מאגר הכתר שמות פרק ד עם פירוש ראב"ע פירוש ב - הארוך

פרק ד
[א] וַיַּ֤עַן מֹשֶׁה֙ וַיֹּ֔אמֶר וְהֵן֙ לֹא־יַאֲמִ֣ינוּ לִ֔י וְלֹ֥א יִשְׁמְע֖וּ בְּקֹלִ֑י כִּ֣י יֹֽאמְר֔וּ לֹא־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֖יךָ יְהוָֽה:
[ב] וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו יְהוָ֖ה מַזֶּ֣ה מַה־זֶּ֣ה בְיָדֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר מַטֶּֽה:
[ג] וַיֹּ֙אמֶר֙ הַשְׁלִיכֵ֣הוּ אַ֔רְצָה וַיַּשְׁלִכֵ֥הוּ אַ֖רְצָה וַיְהִ֣י לְנָחָ֑שׁ וַיָּ֥נָס מֹשֶׁ֖ה מִפָּנָֽיו:
[ד] וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה שְׁלַח֙ יָֽדְךָ֔ וֶאֱחֹ֖ז בִּזְנָב֑וֹ וַיִּשְׁלַ֤ח יָדוֹ֙ וַיַּ֣חֲזֶק בּ֔וֹ וַיְהִ֥י לְמַטֶּ֖ה בְּכַפּֽוֹ:
[ה] לְמַ֣עַן יַאֲמִ֔ינוּ כִּֽי־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֛יךָ יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתָ֑ם אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֖ק וֵאלֹהֵ֥י יַעֲקֹֽב:
[ו] וַיֹּאמֶר֩ יְהוָ֨ה ל֜וֹ ע֗וֹד הָֽבֵא־נָ֤א יָֽדְךָ֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ וַיָּבֵ֥א יָד֖וֹ בְּחֵיק֑וֹ וַיּ֣וֹצִאָ֔הּ וְהִנֵּ֥ה יָד֖וֹ מְצֹרַ֥עַת כַּשָּֽׁלֶג:
[ז] וַיֹּ֗אמֶר הָשֵׁ֤ב יָֽדְךָ֙ אֶל־חֵיקֶ֔ךָ וַיָּ֥שֶׁב יָד֖וֹ אֶל־חֵיק֑וֹ וַיּֽוֹצִאָהּ֙ מֵֽחֵיק֔וֹ וְהִנֵּה־שָׁ֖בָה כִּבְשָׂרֽוֹ:
[ח] וְהָיָה֙ אִם־לֹ֣א יַאֲמִ֣ינוּ לָ֔ךְ וְלֹ֣א יִשְׁמְע֔וּ לְקֹ֖ל הָאֹ֣ת הָרִאשׁ֑וֹן וְהֶֽאֱמִ֔ינוּ לְקֹ֖ל הָאֹ֥ת הָאַחֲרֽוֹן:
[ט] וְהָיָ֡ה אִם־לֹ֣א יַאֲמִ֡ינוּ גַּם֩ לִשְׁנֵ֨י הָאֹת֜וֹת הָאֵ֗לֶּה וְלֹ֤א יִשְׁמְעוּן֙ לְקֹלֶ֔ךָ וְלָקַחְתָּ֙ מִמֵּימֵ֣י הַיְאֹ֔ר וְשָׁפַכְתָּ֖ הַיַּבָּשָׁ֑ה וְהָי֤וּ הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁ֣ר תִּקַּ֣ח מִן־הַיְאֹ֔ר וְהָי֥וּ לְדָ֖ם בַּיַּבָּֽשֶׁת:
[י] וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־יְהוָה֘ בִּ֣י אֲדנָי֒ לֹא֩ אִ֨ישׁ דְּבָרִ֜ים אָנֹ֗כִי גַּ֤ם מִתְּמוֹל֙ גַּ֣ם מִשִּׁלְשֹׁ֔ם גַּ֛ם מֵאָ֥ז דַּבֶּרְךָ֖ אֶל־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֧י כְבַד־פֶּ֛ה וּכְבַ֥ד לָשׁ֖וֹן אָנֹֽכִי:
[יא] וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלָ֗יו מִ֣י שָׂ֣ם פֶּה֘ לָאָדָם֒ א֚וֹ מִֽי־יָשׂ֣וּם אִלֵּ֔ם א֣וֹ חֵרֵ֔שׁ א֥וֹ פִקֵּ֖חַ א֣וֹ עִוֵּ֑ר הֲלֹ֥א אָנֹכִ֖י יְהוָֽה:
[יב] וְעַתָּ֖ה לֵ֑ךְ וְאָנֹכִי֙ אֶהְיֶ֣ה עִם־פִּ֔יךָ וְהוֹרֵיתִ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּֽר:
[יג] וַיֹּ֖אמֶר בִּ֣י אֲדנָ֑י שְֽׁלַֽח־נָ֖א בְּיַד־תִּשְׁלָֽח:
[יד] וַיִּֽחַר־אַ֨ף יְהוָ֜ה בְּמֹשֶׁ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ הֲלֹ֨א אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ הַלֵּוִ֔י יָדַ֕עְתִּי כִּֽי־דַבֵּ֥ר יְדַבֵּ֖ר ה֑וּא וְגַ֤ם הִנֵּה־הוּא֙ יֹצֵ֣א לִקְרָאתֶ֔ךָ וְרָאֲךָ֖ וְשָׂמַ֥ח בְּלִבּֽוֹ:
[טו] וְדִבַּרְתָּ֣ אֵלָ֔יו וְשַׂמְתָּ֥ אֶת־הַדְּבָרִ֖ים בְּפִ֑יו וְאָנֹכִ֗י אֶהְיֶ֤ה עִם־פִּ֙יךָ֙ וְעִם־פִּ֔יהוּ וְהוֹרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן:
[טז] וְדִבֶּר־ה֥וּא לְךָ֖ אֶל־הָעָ֑ם וְהָ֤יָה הוּא֙ יִֽהְיֶה־לְּךָ֣ לְפֶ֔ה וְאַתָּ֖ה תִּֽהְיֶה־לּ֥וֹ לֵאלֹהִֽים:
[יז] וְאֶת־הַמַּטֶּ֥ה הַזֶּ֖ה תִּקַּ֣ח בְּיָדֶ֑ךָ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂה־בּ֖וֹ אֶת־הָאֹתֹֽת: פ
[ששי] [יח] וַיֵּ֨לֶךְ מֹשֶׁ֜ה וַיָּ֣שָׁב׀ אֶל־יֶ֣תֶר חֹתְנ֗וֹ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אֵ֣לֲכָה נָּ֗א וְאָשׁ֙וּבָה֙ אֶל־אַחַ֣י אֲשֶׁר־בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶרְאֶ֖ה הַעוֹדָ֣ם חַיִּ֑ים וַיֹּ֧אמֶר יִתְר֛וֹ לְמֹשֶׁ֖ה לֵ֥ךְ לְשָׁלֽוֹם:
[יט] וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ בְּמִדְיָ֔ן לֵ֖ךְ שֻׁ֣ב מִצְרָ֑יִם כִּי־מֵ֙תוּ֙ כָּל־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים הַֽמֲבַקְשִׁ֖ים אֶת־נַפְשֶֽׁךָ:
[כ] וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה אֶת־אִשְׁתּ֣וֹ וְאֶת־בָּנָ֗יו וַיַּרְכִּבֵם֙ עַֽל־הַחֲמֹ֔ר וַיָּ֖שָׁב אַ֣רְצָה מִצְרָ֑יִם וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־מַטֵּ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים בְּיָדֽוֹ:
[כא] וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֘ אֶל־מֹשֶׁה֒ בְּלֶכְתְּךָ֙ לָשׁ֣וּב מִצְרַ֔יְמָה רְאֵ֗ה כָּל־הַמֹּֽפְתִים֙ אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בְיָדֶ֔ךָ וַעֲשִׂיתָ֖ם לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וַֽאֲנִי֙ אֲחַזֵּ֣ק אֶת־לִבּ֔וֹ וְלֹ֥א יְשַׁלַּ֖ח אֶת־הָעָֽם:
[כב] וְאָמַרְתָּ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה בְּנִ֥י בְכֹרִ֖י יִשְׂרָאֵֽל:
[כג] וָאֹמַ֣ר אֵלֶ֗יךָ שַׁלַּ֤ח אֶת־בְּנִי֙ וְיַעַבְדֵ֔נִי וַתְּמָאֵ֖ן לְשַׁלְּח֑וֹ הִנֵּה֙ אָנֹכִ֣י הֹרֵ֔ג אֶת־בִּנְךָ֖ בְּכֹרֶֽךָ:
[כד] וַיְהִ֥י בַדֶּ֖רֶךְ בַּמָּל֑וֹן וַיִּפְגְּשֵׁ֣הוּ יְהוָ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ הֲמִיתֽוֹ:
[כה] וַתִּקַּ֨ח צִפֹּרָ֜ה צֹ֗ר וַתִּכְרֹת֙ אֶת־עָרְלַ֣ת בְּנָ֔הּ וַתַּגַּ֖ע לְרַגְלָ֑יו וַתֹּ֕אמֶר כִּ֧י חֲתַן־דָּמִ֛ים אַתָּ֖ה לִֽי:
[כו] וַיִּ֖רֶף מִמֶּ֑נּוּ אָ֚ז אָֽמְרָ֔ה חֲתַ֥ן דָּמִ֖ים לַמּוּלֹֽת: פ
[כז] וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן לֵ֛ךְ לִקְרַ֥את מֹשֶׁ֖ה הַמִּדְבָּ֑רָה וַיֵּ֗לֶךְ וַֽיִּפְגְּשֵׁ֛הוּ בְּהַ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים וַיִּשַּׁק־לֽוֹ:
[כח] וַיַּגֵּ֤ד מֹשֶׁה֙ לְאַֽהֲרֹ֔ן אֵ֛ת כָּל־דִּבְרֵ֥י יְהוָ֖ה אֲשֶׁ֣ר שְׁלָח֑וֹ וְאֵ֥ת כָּל־הָאֹתֹ֖ת אֲשֶׁ֥ר צִוָּֽהוּ:
[כט] וַיֵּ֥לֶךְ מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן וַיַּ֣אַסְפ֔וּ אֶת־כָּל־זִקְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
[ל] וַיְדַבֵּ֣ר אַהֲרֹ֔ן אֵ֚ת כָּל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיַּ֥עַשׂ הָאֹתֹ֖ת לְעֵינֵ֥י הָעָֽם:
[לא] וַֽיַּאֲמֵ֖ן הָעָ֑ם וַֽיִּשְׁמְע֡וּ כִּֽי־פָקַ֨ד יְהוָ֜ה אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְכִ֤י רָאָה֙ אֶת־עָנְיָ֔ם וַֽיִּקְּד֖וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ:

פרק ד
(א) ויען. הנה השם אמר , שיאמינו בו הזקנים; רק לא הזכיר ככה , רק "ושמעו לקולך" (שמ' ג , יח) - אולי לא יאמינו בלב. (ב) ויאמר. זה האות , לא נתנו למשה שיאמין , כי כבר נתן לו אות הסנה; רק עשה לו האות שיעשה ככה לבני ישראל , על כן כתוב "למען יאמינו" (להלן , ה); והטעם: תעשה כן להם. והוא נתן לו בנמצא עמו תמיד , כי מטהו - משענתו , כמנהג הזקן; כי כדרך רועה לא בא אל פרעה. (ג) ויאמר. דעת חכמי המחקר: איך יתכן זה? והוצרכו לומר: להסיר היבֹשת. וכל דבריהם רוח; כי הוא דרך מופת , ואיננו על דבר התולדת. (ד) ויאמר. אמר יפת: זה המופת רמז , כי פרעה היה בתחלה דבר רך כמו מטה , ונהפך לנחש; וכתוב "התנין (בנוסחנו: התנים) הגדול" (יח' כט , ג). ובסוף ישוב כבראשֹנה , והיה כלא היה. (ו) ויאמר. האות הראשון - מטהו , שהוא נמצא בידו (ראה לעיל , ג - ד) , והשני - בידו. אמר יפת: בעבור שחשד ישראל שלא יאמינו , נצטרעה ידו; אם כן , היה ראוי להיות זה האות הראשון! ורבי ישועה אמר , כי זה רמז לישראל , שהיו בתחלה חפשים , ונגעם השם בעבדות מצרים , והוא ירפאם וישובו חפשים. ויאמר הגאון (רס"ג תורה) , כי החֵק הוא בית הזרוע , וככה "ובחיקו ישא" (יש' מ , יא); "שאהו בחיקך" (במ' יא , יב). ואחרים אמרו , כי הוא הבגד הסמוך לחזה. (ח) והיה. ידענו , כי השם ידע אם יאמינו אם לא יאמינו , רק הכתוב דבר כנגד משה; שאם היו מקצת ישראל שלא יאמינו לאות הראשון , יאמינו לאות האחרון. והכתוב אמר לקול האות , ואין לו קול!? רק דברה תורה כלשון בני אדם , כמו "מוות וחיים ביד לשון" (מש' יח , כא). ואמר הכתוב האות האחרון , אע"פ שיש שם אות שלישי , בעבור שלא הראה לו עתה רק אלה שני האותות; כי השלישי - עתיד לעשותו. (ט) והיה - ואם היו עוד מקצת ישראל שלא יאמינו באות האחרון , תעשה האות השלישי ויאמינו. וכתוב "ויעש האותות לעיני העם" (להלן , ל) - וזהו האות השלישי , שהוא והיו לדם ביבשת; הוא חלק מהמכה הראשנה בעשר המכות העתידות להיות. (י) ויאמר. כל המפרשים פה אחד , כי פירוש בי - לשון בקשה. ורבי יהודה הלוי אמר , כי היא דרך קצרה , והטעם: בי אדני העון (ע"פ ש"א כה , כד); כאומר: עשה בי עֹנש מה שתרצה , והניחני מזה , שלא תשלחני; וככה "בי אדני ידבר נא עבדך דבר" (בר' מד , יח): עשה בי מה שתרצה , והניחני שאדבר. איש דברים - יודע לדבר צחות , שאיננו מתעכב בלשונו בדברו או מגמגם , או שיִכְבְּדו על פיו אותיות ידועות. ומנהג העברים , כאשר ירצו להשוות שני דברים או שלשה , יוסיפו מלת גם בתחלה; כמו "משֹל בנו גם אתה , גם בנך , גם בן בנך" (שו' ח , כב). וטעם שלשום - כי לא יאמר תמול , כי אם ליום הזה שהוא מדבר בו; והנה יהיה שלשום - שעבר ליום הזה. והמ"ם כדרך לשון רבים , בעבור היום ואתמולו , ואע"פ שאין השי"ן קמוצה כמשפט. או המ"ם נוסף באחרונה , כאשר הוא נוסף בראשונה: "ויהי כמשלש חדשים" (בר' לח , כד). גם מאז דברך - מעת דברך; כמו "מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך" (שמ' ה , כג). כי לא סר כובד לשונו , רק נשאר כאשר היה. והאומר (ראה רשב"ם) , ששכח לשון מצרים - איננו נכון , כי הוא אומר שני דברים: כבד פה , וכבד לשון. ועוד: נלמד מתשובת השם "מי שם פה לאדם או מי ישום אלם" (להלן , יא) , שאיננו מדבר על לשון מצרים. רק ככה נולד , שהיה כבד פה , שלא יכול להוציא אותיות השפה וכל אותיות הלשון; רק קצתם היה מוציאם בכובד. וזהו טעם "ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר" (להלן , יב) - שיורנו לדבר מלות , שאין שם מאותיות הכבדות על פיו. (יא-יב) ויאמר. הנה מצאנו אלם - כנגד שימת הפה , ועור - כנגד פקח; ונשאר חרש לבדו , ואין אחר כנגדו. והאמת , כי מלת פקח - כנגד החרש והעור , ככתוב: "פקוח אזנים" (יש' מב , כ); "לפקוח עינים עורות" (שם , ז). ועתה הנה לא הבטיחו שיסור כבד לשונו , רק יורנו מה שידבר. (יג) ויאמר. כבר פירשתי (בר' יב , יא) , כי כל 'נא' במקרא , כמו 'עתה'; וככה "דבר נא באזני העם" (שמ' יא , ב); "שמע נא יהושע הכהן" (זכ' ג , ח); "יומת נא את האיש הזה" (יר' לח , ד); "אוי נא לנו" (איכה ה , טז). שלח נא ביד תשלח - חסר 'אשר' , כאילו הוא כתוב: ביד אשר תשלח; כמו "עם לבבם שלם" (דה"ב טז , ט) - עם אשר לבבם שלם. והטעם , שישלח זה השליחות ביד אהרן אחיו , שהוא איש דברים , כי איננו כבד לשון , והוא רגיל להנבא לישראל; וכתוב ביחזקאל , כי השם שלח נביא בישראל לפני בא משה אדונינו (ראה יח' כ , ה; שמ"ר ג , טז); וכתוב "ויאמר יי' אל אהרן לך לקראת משה" (להלן , כז). ועוד , כי הוא גדול ממנו בשנים , אולי יחר לו , שיהיה משה שליח אל פרעה; על כן אמר השם: "וראך ושמח בלבו" (להלן , יד). והנה משה איננו ממאן ללכת , רק בתחלה אמר: "לא איש דברים אנכי" (לעיל , י) , כי קשה הוא לדבר למלך מי שהוא כבד פה. וחשב , כי השם יחדש לו אות , להסיר כובד הפה; וכאשר השיבו השם "והוריתיך" (לעיל , יב) , ידע כי כובד לשונו לא יסור. והנה תמה , למה לא שלח השם אהרן לפרעה , ובעבור זה אמר: שלח נא ביד תשלח. ומתשובת השם "הלא אהרן אחיך הלוי" (להלן , יד) , התברר לנו כל זה. (יד-טז) ויחר - חלילה להיות פירוש זה הפסוק "ויבקש המיתו" (להלן , כד); כי עתה היה ראוי ש'יבקש' אם היה ממאן ללכת , ולא כאשר הלך , כאשר אמרו אחרים (ראה רשב"ם); למה יבקש המיתו בעת לכתו? ואין זה דומה לדבר בלעם (ראה במ' כב , כב); גם דבר יעקב אבינו איננו כן (ראה בר' לב , לב). ואם טען טוען (ראה רש"י): אנה מצאנו חרון אף שלא חדש שום נזק? הראינו לו "ויחר אף יי' בם וילך" (במ' יב , ט) , ולא בא נזק לאהרן. וטעם הלוי - שכן היה נודע בישראל: 'הנביא' , 'הלוי' , כי היה בהם אחרים ששמם כשמו. ודבר זה , אין זה גרעון למשה , רק מעלה גדולה; כי אהרן דומה לפה , שיוציא דיבורי הנשמה שאיננה נראה , כמו המלאכים שאינם נראים כי אינם גוף. והנה ידמה משה כמעלת המלאך , וזהו ואתה תהיה לו לאלהים. והנה אין 'אלהים' בכל המקרא , רק השם הנכבד או מלאכיו הקדושים , כי על ידם יֵרָאו מעשה השם בארץ , או קדושי מטה העושים משפטי השם בארץ. וכל 'אלהים' שהוא עבודה זרה , דבר הכתוב ככה כנגד מחשבת העובדים; כמו "אל חנניה הנביא" (יר' כח , ה). (יז) ואת. טעם האותות - שיהפך לנחש לעיני ישראל (ראה להלן , ל) , ולתנין לעיני פרעה (ראה שמ' ז , י) , ולהכות בו את היאור (ראה שם , כ) , ולהעלות את הצפרדע (ראה שמ' ח , א) , ולהוציא את הכנים (ראה שם , יג) , ולהוריד הברד (ראה שמ' ט , כג) , ולהביא הארבה (ראה שמ' י , יג) , ולהיות חשך (ראה שם , כג). (יח) וילך. יתר - הוא "יתרו" (שמ' ג , א); כמו "גשם" (נחמ' ו , ב) הוא "גשמו" (שם , ו) , ו"שלמה" (רות ד , כ) הוא "שלמון" (שם , כא). והנה אמר לו שילך לראות אֶחיו , ולא גלה לו הסוד. (יט) ויאמר - אין מוקדם ומאוחר בתורה; הכי פירושו: וכבר אמר; וככה "ויצמח יי' אלהים מן האדמה" (בר' ב , ט) , ורבים ככה. הנה עתה , בהשיבו צאן יתרו אליו , הבטיחו השם שילך בלא פחד אל מצרים , כי מת פרעה ועבדיו היודעים דבר המצרי; וזהו "וימת מלך מצרים" (שמ' ב , כג). כי כל הימים שהיה חי , לא היה נכון להיות משה שליח אל פרעה. (כ) ויקח. לא ידענו , אם נולד גרשום (ראה שמ' ב , כב) בימי בחורותיו , בברחו אל מדין , או בזקנותו. ואל תסמוך אל 'דברי הימים שלמשה' , כי הבל כל הכתוב בו. ובנו השני , הוא אליעזר (ראה שמ' יח , ד) , נולד עתה בהנבאו. וחשב להוליך אשתו ובניו אל מצרים , שיצאו יחדו עם ישראל. ולא היתה עצה נכונה , כי הוא בא להוציא את ישראל , והם יראו שבא עם אשתו ובניו לגור שם! ואל תתמה , איך יחשוב הנביא בדברי העולם דבר שאיננו נכון; כי הנה מצאנו דוד שאל אל נתן הנביא הישר לבנות בית לשם , והוא השיב: "כל אשר בלבבך עשה ויי' עמך" (ראה ש"ב ז , ב - ג) , ובלילה נאמר בנבואה לנתן , שיאמר אל דוד שלא יבנה הבית (ראה שם , ד - ה). והוצרכו הזקינים (ראה מגילה ט , א) לתרגם על החמור - 'על נושא אדם' , בעבור שהוא דרך גרעון , שתרכב אשת הנביא על חמור אחד , היא ושני בניה. ויפת אמר , כי הוא שם המין , כמו "ויהי לי שור וחמור" (בר' לב , ו); ולא דבר נכונה , כי אין זה מקום להזכיר שם המין , רק הוא כמשמעו. והחמורים שהם במצרים יקרים ונכבדים מהפרדים. ואין לתמוה , אם רכב גרשום בנה אחריה; אולי קטן היה , והיה אליעזר בחיקה כי עוד לא נמול. וטעם וישב ארצה מצרים - כי הוא לבדו שב. כי כאשר פגש השם משה , נמול אליעזר (ראה להלן , כד - כה) , ובהתרפאו , שבה צפורה עם בניה אל אביה; ומשה הניחם ושב אל מצרים. ואמר על המטה 'מטה האלהים' , בעבור שנעשה בו האות (ראה לעיל , ג). ומטה האלהים - הוא מטה משה (ראה לעיל , ב); והוא "מטה אהרן" (שמ' ז , יב) , כי בידו היה כאשר עשה בו האותות. ושב עתה לפרש , בעבור שהזכיר מטה האלהים , מה שאמר השם אל משה , כל המופתים שהוא עתיד לעשותם במצרים (ראה להלן , כא). והזכיר לו האות שיֵצאו בעבורו ממצרים , היא מכת בכורים (ראה להלן , כג). והנה "ויהי בדרך במלון" (להלן , כד) היה ראוי להיות דבק עם ויקח משה את אשתו ואת בניו; ורבים כזה בתורה , כמו "שלם ישלם אם אין לו" (שמ' כב , ב) , כי הוא דבק עם "חמשה בקר ישלם תחת השור" (שמ' כא , לז). (כא) ויאמר - זה אמר לו במדין. והנה הודיעו , כי השם יחזק את לבו ולא ישלחם - בעבור כל המופתים שיראה , עד המופת האחרון. (כב) ואמרת. טעם בני בכורי - זה הגוי שיעבדוני , שעבדוני אבותם בתחילה; ואני חומל עליו , כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו (ע"פ מל' ג , יז). ואתה לקחתו לעבד עולם לך , לכן אהרוג אני "את בנך בכורך" (להלן , כג). (כג) ואומר - והנה אמרתי לך פעם אחר פעם לשלח בני לעבדני , להקריב לי זבחים , ואתה מאנת; על כן אני מענישך. וחסירי הדעת יחשבו , כי עם משה ידבר; וזה שיגעון. ועוד , כי אליעזר אינו בכור משה (ראה שמ' יח , ג - ד). (כד) ויהי - היתה קבלה בידם , שלא יומל הבן בשמיני אם הוא חולה , או הוא בדרך , שאין יכולת במוליכו להתעכב. ובעבור כי משה לא יוכל להתעכב בשליחות השם , ראה בעצתו שלא יומל , כי יסתכן הנער אם יוליכו. והנה שלח השם מלאכו להזכיר משה , שיניח עצתו ויומל הנער , וילך לו לבדו , והנער יהיה עם אמו עד שיתרפא. והנה טעם ויפגשהו - שבא חֹלי על משה מהשם , שלא עלה על לבו; ויבקש המיתו - אם לא יומל בנו. ובעבור שאחזתו רעדה (ע"פ תה' מח , ז) , לא יוכל הוא עצמו למולו , ומלה אותו צפורה (ראה להלן , כה) , כי הוא גלה לה זה הסוד. ואל תתמה בעבור שהוא כתוב ויפגשהו יי' , כי מלאך השם הוא; וכמוהו "ויי' הולך לפניהם יומם" (שמ' יג , כא) , ושם כתוב "ויסע מלאך האלהים" (שמ' יד , יט). ורב שמואל בן חפני אמר: חלילה חלילה להיות השם מבקש להמית משה , שהולך בשליחותו להוציא עמו! רק ביקש להמית אליעזר , והוא סימן ויפגשהו , גם המיתו. ואחר כן פירש שהוא אליעזר , על כן כתוב "את ערלת בנה" (להלן , כה); ולא הזכירו בתחילה , כי עוד לא נקרא שמו; וכמוהו "ויהי בלדתה ויתן יד" (בר' לח , כח). (כה) ותקח. צר - כמו "חרבות צורים" (יהו' ה , ב) , שהם חדים; וכמוהו "אף תשיב צור חרבו" (תה' פט , מד). וטעם ותגע לרגליו - כפי דעתי: לרגלי משה , כדרך "וראה את הדם על המשקוף... ולא יתן המשחית" (שמ' יב , כג); על כן "וירף ממנו" (להלן , כו) - ממשה , שסר החולי והרעדה. ורב שמואל אמר , כי לרגליו - לרגלי אליעזר , גם כן "וירף ממנו" (להלן , כו). אם כן , יש להשיב עליו: אם החולי היה על אליעזר , איך מלה אותו , להוסיף לו מכאוב על מכאובו? ומנהג הנשים לקרא הבן כאשר יומל: חתן. וטעם דמים - כי איש דמים אתה (ע"פ ש"ב טז , ח) לי , כי בעבורך ימות בעלי. (כו) וירף. דמים - בלשון הקודש על שני עניינים: האחד - על שפיכות דמים , כמו "כי איש דמים אתה" (ש"ב טז , ח). והמפרש שהוא 'חיים' - איננו לשון. והשיני - לשון רבים מ'דם' ממש , כמו "בדמיך חיי" (יח' טז , ו). והנה אמרה , בראותה שסר החולי ממשה: אין אתה , בני , "חתן דמים" (לעיל , כה) , שהוא מעניין הריגה , רק אתה חתן מתבוסס בדמי המילה. ומולות - שם דבר , והיה על לשון רבים בעבור דמים. (כז) ויאמר. לא היה מתנבא אהרן , כי אין צרך , כי משה הוא השליח אל פרעה; ואהרן היה שליח לפני זה אל ישראל , ומרים לנשים; על כן אמר "ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים" (מי' ו , ד). הר האלהים - הוא חורב (ראה שמ' ג , א). (כח) ויגד. שלחו - לפרעה; גם לישראל תחילה. ואת כל האותות אשר צוהו - לעשות לישראל בתחלה , ואחר כן אותות אחרים לפרעה. (כט) וילך. ה'זקנים' הם היועצים בכל דור ודור (ראה מ"א יב , ו); כי לא יוכלו לדבר עם שש מאות אלף איש , רק הזקנים ידברו להם. (ל) וידבר - כי הוא המליץ (ע"פ בר' מב , כג); על כן משה לא דבר על ישראל לעולם , רק על יד אהרן. ובמותו היה המליץ תחתיו אלעזר בנו. (לא) ויאמן - אחר ששמעו כי פקד השם את עמו , כי הגיע הקץ האמור לאברהם (ראה בר' טו , יג). וענים - מגזרת 'ענוי'. ויקדו - מפעלי הכפל , כמו "קדקד" (דב' לג , כ); "ויתמו ימי בכי אבל משה" (דב' לד , ח); "ידמו כאבן" (שמ' טו , טז). והאומרים כי הם מבעלי הנו"ן - מי יתן וידמו כאבן (ע"פ שמ' טו , טז) , כי יוסיפו שרשים שאינם בלשון הקודש בעבור המשקל; והלא יראו כי "רדו" (בר' מב , ב) על משקל "בנו לכם בתים" (צירוף של במ' לב , כד ויר' כט , ה) , והם שני שרשים. כי כל מה שנוכל שלא נעשה שרשים רבים בעבור המשקל , הוא הנכון.