מאגר הכתר שמות פרק ל עם פירוש רמב"ן

פרק ל
[שביעי] [א] וְעָשִׂ֥יתָ מִזְבֵּ֖חַ מִקְטַ֣ר קְטֹ֑רֶת עֲצֵ֥י שִׁטִּ֖ים תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתֽוֹ:
[ב] אַמָּ֨ה אָרְכּ֜וֹ וְאַמָּ֤ה רָחְבּוֹ֙ רָב֣וּעַ יִֽהְיֶ֔ה וְאַמָּתַ֖יִם קֹמָת֑וֹ מִמֶּ֖נּוּ קַרְנֹתָֽיו:
[ג] וְצִפִּיתָ֨ אֹת֜וֹ זָהָ֣ב טָה֗וֹר אֶת־גַּגּ֧וֹ וְאֶת־קִירֹתָ֛יו סָבִ֖יב וְאֶת־קַרְנֹתָ֑יו וְעָשִׂ֥יתָ לּ֛וֹ זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב:
[ד] וּשְׁתֵּי֩ טַבְּעֹ֨ת זָהָ֜ב תַּֽעֲשֶׂה־לּ֣וֹ׀ מִתַּ֣חַת לְזֵר֗וֹ עַ֚ל שְׁתֵּ֣י צַלְעֹתָ֔יו תַּעֲשֶׂ֖ה עַל־שְׁנֵ֣י צִדָּ֑יו וְהָיָה֙ לְבָתִּ֣ים לְבַדִּ֔ים לָשֵׂ֥את אֹת֖וֹ בָּהֵֽמָּה:
[ה] וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־הַבַּדִּ֖ים עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם זָהָֽב:
[ו] וְנָתַתָּ֤ה אֹתוֹ֙ לִפְנֵ֣י הַפָּרֹ֔כֶת אֲשֶׁ֖ר עַל־אֲרֹ֣ן הָעֵדֻ֑ת לִפְנֵ֣י הַכַּפֹּ֗רֶת אֲשֶׁר֙ עַל־הָ֣עֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לְךָ֖ שָֽׁמָּה:
[ז] וְהִקְטִ֥יר עָלָ֛יו אַהֲרֹ֖ן קְטֹ֣רֶת סַמִּ֑ים בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֗קֶר בְּהֵיטִיב֛וֹ אֶת־הַנֵּרֹ֖ת יַקְטִירֶֽנָּה:
[מפטיר] [ח] וּבְהַעֲלֹ֨ת אַהֲרֹ֧ן אֶת־הַנֵּרֹ֛ת בֵּ֥ין הָעַרְבַּ֖יִם יַקְטִירֶ֑נָּה קְטֹ֧רֶת תָּמִ֛יד לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לְדֹרֹתֵיכֶֽם:
[ט] לֹא־תַעֲל֥וּ עָלָ֛יו קְטֹ֥רֶת זָרָ֖ה וְעֹלָ֣ה וּמִנְחָ֑ה וְנֵ֕סֶךְ לֹ֥א תִסְּכ֖וּ עָלָֽיו:
[י] וְכִפֶּ֤ר אַֽהֲרֹן֙ עַל־קַרְנֹתָ֔יו אַחַ֖ת בַּשָּׁנָ֑ה מִדַּ֞ם חַטַּ֣את הַכִּפֻּרִ֗ים אַחַ֤ת בַּשָּׁנָה֙ יְכַפֵּ֤ר עָלָיו֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם קֹֽדֶשׁ־קָדָשִׁ֥ים ה֖וּא לַיהוָֽה: פ
{פרשת כי תשא} [יא] וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
[יב] כִּ֣י תִשָּׂ֞א אֶת־רֹ֥אשׁ בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ לִפְקֻדֵיהֶם֒ וְנָ֨תְנ֜וּ אִ֣ישׁ כֹּ֧פֶר נַפְשׁ֛וֹ לַיהוָ֖ה בִּפְקֹ֣ד אֹתָ֑ם וְלֹא־יִהְיֶ֥ה בָהֶ֛ם נֶ֖גֶף בִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם:
[יג] זֶ֣ה ׀ יִתְּנ֗וּ כָּל־הָעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מַחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֤ים גֵּרָה֙ הַשֶּׁ֔קֶל מַחֲצִ֣ית הַשֶּׁ֔קֶל תְּרוּמָ֖ה לַיהוָֽה:
[יד] כֹּ֗ל הָעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה יִתֵּ֖ן תְּרוּמַ֥ת יְהוָֽה:
[טו] הֶעָשִׁ֣יר לֹֽא־יַרְבֶּ֗ה וְהַדַּל֙ לֹ֣א יַמְעִ֔יט מִֽמַּחֲצִ֖ית הַשָּׁ֑קֶל לָתֵת֙ אֶת־תְּרוּמַ֣ת יְהוָ֔ה לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶֽם:
[טז] וְלָקַחְתָּ֞ אֶת־כֶּ֣סֶף הַכִּפֻּרִ֗ים מֵאֵת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְנָתַתָּ֣ אֹת֔וֹ עַל־עֲבֹדַ֖ת אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהָיָה֩ לִבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶֽם: פ
[יז] וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
[יח] וְעָשִׂ֜יתָ כִּיּ֥וֹר נְחֹ֛שֶׁת וְכַנּ֥וֹ נְחֹ֖שֶׁת לְרָחְצָ֑ה וְנָתַתָּ֣ אֹת֗וֹ בֵּֽין־אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ וּבֵ֣ין הַמִּזְבֵּ֔חַ וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָֽיִם:
[יט] וְרָחֲצ֛וּ אַהֲרֹ֥ן וּבָנָ֖יו מִמֶּ֑נּוּ אֶת־יְדֵיהֶ֖ם וְאֶת־רַגְלֵיהֶֽם:
[כ] בְּבֹאָ֞ם אֶל־אֹ֧הֶל מוֹעֵ֛ד יִרְחֲצוּ־מַ֖יִם וְלֹ֣א יָמֻ֑תוּ א֣וֹ בְגִשְׁתָּ֤ם אֶל־הַמִּזְבֵּחַ֙ לְשָׁרֵ֔ת לְהַקְטִ֥יר אִשֶּׁ֖ה לַיהוָֽה:
[כא] וְרָחֲצ֛וּ יְדֵיהֶ֥ם וְרַגְלֵיהֶ֖ם וְלֹ֣א יָמֻ֑תוּ וְהָיְתָ֨ה לָהֶ֧ם חָק־עוֹלָ֛ם ל֥וֹ וּלְזַרְע֖וֹ לְדֹרֹתָֽם: פ
[כב] וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
[כג] וְאַתָּ֣ה קַח־לְךָ֘ בְּשָׂמִ֣ים רֹאשׁ֒ מָר־דְּרוֹר֙ חֲמֵ֣שׁ מֵא֔וֹת וְקִנְּמָן־בֶּ֥שֶׂם מַחֲצִית֖וֹ חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם וּקְנֵה־בֹ֖שֶׂם חֲמִשִּׁ֥ים וּמָאתָֽיִם:
[כד] וְקִדָּ֕ה חֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ וְשֶׁ֥מֶן זַ֖יִת הִֽין:
[כה] וְעָשִׂ֣יתָ אֹת֗וֹ שֶׁ֚מֶן מִשְׁחַת־קֹ֔דֶשׁ רֹ֥קַח מִרְקַ֖חַת מַעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֑חַ שֶׁ֥מֶן מִשְׁחַת־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶֽה:
[כו] וּמָשַׁחְתָּ֥ ב֖וֹ אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְאֵ֖ת אֲר֥וֹן הָעֵדֻֽת:
[כז] וְאֶת־הַשֻּׁלְחָן֙ וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֔יו וְאֶת־הַמְּנֹרָ֖ה וְאֶת־כֵּלֶ֑יהָ וְאֵ֖ת מִזְבַּ֥ח הַקְּטֹֽרֶת:
[כח] וְאֶת־מִזְבַּ֥ח הָעֹלָ֖ה וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו וְאֶת־הַכִּיֹּ֖ר וְאֶת־כַּנּֽוֹ:
[כט] וְקִדַּשְׁתָּ֣ אֹתָ֔ם וְהָי֖וּ קֹ֣דֶשׁ קָדָשִׁ֑ים כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּהֶ֖ם יִקְדָּֽשׁ:
[ל] וְאֶת־אַהֲרֹ֥ן וְאֶת־בָּנָ֖יו תִּמְשָׁ֑ח וְקִדַּשְׁתָּ֥ אֹתָ֖ם לְכַהֵ֥ן לִֽי:
[לא] וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר שֶׁ֠מֶן מִשְׁחַת־קֹ֨דֶשׁ יִהְיֶ֥ה זֶ֛ה לִ֖י לְדֹרֹתֵיכֶֽם:
[לב] עַל־בְּשַׂ֤ר אָדָם֙ לֹ֣א יִיסָ֔ךְ וּ֨בְמַתְכֻּנְתּ֔וֹ לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ כָּמֹ֑הוּ קֹ֣דֶשׁ ה֔וּא קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם:
[לג] אִ֚ישׁ אֲשֶׁ֣ר יִרְקַ֣ח כָּמֹ֔הוּ וַאֲשֶׁ֥ר יִתֵּ֛ן מִמֶּ֖נּוּ עַל־זָ֑ר וְנִכְרַ֖ת מֵעַמָּֽיו: ס
[לד] וַיֹּאמֶר֩ יְהוָ֨ה אֶל־מֹשֶׁ֜ה קַח־לְךָ֣ סַמִּ֗ים נָטָ֤ף ׀ וּשְׁחֵ֙לֶת֙ וְחֶלְבְּנָ֔ה סַמִּ֖ים וּלְבֹנָ֣ה זַכָּ֑ה בַּ֥ד בְּבַ֖ד יִהְיֶֽה:
[לה] וְעָשִׂ֤יתָ אֹתָהּ֙ קְטֹ֔רֶת רֹ֖קַח מַעֲשֵׂ֣ה רוֹקֵ֑חַ מְמֻלָּ֖ח טָה֥וֹר קֹֽדֶשׁ:
[לו] וְשָׁחַקְתָּ֣ מִמֶּנָּה֘ הָדֵק֒ וְנָתַתָּ֨ה מִמֶּ֜נָּה לִפְנֵ֤י הָעֵדֻת֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לְךָ֖ שָׁ֑מָּה קֹ֥דֶשׁ קָדָשִׁ֖ים תִּהְיֶ֥ה לָכֶֽם:
[לז] וְהַקְּטֹ֙רֶת֙ אֲשֶׁ֣ר תַּעֲשֶׂ֔ה בְּמַ֨תְכֻּנְתָּ֔הּ לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶ֑ם קֹ֛דֶשׁ תִּהְיֶ֥ה לְךָ֖ לַיהוָֽה:
[לח] אִ֛ישׁ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה כָמ֖וֹהָ לְהָרִ֣יחַ בָּ֑הּ וְנִכְרַ֖ת מֵעַמָּֽיו: ס

פרק ל
(א) ועשית מזבח מקטר קטרת - הנה מזבח הקטרת מן הכלים הפנימיים , היה ראוי שיזכירנו עם השולחן והמנורה (בפרק כו) שהוא מונח עמהם , וכן הזכירם במעשה בפרשת 'ויקהל' (ראה שמ' לז)! אבל הטעם להזכירו כאן , אחר המשכן וכל כליו והקרבנות , שאמר בתשלום הכל "ונקדש בכבודי" (שמ' כט , מג) , "ושכנתי בתוך בני ישראל" (שם , מה) - אמר כי עוד יתיחד להם שיעשו מזבח מקטר קטורת להקטיר לכבוד השם. וזהו רז שנמסר למשה רבנו (ראה שבת פט , א; רש"י במ' יז , יא) , שהקטורת עוצרת המגפה; כי הקטורת במדת הדין , שנאמר "ישימו קטורה באפך" (דב' לג , י) - מן "וחרה אפי" (דב' לא , יז); והוא מה שאמר ב'קטרת זרה': "ועל פני כל העם אכבד" (וי' י , ג) - שיֵדעו כבודי , "כי לא ישא לפשעכם" (שמ' כג , כא) , וְיזהרו בכבודי. ולכך אמר כאן "ונתת אותו לפני הפרכת אשר על ארון העדות לפני הכפורת אשר על העדות אשר אוָעד לך שמה" (להלן , ו) - כי מה צורך להאריך בכל אלה , ולא אמר 'ונתת אותו לפני ארון העדות באהל מועד' כאשר אמר בפרשת 'ויקהל' (פקודי; שמ' מ , ה)? אבל הוא להורות על ענינו. (ז) והקטיר עליו אהרן - אין המצוה הזו בכהן גדול בלבד , אלא היא אף בכהנים הדיוטים; כדין הדלקת הנרות שבצדה , שאמר גם כן "ובהעלות אהרן את הנרות" (להלן , ח) ואינה בכהן גדול בלבד , כמו שאמור למעלה "יערוך אותו אהרן ובניו" (שמ' כז , כא). ולא ידעתי למה הזכיר 'אהרן' בשניהם ולא אמר 'הכהן'; ואולי מפני שנות הכתוב למטה: "וכפר אהרן על קרנותיו" (להלן , י) , שהוא באהרן בלבד. או שירמוז שאהרן יתחיל בקטרת ובנרות , וכן אמר בסוף 'אמור אל הכהנים': "יערוך אותו אהרן" (וי' כד , ג); ולא הזכיר בניו , בעבור שהוא יתחיל בה; והזכיר שם "חקת עולם" במצוה. (ט) קטרת זרה - שום קטרת של נדבה , שכולן זרות לו חוץ מזו; לשון רבנו שלמה. אבל אנקלוס אמר: "קטרת בוסמין נוכראין" , ולא תרגם 'נוכריתא' - רצה לפרש , שלא יעשה קטרת מסמים אחרים זולתי הקטרת אשר יצוה אותה , וכן אם הוסיף בה סמים אחרים יעבור ב'לאו' הזה. (יב) צוה הקדוש ברוך הוא את משה: כאשר תשא ראש בני ישראל במנין , יתנו כפר נפש מחצית השקל (ראה להלן , יג); ואמר לו: "ולקחת את כסף הכפורים" (להלן , טז) הנזכר , "ונתת אותו על עבודת אהל מועד" (שם) - ומזה ילמוד משה שימנם עתה , וכן עשה , כמו שנאמר "וכסף פקודי העדה מאת ככר" (שמ' לח , כה). ולא הוצרך להאריך ולומר 'ועתה תשא ראשם , ונתת הכסף על עבודת אהל מועד' , כי הדבר מובן מעצמו שימנם עתה. ולפיכך כלל המצוה: כאשר תשא ראשם , תעשה כן; שיכנס בכלל כל פעם שימנם. והנראה אלי , כי לא הצריך אותו עתה לבא באהליהם ולמנותם כאשר יעשה בחומש הפקודים (ראה תנח' במדבר טז) , רק שיעשה כאשר יאמרו רבותינו בשקלי הקרבנות (ראה משנה שקלים א): צוה עליהם שכל היודע בעצמו שהוא מבן עשרים שנה ומעלה יתן הסך הזה , והם הביאו אליו הכפר נדבה עם כל שאר הנדבה בבקר בבקר (ראה שמ' לו , ג). ולכן לא אמר , רק 'ונתת את כסף הכפורים' , כלומר: הנה צויתיך כאשר תמנם , שיתנו כפרם , ועתה יתנו מעצמם הכפר ותתן "אותו על עבודת אוהל מועד" (להלן , טז); ולכך לא הוצרך עתה לאהרן ונשיאים שיהיו עמו. ואין טענה מ"כל העובר על הפקודים" (להלן , יג) , כי פירושו: הראוי לעבור. ומפני שלא נתפרש כאן אם היא מצות דורות או לשעה במשה במדבר , טעה דוד ומנה אותם בלא שקלים , והיה הנגף בהם (ראה ש"ב כד , א - טו) , והתודה עליו: "ויאמר דוד אל יי' חטאתי מאד אשר עשיתי" (שם , י). ורבותינו דרשו (ירוש' שקלים א , א [מה , ד - מו , א]) מכאן שלש תרומות , מרבוי המקראות. וכן נראה ממה שאמר הכתוב "מדוע לא דרשת על הלויים להביא מיהודה ומירושלם את משאת משה עבד יי' והקהל... לאהל העדות" (דה"ב כד , ו) - יראה מזה , כי "משאת משה" מצוה לדורות להביאו לבדק הבית , אעפ"י שלא ימנם; וכן בקרבנות , כדברי חכמים , וכן כתוב "והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו. ללחם המערכת ומנחת התמיד ולעולת התמיד והשבתות (לפנינו: השבתות) והחדשים (בנוסחנו: החדשים) למועדים ולקדשים ולחטאות לכפר על כל (בנוסחנו ללא 'כל') ישראל וכל מלאכת בית אלהינו" (נחמ' י , לג - לד) - בכאן מפורש שהיו מביאים שקלים בכל שנה לקרבנות ולבדק הבית. ואמר "שלישית השקל" , כי בימי עזרא הוסיפו עליהם , והיה שלישית השקל עשר גרה [מחצית השקל של תורה]. ובמסכת שקלים שנינו (ב , ד): כשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלין דרכונות; חזרו לשקול סלעים; חזרו לשקול טבעים , ובקשו לשקול דינרין. ופירושה , שכשעלו מן הגולה , מפני שהיה בדק הבית צריך להוצאות מרובות היו שוקלין דרכונות , שהם גדולים מן הסלעים , והיה כל אחד שוקל דרכמון אחד; חזרו לשקול סלעים שלמים; חזרו לשקול טבעין , ומפורש בירושלמי (שקלים ב , ג [מו , ד]) שהוא פלגות סלעין; בקשו לשקול דינרין - ולא קבלו מהם , שיכול הצבור להוסיף ליתן יותר מחצי הסלע , ובלבד שתהא יד כולן שוה , כמו ששנינו במשנת מסכת שקלים (ב , ד); ומכל מקום , אין אדם רשאי לִפְחוֹת וליתן פחות מחצי סלע , בין יחיד בין רבים , כי אין כפר הנפש בפחות מכן , כדכתיב "זה יתנו" וגו' (להלן , יג). ובירושלמי (שם) אמרו ב"שלישית השקל" (נחמ' י , לג): מכאן שאדם חייב באחריות שקלים שלשה פעמים בשנה; מכאן שאדם צריך בשלישית שקלו שלשה פעמים בשנה; מכאן שאין מטריחין על הצבור יותר משלשה פעמים בשנה. וכתב רבנו שלמה (להלן , טו - טז): לפי שרמז כאן שלש תרומות: אחת - תרומת האדנים , שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן אחר יום הכפורים בשנה ראשונה , ונתנו כל אחד מחצית השקל , ועלה למאת הככר , שנאמר "וכסף פקודי העדה מאת ככר" וגו' (שמ' לח , כה); והשנית - אף היא על ידי מנין , שמנאן משהוקם המשכן , הוא המנין האמור בחומש הפקודים "באחד לחדש השני בשנה השנית" (במ' א , א) , ונתנו כל אחד מחצית השקל לקנות מהן קרבנות צבור. ואם תאמר: וכי איפשר שבשניהם היו ישראל שוים , שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים?! והלא בשתי שנים היו , ואי אפשר שלא היו בשעת מנין הראשון בני תשע עשרה ונעשו בני עשרים! תשובה לדבר: אצל שנות האנשים - בשנה אחת נמנו , אבל למנין יציאת מצרים היו שתי שנים , שליציאת מצרים מונין מניסן , ולשנות האנשים מונין למנין שנות העולם המתחילין מתשרי; נמצאו שני המנינים בשנה אחת: המנין האחד בתשרי , לאחר יום הכפורים , שנתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל ונצטוו על המשכן , והשני באחד באייר. כל אלו דברי הרב. ואני תמה: ואיך יתכן שיהיה קהל גדול כמוהו , ולא ימותו בו בחצי שנה למאות ולאלפים?! והנה לפי דברי הרב עמדו כשבעה חדשים ולא מת אחד; וכתיב "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם" (במ' ט , ו)!? ועוד קשה לי , כי מנין שנות האנשים איננו למנין שנות העולם מתשרי , אבל הוא מעת לעת מיום הוָלדו , שלכך נאמר בהם "עשרים שנה ומעלה" (להלן , יד) - שיהיו שנים שלמות להם; וכן בכל מניני התורה בשנות האדם כך הם נמנים , מעת לעת , כמו שאמרו במסכת ערכין (יח , ב): שנה האמורה בקדשים , בבתי ערי חומה , שתי שנים שבשדה אחוזה , ושש שבעבד עברי , ושבבן ושבבת - כולן מעת לעת; בקדשים מנא לן? אמר קרא "כבש בן שנתו" (וי' יב , ו) - שנה שלו ולא שנה של מנין עולם וכו'. ומפרש התם: 'שבבן ושבבת' למאי הילכתא? אמר רב גדל: לערכין; והטעם: מפני שכתוב בהן "ומעלה" (וי' כז , ז). ובכל מניני המדבר כך כתוב בהן גם כן "ומעלה" (במ' א , ג ועוד) , ומנין המדבר כמנין הערכין בכל דבר , כמו שאמרו בבבא בתרא (קכא , ב): גמר "ומעלה" "ומעלה" מערכין. אם כן , כל הנולדים מתשרי ועד אייר השלימו שנה בנתים , ונתרבו בין שני המנינים עם רב! אבל יותר נכון שנאמר , שכך אירע מעשה: שהיו ישראל בשעת מנין ראשון שש מאות ושלשה אלף וחמש מאות וחמישים , ומתו מהם הרבה בשבעה חדשים כנוהג שבעולם , ובני עשרים משלימין שנתם מתשרי ועד אייר , ואירע הדבר שהיו המשלימין כמנין המתים. אבל לפי דעתי , אין השואת המנינים האלה שאלה כלל; כי במנין הראשון נמנה שבט לוי עמהם , כי עדין לא נבחר ולא יצא מכלל העם , ובמנין שני נאמר לו "אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא" (במ' א , מט). והנה אותם המשלימים שנתם , שנעשו בין שני המנינים בני עשרים שנה ומעלה , היו קרוב לעשרים אלף. וזה דבר ברור , כי ממה שהוצרך לומר במנין שני "אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא" - ראיה שהיה נמנה עמהם עד הנה; ועתה נבחר השבט ההוא ונמנה לעצמו להיות לגיון של מלך (ראה במ"ר א , יב). והנה ישראל כשיצאו ממצרים היו "כשש מאות אלף רגלי" (שמ' יב , לז) , לא 'שש מאות' , ומתו מהם עד המנין הזה , ונתרבו במשלימין שנותיהן. ואולי "הגברים" (שם) אינם בני עשרים , אבל כל הנקרא 'איש' מבן שלש עשרה שנה ומעלה בכלל , כי הוא להוציא הנשים והקטנים בלבד , כאשר אמר "לבד מטף" (שם). וכן נראה לי , כי שלש תרומות שרמז בכאן , והאחת לקרבנות הצבור , איננה על ידי המנין האמור בחומש הפקודים כדברי הרב; כי שם נאמר "אך את מטה לוי לא תפקוד" , והשקלים של קרבנות - לויים חייבים בהם לדברי הכל , וכדברי חכמים אף הכהנים , וכן הלכה , כמו שמפורש במסכת שקלים (א , ד). ועוד , כי השקלים לקרבנות אינם מבן עשרים שנה ומעלה , אלא משהביא שתי שערות חייב לשקול , וכן מפורש שם (ראה ירוש' שקלים א , ג [מו , א]); אבל צוה הכתוב , שיביאו למלאכת המשכן תרומת חצי השקל ל"כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה" (להלן , יד) , ורמז: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל... לכפר על נפשותיכם" (להלן , טו) - שכל הצריך כפרה , שהגיע לכלל חיוב המצות , יביא מחצית השקל אחד לקרבנות. (יג) מחצית השקל בשקל הקדש - קבע לו משה רבנו מטבע כסף בישראל , כי מלך גדול היה; וקראו למטבע ההוא 'שקל' , בעבור שכל המטבע במשקל שלם , אין בו פחת ולא כסף סיגים. ובעבור שמשקלי הערכין ופדיון הבכור במטבע ההוא , שהם קדש , וכן שקלי המשכן וכן כל כסף קצוב האמור בתורה , יקרא לו הכתוב 'שקל הקדש'. וכן הטעם אצלי במה שרבותינו (סוטה לח , א) קורין לשון התורה 'לשון הקדש' , שהוא כן מפני שדברי התורה והנבואה וכל דברי קדושה - כולם בלשון ההוא נאמרו; והנה הוא הלשון שהקדוש ברוך הוא יתעלה שמו מדבר בו עם נביאיו ועם עדתו: "אנכי" ו"לא יהיה לך" (שמ' כ , ב - ג) ושאר דברות התורה והנבואה; ובו נקרא בשמותיו הקדושים: 'אל' , 'אלהים' , 'צבאות' ו'שדי' ויו"ד ה"א , והשם הגדול המיוחד; ובו ברא עולמו , וקרא שמות: 'שמים' ו'ארץ' וכל אשר בם (ע"פ שמ' כ , יא); ומלאכיו וכל צבאיו לכולם בשם יקרא (ע"פ יש' מ , כו): 'מיכאל' ו'גבריאל' בלשון ההוא; ובו קרא שמות לקדושים אשר בארץ (ע"פ תה' טז , ג): אברהם (בר' יז , ה) , יצחק (שם , יט) , יעקב (בר' כה , כו; או: בר' לב , כח) ושלמה (ש"ב יב , כד - כה) וזולתם. והרב אמר ב'מורה הנבוכים' (ג , ח): אל תחשוב שנקרא לשוננו 'לשון הקדש' לגאותינו או לטעותינו , אבל הוא כי זאת הלשון קדושה , לא ימָצאו בו שמות לאבר הבעילה בזכר או בנקבה , ולא לטפה ולשתן ולצואה , רק בכנוי; ואל יטעה אותך "שגל" (תה' מה , י) , כי הוא שם אשה המזומנת למשכב , ואמרו "ישגלנה" (דב' כח , ל) - על פי מה שנכתב עליו , ופירושו: יקח אשה לפילגש. והנה אין צורך לטעם הזה , כי הדבר ברור שהלשון קדש קדשים הוא , כמו שפירשתי. והטעם שהזכיר , על דעתי איננו אמת , כי מה שיכנו "ישגלנה" - "ישכבנה" , יורה כי 'משגל' שם עצם לבעילה; וכן יכנו "לאכול את חוריהם" (מ"ב יח , כז) , כי הוא שם מגונה. ואם מפני טעמו של הרב , היו קורין לו 'לשון נקיה' , כענין ששנינו (סנה' סח , ב): עד שיקיף זקן התחתון ולא העליון , אלא שדברו חכמים בלשון נקיה; ואמרו (ב"ר פו , ו): "כי אם הלחם אשר הוא אוכל" (בר' לט , ו) - לשון נקי; וכן במקומות רבים. ופירש הכתוב , כי השקל - עשרים גרה של כסף , ותרגם אנקלוס: "מעין"; כי הגרה אצלו שם למטבע הנקראת בארמית 'מעה' , וכן תרגם יונתן "לאגורת כסף" (ש"א ב , לו): "למעה דכסף". וכן אמר בשקל הקדש: "סילעא" (ת"א) , כי כן שם המטבע בארמית , ושיעורו ידוע בתלמוד. וכתב רבנו שלמה (שמ' כא , לב) , שהשקל משקלו ארבעה זהובים , שהוא חצי אוקיא למשקל הישר של קולוניא. מצא הרב מפורש בגמרא (ב"מ לד , ב) , שהסלע הוא ארבע דינרין , וקבל במשקל הדינרין שהוא כמשקל הזהובים; וכן כתב בפירושיו בבבא קמא (לו , ב): הדינר - משקלו 'זהוב' , וכך קורין בקוסטנטינא הזהוב 'דינר'. וכל זה אמת הוא , אבל שיער הרב בזהובים הנמצאים בדורו וגם בדורנו והם כמשקל חצי אוקיא שהזכיר , ואיננו כן , כי מלכי הגוים פחתו הזהובים; וכבר מצינו בדברי 'בעל הלכות גדולות' (ה"ג מ) והגאונים הראשונים , כי הדינר הנזכר בכל מקום בתלמוד הוא 'דינר ששדנג' , [וכן כתוב במסכת קידושין בהלכות רבנו (רי"ף ו , א) , ואמר שהוא דינר זהב של ערביים.] [(קטע שרמב"ן הורה למחקו:) והוא יתר על דינר ערבי שתות.] ולפי השעורין הנמצאין בדבריהם , הדינרין שבתלמוד גדולים מן הזהובים הנמצאים היוצאים בזמננו קרוב לשליש; והשקל - שלשה רביעי אוקיא למשקל של הארץ הזאת , והיא האוקיא שהזכירה הרב. [(מכתב הרמב"ן:) ברכני יי' עד כה (ע"פ יהו' יז , יד) , שזכיתי ובאתי לעכו , ומצאתי שם ביד זקני הארץ מטבע כסף מפותח פתוחי חותם (ע"פ שמ' כח , יא) , מצדו האחד כעין מקל שקד ומצדו השני כעין צלוחית , ובשני הצדדין סביב כתב מפותח באר היטב (ע"פ דב' כז , ח). והראו הכתב לכותיים וקראוהו מיד , כי הוא כתב עברי אשר נשאר לכותיים , כמו שמוזכר במסכת סנהדרין (כא , ב); וקראו מן הצד האחד 'שקל השקלים' , ומן הצד השני 'ירושלם הקדושה'. ואומרים כי הצורות: מקלו של אהרן , שקדיה ופרחיה; והצורה השנית - צנצנת המן. שקלנו אותו בשולחנות , ומשקלו עשרה כסף אסטרלינש (סטרלינג) , והם חצי האוקיא שהזכירה רבנו שלמה. וכן ראיתי מן המטבע ההוא בצורות ההן ובכתיבה ההיא חצי משקלו , והוא חצי השקל אשר היו שוקלין לקרבנות. והנה נסתייעו דברי רבנו שלמה סיוע גדול , כי כפי דברי רבנו (הרי"ף) והגאונים , הפרוטה - חצי חבה (גרעין) , והדינר - תשעים ושש חבה , והם אמרו שהם שעורות; והרי הוא הדינר שקורין בעכו 'באזנד שראזינד' , שכך שיעורו בכוון. והרי הוא ה'ששדנג' שהזכירו הגאונים , שהלעוזות בלעגי שפתם אומרים כן , וכך קורין לבזאנד 'דינר צורי' , וכך כותבים בכתובות: 'דינרי צורי' , כי בצור הקרובה לעכו היו מטביעין אותן. ומשקל הדינר הזה שלשה אסטרלינש , ונמצא הסלע שנים עשר אסטרלינש לפי דבריהם , ואינו אלא עשרה כדברי רבנו שלמה. ולמדנו שהגוים הללו הוסיפו עליהם שתות - אולי החתיכות הקטנות הנשקלות בבאזנד הם תוספת , וגופו בעצמו עשרים גרעיני כרוב (חרוב).] ודע , כי שקלי התורה הם הסלעים האלו , שכל סלע מהם ארבעה דינרין; אבל שקל הנזכר בדברי חכמים ― כגון ששנינו (שבועות מג , א): שקל הלויתני עליו וסלע היה שוה; סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה ― הוא שני דינרין , חצי הסלע. וטעם זה , מפני שהעם קורים 'שקלים' לחציי הסלעים שהיו שוקלים בכל שנה , וכן הורגל בלשון חכמים במשנה; ועל כן אומר אדם לחברו: 'שקל הלויתני' , כלומר: המשקל שישראל שוקלים. ויתכן שעשו בזמן בית שני מטבע כסף של שני דינרין , כדי שיהא מצוי לתת לגזבר ההקדש ולא יצטרכו לקלבון (ראה משנה שקלים א , ו - ז) , וקראו לזה המטבע 'שקל' , והיו קורין לשקל של משה שהוא שקל התורה 'סלע' , כתרגומו. ויש אומרים , כי הטעם - ממה שאמרו (בכורות ה , א): 'מנֶה של קדש כפול היה'; וכן כל המטבעות. ואינו נכון , כי שקלי עבד (ראה שמ' כא , לב) ואונס (ראה דב' כב , כט) ומפתה (ראה שמ' כב , טז) אינם של קדש. (טו) וטעם העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט - שיביאו השקלים בהשויה הנזכרת. והנראה מן הכתוב הזה , שאם הביא הדל בשקלו פחות ממחצית השקל , שהוא עובר ב'לאו' הזה; שהכתוב הזה מניעה , שאם נאמר בהעשיר לא ירבה שיהיה שלילות , לומר שבכך די לו , לא נוכל לפרש כן בוהדל לא ימעיט; ואם כן שתיהן מניעות , אם שקל העשיר היחידי יותר , ושקל הדל פחות , עברו ב'לאו'. ושמא מה שהיו תורמין בקופות על האבוד ועל העתיד לגבות (ראה כתובות קח , א) יתקן להם זה , כי הדל הממעיט - במותר עתיד לגבות הוא , ומן העשיר המרבה - לא יתרמו הגבאין ביתרון ולא יהו מזכין במותרות. וראיתי ל'בעל הלכות' ולכל המונים המצות שלא הזכירו ה'לאו' הזה. (יט) ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם - הרחיצה הזו דרך כבוד של מעלן , כי כל הקרב לשולחן מלכים לשרת וליגע בפת המלך וביין משתיו (ע"פ דנ' א , ה) רוחץ ידיו , בעבור היות הידים עסקניות; והוסיף כאן לרחוץ הרגלים , בעבור היות הכהנים משרתים יחפים , ויש בבני אדם ברגליהם זוהמא וכיעור. ועל דרך האמת: בעבור היות ראשית האדם וסופו הידים והרגלים , כי הידים למעלה מכל גופו בהגביהו אותן והרגלים למטה , והם בצורת האדם רמז לעשר ספירות , שיהיה כל גופו ביניהם ― וכמו שאמרו ב'ספר יצירה' (ראה גרסת או"מ ע' 242 ): כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו ובין עשר אצבעות רגליו במלת הלשון ובמלת המעור ― לפיכך נצטוו משרתי עליון לרחוץ הידים והרגלים. והרחיצה הזאת - לקדושה תרגם אותה אנקלוס; ומן הענין הזה תקנו רבותינו נטילת ידים בתפלה , שיתכוין לזה כטעם נשיאות כפים. והרחיצה היא המצוה , אבל הכיור צוה בו (לעיל , יח) להזמנה , ואיננו מעכב ולא מצוה , כי ביום הכפורים כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מקיתון של זהב שהיו עושים לכבודו (ראה יומא מג , ב); אבל למדנו מן הכיור שצריכה כלי. (כג) מר דרור חמש מאות - הסכימו המפרשים (ראה רס"ג) והרב רבי משה מכללם (מש"ת כלי המקדש א , ב) , כי המור הוא הנקרא 'מוסך'. ורבי אברהם (בפירוש ב , הארוך) השיב , כי איננו בֹּשֶׂם אעפ"י שריחו טוב; ואולי בעבור זה הפרידו הכתוב מן הבשמים. והוא הִקְשָה , כי כתוב "אריתי מורי" (שה"ש ה , א) , שהוא דבר מלוקט - ואומרים המביאים אותו כי הוא נעשה בגרון הצבי!? ועוד , מן הכתוב "וידי נטפו מור" (שם , ה); ואולי כן הוא בהיותו לח. ויתכן שיאמר "אריתי" בעבור כי הוא דם נצרר בבטן החיה הדומה לצבי הידועה בארץ הודו , ובלכתה בין השיחים בימי החום הגדול מגרדת בנפח ההוא , והדם יוצא צרור , ולוקטים אותו מן האחו; ואמר "וידי נטפו מור" , כי הכתוב ידמה ריחו כאלו ידיו תטפנה בריח ההוא נטפי מים. ואחרים אמרו: איך יכנס בקטרת ובשמן הקדש דם חיה טמאה? גם זו אינה קושיא , כי הלחות ההוא הנאסף בה מרוב הדם ויזוב ממנה בחייה , אין בו לא טומאה ולא מיאוס. ופירשו (ראה רס"ג וראב"ע בפירוש א , הקצר) דרור - מלשון "וקראתם דרור" (וי' כה , י) , שיהיה חפשי מן הזיוף והתערובת. ואולי נֹאמר , שהצריך הכתוב להיותו חפשי , לומר שיוקח מן הצבי ההוא בהיותו חפשי , מתהלך בין ערוגות הבשמים ומתענג כרצונו; כי כאשר ילָכד ויעמד ברשות אדם , לא יעשה מור כי אם מעט , ואיננו מבושם; וזה דבר ברור. ועם כל זה , הנראה אלי מדברי רבותינו שאין המור 'מוסך' , שכן אמרו במדרש 'חזית' (שה"ר ד , כט): "מור" - 'אינמרנון'; וה'מוסך' אף בלשון חכמים כך שמו , 'מוסך' , כמו שאמרו בברכות (מג , א): חוץ ממוסך , מפני שהוא מין חיה; וכן שם בירושלמי (ברכות ו , ו [י , ד]): בר ממוסכין; וכתב בעל 'הערוך' ('מסק') , כי גם כן שמו בלשון יון. ועוד אמרו שם במדרש 'חזית' (שה"ר א , נח): "צרור המור דודי לי" (שה"ש א , יג) - זה אברהם; מה המור הזה ראש לכל מיני בשמים , כך אברהם ראש לכל הצדיקים; מה המור הזה אין מפיח אלא באוּר , כך אברהם לא נודעו מעשיו עד שהושלך לכבשן האש; ומה המור הזה כל מי שלוקטו ידיו מתמרמרות , כך אברהם ממרמר עצמו ומסגף עצמו ביסורין. והנה המוסך ריחו מפיח בלא אוּר! ועוד שנינו (משנה מקואות ט , ה): אלו חוצצין בכלים: הזפת והמור וכו' על המרדעת; רבן שמעון בן גמליאל אומר: עד כאיסר האיטלקי; וקתני (שם , ז): זה הכלל: כל המקפיד עליו - חוצץ , וכל שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ. ואין המוסך דבר נדבק כזפת שיָחוֹץ , ואם שמא מתקנין אותו בענין שידבק בכלים , אינו מקפיד עליו שיחוץ אפילו על המרדעת! ותרגום "מור ואהלות קציעות כל בגדותיך" (תה' מה , ט): "מירא ואקסי לאווין וקציעתא" (ת"י). והקרוב , שהוא הנקרא כן בלשון ערבי 'מור' , שיש ממנו מינין: 'מור' , 'אחמר' ו'אביץ' , ובו מקטרין וריחו מפיח באוּר ביותר. והנה הלשונות עברית וארמית וגם הערבית שוות בו; ובלשון אגדה (שה"ר ד , יד) פרסית או יונית נקרא 'אנמרנון' , קרוב לזה , וגם בלשון רומיים נקרא 'מירא'. ולהשואת הלשונות בו נראה שהוא המין ההוא , והוא יחשב בסמים. ומה שאמרו (מגילה י , ב) שהוא 'ראש לכל הבשמים' - שהזכירתו תורה בראשם , או שהוא בהקטרות משובח מכולם. ואיפשר שימצא עוד במיניו בעל ריח מבושם ביותר , והוא הנקרא דרור , והלוקטו לזה ידיו מתמרמרות - שהוא מר כלענה. ושנו ב'ספרא' (תו"כ ויקרא פרשתא יב חובה פרק כב , ז): דברים שאי אפשר לדעתן , כגון המערב מים ביין , קומוס במור - כי זה מזייפין אותו בקומוס הנקרא 'צמג אל ערבי' , שהוא נדמה לו; ולכך אמר: מר דרור , שיהיה נקי מן הזיוף שמזייפין אותו תמיד. ויתכן כי לשון דרור בכל מקום - נקיוּת , וכן "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" (וי' כה , י) , שיהיו כל בעלי הארץ נקיים מעבדות ומכל שעבוד בגופם ובארצותם , כלשון "ובעל השור נקי" (שמ' כא , כח). ומה שאמר הכתוב "וידי נטפו מור ואצבעותי מור עובר" (שה"ש ה , ה) - יתכן שיהיה שיעורו: 'וידי נטפו שמן מור'; כי המנהג לסוך בו גם הידים , לעדן ולרכך אותם , כדכתיב "ששה חדשים בשמן המור" (אס' ב , יב); ופירשו בו (מגילה יג , א): שמן זית שלא הביא שליש , מפני שמשיר את השער ומעדן את הבשר. והענין , כי השמן הזה מתקנין אותו במור , ונקרא כן. וזה טעם "נטפו". ואני סבור שהוא 'אינמרנון' המוזכר במדרש , שכך קורין בירושלמי (דמאי א , ג [כב , ב]) שמן ורד: 'ורדינון'; וכן דרך השמות בשמנים בלשונות הגוים. גם יתכן שיוציאו מן המור שמן , כאשר נעשה במצטכי וזולתו מן הצמגים; והנה ראוי לקרותו מור ו"שמן המור" (אס' ב , יב). וקנמון בשם מחציתו - לפי שה קנמון קליפת עץ , יש שהוא טוב ויש בו ריח וטעם , ויש שאינו אלא כעץ , לכך הוצרך לומר: קנמון בשם , מן הטוב; לשון רבנו שלמה. והרב רבי משה (מש"ת כלי המקדש ב , ד) אמר שהוא 'קשר סליכה' , ואחרים (ראה רס"ג וראב"ע בפירוש א , הקצר) אומרים שהוא העץ הטוב הנקרא 'עוד טייב'. ואינו כדברי כולם , שהרי אמרו בבראשית רבא (סה , יז) ובמדרש 'חזית' (שה"ר ד , כט): קנמון היה גדל בארץ ישראל , והיו עזים וצבאים אוכלים ממנו - והנה הוא כעשב השדה , ירעו אותו הצאן. ולפי דעתי הוא התבן המבושם הנקרא בערבי 'אידכר' , ובלשון רומיים 'אשקיננט' , והוא בושם חשוב , [והוא בלעז 'סאייקא דמיקא' , ] והוא מרעה לגמלים במקומו. ורבנו בעל ה'הלכות' (רי"ף) כתב בפסחים (כה , ב): כגון קנמון וסנבל שדומין לתבן. וה"קדה" (להלן , כד) ידועה מלשון הארמית שהיא קציעה (ראה ירוש' יומא ד , ה [מא , ד]) , וכן בערבי. (כה) ועשית אותו שמן משחת קדש רוקח מרקחת מעשה רוקח - על דרך הפשט , היה מעשה השמן כדברי רבי יהודה , שאמר (ראה כריתות ה , א): שְׁרָאוּם במים , שלא יבלעו את השמן. ואין השרייה שיהיו במים לבדן , אבל נתנו הבשמים כתושים בכלי מלא מים והציפו עליהן שמן זית הין , ואחר כך נתנו הכלי על פי כלי אחר מלא מים , ונתנו על אש נחה על גחלים אוממות , ובשלו עד יבשת המים וקלטו השמן מעליו , כי כן מעשה הרקחים בכל שמן מבושם; ולכך קצר הכתוב וצוה שיעשו השמן הזה רוקח מרקחת כמעשה רוקח , ולא פירש המעשה , כי דרך הרקחים ידועה בהם. וכן מצאתיה בשקלים ירושלמי (ו , א [מט , ג]): רבי יהודה אומר: שולקן היה במים ונותן שמן מלמעלה , משהיה קולט את הריח היה מעבירו , כדרך שהפַּטָּמִין עושין , שנאמר: ועשית אותו שמן משחת קדש רוקח מרקחת מעשה רוקח. (לג) על זר - שאינו צורך כהונה ומלכות; לשון רבנו שלמה. ורבי אברהם (בפירוש ב , הארוך) השיב , כי זר במקום הזה - כל שאינו מזרע אהרן ובניו הנזכרים; כמו "והזר הקרב יומת" (במ' א , נא) - כל איש זר חוץ מן הנזכרים; וכן "וכל זר לא יאכל קדש" (וי' כב , י); "למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא" (במ' יז , ה). ולכן יסבור , כי המשיחה בשלמה ― שהוציא צדוק "קרן השמן מן האהל" (מ"א א , לט) , והוא שמן המשחה ― הוראת שעה על פי הנבואה; ואין כן דעת רבותינו (ראה כריתות ה , ב). ואומר אני , כי הכתוב אמר "שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם" (לעיל , לא) , והיה ראוי שיאמר 'שמן משחת קדש יהיה זה לאהרן ולבניו לדורותם' , כאשר אמר בבגדים "ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו" (שמ' כט , כט)! או שיאמר: "ואת אהרן ואת בניו תמשח וקדשת אותם לכהן לי" (לעיל , ל) 'והיתה להם חקת עולם לדורותם'; כי עכשו שלא הזכיר , רק הם עצמם , ואמר שלא ינתן על זר , יהיה במשמע: על כל אדם חוץ מן הנזכרין עצמן. וכן אמר "על בשר אדם לא ייסך" (לעיל , לב) - והנה הכתוב מפרש "הכהן המשיח תחתיו מבניו" (וי' ו , טו)!? אבל כך הוא הדבר: צוה שימשח בו עתה אהרן ובניו , ואמר "שמן משחת קדש יהיה זה לי" - למשוח בו משיח קדשי אשר אבחר בו "לדורותיכם" (לעיל , לא) , ולא ינתן על זר שאיננו לי. ולכן ימשחו בו המלכים והכהנים הגדולים , כי שניהם משיחי השם; וכתוב "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו" (תה' פט , כא) - בשמן שהוא 'משחת קדש לי'. ופירוש "על בשר אדם לא ייסך" (לעיל , לב) - אזהרה בכל האדם , כי לא אמר 'על בשר זר לא ייסך'; והטעם: שיצוק מן השמן על ראש אהרן למשחו וימשח גם בניו , אבל לא יסוך בו בשר שום אדם , אפילו הכהנים המשוחים , כאשר סָכִין הבשר בשמנים הטובים ומורחין בהם הבשר בידים משוחות אחרי הרחיצה; כענין "ורחצת וסכת" (רות ג , ג); "וארחצך במים... ואסוכך בשמן" (יח' טז , ט). וזהו פשוטו של מקרא ומשמעו; וכך אמרו רבותינו (כריתות ז , א): מניִן לכהן גדול שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו , שחייב? שנאמר "על בשר אדם לא ייסך". (לד) קח לך סמים - אמרו (ראב"ע בפירוש א , הקצר) בדרך הפשט , כי פירושו: קח לך סמים , הם נטף ושחלת וחלבנה , אלה הסמים , ולבונה זכה עמהם. ואיננו נכון להחזיר פעם אחרת סמים , כי אין דרך הכתוב לִשְנות מה שהזכיר , רק בהפסיקו הענין באריכות או בדברים שהם כן תמיד. והאמת כדברי רבותינו (כריתות ו , ב) , כי הם סמים אחרים. וכתב רבנו שלמה: סמים - שנים , נטף ושחלת וחלבנה - הרי חמשה , סמים - לרבות עוד כמו אלו , הרי עשרה , ולבונה - הרי אחת עשרה. ויש לתמוה: ולמה לא יזכירם הכתוב? ואולי יאמר הכתוב: קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה , סמים רבים , ולבונה זכה; ולא יקפיד הכתוב , רק באלה הארבע , כי בהם ענן עשן הקטרת עולה , רק צוה שיתן עמהם סמים רבים אשר להם ריח טוב , כדי שיהיה בתמרות עשנו מבושם. וכן לא פירש המשקל וכמה יקטיר ממנה - כי לא הקפיד , רק שיהיו אלה הארבעה בשוה , ושיוסיף עמהם עוד סמים טובים להקטיר. והטעם , כי כאשר אמר בשמן שיעשה אותו כמשפט מעשה הרקחים (ראה לעיל , כה) , ולא לימד על מעשהו רק סמך עליהם , כן אמר בזה , שיקח מאלה ארבעה סמים במשקל שוה , ויוסיף עמהם סמים , ויעשה מכולם קטורת מרוקח (ראה להלן , לה) , כמעשה הרוקחים בסמים הידועים להם שהם טובים עם אלה , ובעשייה אשר הם עושים , ויתן ממנה לפני העדות (ראה להלן , לו) כדי שתעלה תִמרתו , כמנהג המוגמרות לפני המלכים. וכן קצר בעשייה , ולא הזכיר אותה כהזכירו האחרים כולם. וכזה אמרו בגמרא (כריתות ו , ב): אמר ריש לקיש: מה לשון 'קטורת'? דבר שקוטר ועולה; כי לא צוה בה בתורה , רק בדברים שקוטרין ועולין , על דרך מעשה הרוקחים. ואולי על פֶּה נתפרש למשה בסיני הסמים הנבחרים לזה , וכל מעשה הקטרת , כי כן נתפרש לו גם מעשה השמן איך יעשה אותו , אעפ"י שתלאוֹ במנהג הרוקחים. או שלא הקפיד כלל , רק על אלה המפורשים בכתוב , וצוה שיבשֵם אותו בסמים אחרים על דרך הרוקחים; וכך אמרו במדרש 'חזית' (שה"ר ג , ז): בדקו חכמים ולא מצאו יפים לקטורת אלא אחד עשר סמנין אלו בלבד. ויתכן עוד , כי לשון סמים ו"בשמים" (לעיל , כג) לשון אחד הוא , כמו שהזכרתי (שמ' כה , ו) , ואלה השלשה אשר הזכיר אינם סמים , כי הנטף והחלבנה - שְׂרָפים , והשחלת - צפורן יוצא מן הים; ואמר הכתוב: קח לך סמים הנזכרים , ונטף ושחלת וחלבנה , וסמים עוד ולבונה זכה , ותעשה קטרת מרוקח כמעשה הרוקחים; כי הסמים הנזכרים למעלה בשמן (פס' כג) , מור דרור וקנמון וקדה , נכנסים בקטורת. ו"קנה בשם" (שם) - על דעתי הוא הקליפה שהזכירו בה חכמים (ראה כריתות ו , א) , והוא 'דרציני' בלשון ערבי , וכן בלשון הגמרא (שבת סה , א); והוא קנה כדמות הקנים. והסמים שצוה להוסיף הן: שבלת נרד וכרכם והקשט , לפי מה ששנו חכמים (כריתות ו , א). ואולי אין קפידא בכתוב אלא באלה התשעה שהזכיר (כאן ולעיל , כג - כד) , אבל במה שכפל להוסיף בו עוד סמים לא יקפיד , רק בבישום , שיעשה קטרת מרוקח; וקיצר במעשהו ובמשקלי האחרים , מפני שצוה שיעשנו כ"מעשה רוקח" (להלן , לה). ונראה לי שבחרו חכמים באלה השלשה , מפני שהוזכרו בשיר השירים: "נרד וכרכום... ואהלות" (שה"ש ד , יד) , והוא הקושט; ויקראנו בלשון רבים מפני שהוא שני מינין , המתוק והמר. והנה הזכיר שם "קנה וקנמון" ו"לבונה" ו"מר" עם אלה השלשה , ואמר "עם כל ראשי בשמים" (שם) - להביא הקדה; והנה הם כל סמי הקטרת. והזכיר תחלה "כפרים עם נרדים" (שם , יג) - להביא נטף ושחלת וחלבנה שהם שרפים; כי "כפרים" - מן "וכפרת אותה" (בר' ו , יד) , שרף נדבק. והמתרגם הירושלמי אמר "ואהלות": "אקסי לאלואוון" , והוא העץ הטוב הנקרא בלשון רומי 'לינגא לובן' , כי 'אקסי' - עץ בארמית , 'לאלואוון' כשמו; ובלשון יון נקרא כן ממש: 'אקסי לאוין'; וכן שמו בערבי: 'אלעוד טייב'. אבל אנקלוס תרגם "כאהלים נטע יי'" (במ' כד , ו): "כבושמיא" , לא ייחד לו שם. נטף - הוא "צרי" (בר' מג , יא). וכתוב בפירושי רבנו שלמה: והצרי קורין לו 'טרייגא' , ועל שם שאינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף (כריתות ו , א) קרוי 'נטף'. ולא ידעתי אם הוא טעות הסופרים או המגיד כחש לו , כי ה'טריאקה' אינה סם אחד , אבל היא מרקחת רבת ההרכבה , יכנס בה שאור ודבש ובשר שקצים ורמשים , כי יכנסו בה אבק העקרבים ובשר האפעה; כי לכך נקראת כן , כי הארס בלשון יון: 'תריאק' , וכן בלשון תלמוד (שבת קט , ב): 'תרקיה חויא'; וכן הוזכרה המרקחת בלשונם (נדרים מא , ב): כי תריאקה לכולי גופא. וחלילה שיכנס בקטורת בשר שקצים ורמשים ושאור ודבש , וכתיב "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו" (וי' ב , יא)! אבל הצרי הוא השרף , כעין שמן הנוטף מעץ הבלסמון , הנקרא בלשון חכמים 'קטף' , והוא מה ששנינו (כריתות ו , א): רבן שמעון בן גמליאל אומר: הצרי אינו אלא שרף מעצי הקטף. ושמא יקראוהו 'קטף' בעבור ששוברים ענפיו בימי החום והצרי זב מן הקטיפה ההיא; ואמרו בגמרא בפרק 'במה מדליקין' (שבת כה , ב): רבי שמעון בן אלעזר אומר: אין מדליקין בצרי ― וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר: הצרי אינו אלא שרף מעצי הקטף ― ופירשו בו (שם): מאי טעמא? מפני שריחו נודף , גזרה שמא יסתפק ממנו. והנה הוא השמן החשוב הנזכר. ואני תמה , כי אנקלוס תרגם "נכאת וצרי ולוט" (בר' לז , כה): "שעף וקטף" , וכן "מעט צרי... נכאת ולוט" (בר' מג , יא); ותרגם נטף: "נטופא" , ולא תרגם כ"צרי". ויונתן בן עוזיאל תרגם 'צרי' בכל מקום: "שעף" , והוא לשון 'שמן משיחה' מלשון תלמוד (חולין קיא , ב): 'עבדי ליה שיפא בצעא' - והוא מבולע העי"ן , 'שעיפא'; (ביצה טז , א:) 'דשייף ליה מההוא מינא בפומיה' - 'דשעיף'. והנראה מדעתם , כי אילן הצרי ופריוֹ שניהם יקראו 'צרי' בלשון הקדש , כשם תאנה ורמון ואתרוג וזולתם רבים; וה'נכאת' אצלם הוא שם לכל שמן חשוב ומבושם; ולכך אמר "ויראם את כל בית נכתה" (מ"ב כ , יג) - שהאוצר אשר בו השמן הטוב יקרא על שמו , שהוא מבחר הסגלה , ושם כתוב "ואת שמן הטוב". ולכך אמר אנקלוס במנחה של יוסף , שהביאו לו (בר' מג , יא): "שעף" , שהוא שם משיחת השמן החשוב הזה , והביאו מענפי העץ שהוא הצרי הנקרא "קטף". ובשאר מקומות כשיזכיר הכתוב 'צרי' לבדו , ויזכירנו לתרופה ולשבח , כגון "הצרי אין בגלעד" (יר' ח , כב) , יתרגם אותו יונתן בן עוזיאל על השמן , שהוא "שעף". ותרגם אנקלוס נטף: "נטופא" , והוא השמן הזה , הנקרא כן בעבור שהוא נוטף משברי הענפים; ואין כאן מקום לתרגמו "שעף" , כי איננו בקטורת למשיחה. וראיתי לרב רבי משה (מש"ת כלי המקדש ב , ד) , שמכניס בקטורת עץ האילן הנזכר , הנקרא בלשון ערבי 'עוד בלסאן' - נראה שסבור כי רבן שמעון בן גמליאל , שאמר (כריתות ו , א) 'הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף' , בא לחלוק ולומר שאין הצרי מסמני הקטרת , כי הוא 'אינו אלא שרף' , ובקטרת אין השרף נכנס בו , אלא ה'קטף' עצמו. (לה) ממולח טהור קדש - שיהא מלוח במלח , כמו שאמרו (כריתות ו , א): מלח סדומית רובע. ואנקלוס תרגם: "מעורב" , ירצה לעשות ממולח - 'נמחה' , שיעשה הסמים כולם שחוקים מאד ומעורבים יפה עד שיהיו נמחים ולא יוכר סם מהם; מלשון "כי שמים כעשן נמלחו" (יש' נא , ו) , וכן "בלויי מלחים" (יר' לח , יא); "ארץ פרי למלחה" (תה' קז , לד); "ארץ מלחה" (יר' יז , ו) - כולם ענין השחתה וכלייה. ורבנו שלמה פירש , כי לשון ממולח - שיהא מעורב יפה בשחיקתם זה עם זה; והביא דומה לו: "מלחיך וחובליך" (יח' כז , כז) , על שם שמהפכין את המים במשוטות כשמנהיגין את הספינה , כאדם שמהפך בכף ביצים טרופות לערבן יפה. ועל דעתי נקראו חכמי הספנין 'מלחין' - בעבור שהם יודעים טעם הים , כאלו הם המרגישין במליחותו ובמתיקותו; כלומר: היודעים מתי יהיה מתוק ונאות להולכי הים , או מתי הוא רע ומר להם. ואין תופשי המשוטות נקראים 'מלחים' , שהרי כתוב בצור "יושבי צידון וארוד היו שטים לך" (שם , ח) , "זקני גבל וחכמיה היו בך מחזיקי בדקך כל אניות הים ומלחיהם היו בך" (שם , ט) , כי הספנים הזקנים יודעי הים הם מלחים , וכתוב "וירדו מאניותיהם כל תופשי משוט מלחים כל חובלי הים על (בנוסחנו: אל) הארץ יעמודו" (שם , כט); והנה הם שלשה: 'תופשי משוט' וה'מלחים' וה'חובלים'. וכן "ארץ פרי למלחה" (תה' קז , לד) - לארץ מלוחה , שמקום המלח לא יצמיח , כענין שכתוב בסדום "גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח" (דב' כט , כב) , וכתיב "ויזרעה מלח" (שו' ט , מה). ויתכן שיהיה הלמ"ד נוסף ב"כי שמים כעשן נמלחו" , ירצה לומר: 'נמחו' , כלמ"ד "בלאומים" (תה' מד , טו); "שלאנן ושלו" (איוב כא , כג). (לו) ונתת ממנה לפני העדות באהל מועד - יתכן שנפרש , שהזכיר הכתוב בכאן כל מעשה הקטרת: אמר שיקטיר ממנה לפני העדות בקדש הקדשים , והוא קטרת של יום הכפורים , ויקטיר ממנה באהל מועד בכל יום; ואשר אועד לך שמה יחזור על העדות. ויתכן שיזכיר כי יתן ממנה במזבח הפנימי שהוא מונח לפני ארון העדות , כי כן יאמר בפרשת 'ויקהל' (פקודי; שמ' מ , ה).