט) שהמצנפת ארכה שש עשרה אמה , והרי היא כעין צניף שצונף בו את ראשו , מגלגל ומחזיר , מגלגל ומחזיר סביב ראשו , כפל על כפל. ומצנפת של כהן גדול אינה קרויה 'מגבעת' בשום מקום , אבל בכהן הדיוט אמר הכתוב 'מגבעת' (ראה להלן , מ); ואף היא מצנפת היא , אלא שקושר בה כל ראשו , ומעלה הכפלים עליו כעין מגבעת , שהוא "קובע" כדברי אנקלוס; כי 'מגבעת' - כמו 'מקבעת' , כאשר אמרתי בסדר 'ויהי מקץ' (בר' מא , מז) , בחילופי הגימ"ל והקו"ף. אלא שהמגבעת כמו המצנפת , ולכך יזכירו חכמים תדיר בכהן גדול והדיוט 'מצנפת' , ב'תורת כהנים' (ראה תו"כ צו פרשתא א פרק ב , א ועוד); ובמסכת יומא שנינו (עא , ב): כהן גדול משמש בשמנה כלים , וההדיוט בארבעה: בכתנת ומכנסים מצנפת ואבנט; מוסף עליו כהן גדול: חשן ואפוד ומעיל וציץ. (לז) על פתיל תכלת - ובמקום אחר הוא אומר "ויתנו עליו פתיל תכלת" (שמ' לט , לא)!? ועוד , כתוב כאן: והיה על המצנפת , ולמטן הוא אומר "והיה על מצח אהרן" (להלן , לח)!? וב'שחיטת קדשים' שנינו (זבחים יט , א - ב): שערו היה נראה בין ציץ למצנפת , ששם מניח תפילין - למדנו שהמצנפת למעלה בגובה הראש והציץ מלמטה , והפתילים היו נקובים ותלויין בו בשני ראשיו ואמצעיתו , ששה בשלשה מקומות הללו: פתיל מלמעלה , אחד מבחוץ ואחד מבפנים כנגדו; וקושר ראשי הפתילים מאחורי העורף שלשתם , נמצאו בין אורך הטס ופתילי ראשיו מקיפין את כל הקדקד , והפתיל האמצעי שבראשו קשור עם ראשי השנים , הולך על פני רוחב הראש מלמעלה , ונמצא עשוי כמין קובע. ועל פתיל האמצעי הוא אומר: והיה על המצנפת; והיה נותן את הציץ על ראשו , ועל ידי פתיל האמצעי הוא מחזקו , שאינו נופל , והטס תלוי כנגד מצחו. נתקיימו כל המקראות הללו: פתיל על הציץ וציץ על ה פתיל ופתיל על המצנפת מלמעלה. כל זה לשון רבנו שלמה; ואני תמה בדבריו , שהכתוב אינו מצוה , רק לעשות פתיל תכלת אחד , והוא עושה ששה! ועוד , שהוא מצרף מקראות של הצוָאה והעשייה , ומרבה פתילים כנגד כולם! וכן תוכל למנות בארון ושולחן ומנורה! ואם הכתוב צוה שישימו אותו על פתיל תכלת , היאך נתנו הם "עליו פתיל תכלת" (שמ' לט , לא) , ואנה צוו לעשות כן? ומה צורך לחוטין שבאמצע - והוא קשור מאחורי העורף כדרך כל ציץ באנשים ובנשים? אבל אין הדבר כמו שאמר הרב , ולא היה שם אלא פתיל אחד; שהטס מקיף מאזן לאזן ונקוב בשתי קצותיו , ופתיל תכלת נכנס בשני הנקבים , והציץ נקשר בו כנגד הערף. והנה היה צונף המצנפת סביב הראש , לא על המצח כלל , אלא למעלה במקום שער. ועל דעת רבותינו (זבחים יט , א) , היה מניח גם מקצת שער ראשו כנגד פניו לתפלין , והיתה הצניפה בגובה שבראש כנגד המוח האמצעי , והוא מכסה בה כל הראש כנגד אחוריו; והרי הצניפה בשפוע. ומניח הציץ כנגד מצחו מאזן לאזן , ואין הפסק בין מצחו לציץ; אבל מאזן לאזן , לאחוריו כנגד כל הערף תהיה המצנפת , והפתיל שנקשר בו יבא עליה; וזהו שאמר: ושמת אותו על פתיל תכלת - שיכניס הפתיל בנקבי הציץ. והיה הפתיל על המצנפת - לאחורי אזניו כנגד הערף , אל מול פני המצנפת יהיה הציץ , ויהיה על מצח אהרן כנגד המצנפת בפניו; וזהו שאמר "ושמת המצנפת על ראשו" (שמ' כט , ו) , כלומר: למעלה בעליון שבראש , לא כמו המגבעות , שנאמר בהם "וחבשת להם מגבעות" (שם , ט) - שהם חובשות הראש כמי שחושש בראשו וחובשו לחזוק. ואמר "ונתת את נזר הקדש על המצנפת" (שם , ו) , כי עליה יקשרנו מאחוריו; וכן אמר "ויתנו עליו פתיל תכלת לתת על המצנפת מלמעלה" (שמ' לט , לא) , כי שם ינתן בקשר; וכן "וישם על המצנפת אל מול פניו את ציץ הזהב" (וי' ח , ט) , ששם בקשירתו על המצנפת , ואל מול פניו ציץ הזהב. והנה ה'נתינה' בכל הכתובים - על המצנפת , כי היא הקשירה , אבל הציץ - אל מול פני המצנפת במצח. ואין להקפיד בין "ויתנו עליו פתיל תכלת" (שמ' לט , לא) ובין ושמת אותו על פתיל תכלת , כי בשניהם כאלו: 'ושמת אותו בפתיל תכלת' , 'ויתנו בו פתיל תכלת'; כדרך "ונתת אותם על סל אחד" (שמ' כט , ג) - בסל , וכמהו "המלט על נפשך" (בר' יט , יז). או ישמש במקום 'אל': 'ונתת אותו אל פתיל תכלת' , 'ויתנו אליו פתיל תכלת' , כי הפתיל נִתָן אליו והוא אל הפתיל , כי בו יסמך. והכלל , שאין ענין הכתובים אלא שיכניסו הפתיל בנקבי הציץ , ואם כן הוא שהפתיל על הציץ והציץ על הפתיל. וכן "וירכסו את החשן מטבעותיו אל טבעות האפוד בפתיל תכלת" (לעיל , כח) , שהביא רבנו שלמה ראיה ממנו - פתיל אחד הוא , שהיו מכניסין פתיל אחד בטבעות החשן ובטבעות האפוד שכנגדו , וכן בקצה האחר פתיל אחד; כי שני מקומות הן , וכל אחד - בפתיל אחד ירכסו אותו. (מא) והלבשת אותם את אהרן אחיך ואת בניו אתו - אותן הכתובים בהם; לשון רבנו שלמה. וטעם אתו - שביום אחד ילבישם כולם וימשחם. ומשחת אותם ומלאת את ידם - כל 'מלוי ידים' לשון חנוך , כשהוא נכנס להיות מוחזק בו מאותו היום והלאה; לשון רבנו שלמה. ולא הבינותי דבריו , היאך יבא לשון 'מלוי ידים' לחנוכת כל דבר?! ומה שאמר הרב , כי בלשון לעז , כשממנין אדם על פקודת דבר נותן השליט בית יד של עור שקורין 'גנט' , ועל אותו בית יד הוא מחזיקו בדבר , והוא 'מלוי ידים' - לא ידעתי אם ירצה הרב לומר , שעל שם הבית יד יקרא החנוך 'מלוי ידים' , ויביא ראיה מן השוטים (ע"פ נדה ל , ב). ודע , כי הענין ההוא להם (לנוצרים) יצא מן התורה , שהוא אצלם קנין החליפין של בועז , וכך מתורגם להם "שלף איש נעלו" (רות ד , ז) - ששולף ה'גנט' שלו; והם אומרים , שהגואל נתן לבועז. וזה מנהגם הוזכר בספרי חכמיהם; והנה דברנו בדברי הבאי. והנכון בלשון 'מלוי ידים' בתורה - שהוא לשון שלמות , כלשון "כי מלאו ימי" (בר' כט , כא); "ובמלאת הימים האלה" (אס' א , ה); "עד יום מלאת" (וי' ח , לג) - בהשלימם; וכן "בכסף מלא" (בר' כג , ט) - מחיר שלם. והטעם , כי הזר , אשר לא תשיג ידו בטהרתו (ע"פ וי' יד , לב) להקריב קרבן או לעבוד עבודת המלכות , הנה ידו חסרה בעבודה ההיא , וכאשר יכשר לעשות כן , הנה ידו שלימה , ראויה לכל העבודות והמלאכות. וכן "מלאו ידכם היום" (שמ' לב , כט) - כי עתה ידכם מלאה בכל עבודת השם , "כי איש בבנו ובאחיו" (שם) עבדתם אותו; או שירמוז להם , כי בזכות זה יהיו נבחרים לעבוד עבודת השם במשכן , כמו שאמר "בעת ההיא הבדיל יי' את שבט הלוי" (דב' י , ח). ודוד המלך אמר לישראל בנדבת הבית: "ועוד ברצותי בבית אלהי יש לי סגולה זהב וכסף נתתי לבית אלהי" (דה"א כט , ג) , ואמר להם: "ומי מתנדב למלאת (בנוסחנו: למלאות) ידו היום ליי'" (שם , ה) - כי בהתנדבם לבנין הבית תהיה ידם שלימה בכל הקרבנות והעבודות , כי אין עבודת ישראל להקדוש ברוך הוא אלא בבית המקדש. וכן 'איל המלואים' בפרשה הזאת (שמ' כט) - שמִלוי הכהנים בו: כי החטאת והעולה לכפר , וזה - למלאת ידם בהקרבה. [(תוספת רמב"ן עצמו:) ומצאתי בתרגום הירושלמי שתרגם "איל המלואים" (שם , לא): "דאשלמותא" , וכן תרגם בכולן לשון 'שלמות'; אבל אנקלוס רדף הענין ולא הקפיד בלשון , כמנהגו במקומות רבים.] ויש מפרשים ומלאת את ידם - שימלא ידם מן הקרבנות; וכן "החפץ ימלא את ידו" (מ"א יג , לג) - שיקריב מהם כרצונו מלא ידיו. והנכון מה שפרשתי; ופרוש "החפץ ימלא את ידו ויהי כהני במות" - שיביא מלואים לו בקרבן כאשר בדה מלבו (ע"פ מ"א יב , לג) לחנכו , ואחרי כן יהיה כהן לבמות; כי בדומה לדרכי התורה יעשו. (מג) "ולא ימות" (לעיל , לה) - מכלל 'לאו' אתה שומע 'הן': אם יהיו עליו לא יתחייב מיתה; הא אם יכנס מחוסר אחד מן הבגדים הללו , חייב מיתה; לשון רבנו שלמה. ואינו נכון בעיני; שהיה לו לכתוב פסוק זה לאחר שיזכיר כל שמנה בגדים , ולמה הזכיר זה בשלשה בגדים: חשן ואפוד ומעיל , קודם שיזכיר ציץ וכתנת , מצנפת ואבנט ומכנסים?! וכן אמר "ובצאתו ולא ימות" (שם) - ואין ביציאה עבודה שיתחייב עליה משום מחוסר בגדים!? וכן והיו על אהרן ועל בניו - כתב רבנו שלמה: והיו כל הבגדים האלה על אהרן ועל בניו - הראויין לו והאמורין בהם; ומתו - הא למדת , שהמשמש מחוסר בגדים חייב מיתה. וכן נראה זה בדרך הפשט. אבל לפי העולה מן הסוגיות שבגמרא אין דעת רבותינו כן , אבל אצלם המצוה הזאת שוה בכולם , באהרן ובבניו , והיא על המכנסים , והעונש גם כן בהם; כי צוה בעשיה: "ועשה להם מכנסי בד" (לעיל , מב) , וצוה על הלבישה: והיו על אהרן ועל בניו; כי בשאר הבגדים צוה למעלה בעשיתן (פס' ב ואי') , וצוה בלבישה: "והלבשת אותם את אהרן אחיך ואת בניו אתו" (לעיל , מא). אם כן הצוָאה הזו כולה על המכנסים , ועליהן יהיה הענש. למדנו זה ממה שאמרו בסנהדרין (פג , ב) וב'שחיטת קדשים' (זבחים יז , ב): מחוסר בגדים ששימש , מנא לן דבמיתה? אמר רבי אבהו , אמר רבי יוחנן , ומטו בה משמיה דרבי אלעזר ברבי שמעון: "וחגרת אותם אבנט... וחבשת להם מגבעות והיתה להם כהנה לחקת עולם" (שמ' כט , ט) - בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם , אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם , והוו להו זרים; ואמר מר: זר ששימש - במיתה. ואם היה הכתוב הזה אצלם בכל הבגדים , הנה בכאן עונש מפורש למחוסר בגדים , כמאמר הרב; אבל הוא במכנסים בלבד , והכתוב האחר - בשאר הבגדים , ולא הוזכרו שם המכנסים. והראיה על דעתם , שלא הזכיר למטה בסדר הלבישה מכנסים כלל (ראה שמ' כט , ח - ט) , כי בעבור שענש עליהם בכאן , אין צורך לחזור ולהזכירם , כי בידוע שילבישם. ומה שאמר למעלה "ונשמע קולו בבואו אל הקדש ולא ימות" (לעיל , לה) - הוא על דעתי ביאור למצות הפעמונים (ראה לעיל , לג - לד); כי מפני שאין בהם צורך בלבישה , ואין דרך הנכבדים לעשות להם כן , לכך אמר כי צוה בהם בעבור שישָמע קולו בבואו בקדש , ויכנס לפני אדוניו כאלו ברשות; כי הבא בהיכל מלך פתאום חייב מיתה בטכסיסי המלכות , כענין אחשורוש (ראה אס' ד , יא). וירמוז למה שאמרו במסכת יומא , ירושלמי (א , ה [לט , א]): "וכל אדם לא יהיה באהל מועד" (וי' טז , יז) - אפילו אותן שכתוב בהן "ודמות פניהם פני אדם" (יח' א , י) לא יהיו באוהל מועד. על כן צוה להשמיע קולו , כמי שיקרא 'הוציאו כל איש מעלי' (ע"פ בר' מה , א) , ויבא לעבוד את המלך ביחוד; וכן "בצאתו" (לעיל , לה) - לצאת ברשות , ושיִוָדע הדבר , כדי שיוכלו משרתי המלך לשוב לפניו. וב'פירקי היכלות' (ראה או"מ ע' 122 ) יִוָדע זה הענין; והנה הטעם , שלא יפגעו בו מלאכי אלהים. והזכיר זה בכהן גדול - למעלתו , וזה טעם "לפני יי'" (לעיל , לה): כי העובד לפניו , ראוי שתשרה שכינתו בעבודתו לפניו , "כי מלאך יי' צבאות הוא" (מל' ב , ז); כי ההדיוטים יכנסו בהיכל להקטיר ולהיטיב. וראיתי במדרש 'ואלה שמות רבא' (לח , ח) באבני חשן , מה טעם שיהא הקדוש ברוך הוא מסתכל בהם , בבגדי הכהן , בכניסתו ביום הכפורים , ונזכר לזכות השבטים: רבי יהושע בשם רבי לוי: משל לבן מלכים , שהיה פדגוג נכנס אצלו , מלמד על בנו סניגוריא , והיה מתירא מן העומדים עליו שמא יפגעו בו; מה עשה? הלבישו פורפירא שלו , שיהיו רואין אותו ומתייראין ממנו. כך אהרן , היה נכנס בכל עת לבית קדש הקדשים , ואלו (ואלולי) זכיות הרבה שהיו נכנסות עמו ומסייעות אותו , לא היה יכול להכנס. למה? שהיו מלאכי השרת שם. מה עשה הקדוש ברוך הוא? נתן לו מדמות לבושי הקדש , שנאמר "וילבש צדקה כשריון" (יש' נט , יז). עד כאן אגדה זו. ואעפ"י שלא היה נכנס לפני ולפנים בבגדים אלו , אף באהל מועד , הוצרך לכך ביום הכפורים , שהרי כתוב "וכל אדם לא יהיה באהל מועד" (וי' טז , יז).