מאגר הכתר שמות פרק לג עם פירוש רמב"ן

פרק לג
(א-ה) ואחרי זה חזר ואמר לו: לך עלה מזה אתה והעם - לומר כי המגפה לא תמחה חטאתם , לשכני בתוכם. והזכיר: אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב , ואמר: וגרשתי את הכנעני וגו' - כי בעבור המגפה שהביא או גזר עליהם נמחה קצת חטאתם , ונתרצה להם מעט להזכיר זכות אבותם , ושיקיים להם השבועה להביאם אל ארץ טובה זבת חלב ודבש ― רמז לו שלא תשחת הארץ ולא תחנף תחת יושביה (ע"פ יש' כד , ה) מפני חטאם ― ושיגרש כל ששה העממים שהבטיחו מתחלה עליהם (ראה שמ' ג , ח). ואמר , דרך ריצוי: כי לא אעלה בקרבך - לטובתך , פן אכלך בדרך בקשה ערפך. והנה בכאן לישראל שתי פורעניות: האחת , שלא ישרה שכינתו בתוכם; והשנית , שישלח מלאך לפני משה עד שיגרש האומות , אבל אחרי שיירשו את הארץ לא הבטיחם אפילו במלאך לעזור להם , כי לכך הזכיר: בדרך. ועל כל זה אמר: וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו - כאבלים. והנה השם רחמן , מלא רחמים , וכאשר ראה שהתאבלו חזר ואמר בדרך רחמים: אמור לבני ישראל - כי עד עתה הזכיר 'עמך' ו'העם' , ועתה יזכירם בשמם החביב; וצוה לאמר להם , כי לטובתם לא אעלה בקרבם , שלא אכלה אותם כרגע (ע"פ במ' טז , כא); אבל היטיבו אשר עשו , להנחם ולהתאבל על חטאתם , וכן יעשו תמיד , ואדעה מה אעשה להם - כלומר: אפקוד חטאתם לדעתי כפי התאבלם והנחמם על עונם , כי אני בוחן לב וחוקר כליות (ע"פ יר' יז , י). ועל דרך האמת , יהיה ואדעה מה אעשה לך - כי בדעת הרחמים יעשה בהן; כמו "ואם לא אדעה" (בר' יח , כא) , וכבר פירשתיו (שם , כ). (ו) וטעם ויתנצלו בני ישראל את עדים - כי בשמעם זה התנצלו ויתפרקו מכל עדִי , יותר ממה שעשו תחלה (ראה לעיל , ד). ואנקלוס , שתרגם ב'עדי': 'תקון זין' - דעתו כדברי האומר בבראשית רבא (? ראה תנח' תצוה , יא): זינאות חגר להם; כלומר , שחגר להם הקדוש ברוך הוא בשעת מתן תורה כלי זיין , להנצל מכל פגע וממלאך המות ― כמו שדרשו (שמ"ר מא , ז): "חרות על הלוחות" (שמ' לב , טז) - חירות ממלאך המות ― והם שמותיו של הקדוש ברוך הוא. והנה ישראל קבלו עליהם את המיתה ברצון נפשם מפני עונש העגל , וזה ענין תשובה גדולה וחרטה בחטאם. (ז) ומשה יקח את האהל - כתב רבנו שלמה (להלן , יא): הדבר הזה היה נוהג משה מיום הכפורים עד שהוקם המשכן , לא יותר , שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות , בשמונה עשר שרף את העגל ודן החוטאים , בתשעה עשר עלה ועשה שם ארבעים יום , בראש חדש אלול נאמר לו "ועלית בבקר" , לקבל לוחות שניות (שמ' לד , ב) , ועשה שם ארבעים יום אחרים , בעשרה בתשרי נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל ומסר לו לוחות האחרונות , וירד והתחיל לצוות על מלאכת המשכן , ועשאהו באחד בניסן , ומשהוקם המשכן לא נדבר עמו אלא משם. וכן דעת רבי אברהם (בפירוש ב , הארוך) , שהיה כל זה אחר שהוריד הלוחות השניות , ואין מוקדם ומאוחר בתורה. ואיננו נכון בעיני , כי מה טעם להזכיר זה בכאן באמצע הפרשה? ודברי רבותינו בכל המדרשים , שעשה משה זה בעבור חטאת העגל , דרש משה (שמ"ר מה , ד): מנודה לרב , מנודה לתלמיד; וכמו שהזכיר רבנו שלמה (להלן , יא): אני בכעס ואתה בכעס , אם כן מי יקרבם? ואם היה הוצאת האוהל אחר יום הכפורים , הנה גם הקדוש ברוך הוא גם משה ברצון היו. אבל הנראה , כי ביום רדתו בשבעה עשר בתמוז שרף העגל ודן עובדיו , "ויהי ממחרת" (שמ' לב , ל) אמר להם שיעלה אל יי' לכפר עליהם , ועלה אל ההר ששם הכבוד , וזהו "וישב משה אל יי'" (שמ' לב , לא) , והתפלל תפלה קצרה: "אנא חטא העם הזה" , והשם ענה אותו: "מי אשר חטא לי... ועתה לך נחה את העם" (שם , לג - לד) , והחל בהם הנגף , וצוהו: "לך עלה מזה אתה והעם" (לעיל , א) , והוא הגיד זה לישראל , "ויתאבלו... ויתנצלו את עדים" (לעיל , ד - ו). אז ראה משה כי הדבר ארוך מאד , ולא ידע מה יהא בסופו , ולקח האהל ונטה לו מחוץ למחנה , שתהיה שכינה מדברת לו משם , כי איננה שורה בקרב העם , ואם יהיה האהל בקרב המחנה לא יהיה לו הדבור משם. ואמר: והיה כל מבקש יי' - טעם , שיהיה כל מבקש יי' יוצא אליו; והכתוב ישלים לספר כל מה שהיה בעוד האהל שם עד שהוקם המשכן , והוא מיום הכפורים עד אחד בניסן , על דעת רבותינו. וראיתי בפירקי רבי אליעזר (פר"א מו): רבי יהושע בן קרחא אומר: ארבעים יום עשה משה בהר , קורא בדת מקרא ביום ושונה בדת משנה בלילה. ולאחר ארבעים יום לקח את הלוחות וירד אל המחנה בשבעה עשר בתמוז , ושבר את הלוחות והרג את חוטאי ישראל , ועשה ארבעים יום במחנה עד ששרף את העגל וכתתו כעפר הארץ והכרית עבודה זרה מישראל והתקין כל שבט במקומו; ובראש חדש אלול אמר לו הקדוש ברוך הוא: "עלה אלי ההרה" , והעבירו שופר במחנה שהרי משה עלה להר , שלא יתעו עוד אחר עבודה זרה , והקדוש ברוך הוא נתעלה באותו שופר , שנאמר "עלה אלהים בתרועה [יי' בקול שופר"] (תה' מז , ו); וכן התקינו חכמים , שיהיו תוקעין בשופר בראש חדש אלול בכל שנה ושנה. עד כאן דברי אגדה זו. ואם כן , יהיה ומשה יקח את האהל וכל הפרשה - משמונה עשר בתמוז עד סוף ארבעים , ומיום הכפורים עד אחד בניסן; אבל לא יבא זה כהוגן , ממה שאמר הכתוב "ואתנפל לפני יי' כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי" וגו' (דב' ט , יח) , וכתיב "ואתנפל לפני יי' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר יי' להשמיד אתכם" (שם , כה); ואי אפשר שיהיה כל זה בארבעים יום האחרונים , אחר שנאמר לו "פסל לך... ועלה אלי ההרה" (דב' י , יא) , כי היו ברצון , וכבר ביטל "להשמיד אתכם". (יא) ומשרתו יהושע בן נון נער - כתב רבי אברהם (בפירוש ב , הארוך): חיה יהושע מאה ועשר שנים , וחכמים אמרו כי שבע שנים כבש ושבע שנים חִלֵק; אם כן היה בן חמשים ושש שנה , ואיך יקראהו הכתוב 'נער'?! וככה פירושו: ומשרתו יהושע בן נון , שירות נער. ועל דעתי , דרך לשון הקדש שיקרא כל משרת 'נער'; כי בעל השררה הנכבד הוא האיש , והמשרת לו יקרא 'נער'; וכן "גחזי נערו" (מ"ב ד , יב); "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו" (ש"ב ב , יד); וכן "עשרה נערים נושאי כלי יואב" (ש"ב יח , טו) - כי יואב לא ימסור כליו , רק לאנשים גבורי חיל שיעמדו על ידו; וכתיב "ולשנים האנשים המרגלים... אמר יהושע" (יהו' ו , כב) , וכתיב "ויבאו הנערים המרגלים" וגו' (שם , כג) - מפני שהיו משרתי העדה , מרגלים להם; וכן רבים , וכן "נערי המלך משרתיו" (אס' ב , ב) - ביאור: שהם האנשים העומדים לפני המלך , משרתי גופו , לא משרתי החצר. ואם כן , יאמר: ומשרתו יהושע בן נון משרת תמיד , שלא ימוש מתוך האהל. וטעם בִּן נון - בא בחרק תמורת סגול , וכן "דברי אגור בִּן יקה" (מש' ל , א); "שבִּן לילה היה ובן לילה אבד" (יונה ד , י); "אם בִּן הכות הרשע" (דב' כה , ב). ועם כל זה אני תמה , מדוע לא נמלט בשם הצדיק הזה אחד שיבא כמנהג? ואני חושב , שנהגו לקרותו כן לְכָבוד , כי היה הגדול בתלמידי משה רבנו ויקראו לו 'בינון' , כלומר: הנבון , כי אין נבון וחכם כמוהו (ע"פ בר' מא , לט); או יהיה ענינו: יהושע שהבינה מוליד - יעשו נון מלשון "לפני שמש ינון שמו" (תה' עב , יז). (יב-יג) ויאמר משה אל יי' ראה אתה אומר אלי - היה זה בהר סיני בעלותו שם בתשעה עשר בתמוז , ולא הוצרך הכתוב לומר 'ויעל משה אל יי' ויאמר אליו ראה אתה אומר אלי' , כי כל עת היות הכבוד שוכן בהר סיני , בידוע ששם הדבור; וכן אמר "ועתה אעלה אל יי'" (שמ' לב , ל) , ואמר "וישב משה אל יי'" (שם , לא) , ששב אל המקום אשר עמד שם את פני יי' (ע"פ בר' יט , כז). ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי - שאמרת לי "הנה אנכי שולח מלאך" (שמ' כג , כ) , אין זה הודעה , שאין אני חפץ בו; לשון רבנו שלמה. ואיננו נכון בלשון הכתוב; ועוד , כי למה יאמר עתה כן , ובעת שנאמר לו הדבור ההוא שתק ממנו , וכי יבקש עתה להרויח בעבור מעשה העגל? אבל הענין , כי הקדוש ברוך הוא אמר בכאן למשה: "ושלחתי לפניך מלאך" (לעיל , ב) , ומשה אמר לו: לא הודעתני מי הוא המלאך שתשלח עמי , אם הוא המלאך הראשון ששמך בקרבו (ראה שמ' כג , כ) , וזה טעם ואתה אמרת ידעתיך בשם - שידעתני ותרוממני בשמך; וכן כתב רבי אברהם (בפירוש ב , הארוך , להלן , כא). ועל דעתו , המלאך אשר יבחרו בו הוא מיכאל - הבין בטוב שכלו בפסוקים , כי המלאך הראשון רצוי למשה ולישראל; אבל לא יוכל לדעת האמת , כי לא שמע ולא ינבא. (יד-טו) וטעם פני ילכו - על דעת כל המפרשים: אני בעצמי אלך; והביאו לו דומה: "ופניך הולכים בקרב" (ש"ב יז , יא). וטעם אם אין פניך הולכים , על דעת רבנו שלמה: בזה אני חפץ , כי על ידי מלאך לא תעלנו מזה. וחלילה שיאמר אם אין פניך הולכים אחרי שהבטיחו פני ילכו! ורבי אברהם פירש (בפירוש ב , הארוך , להלן , כא) , כי השם אמר: אני בעצמי אלך והניחותי לך - לבדך , כי עמך לבדך אלך , ומשה השיב: אם אין פניך הולכים עם הגוי כולו , אל תעלנו מזה; ולכך אמר: תעלנו , בלשון רבים. גם זה איננו מתוקן , כי משה אמר תחלה: "לא הודעתני את אשר תשלח עמי" (לעיל , יב) - בלשון יחיד; והנה גם בעת רצון , קודם החטא , אמר "הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך... ולהביאך" (שמ' כג , כ)! ואם ידבר עם ישראל - גם זה בעבורם יאמר כן. ועוד , אם כן היה משה מבקש שיודיענו מי המלאך שישלח עמו , והנה היה רוצה במלאך שנאמר בו "כי שמי בקרבו" (שם , כא) , והשם ענהו בטובה כפולה ומכופלת יותר ממה ששאל , שילך הוא בעצמו! אבל הפרשה הזאת אי אפשר להולמה למי שלא שמע בסתרי התורה; וכך הוא הענין על דרך האמת , כי משה אמר: "ואתה לא הודעתני" מי המלאך "אשר תשלח עמי" (לעיל , יב) , ובקש שיקיים לו שני דברים שאמר לו: האחד - "ידעתיך בשם" (שם) , כלומר: שאוָדע בשמי , בעבורך; ויתכן שיהיה "ואתה אמרת" (שם) - זה ממה שאמר לו "ושמי יי' לא נודעתי להם" , כאשר פירשתיו (שמ' ו , ג). והדבר השני: "וגם מצאת חן בעיני" (לעיל , יב) - שיהיה מוצא חן , והוא דבקות הדעת; ואמר: "ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך" (לעיל , יג) , במדת הדין , "הודיעני נא" (שם) נתיבות הדרכים כאשר אתה נודע בשמך , "ואדעך" (שם) , ליחדך , "למען אמצא" החן הגדול , "וראה כי עמך הגוי הזה" (שם) - אתה אביהם והם בניך. ולזה יתכון אנקלוס שאמר: "וכען אודעני כען ית אורח טובך ואדע רחמך". אז ענה לו הקדוש ברוך הוא: פני ילכו - מלאך הברית אשר אתם חפצים (ע"פ מל' ג , א) שבו יראו פני , שעליו נאמר בעת רצון (ע"פ יש' מט , ח) "כי שמי בקרבו" (שמ' כג , כא) , והניחותי אותו לך - שלא יתנהג עמך במדת הדין עזה , אלא במדה כלולה ממדת הרחמים; מלשון "והיה בהניח יי' אלהיך לך מכל אויביך" (דב' כה , יט) , והוא כענין שנאמר "וכלה אפי והניחותי חמתי בם והנחמתי" (יח' ה , יג). אז ענה משה: אם אין פניך הולכים בעצמך ובכבודך , אל תעלנו מזה; שתהיה עמנו פנים בפנים , כי כן היו התנאין בפרשת 'וארא' (שמ' ו , ו - ח) , וכן הזכיר למעלה "בכח גדול וביד חזקה" (שמ' לב , יא). והנה יבקש , שיעלה אותם אל הארץ בכח גדול וביד חזקה , כאשר הוציאם בהם ממצרים. (טז) וטעם ונפלינו אני ועמך - שיהא חלקנו במופלא , ואין כן לכל העם אשר על פני האדמה. (יז) גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה - אולי היה הרצון הזה בסוף ארבעים יום השנִיים , על דעת רבותינו (תנח' כי תשא לא) , כאשר נתרצה לו הקדוש ברוך הוא ואמר: "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים" (שמ' לד , א). (יח-יט) ויאמר הראני נא את כבודך - בקש שיהיה רואה במראה ממש את כבוד השם. ויתכן שיהיה כבודך בכאן - הכבוד הגדול , אספקלריא המאירה; והשם ענה אותו: אני אעביר מדת כל טובי על פניך , שתשיגנו ותתבונן בכל טובי יותר מכל האדם; כי מראה הפנים ששאלת - לא תוכל לראותם. וקראתי בשם יי' לפניך - שאקרא לפניך השם הגדול שלא תוכל לראותו , וחנותי בו את אשר אחון , ורחמתי בו את אשר ארחם - שתדע בקריאה ההיא מדת החנינה ומדת הרחמים , אשר יחוננו וירוחמו בשמי ובטובי. ועל זה נאמר "בכל ביתי נאמן הוא" (במ' יב , ז) , כי טוב האדם - ביתו. ואין טעם "כי לא יראני האדם וחי" (להלן , כ) - שיראה אותו וימות , אבל כי טרם שישיג לראיה תפרד נפשו מעליו , כי אפילו במראות המלאכים נאמר "במראה נהפכו צירי עלי" (דנ' י , טז). (כא) הנה מקום אתי - בהר הזה אשר שכינתי שם , ונצבת על הצור שיהיה בהר , כמו שנאמר "הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב" (שמ' יז , ו). (כג) וטעם ופני לא יראו - פנים המאירים , כאשר פירשתי (לעיל , יח). ויתכן שיהיה מלת אחֹרי כלשון "אחור וקדם צרתני" (תה' קלט , ה) , על פירוש רבותינו (עירובין יח , א).