מאגר הכתר שמות פרק כח עם פירוש רלב"ג ביאור הפרשה

פרק כח
[א] וְאַתָּ֡ה הַקְרֵ֣ב אֵלֶיךָ֩ אֶת־אַהֲרֹ֨ן אָחִ֜יךָ וְאֶת־בָּנָ֣יו אִתּ֗וֹ מִתּ֛וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְכַהֲנוֹ־לִ֑י אַהֲרֹ֕ן נָדָ֧ב וַאֲבִיה֛וּא אֶלְעָזָ֥ר וְאִיתָמָ֖ר בְּנֵ֥י אַהֲרֹֽן:
[ב] וְעָשִׂ֥יתָ בִגְדֵי־קֹ֖דֶשׁ לְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֑יךָ לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת:
[ג] וְאַתָּ֗ה תְּדַבֵּר֙ אֶל־כָּל־חַכְמֵי־לֵ֔ב אֲשֶׁ֥ר מִלֵּאתִ֖יו ר֣וּחַ חָכְמָ֑ה וְעָשׂ֞וּ אֶת־בִּגְדֵ֧י אַהֲרֹ֛ן לְקַדְּשׁ֖וֹ לְכַהֲנוֹ־לִֽי:
[ד] וְאֵ֨לֶּה הַבְּגָדִ֜ים אֲשֶׁ֣ר יַעֲשׂ֗וּ חֹ֤שֶׁן וְאֵפוֹד֙ וּמְעִ֔יל וּכְתֹ֥נֶת תַּשְׁבֵּ֖ץ מִצְנֶ֣פֶת וְאַבְנֵ֑ט וְעָשׂ֨וּ בִגְדֵי־קֹ֜דֶשׁ לְאַהֲרֹ֥ן אָחִ֛יךָ וּלְבָנָ֖יו לְכַהֲנוֹ־לִֽי:
[ה] וְהֵם֙ יִקְח֣וּ אֶת־הַזָּהָ֔ב וְאֶת־הַתְּכֵ֖לֶת וְאֶת־הָֽאַרְגָּמָ֑ן וְאֶת־תּוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וְאֶת־הַשֵּֽׁשׁ: פ
[ו] וְעָשׂ֖וּ אֶת־הָאֵפֹ֑ד זָ֠הָב תְּכֵ֨לֶת וְאַרְגָּמָ֜ן תּוֹלַ֧עַת שָׁנִ֛י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָ֖ר מַעֲשֵׂ֥ה חֹשֵֽׁב:
[ז] שְׁתֵּ֧י כְתֵפֹ֣ת חֹבְרֹ֗ת יִֽהְיֶה־לּ֛וֹ אֶל־שְׁנֵ֥י קְצוֹתָ֖יו וְחֻבָּֽר:
[ח] וְחֵ֤שֶׁב אֲפֻדָּתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו כְּמַעֲשֵׂ֖הוּ מִמֶּ֣נּוּ יִֽהְיֶ֑ה זָהָ֗ב תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָֽר:
[ט] וְלָ֣קַחְתָּ֔ אֶת־שְׁתֵּ֖י אַבְנֵי־שֹׁ֑הַם וּפִתַּחְתָּ֣ עֲלֵיהֶ֔ם שְׁמ֖וֹת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
[י] שִׁשָּׁה֙ מִשְּׁמֹתָ֔ם עַ֖ל הָאֶ֣בֶן הָאֶחָ֑ת וְאֶת־שְׁמ֞וֹת הַשִּׁשָּׁ֧ה הַנּוֹתָרִ֛ים עַל־הָאֶ֥בֶן הַשֵּׁנִ֖ית כְּתוֹלְדֹתָֽם:
[יא] מַעֲשֵׂ֣ה חָרַשׁ֘ אֶבֶן֒ פִּתּוּחֵ֣י חֹתָ֗ם תְּפַתַּח֙ אֶת־שְׁתֵּ֣י הָאֲבָנִ֔ים עַל־שְׁמֹ֖ת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל מֻסַבֹּ֛ת מִשְׁבְּצ֥וֹת זָהָ֖ב תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָֽם:
[יב] וְשַׂמְתָּ֞ אֶת־שְׁתֵּ֣י הָאֲבָנִ֗ים עַ֚ל כִּתְפֹ֣ת הָאֵפֹ֔ד אַבְנֵ֥י זִכָּרֹ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְנָשָׂא֩ אַהֲרֹ֨ן אֶת־שְׁמוֹתָ֜ם לִפְנֵ֧י יְהוָ֛ה עַל־שְׁתֵּ֥י כְתֵפָ֖יו לְזִכָּרֹֽן: ס
[שני] [יג] וְעָשִׂ֥יתָ מִשְׁבְּצֹ֖ת זָהָֽב:
[יד] וּשְׁתֵּ֤י שַׁרְשְׁרֹת֙ זָהָ֣ב טָה֔וֹר מִגְבָּלֹ֛ת תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֖ם מַעֲשֵׂ֣ה עֲבֹ֑ת וְנָתַתָּ֛ה אֶת־שַׁרְשְׁרֹ֥ת הָעֲבֹתֹ֖ת עַל־הַֽמִּשְׁבְּצֹֽת: ס
[טו] וְעָשִׂ֜יתָ חֹ֤שֶׁן מִשְׁפָּט֙ מַעֲשֵׂ֣ה חֹשֵׁ֔ב כְּמַעֲשֵׂ֥ה אֵפֹ֖ד תַּעֲשֶׂ֑נּוּ זָ֠הָב תְּכֵ֨לֶת וְאַרְגָּמָ֜ן וְתוֹלַ֧עַת שָׁנִ֛י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָ֖ר תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתֽוֹ:
[טז] רָב֥וּעַ יִֽהְיֶ֖ה כָּפ֑וּל זֶ֥רֶת אָרְכּ֖וֹ וְזֶ֥רֶת רָחְבּֽוֹ:
[יז] וּמִלֵּאתָ֥ בוֹ֙ מִלֻּ֣אַת אֶ֔בֶן אַרְבָּעָ֖ה טוּרִ֣ים אָ֑בֶן ט֗וּר אֹ֤דֶם פִּטְדָה֙ וּבָרֶ֔קֶת הַטּ֖וּר הָאֶחָֽד:
[יח] וְהַטּ֖וּר הַשֵּׁנִ֑י נֹ֥פֶךְ סַפִּ֖יר וְיָהֲלֹֽם:
[יט] וְהַטּ֖וּר הַשְּׁלִישִׁ֑י לֶ֥שֶׁם שְׁב֖וֹ וְאַחְלָֽמָה:
[כ] וְהַטּוּר֙ הָרְבִיעִ֔י תַּרְשִׁ֥ישׁ וְשֹׁ֖הַם וְיָשְׁפֵ֑ה מְשֻׁבָּצִ֥ים זָהָ֛ב יִהְי֖וּ בְּמִלּוּאֹתָֽם:
[כא] וְ֠הָאֲבָנִים תִּהְיֶ֜יןָ עַל־שְׁמֹ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֖ה עַל־שְׁמֹתָ֑ם פִּתּוּחֵ֤י חוֹתָם֙ אִ֣ישׁ עַל־שְׁמ֔וֹ תִּהְיֶ֕יןָ לִשְׁנֵ֥י עָשָׂ֖ר שָֽׁבֶט:
[כב] וְעָשִׂ֧יתָ עַל־הַחֹ֛שֶׁן שַֽׁרְשֹׁ֥ת גַּבְלֻ֖ת מַעֲשֵׂ֣ה עֲבֹ֑ת זָהָ֖ב טָהֽוֹר:
[כג] וְעָשִׂ֙יתָ֙ עַל־הַחֹ֔שֶׁן שְׁתֵּ֖י טַבְּע֣וֹת זָהָ֑ב וְנָתַתָּ֗ אֶת־שְׁתֵּי֙ הַטַּבָּע֔וֹת עַל־שְׁנֵ֖י קְצ֥וֹת הַחֹֽשֶׁן:
[כד] וְנָתַתָּ֗ה אֶת־שְׁתֵּי֙ עֲבֹתֹ֣ת הַזָּהָ֔ב עַל־שְׁתֵּ֖י הַטַּבָּעֹ֑ת אֶל־קְצ֖וֹת הַחֹֽשֶׁן:
[כה] וְאֵ֨ת שְׁתֵּ֤י קְצוֹת֙ שְׁתֵּ֣י הָעֲבֹתֹ֔ת תִּתֵּ֖ן עַל־שְׁתֵּ֣י הַֽמִּשְׁבְּצ֑וֹת וְנָתַתָּ֛ה עַל־כִּתְפ֥וֹת הָאֵפֹ֖ד אֶל־מ֥וּל פָּנָֽיו:
[כו] וְעָשִׂ֗יתָ שְׁתֵּי֙ טַבְּע֣וֹת זָהָ֔ב וְשַׂמְתָּ֣ אֹתָ֔ם עַל־שְׁנֵ֖י קְצ֣וֹת הַחֹ֑שֶׁן עַל־שְׂפָת֕וֹ אֲשֶׁ֛ר אֶל־עֵ֥בֶר הָאֵפֹ֖ד בָּֽיְתָה:
[כז] וְעָשִׂיתָ֘ שְׁתֵּ֣י טַבְּע֣וֹת זָהָב֒ וְנָתַתָּ֣ה אֹתָ֡ם עַל־שְׁתֵּי֩ כִתְפ֨וֹת הָאֵפ֤וֹד מִלְּמַ֙טָּה֙ מִמּ֣וּל פָּנָ֔יו לְעֻמַּ֖ת מַחְבַּרְתּ֑וֹ מִמַּ֕עַל לְחֵ֖שֶׁב הָאֵפֽוֹד:
[כח] וְיִרְכְּס֣וּ אֶת־הַ֠חֹשֶׁן מִֽטַּבְּעֹתָ֞ו מִֽטַּבְּעֹתָ֞יו אֶל־טַבְּעֹ֤ת הָאֵפוֹד֙ בִּפְתִ֣יל תְּכֵ֔לֶת לִֽהְי֖וֹת עַל־חֵ֣שֶׁב הָאֵפ֑וֹד וְלֹא־יִזַּ֣ח הַחֹ֔שֶׁן מֵעַ֖ל הָאֵפֽוֹד:
[כט] וְנָשָׂ֣א אַ֠הֲרֹן אֶת־שְׁמ֨וֹת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל בְּחֹ֧שֶׁן הַמִּשְׁפָּ֛ט עַל־לִבּ֖וֹ בְּבֹא֣וֹ אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ לְזִכָּרֹ֥ן לִפְנֵֽי־יְהוָ֖ה תָּמִֽיד:
[ל] וְנָתַתָּ֞ אֶל־חֹ֣שֶׁן הַמִּשְׁפָּ֗ט אֶת־הָאוּרִים֙ וְאֶת־הַתֻּמִּ֔ים וְהָיוּ֙ עַל־לֵ֣ב אַהֲרֹ֔ן בְּבֹא֖וֹ לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְנָשָׂ֣א אַ֠הֲרֹן אֶת־מִשְׁפַּ֨ט בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֧ל עַל־לִבּ֛וֹ לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה תָּמִֽיד: ס
[שלישי] [לא] וְעָשִׂ֛יתָ אֶת־מְעִ֥יל הָאֵפ֖וֹד כְּלִ֥יל תְּכֵֽלֶת:
[לב] וְהָיָ֥ה פִֽי־רֹאשׁ֖וֹ בְּתוֹכ֑וֹ שָׂפָ֡ה יִהְיֶה֩ לְפִ֨יו סָבִ֜יב מַעֲשֵׂ֣ה אֹרֵ֗ג כְּפִ֥י תַחְרָ֛א יִֽהְיֶה־לּ֖וֹ לֹ֥א יִקָּרֵֽעַ:
[לג] וְעָשִׂ֣יתָ עַל־שׁוּלָ֗יו רִמֹּנֵי֙ תְּכֵ֤לֶת וְאַרְגָּמָן֙ וְתוֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י עַל־שׁוּלָ֖יו סָבִ֑יב וּפַעֲמֹנֵ֥י זָהָ֛ב בְּתוֹכָ֖ם סָבִֽיב:
[לד] פַּעֲמֹ֤ן זָהָב֙ וְרִמּ֔וֹן פַּעֲמֹ֥ן זָהָ֖ב וְרִמּ֑וֹן עַל־שׁוּלֵ֥י הַמְּעִ֖יל סָבִֽיב:
[לה] וְהָיָ֥ה עַֽל־אַהֲרֹ֖ן לְשָׁרֵ֑ת וְנִשְׁמַ֣ע ק֠וֹלוֹ בְּבֹא֨וֹ אֶל־הַקֹּ֜דֶשׁ לִפְנֵ֧י יְהוָ֛ה וּבְצֵאת֖וֹ וְלֹ֥א יָמֽוּת: ס
[לו] וְעָשִׂ֥יתָ צִּ֖יץ זָהָ֣ב טָה֑וֹר וּפִתַּחְתָּ֤ עָלָיו֙ פִּתּוּחֵ֣י חֹתָ֔ם קֹ֖דֶשׁ לַיהוָֽה:
[לז] וְשַׂמְתָּ֤ אֹתוֹ֙ עַל־פְּתִ֣יל תְּכֵ֔לֶת וְהָיָ֖ה עַל־הַמִּצְנָ֑פֶת אֶל־מ֥וּל פְּנֵֽי־הַמִּצְנֶ֖פֶת יִהְיֶֽה:
[לח] וְהָיָה֘ עַל־מֵ֣צַח אַהֲרֹן֒ וְנָשָׂ֨א אַהֲרֹ֜ן אֶת־עֲוֺ֣ן הַקֳּדָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֤ר יַקְדִּ֙ישׁוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לְכָֽל־מַתְּנֹ֖ת קָדְשֵׁיהֶ֑ם וְהָיָ֤ה עַל־מִצְחוֹ֙ תָּמִ֔יד לְרָצ֥וֹן לָהֶ֖ם לִפְנֵ֥י יְהוָֽה:
[לט] וְשִׁבַּצְתָּ֙ הַכְּתֹ֣נֶת שֵׁ֔שׁ וְעָשִׂ֖יתָ מִצְנֶ֣פֶת שֵׁ֑שׁ וְאַבְנֵ֥ט תַּעֲשֶׂ֖ה מַעֲשֵׂ֥ה רֹקֵֽם:
[מ] וְלִבְנֵ֤י אַֽהֲרֹן֙ תַּעֲשֶׂ֣ה כֻתֳּנֹ֔ת וְעָשִׂ֥יתָ לָהֶ֖ם אַבְנֵטִ֑ים וּמִגְבָּעוֹת֙ תַּעֲשֶׂ֣ה לָהֶ֔ם לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת:
[מא] וְהִלְבַּשְׁתָּ֤ אֹתָם֙ אֶת־אַהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְאֶת־בָּנָ֖יו אִתּ֑וֹ וּמָשַׁחְתָּ֨ אֹתָ֜ם וּמִלֵּאתָ֧ אֶת־יָדָ֛ם וְקִדַּשְׁתָּ֥ אֹתָ֖ם וְכִהֲנ֥וּ לִֽי:
[מב] וַעֲשֵׂ֤ה לָהֶם֙ מִכְנְסֵי־בָ֔ד לְכַסּ֖וֹת בְּשַׂ֣ר עֶרְוָ֑ה מִמָּתְנַ֥יִם וְעַד־יְרֵכַ֖יִם יִהְיֽוּ:
[מג] וְהָיוּ֩ עַל־אַהֲרֹ֨ן וְעַל־בָּנָ֜יו בְּבֹאָ֣ם׀ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד א֣וֹ בְגִשְׁתָּ֤ם אֶל־הַמִּזְבֵּחַ֙ לְשָׁרֵ֣ת בַּקֹּ֔דֶשׁ וְלֹא־יִשְׂא֥וּ עָוֺ֖ן וָמֵ֑תוּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם ל֖וֹ וּלְזַרְע֥וֹ אַחֲרָֽיו: ס

פרק כח
(א) לכהנו לי - הוא"ו נוספת , והרצון בו: 'לכהן לי'; וענין זאת הכהונה הוא שירות השם יתעלה בזאת העבודה הנזכרת בתורה. (ב) לכבוד ולתפארת - למדנו מזה , שהוא מחוייב שיהיו אלו הבגדים באופן שיהיו לכבוד ולתפארת; ואם לא היו בזה האופן , כמו שבלו או נקרעו וכיוצא בזה , הנה הם פסולים (ראה מש"ת כלי המקדש ח , ד). (ג) אשר מלאתיו רוח חכמה - למדנו מזה , שכל חכמה שתהיה לאדם היא שופעת לו מהשם יתעלה; וזהו האמת , כמו שהתבאר ב'טבעיות' ובראשון ובחמישי מ'ספר מלחמות יי''. ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי - למדנו מזה , שבגדי כהונה הם מקדשין הכהן הגדול לכהן לשם יתעלה; אבל בזמן שאין בגדי כהונה עליו אינו מקודש לכהן , והרי הוא כזר שעבד , שהוא חייב מיתה (ראה מש"ת כלי המקדש י , ד). (ד) חשן ואפוד ומעיל - הנה יבא באורם במה שאחר זה (להלן , ו - לה). כתונת תשבץ - היא עשויה משש , כמו שיתבאר אחר זה (להלן , לט). וענין השבוץ הוא הֵעשותה בתים בתים , כמו בית הכוסות; והנה תשבץ הוא שם. מצנפת - היא עשויה משש , כמו שיתבאר (שם); והיה צונף בה כהן גדול ראשו צניפה על גבי צניפה. ואבנט - הוא גם כן משש; והיה כדמות חגורה לחגר בו על הכתנת. והיו חוגרין בו כנגד הלב , לא במקום בית השחי , שכן פירש יחזקאל "לא יחגרו ביזע" (יח' מד , יח) - רוצה לומר: במקום שמזיעין בו. לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי - למדנו מזה , כי הכהנים ההדיוטים , והם בני אהרן , אינם מקודשין לכהן לשם יתעלה אלא בזמן שבגדי כהונה עליהם (ראה מש"ת כלי המקדש י , ד). וראוי שתדע , שראוי שלא יהיה דבר חוצץ בין בשרם לבגדי כהונה , שנאמר בפרשת 'אחרי מות': "ומכנסי בד יהיו על בשרו... ורחץ במים את בשרו ולבשם" (וי' טז , ד; ראה מש"ת שם י , ו); וכן תמצא בפרשת 'צו' מה שיורה על זה , שנאמר "ויקרב משה את אהרן ואת בניו וירחץ אותם במים. ויתן עליו את הכתנת" (וי' ח , ו - ז) - למדנו מזה , שלא היה דבר חוצץ בין בשרו ובין הכתנת לולי המכנסים שהיו חוגרין תחלה; ואולם השמיט זכרם שם לכבוד משה. (ה) והם יקחו את הזהב - רוצה לומר: החכמים העושים המלאכה. וכבר למדנו מזה המקום , שאין עושין שררה בממון בפחות משנים (ראה ב"ב ח , ב); והיה זה כן , לפי שהאדם לא יחשוב שיעשה עון גדול כשיקח לעצמו מהממון שהוא מושל בו. (ו) ועשו את האפוד זהב תכלת וארגמן ותולעת (בנוסחנו: תולעת) שני ושש משזר - והם עשרים וארבעה חוטין מלבד הזהב. ולמדנו שהם עשרים וארבעה חוטין , לפי שהפשתן היה חוטו כפול ששה (ראה פירושו שמ' כה , ד) , וחוטי התכלת והארגמן ותולעת השני ראוי שיהיו מתיחסים לחוטי הפשתן , וזה מבואר מאד (ראה יומא עא , ב). והנה הזהב היה חוט אחד ממנו עם כל אחד מאלו המינים - ויהיו החוטין עשרים ושמֹנה; שנאמר "וירקעו את פחי הזהב וקצץ פתילים לעשות בתוך התכלת ובתוך הארגמן" וגו' (שמ' לט , ג) - למדנו מזה , שחוט של זהב היה כפול בתוכם (ראה יומא עב , א). והנה היתה מלאכתו מעשה חושב - שהצורות נראות משני הצדדין באופן אחד; והם נעשות באריגה , לא במעשה מחט (ראה מש"ת כלי המקדש ח , טו). (ז) שתי כתפות חוברות יהיה לו - הנה היו עושין הכתפות נפרדות מן האפוד , ואחר כן תופרין אותם בראש האפוד , בדרך שיהיו על כתפיו של כהן. וחשב אפודתו - הוא בדמיון אבנט שהיה יוצא משני צדי האפוד והיה חוגר אותו כנגד לבו; והוא ממלאכת האפוד בעצמה - מעשרים ושמֹנה חוטין - וממנו היה יוצא לכאן ולכאן כמו שתי רצועות. (י) ששה משמותם על האבן האחת - ידוע כי הימין הוא יותר נכבד מהשמאל , ולזה היה ראוי שתהיה התחלת פִּתוח השבטים באבן אשר בכתף הימנית. והנה היו שם כתולדותם - אחד בכתף הימנית , והשני כנגד השטה ההיא בכתף השמאלית; כאלו תאמר , שראובן היה הראשון בכתף הימנית , ושמעון - הראשון בכתף השמאלית , וכן בזה הדרך (ראה מש"ת כלי המקדש ט , ט); לא שיהיו ששה על הסדר בכתף האחד וששה על הסדר בכתף השנית. וזה דבר התבאר עניינו מן החוש למי שראה אלו הכלים מרבותינו ז"ל , ולזה אמר: ששה משמותם על האבן האחת; שאם היה הרצון שיהיו ששה מהם על הסדר בכתף האחד , לא היה צריך לומר משמותם , והנה העירנו בזה שאין הששה מסודרים על הסדר בכתף האחד. (יא) מעשה חרש אבן - רוצה לומר: מעשה אומן האבנים היקרים , לפתח בהם מה שירצה. מוסבות משבצות זהב - הנה היה מקיף להם בית של זהב , ובתוכו היתה נכנסת האבן. (יב) אבני זכרון לבני ישראל - רוצה לומר , שהאבנים ההם תהיין סבה שיזכר אהרן תמיד במחשבתו בני ישראל ותשוטט בהם מחשבתו. והנה בזה תועלת להגעת ההודעה בענייניהם בנבואה , כשהיה ראוי שתגיע אליו הנבואה , כמו שבארנו בשני מ'ספר מלחמות יי''. והנה צורת האפוד היתה לפי מה שאומר: הוא היה תלוי מאחורי הכהן , ורחבו היה כרוחב גבו של כהן מכתף לכתף , כדי שתהיינה הכתפות מחוברות לו , והוא היה תלוי למטה מהכתפים , שהוא כנגד בית השחי; והכתפות מחוברות לו ונקפלות לפני הכהן מעט. וכנגד הלב היה יוצא מהאפוד כמו חגורה משני צדדיו (ראה מש"ת כלי המקדש ט , יא) , והיה חוגר בה על מעיל האפוד , כמו שיתבאר אחר זה (שמ' כט , ה). (יג) ועשית משבצות זהב - רוצה לומר , שיעשה מחוטין של זהב באריגה שתי חתיכות קטנות עשויות בתים בתים , והיה מחובר אחת מהם בכתף האחד מהאפוד , והאחרת בכתף השנית. והנה תועלתם היה לחבר החשן באפוד באמצעות השרשרות , שהיו נכנסות בטבעות החשן וקצותיהם קשורים במשבצות או תפורים בהם. (יד) מגבלות תעשה אותם - רוצה לומר , שיגבילו המרחק שיש בין המשבצות ובין טבעות האפוד (אולי צ"ל: החושן; ראה להלן , כב) , ויהיו בזה השעור מכוונים; רוצה לומר , שיהיה ארכם כמו זה המרחק. ויִדמה שהיה חוטם כפול תוך הטבעת מצד הטבעת , בדרך שהיו מדובקים בזה האופן בטבעת. וקצותיהם האחרים , שהיו החוטים בהם נפרדים , היו דבוקים במשבצות. והנה אלו השרשראות היו נעשים מעשה עבות , והנה זאת המלאכה היא מפורסמת. (טו) חשן משפט - נקרא כן בעבור כי בו ישפוט הכהן על העתידות שישאלוהו מהם , כמו שיתבאר (להלן , ל). והנה מלאכתו היתה כמלאכת האפוד. (טז) והנה היו עושין אותו בשעור זרתים באורך וזרת ברוחב , ואחר כן כופלים אותו בדרך שיהיה זרת ארכו וזרת רחבו. והנה אחשוב , שהצד אשר היה אליו ההכפל היה למעלה , אצל הראש. (יז-כ) והנה היו בו ארבעה טורים מזהב - נעשה בתים בתים , לשים בו שנים עשר האבנים שזכר (לעיל , י). ואמרו על אבן אחלמה , שהוא מעיר הכח הדימיוני , באופן שיחלום האדם הרבה כאשר ישאהּ. (כא) והאבנים היו על שמות בני ישראל; והנה היה כתוב ב"אדם" (לעיל , יז) 'ראובן' , וב"פטדה" (שם) - 'שמעון' , וב"ברקת" (שם) - 'לוי' , וכן על זה האופן. וכבר קבלו רבותינו ז"ל (יומא עג , ב) , שכתוב היה למעלה שם האבות , והם אברהם יצחק ויעקב , ולמטה - 'שבטי יה' (ראה מש"ת כלי המקדש ט , ז). (כב-כה) וכבר היו על החשן שרשרות מגבילות מרחק החשן מהאפוד , באופן שזכרנו למעלה (לעיל , יד). וזה , שכבר היו על החשן שתי טבעות למעלה , בצד הנראה מן החשן , ובטבעות ההם היו מחוברות השרשראות - שרשרת אחת בטבעת האחת; ואחר כן היו מחברים קצות שתי השרשראות על שתי המשבצות אשר בשני כתפות האפוד. (כו-כח) ובשני קצות החשן השפלות , לצד הבלתי נראה , היו שתי טבעות זהב , וכנגדם היו בכתפות האפוד שתי טבעות זהב , והיה פתיל תכלת נתון באלו הטבעות , ובו יקשרו החשן עם האפוד מלמטה , באופן שיהיה חשב האפוד חגור מלמטה מפתיל התכלת , כאמרו להיות על חשב האפוד. ולא יזח החשן מעל האפוד - הנה זאת האזהרה היא מצות 'לא תעשה'. והוא מבואר , שזאת האזהרה היא שלא יתפרק זה החבור דרך קלקול , לא שיהיה עובר מי שיפרק אותו לתקנו; וזה יתבאר ממה שאמר במעיל האפוד "לא יקרע" (להלן , לב) , והנה הקריעה היא מה שיעשה דרך קלקול והשחתה. וכזה יהיה אמרו ולא יזח החשן מעל האפוד - שלא יעשה זה דרך קלקול והשחתה. וגם כן הנה יתבאר מצד הוראת הגדר , כי אמרו לא יזח - הרצון בו: פירוק חבורו דרך קלקול (ראה מש"ת כלי המקדש ט , י). (כט) והנה היו שמות בני ישראל בחשן המשפט על לבו , כי החשן היה על הלב כדי שתשוטט מחשבת הכהן הגדול בבני ישראל , כי זה יישירהו אל שתבואהו ההודעה בנבואה במה שיתכן שיקרה להם , כמו שזכרנו במה שקדם אצל אבני האפוד (לעיל , יב). והנה היו שם שמות האבות ו'שבטי יה' (ראה פירושו לעיל , כא) , לפי שמחשבת הכהן תשוטט בשבטים בצד שיוכללו בו ויהיו כולם עַם אחד , לא בצד שיתחלקו בו - כאלו תאמר , שתשוטט מחשבתו בכל שבט ושבט ביחוד - כי הוא בלתי אפשר שתשוטט מחשבתו יחד בענינים חלוקים אם לא מהצד שיתאחדו בו. (ל) ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים וגו' - הנה לא בארה התורה איך היתה נתינת האורים והתומים בחשן המשפט , ומה היו האורים והתומים; וזה , כי התורה לא זכרה איך יעשו אותם. ולזאת הסבה נפל ספק בענינם. והנה אמרו רבותינו ז"ל (יומא עג , ג) , כי האבנים האלו שהיו כתובים בהם שמות בני ישראל היו נקראים 'אורים ותומים' , מפני שמאירים את דבריהם ומתמימין את מעשיהם. ואם היה הענין כן , הנה לא יתכן מה שאמרה התורה: ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים , ואמר גם כן בפרשת 'צו': "וישם עליו את החשן ויתן אל החשן את האורים ואת התומים" (וי' ח , ח)! וזה ממה שיביאנו להאמין , כי האורים והתומים היו דבר מה , נתן אותו אל חשן המשפט באופן שנתן העדות אל הארון , שנאמר "ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך" (שמ' כה , טז). וידמה שהאורים והתומים היו דבר , שלא היה בעשייתו אומנות יצטרך שיעשהו איש אחר זולת משה , וידמה שהיה ענינם ידוע מצד הוראת הגדר; ולזה אמרו קצת הקודמים שהם היו כתבי שם המפורש , וזאת הכתיבה עשה אותה משה. וזה דבר נאות מאד לפי מה שאחשוב , רוצה לומר , שיהיו האורים והתומים דבר נכתב , נתן בתוך החשן; ולזה היה החשן "כפול" (לעיל , טז). והנה האורים והתומים היו מעירים הנבואה , כשהיה הכהן הראוי לה מסתכל בהם; ולזה אמר עליו: ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו. וזה , כי השמות הכתובים בחשן היו סבה אל שתשוטט מחשבת הכהן בישראל , והאורים והתומים היו סבה להגיע הנבואה לו מצד התבוננותו בעצם הסבה הראשונה; ויתבודד מפני זה שכלו מבין שאר כחות הנפש , אשר הוא סבה להגעת הנבואה במה ששוטטה המחשבה בו; ולזה ישא אהרן באמצעות האורים והתומים משפט בני ישראל על לבו , כמו שזכרה התורה. ולפי שהאורים והתומים היו העקר אשר אליו היתה הכונה , היו נקראים אלו הבגדים 'אורים ותומים' , שנאמר "תומיך ואוריך" (דב' לג , ח); "ושאל לו במשפט האורים" (במ' כז , כא); "עד עמוד הכהן לאורים ולתומים" (צירוף של עז' ב , סג ונחמ' ז , סה). ולפי שזה כלו היה להעיר הנבואה , לא היו נשאלים באורים ותומים אלא לכהן שרוח הקדש שורה עליו; ולפי שמחשבתו לא שוטטה אלא בבני ישראל בכללם , לא באחד אחד מהם , לא היו נשאלים בהם אלא בדברים הכוללים. והנה אחשוב בזה אחד משני ענינים: אם שיהיו האורים ההתחלות ההיולאניות שהם סבות ההפסד , כמו החֹמר הראשון והיסודות , וקראם 'אוּרים' , כי כמו שהאש הוא מפסיד , כן הם מפסידים; ולזה היה האש על המזבחות , המורים על ההפסד; והתומים הם ההתחלות הצוּריות , שהולכות מהדברים מדרגת התמימות והשלמות. והנה מי שיתבונן באלו ההתחלות יתבאר לו , שיש שם צורה ראשונה פועלת כל הנמצאות , כמו שהתבאר ב'טבעיות' וב'מה שאחר הטבע'; ותֵעתק מפני זה זאת ההשגה בשם יתעלה ובשכלים הנפרדים , ותגיע לו הנבואה מפני זאת ההשגה והדבקות אשר לו בשם יתעלה. ואפשר שיהיו האורים מיני החום הטבעי אשר לנמצא נמצא , שהוא כלי לצורה להגיע פעולותיה בנמצא ההוא; ולזה קראם 'אוּרים' , כי החום הטבעי הוא בנמצאים מפני מה שבו מיסוד האש , שהתמזג בשאר היסודות ההתמזגות אשר יִשלַם בו החום הטבעי לנמצא ההוא. והנה יהיו אלו החמימיות מתחלפים מצד התחלף ההתמזגות , כמו שהתבאר במקומותיו , עד שהחום הטבעי אשר לאדם הוא זולת החום הטבעי אשר לסוס , והחום הטבעי אשר לאבר אחד הוא זולת החום הטבעי אשר לאבר האחר מהאברים - והמשל , שחום הכבד הוא זולת חום המוח; ובזה האופן הנפלא ישלים השם יתעלה אלו הנמצאות. וכבר התבאר במקומותיו , שאין ביסודות די בהגעת כמו זה החום המשוער , ולזה יחוייב שיהיה השִפע זה החום מנמצא יותר נכבד מהיסודות - והם הגרמים השמימיים , לפי מה שנתן להם השם יתעלה מהכח ביום הבראם , כמו שהתבאר במקומותיו. והתומים הם הצורות הנמצאות לאלו הדברים , שלא יתכן המצאם מזולת צורה פועלת; כמו שלא תבא צורת הכסא המוחשת אם לא מהצורה המושכלת אשר לה בנפש האומן. והנה יעתיקו זה העיון אל העיון במה שישפע מהשם יתעלה באמצעות הגרמים השמימיים ובאמצעות הצורות , אשר ישפע באמצעותם נימוס כל אלו הדברים אשר בכאן , ובזה האופן יגיעו לו העתידות בנבואה. ואפשר שיהיו האורים הכוכבים , שהם מאירים , ולזה קראם 'אורים'. והנה היה הרצון בזה , כי השם יתעלה שׂם בהם כֹּחות חלוקים , עם היותם כולם מגשם לא קל ולא כבד , עד שיִשלמו באמצעותם כל אלו הדברים אשר בכאן בניצוצים המגיעים לנו מהם , כמו שבארנו בחמישי מ'ספר מלחמות יי''. והתומים הם הצורות אשר לגרמים השמימיים , שהולכים במדרגת התמימות מהם , ויכלה העיון בזה אל הסבה הראשונה , כי נימוס כל אלו הדברים הוא מושפע מהם , כמו שבארנו בחמישי מ'ספר מלחמות יי''. ומזה ההתבוננות ― שיהיה לכהן הראוי לנבואה ― באלו הענינים , יהיה מוכן אל שתגיע לו הנבואה בענינים ששוטטה מחשבתו בהם. והנה , איך שיפורש מאלו הפירושים ענין האורים והתומים , הכל הולך אל מקום אחד (ע"פ קה' ג , כ) , כי הכונה היתה להיישיר הכהן אל שתגיע לו הנבואה במה שישאלוהו ישראל מעניניהם הכוללים , כמו שזכרנו במה שקדם. והנה זה הבאור השלישי הוא היותר נראה לנו. וידמה , שזאת השאלה והמענה אשר בה לא היה כי אם בענינים הנופלים תכף , כמו שנתפרסם ממה שנזכר מהשאלות שנשאלו באורים ותומים. ולזה היתה ההודעה בה יותר שלימה , כי המקבל , לא יתכן שישתנה בזה הזמן המועט בדרך שישתנה מה שיתכן שיקרה לו; ולזה אמרו רבותינו ז"ל (יומא עג , ב) , כי אעפ"י שיעוד הנביא חוזר , היעוד המגיע באמצעות אורים ותומים אינו חוזר. והנה הוא מבואר , שמשפט האורים הוא מה שאפשר הגעתו באופן - מה למי שאינו נביא , כמו הקוסם וחולם החלום ; ומשפט האורים והתומים הוא מה שיוָדע לנביא , כמו שבארנו בשני ובחמישי מ'ספר מלחמות יי''. והנה בארנו שם , כי גם הקוסם או החולם יתכן שיצדק בענינים הנופלים תכף; ואולי לזה אמר על אלעזר הכהן "ושאל לו במשפט האורים" (במ' כז , כא) - כי אולי לא הגיעה מדרגתו אל שידע משפט התומים , ועם כל זה כבר היה מספיק , מפני שזאת השאלה לא היתה כי אם בענינים הנופלים תכף. (לא) ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת - כבר היה מבואר ממה שיורה עליו שם המעיל , כי מלאכתו היתה עבה , ושחוטו היה כפול שנים עשר (ראה יומא עא , ב); והנה היה כולו תכלת. (לב) והנה היה פי ראשו כפול לתוכו , בדרך שיהיה שפה לפיו סביב מבפנים כפי תחרא , באופן שיראה חָלָק מבחוץ כמשפט , כי בזה יהיה יותר יפה; והוא היה נעשה מעשה אורג. והזהיר שלא יקרע - והנה הקורע אותו דרך השחתה לוקה , כי הוא מחלל כבוד השם יתעלה; והוא הדין לשאר בגדי כהונה לזאת הסבה בעינה (ראה מש"ת כלי המקדש ט , ג) , ואולם הודיעה התורה זה במעיל , לפי שלא היה מכוון לעצמו אבל היה ממשמשי האפוד והחשן , ולזה היה נקרא "מעיל האפוד" (לעיל , לא) - וכל שכן בשאר הבגדים המכוונים לעצמם. והנה צורת המעיל היא ידועה , שאין לו בית יד כלל , אבל יש לו מקום יכנס בו הראש , ומקצתו תלוי לאחוריו ומקצתו לפניו (ראה מש"ת שם). ועליו היו מניחין האפוד , ולזה נקרא 'מעיל האפוד'. והנה היה נראה בין כתפות האפוד , ולמעלה מהחשן ולמטה , מעיל האפוד , שהיה עינו כעין הרקיע , שהוא כעין תכלת , ולזה לא היה בו כי אם תכלת. ומזה המקום יראה , שענין האורים והתומים היה לפי הביאור השלישי שבארנו (לעיל , ל). (לג-לה) והנה היו על שולי המעיל סביב רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני. וחוט כל אחד מהם היה כפול שמֹנה (ראה יומא עא , ב) , שכבר נאמר בפרשת 'אלה פקודי': "רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני משזר" (שמ' לט , כד) , והנה "משזר" הוא מורה על החוט הנכפל שמנה , לפי הוראת השם , והוא נגזר מ'שִזְרָה' (ראה ירוש' שקלים א , א [מו , א]) , שהיא השִדְרָה , שיש בה צלעות רבות. והנה הרמונים היו בצורת רמונים שלא פתחו פיהם , והם כמו כדורים , וכמוּתם היה ידוע מצד מספר החוטים שהיו בהם; ולפי שרוחב המעיל היה ידוע , שהוא כרוחב גבו של אדם ועוד מעט , הנה היה ידוע מספר הרמונים שהיו במעיל , כי הפעמון היה שעורו כשעור הרמון; והוא זוֹג של זהב וענבל בתוכו להכות בו , כדי שישמע קולו (ראה זבחים פח , ב). והנה היה המעיל סביב מוקף מפעמוני זהב ורמוני תכלת וארגמן ותולעת שני "משזר" (שמ' לט , כד); וזה היה סבה אל שישָמע קול אהרן בבאו אל הקדש , ויעירהו להתבונן במה שהיה בקדש ובמה שהיה עליו מהבגדים לאי זה תכלית היה , כי בזה תִשלם הכונה האלהית הרצויה באלו הדברים. ולזאת הסבה בעינה לא היה אפשר שיכנס שָׁם הכהן אם היה שתוי יין , כמו שיתבאר במה שיבא (וי' י , ט) , כי היין ימנעהו מהתבונן באלו הדברים כראוי. והנה מספר הרמונים היו שלשים וששה בצד הפנים ושלשים וששה בצד האחור , וכן מספר הפעמונים , באופן שלא היה שם מקום פנוי שלא יהיה בו פעמון ורמון. (לו) ועשית ציץ זהב טהור. והנה הציץ היה מגיע מאוזן לאוזן ולא היה מקיף הראש בשלמות , אבל היה קושרו בפתיל תכלת (ראה להלן , לז) שהיה נכנס בנקבים שהם בקרנות הציץ אצל האוזן (ראה מש"ת כלי המקדש ט , ב). והנה היה כתוב בו 'קדש ליי''. ואם היה בשני שטין , היה 'קדש' מלמטה , 'ליי'' מלמעלה , לחלוק כבוד לשם יתעלה ולהורות שהוא העליון על כל הנמצאים; ואם היה בשטה אחת , היו כותבין בה 'קדש ליי'' (ראה שבת סג , ב; מש"ת כלי המקדש ט , א). והנה האותיות היו בולטות בו (ראה מש"ת שם ט , ב) , שנאמר ופתחת עליו - שיהיה הפִּתוח עליו. ואולם באבני השהם , אעפ"י שנאמר בהם "ופתחת עליהם" (לעיל , ט) , הנה כבר ביאר אחר זה שהאותיות היו שוקעות , שנאמר "תפתח את שתי האבנים" (לעיל , יא). ועוד , שכבר נאמר בציץ בפרשת 'אלה פקודי' "מכתב פתוחי חותם" (שמ' לט , ל) , וענין ה'כתיבה' לפי הנהוג הוא שתהיה הכתיבה בולטת. וגם כן , הנה מפני שהכתיבה היא בולטת לפי הנהוג במקומות שאפשר זה , הנה היתה הכתיבה בציץ בולטת , כי זה היה קל להעשות בו; ואולם באבנים היתה הכתיבה הנהוגה שתהיינה האותיות חקוקות , וכן היו כתובות שם , לפי מה שאחשוב. (לז-לח) והנה קשר פתיל התכלת היה באחורי העורף , על המצנפת שהיה צונף בה כהן גדול ראשו , באופן שהיה חופהו כולו מלבד מקום הנחת תפילין שהיה מגולה , וזה המקום היה בין המצנפת והציץ במקום שמוחו של תינוק רופס (ראה זבחים יט , א - ב; מנחות לז , א). והנה אל מול פני המצנפת היה הציץ על מצח אהרן , לא מאחורי העורף. והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים וגו' - למדנו מזה , כי בזמן שהציץ הוא על מצח אהרן אז הוא נושא עון הקדשים , לא בזמן שאינו על מצח אהרן (ראה מש"ת ביאת המקדש ד , ח). ואולם אי זה עון הוא נושא הוא ממה שלא נתבאר בכאן , ואולם נלמוד אותו ממה שאומר; והוא , שאי אפשר שישא את עון הקדשים אם היה פגול וישיב אותם לרצון לשם יתעלה , לפי שכבר נאמר בפגול "לא יֵרצה" (וי' יט , ז; ראה יומא ז , א); וכן הוא מבואר , שלא ישא עונם אם היו בעלי מומין , שהרי נאמר בהם "לא ירצה" (וי' כב , כג; ראה מנחות כה , א); והוא מבואר גם כן שלא ישא עונם אם היו המקריבין טמאים , אעפ"י שהם שוגגין , ולא אם היו הקרֵבים טמאים , אם היתה טומאתם ידועה; כבר נתבאר זה כולו בתורה , כמו שיתבאר מענין טומאת מקדש וקדשיו . ונאמר , כי מפני שמצאנו שעון הקדשים והמקדש שהיה הכהן מכפר עליו הוא הטומאה , כמו שנתבאר בפרשת 'אחרי מות' (וי' טז , טז) , הנה זה העון הוא בהכרח עון טומאה; ולפי שאי אפשר שיהיה בטומאה ידועה , מן הטעם שזכרנו , הנה יהיה עון שהוא נושא עון טומאה בלתי ידועה: כמו שנטמא המקריב בטומאת התהום , שהיא בלתי ידועה לו ולא לזולתו , כי זה הענין הוא למטה משגגת טומאה; וכן אם נטמא הקָרב ולא נודע לו עד שהקריב אמוריו - הנה הציץ מְרַצה על כמו אלו הטֻמאות , שנאמר: את עון הקדשים - רוצה לומר , ששגגת הקדשים הוא נושא , אבל אינו נושא שגגת המקריבים , והנה ישא מה שהוא למטה משגגה , והוא אם נטמאו בטומאת התהום (ראה משנה פסחים ז , ז; מש"ת ביאת המקדש ד , ו - ז). וזה דבר יתבאר מהשרשים הכוללים (ראה רלב"ג הקדמה לבר' , באור המלות , המקום הששי). והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני יי' - הנה מפני שהציץ בא לְרַצות עון הקדשים , היה ראוי שיהיה על מצח אהרן בכל יום ויום , כי הקרבנות היו קרבים בכל יום ויום; והנה היה זה אפשר , כי כהן גדול היה מקריב ומשמש בכל יום אם ירצה (ראה משנה יומא א , ב) , ולזה יתכן לו ללבוש בגדי כהונה בכל יום. והנה מזה המקום נלמד זה; וזה , כי בגדי כהונה לא יותרו ללבשם כי אם לצורך העבודה (ראה יומא סט , א) , ולפי שרצתה התורה שיהיה הציץ תמיד על מצח אהרן , למדנו שהוא היה עובד בכל יום , אם ירצה (ראה ירוש' יומא א , ב [לט , א]); ולזה גם כן תמצא מבואר בענין הרבה מן העבודות ואכילת הקרבנות: "אהרן ובניו" (שמ' כז , כא; כט , י; ועוד) - ללמד שאהרן קודם לבניו בכל אלו הענינים . (לט) ושבצת הכתנת שש - היא עשויה מפשתן שחוטו כפול ששה (ראה פירושו שמ' כב , ד) , והיא משובצת , רוצה לומר , שהיא עשויה בתים בתים; והיו לה בתי ידים כדרך הלבוש השלם (ראה מש"ת כלי המקדש ח , יד , טז). ועשית מצנפת שש - הנה המצנפת לא היתה משובצת , והיתה עשויה מפשתן שחוטו כפול ששה. והנה היתה המצנפת ארוכה (ראה מש"ת שם ח , יט) , והיה צונף בה כהן גדול ראשו צניפה על גבי צניפה. ואבנט תעשה מעשה רוקם - הנה האבנט היא חגורה שחוגר בה הכתנת תחת אצילי ידיו כרך על גבי כרך; וארוך היה מאד (ראה מש"ת שם י , א; ח , יט) , והוא היה נעשה מ"שש... ותכלת וארגמן ותולעת שני מעשה רוקם" , כמו שנתבאר בפרשת 'אלה פקודי' (שמ' לט , כט). והנה האבנט היה כלאים , כמו שאתה רואה , ולזה לא יוּתר הכהן ההדיוט לחגור בו אלא בשעת עבודה; ואולם כהן גדול יוּתר בכל הבגדים אפילו שלא בשעת עבודה , מן הטעם שזכרנו (לעיל , לח). (מ) ולבני אהרן תעשה כתנות - הנה מלאכתם היתה כמלאכת כתנת כהן גדול , כמו שנתבאר בפרשת 'אלה פקודי' (שמ' לט , כז); וכן אחשוב שמלאכת האבנטים היתה כמלאכת אבנטו של כהן גדול (ראה מש"ת שם ח , ב) , לפי שכבר כללם שם במה שאמר "ואת האבנט שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני" (שמ' לט , כט) . ומגבעות - הם תמורת המצנפת של כהן גדול; אלא שכהן גדול צונף בה , והם מניחין אותה על ראשיהם כמין כובע (ראה מש"ת שם ח , ב). לכבוד ולתפארת - למדנו , שאם אינם באופן שיהיו לכבוד ולתפארת הם פסולות; כמו הענין בבגדי כהן גדול (ראה לעיל , ב). (מא) והלבשת אותם את אהרן אחיך ואת בניו אתו - הראוי לאהרן - לאהרן , והראוי לבניו - לבניו; והם שמֹנה בגדים לכהן גדול וארבעה לכהן הדיוט. ומשחת אותם - בשמן המשחה. ומלאת את ידם - רוצה לומר , שיקריב קרבנם אשר בו יכנסו לקדושת הכהונה , כמו שיזכור אחר זה (שמ' כט). (מב) ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה - למדנו מזה , שאין ראוי שיהיה במכנסים נקב , תוכל להֵראות בו הערוה , כי המכנסים האלו ראוי שיהיו באופן שיכסו בשר הערוה (ראה נידה יג , ב). ממתנים ועד ירכים יהיו - אין ראוי שיובן , שיהיו מסוף המתנים עד ראש הירכים , כי אין ביניהם אמצעי; ולא מסוף המתנים עד סוף הירכים , כי לא תתכסה בהם הערוה כיסוי מספיק; וכל שכן אם היו מראש המתנים עד ראש הירכים; ולזה יחוייב שיהיה הרצון בזה: מראש המתנים עד סוף הירכים (ראה מש"ת כלי המקדש ח , יח). (מג) והיו על אהרן ועל בניו בבאם אל אהל מועד - לכבוד השם יתעלה. או בגשתם אל המזבח - לעבוד עבודה; שאם עבדו בזולת זה האופן , חייבין מיתה בידי שמים (ראה סנה' פג , ב). (התועלות לשמ' כז , כ - כח , מג , בקובץ תועלות לרלב"ג).