מאגר הכתר שמות פרק ו עם פירוש רמב"ן

פרק ו
[א] וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה עַתָּ֣ה תִרְאֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֶעֱשֶׂ֖ה לְפַרְעֹ֑ה כִּ֣י בְיָ֤ד חֲזָקָה֙ יְשַׁלְּחֵ֔ם וּבְיָ֣ד חֲזָקָ֔ה יְגָרְשֵׁ֖ם מֵאַרְצֽוֹ: ס
{פרשת וארא} [ב] וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אֲנִ֥י יְהוָֽה:
[ג] וָאֵרָ֗א אֶל־אַבְרָהָ֛ם אֶל־יִצְחָ֥ק וְאֶֽל־יַעֲקֹ֖ב בְּאֵ֣ל שַׁדָּ֑י וּשְׁמִ֣י יְהוָ֔ה לֹ֥א נוֹדַ֖עְתִּי לָהֶֽם:
[ד] וְגַ֨ם הֲקִמֹ֤תִי אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתָּ֔ם לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן אֵ֛ת אֶ֥רֶץ מְגֻרֵיהֶ֖ם אֲשֶׁר־גָּ֥רוּ בָֽהּ:
[ה] וְגַ֣ם׀ אֲנִ֣י שָׁמַ֗עְתִּי אֶֽת־נַאֲקַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם מַעֲבִדִ֣ים אֹתָ֑ם וָאֶזְכֹּ֖ר אֶת־בְּרִיתִֽי:
[ו] לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ אֲנִ֣י יְהוָה֒ וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֙חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹדָתָ֑ם וְגָאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים:
[ז] וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים וִידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י אֲנִ֤י יְהוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם הַמּוֹצִ֣יא אֶתְכֶ֔ם מִתַּ֖חַת סִבְל֥וֹת מִצְרָֽיִם:
[ח] וְהֵבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב וְנָתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם מוֹרָשָׁ֖ה אֲנִ֥י יְהוָֽה:
[ט] וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה כֵּ֖ן אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה: פ
[י] וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
[יא] בֹּ֣א דַבֵּ֔ר אֶל־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וִישַׁלַּ֥ח אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאַרְצֽוֹ:
[יב] וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לֵאמֹ֑ר הֵ֤ן בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לֹא־שָׁמְע֣וּ אֵלַ֔י וְאֵיךְ֙ יִשְׁמָעֵ֣נִי פַרְעֹ֔ה וַאֲנִ֖י עֲרַ֥ל שְׂפָתָֽיִם: פ
[יג] וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָה֘ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ וַיְצַוֵּם֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶל־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם לְהוֹצִ֥יא אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: ס
[שני] [יד] אֵ֖לֶּה רָאשֵׁ֣י בֵית־אֲבֹתָ֑ם בְּנֵ֨י רְאוּבֵ֜ן בְּכֹ֣ר יִשְׂרָאֵ֗ל חֲנ֤וֹךְ וּפַלּוּא֙ חֶצְרֹ֣ן וְכַרְמִ֔י אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת רְאוּבֵֽן:
[טו] וּבְנֵ֣י שִׁמְע֗וֹן יְמוּאֵ֨ל וְיָמִ֤ין וְאֹ֙הַד֙ וְיָכִ֣ין וְצֹ֔חַר וְשָׁא֖וּל בֶּן־הַֽכְּנַעֲנִ֑ית אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת שִׁמְעֽוֹן:
[טז] וְאֵ֨לֶּה שְׁמ֤וֹת בְּנֵֽי־לֵוִי֙ לְתֹ֣לְדֹתָ֔ם גֵּרְשׁ֕וֹן וּקְהָ֖ת וּמְרָרִ֑י וּשְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י לֵוִ֔י שֶׁ֧בַע וּשְׁלֹשִׁ֛ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה:
[יז] בְּנֵ֥י גֵרְשׁ֛וֹן לִבְנִ֥י וְשִׁמְעִ֖י לְמִשְׁפְּחֹתָֽם:
[יח] וּבְנֵ֣י קֳהָ֔ת עַמְרָ֣ם וְיִצְהָ֔ר וְחֶבְר֖וֹן וְעֻזִּיאֵ֑ל וּשְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י קֳהָ֔ת שָׁלֹ֧שׁ וּשְׁלֹשִׁ֛ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה:
[יט] וּבְנֵ֥י מְרָרִ֖י מַחְלִ֣י וּמוּשִׁ֑י אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת הַלֵּוִ֖י לְתֹלְדֹתָֽם:
[כ] וַיִּקַּ֨ח עַמְרָ֜ם אֶת־יוֹכֶ֤בֶד דֹּֽדָתוֹ֙ ל֣וֹ לְאִשָּׁ֔ה וַתֵּ֣לֶד ל֔וֹ אֶֽת־אַהֲרֹ֖ן וְאֶת־מֹשֶׁ֑ה וּשְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י עַמְרָ֔ם שֶׁ֧בַע וּשְׁלֹשִׁ֛ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה:
[כא] וּבְנֵ֖י יִצְהָ֑ר קֹ֥רַח וָנֶ֖פֶג וְזִכְרִֽי:
[כב] וּבְנֵ֖י עֻזִּיאֵ֑ל מִישָׁאֵ֥ל וְאֶלְצָפָ֖ן וְסִתְרִֽי:
[כג] וַיִּקַּ֨ח אַהֲרֹ֜ן אֶת־אֱלִישֶׁ֧בַע בַּת־עַמִּינָדָ֛ב אֲח֥וֹת נַחְשׁ֖וֹן ל֣וֹ לְאִשָּׁ֑ה וַתֵּ֣לֶד ל֗וֹ אֶת־נָדָב֙ וְאֶת־אֲבִיה֔וּא אֶת־אֶלְעָזָ֖ר וְאֶת־אִיתָמָֽר:
[כד] וּבְנֵ֣י קֹ֔רַח אַסִּ֥יר וְאֶלְקָנָ֖ה וַאֲבִיאָסָ֑ף אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת הַקָּרְחִֽי:
[כה] וְאֶלְעָזָ֨ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֜ן לָקַֽח־ל֨וֹ מִבְּנ֤וֹת פּֽוּטִיאֵל֙ ל֣וֹ לְאִשָּׁ֔ה וַתֵּ֥לֶד ל֖וֹ אֶת־פִּֽינְחָ֑ס אֵ֗לֶּה רָאשֵׁ֛י אֲב֥וֹת הַלְוִיִּ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָֽם:
[כו] ה֥וּא אַהֲרֹ֖ן וּמֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁ֨ר אָמַ֤ר יְהוָה֙ לָהֶ֔ם הוֹצִ֜יאוּ אֶת־בְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם עַל־צִבְאֹתָֽם:
[כז] הֵ֗ם הַֽמְדַבְּרִים֙ אֶל־פַּרְעֹ֣ה מֶלֶךְ־מִצְרַ֔יִם לְהוֹצִ֥יא אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם ה֥וּא מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹֽן:
[כח] וַיְהִ֗י בְּי֨וֹם דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֖ה בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: ס
[שלישי] [כט] וַיְדַבֵּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹ֖ר אֲנִ֣י יְהוָ֑ה דַּבֵּ֗ר אֶל־פַּרְעֹה֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י דֹּבֵ֥ר אֵלֶֽיךָ:
[ל] וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה הֵ֤ן אֲנִי֙ עֲרַ֣ל שְׂפָתַ֔יִם וְאֵ֕יךְ יִשְׁמַ֥ע אֵלַ֖י פַּרְעֹֽה: פ

פרק ו
(ב-ג) וידבר אלהים אל משה - לשון רבנו שלמה: דבר אתו משפט על שהקשה לומר "למה הרעותה לעם הזה" (שמ' ה , כב). ויאמר אליו אני יי' - נאמן לשלם שכר למתהלכים לפני בתמים; וכלשון הזה מצינו שהוא נדרש בכמה מקומות וכו'. וארא אל אברהם באל שדי - הבטחתים הרבה הבטחות , ובכלן אמרתי להם "אני אל שדי" (בר' יז , א; לה , יא); ושמי יי' לא נודעתי להם - 'לא הודעתי' אין כתוב כאן , אלא לא נודעתי; שלא נודעתי להם במדה אמתית שלי שעליה נקרא שמי יי' - נאמן לאמת הדברים , שהרי הבטחתים ולא קיימתי; כל אלו דברי הרב. וירצה לפרש , שעדין לא נודע קיום ההבטחה , ואע"פ שעדין לא הגיע הזמן , מכל מקום לא נודע להם בקיום הבטחתו. ועם כל זה לא תקן הלשון , שהיה ראוי לומר 'לא הודעתי' , או שיאמר 'ושמי יי' לא נודע להם'. ואולי לדעתו יאמר: ושמי יי' לא נודעתי להם - כלומר , שלא נודעתי להם בו. והחכם רבי אברהם פירש , כי בי"ת באל שדי מושכת , ושיעורו: וארא אל אברהם באל שדי ובשמי יי' לא נודעתי להם. וענין הכתוב , כי נראה לאבות בשם הזה , שהוא מנצח מערכות השמים , ולעשות עמם נסים גדולים שלא נתבטל בהם מנהג העולם: ברעב פדה אותם ממות (ע"פ איוב ה , כ) ובמלחמה מידי חרב , ולתת להם עושר וכבוד וכל טובה. והם ככל היעדים שבתורה בברכות ובקללות , כי לא תבא על אדם טובה בשכר מצוה או רעה בעונש עבירה , רק במעשה הנס , ואם יונח האדם לטבעו או למזלו , לא יוסיפו בו מעשיו דבר ולא יגרעו ממנו; אבל שכר כל התורה וענשה בעולם הזה הכל נסים , והם נסתרים , יחשב בהם לרואים שהוא מנהגו של עולם , והם באדם עונש ושכר באמת; ומפני זה תאריך התורה ביעדים שבעולם הזה ולא תבאר יעדי הנפש בעולם הנשמות , כי אלה מופתים וכנגד התולדת , וקיום הנפש ודבקה באלהים דבר ראוי בתולדתה , שהיא "תשוב אל האלהים אשר נתנה" (קה' יב , ז). ועוד אפרש זה (ראה וי' כו , יא) , אם גומר השם עלי (ע"פ תה' נז , ג). והנה אמר האלהים למשה: נראיתי לאבות בכח ידי אשר אני שודד בו המזלות ועוזר לבחירי , אבל בשמי של יו"ד ה"א , אשר בו נהיה כל הווה , לא נודעתי להם לברוא להם חדשות בשנוי התולדת , ולכן אמור לבני ישראל: אני יי' , ותודיע להם פעם אחרת השם הגדול , כי בו אני עושה עמהם להפליא (ע"פ יואל ב , כו) , וידעו כי אני יי' עושה כל (ע"פ יש' מד , כד). וצדקו כל דברי רבי אברהם בענין הזה , אלא שהוא כמתנבא ואינו יודע; והנה גם לדבריו היה ראוי שיאמר הכתוב 'ואוָדע אל אברהם באל שדי ובשמי יי' לא נודעתי להם' , או שיאמר 'וארא... ובשמי יי' לא נראיתי להם' , אבל הוא יתקן בזה , כי מפני היות נבואת האבות במראות הלילה (ראה בר' מו , ב; במ' יב , ו) , אמר בהם: וארא , ובעבור היות של משה פנים אל פנים , אמר: לא נודעתי להם כאשר נודעתי לך. ועל דרך האמת: יבא הכתוב כפשוטו ומשמעו , יאמר: אני יי' נראיתי להם באספקלריא של אל שדי , כטעם "במראה אליו אתודע" (במ' יב , ו) , ואותי , אני יי' , לא נודעתי להם , שלא נסתכלו באספקלריא המאירה שידעו אותי , כטעם "ודבר יי' אל משה פנים אל פנים" (שמ' לג , יא); כי האבות ידעו השם המיוחד , אבל לא נודע להם בנבואה , ולכן כשידבר אברהם עם השם יזכיר השם המיוחד עם אל"ף דל"ת , או אל"ף דל"ת לבדו (בר' טו , ב; יח , לב). והנה הענין , כי האבות היה גלוי השכינה להם והדבור עמהם במדת הדין רפה , ונהג עמהם בה , ועם משה יתנהג ויוָדע במדת הרחמים , שהוא בשמו הגדול , כטעם "מוליך לימין משה זרוע תפארתו" (יש' סג , יב) , וכתוב "כן נהגת עַמך לעשות לך שם תפארת" (שם , יד); ולכן לא יזכיר משה מעתה שם 'אל שדי' , כי התורה בשמו הגדול ניתנה , שנאמר "אנכי יי' אלהיך" (שמ' כ , ב) , והוא שנאמר "מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה" (דב' ד , לו); וכבר רמזתי פרוש השמים , והקדוש ברוך הוא יגלה עינינו ויראנו נפלאות מתורתו (ע"פ תה' קיט , יח). וטעם "וגם הקימותי את בריתי אתם" (להלן , ד) , "וגם אני שמעתי" (להלן , ה) - כלומר: נראיתי להם באל שדי , "וגם הקימותי" להם הברית ההוא לפני , וגם בשמי הגדול שמעתי עתה "נאקת בני ישראל... ואזכר את בריתי" (שם) אשר הקימותי להם עמדי; והמשכיל יבין. ומה שדרשו רבותינו (שמ"ר ו , ד) בענין הזה: חבל על דאבדין ולא משתכחין! הרבה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי , ולא הודעתי להם ששמי יי' כשם שאמרתי לך , ולא הרהרו אחר מדותי וכו' , עד שלא שאלוני מה שמי כשם ששאלת אתה; ואתה , תחלת שליחותי אמרת לי 'מה שמך' , ולבסוף אמרת "ומאז באתי אל פרעה" וגו' (שמ' ה , כג); ועל זה נאמר "וגם הקימותי את בריתי אתם" וגו'. גם המדרש הזה ענינו מתישב אחר המקרא , כי הוקשה להם ז"ל , למה יזכיר נבואת האבות לִפחות מעלתם בנבואה , ולאמר שלא נראה אליהם רק ב'אל שדי'? מה צורך היה לזה? היה ראוי לומר: אני יי' , ו"לכן אמור לבני ישראל אני יי' והוצאתי אתכם... וידעתם כי אני יי'... המוציא אתכם" (להלן , ו - ז). ולכן ידרשו , כי היה הדבר תוכחת למשה , לאמר לו: הנה האבות , שלא הגיעה מעלתם בנבואה אליך ולא ראו רק באל שדי , הם האמינו בי , "וגם הקימותי את בריתי אתם" (שמ' ו , ד) , ושמעתי נאקת בניהם בעבורם; אף כי אתה , שידעתני בשמי הגדול והבטחתיך בו , שיש לך לבטוח ברחמי ולהבטיח ישראל בשמי שאעשה עמהם אותות ומופתים! וגם זה נכון והגון. (ו-ז) והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים - יבטיחם שיוציא אותם מארצם , ולא יסבלו עוד כובד משאם. והצלתי אתכם מעבודתם - שלא ימשלו בהם כלל להיות להם במקומם למס עובד. וגאלתי אתכם - כי יעשה בהם שפטים עד שיאמרו המצרים: הנה לך ישראל בפדיון נפשנו; כי טעם 'גאולה' כענין 'מֶכֶר'. וטעם בזרוע נטויה - שתהיה ידו נטויה עליהם עד שיוציאום. ולקחתי אתכם לי לעם - בבואכם אל הר סיני ותקבלו התורה; כי שם נאמר "והייתם לי סגלה" (שמ' יט , ה). וטעם וידעתם כי אני יי' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים - אמר רבי אברהם , כי היה במערכת המחברת הגדולה למשרתים העליונים שיעמדו עוד בגלות. ואין זה מדרך הפרשה , רק יאמר: כאשר אגאל אתכם בזרוע נטויה שיראו אותה כל העמים , תדעו כי אני יי' העושה אותות ומופתים מחודשים בעולם , ואני אלהיכם ובעבורכם עשיתי , כי אתם חלק השם (ע"פ דב' לב , ט). (ח) אשר נשאתי את ידי - הרימותי לישבע בכסאי; לשון רבנו שלמה. ואמר רבי אברהם: אמר דרך משל , כאדם שישא ידו אל השמים וישבע , כמו "כי אשא אל שמים ידי" (דב' לב , מ); "וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע" (דנ' יב , ז). ועל דרך האמת: נשאתי את ידי - שהרימותי זרוע עזי אלי , שתתן להם הארץ , וכן "כי אשא אל שמים ידי" - שאשא היד הגדולה אל השמים להיות בה החיים לעולם; ואין "וירם ימינו ושמאלו אל השמים" מן הענין הזה , כי הוא נאמר במלאך לבוש הבדים , שנשבע "בחי העולם" (שם). (ט) מקוצר רוח ומעבודה קשה - לא בעבור שלא יאמינו ביי' ובנביאו , רק שלא הטו אוזן לדבריו מקוצר רוח , כאדם שתקצר נפשו בעמלו (ע"פ שו' י , טז) , ולא ירצה לחיות רגע בצערו מדעתו שירוַח לו אחרי כן. וקוצר הרוח הוא פחדם שלא יהרגם פרעה בחרב , כאשר אמרו שוטריהם אל משה (ראה שמ' ה , כא). ועבודה קשה הוא הדחק , שהיו הנוגשים אצים בהם (שם , יג) , ולא יתנום לשמוע דבר ולחשוב בו. (י) וידבר יי' אל משה לאמר - אמרו המפרשים (ראה רד"ק , שרשים: 'אמר') , כי מלת לאמר בכל התורה: לאמר לישראל , והטעם , שיאמר השם למשה: אמר לישראל דברי אלה; ובכאן - לאמר אל פרעה. והכתוב שאמר "אמש אמר אלי לאמר" (בר' לא , כט) איננו בא על נכון בפירוש הזה , וכן ברוב במקומות שיכפול: "וידבר יי' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם" (וי' יח , א - ב) , וכן "ויאמר יי' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם" (במ' טו , לז - לח) , "ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמר" (במ' יד , ז); "ויאמרו בני ישראל אל משה ואל אהרון לאמר הן גוענו" (ראה במ' יז , כז); "ואומר אליכם בעת ההיא לאמר" (דב' א , ט); וכיוצא באלו רבים , וכן בסדר הזה "וידבר יי' אל משה ואל אהרון לאמר. כי ידבר אליכם פרעה לאמר" (ראה שמ' ז , ח - ט) , איננו 'לאמר לאחרים' על נכון. והנכון בעיני , כי מלת לאמר - להורות על בירור הענין: וידבר יי' אל משה לאמירה גמורה , לא מראה מסופקת ולא ברמז דבר; ולכן יתמיד זה בכל התורה , כי נבואת משה - פה אל פה ידבר בו ולא בחידות (ראה במ' יב , ח). ולבן אמר כן ליעקב: אמש אמר השם אלי לאמר באמירה ברורה שלא אזיק לכם , כי לולי כן הייתי עושה עמכם רע; וכן "ויאמרו בני ישראל אל משה ואל אהרן לאמר" , שהיו אומרים להם כן בפירוש , וצועקים להם בגלוי פנים; כי המקור לבירור הענין - פעם מוקדם פעם מאוחר , כמו "אומרים אמור למנאצי" (יר' כג , יז). (יב) הן בני ישראל לא שמעו אלי - כי לא עשיתָ דברי נשמעים להם , ואיך ישמעני פרעה? ועוד , כי אני ערל שפתים , ואינו הגון שאדבר לפני מלך גדול. ויתכן לפרש , שחשב משה אולי כי מפחיתותו לא שמעו אליו , כי הוא ערל שפתים , ולא יכין לדבר על לבם (ע"פ שו' יב , ו ובר' נ , כא) דברים טובים דברים ניחומים (ע"פ זכ' א , יג) , אף כי ידבר לפרעה. וטעם הכתוב הזה , כי מתחלה לא צוה אותו שידבר הוא אל פרעה , רק אמר "ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו" (שמ' ג , יח) , והיה איפשר שידברו הזקנים והוא יחריש; והיה בוש מלדבר גם אל העם , ואמר "לא איש דברים אנכי" (שמ' ד , י) , והקדוש ברוך הוא השיבו "ודבר הוא לך אל העם" (שם , טז); וכן עשה בבואם מתחלה , כמו שאמר "וידבר אהרן את כל הדברים האלה (בנוסחנו ללא 'האלה') אשר דבר יי' אל משה ויעש האותות לעיני העם" (ראה שם , ל); ועתה כאשר נצטוה משה "לכן אמור לבני ישראל אני יי'" (לעיל , ו) , דבר הוא להם בעצמו כאשר צוהו , ולא שמעו אליו , וכאשר חזר וצוה אותו לדבר אל פרעה , אמר: איך אדבר אליו ואני ערל שפתים? והקדוש ברוך הוא צירף אהרן עמו , וצוה את שניהם אל בני ישראל , שידברו להם כל אשר יצום , ואל פרעה - להוציאם מארצו. ורבנו שלמה פירש על דבר בני ישראל ועל דבר שליחותו של פרעה; ואין צורך. (יג) ויצום אל בני ישראל - פירש רבנו שלמה: ודבר הצווי מהו? מפורש בפרשה שניה לאחר סדר היחס , אלא מתוך שהזכיר משה ואהרן הפסיק הענין , ללמדנו היאך נולדו ובמי נתיחסו. "וידבר יי' אל משה לאמר אני יי' דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך" (להלן , כט) - הוא דבור עצמו האמור כאן: "בא דבר אל פרעה מלך מצרים" (לעיל , יא); אלא מתוך שהפסיק הענין בשביל ליחסם , חזר עליו להתחיל בו. "ויאמר משה לפני יי'" (להלן , ל) - היא אמירה שאמורה כאן: "הן בני ישראל לא שמעו אלי" וגו' (לעיל , יב) , ושׁנאהּ הכתוב בשביל שהפסיק הענין. וכך היא השטה , כאדם שאומר: נחזור על הראשונות. וכן דעת רבי אברהם (להלן , כט). ואין כן דעתי , אבל כאשר צוה השם את משה לדבר אל בני ישראל: "לכן אמור לבני ישראל" (לעיל , ו) , ועשה כן , ולא שמעו אליו , וחזר וצוה אותו שיבא אל פרעה ויצוה אותו לשלחם , ואז ענהו: "הן בני ישראל לא שמעו אלי" (לעיל , יב); והקדוש ברוך הוא צוה את שניהם לדבר אל העם ועם פרעה , וחשב משה כי שניהם יתנבאו בכל האותות ושניהם יבאו אל בני ישראל ואל פרעה , ודי שידבר האחד , כי כן דרך כל שנים שלוחים , שהאחד ידבר והשני יחריש , ונתפייס בזה; וחזר השם ואמר אליו: "אני יי'" (להלן , כט) הנגלה לך לבדך בשמי הגדול , "דבר אל פרעה מלך מצרים... כל אשר אני דובר אליך" (שם) , כי לך יהיו הדברות כלן , לא לאהרן עמך , ואותך עשיתי שליח אל פרעה. אז ענה משה פעם אחרת: "הן אני ערל שפתים" (להלן , ל) , והשם אמר אליו: "ראה נתתיך אלהים לפרעה" (שמ' ז , א) - כי אתה תבא לפניו עם אהרן , ושם תצוה אתה את אהרן ולא ישמע פרעה דבריך , ואהרן בשליחותך ישמיענו דבריך , כאשר האלהים מצוה לנביא והנביא משמיע דבריו ומוכיח בהן. והנה זו מעלה וגדולה למשה , זכה בה בענוָתו , שהיה בוש לדבר בערלת שפתיו; וכן אמר "גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם" (שמ' יא , ג) - מדה כנגד מדה , שהיה ירא שלא יהיה נבזה בעיניהם. ורבנו שלמה כתב: "אתה תדבר" (שמ' ז , ב) פעם אחת כל שליחות ושליחות לפי ששמעתו מפי , "ואהרן אחיך" (שם) ימליצנו ויטעימנו באזני פרעה; ואין זה נכון כלל. (יד) אלה ראשי בית אבותם - לא רצה הכתוב להתחיל "אלה שמות בני לוי לתולדותם" (להלן , טז) , שלא יֵראה שיהיה לוי בכור היחס מכאן ואילך לכבוד משה , אבל הזכיר אחיו הגדולים ממנו וכי הוא נמנה שלישי. והזכיר בבני לוי "לתולדותם" , כי בראובן ושמעון לא הזכיר , רק יורדי מצרים עמהם , ובלוי יזכיר תולדותיו ושנותיו ותולדות אבות הנביאים ושנותם , לכבודם. ועוד כי הם בעצמם חסידי עליון , ראויים לספר בהם כאבות העולם. (כג) ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון - כאשר הזכיר אֵם הנביאים לכבודם (לעיל , כ) , ולומר שהיא "בת לוי" (במ' כו , נט) , איש צדיק , ונרמז שנעשה בה נס (ראה רמב"ן בר' מו , טו) , כן הזכיר אם הכהונה , שהיא מיוחסת מזרע המלוכה , אחות הנשיא הגדול; והזכיר אמו של פינחס (להלן , כה) , שהוא גם כן כהן שזכה בה בעצמו. ואם היה זה שֵם "פוטיאל" (שם) שֵם איננו נדרש , מה טעם להזכיר שם אדם לא ידענו מי הוא?! ולכן אמרו רבותינו (סוטה מג , א) , שהוא מזרע יוסף שפטפט ביצרו , ומזרע יתרו שפטם עגלים לעבודה זרה; והוזכר לשבח , שזכו בצדקתם בכהונת עולם. ועל דרך הפשט נאמר , שהכתובים מזכירים במלכים שמות אמותם: "ושם אמו מעכה בת אבישלום" (מ"א טו , ב , י); "ושם אמו עזובה בת שלחי" (דה"ב כ , לא); וכן כולם. או שהיה פוטיאל נכבד וידוע בדורו והזכירו לשבח. ואמר הכתוב "מבנות פוטיאל" (להלן , כה) , ולא אמר 'בת פוטיאל' , כי היו לו בנות רבות והוא בחר מהן האחת; או שלא היתה בתו אבל בת בתו , מתיחסת אליו למעלתו , ועל כן לא הזכיר שמה. (כח) ויהי ביום דבר יי' אל משה בארץ מצרים - יתכן לפרש שהכתוב מוסב למעלה , יאמר: ויהי זה , שהיו "הם המדברים אל פרעה מלך מצרים" (לעיל , כז) , בעת אשר דבר יי' אל משה בארץ מצרים; כי בעבור שאמר "הוא אהרן ומשה אשר אמר יי' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים" (לעיל , כו) , היה נראה שהדבור לשניהם בשוה , ועתה פירש , שהיה הדבור למשה והמצוה לשניהם שיוציאום; וזה טעם הפסק הפרשה.