מאגר הכתר שמות פרק לג עם פירוש רש"י

פרק לג
(א) לך עלה מזה - ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות (ראה קידושין סט , ב) , לכך נאמר: עלה. דבר אחר (ראה תנח' כי תשא כו): כלפי שאמר לו בשעת הכעס: "לך רד" (שמ' לב , ז) , אמר לו בשעת רצון: לך עלה (ראה תנח' כי תשא כו). אתה והעם - כאן לא נאמר 'ועמך'. [ודומה שעדיין לא נתפייס , אלא כביכול כאדם ששך מחמתו מעט; שאילו נאמר 'אתה ועמי' , הייתי שומע שנשלם עמהם ונתרצה מכל וכל , עכשיו שאמר אתה והעם - אין כאן פיוס , אלא חצי פיוס. וכן הילוך כל העיניין: בשני דברים שחטאו באמירה ובמעשה לפני המקום , ובשניהם הוא קובל למשה על ישראל ― כביכול כבן שסרח על אביו ואביו קובל עליו לפידגוג שלו: ראה מה עשה לי הבן שאתה אומנו ― הם אמרו לעגל: "אלה אלהיך ישראל" וגו' (שמ' לב , ד) - תלו הגדולה בעבודה זרה , ואף הקדוש ברוך הוא קובל עליהם למשה ואומר לו: "לך רד כי שחת עמך אשר הוצאת מארץ מצרים" (שם , ז) - כלומר: על ידי שאני הוצאתים על ידך ותלו הגדולה בעבודה זרה. אף הקדוש ברוך הוא קובל עליהם למשה ואומר לו: "סרו מהר מן הדרך אשר ציויתים" (שם , ח) בדיבור ראשון שאמרתי להם: "אנכי יי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמ' כ , ב) , ותלו הגדולה באלהים לא ידעום. ציויתים: "לא תעשה לך פסל כל (בנוסחנו: וכל) תמונה" (שם , ד) - עשו להם עגל מסכה. הקדוש ברוך הוא אומר למשה: "כי שחת עמך" וגו' , ומשיבו משה: "למה יי' יחרה אפך בעמך" (שמ' לב , יא) - "עמך" ולא 'עמי'; "אשר הוצאת מארץ מצרים" (שם) - ולא אני , כי אתה הוצאתם "בכח גדול וביד חזקה" (שם) , ואין בידי כח גדול ויד חזקה.] (ב) וגרשתי את הכנעני וגו' - ששה אומות הן; והגרגשי עמד ופינה מפניהם מאליו (ראה ירוש' שביעית ו , א [לו , ג]). (ג) אל ארץ זבת חלב ודבש - אני אומר לך להעלותם. כי לא אעלה בקרבך - לכך אני אומר לך: "ושלחתי לפניך מלאך" (לעיל , ב). כי עם קשה עורף אתה - וכששכינתי בקרבכם ואתם ממרים בי , אני מרבה עליכם זעם. [אכלך בדרך - לשון 'כליון']. (ד) הדבר הרע - שאין שכינה מהלכת עמם. איש עדיו - כתרים שנתנו להם בחורב כשאמרו "נעשה ונשמע" (שמ' כד , ז; ראה שבת פח , א). (ה) רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך - אם אעלה בקרבך ואתם ממרים בי בקשיות ערפכם , אזעום עליכם רגע אחד - שהוא שיעור זעמו , שנאמר "חבי כמעט רגע עד יעבר זעם" (יש' כו , כ) - ואכלה אתכם; לפיכך טוב לכם שאשלח מלאך (ראה ברכות ז , א). עתה - פורענות זו תלקו מיד: שתורידו עדיכם מעליכם. ואדעה מה אעשה לך - בפקודת שאר העון אני יודע מה בלבי לעשות. (ו) את עדים מהר חורב - את העדי שהיה בידם מהר חורב. (ז) ומשה , מאותו עון והלאה , יקח את האהל - לשון 'הווה' הוא: לוקח אהלו ונוטהו מחוץ למחנה; אמר: מנודה לרב , מנודה לתלמיד (ראה תנח' כי תשא כז). הרחק - אלפים אמה , כעניין שנאמר "אך רחוק יהיה ביניכם ובינו כאלפים אמה במדה" (יהו' ג , ד; ראה תנח' כי תשא כז). וקרא לו - והיה קורא לו 'אהל מועד' - הוא בית וועד למבקשי תורה. [כל מבקש יי' - מכאן למבקש פני זקן כמקביל פני שכינה (ראה תנח' כי תשא כז). יצא אל אהל מועד - כמו: יוצא. דבר אחר: והיה כל מבקש יי' - אפילו מלאכי השרת , כשהיו שואלים מקום שכינה , חבריהם אומרים להם: הרי הוא באהלו של משה (ראה תנח' כי תשא כז).] (ח) והיה - לשון 'הווה'. כצאת משה מן המחנה ללכת אל האהל , יקומו כל העם - עומדין מפניו , ואין יושבין עד שנתכסה מהם. והביטו אחרי משה - לשבח (ראה קידושין לג , ב): אשרי ילוד אשה שכך מובטח , שהשכינה תכנס אחריו לפתח אהלו (ראה תנח' כי תשא כז). (ט) ודבר עם משה - כמו: ומִדַּבר עם משה , ותרגומו: "ומתמלל עם משה" , שהוא כבוד שכינה. כמו "וישמע את הקול מִדַּבֵּר אליו" (במ' ז , פט) , ואינו קורא 'מְדבר אליו': כשהוא קורא "מִדַברֹ" פתרונו: הקול נִדבר בינו לבין עצמו , וההדיוט שומע מאליו; וכשהוא קורא 'מְדבר' משמע , שהמלך מדבר עם ההדיוט. (י) והשתחוו - לשכינה. (יא) ודבר יי' אל משה פנים אל פנים - "ומתמלל יי' עם משה" (ת"א). ושב אל המחנה - לאחר שנדבר עמו היה משה שב אל המחנה , ומלמד לזקנים מה שלמד. והדבר הזה נהג משה מיום הכפורים עד שהוקם המשכן ולא יותר; שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות , בשמונה עשר שרף את העגל ודן את החוטאים , בתשעה עשר עלה , שנאמר "ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם" וגו' (שמ' לב , ל). עשה שם ארבעים יום וביקש רחמים , שנאמר "ואתנפל לפני יי'" וגו' (דב' ט , יח); בראש חדש אלול נאמר לו: "ועלית בבקר אל הר סיני" (שמ' לד , ב) - לקבל לוחות האחרונות , ועשה שם ארבעים יום , שנאמר "ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים" וגו' (דב' י , י) - מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון; אמור מעתה: אמצעיים היו בכעס. בעשרה בתשרי נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל בשמחה ובלב שלם , ואמר לו: סלחתי כדברך (ע"פ במ' יד , כ; ראה תנח' כי תשא לא) , ומסר לו לוחות אחרונות , וירד , והתחיל לצוותו על מלאכת המשכן; ועשאוהו עד אחד בניסן , ומשהוקם לא נדבר עמו אלא מאהל מועד. ושב אל המחנה - תרגומו: "ותאב למשריתא" , לפי שהוא לשון 'הווה'; וכן כל העניין: "וראה כל העם" (לעיל , י) - "וחזן"; "ונצבו" (לעיל , ח) - "וקיימין"; "והביטו" (שם) - "ומסתכלין"; "והשתחוו" (לעיל , י) - "וסגדין"; זהו פשוטו של מקרא. ומדרשו (ראה תנח' כי תשא כז): ודבר יי' אל משה שישוב אל המחנה; אמר לו: אני בכעס ואתה בכעס , אם כן מי יקרבם? (יב) ראה אתה אומר אלי. ראה - תן עיניך ולבך על דבריך. אתה אומר אלי וגו' , ואתה לא הודעתני וגו' - שאמרת לי: "הנה אנכי שולח מלאך" (שמ' כג , כ) - אין זו הודעה , שאין אני חפץ בו. ואתה אמרת: הכרתיך משאר בני אדם בשם חשיבות , שהרי אמרת לי "הנה אנכי בא אליך בעב הענן" וגו' , "וגם בך יאמינו לעולם" (שמ' יט , ט). (יג) ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך - מה שכר אתה נותן למוצאי חן בעיניך. ואדעך למען אמצא חן בעיניך - ואדע בזו מידת תגמולך , מה היא מציאת חן שמצאתי בעיניך. ופתרון למען אמצא חן - למען אכיר מציאת החן. וראה כי עמך הגוי הזה - שלא תאמר "ואעשה אותך לגוי גדול" (שמ' לב , י) , ואת אלה תעזוב; ראה כי עמך הם מקדם , ואם בהם תמאס - איני סומך על היוצאים מחלצי שיתקיימו , ואת תשלום השכר שלי בעם הזה תודיעני. ורבותינו דרשוהו במסכת ברכות (ז , א) , ואני ליישב המקראות על אופניהם ועל סדרם באתי. (יד) ויאמר פני ילכו - כתרגומו; לא אשלח עוד מלאך! אני בעצמי אלך; כמו "ופניך הולכים בקרב" (ש"ב יז , יא). (טו) ויאמר אליו - בזו אני חפץ , כי על ידי מלאך אל תעלנו מזה. (טז) ובמה יודע איפוא - יִוָדַע מציאת החן , הלא (בנוסחנו: הלוא) בלכתך עמנו. ועוד דבר אחר אני שואל ממך , שלא תשרה שכינתך עוד על אומות העולם (ראה ברכות ז , א) , ונפלינו אני ועמך - ונהיה מובדלין בדבר הזה מכל העם וגו'; כמו "והפלה יי' בין מקנה ישראל..." (שמ' ט , ד). (יז) גם את הדבר הזה - שלא תשרה שכינתי עוד על אומות העולם , אעשה; ואין דבריו של בלעם על ידי שריית שכינה , אלא "נופל וגלוי עינים" (במ' כד , ד) , וכגון "ואלי דבר יגנב" (איוב ד , יב) - שומעין על ידי שליח. (יח) ויאמר הראני נא - ראה משה שהיה עת רצון ודבריו מקובלים , והוסיף לשאול להראותו מראית כבודו. (יט) ויאמר אני אעביר וגו' - הגיעה שעה שתראה בכבודי מה שארשה אותך לראות , לפי שאני צריך ללמדך סדר תפילה , שכשנצרכת לבקש רחמים על ישראל , הזכרת לי זכות אבות; כסבור אתה שאם תמה זכות אבות אין עוד תקוה? אני אעביר כל מידת טובי לפניך על הצור , ואתה נתון במערה , וקראתי בשם יי' לפניך - ללמדך סדר בקשת רחמים אף אם תכלה זכות אבות; וכסדר שאתה רואה אותי מעוטף וקורא שלש עשרה מידות (ראה ר"ה יז , ב) , הוי מלמד את ישראל לעשות , ועל ידי שיזכירו לפני "רחום וחנון" (שמ' לד , ו) [יהיו נענין] , כי רחמי לא כלים. וחנותי את אשר אחון - אותן פעמים שארצה לחון. ורחמתי - עת שאחפץ לרחם (ראה תנח' כי תשא כז). עד כאן לא הבטיחוֹ אלא 'עתים אענה עתים לא אענה' , אבל בשעת מעשה אמר לו: "הנה אנכי כרת ברית" (שמ' לד , י) - הבטיחו שאינן חוזרות ריקם (ראה ר"ה יז , ב). (כ) ויאמר לא תוכל וגו' - אף כש"אעביר כל טובי על פניך" (לעיל , יט) , איני נותן לך רשות לראות את פני. (כא) הנה מקום אתי - בהר אשר אני מדבר עמך תמיד , יש מקום מוכן לי לצורכך שאטמינך שם שלא תזוק , ומשם תראה מה שתראה; זהו פשוטו. ומדרשו (ב"ר סח , ח): על מקום שהשכינה שם מדבר , ואומר: המקום אתי , ואינו אומר 'אני במקום'; שהקדוש ברוך הוא מקומו של עולם , ואין עולמו מקומו. (כב) בעבור כבודי - כשאעבור לפניך. נקרת הצור - כמו "העיני האנשים האלה (לפנינו: ההם) תנקר" (במ' טז , יד); "יקרוה ערבי נחל" (מש' ל , יז); "אני קרתי ושתיתי מים" (מ"ב יט , כד); גזרה אחת להם. נקרת הצור - כריית הצור. ושכתי כפי - מכאן שנתנה רשות למחבלים לחבל (ראה מכיל' בא פסחא יא). "ואגן במימרי" (ת"א) - כינוי הוא לדרך כבוד של מעלה , שאינו צריך לשוכך עליו בכף ממש. (כג) [והסרתי את כפי] - "ואעדי ית דברת יקרי" (ת"א) , כשתסתלק הנהגת כבודי מכנגד פניך ללכת משם ולהלן; וראית את אחורי - הראהו קשר של תפלין (ראה ברכות ז , א).