מאגר הכתר שמות פרק לא עם פירוש רלב"ג ביאור הפרשה

פרק לא
(ג) ואמלא אותו רוח אלהים - כבר בארנו בראשון מ'ספר מלחמות יי'' , כי כל מה שנשיגהו מן החכמה הוא שופע לנו מהשם יתעלה. וזה דבר העירתנו עליו התורה בזה הפסוק; ומזה המקום התבאר , שמושכלות השכל המעשי הם גם כן שופעות לנו מהשם יתעלה. (ו) ובמה שאמר ובלב כל חכם לב נתתי חכמה העירנו על ענין נפלא , והוא , שזה השפע השופע לנו מהשם יתעלה לא יגיע לנו , אלא אם כן הכננו עצמנו לקבול השפע ההוא; וזאת ההכנה תהיה במה שנשיגהו מהמוחשות , אשר הוא סבת קנותנו המושכלות. אמרו ז"ל (ברכות נה , א): אין הקדוש ברוך הוא נותן חכמה אלא למי שיש לו חכמה , שנאמר ובלב כל חכם לב נתתי חכמה; וכן אמר הפילוסוף , שכל למידה ולמוד תהיה בידיעה קודמת. (ז-ט) והנה אצל זכירתו עשיית המשכן וכליו בזה המקום , זכר אותה בהדרגה הראויה לפי המעשה; ולזה הקדים זכר עשיית אהל מועד לעשיית הארון , וזכר שני המזבחות זה אחר זה , להיותם לכונה אחת באופן - מה , כמו שזכרנו (ראה התועלת בדעות בענין המקדש וכליו , בקובץ תועלות לרלב"ג , שמ' כה , א - כז , יט). (י) השרד - רוצה לומר: השירות; והם הבגדים שהיו מכסים בהם כלי המשכן בנשאם אותם , באופן אשר התבאר בפרשת 'במדבר סיני' (במ' ד , ד ואי'). (יג) אך את שבתותי תשמורו - רוצה לומר: השבתות והמועדים , כי כל אחד נקרא 'שבת' על שם השביתה מהמלאכה. והנה בא זה הצווי בזה המקום לסבות: האחת היא לעמוד על הכונה אשר בעבורה היו עניני המקדש באופן שהיו בו , כי השבתות הם מכוונים לזאת הכונה בעינה , כמו שזכרנו במה שקדם (בה"פ שמ' כ , יא) , ויתבאר על השלמות במה שיבא בגזרת השם (ראה פירושו וי' כד , כג). והשנית היא , כי אולי יחשוב חושב , כי מפני שהקרבנות המוגבלים בתורה דוחים השבת והמועדים (ראה משנה תמורה ב , א) , כן תדחה מלאכת בית המקדש השבתות והמועדים; ולזה בארה לנו התורה בזה המקום שאין הענין כן. והסבה בזה , כי לא קבעה התורה מועד בעשיית המקדש , כמו שקבעה מועד בעשיית התמידין והמוספין ומה שידמה להם , ולזה לא תדחה עשיית המקדש לא שבת ולא יום טוב (ראה יבמות ו , א). כי אות היא ביני וביניכם - רוצה לומר: שבת בראשית , כי היא תעמידנו על שיש שָׁם עִלה ראשונה , גבוהה משאר עִלות הנמצאות; ולזה תורנו כי השם יתעלה הוא יי' שהוא מקדש אותנו במצותיו , להתקרב אליו בחזקת היד. (יד) ושמרתם את השבת - רוצה לומר , שלא תעשו בו מלאכה. כי קדש היא לכם - בארו ז"ל מזה המקום (כתובות לד , א) , שהמלאכה הנעשית בשבת אינה אסורה , אעפ"י שכבר נעשית באיסור: אמרו: כי היא קדש - ואין מעשיה קדש , והוא מבואר שהתורה לא אסרה לנו הנעשה בשבת , אבל אסרה עשיית המלאכה. מחלליה מות יומת - כבר נתבאר בענין המקושש , שזאת המיתה היא סקילה (ראה במ' טו , לב - לז) , והיא צוָאה לבית דין ; וזה אמנם יהיה כאשר היה זה בעדים ובהתראה , כמו שנתבאר בשרשים הכוללים . ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמיה - רוצה לומר: אם היה מזיד ולא היו שם עדים והתראה. וענין ה'כרת' הוא אבדן הנפש באופן שלא יהיה לה הִשארוּת , כמו שהתבאר במכילתא (מכיל' כי תשא שבתא א) , והוא הפך אמרו "ויאסף אל עמיו" (בר' כה , ח). והיה זה כן , כי המחלל את השבת מורה שאינו מאמין בשם יתעלה , או שהוא מאמין שהעולם אינו מחודש , והוא מכחיש הגדולות שבפנות התוריות והעיון. וכבר נתבאר מדברינו בסוף באורנו לספר משלי (מש' ל , כא - כג) , כי הטעות בדעות הוא סבת אבדן השכל הנקנה , מפני היות מושכליו מתאחדים והיה בהם מה שאינו נמצא בזה התואר , כי זה ישים המורכב מאלו המושכלות בלתי נמצא . (יז) ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה יי' וגו' - הנה זה האות הוא , שהשבת תעירנו על שהשם יתעלה חִדש העולם אַחַר שלא היה. וזה האות הוא זולת האות הקודם (ראה לעיל , יג) , כי הוא היה לדעת כי יי' הוא מקדש אותנו. ולזה היתה מצות השבת , לפי מה שהתבאר בתורה , לשלש סבות , והם השתי סבות שנזכרו בזה המקום , והשלישית היא להעמידנו על שהשם יתעלה הוציאנו ממצרים , כמו שנזכר בפרשת 'ואתחנן' (ראה דב' ה , טו). אמרוֹ שבת וינפש - הוא לדבר כלשון בני אדם; כי אין אצלו יגיעה ולֵאוּת כלל. ואולם התועלות המגיעות משמירת שבת כבר זכרנום במה שקדם (ראה בקובץ תועלות לרלב"ג , שמ' כ , א - כג , תועלת י) ובזה המקום. (שתי תועלות לפרשת 'כי תשא' , חלק רביעי - בקובץ תועלות לרלב"ג). (חלק חמישי: "ויתן אל משה ככלותו" וגו' עד "ראה אתה אומר אלי"; לא , יח - שמ' לג , יב). (יח) (פתיחה לסיפור חטא העגל) אמר לוי: ראיתי לזכור קצת ספקות יקרו בזה הספור קודם שאתחיל בבאורו , כדי שיובן לנו הבאור אשר בו נצא מהספקות ההם. הספק האחד הוא , שהוא בלתי ראוי שיאמן שיעשה הנביא עבודה זרה , חלילה לו מרֶשע (ע"פ איוב לד , י)! ואם אמרנו שהוא אהרן אחֵר , רוצה לומר , שאיננו אחי משה , הנה היה ראוי שתבאר זה התורה , לכבוד אהרן , וכדי שלא יקלו האנשים בעשיית עבודה זרה מפני חשבם שאהרן אחי משה עשאה , עם מה שהתפרסם משלמותו. והספק השני הוא , שאנחנו לא מצאנו בָּזה עונש לאהרן אשר עשאה , והיה ראוי שישיגהו עונש נפלא לגודל מעלתו , כי גם לשפלי המעלה היה ראוי לזה החטא עונש נפלא. והספק השלישי הוא , שכבר היה בלתי ראוי , לפי זאת ההנחה , שתנתן הכהונה לאהרן; כמו שלא ישים המלך שומר האוצר מי שנמצא גונב אוצרו , אבל היה ראוי שיעשוק ממנו זאת הגדוּלה , אם היתה לו קודם זה - כל שכן שאין ראוי שיתנה לו מחדש , וזה מבואר מאד. ולזה הוא מבואר , שלא היה ראוי שתנתן הכהונה לאהרן , אחר שכבר היה מסבב לעשוק העבודה מהשם יתעלה ולתתה לזולתו . והספק הרביעי הוא , שכבר יראה מדברי אהרן למשה , שהוא נתנצל על ענין המעשה ההוא - ולא נראה ממאמרו התנצלות לו , אם לא נאמר שהוא במה שאמר: "ויצא העגל הזה" (שמ' לב , כד) - רוצה לומר: מעצמו; ואם היה הדבר כן , הנה התנצל בדברי שקר , כי הוא צר אותו בחרט , לפי מה שספרה התורה (ראה שם , ד) , וזה בלתי ראוי שיאמן. ועוד , שאם היה הענין כן , היה ראוי שיכחישהו משה , כי הוא היה נביא וידע איך היה הענין; וזה הפך מה שנראה מזה המאמר , כי לא ראינו שהשיב משה דבר על דברי אהרן. והנה אלו הספקות יוּתרו לפי מה שאומר , והוא , כי הנביא , כאשר ראה את העם ברע (ראה שם , כב) , וידע שאם יוכיחם על זה לא יקבלו דבריו אבל ימיתוהו ויבאו להריסה נפלאה באופן שיאבדו כולם - חשב שאין לו המלט מזה הרע ואין לו דרך שיצילם ממנו אלא בשיַראה עצמו שהוא מסכים עמהם; והתחכם מפני זה להאריך הענין בחזקת היד (ע"פ יש' ח , יא) עד שיבא משה , ואז יִנצלו , כי לעוצם מדרגתו לא יוכלו לעשות דבר כנגדו. ולזה שאל מהם תחלה הנזמים אשר באזני נשיהם בניהם ובנותיהם (ראה שמ' לב , ב) , להרחיק הענין כפי היכולת; כי הנשים והקטנים יִקשה להם לעזוב תכשיטיהם ולא יפותו לזה אלא בזמן ארוך. וכאשר ראה שהם הסכימו על זה , עשה מן הזהב ההוא תמונת עגל (ראה שם , ג - ד); ולא עשה ממנו תמונת טלה , לשמרם שלא ישובו אל האמונה הנפסדת שיצאו ממנה; כי במעט מניע יתכן שישובו אל האמונה ההיא , אשר התחכם השם יתעלה להעתיקם ממנה בענין פסח מצרים , כמו שבארנו שם (שמ' יב , ג). ולפי שהמזל העולה אחר טלה הוא שור , התחכם אהרן לעשות תמונת שור , כדי שיבטחו בו יותר ויאמינו שהוא מסכים להם; כאלו יאמר , שהטעות היה למצרִים בתתם הממשלה למזל טלה , כי היא למזל הבא אחריו , והוא שור. וכאשר ראה כי לא בא משה עדיין - צר אותו בחרט (ראה שמ' לב , ד) , כדי שתתעכב המלאכה זמן ארוך , באופן שיבא משה קודם הִשָלמהּ. וידמה שהוא אמר להם , שזאת המלאכה אין ראוי שתֵעשה כי אם על יד השלם שבאומה , כי היא מלאכה נכבדת מאד. וכאשר ראה שכבר נשלמה המלאכה ועדיין לא בא משה , התחכם להאריך הענין עוד ובנה מזבח לפני העגל (ראה שם , ה). וכאשר נשלמה מלאכתו ועדיין לא בא - התחכם להאריך הענין עד מחרת היום ההוא , ולזה אמר להם: "חג ליי' מחר" (שם); והם השכימו בבקר והעלו עולות וזבחו שלמים ועשו אלוה מהעגל (ראה שם , ו). ויִדמה , שאנשים מעטי המספר טעו אחריו; וזה , שכבר תמצא שלא נפל מן העם כי אם כשלשת אלפי איש כאשר דנו הטועים אחריו להריגה (ראה שמ' לב , כח). וסבת מיעוט הטועים אחריו היתה ראותם כולם הֵעשות העגל על יד אהרן , והיותו צר אותו בחרט זמן ארוך; וזה ממה שיסד בלב המבינים מהם , שאי אפשר שתהיה לתמונה ההיא כח אלהי , כי היא עשוייה על יד אדם , והוא אשר צר אותו בחרט והפריד ממנה קצת המתכת , כדי שתשלם לצורה ההיא הצורה שרצה. ואולם אפשר שיטעה בזה מי שלא ראה הֵעשות הצורה על יד אדם , ולזה אמר ישעיה , מגנה עובדי הפסילים: "המסוכן תרומה עץ לא ירקב יבחר" וגו' (יש' מ , כ) , ואמר עוד: "למעשה ידיו ישתחוו לאשר עשו אצבעתיו" (יש' ב , ח); כי הוא רחוק שיטעה האדם ויתן אלהות למה שהוא נעשה על יד אדם , כי האדם הוא קודם במעלה למלאכה הנעשית על ידו! ואחשוב , כי אחר שבא משה בתוך הענן ועמד שם שני ימים או שלשה , פחד העם שיהיה משה מת , ובקשו מאהרן מה שבקשו; כי לא היה ידוע להם שיעמוד שם ארבעים יום. וידמה שגם אהרן לא ידע כמה יעמוד שם משה , ואולם היה יודע כי הוא היה שם לקבל מצות התורה , ולזה התחכם להשבית המלאכה בזה האופן כפי היכולת. ולא היה בידו להתרשל מהמלאכה , כדי שתתעכב זמן ארוך - שאם יראו זה , יכירו שהוא אינו מסכים עמהם , ויפול במה שהיה בורח ממנו. ולזה התנצל אהרן ואמר למשה: "אתה ידעת את העם כי ברע הוא... ואומר להם למי זהב התפרקו" (שמ' לב , כב) - רוצה לומר , שיתפרקו הנזמים אשר באזניהם , כדי שיקשה זה בעיני רובם ותשבֹּת המלאכה; כי הנשים והקטנים יקשה להם לעזוב תכשיטיהם. "ואשליכהו באש" (שם) - להתיכו , ולא עשיתי דפוס להשליך בו הנתך , אבל ציירתי אותו במלאכה; "ויצא העגל הזה" (שם) - באורך הזמן , אשר לא היה באופן שיהיה ראוי לטעות אחריו. ואולם מה שאמר במשנה תורה (דב' ט , כ) שכבר התאנף השם יתעלה על אהרן , הנה הסבה בזה היא מפני שהיה סבה - מה להחטיאם , ואעפ"י שכבר היתה כונתו לתועלת. הנה זהו מה שנראה לנו בהתרת אלו הספקות , והוא נפלא מאד ומעיד לעצמו מכל צד ומכל פנה. ואחר שנִשלם לנו זה , הנה נבאר המלות וקצת הדברים אשר באו בזאת הפרשה. כתובים באצבע אלהים - רוצה לומר , שעשרת הדברים נכתבו באלו הלוחות על דרך המופת. והנה מציאות הכתיבה אינו נמנע בעצמותו , ואולם מה שהוא נמנע מצד הטבע הוא שתהיה כתיבה בזולת מלאכת אדם; ואין השתנות החלק מן האבן אל טבע אויריי יותר זר מהתהוות מן המטה נחש , וזהו האופן אשר בו יִשלם בלוחות מה שידמה לחקיקה ולכתיבה . והנה בזה האופן יבאו כל המופתים , כמו שבארנו בששי מ'ספר מלחמות יי'' , וזכרנוהו במה שקדם (שמ' יד , כא - כב; טו , כה - כו ועוד).