פרק לה
{פרשת ויקהל}
[א]
וַיַּקְהֵ֣ל
מֹשֶׁ֗ה
אֶֽת־כָּל־עֲדַ֛ת
בְּנֵ֥י
יִשְׂרָאֵ֖ל
וַיֹּ֣אמֶר
אֲלֵהֶ֑ם
אֵ֚לֶּה
הַדְּבָרִ֔ים
אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה
יְהוָ֖ה
לַעֲשֹׂ֥ת
אֹתָֽם:
[ב]
שֵׁ֣שֶׁת
יָמִים֘
תֵּעָשֶׂ֣ה
מְלָאכָה֒
וּבַיּ֣וֹם
הַשְּׁבִיעִ֗י
יִהְיֶ֨ה
לָכֶ֥ם
קֹ֛דֶשׁ
שַׁבַּ֥ת
שַׁבָּת֖וֹן
לַיהוָ֑ה
כָּל־הָעֹשֶׂ֥ה
ב֛וֹ
מְלָאכָ֖ה
יוּמָֽת:
[ג]
לֹא־תְבַעֲר֣וּ
אֵ֔שׁ
בְּכֹ֖ל
מֹשְׁבֹֽתֵיכֶ֑ם
בְּי֖וֹם
הַשַּׁבָּֽת:
פ
[ד]
וַיֹּ֣אמֶר
מֹשֶׁ֔ה
אֶל־כָּל־עֲדַ֥ת
בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל
לֵאמֹ֑ר
זֶ֣ה
הַדָּבָ֔ר
אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה
יְהוָ֖ה
לֵאמֹֽר:
[ה]
קְח֨וּ
מֵאִתְּכֶ֤ם
תְּרוּמָה֙
לַֽיהוָ֔ה
כֹּ֚ל
נְדִ֣יב
לִבּ֔וֹ
יְבִיאֶ֕הָ
אֵ֖ת
תְּרוּמַ֣ת
יְהוָ֑ה
זָהָ֥ב
וָכֶ֖סֶף
וּנְחֹֽשֶׁת:
[ו]
וּתְכֵ֧לֶת
וְאַרְגָּמָ֛ן
וְתוֹלַ֥עַת
שָׁנִ֖י
וְשֵׁ֥שׁ
וְעִזִּֽים:
[ז]
וְעֹרֹ֨ת
אֵילִ֧ם
מְאָדָּמִ֛ים
וְעֹרֹ֥ת
תְּחָשִׁ֖ים
וַעֲצֵ֥י
שִׁטִּֽים:
[ח]
וְשֶׁ֖מֶן
לַמָּא֑וֹר
וּבְשָׂמִים֙
לְשֶׁ֣מֶן
הַמִּשְׁחָ֔ה
וְלִקְטֹ֖רֶת
הַסַּמִּֽים:
[ט]
וְאַ֨בְנֵי־שֹׁ֔הַם
וְאַבְנֵ֖י
מִלֻּאִ֑ים
לָאֵפ֖וֹד
וְלַחֹֽשֶׁן:
[י]
וְכָל־חֲכַם־לֵ֖ב
בָּכֶ֑ם
יָבֹ֣אוּ
וְיַעֲשׂ֔וּ
אֵ֛ת
כָּל־אֲשֶׁ֥ר
צִוָּ֖ה
יְהוָֽה:
[יא]
אֶ֨ת־הַמִּשְׁכָּ֔ן
אֶֽת־אָהֳל֖וֹ
וְאֶת־מִכְסֵ֑הוּ
אֶת־קְרָסָיו֙
וְאֶת־קְרָשָׁ֔יו
אֶת־בְּרִיחָ֕ו
אֶת־עַמֻּדָ֖יו
וְאֶת־אֲדָנָֽיו:
[יב]
אֶת־הָאָרֹ֥ן
וְאֶת־בַּדָּ֖יו
אֶת־הַכַּפֹּ֑רֶת
וְאֵ֖ת
פָּרֹ֥כֶת
הַמָּסָֽךְ:
[יג]
אֶת־הַשֻּׁלְחָ֥ן
וְאֶת־בַּדָּ֖יו
וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו
וְאֵ֖ת
לֶ֥חֶם
הַפָּנִֽים:
[יד]
וְאֶת־מְנֹרַ֧ת
הַמָּא֛וֹר
וְאֶת־כֵּלֶ֖יהָ
וְאֶת־נֵרֹתֶ֑יהָ
וְאֵ֖ת
שֶׁ֥מֶן
הַמָּאֽוֹר:
[טו]
וְאֶת־מִזְבַּ֤ח
הַקְּטֹ֙רֶת֙
וְאֶת־בַּדָּ֔יו
וְאֵת֙
שֶׁ֣מֶן
הַמִּשְׁחָ֔ה
וְאֵ֖ת
קְטֹ֣רֶת
הַסַּמִּ֑ים
וְאֶת־מָסַ֥ךְ
הַפֶּ֖תַח
לְפֶ֥תַח
הַמִּשְׁכָּֽן:
[טז]
אֵ֣ת׀
מִזְבַּ֣ח
הָעֹלָ֗ה
וְאֶת־מִכְבַּ֤ר
הַנְּחֹ֙שֶׁת֙
אֲשֶׁר־ל֔וֹ
אֶת־בַּדָּ֖יו
וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו
אֶת־הַכִּיֹּ֖ר
וְאֶת־כַּנּֽוֹ:
[יז]
אֵ֚ת
קַלְעֵ֣י
הֶחָצֵ֔ר
אֶת־עַמֻּדָ֖יו
וְאֶת־אֲדָנֶ֑יהָ
וְאֵ֕ת
מָסַ֖ךְ
שַׁ֥עַר
הֶחָצֵֽר:
[יח]
אֶת־יִתְדֹ֧ת
הַמִּשְׁכָּ֛ן
וְאֶת־יִתְדֹ֥ת
הֶחָצֵ֖ר
וְאֶת־מֵיתְרֵיהֶֽם:
[יט]
אֶת־בִּגְדֵ֥י
הַשְּׂרָ֖ד
לְשָׁרֵ֣ת
בַּקֹּ֑דֶשׁ
אֶת־בִּגְדֵ֤י
הַקֹּ֙דֶשׁ֙
לְאַהֲרֹ֣ן
הַכֹּהֵ֔ן
וְאֶת־בִּגְדֵ֥י
בָנָ֖יו
לְכַהֵֽן:
[כ]
וַיֵּ֥צְא֛וּ
כָּל־עֲדַ֥ת
בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל
מִלִּפְנֵ֥י
מֹשֶֽׁה:
[שני]
[כא]
וַיָּבֹ֕אוּ
כָּל־אִ֖ישׁ
אֲשֶׁר־נְשָׂא֣וֹ
לִבּ֑וֹ
וְכֹ֡ל
אֲשֶׁר֩
נָדְבָ֨ה
רוּח֜וֹ
אֹת֗וֹ
הֵ֠בִיאוּ
אֶת־תְּרוּמַ֨ת
יְהוָ֜ה
לִמְלֶ֨אכֶת
אֹ֤הֶל
מוֹעֵד֙
וּלְכָל־עֲבֹ֣דָת֔וֹ
וּלְבִגְדֵ֖י
הַקֹּֽדֶשׁ:
[כב]
וַיָּבֹ֥אוּ
הָאֲנָשִׁ֖ים
עַל־הַנָּשִׁ֑ים
כֹּ֣ל׀
נְדִ֣יב
לֵ֗ב
הֵ֠בִיאוּ
חָ֣ח
וָנֶ֜זֶם
וְטַבַּ֤עַת
וְכוּמָז֙
כָּל־כְּלִ֣י
זָהָ֔ב
וְכָל־אִ֕ישׁ
אֲשֶׁ֥ר
הֵנִ֛יף
תְּנוּפַ֥ת
זָהָ֖ב
לַיהוָֽה:
[כג]
וְכָל־אִ֞ישׁ
אֲשֶׁר־נִמְצָ֣א
אִתּ֗וֹ
תְּכֵ֧לֶת
וְאַרְגָּמָ֛ן
וְתוֹלַ֥עַת
שָׁנִ֖י
וְשֵׁ֣שׁ
וְעִזִּ֑ים
וְעֹרֹ֨ת
אֵילִ֧ם
מְאָדָּמִ֛ים
וְעֹרֹ֥ת
תְּחָשִׁ֖ים
הֵבִֽיאוּ:
[כד]
כָּל־מֵרִ֗ים
תְּר֤וּמַת
כֶּ֙סֶף֙
וּנְחֹ֔שֶׁת
הֵבִ֕יאוּ
אֵ֖ת
תְּרוּמַ֣ת
יְהוָ֑ה
וְכֹ֡ל
אֲשֶׁר֩
נִמְצָ֨א
אִתּ֜וֹ
עֲצֵ֥י
שִׁטִּ֛ים
לְכָל־מְלֶ֥אכֶת
הָעֲבֹדָ֖ה
הֵבִֽיאוּ:
[כה]
וְכָל־אִשָּׁ֥ה
חַכְמַת־לֵ֖ב
בְּיָדֶ֣יהָ
טָו֑וּ
וַיָּבִ֣יאוּ
מַטְוֶ֗ה
אֶֽת־הַתְּכֵ֙לֶת֙
וְאֶת־הָֽאַרְגָּמָ֔ן
אֶת־תּוֹלַ֥עַת
הַשָּׁנִ֖י
וְאֶת־הַשֵּֽׁשׁ:
[כו]
וְכָ֨ל־הַנָּשִׁ֔ים
אֲשֶׁ֨ר
נָשָׂ֥א
לִבָּ֛ן
אֹתָ֖נָה
בְּחָכְמָ֑ה
טָו֖וּ
אֶת־הָעִזִּֽים:
[כז]
וְהַנְּשִׂאִ֣ם
הֵבִ֔יאוּ
אֵ֚ת
אַבְנֵ֣י
הַשֹּׁ֔הַם
וְאֵ֖ת
אַבְנֵ֣י
הַמִּלֻּאִ֑ים
לָאֵפ֖וֹד
וְלַחֹֽשֶׁן:
[כח]
וְאֶת־הַבֹּ֖שֶׂם
וְאֶת־הַשָּׁ֑מֶן
לְמָא֕וֹר
וּלְשֶׁ֙מֶן֙
הַמִּשְׁחָ֔ה
וְלִקְטֹ֖רֶת
הַסַּמִּֽים:
[כט]
כָּל־אִ֣ישׁ
וְאִשָּׁ֗ה
אֲשֶׁ֨ר
נָדַ֣ב
לִבָּם֘
אֹתָם֒
לְהָבִיא֙
לְכָל־הַמְּלָאכָ֔ה
אֲשֶׁ֨ר
צִוָּ֧ה
יְהוָ֛ה
לַעֲשׂ֖וֹת
בְּיַד־מֹשֶׁ֑ה
הֵבִ֧יאוּ
בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל
נְדָבָ֖ה
לַיהוָֽה:
פ
[שלישי]
[ל]
וַיֹּ֤אמֶר
מֹשֶׁה֙
אֶל־בְּנֵ֣י
יִשְׂרָאֵ֔ל
רְא֛וּ
קָרָ֥א
יְהוָ֖ה
בְּשֵׁ֑ם
בְּצַלְאֵ֛ל
בֶּן־אוּרִ֥י
בֶן־ח֖וּר
לְמַטֵּ֥ה
יְהוּדָֽה:
[לא]
וַיְמַלֵּ֥א
אֹת֖וֹ
ר֣וּחַ
אֱלֹהִ֑ים
בְּחָכְמָ֛ה
בִּתְבוּנָ֥ה
וּבְדַ֖עַת
וּבְכָל־מְלָאכָֽה:
[לב]
וְלַחְשֹׁ֖ב
מַחֲשָׁבֹ֑ת
לַעֲשֹׂ֛ת
בַּזָּהָ֥ב
וּבַכֶּ֖סֶף
וּבַנְּחֹֽשֶׁת:
[לג]
וּבַחֲרֹ֥שֶׁת
אֶ֛בֶן
לְמַלֹּ֖את
וּבַחֲרֹ֣שֶׁת
עֵ֑ץ
לַעֲשׂ֖וֹת
בְּכָל־מְלֶ֥אכֶת
מַחֲשָֽׁבֶת:
[לד]
וּלְהוֹרֹ֖ת
נָתַ֣ן
בְּלִבּ֑וֹ
ה֕וּא
וְאָהֳלִיאָ֥ב
בֶּן־אֲחִיסָמָ֖ךְ
לְמַטֵּה־דָֽן:
[לה]
מִלֵּ֨א
אֹתָ֜ם
חָכְמַת־לֵ֗ב
לַעֲשׂוֹת֘
כָּל־מְלֶ֣אכֶת
חָרָ֣שׁ
׀
וְחֹשֵׁב֒
וְרֹקֵ֞ם
בַּתְּכֵ֣לֶת
וּבָאַרְגָּמָ֗ן
בְּתוֹלַ֧עַת
הַשָּׁנִ֛י
וּבַשֵּׁ֖שׁ
וְאֹרֵ֑ג
עֹשֵׂי֙
כָּל־מְלָאכָ֔ה
וְחֹשְׁבֵ֖י
מַחֲשָׁבֹֽת:
פרק לה
(א-ב)
ויקהל
משה
את
כל
עדת
בני
ישראל
-
יכלול
כל
עדת
בני
ישראל
האנשים
והנשים
,
כי
כולם
התנדבו
במלאכת
המשכן.
והנה
משה
,
אחר
שצוה
לאהרן
והנשיאים
לכל
בני
ישראל
האנשים
"כל
אשר
דבר
יי'
אתו
בהר
סיני"
(שמ'
לד
,
לב)
אחר
שבור
הלוחות
,
ונתן
על
פניו
מסוה
(ראה
שם
,
לג)
,
חזר
וצוה
והקהילו
אליו
כל
העדה
,
אנשים
ונשים.
ויתכן
שהיה
זה
ביום
מחרת
רדתו.
ואמר
לכלם
ענין
המשכן
,
אשר
נצטווה
בו
מתחלה
,
קודם
שבור
הלוחות;
כי
כיון
שנתרצה
להם
הקדוש
ברוך
הוא
ונתן
לו
לוחות
שניות
וכרת
עמו
ברית
חדשה
שילך
השם
בקרבם
,
הנה
חזרו
לקדמותם
ולאהבת
כלולותם
(ע"פ
יר'
ב
,
ב)
,
ובידוע
שתהיה
שכינתו
בתוכם
כענין
שצוהו
תחלה
,
כמו
שאמר
"ועשו
לי
מקדש
ושכנתי
בתוכם"
(שמ'
כה
,
ח)
,
ולכן
צוה
אותם
משה
עתה
בכל
מה
שנצטוה
מתחלה.
אלה
הדברים
אשר
צוה
יי'
לעשות
אותם.
ששת
ימים
תעשה
מלאכה.
אמר
אלה
הדברים
אשר
צוה
יי'
לעשות
-
על
מלאכת
המשכן
וכל
כליו
וכל
עבודתו;
והקדים
השבת
-
לומר
,
כי
ששת
ימים
תעשה
מלאכת
אלה
הדברים
,
ולא
ביום
השביעי
שהוא
קדש
ליי';
ומכאן
שאין
מלאכת
המשכן
דוחה
את
השבת
,
ולא
ממדרש
"אך"
,
כמו
שפירשתי
בסדר
'כי
תשא'
(שמ'
לא
,
יג).
(ג)
לא
תבערו
אש
בכל
מושבותיכם
ביום
השבת
-
ענין
הכתוב
הזה
ודאי
לאסור
בשבת
גם
מלאכת
אֹכל
נפש
,
כי
אמר
"כל
העושה
בו
מלאכה
יומת"
(לעיל
,
ב)
,
ופירש
,
שלא
יבערו
גם
אש
לאפות
לחם
ולבשל
בשר;
כי
האש
צורך
כל
מאכל.
והוצרך
לומר
כן
,
מפני
שלא
אמר
'העושה
בו
כל
מלאכה'
כאשר
אמר
בעשרת
הדברות
"לא
תעשה
כל
מלאכה"
(שמ'
כ
,
י)
,
ואמר
"מלאכה"
(לעיל
,
ב)
סתם
,
והיה
איפשר
שנוציא
מן
הכלל
'מלאכת
אכל
נפש'
―
כי
כן
נאמר
בחג
המצות
"לא
תעשה
מלאכה"
(דב'
טז
,
ח)
,
ואין
אוכל
נפש
בַּכלל
―
ולכך
הזכיר
בפירוש
,
שאף
אוכל
נפש
אסור
בו.
וכלשון
הזה
מצאתי
במדרש
(מכיל'
ויקהל
שבתא):
רבי
נתן
אומר:
לא
תבערו
אש
בכל
מושבותיכם
למה
נאמר?
לפי
שהוא
אומר
"ויקהל
משה
את
כל
עדת
בני
ישראל"
(לעיל
,
א)
-
שומע
אני
,
יהא
רשאי
להדליק
לו
את
הנר
,
להטמין
לו
את
החמין
ולעשות
לו
מדורה
בשבת?
תלמוד
לומר:
לא
תבערו
אש
בכל
מושבותיכם
ביום
השבת.
וזה
קרוב
למה
שאמרנו
,
שלא
היו
מלאכות
הללו
,
שהם
הנאה
לגופו
,
בכלל
אִסור
הראשון
,
ורצה
רבי
נתן
לומר
,
שלא
הוצרך
הכתוב
לאסור
אפייה
ובשול
ושאר
צרכי
אוכל
נפש
,
שכבר
אמר
להם
"את
אשר
תאפו
אפו
ואת
אשר
תבשלו
בשלו"
(שמ'
טז
,
כג)
,
אבל
עדין
מלאכות
שאדם
נהנה
בהן
ואינן
עושין
אלא
הנאה
לגוף
,
כגון
הדלקת
הנר
ומדורה
ורחיצת
גופו
בחמין
-
יהו
מוּתרות
,
כי
זה
מעונג
השבת;
לכך
נאמר:
לא
תבערו
-
לאסור
הכל.
ולרבותינו
עוד
מדרש
בתלמוד
(שבת
ע
,
א):
מפני
שלא
אמר
'כל
העושה
בו
כל
מלאכה
יומת'
,
או
שיאמר
'כל
המבעיר
אש
בכל
מושבותיכם
יומת'
,
אמרו
שיצאת
להקל
בה
להיותה
ב'לאו';
ויש
אומרים
שיצאת
לחלק
,
לפי
שהיתה
בכלל
"לא
תעשה
כל
מלאכה"
(שמ'
כ
,
י).
(ה)
יביאה
את
תרומת
יי'
-
כמו
'יביא
את
תרומת
יי''
,
אבל
יכנה
ויפרש;
וכן
"ותפתח
ותראהו
את
הילד"
(שמ'
ב
,
ו);
"כבואו
(לפנינו:
בבאו)
האיש"
(יח'
י
,
ג);
"אשר
לא
יעבדו
אותו
את
נבוכד
נאצר"
(בנוסחנו:
נבוכדנאצר;
יר'
כז
,
ח);
"אשר
אני
(לפנינו:
אנכי)
נותן
להם
לבני
ישראל"
(יהו'
א
,
ב)
,
ורבים.
ועל
דרך
האמת:
כמו
'יביאה
עם
תרומת
יי''
,
שיביא
התרומה
העליונה;
כסוד
"ויקחו
לי
תרומה"
(שמ'
כד
,
ב)
,
וכבר
פירשתיו
(שם
,
ג).
ולרבותינו
(ראה
סוטה
יב
,
ב)
ב"ותפתח
ותראהו
את
הילד"
(שמ'
ב
,
ו)
-
שראתה
עמו
שכינה.
והנה
משה
הוצרך
לספר
לכל
העדה
כל
המלאכה
שצוה
אותו
השם
-
כדי
להודיע
להם
שצריכים
להביא
נדבה
רבה
,
כי
המלאכה
גדולה
,
ולכך
ספר
להם:
"את
המשכן
את
אהלו
ואת
מכסהו"
וגו'
(להלן
,
יא)
-
כולן
הזכירן
על
דרך
כלל.
וטעם
"את
המשכן"
,
"את
הארון"
(להלן
,
יב)
ו"את
השולחן"
(להלן
,
יג)
וכל
הנזכרים
,
שיזכירם
בה"א
הידיעה
-
כאומר:
את
המשכן
ואת
הכלים
,
אשר
נגיד
לחכמים
העושים
במלאכה
בפרטן
ובשיעורן;
כי
עתה
לכל
העדה
לא
יגידם
אלא
בשמותם
בכלל.
(כא)
ויבאו
כל
איש
אשר
נשאו
לבו
-
על
החכמים
העושים
במלאכה
יאמר
כן
,
כי
לא
מצינו
על
המתנדבים
'נשיאות
לב'
,
אבל
'נדיבות'
יזכיר
בהם.
וטעם
אשר
נשאו
לבו
-
"לקרבה
אל
המלאכה"
(שמ'
לו
,
ב);
כי
לא
היה
בהם
שלמד
המלאכות
האלה
ממלמד
או
מי
שאימן
בהם
ידיו
כלל
,
אבל
מצא
בטבעו
שידע
לעשות
כן
,
ויגבה
לבו
בדרכי
יי'
(ע"פ
דה"ב
יז
,
ו)
לבא
לפני
משה
לאמר
לו:
אני
אעשה
כל
אשר
אדני
דובר;
וכבר
הזכרתי
זה
בסדר
האחר
(שמ'
לא
,
ב).
והנה
אמר
,
שבאו
לפני
משה
כל
אשר
נשאו
לבו
לקרבה
אל
המלאכה
,
וכל
אשר
נדבה
רוחו
אותו
הביאו
התרומה.
והנה
משה
אמר
לכולם
כי
קרא
יי'
בשם
בצלאל
ואהליאב
(ראה
להלן
,
ל
-
לה)
,
ואחרי
כן
קרא
להם
משה
ואל
כל
איש
חכם
לב
שיבאו
לפניו
,
ונתן
להם
הנדבה
(ראה
שמ'
לו
,
ב
-
ג).
(כב)
וטעם
ויבאו
האנשים
על
הנשים
-
בעבור
כי
הנדבה
בתכשיטין
מְצוּאָה
אצל
הנשים
יותר
,
וכולן
היו
להן
,
ופרקו
נזמיהן
וטבעותיהן
מיד
ובאו
תחלה;
והאנשים
אשר
נמצאו
להם
-
הביאו
עמהם.
כי
טעם
על
הנשים
-
שהן
היו
שם
בראשונה
והאנשים
נטפלו
להן;
וכן
"נחה
ארם
על
אפרים"
(יש'
ז
,
ב)
-
כי
המלחמה
ההיא
על
אפרים;
"ולא
שתם
על
צאן
לבן"
(בר'
ל
,
מ);
"ועליו
מטה
מנשה"
(במ'
ב
,
כ);
והדומים
להם.
ואמר
שבאו
כולם
,
אנשים
ונשים
,
בחח
ונזם
וטבעת
וכומז
ובכל
כלי
זהב
,
כצמידים
ועגילים
,
כי
נמצאו
לכולם
כלי
התכשיט;
ואמר
,
כי
יש
מהם
שהניפו
תנופת
זהב
שבור
או
במטבע.
ואמר
"וכל
איש
אשר
נמצא
אתו
תכלת
וארגמן"
(להלן
,
כג)
,
כי
לא
ימָצאו
מאלה
רק
למקצתם;
וחזר
ואמר
"אשר
נמצא
אתו
עצי
שטים"
(להלן
,
כד)
,
כי
היו
יותר
מעטים
שבידם
עצי
שטים.
(כד)
ואמר:
כל
מרים
תרומת
כסף
ונחשת
,
כי
לרוב
האנשים
היה
כסף
ונחשת
במטבעות
וכלים;
אבל
לא
הזכיר
זה
למעלה
עם
כלי
הזהב
(פס'
כב)
,
בעבור
שהזכיר
שם
הנשים
,
ואין
להם
כסף
או
נחשת
,
רק
הזהב
בתכשיטין
,
כאשר
אמר
"נזמי
הזהב
אשר
באזני
נשיכם"
(שמ'
לב
,
ב);
"וכל
איש
אשר
הניף
תנופת
זהב"
(לעיל
,
כב)
לא
היו
רבים
כמרימי
הכסף
והנחשת.
ולא
היתה
הבאת
הזהב
מרובה
ככסף
והנחשת
,
על
כן
תקרא
זו
'תנופה'
וזו
'תרומה'
,
כי
המביא
זהב
ינופף
ידו
לחשיבות
הנדבה
,
או
הלוקחים
יניפו
הזהב
להראותו
,
לשבח
המביא
על
נדבתו;
ובפרשת
'אלה
פקודי'
יקרא
הזהב
גם
הנחשת
"תנופה"
(שמ'
לח
,
כד
-
כט)
,
כי
לא
הזכיר
שם
'תרומה'
כלל
,
רק
"כסף
פקודי
העדה"
(שם
,
כה).
ויתכן
שיקרא
גם
הנחשת
'תנופה'
,
שהיה
חשוב
להם
יותר
מן
הכסף
,
מפני
שלא
היה
נמצא
בידם
ממנו;
או
שהיה
חשוב
מאד
,
כענין
שנאמר
"וכלי
נחשת
מוצהב
טובה
שנים
חמודות
כזהב"
(עז'
ח
,
כז).