מאגר הכתר שמות פרק כט עם פירוש תועלות לרלב"ג

פרק כט
(א) (שמונה תועלות לפרשת 'תצוה' , חלק שני: שמ' כט , א - מו) התועלת החמישי הוא במצות , והוא מה שצוה שיאכלו הכהנים בשר הקרבנות הבאים לכפרה; כי אכילת הכהנים אותם היא מהשלמת הכפרה , שנאמר "ואכלו אותם אשר כופר בהם" (שמ' כט , לג) , כמו שבארנו (שם). כבר התבאר זה בשלישי ממכות (יח , ב). והנה התועלת בזאת המצוה יתבאר בשלמות בגזרת השם אצל המאמר בקרבנות (ראה פירושו וי' ח , לד). התועלת הששי הוא במצות , והוא מה שהזהיר שלא יאכל זר מבשר קדשי הקדשים , שנאמר "וזר לא יאכל כי קדש הם" (שמ' כט , לג). והוא מבואר , שזאת השלילה היא בנושא בעינו שהיה בו החיוב , ולזה יתבאר שלא יעבור על זאת האזהרה אם לא אכלה במקום אכילת קדשי הקדשים ובזמן אכילתו , כי בזה האופן לבד ראוי לכהן לאכלו. כבר נתבאר זה בשלישי ממכות (יח , א - ב). ואולם התועלת בזאת המצוה מבואר , כי בזה יסור התועלת המגיע מאכילת הכהנים בשר הקרבנות; וזה כולו בלתי מבואר בזה המקום , ויתבאר בגזרת השם במה שיבא (ראה פירושו וי' ח , לד). התועלת השביעי הוא במשפטים התוריים , והוא מה שלמדנו מזה המקום , שהסמיכה על הקרבנות לא תהיה על ידי שליח , אבל יחוייב שיהיו הבעלים סומכין. ולזה חייבה התורה (ראה שמ' כט , י , טו , יט) , שיסמכו אהרן ובניו את ידיהם על ראש הקרבן , ולא הספיק להם סמיכת אהרן ידיו על ראש הקרבן. כבר נתבאר זה (ראה מנחות צג , ב). והנה התועלת בזאת המצוה יתבאר בגזרת השם בענין הקרבנות (ראה פירושו לוי' א , ד). התועלת השמיני הוא במצות , והוא מה שצוה להקטיר קטרת הסמים במזבח הזהב בבקר ובין הערבים , בעת הטבת הנרות והדלקתם. ולפי שסמך זאת המצוה למצות הדלקת המנורה , למדנו שזאת המצוה תעשה על יד מי שיתכן בו שידליק המנורה. ולפי שהדלקת המנורה תהיה בכהן גדול או בכהן הדיוט , שנאמר "יערוך אותו אהרן ובניו" (שמ' כז , כא) , הנה יהיה הקטר הקטרת אפילו בכהן הדיוט , לא בכהן גדול לבד. ואמנם זכר בזה המקום "אהרן" (שמ' ל , ז) , לפי שהוא קודם בזה לבניו , כמו שלמדנו גם כן מאמרו "יערוך אותו אהרן ובניו" (שמ' כז , כא). וכבר נלמד עוד ממה שסמך הקטרת הקטֹרת להעלאת הנרות , שאין מחנכין מזבח הזהב אלא בקטרת של בין הערבים; ואעפ"י שכבר הקדים בקר לבין הערבים , הרי סמכוֹ להטבת הנרות , אשר אי אפשר שתהיה אם לא קדמה לה הדלקת בין הערבים , כי ההדלקה הראשונה לא יתכן שתקרא 'הטבה'. ואולם כשנתחנך המזבח או נתחנכה המנורה , אפשר שיקטיר או ידליק בבקר , אעפ"י שלא הקטיר או הדליק בין הערבים , כי כבר נשלמה בזה הכונה אשר בעבורה יקדם בזה הערב לבקר. כבר נתבאר זה כולו ברביעי ממנחות (נ , א). וכבר יתבארו שרשי זאת המצוה בפרשת 'כי תשא' (תועלות ז - ח לפרשת 'כי תישא' , חלק רביעי). והנה התועלת בזאת המצוה מבואר ממה שקדם מדברינו בזה (ראה תועלת כללית לפרשת 'תצוה': והנה לא זכר...). ומזה המקום נלמד , שאהרן קודם לבניו בכל העבודות , ולזה יקטיר ויקריב בכל יום שירצה , ואין מי שיוכל למחות בידו מאחיו הכהנים; וכזה תמצא שהוא נוטל מנה יפה בראש , שנאמר בפרשת 'ויקרא': "והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו" (וי' ב , י). ומזה המקום נלמד , שהמקודש מחברו קודם בענין המצוה ששניהם ראויים לה במדרגה אחת. ומזה יתבאר , שבקריאה בתורה ומה שידמה לה כהן קודם ללוי ולוי קודם לישראל. התועלת התשיעי והעשירי הוא במצות , והוא מה שהזהיר שלא להעלות על מזבח הזהב קטרת זרה , עולה ומנחה - וכן ההיקש בכל דבר שאינו ראוי לו - ושלא לנסך עליו נסך , שנאמר "לא תעלו עליו קטרת זרה" (שמ' ל , ט). כבר נתבאר זה (ראה פירושו שם). והנה התועלת המגיע מאלו האזהרות הוא מבואר ממה שזכרנו בתועלת מצות הקטרת הקטֹרת במזבח הזהב (ראה תועלת כללית לפרשת 'תצוה': והנה לא זכר...). התועלת האחד עשר הוא במצות , והוא מה שצוה להקריב במזבח החיצון תמידין בבקר ובין הערבים , שנאמר "וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה" וגו' (שמ' כט , לח). והוא מבואר , שאין מחנכין מזבח החיצון אלא בתמיד של שחר , לפי שתמיד של בין הערבים ראוי שיהיה שני , שנאמר "ואת הכבש השני תעשה בין הערבים" (שם , לט); ואולם אם נתחנך המזבח , מקריבין תמיד של בין הערבים אעפ"י שלא הקריבו תמיד של שחר , שהרי הוא שני אצל המזבח. כבר נתבאר זה ברביעי ממנחות (נ , א) ומיומא (?); וכבר יתבארו בפרשת 'פנחס' (? ראה פירושו לבמ' כח , א - ח) שרשי זאת המצוה בשלמות; וכבר התבארה הסבה באשר לא יתחנך זה המזבח אלא בתמיד של שחר ממה שזכרנו בתועלת זאת המצוה (ראה תועלת כללית לפרשת 'תצוה': והנה לא זכר...). התועלת השנים עשר הוא במשפטים התוריים , והוא מה שאמרה התורה (שמ' כט , לז) , שיִקדש כל הנוגע במזבח; והוא מה שדרכו שיהיה בו ממה שהוא ראוי לאִשִים , כי כשהיה כן , אעפ"י שנפסל - יקרב , כיון שהוא ראוי מתחלתו. ואולם התנינו שיהיה דרכו שיהיה בו - כי בזולת זה לא יתכן שיתואר בשהוא נוגע במזבח. והתנינו שיהיה ראוי לאשים - כי הוא המיוחד למזבח מצד מה שהוא מזבח שהיה בו אש תמיד; עם שכבר סמך לזה הקרבת התמידין , שהוא דבר ראוי לאשים. והנה מה שבא באויר המזבח , כיון שהוא ראוי ליגע בו הרי הוא כאלו נוגע. כבר נתבאר זה בתשיעי ושני מזבחים (כז , ב; פג , א - פד , א; פז , א - פח , א).