פרק לג
[א]
וַיְדַבֵּ֨ר
יְהוָ֤ה
אֶל־מֹשֶׁה֙
לֵ֣ךְ
עֲלֵ֣ה
מִזֶּ֔ה
אַתָּ֣ה
וְהָעָ֔ם
אֲשֶׁ֥ר
הֶעֱלִ֖יתָ
מֵאֶ֣רֶץ
מִצְרָ֑יִם
אֶל־הָאָ֗רֶץ
אֲשֶׁ֣ר
נִ֠שְׁבַּעְתִּי
לְאַבְרָהָ֨ם
לְיִצְחָ֤ק
וּֽלְיַעֲקֹב֙
לֵאמֹ֔ר
לְזַרְעֲךָ֖
אֶתְּנֶֽנָּה:
[ב]
וְשָׁלַחְתִּ֥י
לְפָנֶ֖יךָ
מַלְאָ֑ךְ
וְגֵרַשְׁתִּ֗י
אֶת־הַֽכְּנַעֲנִי֙
הָאֱמֹרִ֔י
וְהַֽחִתִּי֙
וְהַפְּרִזִּ֔י
הַחִוִּ֖י
וְהַיְבוּסִֽי:
[ג]
אֶל־אֶ֛רֶץ
זָבַ֥ת
חָלָ֖ב
וּדְבָ֑שׁ
כִּי֩
לֹ֨א
אֶעֱלֶ֜ה
בְּקִרְבְּךָ֗
כִּ֤י
עַם־קְשֵׁה־עֹ֙רֶף֙
אַ֔תָּה
פֶּן־אֲכֶלְךָ֖
בַּדָּֽרֶךְ:
[ד]
וַיִּשְׁמַ֣ע
הָעָ֗ם
אֶת־הַדָּבָ֥ר
הָרָ֛ע
הַזֶּ֖ה
וַיִּתְאַבָּ֑לוּ
וְלֹא־שָׁ֛תוּ
אִ֥ישׁ
עֶדְי֖וֹ
עָלָֽיו:
[ה]
וַיֹּ֨אמֶר
יְהוָ֜ה
אֶל־מֹשֶׁ֗ה
אֱמֹ֤ר
אֶל־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙
אַתֶּ֣ם
עַם־קְשֵׁה־עֹ֔רֶף
רֶ֧גַע
אֶחָ֛ד
אֶעֱלֶ֥ה
בְקִרְבְּךָ֖
וְכִלִּיתִ֑יךָ
וְעַתָּ֗ה
הוֹרֵ֤ד
עֶדְיְךָ֙
מֵעָלֶ֔יךָ
וְאֵדְעָ֖ה
מָ֥ה
אֶעֱשֶׂה־לָּֽךְ:
[ו]
וַיִּֽתְנַצְּל֧וּ
בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל
אֶת־עֶדְיָ֖ם
מֵהַ֥ר
חוֹרֵֽב:
[ז]
וּמֹשֶׁה֩
יִקַּ֨ח
אֶת־הָאֹ֜הֶל
וְנָֽטָה־ל֣וֹ׀
מִח֣וּץ
לַֽמַּחֲנֶ֗ה
הַרְחֵק֙
מִן־הַֽמַּחֲנֶ֔ה
וְקָ֥רָא
ל֖וֹ
אֹ֣הֶל
מוֹעֵ֑ד
וְהָיָה֙
כָּל־מְבַקֵּ֣שׁ
יְהוָ֔ה
יֵצֵא֙
אֶל־אֹ֣הֶל
מוֹעֵ֔ד
אֲשֶׁ֖ר
מִח֥וּץ
לַֽמַּחֲנֶֽה:
[ח]
וְהָיָ֗ה
כְּצֵ֤את
מֹשֶׁה֙
אֶל־הָאֹ֔הֶל
יָק֙וּמוּ֙
כָּל־הָעָ֔ם
וְנִ֨צְּב֔וּ
אִ֖ישׁ
פֶּ֣תַח
אָהֳל֑וֹ
וְהִבִּ֙יטוּ֙
אַחֲרֵ֣י
מֹשֶׁ֔ה
עַד־בֹּא֖וֹ
הָאֹֽהֱלָה:
[ט]
וְהָיָ֗ה
כְּבֹ֤א
מֹשֶׁה֙
הָאֹ֔הֱלָה
יֵרֵד֙
עַמּ֣וּד
הֶעָנָ֔ן
וְעָמַ֖ד
פֶּ֣תַח
הָאֹ֑הֶל
וְדִבֶּ֖ר
עִם־מֹשֶֽׁה:
[י]
וְרָאָ֤ה
כָל־הָעָם֙
אֶת־עַמּ֣וּד
הֶעָנָ֔ן
עֹמֵ֖ד
פֶּ֣תַח
הָאֹ֑הֶל
וְקָ֤ם
כָּל־הָעָם֙
וְהִֽשְׁתַּחֲו֔וּ
אִ֖ישׁ
פֶּ֥תַח
אָהֳלֽוֹ:
[יא]
וְדִבֶּ֨ר
יְהוָ֤ה
אֶל־מֹשֶׁה֙
פָּנִ֣ים
אֶל־פָּנִ֔ים
כַּאֲשֶׁ֛ר
יְדַבֵּ֥ר
אִ֖ישׁ
אֶל־רֵעֵ֑הוּ
וְשָׁב֙
אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה
וּמְשָׁ֨רְת֜וֹ
יְהוֹשֻׁ֤עַ
בִּן־נוּן֙
נַ֔עַר
לֹ֥א
יָמִ֖ישׁ
מִתּ֥וֹךְ
הָאֹֽהֶל:
פ
[שלישי]
[יב]
וַיֹּ֨אמֶר
מֹשֶׁ֜ה
אֶל־יְהוָ֗ה
רְ֠אֵה
אַתָּ֞ה
אֹמֵ֤ר
אֵלַי֙
הַ֚עַל
אֶת־הָעָ֣ם
הַזֶּ֔ה
וְאַתָּה֙
לֹ֣א
הֽוֹדַעְתַּ֔נִי
אֵ֥ת
אֲשֶׁר־תִּשְׁלַ֖ח
עִמִּ֑י
וְאַתָּ֤ה
אָמַ֙רְתָּ֙
יְדַעְתִּ֣יךָֽ
בְשֵׁ֔ם
וְגַם־מָצָ֥אתָ
חֵ֖ן
בְּעֵינָֽי:
[יג]
וְעַתָּ֡ה
אִם־נָא֩
מָצָ֨אתִי
חֵ֜ן
בְּעֵינֶ֗יךָ
הוֹדִעֵ֤נִי
נָא֙
אֶת־דְּרָכֶ֔ךָ
וְאֵדָ֣עֲךָ֔
לְמַ֥עַן
אֶמְצָא־חֵ֖ן
בְּעֵינֶ֑יךָ
וּרְאֵ֕ה
כִּ֥י
עַמְּךָ֖
הַגּ֥וֹי
הַזֶּֽה:
[יד]
וַיֹּאמַ֑ר
פָּנַ֥י
יֵלֵ֖כוּ
וַהֲנִחֹ֥תִי
לָֽךְ:
[טו]
וַיֹּ֖אמֶר
אֵלָ֑יו
אִם־אֵ֤ין
פָּנֶ֙יךָ֙
הֹֽלְכִ֔ים
אַֽל־תַּעֲלֵ֖נוּ
מִזֶּֽה:
[טז]
וּבַמֶּ֣ה׀
יִוָּדַ֣ע
אֵפ֗וֹא
כִּֽי־מָצָ֨אתִי
חֵ֤ן
בְּעֵינֶ֙יךָ֙
אֲנִ֣י
וְעַמֶּ֔ךָ
הֲל֖וֹא
בְּלֶכְתְּךָ֣
עִמָּ֑נוּ
וְנִפְלִ֙ינוּ֙
אֲנִ֣י
וְעַמְּךָ֔
מִכָּ֨ל־הָעָ֔ם
אֲשֶׁ֖ר
עַל־פְּנֵ֥י
הָאֲדָמָֽה:
פ
[רביעי]
[יז]
וַיֹּ֤אמֶר
יְהוָה֙
אֶל־מֹשֶׁ֔ה
גַּ֣ם
אֶת־הַדָּבָ֥ר
הַזֶּ֛ה
אֲשֶׁ֥ר
דִּבַּ֖רְתָּ
אֶעֱשֶׂ֑ה
כִּֽי־מָצָ֤אתָ
חֵן֙
בְּעֵינַ֔י
וָאֵדָעֲךָ֖
בְּשֵֽׁם:
[יח]
וַיֹּאמַ֑ר
הַרְאֵ֥נִי
נָ֖א
אֶת־כְּבֹדֶֽךָ:
[יט]
וַיֹּ֗אמֶר
אֲנִ֨י
אַעֲבִ֤יר
כָּל־טוּבִי֙
עַל־פָּנֶ֔יךָ
וְקָרָ֧אתִֽי
בְשֵׁ֛ם
יְהוָ֖ה
לְפָנֶ֑יךָ
וְחַנֹּתִי֙
אֶת־אֲשֶׁ֣ר
אָחֹ֔ן
וְרִחַמְתִּ֖י
אֶת־אֲשֶׁ֥ר
אֲרַחֵֽם:
[כ]
וַיֹּ֕אמֶר
לֹ֥א
תוּכַ֖ל
לִרְאֹ֣ת
אֶת־פָּנָ֑י
כִּ֛י
לֹא־יִרְאַ֥נִי
הָאָדָ֖ם
וָחָֽי:
[כא]
וַיֹּ֣אמֶר
יְהוָ֔ה
הִנֵּ֥ה
מָק֖וֹם
אִתִּ֑י
וְנִצַּבְתָּ֖
עַל־הַצּֽוּר:
[כב]
וְהָיָה֙
בַּעֲבֹ֣ר
כְּבֹדִ֔י
וְשַׂמְתִּ֖יךָ
בְּנִקְרַ֣ת
הַצּ֑וּר
וְשַׂכֹּתִ֥י
כַפִּ֛י
עָלֶ֖יךָ
עַד־עָבְרִֽי:
[כג]
וַהֲסִֽרֹתִי֙
אֶת־כַּפִּ֔י
וְרָאִ֖יתָ
אֶת־אֲחֹרָ֑י
וּפָנַ֖י
לֹ֥א
יֵרָאֽוּ:
פ
פרק לג
(א-ה)
ואחרי
זה
חזר
ואמר
לו:
לך
עלה
מזה
אתה
והעם
-
לומר
כי
המגפה
לא
תמחה
חטאתם
,
לשכני
בתוכם.
והזכיר:
אל
הארץ
אשר
נשבעתי
לאברהם
ליצחק
וליעקב
,
ואמר:
וגרשתי
את
הכנעני
וגו'
-
כי
בעבור
המגפה
שהביא
או
גזר
עליהם
נמחה
קצת
חטאתם
,
ונתרצה
להם
מעט
להזכיר
זכות
אבותם
,
ושיקיים
להם
השבועה
להביאם
אל
ארץ
טובה
זבת
חלב
ודבש
―
רמז
לו
שלא
תשחת
הארץ
ולא
תחנף
תחת
יושביה
(ע"פ
יש'
כד
,
ה)
מפני
חטאם
―
ושיגרש
כל
ששה
העממים
שהבטיחו
מתחלה
עליהם
(ראה
שמ'
ג
,
ח).
ואמר
,
דרך
ריצוי:
כי
לא
אעלה
בקרבך
-
לטובתך
,
פן
אכלך
בדרך
בקשה
ערפך.
והנה
בכאן
לישראל
שתי
פורעניות:
האחת
,
שלא
ישרה
שכינתו
בתוכם;
והשנית
,
שישלח
מלאך
לפני
משה
עד
שיגרש
האומות
,
אבל
אחרי
שיירשו
את
הארץ
לא
הבטיחם
אפילו
במלאך
לעזור
להם
,
כי
לכך
הזכיר:
בדרך.
ועל
כל
זה
אמר:
וישמע
העם
את
הדבר
הרע
הזה
ויתאבלו
ולא
שתו
איש
עדיו
עליו
-
כאבלים.
והנה
השם
רחמן
,
מלא
רחמים
,
וכאשר
ראה
שהתאבלו
חזר
ואמר
בדרך
רחמים:
אמור
לבני
ישראל
-
כי
עד
עתה
הזכיר
'עמך'
ו'העם'
,
ועתה
יזכירם
בשמם
החביב;
וצוה
לאמר
להם
,
כי
לטובתם
לא
אעלה
בקרבם
,
שלא
אכלה
אותם
כרגע
(ע"פ
במ'
טז
,
כא);
אבל
היטיבו
אשר
עשו
,
להנחם
ולהתאבל
על
חטאתם
,
וכן
יעשו
תמיד
,
ואדעה
מה
אעשה
להם
-
כלומר:
אפקוד
חטאתם
לדעתי
כפי
התאבלם
והנחמם
על
עונם
,
כי
אני
בוחן
לב
וחוקר
כליות
(ע"פ
יר'
יז
,
י).
ועל
דרך
האמת
,
יהיה
ואדעה
מה
אעשה
לך
-
כי
בדעת
הרחמים
יעשה
בהן;
כמו
"ואם
לא
אדעה"
(בר'
יח
,
כא)
,
וכבר
פירשתיו
(שם
,
כ).
(ו)
וטעם
ויתנצלו
בני
ישראל
את
עדים
-
כי
בשמעם
זה
התנצלו
ויתפרקו
מכל
עדִי
,
יותר
ממה
שעשו
תחלה
(ראה
לעיל
,
ד).
ואנקלוס
,
שתרגם
ב'עדי':
'תקון
זין'
-
דעתו
כדברי
האומר
בבראשית
רבא
(?
ראה
תנח'
תצוה
,
יא):
זינאות
חגר
להם;
כלומר
,
שחגר
להם
הקדוש
ברוך
הוא
בשעת
מתן
תורה
כלי
זיין
,
להנצל
מכל
פגע
וממלאך
המות
―
כמו
שדרשו
(שמ"ר
מא
,
ז):
"חרות
על
הלוחות"
(שמ'
לב
,
טז)
-
חירות
ממלאך
המות
―
והם
שמותיו
של
הקדוש
ברוך
הוא.
והנה
ישראל
קבלו
עליהם
את
המיתה
ברצון
נפשם
מפני
עונש
העגל
,
וזה
ענין
תשובה
גדולה
וחרטה
בחטאם.
(ז)
ומשה
יקח
את
האהל
-
כתב
רבנו
שלמה
(להלן
,
יא):
הדבר
הזה
היה
נוהג
משה
מיום
הכפורים
עד
שהוקם
המשכן
,
לא
יותר
,
שהרי
בשבעה
עשר
בתמוז
נשתברו
הלוחות
,
בשמונה
עשר
שרף
את
העגל
ודן
החוטאים
,
בתשעה
עשר
עלה
ועשה
שם
ארבעים
יום
,
בראש
חדש
אלול
נאמר
לו
"ועלית
בבקר"
,
לקבל
לוחות
שניות
(שמ'
לד
,
ב)
,
ועשה
שם
ארבעים
יום
אחרים
,
בעשרה
בתשרי
נתרצה
הקדוש
ברוך
הוא
לישראל
ומסר
לו
לוחות
האחרונות
,
וירד
והתחיל
לצוות
על
מלאכת
המשכן
,
ועשאהו
באחד
בניסן
,
ומשהוקם
המשכן
לא
נדבר
עמו
אלא
משם.
וכן
דעת
רבי
אברהם
(בפירוש
ב
,
הארוך)
,
שהיה
כל
זה
אחר
שהוריד
הלוחות
השניות
,
ואין
מוקדם
ומאוחר
בתורה.
ואיננו
נכון
בעיני
,
כי
מה
טעם
להזכיר
זה
בכאן
באמצע
הפרשה?
ודברי
רבותינו
בכל
המדרשים
,
שעשה
משה
זה
בעבור
חטאת
העגל
,
דרש
משה
(שמ"ר
מה
,
ד):
מנודה
לרב
,
מנודה
לתלמיד;
וכמו
שהזכיר
רבנו
שלמה
(להלן
,
יא):
אני
בכעס
ואתה
בכעס
,
אם
כן
מי
יקרבם?
ואם
היה
הוצאת
האוהל
אחר
יום
הכפורים
,
הנה
גם
הקדוש
ברוך
הוא
גם
משה
ברצון
היו.
אבל
הנראה
,
כי
ביום
רדתו
בשבעה
עשר
בתמוז
שרף
העגל
ודן
עובדיו
,
"ויהי
ממחרת"
(שמ'
לב
,
ל)
אמר
להם
שיעלה
אל
יי'
לכפר
עליהם
,
ועלה
אל
ההר
ששם
הכבוד
,
וזהו
"וישב
משה
אל
יי'"
(שמ'
לב
,
לא)
,
והתפלל
תפלה
קצרה:
"אנא
חטא
העם
הזה"
,
והשם
ענה
אותו:
"מי
אשר
חטא
לי...
ועתה
לך
נחה
את
העם"
(שם
,
לג
-
לד)
,
והחל
בהם
הנגף
,
וצוהו:
"לך
עלה
מזה
אתה
והעם"
(לעיל
,
א)
,
והוא
הגיד
זה
לישראל
,
"ויתאבלו...
ויתנצלו
את
עדים"
(לעיל
,
ד
-
ו).
אז
ראה
משה
כי
הדבר
ארוך
מאד
,
ולא
ידע
מה
יהא
בסופו
,
ולקח
האהל
ונטה
לו
מחוץ
למחנה
,
שתהיה
שכינה
מדברת
לו
משם
,
כי
איננה
שורה
בקרב
העם
,
ואם
יהיה
האהל
בקרב
המחנה
לא
יהיה
לו
הדבור
משם.
ואמר:
והיה
כל
מבקש
יי'
-
טעם
,
שיהיה
כל
מבקש
יי'
יוצא
אליו;
והכתוב
ישלים
לספר
כל
מה
שהיה
בעוד
האהל
שם
עד
שהוקם
המשכן
,
והוא
מיום
הכפורים
עד
אחד
בניסן
,
על
דעת
רבותינו.
וראיתי
בפירקי
רבי
אליעזר
(פר"א
מו):
רבי
יהושע
בן
קרחא
אומר:
ארבעים
יום
עשה
משה
בהר
,
קורא
בדת
מקרא
ביום
ושונה
בדת
משנה
בלילה.
ולאחר
ארבעים
יום
לקח
את
הלוחות
וירד
אל
המחנה
בשבעה
עשר
בתמוז
,
ושבר
את
הלוחות
והרג
את
חוטאי
ישראל
,
ועשה
ארבעים
יום
במחנה
עד
ששרף
את
העגל
וכתתו
כעפר
הארץ
והכרית
עבודה
זרה
מישראל
והתקין
כל
שבט
במקומו;
ובראש
חדש
אלול
אמר
לו
הקדוש
ברוך
הוא:
"עלה
אלי
ההרה"
,
והעבירו
שופר
במחנה
שהרי
משה
עלה
להר
,
שלא
יתעו
עוד
אחר
עבודה
זרה
,
והקדוש
ברוך
הוא
נתעלה
באותו
שופר
,
שנאמר
"עלה
אלהים
בתרועה
[יי'
בקול
שופר"]
(תה'
מז
,
ו);
וכן
התקינו
חכמים
,
שיהיו
תוקעין
בשופר
בראש
חדש
אלול
בכל
שנה
ושנה.
עד
כאן
דברי
אגדה
זו.
ואם
כן
,
יהיה
ומשה
יקח
את
האהל
וכל
הפרשה
-
משמונה
עשר
בתמוז
עד
סוף
ארבעים
,
ומיום
הכפורים
עד
אחד
בניסן;
אבל
לא
יבא
זה
כהוגן
,
ממה
שאמר
הכתוב
"ואתנפל
לפני
יי'
כראשונה
ארבעים
יום
וארבעים
לילה
לחם
לא
אכלתי"
וגו'
(דב'
ט
,
יח)
,
וכתיב
"ואתנפל
לפני
יי'
את
ארבעים
היום
ואת
ארבעים
הלילה
אשר
התנפלתי
כי
אמר
יי'
להשמיד
אתכם"
(שם
,
כה);
ואי
אפשר
שיהיה
כל
זה
בארבעים
יום
האחרונים
,
אחר
שנאמר
לו
"פסל
לך...
ועלה
אלי
ההרה"
(דב'
י
,
יא)
,
כי
היו
ברצון
,
וכבר
ביטל
"להשמיד
אתכם".
(יא)
ומשרתו
יהושע
בן
נון
נער
-
כתב
רבי
אברהם
(בפירוש
ב
,
הארוך):
חיה
יהושע
מאה
ועשר
שנים
,
וחכמים
אמרו
כי
שבע
שנים
כבש
ושבע
שנים
חִלֵק;
אם
כן
היה
בן
חמשים
ושש
שנה
,
ואיך
יקראהו
הכתוב
'נער'?!
וככה
פירושו:
ומשרתו
יהושע
בן
נון
,
שירות
נער.
ועל
דעתי
,
דרך
לשון
הקדש
שיקרא
כל
משרת
'נער';
כי
בעל
השררה
הנכבד
הוא
האיש
,
והמשרת
לו
יקרא
'נער';
וכן
"גחזי
נערו"
(מ"ב
ד
,
יב);
"יקומו
נא
הנערים
וישחקו
לפנינו"
(ש"ב
ב
,
יד);
וכן
"עשרה
נערים
נושאי
כלי
יואב"
(ש"ב
יח
,
טו)
-
כי
יואב
לא
ימסור
כליו
,
רק
לאנשים
גבורי
חיל
שיעמדו
על
ידו;
וכתיב
"ולשנים
האנשים
המרגלים...
אמר
יהושע"
(יהו'
ו
,
כב)
,
וכתיב
"ויבאו
הנערים
המרגלים"
וגו'
(שם
,
כג)
-
מפני
שהיו
משרתי
העדה
,
מרגלים
להם;
וכן
רבים
,
וכן
"נערי
המלך
משרתיו"
(אס'
ב
,
ב)
-
ביאור:
שהם
האנשים
העומדים
לפני
המלך
,
משרתי
גופו
,
לא
משרתי
החצר.
ואם
כן
,
יאמר:
ומשרתו
יהושע
בן
נון
משרת
תמיד
,
שלא
ימוש
מתוך
האהל.
וטעם
בִּן
נון
-
בא
בחרק
תמורת
סגול
,
וכן
"דברי
אגור
בִּן
יקה"
(מש'
ל
,
א);
"שבִּן
לילה
היה
ובן
לילה
אבד"
(יונה
ד
,
י);
"אם
בִּן
הכות
הרשע"
(דב'
כה
,
ב).
ועם
כל
זה
אני
תמה
,
מדוע
לא
נמלט
בשם
הצדיק
הזה
אחד
שיבא
כמנהג?
ואני
חושב
,
שנהגו
לקרותו
כן
לְכָבוד
,
כי
היה
הגדול
בתלמידי
משה
רבנו
ויקראו
לו
'בינון'
,
כלומר:
הנבון
,
כי
אין
נבון
וחכם
כמוהו
(ע"פ
בר'
מא
,
לט);
או
יהיה
ענינו:
יהושע
שהבינה
מוליד
-
יעשו
נון
מלשון
"לפני
שמש
ינון
שמו"
(תה'
עב
,
יז).
(יב-יג)
ויאמר
משה
אל
יי'
ראה
אתה
אומר
אלי
-
היה
זה
בהר
סיני
בעלותו
שם
בתשעה
עשר
בתמוז
,
ולא
הוצרך
הכתוב
לומר
'ויעל
משה
אל
יי'
ויאמר
אליו
ראה
אתה
אומר
אלי'
,
כי
כל
עת
היות
הכבוד
שוכן
בהר
סיני
,
בידוע
ששם
הדבור;
וכן
אמר
"ועתה
אעלה
אל
יי'"
(שמ'
לב
,
ל)
,
ואמר
"וישב
משה
אל
יי'"
(שם
,
לא)
,
ששב
אל
המקום
אשר
עמד
שם
את
פני
יי'
(ע"פ
בר'
יט
,
כז).
ואתה
לא
הודעתני
את
אשר
תשלח
עמי
-
שאמרת
לי
"הנה
אנכי
שולח
מלאך"
(שמ'
כג
,
כ)
,
אין
זה
הודעה
,
שאין
אני
חפץ
בו;
לשון
רבנו
שלמה.
ואיננו
נכון
בלשון
הכתוב;
ועוד
,
כי
למה
יאמר
עתה
כן
,
ובעת
שנאמר
לו
הדבור
ההוא
שתק
ממנו
,
וכי
יבקש
עתה
להרויח
בעבור
מעשה
העגל?
אבל
הענין
,
כי
הקדוש
ברוך
הוא
אמר
בכאן
למשה:
"ושלחתי
לפניך
מלאך"
(לעיל
,
ב)
,
ומשה
אמר
לו:
לא
הודעתני
מי
הוא
המלאך
שתשלח
עמי
,
אם
הוא
המלאך
הראשון
ששמך
בקרבו
(ראה
שמ'
כג
,
כ)
,
וזה
טעם
ואתה
אמרת
ידעתיך
בשם
-
שידעתני
ותרוממני
בשמך;
וכן
כתב
רבי
אברהם
(בפירוש
ב
,
הארוך
,
להלן
,
כא).
ועל
דעתו
,
המלאך
אשר
יבחרו
בו
הוא
מיכאל
-
הבין
בטוב
שכלו
בפסוקים
,
כי
המלאך
הראשון
רצוי
למשה
ולישראל;
אבל
לא
יוכל
לדעת
האמת
,
כי
לא
שמע
ולא
ינבא.
(יד-טו)
וטעם
פני
ילכו
-
על
דעת
כל
המפרשים:
אני
בעצמי
אלך;
והביאו
לו
דומה:
"ופניך
הולכים
בקרב"
(ש"ב
יז
,
יא).
וטעם
אם
אין
פניך
הולכים
,
על
דעת
רבנו
שלמה:
בזה
אני
חפץ
,
כי
על
ידי
מלאך
לא
תעלנו
מזה.
וחלילה
שיאמר
אם
אין
פניך
הולכים
אחרי
שהבטיחו
פני
ילכו!
ורבי
אברהם
פירש
(בפירוש
ב
,
הארוך
,
להלן
,
כא)
,
כי
השם
אמר:
אני
בעצמי
אלך
והניחותי
לך
-
לבדך
,
כי
עמך
לבדך
אלך
,
ומשה
השיב:
אם
אין
פניך
הולכים
עם
הגוי
כולו
,
אל
תעלנו
מזה;
ולכך
אמר:
תעלנו
,
בלשון
רבים.
גם
זה
איננו
מתוקן
,
כי
משה
אמר
תחלה:
"לא
הודעתני
את
אשר
תשלח
עמי"
(לעיל
,
יב)
-
בלשון
יחיד;
והנה
גם
בעת
רצון
,
קודם
החטא
,
אמר
"הנה
אנכי
שולח
מלאך
לפניך
לשמרך...
ולהביאך"
(שמ'
כג
,
כ)!
ואם
ידבר
עם
ישראל
-
גם
זה
בעבורם
יאמר
כן.
ועוד
,
אם
כן
היה
משה
מבקש
שיודיענו
מי
המלאך
שישלח
עמו
,
והנה
היה
רוצה
במלאך
שנאמר
בו
"כי
שמי
בקרבו"
(שם
,
כא)
,
והשם
ענהו
בטובה
כפולה
ומכופלת
יותר
ממה
ששאל
,
שילך
הוא
בעצמו!
אבל
הפרשה
הזאת
אי
אפשר
להולמה
למי
שלא
שמע
בסתרי
התורה;
וכך
הוא
הענין
על
דרך
האמת
,
כי
משה
אמר:
"ואתה
לא
הודעתני"
מי
המלאך
"אשר
תשלח
עמי"
(לעיל
,
יב)
,
ובקש
שיקיים
לו
שני
דברים
שאמר
לו:
האחד
-
"ידעתיך
בשם"
(שם)
,
כלומר:
שאוָדע
בשמי
,
בעבורך;
ויתכן
שיהיה
"ואתה
אמרת"
(שם)
-
זה
ממה
שאמר
לו
"ושמי
יי'
לא
נודעתי
להם"
,
כאשר
פירשתיו
(שמ'
ו
,
ג).
והדבר
השני:
"וגם
מצאת
חן
בעיני"
(לעיל
,
יב)
-
שיהיה
מוצא
חן
,
והוא
דבקות
הדעת;
ואמר:
"ועתה
אם
נא
מצאתי
חן
בעיניך"
(לעיל
,
יג)
,
במדת
הדין
,
"הודיעני
נא"
(שם)
נתיבות
הדרכים
כאשר
אתה
נודע
בשמך
,
"ואדעך"
(שם)
,
ליחדך
,
"למען
אמצא"
החן
הגדול
,
"וראה
כי
עמך
הגוי
הזה"
(שם)
-
אתה
אביהם
והם
בניך.
ולזה
יתכון
אנקלוס
שאמר:
"וכען
אודעני
כען
ית
אורח
טובך
ואדע
רחמך".
אז
ענה
לו
הקדוש
ברוך
הוא:
פני
ילכו
-
מלאך
הברית
אשר
אתם
חפצים
(ע"פ
מל'
ג
,
א)
שבו
יראו
פני
,
שעליו
נאמר
בעת
רצון
(ע"פ
יש'
מט
,
ח)
"כי
שמי
בקרבו"
(שמ'
כג
,
כא)
,
והניחותי
אותו
לך
-
שלא
יתנהג
עמך
במדת
הדין
עזה
,
אלא
במדה
כלולה
ממדת
הרחמים;
מלשון
"והיה
בהניח
יי'
אלהיך
לך
מכל
אויביך"
(דב'
כה
,
יט)
,
והוא
כענין
שנאמר
"וכלה
אפי
והניחותי
חמתי
בם
והנחמתי"
(יח'
ה
,
יג).
אז
ענה
משה:
אם
אין
פניך
הולכים
בעצמך
ובכבודך
,
אל
תעלנו
מזה;
שתהיה
עמנו
פנים
בפנים
,
כי
כן
היו
התנאין
בפרשת
'וארא'
(שמ'
ו
,
ו
-
ח)
,
וכן
הזכיר
למעלה
"בכח
גדול
וביד
חזקה"
(שמ'
לב
,
יא).
והנה
יבקש
,
שיעלה
אותם
אל
הארץ
בכח
גדול
וביד
חזקה
,
כאשר
הוציאם
בהם
ממצרים.
(טז)
וטעם
ונפלינו
אני
ועמך
-
שיהא
חלקנו
במופלא
,
ואין
כן
לכל
העם
אשר
על
פני
האדמה.
(יז)
גם
את
הדבר
הזה
אשר
דברת
אעשה
-
אולי
היה
הרצון
הזה
בסוף
ארבעים
יום
השנִיים
,
על
דעת
רבותינו
(תנח'
כי
תשא
לא)
,
כאשר
נתרצה
לו
הקדוש
ברוך
הוא
ואמר:
"פסל
לך
שני
לוחות
אבנים
כראשונים"
(שמ'
לד
,
א).
(יח-יט)
ויאמר
הראני
נא
את
כבודך
-
בקש
שיהיה
רואה
במראה
ממש
את
כבוד
השם.
ויתכן
שיהיה
כבודך
בכאן
-
הכבוד
הגדול
,
אספקלריא
המאירה;
והשם
ענה
אותו:
אני
אעביר
מדת
כל
טובי
על
פניך
,
שתשיגנו
ותתבונן
בכל
טובי
יותר
מכל
האדם;
כי
מראה
הפנים
ששאלת
-
לא
תוכל
לראותם.
וקראתי
בשם
יי'
לפניך
-
שאקרא
לפניך
השם
הגדול
שלא
תוכל
לראותו
,
וחנותי
בו
את
אשר
אחון
,
ורחמתי
בו
את
אשר
ארחם
-
שתדע
בקריאה
ההיא
מדת
החנינה
ומדת
הרחמים
,
אשר
יחוננו
וירוחמו
בשמי
ובטובי.
ועל
זה
נאמר
"בכל
ביתי
נאמן
הוא"
(במ'
יב
,
ז)
,
כי
טוב
האדם
-
ביתו.
ואין
טעם
"כי
לא
יראני
האדם
וחי"
(להלן
,
כ)
-
שיראה
אותו
וימות
,
אבל
כי
טרם
שישיג
לראיה
תפרד
נפשו
מעליו
,
כי
אפילו
במראות
המלאכים
נאמר
"במראה
נהפכו
צירי
עלי"
(דנ'
י
,
טז).
(כא)
הנה
מקום
אתי
-
בהר
הזה
אשר
שכינתי
שם
,
ונצבת
על
הצור
שיהיה
בהר
,
כמו
שנאמר
"הנני
עומד
לפניך
שם
על
הצור
בחורב"
(שמ'
יז
,
ו).
(כג)
וטעם
ופני
לא
יראו
-
פנים
המאירים
,
כאשר
פירשתי
(לעיל
,
יח).
ויתכן
שיהיה
מלת
אחֹרי
כלשון
"אחור
וקדם
צרתני"
(תה'
קלט
,
ה)
,
על
פירוש
רבותינו
(עירובין
יח
,
א).