מאגר הכתר שמות פרק ד עם פירוש רמב"ן

פרק ד
[א] וַיַּ֤עַן מֹשֶׁה֙ וַיֹּ֔אמֶר וְהֵן֙ לֹא־יַאֲמִ֣ינוּ לִ֔י וְלֹ֥א יִשְׁמְע֖וּ בְּקֹלִ֑י כִּ֣י יֹֽאמְר֔וּ לֹא־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֖יךָ יְהוָֽה:
[ב] וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו יְהוָ֖ה מַזֶּ֣ה מַה־זֶּ֣ה בְיָדֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר מַטֶּֽה:
[ג] וַיֹּ֙אמֶר֙ הַשְׁלִיכֵ֣הוּ אַ֔רְצָה וַיַּשְׁלִכֵ֥הוּ אַ֖רְצָה וַיְהִ֣י לְנָחָ֑שׁ וַיָּ֥נָס מֹשֶׁ֖ה מִפָּנָֽיו:
[ד] וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה שְׁלַח֙ יָֽדְךָ֔ וֶאֱחֹ֖ז בִּזְנָב֑וֹ וַיִּשְׁלַ֤ח יָדוֹ֙ וַיַּ֣חֲזֶק בּ֔וֹ וַיְהִ֥י לְמַטֶּ֖ה בְּכַפּֽוֹ:
[ה] לְמַ֣עַן יַאֲמִ֔ינוּ כִּֽי־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֛יךָ יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתָ֑ם אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֖ק וֵאלֹהֵ֥י יַעֲקֹֽב:
[ו] וַיֹּאמֶר֩ יְהוָ֨ה ל֜וֹ ע֗וֹד הָֽבֵא־נָ֤א יָֽדְךָ֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ וַיָּבֵ֥א יָד֖וֹ בְּחֵיק֑וֹ וַיּ֣וֹצִאָ֔הּ וְהִנֵּ֥ה יָד֖וֹ מְצֹרַ֥עַת כַּשָּֽׁלֶג:
[ז] וַיֹּ֗אמֶר הָשֵׁ֤ב יָֽדְךָ֙ אֶל־חֵיקֶ֔ךָ וַיָּ֥שֶׁב יָד֖וֹ אֶל־חֵיק֑וֹ וַיּֽוֹצִאָהּ֙ מֵֽחֵיק֔וֹ וְהִנֵּה־שָׁ֖בָה כִּבְשָׂרֽוֹ:
[ח] וְהָיָה֙ אִם־לֹ֣א יַאֲמִ֣ינוּ לָ֔ךְ וְלֹ֣א יִשְׁמְע֔וּ לְקֹ֖ל הָאֹ֣ת הָרִאשׁ֑וֹן וְהֶֽאֱמִ֔ינוּ לְקֹ֖ל הָאֹ֥ת הָאַחֲרֽוֹן:
[ט] וְהָיָ֡ה אִם־לֹ֣א יַאֲמִ֡ינוּ גַּם֩ לִשְׁנֵ֨י הָאֹת֜וֹת הָאֵ֗לֶּה וְלֹ֤א יִשְׁמְעוּן֙ לְקֹלֶ֔ךָ וְלָקַחְתָּ֙ מִמֵּימֵ֣י הַיְאֹ֔ר וְשָׁפַכְתָּ֖ הַיַּבָּשָׁ֑ה וְהָי֤וּ הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁ֣ר תִּקַּ֣ח מִן־הַיְאֹ֔ר וְהָי֥וּ לְדָ֖ם בַּיַּבָּֽשֶׁת:
[י] וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־יְהוָה֘ בִּ֣י אֲדנָי֒ לֹא֩ אִ֨ישׁ דְּבָרִ֜ים אָנֹ֗כִי גַּ֤ם מִתְּמוֹל֙ גַּ֣ם מִשִּׁלְשֹׁ֔ם גַּ֛ם מֵאָ֥ז דַּבֶּרְךָ֖ אֶל־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֧י כְבַד־פֶּ֛ה וּכְבַ֥ד לָשׁ֖וֹן אָנֹֽכִי:
[יא] וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלָ֗יו מִ֣י שָׂ֣ם פֶּה֘ לָאָדָם֒ א֚וֹ מִֽי־יָשׂ֣וּם אִלֵּ֔ם א֣וֹ חֵרֵ֔שׁ א֥וֹ פִקֵּ֖חַ א֣וֹ עִוֵּ֑ר הֲלֹ֥א אָנֹכִ֖י יְהוָֽה:
[יב] וְעַתָּ֖ה לֵ֑ךְ וְאָנֹכִי֙ אֶהְיֶ֣ה עִם־פִּ֔יךָ וְהוֹרֵיתִ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּֽר:
[יג] וַיֹּ֖אמֶר בִּ֣י אֲדנָ֑י שְֽׁלַֽח־נָ֖א בְּיַד־תִּשְׁלָֽח:
[יד] וַיִּֽחַר־אַ֨ף יְהוָ֜ה בְּמֹשֶׁ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ הֲלֹ֨א אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ הַלֵּוִ֔י יָדַ֕עְתִּי כִּֽי־דַבֵּ֥ר יְדַבֵּ֖ר ה֑וּא וְגַ֤ם הִנֵּה־הוּא֙ יֹצֵ֣א לִקְרָאתֶ֔ךָ וְרָאֲךָ֖ וְשָׂמַ֥ח בְּלִבּֽוֹ:
[טו] וְדִבַּרְתָּ֣ אֵלָ֔יו וְשַׂמְתָּ֥ אֶת־הַדְּבָרִ֖ים בְּפִ֑יו וְאָנֹכִ֗י אֶהְיֶ֤ה עִם־פִּ֙יךָ֙ וְעִם־פִּ֔יהוּ וְהוֹרֵיתִ֣י אֶתְכֶ֔ם אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן:
[טז] וְדִבֶּר־ה֥וּא לְךָ֖ אֶל־הָעָ֑ם וְהָ֤יָה הוּא֙ יִֽהְיֶה־לְּךָ֣ לְפֶ֔ה וְאַתָּ֖ה תִּֽהְיֶה־לּ֥וֹ לֵאלֹהִֽים:
[יז] וְאֶת־הַמַּטֶּ֥ה הַזֶּ֖ה תִּקַּ֣ח בְּיָדֶ֑ךָ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂה־בּ֖וֹ אֶת־הָאֹתֹֽת: פ
[ששי] [יח] וַיֵּ֨לֶךְ מֹשֶׁ֜ה וַיָּ֣שָׁב׀ אֶל־יֶ֣תֶר חֹתְנ֗וֹ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אֵ֣לֲכָה נָּ֗א וְאָשׁ֙וּבָה֙ אֶל־אַחַ֣י אֲשֶׁר־בְּמִצְרַ֔יִם וְאֶרְאֶ֖ה הַעוֹדָ֣ם חַיִּ֑ים וַיֹּ֧אמֶר יִתְר֛וֹ לְמֹשֶׁ֖ה לֵ֥ךְ לְשָׁלֽוֹם:
[יט] וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ בְּמִדְיָ֔ן לֵ֖ךְ שֻׁ֣ב מִצְרָ֑יִם כִּי־מֵ֙תוּ֙ כָּל־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים הַֽמֲבַקְשִׁ֖ים אֶת־נַפְשֶֽׁךָ:
[כ] וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה אֶת־אִשְׁתּ֣וֹ וְאֶת־בָּנָ֗יו וַיַּרְכִּבֵם֙ עַֽל־הַחֲמֹ֔ר וַיָּ֖שָׁב אַ֣רְצָה מִצְרָ֑יִם וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־מַטֵּ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים בְּיָדֽוֹ:
[כא] וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֘ אֶל־מֹשֶׁה֒ בְּלֶכְתְּךָ֙ לָשׁ֣וּב מִצְרַ֔יְמָה רְאֵ֗ה כָּל־הַמֹּֽפְתִים֙ אֲשֶׁר־שַׂ֣מְתִּי בְיָדֶ֔ךָ וַעֲשִׂיתָ֖ם לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וַֽאֲנִי֙ אֲחַזֵּ֣ק אֶת־לִבּ֔וֹ וְלֹ֥א יְשַׁלַּ֖ח אֶת־הָעָֽם:
[כב] וְאָמַרְתָּ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה בְּנִ֥י בְכֹרִ֖י יִשְׂרָאֵֽל:
[כג] וָאֹמַ֣ר אֵלֶ֗יךָ שַׁלַּ֤ח אֶת־בְּנִי֙ וְיַעַבְדֵ֔נִי וַתְּמָאֵ֖ן לְשַׁלְּח֑וֹ הִנֵּה֙ אָנֹכִ֣י הֹרֵ֔ג אֶת־בִּנְךָ֖ בְּכֹרֶֽךָ:
[כד] וַיְהִ֥י בַדֶּ֖רֶךְ בַּמָּל֑וֹן וַיִּפְגְּשֵׁ֣הוּ יְהוָ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ הֲמִיתֽוֹ:
[כה] וַתִּקַּ֨ח צִפֹּרָ֜ה צֹ֗ר וַתִּכְרֹת֙ אֶת־עָרְלַ֣ת בְּנָ֔הּ וַתַּגַּ֖ע לְרַגְלָ֑יו וַתֹּ֕אמֶר כִּ֧י חֲתַן־דָּמִ֛ים אַתָּ֖ה לִֽי:
[כו] וַיִּ֖רֶף מִמֶּ֑נּוּ אָ֚ז אָֽמְרָ֔ה חֲתַ֥ן דָּמִ֖ים לַמּוּלֹֽת: פ
[כז] וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן לֵ֛ךְ לִקְרַ֥את מֹשֶׁ֖ה הַמִּדְבָּ֑רָה וַיֵּ֗לֶךְ וַֽיִּפְגְּשֵׁ֛הוּ בְּהַ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים וַיִּשַּׁק־לֽוֹ:
[כח] וַיַּגֵּ֤ד מֹשֶׁה֙ לְאַֽהֲרֹ֔ן אֵ֛ת כָּל־דִּבְרֵ֥י יְהוָ֖ה אֲשֶׁ֣ר שְׁלָח֑וֹ וְאֵ֥ת כָּל־הָאֹתֹ֖ת אֲשֶׁ֥ר צִוָּֽהוּ:
[כט] וַיֵּ֥לֶךְ מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן וַיַּ֣אַסְפ֔וּ אֶת־כָּל־זִקְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
[ל] וַיְדַבֵּ֣ר אַהֲרֹ֔ן אֵ֚ת כָּל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיַּ֥עַשׂ הָאֹתֹ֖ת לְעֵינֵ֥י הָעָֽם:
[לא] וַֽיַּאֲמֵ֖ן הָעָ֑ם וַֽיִּשְׁמְע֡וּ כִּֽי־פָקַ֨ד יְהוָ֜ה אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְכִ֤י רָאָה֙ אֶת־עָנְיָ֔ם וַֽיִּקְּד֖וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ:

פרק ד
(א) ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו לקולי (בנוסחנו: בקלי) - אותה שעה דבר משה שלא כהוגן; הקדוש ברוך הוא אמר לו "ושמעו לקולך" (שמ' ג , יח) , והוא אמר והן לא יאמינו לי?! מיד השיבו הקדוש ברוך הוא בשיטתו , ונתן לו אותות לפי דבריו; לשון 'ואלה שמות רבא' (ג , יב). ורבי אברהם אמר על דרך הפשט , כי השם אמר שיאמינו בו הזקנים , רק לא הזכיר שיאמינו העם , או שישמעו לקולו , ואולי לא יאמינו בלב; ואיננו נכון. אבל יתכן שנאמר , כי "ושמעו לקולך" איננה הבטחה , רק צואה: "ושמעו לקולך" , כי ראוי להם שישמעו , ותבא "אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים" (שמ' ג , יח); וכן "ושמעו מצרים כי העלית בכחך... ואמרו אל יושב הארץ" (במ' יד , יג - יד) - ראוי שיהיה ככה; וכן "בזאת תדע כי אני יי'" (שמ' ז , יז) - ראוי , לא מתקיים; וכן "והאמינו לקול האות האחרון" (להלן , ח) בפרשה הזאת , ורבים כן. והנכון בעיני , כי "ושמעו לקולך" - לבא עמך אל המלך , ולאמר לו "אלהי העברים נקרא עלינו" (שמ' ה , ג) , כי מה יפסידו?! והנה השם הודיעו , כי לא יתן אותם מלך מצרים להלוך , ולכן אמר משה: והן לא יאמינו לי , אחרי ראותם שלא יתן אותם פרעה להלוך , ולא ישמעו עוד בקולי כלל , כי יאמרו לא נראה אליך יי' - שאילו היית שליח השם , לא ימרה פרעה את דברו. או שיאמרו: לא נראה אליך השם הגדול במדת הרחמים , לעשות לנו אותות ומופתים כאשר אמרת , כי אינך גדול מן האבות , ולכך לא שמע פרעה; שאלו היה כדברך , היינו יוצאים על כל פנים , ואין עונותינו מבדילים בינינו ובין הרחמים (ע"פ יש' נט , ב). (ג) ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה - לא הבינותי למה עשה האותות למשה , כי מאמין היה משה שהקדוש ברוך הוא מדבר עמו! והראוי שיאמר 'המטה אשר בידך תשלך ארצה לפניהם והיה לנחש' , וכן באות השני , כאשר אמר בשלישי "ולקחת ממימי היאור" (להלן , ט); ולכן נאמנו דברי רבותינו (שמ"ר ג , יב) , שהיה לו הראשון רמז , שספר עליהם לשון הרע , והשני - להענישו בו. וזה טעם וינס משה מפניו , כי פחד שמא יענש וישכנו הנחש , וכל אדם מתרחק מן המזיק לו , אעפ"י שידע שאם יהיה כן בחפץ השם , אין מציל מידו. ואולי אעפ"י שהודיעו השם הגדול שבו נברא העולם ובו נהיה כל דבר , רצה להראותו כי בו יעשו אותות ומופתים משנים התולדת , למען יתחזק הענין בלבו של משה , וידע באמת כי על ידו יעשו בעולם דברים מחודשים. ודי למשה בשני האותות , ולא היו שם מים , על כן צוהו שיעשה האות השלישי לעיני העם. (ה) למען יאמינו כי נראה אליך - פתרונו , שיאמינו בעשותך כן לפניהם; ויקצר הכתוב בזה , כי ידוע , כי על מנת שיעשה כן לפניהם ויאמינו בו , יראנו נפלאות (ע"פ מי' ז , טו). (ט) והיו המים אשר תקח מן היאור והיו לדם - והיו שני פעמים; נראה בעיני: אלו אמר 'והיו המים אשר תקח מן היאור לדם ביבשת' , שומע אני , שבידו הם נהפכים לדם , ואף כשיהיו בארץ יהיו בהויתן; עכשו והיו האחרון מלמדנו , שלא יהיו דם עד שיהיו ביבשה; לשון רבנו שלמה. ואין המשמעות הזה כן כדברי הרב , ואין צריך למדרשו , שכבר מצאו בעלי הלשון (ראה מכלל סא , א) , שדרך הרבה מקראות לכפול תיבות - לנחץ ולחזק , או בעבור מיצוע ארוך שבא ביניהם; וכמוהו "והיה ערכך... מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה והיה ערכך כסף חמשים שקל" (ראה וי' כז , ג); וכן "כי יבא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל אשר הוא גר שם ובא בכל אות נפשו" (דב' יח , ו) - החזיר "ובא" פעם שנית , בעבור שהאריך בנתים; וכן "ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה. ויאמר בילדכן" וגו' (שמ' א , טו - טז); וכן "ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב" (בר' מו , ב); ובענין הזה רבים. (י-יב) גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך - למדנו שכל שבעת הימים היה הקדוש ברוך הוא מפתה את משה ללכת בשליחותו: מתמול ומשלשום ומאז דברך - הרי שלשה; ושלשה 'גמין' - רבויין , הרי ששה; והיה עומד ביום השביעי; לשון רבנו שלמה. ועל דרך הפשט , יאמר: כי אני כבד פה... גם מתמול גם משלשום , כי מנעורי הייתי כבד פה , אף כי עתה שאני זקן , וגם מאז דברך היום אל עבדך , כי לא הסירות כבדות פי בצוותך אותי ללכת אל פרעה לדבר בשמך , ואם כן איך אלך לפניו?! והנה משה , מרוב חפצו שלא ילך , לא יתפלל לפניו יתברך שיסיר כבדות פיו , אבל טען: אחרי שלא הסירות כבדות פי מעת שדברת לי ללכת , אל תצוני שאלך , כי לא יתכן לאדון הכל לשלוח שליח ערל שפתים אל מלך עמים. והקדוש ברוך הוא , כיון שלא התפלל בכך , לא רצה לרפאתו , אבל אמר לו: אנכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר - שיהיו דברי אשר אשים בפיך (ע"פ יש' נט , כא) במלות נכונות , שתוכל לבטא בהן יפה. וב'אלה שמות רבא' (ג , טו) אמרו: אמר לו: אם אתה אינך איש דברים אל תחוש , הלא אני בראתי כל פיות שבעולם , ואני עשיתי אלם מי שחפצתי , וחרש ועור , ופקח לראיה ופקח לשמיעה , ואם חפצתי שתהיה איש דברים - היית , אלא לעשות בך אני חפץ , ובעת שתדבר יהיו דבריך נכונים , שאני אהיה עם פיך; הדא הוא דכתיב: ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך. ולפי זה נראה בעיני , שלא רצה להסיר ממנו כובד לשונו , בעבור שהיה בו ממעשה הנס שספרו רבותינו (שמ"ר א , כו) שאירע לו עם פרעה. והנכון בעיני , שאמר השם למשה: מי שם פה לאדם או מי ישום אלם? הלא אנכי השם עושה כל , ובידי לרפאת אותך; ועתה , כיון שלא תרצה ברפואתך ולא התפללת לפני על זה , לך אל אשר אני מצוה לך , ואנכי אהיה עם פיך ואצליח שליחותי. גם אפשר שיהיה רמז מ"ויחר אף יי' במשה" (להלן , יד) , שלא רצה לרפאתו ושלחו על כרחו. מי שם פה לאדם - דבור , בעבור היותו בפה , וכן "שפה אחת" (בר' יא , א); "מדברות שפת כנען" (יש' יט , יח). או מי ישום אלם - פירשו בו (ראה מו"נ ג , י) , שהוא נמשך ל'אדם': או מי ישום אדם אלם; כלומר: מי יברא אדם שהוא אלם. והשימה - לאדם , כי האִלְּמוּת לא יושם , כי איננו דבר , אבל הוא העדר הדבור. ואולי בעבור היות באדם נפש מדברת , והאלמים בהיות בהם אוטם בגידי הלשון יאלמו , יתכן לאמר: מי ישים האלמות. והרב אמר במורה הנבוכים (ג , י) , כי המסיר קנין יאמר בו שפעל האפיסה , כי יאמרו במי שיכבה הנר , שהביא החשך; וכן על דעתו "יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע" (יש' מה , ז). (יג) ביד תשלח - ביד מי שאתה רגיל לשלח , והוא אהרן. דבר אחר: ביד אחר שתרצה לשלוח , שאין סופי להכניסן לארץ ולהיות גואלם לעתיד; יש לך שלוחים הרבה; לשון רבנו שלמה. ואנקלוס אמר: "ביד מאן דכשר דתשלח" - יאמר: שלח נא ביד אדם מדבר צחות , שיהיה כשר וראוי לשליחות נכבדת כזאת , ואל תשלח ביד כבד פה וכבד לשון; ותהיה עם פיו בדברו אל פרעה , כי איננו דרך כבוד ומעלה להיות שלוחך ערל שפתים , כי לא ישמעו כל העמים בדברו עם המלך , ויהיה זה גרעון בעיניהם. והנכון בעיני: שלח נא ביד כל אשר תשלח , כי אין אדם בעולם שלא יהיה הגון יותר ממני לשליחות. והסבה למשה בכל הסרבנות הזאת: ענוָתו הגדולה "מכל האדם אשר על פני האדמה" (במ' יב , ג) , שלא היה מוצא את לבו להתגדל ולדבר אל המלך , ושיתפאר לאמר 'השם שלחני' , ולא על ישראל , להוציאם ממצרים ולהיות עליהם מלך. (יד) ידעתי כי דבר ידבר הוא - כלומר: גלוי לפני שידבר בעבורך ברצונו לאהבתך , ואפלו לא צויתיו , וגם הנה הוא מעצמו יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו , ולא יקנא בך למעלתך על השליחות הנכבדת הזאת. ומה שהוצרך לומר לו "לך לקראת משה" , בעבור "המדברה" (להלן , כז) , כי הודיעו הדרך אשר יבא בה. ויתכן ששמע אהרן בצאת משה ממדין , ויצא מעצמו לקראתו , ואחרי כן בדרך נאמר לו: לך לקראתו המדברה , כי שם תמצאנו. (טו) עם פיך - להורותך אשר תדבר אל פרעה. כי עתה לא אמר שידבר אהרן בעבורו , רק אל העם , כמו שנאמר "ודבר הוא לך אל העם" (להלן , טז) , אבל לפרעה - משה ידבר; ויתכן שיהיה זה לכבוד המלכות; ובסוף חזר משה ואמר "הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה" (שמ' ו , ל) , ונתן לו רשות שלא ידבר גם לפרעה , והיא מעלה למשה , ולכך אמר שם "ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך" (שמ' ז , א). וטעם ועם פיהו - להיות דברי פיהו לשומעים חן. (יז) ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות - לא נזכר עדין במטה רק אות אחת , שיהיה לנחש (לעיל , ג - ד) , אבל אשר תעשה בו את האותות - אשר אומר אליך. ויראה בעיני , כי כאשר אמר השם למשה "בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו" (שמ' ג , כ) , הודיעו אותן בפרט , אבל הכתוב יקצר , וזה טעם אשר תעשה בו את האותות. (יט) ויאמר יי' אל משה במדין - אמר רבי אברהם , כי אין מוקדם ומאוחר בתורה , ופרושו: וכבר אמר; ורבים ככה. ואין דברו זה נכון , כי הדבור הראשון לא היה במדין , רק בהר סיני , ובמדין לא נדבר עמו , רק הפעם הזאת! אבל כאשר קבל משה ללכת בדבר השם , וחזר למדין ליטול רשות מחותנו , היה סבור ללכת יחידי , מתנכר , ולכן אמר אליו "אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים" (לעיל , יח) , כאומר: אראה את אחי העודם חיים , ואשוב; כי הוא כדרך בקור הנכסף לראות את אחיו; ואז אמר לו השם במדין: לך שוב מצרימה - כלומר: קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מצרים , ואל תפחד שם , כי מתו כל מבקשי רעתך , ותהיה שם עם העם עד שתוציאם משם. ולכן לקח אשתו ובניו , כי היה זה עצה נכונה להוליכם עמו , כי בעבור זה יבטחו בו ישראל יותר; כי בהיותו בן חורין במדין , יושב בביתו בשלום עם בניו ואשתו , חתן כהן הארץ , לא יביא אותם להיות שם עבדים וימררו את חייהם בעבודה קשה , רק אם היה נכון לבו בטוח (ע"פ תה' קיב , ז) שיצאו בקרוב ויעלה עמהם לארץ כנען , ולא יצטרך בצאתם לשוב למדין לקחת אשתו ובניו משם. (כ) וטעם ויקח משה את אשתו ואת בניו - כמו "ובני פלוא אליאב" (במ' כו , ח) , כי לא היה לו רק גרשום , כאשר הזכיר הכתוב (ראה שמ' ב , כב) , ואליעזר - נתעברה ממנו בדרך , או במצרים אם הלכה שם. ויתכן כי קודם הדבור הנדבר לו בהר האלהים לא נולד לו רק גרשום , אבל היתה צפורה הרה , וכאשר שב אל יתר חותנו , ילדה; ובעבור כי היה דבר המלך נחוץ (ע"פ ש"א כא , ט) לא מל אותו ולא קרא לו שם , ובדרך כאשר מלה אותו אמו לא קראה לו שם , כי משה היה נפגש מן המלאך; ואחרי לכתו למצרים , וראה שנצל מכל המבקשים את נפשו , אז קרא לו "אליעזר כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה" (שמ' יח , ה). וכך הזכירו רבותינו (שמ"ר ה , ח) , כי הנמול הזה הוא אליעזר. וטעם וישב ארצה מצרים - עם הנזכרים. ורבי אברהם אמר: וישב ארצה מצרים - הוא לבדו שב , כי כאשר פגש השם משה , נמול אליעזר , ובהתרפאו שבה צפורה עם בניה אל אביה. ויתכן זה , כי בעבור שנימול אליעזר לא היה יכול להביאו בדרך עד שיתחזק הילד , ולא רצה לעכב שליחותו של הקדוש ברוך הוא , ולכן עזבם במלון , וצוה אותה לשוב אל בית אביה בהתרפאו; וזהו שנאמר "אחר שלוחיה" (שמ' יח , ב). גם אפשר שהלכו למצרים , וכאשר נתעכבו שם נכספה אל אביה , ושלחהּ עם הבנים; וזה טעם "שלוחיה" , כי פחד יתרו שלא היה דעתו לגרש אותה. וב'אלה שמות רבא' (ד , ד): "וילך משה" (לעיל , יח) - להיכן הלך? שהלך ליטול אשתו ובניו; אמר לו יתרו: להיכן אתה מוליכן? למצרים; אמר לו: משהם מבקשים לצאת את מוליכן!? אמר לו: למחר הן עתידין לצאת ולעמוד על הר סיני , ולשמוע מפי הגבורה "אנכי יי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמ' כ , ב) , ובני לא ישמעו עמהם!? אמר לו יתרו: "לך לשלום" (לעיל , יח). ועל דעתם ראוי שנפרש , שאחרי שהסכימו בכך , צוהו הקדוש ברוך הוא שישלים עצתו (ע"פ יש' מד , כו) וישוב למצרים עם בניו ואשתו , כאשר פירשתי. (כא-כג) ויאמר יי' אל משה בלכתך לשוב מצרימה - אמר רבי אברהם , כי זה נאמר לו במדין; הודיעו כי יחזק את לבו ולא ישלחם , בעבור כל המופתים שיראה עד המופת האחרון. ירצה לפרש בפסוק הזה , שיאמר: ראה כי בעבור כל המופתים אשר שמתי בידך , ואתה תעשם לפני פרעה , בכל זה לא ישלחם , ותאמר לו כי אני הורג את בנו בכורו , ואז ישלחם. ואין הפרוש הזה נכון , כי מה טעם בלכתך לשוב מצרים ראה? אבל פירושו , כי כאשר לקח את מטה האלהים בידו ממדין לשום לדרך פעמיו (ע"פ תה' פה , יד) , הזהירו האלהים ואמר לו: בלכתך בדרך , שים לבך וראה , שכל המופתים אשר שמתי בידך תעשה לפני פרעה , לא תשכח דבר שלא תעשה לפניו , ואני אחזק את לבו , ואל תתיאש אתה מלעשותם בעבור כן; ועוד תזהיר אותו במכה האחרונה אשר בה ישלחם. וענין שמתי בידך - שבידך שמתי אותם , אתה תעשם ולא אחר; שכבר הודיעו שיעשה בו אותות ומופתים רבים , כמו שאמר "בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו" (שמ' ג , כ). וכל זה זרוז במשה , כי בעבור שהיה מוכרח בשליחות , מזהירו קודם מעשה ויצוה אותו בשעת מעשה בכל מופת ומופת. ויתכן שיהיה ואמרת אל פרעה - ידיעה , שיצונו לאמור לו כן בסוף; יאמר: אני אחזק את לבו ולא ישלח את העם בכל המופתים , ואמרת אליו ביום ההוא: הנה אנכי הורג את בנך בכורך , ואז ישלחם. כי לא מצינו שהודיעו מיתת בכוריהם , רק בעת ההיא , והנה כל הדבור הזה עתה. ויש לפרש: ראה כל שלשת המופתים האלה אשר שמתי בידך לעשותם לישראל , ותעשה אותם גם כן לפני פרעה , בעבור שידע פרעה כי זקני העם המבקשים ממנו לשלחם , על פי השם יאמרו כן , ולא יעליל עליהם. וכן עשה משה , ואעפ"י שלא נכתב. ואשר אמר עוד "כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת" (שמ' ז , ט) , כי ירצה מופת לו - וצוה במטה שיהיה לתנין , לא נחש כאשר היה בפעם הראשון. והנה רצה להראותו שיבלע מטה אהרן את מטותם , להורות לו שינצחם ויהיו אובדים מן העולם על ידו. ובמדרש 'ואלה שמות רבא' (ה , ו) ראיתי: וכי על אי זו מופתים אמר? אם תאמר על הנחש והצרעת והדם - והלא אותן לא אמר הקדוש ברוך הוא לעשותן אלא לישראל! ועוד: לא מצינו שעשה משה אותן האותות לפרעה! אלא מהו כל המופתים אשר שמתי בידך? זה המטה , שהיו כתובין עליו נוטריקון: דצ"ך עד"ש באח"ב. ולפי זה יהיה פירוש הכתוב: ראה והסתכל במטה אשר שמתי בידך , שכל המופתים שבו תעשה לפני פרעה. (כז-כח) ויפגשהו בהר האלהים - הנה הר סיני בין מדין ובין מצרים. וישק לו - אהרן נשק למשה , כי משה הענו נוהג כבוד באחיו הגדול , ולכן לא אמר 'וישקו איש לאחיו'. וטעם את כל דברי יי' אשר שלחו - שהגיד לו כל הדברים שהיו בינו ובין הקדוש ברוך הוא , כל אשר היה מסרב בשליחות , וכי על כרחו נשתלח; וזה טעם כל. ובמדרש חזית (שה"ר ד , ה): ורבנן אמרין: גלה לו שם המפורש; ידרשו , כי הגיד לו השמות הנזכרים למעלה אשר שלחו בהם , והשם שיוצא מהם והוא פירוש להם.