מאגר הכתר שמות פרק מ עם פירוש רמב"ן

פרק מ
[חמישי] [א] וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
[ב] בְּיוֹם־הַחֹ֥דֶשׁ הָרִאשׁ֖וֹן בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ תָּקִ֕ים אֶת־מִשְׁכַּ֖ן אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:
[ג] וְשַׂמְתָּ֣ שָׁ֔ם אֵ֖ת אֲר֣וֹן הָעֵד֑וּת וְסַכֹּתָ֥ עַל־הָאָרֹ֖ן אֶת־הַפָּרֹֽכֶת:
[ד] וְהֵבֵאתָ֙ אֶת־הַשֻּׁלְחָ֔ן וְעָרַכְתָּ֖ אֶת־עֶרְכּ֑וֹ וְהֵבֵאתָ֙ אֶת־הַמְּנֹרָ֔ה וְהַעֲלֵיתָ֖ אֶת־נֵרֹתֶֽיהָ:
[ה] וְנָתַתָּ֞ה אֶת־מִזְבַּ֤ח הַזָּהָב֙ לִקְטֹ֔רֶת לִפְנֵ֖י אֲר֣וֹן הָעֵדֻ֑ת וְשַׂמְתָּ֛ אֶת־מָסַ֥ךְ הַפֶּ֖תַח לַמִּשְׁכָּֽן:
[ו] וְנָ֣תַתָּ֔ה אֵ֖ת מִזְבַּ֣ח הָעֹלָ֑ה לִפְנֵ֕י פֶּ֖תַח מִשְׁכַּ֥ן אֹֽהֶל־מוֹעֵֽד:
[ז] וְנָֽתַתָּ֙ אֶת־הַכִּיֹּ֔ר בֵּֽין־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וּבֵ֣ין הַמִּזְבֵּ֑חַ וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖ם מָֽיִם:
[ח] וְשַׂמְתָּ֥ אֶת־הֶחָצֵ֖ר סָבִ֑יב וְנָ֣תַתָּ֔ אֶת־מָסַ֖ךְ שַׁ֥עַר הֶחָצֵֽר:
[ט] וְלָקַחְתָּ֙ אֶת־שֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וּמָשַׁחְתָּ֥ אֶת־הַמִּשְׁכָּ֖ן וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בּ֑וֹ וְקִדַּשְׁתָּ֥ אֹת֛וֹ וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֖יו וְהָ֥יָה קֹֽדֶשׁ:
[י] וּמָשַׁחְתָּ֛ אֶת־מִזְבַּ֥ח הָעֹלָ֖ה וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו וְקִדַּשְׁתָּ֙ אֶת־הַמִּזְבֵּ֔חַ וְהָיָ֥ה הַמִּזְבֵּ֖חַ קֹ֥דֶשׁ קָדָשִֽׁים:
[יא] וּמָשַׁחְתָּ֥ אֶת־הַכִּיֹּ֖ר וְאֶת־כַּנּ֑וֹ וְקִדַּשְׁתָּ֖ אֹתֽוֹ:
[יב] וְהִקְרַבְתָּ֤ אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־בָּנָ֔יו אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְרָחַצְתָּ֥ אֹתָ֖ם בַּמָּֽיִם:
[יג] וְהִלְבַּשְׁתָּ֙ אֶֽת־אַהֲרֹ֔ן אֵ֖ת בִּגְדֵ֣י הַקֹּ֑דֶשׁ וּמָשַׁחְתָּ֥ אֹת֛וֹ וְקִדַּשְׁתָּ֥ אֹת֖וֹ וְכִהֵ֥ן לִֽי:
[יד] וְאֶת־בָּנָ֖יו תַּקְרִ֑יב וְהִלְבַּשְׁתָּ֥ אֹתָ֖ם כֻּתֳּנֹֽת:
[טו] וּמָשַׁחְתָּ֣ אֹתָ֗ם כַּאֲשֶׁ֤ר מָשַׁ֙חְתָּ֙ אֶת־אֲבִיהֶ֔ם וְכִהֲנ֖וּ לִ֑י וְ֠הָיְתָה לִהְיֹ֨ת לָהֶ֧ם מָשְׁחָתָ֛ם לִכְהֻנַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתָֽם:
[טז] וַיַּ֖עַשׂ מֹשֶׁ֑ה כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֹת֖וֹ כֵּ֥ן עָשָֽׂה: ס
[ששי] [יז] וַיְהִ֞י בַּחֹ֧דֶשׁ הָרִאשׁ֛וֹן בַּשָּׁנָ֥ה הַשֵּׁנִ֖ית בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ הוּקַ֖ם הַמִּשְׁכָּֽן:
[יח] וַיָּ֨קֶם מֹשֶׁ֜ה אֶת־הַמִּשְׁכָּ֗ן וַיִּתֵּן֙ אֶת־אֲדָנָ֔יו וַיָּ֙שֶׂם֙ אֶת־קְרָשָׁ֔יו וַיִּתֵּ֖ן אֶת־בְּרִיחָ֑יו וַיָּ֖קֶם אֶת־עַמּוּדָֽיו:
[יט] וַיִּפְרֹ֤שׂ אֶת־הָאֹ֙הֶל֙ עַל־הַמִּשְׁכָּ֔ן וַיָּ֜שֶׂם אֶת־מִכְסֵ֥ה הָאֹ֛הֶל עָלָ֖יו מִלְמָ֑עְלָה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה: ס
[כ] וַיִּקַּ֞ח וַיִּתֵּ֤ן אֶת־הָעֵדֻת֙ אֶל־הָ֣אָרֹ֔ן וַיָּ֥שֶׂם אֶת־הַבַּדִּ֖ים עַל־הָאָרֹ֑ן וַיִּתֵּ֧ן אֶת־הַכַּפֹּ֛רֶת עַל־הָאָרֹ֖ן מִלְמָֽעְלָה:
[כא] וַיָּבֵ֣א אֶת־הָאָרֹן֘ אֶל־הַמִּשְׁכָּן֒ וַיָּ֗שֶׂם אֵ֚ת פָּרֹ֣כֶת הַמָּסָ֔ךְ וַיָּ֕סֶךְ עַ֖ל אֲר֣וֹן הָעֵד֑וּת כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה: ס
[כב] וַיִּתֵּ֤ן אֶת־הַשֻּׁלְחָן֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד עַ֛ל יֶ֥רֶךְ הַמִּשְׁכָּ֖ן צָפֹ֑נָה מִח֖וּץ לַפָּרֹֽכֶת:
[כג] וַיַּעֲרֹ֥ךְ עָלָ֛יו עֵ֥רֶךְ לֶ֖חֶם לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה: ס
[כד] וַיָּ֤שֶׂם אֶת־הַמְּנֹרָה֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד נֹ֖כַח הַשֻּׁלְחָ֑ן עַ֛ל יֶ֥רֶךְ הַמִּשְׁכָּ֖ן נֶֽגְבָּה:
[כה] וַיַּ֥עַל הַנֵּרֹ֖ת לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה: ס
[כו] וַיָּ֛שֶׂם אֶת־מִזְבַּ֥ח הַזָּהָ֖ב בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לִפְנֵ֖י הַפָּרֹֽכֶת:
[כז] וַיַּקְטֵ֥ר עָלָ֖יו קְטֹ֣רֶת סַמִּ֑ים כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה: ס
[שביעי] [כח] וַיָּ֛שֶׂם אֶת־מָסַ֥ךְ הַפֶּ֖תַח לַמִּשְׁכָּֽן:
[כט] וְאֵת֙ מִזְבַּ֣ח הָעֹלָ֔ה שָׂ֕ם פֶּ֖תַח מִשְׁכַּ֣ן אֹֽהֶל־מוֹעֵ֑ד וַיַּ֣עַל עָלָ֗יו אֶת־הָעֹלָה֙ וְאֶת־הַמִּנְחָ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה: ס
[ל] וַיָּ֙שֶׂם֙ אֶת־הַכִּיֹּ֔ר בֵּֽין־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וּבֵ֣ין הַמִּזְבֵּ֑חַ וַיִּתֵּ֥ן שָׁ֛מָּה מַ֖יִם לְרָחְצָֽה:
[לא] וְרָחֲצ֣וּ מִמֶּ֔נּוּ מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֣ן וּבָנָ֑יו אֶת־יְדֵיהֶ֖ם וְאֶת־רַגְלֵיהֶֽם:
[לב] בְּבֹאָ֞ם אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד וּבְקָרְבָתָ֛ם אֶל־הַמִּזְבֵּ֖חַ יִרְחָ֑צוּ כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה: ס
[לג] וַיָּ֣קֶם אֶת־הֶחָצֵ֗ר סָבִיב֙ לַמִּשְׁכָּ֣ן וְלַמִּזְבֵּ֔חַ וַיִּתֵּ֕ן אֶת־מָסַ֖ךְ שַׁ֣עַר הֶחָצֵ֑ר וַיְכַ֥ל מֹשֶׁ֖ה אֶת־הַמְּלָאכָֽה: פ
[מפטיר] [לד] וַיְכַ֥ס הֶעָנָ֖ן אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וּכְב֣וֹד יְהוָ֔ה מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן:
[לה] וְלֹא־יָכֹ֣ל מֹשֶׁ֗ה לָבוֹא֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד כִּֽי־שָׁכַ֥ן עָלָ֖יו הֶעָנָ֑ן וּכְב֣וֹד יְהוָ֔ה מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן:
[לו] וּבְהֵעָל֤וֹת הֶֽעָנָן֙ מֵעַ֣ל הַמִּשְׁכָּ֔ן יִסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּכֹ֖ל מַסְעֵיהֶֽם:
[לז] וְאִם־לֹ֥א יֵעָלֶ֖ה הֶעָנָ֑ן וְלֹ֣א יִסְע֔וּ עַד־י֖וֹם הֵעָלֹתֽוֹ:
[לח] כִּי֩ עֲנַ֨ן יְהוָ֤ה עַֽל־הַמִּשְׁכָּן֙ יוֹמָ֔ם וְאֵ֕שׁ תִּהְיֶ֥ה לַ֖יְלָה בּ֑וֹ לְעֵינֵ֥י כָל־בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּכָל־מַסְעֵיהֶֽם:

פרק מ
(ב) ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד - על דעת רבותינו (ראה סע"ר ז) , שהוא יום שמיני למלואים (ראה וי' ט , א) , טעם הכתוב , שתקים את המשכן ויעמד כן ולא תורידנו ולא תקימנו עוד. כי בנסוע המחנות הלויים יורידו אותו ויקימו אותו (ראה במ' ד). ולא הוצרך לצוות עתה על הקמת שבעת ימים הראשונים , כי אמר לו מתחלה "והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראת (בנוסחנו: הראית) בהר" (שמ' כו , ל) , וכיון שפירש לו עתה כי ביום החדש הראשון תהיה הקמתו לעמדה , הנה ידע כי שבעת ימי המלואים יצטרך להקים ולהוריד. ואולי היה כן - להרגיל הלויים במעשהו , כי ממנו יראו וכן יעשו (ע"פ שו' ז , יז); או היה להכתיר היום בעטרה זו. ונראה לדעתם , כי בשבעת ימים הראשונים היה מקים אותו בבקר בבקר , ועומד כן כל היום וכל הלילה , וכעלות השחר היה מוריד אותו וחוזר ומקימו מיד; כי הכתוב אמר "ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה" (וי' ה , לה) , ואין פתח לאהל , רק בעת הקמתו; וכבר דרשו (תו"כ ויקרא נדבה פרשתא ד , יד): "אל פתח אוהל מועד" (שמ' כט , ד) - בזמן שהוא פתוח ולא בזמן שהוא מפורק; ואמרו (זבחים נה , ב): שלמים ששחטן קודם שיפתחו דלתות ההיכל פסולין , שנאמר "ושחטו פתח אוהל מועד" (וי' ג , ב) - בזמן שפתוח ולא בזמן שנעול; וכן במשכן , עד שלא העמידו הלויים את המשכן ואחר שפרקו את המשכן - פסולין; ועוד , שהיה מקריב בו תמיד של בין הערבים ומדליק את הנרות בערב. וב'ויקרא רבא' ראיתי (? וראה במ"ר יב , טו): היה משה מעמידו ומפרקו שני פעמים בכל יום. רבי חנינא הגדול אומר: שלש פעמים בכל יום , שנאמר: תקים , "הוקם" (להלן , יז) , "ויקם" (להלן , יח) - אחת לתמיד של שחר ואחת למלואים ואחת לתמיד של ערב. ויתכן שכל זה רגילוּת , להודיע ענין הקמתו והסדר , ולא יעמידנו מפורק כלל. והכתוב שאמר כאן "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד יי' מלא את המשכן" (להלן , לד) , על דעתם - היה זה ביום השמיני , כי אמר "ויכל משה את המלאכה" (להלן , לג) , וכאשר כלה הקמה זו של אחד בניסן כסה הענן את המשכן. וכבר כתב רבנו שלמה מה שדרשו (תו"כ שמיני מילואים פרשתא א , טו): "ויצאו ויברכו את העם" (וי' ט , כג) - לפי שכל שבעת ימי המלואים שהעמיד משה המשכן , והיה משמש בו ומפרקו , לא שרתה בו שכינה , והיו ישראל נכלמים ואמרו למשה: משה רבנו , כל הטרח שטרחנו - שתשרה שכינה בינינו , ונדע שנתכפר לנו עון העגל! אמר להם: אהרן אחי כדאי וחשוב ממני , שעל ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם. ובפרשת 'מלואים' (שם יד): יכול הוקם המשכן בראש חדש , ושָרַת שכינה בשמיני לחדש!? תלמוד לומר: "וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן לאהל העדות" (במ' ט , טו) - מלמד שביום שהוקם המשכן שרת שכינה על ידי מעשה אהרן וכו'. הנה יאמרו בפירוש , כי כסוי הענן את המשכן בשמיני למלואים היה , והוא אחד בניסן; אם כן תהיה כל הפרשה הזו לדעתם ביום השמיני. והיה זה , מפני שהכתוב יסדר , כי צוה השם את משה שתהיה הקמת המשכן לכלותה ביום החדש הראשון באחד לחדש; ואמר כי משה עשה כן וכלה כל המלאכה , ואז כסה הענן את האהל (ראה להלן , לג - לד); וכן תמיד. וחזר הכתוב אל תחלת הדבר אשר היה למשה מן האהל , ואמר "ויקרא אל משה" (וי' א , א); וכל זה בסדר נכון. וכדמות ראיה להם מה שכתוב "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן" (במ' ז , א) - ואם לא הוריד אותו , מה טעם "ביום כלות" , כי ביום אחד החל וכלה? והראוי שיאמר 'ויהי ביום הקים משה את המשכן'! ועוד , שאמר שם "זה הדבר אשר צוה יי' תעשו וירא אליכם כבוד יי'" (וי' ט , ו) - "וירא כבוד יי' אל כל העם" (שם , כג); ומשמעות זה , שעדין לא כסה הענן את האהל ולא מלא כבוד יי' את המשכן. ומכל מקום , ביום הראשון של מלואים נדבר למשה משם כל הפרשיות הנאמרות מתחלת ספר ויקרא עד "ויהי ביום השמיני" (וי' ט , א); אבל לא היה הענן מכסה אותו , והיו סבורים שהיה הדבור למשה שם מן השמים כאשר היה גם בארץ מצרים. אבל במדרש 'חזית' מצאתי (? וראה קה"ר א , לא): "ויהי ביום השמיני" - זה היה ראוי להיות תחלת הספר , ולמה נכתב כאן? אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה. ואם כן יהיה "ויקרא אל משה... מאוהל מועד" (וי' א , א) אחר "וירא כבוד יי' אל כל העדה. ותצא אש... ותאכל על המזבח" (צירוף של במ' טז , יט עם וי' ט , כג - כד); ויהיה הדבור לאהרן , "יין ושכר" (וי' י , ט) , ממחרת , כי לא יתכן שנדבר לאהרן מאהל מועד קודם למשה. ואיני יודע אם זה דברי הכל או הם דברי יחיד , כי על דברי רבי ישמעאל נאמרו שם. תקים את משכן אהל מועד - לא פירש לו בצוָאה הזו כיצד סדר ההקמה , כאשר פירש במעשה: "ויתן את אדניו וישם את קרשיו" (להלן , יח); והיה זה מפני שכבר הראה אותו ההקמה במראית הענן , כמו שאמר "והקמות את המשכן כמשפטו אשר הָראית בהר" (שמ' כו , ל). וכן קצר כאן ואמר "ושמת שם את ארון העדות" (להלן , ג) ולא הזכיר 'ואל הארון תתן את העדות' , כי בהזכירו "ארון העדות" יבין זה , כי לא יקָרא הארון כן , רק בהיות בו לוחות העדות; וכבר נצטווה מתחלה: "ונתת את הכפרת על הארון מלמעלה ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך" (שמ' כה , כא) , ולא הוצרך כאן - אלא לצוותו בהקדמה , כי תשומת הארון עם הלוחות יקדים לכל הכלים. וכן קצר בענין השולחן והמנורה , שכבר צוה אותו (ראה שמ' כו , לה) באי זה מקום מן המשכן יעמידם. וקצר בענין לבישת אהרן ובניו , שאמר "והלבשת את אהרן את בגדי הקדש" (להלן , יג) ובבניו אמר "והלבשתם (בנוסחנו: והלבשת אתם) כתנות" (להלן , יד) , כי כבר צוה אותו בפרט בסדר לבישתם , ולא בא עכשו אלא לסדר לו שעת הלבישה , שתהיה אחר הקמת המשכן כולו; והזכיר "כתנות" - שבהן יתחיל הלבישה. (ג) וטעם וסכות על הארון - במקום 'אל' , כי וסכות מלשון 'מסך'; וכן "וישם את פרכת המסך ויסך על ארון העדות" (להלן , כא). (י) והיה המזבח קדש קדשים - בעבור שיקריבו בו גם קדשי הקדשים אמר בו כן , אף על פי שהיה בחצר. ואמר גם במשכן "והיה קדש" (לעיל , ט) , כי לא נקרא 'קדש קדשים' רק מקום משכן הארון , כמו שנאמר "והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים" (שמ' כו , לג). ויתכן שאמר במזבח 'קדש קדשים' - בעבור שיְקַדֵּש , כמו שאמר "והיה המזבח קדש קדשים כל הנוגע במזבח יקדש" (שמ' כט , לז). (יז) ויהי בחדש הראשון באחד לחדש - על דעת רבותינו (ראה תנח' פקודי יא) , הזכיר הכתוב שהוקם המשכן - לעמוד כן באחד לחדש הראשון , כאשר צוה (לעיל , ב); ואמר "ויקם משה את המשכן" (להלן , יח) - לספר מה שעשה בהקימו אותו מן היום הראשון שהתחיל בו , שהוא עשרים ושלשה באדר (ראה ספ"ב מד). ולא הזכיר בכאן משיחת המשכן וכליו , ולא משיחת אהרן ובניו וקרבנות המלואים , כי לא עשה אותם עד שסיים כל ההקמה ונצטוה בהם פעם שנית: "קח את אהרן" , כמו שמפורש בפרשת 'צו' (וי' ח , ב). והנה המשכן וכליו לא נתקדשו לעבודה אלא במשיחה , כמו שנאמר "ומשחת את המשכן ואת כל אשר בו וקדשת אותו ואת כל כליו" (לעיל , ט). על כן פירוש "ויערוך עליו ערך לחם" (להלן , כג) , "ויעל הנרות" (להלן , כה) - כי עשה כן בזמנם , אחרי המשיחה; והנה הם כטעם: לעשות כן. ומה שאמר גם כן למעלה "והבאת את השולחן וערכת את ערכו" (לעיל , ד) - יצוה שיערך אותו אחרי המשיחה; וכן אמר "ונתת (בנוסחנו: ונתתה) את מזבח הזהב לקטרת" (לעיל , ה) , וכן "ויעל עליו את העולה ואת המנחה" (להלן , כט) - בזמנם , כי עדין לא הקים החצר סביב למשכן , ואין מקריבין בלא קלעים , כי יהיו שחוטי חוץ; אלא כולם בזמנם. (כ) וטעם ויקח ויתן את העדות - שלקח הלוחות מארון עץ שהיו שם , בתוך אהל משה , והביא אותם אל המשכן. (כז) ויקטר עליו קטרת סמים - משה הקטיר עליו שבעת ימי המלואים. ואעפ"י שלא אמר בַּצוָאה (ראה לעיל , א - טו) 'וְתקטיר עליו קטרת סמים' , הבין זה משאר העבודות כולן , שהרי צוה אותו בכאן שיסדר הלחם ויעלה הנרות (שם , ד). וכן "ויעל עליו את העולה ואת המנחה" (להלן , כט) - משה הוא המעלה , שכך נצטווה: "וזה אשר תעשה על המזבח" (שמ' כט , לח) , שיתחיל הוא לעשות כן בעבדו בימי המלואים; כי הצוָאות כולם שם על עבודת משה. ואמר אחרי כן "עולת תמיד לדורותיכם" (שם , מב) - שיעשו כן הכהנים לדורות , ולכך אמר בה בסדר 'פנחס' "עולת תמיד העשויה בהר סיני" (במ' כח , ו) , שהתחיל אותה משה שם. והנה משה רבנו בכל העבודות - הכהן הראשון , ולפיכך הקטיר גם הקטרת. ואולי בכלל "ונתת (בנוסחנו: ונתתה) את מזבח הזהב לקטורת" (לעיל , ה) - שתקטירנו עליו מיד. ומה שאמר בצוָאה "ונתת (בנוסחנו: ונתתה) אותו לפני הפרכת. והקטיר עליו אהרן קטורת סמים" (שמ' ל , ו - ז) - להורות על ענינו מיום שהתחיל אהרן בכהונתו ולעולם; שכך אמר "ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים" (שם , ח) - ואין הדבר אלא מיום זה ואילך , כי בכאן צוה למשה בפירוש: "והעלית את נרותיה" (לעיל , ד). ובפירוש רבנו שלמה ראיתי: ויקטר עליו אהרן קטורת שחרית וערבית , כמו שנאמר "בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות , ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים" וגו' (שמ' ל , ז - ח). ולא ידעתי אם הוא טעות סופרים. (לד) ויכס הענן את אהל מועד וגו' - יאמר , כי הענן יכסה את האהל מכל צד , והוא מכוסה וטמון בו: וכבוד השם מלא את המשכן - כי תוכו מלא הכבוד; כי הכבוד שוכן בתוך הענן תוך המשכן , כענין שנאמר בהר סיני "אל הערפל אשר שם האלהים" (שמ' כ , יח). (לה) ואמר , כי לא יכול משה לבא (בנוסחנו: לבוא) אל אהל מועד - אפילו אל הפתח , מפני שהענן היה מכסה אותו , ולא היה רשאי לבא בתוך הענן; ועוד , כי המשכן מלא כבוד השם , ואיך יכנס בו? והטעם , שלא יבא שם בלא רשות , אבל יקראנו ויבא בתוך הענן , כאשר עשה בהר סיני: "ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן" (שמ' כד , טז) , ואמר "ויבא משה בתוך הענן" (שם , יח). ועל דרך הפשט: בעבור שאמר "וידבר יי' אליו מאהל מועד" (וי' א , א) - לא נכנס משה במשכן , אבל קרא אותו מאהל מועד , ועמד פתח האהל וידבר אליו. ורבותינו אמרו (ראה ברד"י פרק א , ח): כתוב אחד אומר: ולא יכול משה לבא אל אהל מועד , וכתוב אחד אומר "ובבוא משה אל אהל מועד" (במ' ז , פט)!? הכריע: כי שכן עליו הענן. כי לדעתם: "ובבא משה אל אהל מועד" - שיבא שם בלא קריאה , מדעתו; או מפני שאמר שם "וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת" , נראה להם שהיה משה עומד בתוך האהל לפני הכפרת , וכל עת היות כבוד השם מלא את המשכן - לא נכנס משה בתוכו. ולכך יאמרו , שהיה זה לאחר שנסתלק הענן , כלומר , שנסתלק מתוך האהל ואין הכבוד מלא את המשכן; כי לא היה זה , רק ביום השמיני ברדת שם הכבוד. והקריאה , שאמר "ויקרא אל משה וידבר יי' אליו מאהל מועד" (וי' א , א) - על דעתם קודם לכן היתה , כאשר פירשתי למעלה (פס' ב). ויתכן שהכתוב , שאומר פעם אחרת (והשווה לעיל , לד): וכבוד יי' מלא את המשכן - ירמוז אל הכבוד השוכן בקרבו. והנה נשלם ספר הגאולה אשר יי' אלהי ישראל בא בו (ע"פ יח' מד , ב) , לבני ישראל עם קרובו (ע"פ תה' קמח , יד) , הושיעו מיד שונאו וגאלו מיד אויבו (ע"פ תה' קו , י) , ואליו יבא , באלפי שנאן ורכב רבוא (ע"פ תה' סח , יח) , לתת לו תורת אמת להנחיל יש את אוהבו (ע"פ מש' ח , כא) , בנה בנה בית זבול לשכן שכינתו על כרובו , ומקדש למקדש שהמלך במסבו (ע"פ שה"ש א , יב) , וברוך יי' החפץ שלום עבדו (ע"פ תה' לה , כז) , אשר עד הנה עזרו לבא , המחדש נעוריו בשׂיבוֹ , המשביע בתורתו רעבוֹ , ויניקהו דבש וחלבו , כי הכין כל לבבו (ע"פ דה"ב ל , יט) , ולשמו יברך בקרו וערבו , ברוך שאכלנו משלו וחיינו בטובו.