פרק ז
[א]
וַיֹּ֤אמֶר
יְהוָה֙
אֶל־מֹשֶׁ֔ה
רְאֵ֛ה
נְתַתִּ֥יךָ
אֱלֹהִ֖ים
לְפַרְעֹ֑ה
וְאַהֲרֹ֥ן
אָחִ֖יךָ
יִהְיֶ֥ה
נְבִיאֶֽךָ:
[ב]
אַתָּ֣ה
תְדַבֵּ֔ר
אֵ֖ת
כָּל־אֲשֶׁ֣ר
אֲצַוֶּ֑ךָּ
וְאַהֲרֹ֤ן
אָחִ֙יךָ֙
יְדַבֵּ֣ר
אֶל־פַּרְעֹ֔ה
וְשִׁלַּ֥ח
אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל
מֵאַרְצֽוֹ:
[ג]
וַאֲנִ֥י
אַקְשֶׁ֖ה
אֶת־לֵ֣ב
פַּרְעֹ֑ה
וְהִרְבֵּיתִ֧י
אֶת־אֹתֹתַ֛י
וְאֶת־מוֹפְתַ֖י
בְּאֶ֥רֶץ
מִצְרָֽיִם:
[ד]
וְלֹֽא־יִשְׁמַ֤ע
אֲלֵכֶם֙
פַּרְעֹ֔ה
וְנָתַתִּ֥י
אֶת־יָדִ֖י
בְּמִצְרָ֑יִם
וְהוֹצֵאתִ֨י
אֶת־צִבְאֹתַ֜י
אֶת־עַמִּ֤י
בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙
מֵאֶ֣רֶץ
מִצְרַ֔יִם
בִּשְׁפָטִ֖ים
גְּדֹלִֽים:
[ה]
וְיָדְע֤וּ
מִצְרַ֙יִם֙
כִּֽי־אֲנִ֣י
יְהוָ֔ה
בִּנְטֹתִ֥י
אֶת־יָדִ֖י
עַל־מִצְרָ֑יִם
וְהוֹצֵאתִ֥י
אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל
מִתּוֹכָֽם:
[ו]
וַיַּ֥עַשׂ
מֹשֶׁ֖ה
וְאַהֲרֹ֑ן
כַּאֲשֶׁ֨ר
צִוָּ֧ה
יְהוָ֛ה
אֹתָ֖ם
כֵּ֥ן
עָשֽׂוּ:
[ז]
וּמֹשֶׁה֙
בֶּן־שְׁמֹנִ֣ים
שָׁנָ֔ה
וְאַֽהֲרֹ֔ן
בֶּן־שָׁלֹ֥שׁ
וּשְׁמֹנִ֖ים
שָׁנָ֑ה
בְּדַבְּרָ֖ם
אֶל־פַּרְעֹֽה:
פ
[רביעי]
[ח]
וַיֹּ֣אמֶר
יְהוָ֔ה
אֶל־מֹשֶׁ֥ה
וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן
לֵאמֹֽר:
[ט]
כִּי֩
יְדַבֵּ֨ר
אֲלֵכֶ֤ם
פַּרְעֹה֙
לֵאמֹ֔ר
תְּנ֥וּ
לָכֶ֖ם
מוֹפֵ֑ת
וְאָמַרְתָּ֣
אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן
קַ֧ח
אֶֽת־מַטְּךָ֛
וְהַשְׁלֵ֥ךְ
לִפְנֵֽי־פַרְעֹ֖ה
יְהִ֥י
לְתַנִּֽין:
[י]
וַיָּבֹ֨א
מֹשֶׁ֤ה
וְאַֽהֲרֹן֙
אֶל־פַּרְעֹ֔ה
וַיַּ֣עֲשׂוּ
כֵ֔ן
כַּאֲשֶׁ֖ר
צִוָּ֣ה
יְהוָ֑ה
וַיַּשְׁלֵ֨ךְ
אַהֲרֹ֜ן
אֶת־מַטֵּ֗הוּ
לִפְנֵ֥י
פַרְעֹ֛ה
וְלִפְנֵ֥י
עֲבָדָ֖יו
וַיְהִ֥י
לְתַנִּֽין:
[יא]
וַיִּקְרָא֙
גַּם־פַּרְעֹ֔ה
לַחֲכָמִ֖ים
וְלַֽמְכַשְּׁפִ֑ים
וַיַּעֲשׂ֨וּ
גַם־הֵ֜ם
חַרְטֻמֵּ֥י
מִצְרַ֛יִם
בְּלַהֲטֵיהֶ֖ם
כֵּֽן:
[יב]
וַיַּשְׁלִ֙יכוּ֙
אִ֣ישׁ
מַטֵּ֔הוּ
וַיִּהְי֖וּ
לְתַנִּינִ֑ם
וַיִּבְלַ֥ע
מַטֵּֽה־אַהֲרֹ֖ן
אֶת־מַטֹּתָֽם:
[יג]
וַיֶּחֱזַק֙
לֵ֣ב
פַּרְעֹ֔ה
וְלֹ֥א
שָׁמַ֖ע
אֲלֵהֶ֑ם
כַּאֲשֶׁ֖ר
דִּבֶּ֥ר
יְהוָֽה:
ס
[יד]
וַיֹּ֤אמֶר
יְהוָה֙
אֶל־מֹשֶׁ֔ה
כָּבֵ֖ד
לֵ֣ב
פַּרְעֹ֑ה
מֵאֵ֖ן
לְשַׁלַּ֥ח
הָעָֽם:
[טו]
לֵ֣ךְ
אֶל־פַּרְעֹ֞ה
בַּבֹּ֗קֶר
הִנֵּה֙
יֹצֵ֣א
הַמַּ֔יְמָה
וְנִצַּבְתָּ֥
לִקְרָאת֖וֹ
עַל־שְׂפַ֣ת
הַיְאֹ֑ר
וְהַמַּטֶּ֛ה
אֲשֶׁר־נֶהְפַּ֥ךְ
לְנָחָ֖שׁ
תִּקַּ֥ח
בְּיָדֶֽךָ:
[טז]
וְאָמַרְתָּ֣
אֵלָ֗יו
יְהוָ֞ה
אֱלֹהֵ֤י
הָעִבְרִים֙
שְׁלָחַ֤נִי
אֵלֶ֙יךָ֙
לֵאמֹ֔ר
שַׁלַּח֙
אֶת־עַמִּ֔י
וְיַעַבְדֻ֖נִי
בַּמִּדְבָּ֑ר
וְהִנֵּ֥ה
לֹא־שָׁמַ֖עְתָּ
עַד־כֹּֽה:
[יז]
כֹּ֚ה
אָמַ֣ר
יְהוָ֔ה
בְּזֹ֣את
תֵּדַ֔ע
כִּ֖י
אֲנִ֣י
יְהוָ֑ה
הִנֵּ֨ה
אָנֹכִ֜י
מַכֶּ֣ה׀
בַּמַּטֶּ֣ה
אֲשֶׁר־בְּיָדִ֗י
עַל־הַמַּ֛יִם
אֲשֶׁ֥ר
בַּיְאֹ֖ר
וְנֶהֶפְכ֥וּ
לְדָֽם:
[יח]
וְהַדָּגָ֧ה
אֲשֶׁר־בַּיְאֹ֛ר
תָּמ֖וּת
וּבָאַ֣שׁ
הַיְאֹ֑ר
וְנִלְא֣וּ
מִצְרַ֔יִם
לִשְׁתּ֥וֹת
מַ֖יִם
מִן־הַיְאֹֽר:
ס
[יט]
וַיֹּ֨אמֶר
יְהוָ֜ה
אֶל־מֹשֶׁ֗ה
אֱמֹ֣ר
אֶֽל־אַהֲרֹ֡ן
קַ֣ח
מַטְּךָ֣
וּנְטֵֽה־יָדְךָ֩
עַל־מֵימֵ֨י
מִצְרַ֜יִם
עַֽל־נַהֲרֹתָ֣ם׀
עַל־יְאֹרֵיהֶ֣ם
וְעַל־אַגְמֵיהֶ֗ם
וְעַ֛ל
כָּל־מִקְוֵ֥ה
מֵימֵיהֶ֖ם
וְיִֽהְיוּ־דָ֑ם
וְהָ֤יָה
דָם֙
בְּכָל־אֶ֣רֶץ
מִצְרַ֔יִם
וּבָעֵצִ֖ים
וּבָאֲבָנִֽים:
[כ]
וַיַּעֲשׂוּ־כֵן֩
מֹשֶׁ֨ה
וְאַהֲרֹ֜ן
כַּאֲשֶׁ֣ר׀
צִוָּ֣ה
יְהוָ֗ה
וַיָּ֤רֶם
בַּמַּטֶּה֙
וַיַּ֤ךְ
אֶת־הַמַּ֙יִם֙
אֲשֶׁ֣ר
בַּיְאֹ֔ר
לְעֵינֵ֣י
פַרְעֹ֔ה
וּלְעֵינֵ֖י
עֲבָדָ֑יו
וַיֵּהָ֥פְכ֛וּ
כָּל־הַמַּ֥יִם
אֲשֶׁר־בַּיְאֹ֖ר
לְדָֽם:
[כא]
וְהַדָּגָ֨ה
אֲשֶׁר־בַּיְאֹ֥ר
מֵ֙תָה֙
וַיִּבְאַ֣שׁ
הַיְאֹ֔ר
וְלֹא־יָכְל֣וּ
מִצְרַ֔יִם
לִשְׁתּ֥וֹת
מַ֖יִם
מִן־הַיְאֹ֑ר
וַיְהִ֥י
הַדָּ֖ם
בְּכָל־אֶ֥רֶץ
מִצְרָֽיִם:
[כב]
וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵ֛ן
חַרְטֻמֵּ֥י
מִצְרַ֖יִם
בְּלָטֵיהֶ֑ם
וַיֶּחֱזַ֤ק
לֵב־פַּרְעֹה֙
וְלֹא־שָׁמַ֣ע
אֲלֵהֶ֔ם
כַּאֲשֶׁ֖ר
דִּבֶּ֥ר
יְהוָֽה:
[כג]
וַיִּ֣פֶן
פַּרְעֹ֔ה
וַיָּבֹ֖א
אֶל־בֵּית֑וֹ
וְלֹא־שָׁ֥ת
לִבּ֖וֹ
גַּם־לָזֹֽאת:
[כד]
וַיַּחְפְּר֧וּ
כָל־מִצְרַ֛יִם
סְבִיבֹ֥ת
הַיְאֹ֖ר
מַ֣יִם
לִשְׁתּ֑וֹת
כִּ֣י
לֹ֤א
יָֽכְלוּ֙
לִשְׁתֹּ֔ת
מִמֵּימֵ֖י
הַיְאֹֽר:
[כה]
וַיִּמָּלֵ֖א
שִׁבְעַ֣ת
יָמִ֑ים
אַחֲרֵ֥י
הַכּוֹת־יְהוָ֖ה
אֶת־הַיְאֹֽר:
פ
[כו]
וַיֹּ֤אמֶר
יְהוָה֙
אֶל־מֹשֶׁ֔ה
בֹּ֖א
אֶל־פַּרְעֹ֑ה
וְאָמַרְתָּ֣
אֵלָ֗יו
כֹּ֚ה
אָמַ֣ר
יְהוָ֔ה
שַׁלַּ֥ח
אֶת־עַמִּ֖י
וְיַעַבְדֻֽנִי:
[כז]
וְאִם־מָאֵ֥ן
אַתָּ֖ה
לְשַׁלֵּ֑חַ
הִנֵּ֣ה
אָנֹכִ֗י
נֹגֵ֛ף
אֶת־כָּל־גְּבוּלְךָ֖
בַּֽצֲפַרְדְּעִֽים:
[כח]
וְשָׁרַ֣ץ
הַיְאֹר֘
צְפַרְדְּעִים֒
וְעָלוּ֙
וּבָ֣אוּ
בְּבֵיתֶ֔ךָ
וּבַחֲדַ֥ר
מִשְׁכָּבְךָ֖
וְעַל־מִטָּתֶ֑ךָ
וּבְבֵ֤ית
עֲבָדֶ֙יךָ֙
וּבְעַמֶּ֔ךָ
וּבְתַנּוּרֶ֖יךָ
וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶֽיךָ:
[כט]
וּבְכָ֥ה
וּֽבְעַמְּךָ֖
וּבְכָל־עֲבָדֶ֑יךָ
יַעֲל֖וּ
הַֽצֲפַרְדְּעִֽים:
פרק ז
(ג)
ואני
אקשה
את
לב
פרעה
-
אמרו
במדרש
רבא
(שמ"ר
ה
,
ז):
גלה
לו
שהוא
עתיד
לחזק
את
לבו
בעבור
לעשות
בו
הדין
,
תחת
שהעבידם
בעבודה
קשה.
ועוד
שם
(יג
,
ד):
"כי
אני
הכבדתי
את
לבו"
(שמ'
י
,
א)
-
אמר
רבי
יוחנן:
מכאן
פתחון
פה
למינין
לומר:
לא
היתה
ממנו
שיעשה
תשובה!
אמר
רבי
שמעון
בן
לקיש:
יסתם
פיהם
של
מינין
,
אלא:
"אם
ללצים
הוא
יליץ"
(מש'
ג
,
לד)
,
מתרה
בו
פעם
ראשונה
ושניה
ושלישית
,
ואינו
חוזר
בו
-
והוא
נועל
בו
דלת
מן
התשובה
,
כדי
לפרוע
ממנו
מה
שחטא;
כך
פרעה
הרשע
,
כיון
ששיגר
הקדוש
ברוך
הוא
אצלו
חמשה
פעמים
ולא
השגיח
על
דבריו
,
אמר
לו
הקדוש
ברוך
הוא:
אתה
הקשית
ערפך
והכבדת
את
לבך
,
הריני
מוסיף
לך
טומאה
על
טומאתך.
והנה
פירשו
בשאלה
אשר
ישאלו
הכל:
אם
השם
הקשה
את
לבו
,
מה
פשעו?
שני
טעמים
-
ושניהם
אמת:
האחד
,
כי
פרעה
ברשעו
,
אשר
עשה
לישראל
רעות
גדולות
חנם
,
נתחיב
למנוע
ממנו
דרכי
התשובה
,
כאשר
באו
בזה
פסוקים
רבים
בתורה
ובכתובים
,
ולפי
מעשיו
הראשונים
נדון.
והטעם
השני
,
כי
היו
חצי
המכות
עליו
בפשעו
,
כי
לא
נאמר
בהן
,
רק
"ויחזַק
לב
פרעה"
(להלן
,
יג
,
כב;
שמ'
ח
,
טו);
"ויכבד
פרעה
את
לבו"
(שמ'
ח
,
כח);
והנה
לא
רצה
לשלחם
לכבוד
השם
,
אבל
כאשר
גברו
עליו
המכות
ונלאה
לסבול
אותן
,
רק
לבו
,
והיה
נמלך
לשלחם
מכובד
המכות
,
לא
לעשות
רצון
בוראו
,
ואז
הקשה
השם
את
רוחו
ואמץ
את
לבבו
(ע"פ
דב'
ב
,
ל)
למען
ספר
שמו
(ע"פ
שמ'
ט
,
טז)
,
כענין
שכתוב
"והתגדלתי
והתקדשתי
ונודעתי
לעיני
גוים
רבים"
וגו'
(יח'
לח
,
כג).
ואשר
אמר
קודם
המכות
"ואני
אחזק
את
לבו
ולא
ישלח
את
העם"
(שמ'
ד
,
כא)
,
יודיע
למשה
העתיד
להעשות
בו
במכות
האחרונות
,
כענין
שאמר
"ואני
ידעתי
כי
לא
יתן
אתכם
מלך
מצרים
להלך"
(שמ'
ג
,
יט).
וזה
טעם
ואני
אקשה
את
לב
פרעה
והרביתי
את
אותותי
,
כלומר
,
שאקשה
לבו
"למען
רבות
מופתי
בארץ
מצרים"
(שמ'
יא
,
ט)
,
כי
בחמש
מכות
האחרונות
,
גם
בטביעת
הים
,
נאמר
"ויחזק
יי'"
(שמ'
יד
,
ח)
,
כי
"לב
מלך
ביד
יי'
אל
כל
אשר
יחפוץ
יטנו"
(מש'
כא
,
א).
(יא)
בלהטיהם
-
אמרו
רבותינו
(סנה'
סז
,
ב)
,
שהם
מעשה
כשפים
ועל
ידי
מלאכי
חבלה
הם
נעשים.
והמלה
מגזרת
"אש
לוהט"
(תה'
קד
,
ד);
"להבה
תלהט
רשעים"
(תה'
קו
,
יח);
והענין
,
כי
הם
נעשים
על
ידי
'לוהטים'
,
מלאכי
אש
מלהטת
באדם
ולא
ידע
,
ותבער
בו
ולא
ישים
על
לב
,
כענין
"ויגל
יי'
את
עיני
נער
אלישע
והנה
רכב
אש
וסוסי
אש
סביבות
אלישע"
(ראה
מ"ב
ו
,
יז).
ואולי
יקראו
כן
המלאכים
השוכנים
באויר
בגלגלי
היסודות
,
שקורין
אותן
'שֵדִים'
,
ועוד
אבאר
זה
בעזרת
האל
(וי'
טז
,
ח;
יז
,
ז;
דב'
יח
,
ט).
אבל
"בלטיהם"
(שמ'
ח
,
ג)
-
אמרו
(סנה'
סז
,
ב)
שהם
מעשה
שֵדִים
,
והמלה
נגזרת
ממלת
'לָט':
"דברו
אל
דוד
בלט"
(ש"א
יח
,
כב);
"ותבא
אליו
בלט"
(לפנינו:
בלאט;
שו'
ד
,
כא);
כי
השדים
באים
בלט
,
כי
הם
בעלי
גופות
מאויר
שאינו
נרגש;
וזהו
שאמר:
לחכמים
ולמכשפים
,
כי
חכמי
ההשבעות
ואסיפת
השדים
היו
ראשיהם
וזקניהם
,
וחרטומי
מצרים
יכלול
את
שניהם.
ולא
ידענו
גזרת
המלה
,
ואמר
רבי
אברהם
,
כי
היא
לשון
מצרים
או
לשון
כשדים
,
כי
לא
מצאנוה
רק
בדברי
שניהם;
והקרוב
כדברי
רבנו
שלמה
(בבר'
מא
,
ח)
,
שהיא
מלה
ארמית
מורכבת:
'חר
טמי'
-
הנחרים
בעצמות
,
כי
נודע
הוא
כי
רוב
האומנות
בעצמות
מתים
או
בעצמות
חיות
,
או
כענין
שהזכירו
בידעוני
(ראה
סנה'
סה
,
ב).
(טז)
והנה
לא
שמעת
עד
כה
-
בעבור
שזאת
מכה
ומעתה
יחל
להכותו
,
אמר
לו
כי
רשעו
גורם
לו
להביא
עליו
עונש
,
שלא
שמע
למצות
בוראו.
והנה
פרעה
לא
היה
אומר
להם
בפרוש
שלא
ישמע
ולא
ישלח
,
רק
בפעם
הראשון
שאמר
"לא
ידעתי
את
יי'
וגם
את
ישראל
לא
אשלח"
(שמ'
ה
,
ב)
,
ולא
היה
גוער
בהם
,
רק
שומע
דבריהם
ושותק
,
כי
יפחד
מן
המכות
מעת
שעשו
לפניו
מופת
התנין
ובלע
מטותם
,
אך
במכות
הראשונות
מנסה
את
החרטומים
לעשות
כהם
,
כלומר
שהם
מעשה
חכמים;
והנה
הוא
ירא
ומתחזק
,
וזה
טעם
"ויחזק
לב
פרעה"
(להלן
,
כב).
(כ-כא)
וירם
במטה
ויך
את
המים
-
שהרים
המטה
ונטה
ידו
על
ארץ
מצרים
כנגד
כל
הרוחות
,
ואחר
כך
הכה
המים
אשר
ביאור
לעיני
פרעה
,
ונהפכו
כל
המים
אשר
ביאור
לדם
לעיניו
,
ויהי
הדם
עוד
בכל
ארץ
מצרים.
ורבי
אברהם
אמר
,
כי
הזכיר
מכת
היאור
,
ולא
חשש
להזכיר
נטיית
ידו
על
כל
ארץ
מצרים.
(כג)
גם
לזאת
-
למופת
המטה
שנהפך
לתנין
,
וגם
לזה
של
דם;
לשון
רבנו
שלמה.
ויותר
נכון:
גם
לזאת
שהיתה
מכה
,
והיה
לו
לירוא
פן
תהיה
בו
יד
השם
מעתה.
ופסוק
"וימלא
שבעת
ימים"
(להלן
,
כה)
קשור
בעליון:
"וימלא"
בזה
"שבעת
ימים"
שחפרו
"מצרים
סביבות
היאור"
(לעיל
,
כד)
,
ולא
יכלו
לשתות
ממימי
היאור
עד
מלאת
שבעת
ימים
אחרי
ההכאה.