מאגר הכתר שמות פרק ד עם פירוש רלב"ג ביאור המילות

פרק ד
[א] וַיַּ֤עַן מֹשֶׁה֙ וַיֹּ֔אמֶר וְהֵן֙ לֹא־יַאֲמִ֣ינוּ לִ֔י וְלֹ֥א יִשְׁמְע֖וּ בְּקֹלִ֑י כִּ֣י יֹֽאמְר֔וּ לֹא־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֖יךָ יְהוָֽה:
[ב] וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו יְהוָ֖ה מַזֶּ֣ה מַה־זֶּ֣ה בְיָדֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר מַטֶּֽה:
[ג] וַיֹּ֙אמֶר֙ הַשְׁלִיכֵ֣הוּ אַ֔רְצָה וַיַּשְׁלִכֵ֥הוּ אַ֖רְצָה וַיְהִ֣י לְנָחָ֑שׁ וַיָּ֥נָס מֹשֶׁ֖ה מִפָּנָֽיו:
[ד] וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה שְׁלַח֙ יָֽדְךָ֔ וֶאֱחֹ֖ז בִּזְנָב֑וֹ וַיִּשְׁלַ֤ח יָדוֹ֙ וַיַּ֣חֲזֶק בּ֔וֹ וַיְהִ֥י לְמַטֶּ֖ה בְּכַפּֽוֹ:
[ה] לְמַ֣עַן יַאֲמִ֔ינוּ כִּֽי־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֛יךָ יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתָ֑ם אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֖ק וֵאלֹהֵ֥י יַעֲקֹֽב:
[ו] וַיֹּאמֶר֩ יְהוָ֨ה ל֜וֹ ע֗וֹד הָֽבֵא־נָ֤א יָֽדְךָ֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ וַיָּבֵ֥א יָד֖וֹ בְּחֵיק֑וֹ וַיּ֣וֹצִאָ֔הּ וְהִנֵּ֥ה יָד֖וֹ מְצֹרַ֥עַת כַּשָּֽׁלֶג:
[ז] וַיֹּ֗אמֶר הָשֵׁ֤ב יָֽדְךָ֙ אֶל־חֵיקֶ֔ךָ וַיָּ֥שֶׁב יָד֖וֹ אֶל־חֵיק֑וֹ וַיּֽוֹצִאָהּ֙ מֵֽחֵיק֔וֹ וְהִנֵּה־שָׁ֖בָה כִּבְשָׂרֽוֹ:
[ח] וְהָיָה֙ אִם־לֹ֣א יַאֲמִ֣ינוּ לָ֔ךְ וְלֹ֣א יִשְׁמְע֔וּ לְקֹ֖ל הָאֹ֣ת הָרִאשׁ֑וֹן וְהֶֽאֱמִ֔ינוּ לְקֹ֖ל הָאֹ֥ת הָאַחֲרֽוֹן:
[ט] וְהָיָ֡ה אִם־לֹ֣א יַאֲמִ֡ינוּ גַּם֩ לִשְׁנֵ֨י הָאֹת֜וֹת הָאֵ֗לֶּה וְלֹ֤א יִשְׁמְעוּן֙ לְקֹלֶ֔ךָ וְלָקַחְתָּ֙ מִמֵּימֵ֣י הַיְאֹ֔ר וְשָׁפַכְתָּ֖ הַיַּבָּשָׁ֑ה וְהָי֤וּ הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁ֣ר תִּקַּ֣ח מִן־הַיְאֹ֔ר וְהָי֥וּ לְדָ֖ם בַּיַּבָּֽשֶׁת:
[י] וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־יְהוָה֘ בִּ֣י אֲדנָי֒ לֹא֩ אִ֨ישׁ דְּבָרִ֜ים אָנֹ֗כִי גַּ֤ם מִתְּמוֹל֙ גַּ֣ם מִשִּׁלְשֹׁ֔ם גַּ֛ם מֵאָ֥ז דַּבֶּרְךָ֖ אֶל־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֧י כְבַד־פֶּ֛ה וּכְבַ֥ד לָשׁ֖וֹן אָנֹֽכִי:
[יא] וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלָ֗יו מִ֣י שָׂ֣ם פֶּה֘ לָאָדָם֒ א֚וֹ מִֽי־יָשׂ֣וּם אִלֵּ֔ם א֣וֹ חֵרֵ֔שׁ א֥וֹ פִקֵּ֖חַ א֣וֹ עִוֵּ֑ר הֲלֹ֥א אָנֹכִ֖י יְהוָֽה:
[יב] וְעַתָּ֖ה לֵ֑ךְ וְאָנֹכִי֙ אֶהְיֶ֣ה עִם־פִּ֔יךָ וְהוֹרֵיתִ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּֽר:
[יג] וַיֹּ֖אמֶר בִּ֣י אֲדנָ֑י שְֽׁלַֽח־נָ֖א בְּיַד־תִּשְׁלָֽח:
[יד] וַיִּֽחַר־אַ֨ף יְהוָ֜ה בְּמֹשֶׁ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ הֲלֹ֨א אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ הַלֵּוִ֔י יָדַ֕עְתִּי כִּֽי־דַבֵּ֥ר יְדַבֵּ֖ר ה֑וּא וְגַ֤ם הִנֵּה־הוּא֙ יֹצֵ֣א לִקְרָאתֶ֔ךָ וְרָאֲךָ֖ וְשָׂמַ֥ח בְּלִבּֽוֹ:
[טו] וְדִבַּרְתָּ֣ אֵלָ֔יו וְשַׂמְתָּ֥ אֶת־הַדְּבָרִ֖ים בְּפִ֑יו וְאָנֹכִ֗י אֶהְיֶ֤ה עִם־פִּ֙יךָ֙ וְעִם־פִּ֔יהוּ וְהוֹרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן:
[טז] וְדִבֶּר־ה֥וּא לְךָ֖ אֶל־הָעָ֑ם וְהָ֤יָה הוּא֙ יִֽהְיֶה־לְּךָ֣ לְפֶ֔ה וְאַתָּ֖ה תִּֽהְיֶה־לּ֥וֹ לֵאלֹהִֽים:
[יז] וְאֶת־הַמַּטֶּ֥ה הַזֶּ֖ה תִּקַּ֣ח בְּיָדֶ֑ךָ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂה־בּ֖וֹ אֶת־הָאֹתֹֽת: פ
[ששי] [יח] וַיֵּ֨לֶךְ מֹשֶׁ֜ה וַיָּ֣שָׁב׀ אֶל־יֶ֣תֶר חֹתְנ֗וֹ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אֵ֣לֲכָה נָּ֗א וְאָשׁ֙וּבָה֙ אֶל־אַחַ֣י אֲשֶׁר־בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶרְאֶ֖ה הַעוֹדָ֣ם חַיִּ֑ים וַיֹּ֧אמֶר יִתְר֛וֹ לְמֹשֶׁ֖ה לֵ֥ךְ לְשָׁלֽוֹם:
[יט] וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ בְּמִדְיָ֔ן לֵ֖ךְ שֻׁ֣ב מִצְרָ֑יִם כִּי־מֵ֙תוּ֙ כָּל־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים הַֽמֲבַקְשִׁ֖ים אֶת־נַפְשֶֽׁךָ:
[כ] וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה אֶת־אִשְׁתּ֣וֹ וְאֶת־בָּנָ֗יו וַיַּרְכִּבֵם֙ עַֽל־הַחֲמֹ֔ר וַיָּ֖שָׁב אַ֣רְצָה מִצְרָ֑יִם וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־מַטֵּ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים בְּיָדֽוֹ:
[כא] וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֘ אֶל־מֹשֶׁה֒ בְּלֶכְתְּךָ֙ לָשׁ֣וּב מִצְרַ֔יְמָה רְאֵ֗ה כָּל־הַמֹּֽפְתִים֙ אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בְיָדֶ֔ךָ וַעֲשִׂיתָ֖ם לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וַֽאֲנִי֙ אֲחַזֵּ֣ק אֶת־לִבּ֔וֹ וְלֹ֥א יְשַׁלַּ֖ח אֶת־הָעָֽם:
[כב] וְאָמַרְתָּ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה בְּנִ֥י בְכֹרִ֖י יִשְׂרָאֵֽל:
[כג] וָאֹמַ֣ר אֵלֶ֗יךָ שַׁלַּ֤ח אֶת־בְּנִי֙ וְיַעַבְדֵ֔נִי וַתְּמָאֵ֖ן לְשַׁלְּח֑וֹ הִנֵּה֙ אָנֹכִ֣י הֹרֵ֔ג אֶת־בִּנְךָ֖ בְּכֹרֶֽךָ:
[כד] וַיְהִ֥י בַדֶּ֖רֶךְ בַּמָּל֑וֹן וַיִּפְגְּשֵׁ֣הוּ יְהוָ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ הֲמִיתֽוֹ:
[כה] וַתִּקַּ֨ח צִפֹּרָ֜ה צֹ֗ר וַתִּכְרֹת֙ אֶת־עָרְלַ֣ת בְּנָ֔הּ וַתַּגַּ֖ע לְרַגְלָ֑יו וַתֹּ֕אמֶר כִּ֧י חֲתַן־דָּמִ֛ים אַתָּ֖ה לִֽי:
[כו] וַיִּ֖רֶף מִמֶּ֑נּוּ אָ֚ז אָֽמְרָ֔ה חֲתַ֥ן דָּמִ֖ים לַמּוּלֹֽת: פ
[כז] וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן לֵ֛ךְ לִקְרַ֥את מֹשֶׁ֖ה הַמִּדְבָּ֑רָה וַיֵּ֗לֶךְ וַֽיִּפְגְּשֵׁ֛הוּ בְּהַ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים וַיִּשַּׁק־לֽוֹ:
[כח] וַיַּגֵּ֤ד מֹשֶׁה֙ לְאַֽהֲרֹ֔ן אֵ֛ת כָּל־דִּבְרֵ֥י יְהוָ֖ה אֲשֶׁ֣ר שְׁלָח֑וֹ וְאֵ֥ת כָּל־הָאֹתֹ֖ת אֲשֶׁ֥ר צִוָּֽהוּ:
[כט] וַיֵּ֥לֶךְ מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן וַיַּ֣אַסְפ֔וּ אֶת־כָּל־זִקְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
[ל] וַיְדַבֵּ֣ר אַהֲרֹ֔ן אֵ֚ת כָּל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיַּ֥עַשׂ הָאֹתֹ֖ת לְעֵינֵ֥י הָעָֽם:
[לא] וַֽיַּאֲמֵ֖ן הָעָ֑ם וַֽיִּשְׁמְע֡וּ כִּֽי־פָקַ֨ד יְהוָ֜ה אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְכִ֤י רָאָה֙ אֶת־עָנְיָ֔ם וַֽיִּקְּד֖וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ:

פרק ד
(א-ט) כי יאמרו לא נראה אליך יי' - רצה בזה , שאעפ"י שיאמר להם ששמו "אהיה אשר אהיה" (שמ' ג , יד) , הנה לא יתברר להם שנראה אליו השם יתעלה בנבואה; וזה , כי זאת ההשגה אפשר שתהיה לאדם מצד מה שהוא חכם , ואעפ"י שלא יהיה נביא. ולזה שאל אות , יבאר בו לישראל שהוא נביא , ונתן לו השם יתעלה שלשה אותות בענינים בלתי מסכימים לטבע המציאות , יוֹדִיעם לישראל קודם חדושם , והם: אות המטה ואות יד משה ואות מימי היאור. וזה , כי כבר יבחן הנביא , במה שיודיע מהענינים העתידים אשר יהיו על צד ההשגחה הפרטית , בפעם אחת לבד; שאם ימצאו בהם דבריו צודקים , הנה יוָּדע שהוא נביא , כמו שבארנו בששי מ'ספר מלחמות יי''. וזה , כי לא יתכן שתגיע ההודעה בכמו אלו הענינים בחלום ובקסם , כמו שזכרנו שם. והנה נתן לו השם יתעלה שלשה אותות , שאם היו ישראל מוציאים דבה באות הראשון ויאמרו שאין בו זרות , אבל היה מסודר שיהיה כן בעת ההוא , אולי יאמינו באות השני , ואם לא יאמינו גם באות השני , הנה יאמינו באות השלישי , כי כמו אלו הזרויות לא יתכן שימצאו יחד בזה האופן על המנהג הטבעי; ולזה יביאם זה להאמין שהם דברים חוץ מהטבע , וההודעה בהם לא תהיה אלא לנביא. (י-יב) כי כבד פה וכבד לשון אנכי - רוצה לומר , שהיה כבד פה באופן שלא היה יכול להוציא הדבור מפיו כי אם בקושי , כמנהג העלגים; והיה כבד לשון - שהיה לואה , כשהיה רוצה לסדר דבריו באופן נאות , כי לא היה איש דברים; ולזה היה לו מהקושי העצום , כשיוכרח לדבר לפני פרעה , לשתי אלו הסבות. והנה אמר לו השם יתעלה , על מה שאמר שהוא כבד פה , שהוא יהיה עם פיו - על דרך שאר המופתים - בעת שידבר לפני פרעה , באופן שלא יהיה אז כבד פה; ועל מה שאמר שהוא כבד לשון , אמר אליו השם יתעלה , שהוא יורנו אשר ידבר. והנה אפשר , והוא הנכון , שיהיה הרצון בכבד פה וכבד לשון - כפל הענין במלות שונות; והרצון בזה , שכבר יכבד עליו לסדר דבריו באופן נאות. ואחשוב שתהיה הסבה בזה רוב התבודדותו בענינים האלהיים , ולזה אמר גם מאז דברך אל עבדך , כי מן העת ההיא התחיל להיות בו כובד הלשון , לחשקו להשיג השם יתעלה תמיד מפני מה שנגלה לו מעוצם מדרגתו. (יג) שלח נא ביד תשלח - ראוי שתדע , שלא היה בזה למשה מיעוט האמנה , במה שייעדו השם יתעלה שיהיה עם פיו; וזה , כי כמו אלו היעודים יהיו , בתנאי שיהיה המקבל באופן שיהיה ראוי שתדבק בו השגחת השם יתעלה , באופן שימשך מההשגחה ההיא כמו זה היעוד. והנה נתיירא משה , שמא יתיר הדבקות אשר בינו ובין השם יתעלה בעת דברו עם פרעה , באופן שלא ימשך לו מה שייעדו השם יתעלה להיות עם פיו ולהורות אותו אשר ידבר; ולזה אמר לשם יתעלה , שישלח זה השליחות ביד מי שנאות לשלחו , כי הוא אינו ראוי לזה השליחות. (יד-טז) ויחר אף יי' במשה - אמר זה כלשון בני אדם , להורות שלא אמר משה זה המאמר כהוגן; וזה , כי הוא היה באופן מהשלמות שהיה תמיד עם השם יתעלה , עד שכבר תבואהו הנבואה תמיד כאשר רצה , כאמרו "עמדו ואשמעה מה יצוה יי' לכם" (במ' ט , ח); ובהיות הענין כן , הנה היה לו לבטוח שיתקיים זה הייעוד שייעד לו השם יתעלה , שיהיה עם פיו באופן שיוכל לדבר כהוגן מה שיצטרך עם פרעה ועם ישראל. והנה היה עונש משה על זה , שנמנעה ממנו זאת ההשגחה אשר ייעד אותו השם יתעלה בה , והוכרח אל שיהיה אהרן לו לפה לדבר אל העם , כאמרו: ודבר הוא לך אל העם והיה הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלהים - רוצה לומר: למורה ולמנהיג; וזה , שכבר תשים הדברים בפיו. (הקדמה) (חלק רביעי:) "וילך משה" וגו' (ד , יח) עד סוף הפרשה (שמ' ו , א). (יט) כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך - יתכן שמתו פרעה ועבדיו , שהיו יודעים ענין הריגת משה האיש המצרי , ומתו גם כן קרובי הנרצח ויודעיו , באופן שלא היה שם מי שישתדל לנקום נקמתו. (כ) מטה האלהים - הנה קרא שם המטה מטה האלהים , לפי שכבר עשה בו השם יתעלה האות - רוצה לומר , שנהפך לנחש - ואמר לו עם זה , שבו יעשה את האותות (ראה לעיל , יז). (כא-כג) ראה כל המופתים אשר שמתי בידיך - רוצה לומר: אשר אשים בידיך , והם מופת המטה והמכות על סדרם; כי לא אמר למשה שיעשה לפני פרעה המופתים השלשה אשר שׂם בידו , אבל אמר לו שיעשה אותם לפני ישראל (ראה לעיל , ב - ט); ולזה לא עשה משה מופת הֵהָפֵך ידו מצורעת לפני פרעה. והנה הודיע אותו , כי בסוף זה הענין תחול במצרים מכת בכורות. ואפשר שנאמר , שיהיה הרצון באמרו אשר שמתי בידיך , שהוא שָׂמם אז בידו על סדרם עד מכת בכורות. והנה לא זכר בזה המקום כי אם מכת בכורות , כי היא היתה תכלית המכות , ובסבתה נכנע פרעה ונתרצה לשלוח את בני ישראל מארצו . (כד) ויפגשהו יי' - הוא חסר המצטרף; והרצון בו , שכבר פגש משה כאב אנוש מאת השם יתעלה , ובקש להמיתו מרוב חוזק המחלה. והנה נודע למשה בנבואה , שזה המקרה קרהו על שנתעצל במילת בנו אליעזר , כי כבר צוה השם יתעלה לאברהם שימול לו כל זכר בן שמנת ימים (ראה בר' יז , ב). והנה לעוצם מעלת משה היה מגיע לו מהשם יתעלה עונש גדול על חטא קטן , שלא היה ראוי לכמו זה העונש , כדי שיזדרז יותר לעשות מצות השם יתעלה; עם שלא היה ראוי במי שיגיעו על ידו מצות השם יתעלה לאנשים , שיתעצל בעשייתם , כי ילמדו ממנו שאר האנשים ולא ינהגו בעשיית המצות בזריזות. וזאת השגגה היתה , לפי מה שאחשוב , כי משה היה סבור , כי מפני לכתו במצות השם יתעלה , יפטר מזאת המצוה עד השלימו השליחות , כי אינו יכול לקיים את שתיהן; שאם ימול הולד תחלה ויצא לדרך , תהיה סכנה לתינוק; והוא היה חושב שיהיה רצון השם יתעלה שישוב עם אשתו ובניו למצרים , כי איננו ראוי לאדם שיפרד מאשתו ובניו. ועוד , שאם לא יוליך אותם שם , הנה יחשבו ישראל שהוא אינו בוטח שיצאו ממצרים , ולזה עזב אשתו ובניו ולא רצה להוליכם שם. והנה מה שאמרו רבותינו ז"ל בזה הענין (נדרים לב , א) מסכים אל מה שאמרנו בו. והנה לא היה רצון יתעלה שיעתיק אשתו ובניו , כי די לו באותות אשר בידו אל שיאמינו בו ישראל שיצאו ממצרים. והנה המתין לו השם יתעלה עד היותו במלון , כדי שישאר שם התינוק. והנה שם נשארו עמו צפורה וגרשום , ואמר אליה משה שתשוב עם בניה לבית אביה , כאשר תוכל על זה; וזהו מה שאמרה התורה בפרשת 'יתרו': "אחר שלוחיה" (שמ' יח , ב) , לפי שכבר שלחה משה אל בית אביה. (כה) צור - הוא חרב , לקחתו למול את בנה. ותגע לרגליו - רוצה לומר , שכאשר כרתה ערלת בנה , הגיע דמו לרגליו מרוב הדם שיצא ממנו , כי לא היה לה אומנות בזה המעשה ולא נתחנכה בו , ולזה לא ידעה איך תעצֹר דמו באופן שלא יצא ממנו בכמו זה הרבוי. ותאמר כי חתן דמים אתה לי - ראוי שתדע , כי שם ה'חתנות' יאמר בלשוננו על התחלת הזיווג , ולזה יפילו אותו על התחלת כל דבר; ולזה יקרא הולד הנִּמול בעת המולו חתן , כי זה התחלת הכנסו במצות השם יתעלה. והנה אמרה צפורה , כי זה הולד היתה בו התחלת שפיכות דמים לה , כי לא נסתה; והנה חשבה שכזה יעשה כל מי שיכרות הערלה. (כו) וכאשר סר החולי ממשה , וגלה לה שאין המנהג לעשות המילה בזה האופן , אבל ישתדלו לעצור הדם תכף , אז אמרה שזה הולד הוא הראשון שישפך דמו בזה האופן הנפלא לכל הערלות המולות.