פרק ח
[א]
וַיֹּ֣אמֶר
יְהוָה֘
אֶל־מֹשֶׁה֒
אֱמֹ֣ר
אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן
נְטֵ֤ה
אֶת־יָֽדְךָ֙
בְּמַטֶּ֔ךָ
עַ֨ל־הַנְּהָרֹ֔ת
עַל־הַיְאֹרִ֖ים
וְעַל־הָאֲגַמִּ֑ים
וְהַ֥עַל
אֶת־הַֽצֲפַרְדְּעִ֖ים
עַל־אֶ֥רֶץ
מִצְרָֽיִם:
[ב]
וַיֵּ֤ט
אַֽהֲרֹן֙
אֶת־יָד֔וֹ
עַ֖ל
מֵימֵ֣י
מִצְרָ֑יִם
וַתַּ֙עַל֙
הַצְּפַרְדֵּ֔עַ
וַתְּכַ֖ס
אֶת־אֶ֥רֶץ
מִצְרָֽיִם:
[ג]
וַיַּעֲשׂוּ־כֵ֥ן
הַחַרְטֻמִּ֖ים
בְּלָטֵיהֶ֑ם
וַיַּעֲל֥וּ
אֶת־הַֽצֲפַרְדְּעִ֖ים
עַל־אֶ֥רֶץ
מִצְרָֽיִם:
[ד]
וַיִּקְרָ֨א
פַרְעֹ֜ה
לְמֹשֶׁ֣ה
וּֽלְאַהֲרֹ֗ן
וַיֹּ֙אמֶר֙
הַעְתִּ֣ירוּ
אֶל־יְהוָ֔ה
וְיָסֵר֙
הַֽצֲפַרְדְּעִ֔ים
מִמֶּ֖נִּי
וּמֵֽעַמִּ֑י
וַאֲשַׁלְּחָה֙
אֶת־הָעָ֔ם
וְיִזְבְּח֖וּ
לַיהוָֽה:
[ה]
וַיֹּ֨אמֶר
מֹשֶׁ֣ה
לְפַרְעֹה֘
הִתְפָּאֵ֣ר
עָלַי֒
לְמָתַ֣י׀
אַעְתִּ֣יר
לְךָ֗
וְלַעֲבָדֶ֙יךָ֙
וּֽלְעַמְּךָ֔
לְהַכְרִית֙
הַֽצֲפַרְדְּעִ֔ים
מִמְּךָ֖
וּמִבָּתֶּ֑יךָ
רַ֥ק
בַּיְאֹ֖ר
תִּשָּׁאַֽרְנָה:
[ו]
וַיֹּ֖אמֶר
לְמָחָ֑ר
וַיֹּ֙אמֶר֙
כִּדְבָ֣רְךָ֔
לְמַ֣עַן
תֵּדַ֔ע
כִּי־אֵ֖ין
כַּיהוָ֥ה
אֱלֹהֵֽינוּ:
[חמישי]
[ז]
וְסָר֣וּ
הַֽצֲפַרְדְּעִ֗ים
מִמְּךָ֙
וּמִבָּ֣תֶּ֔יךָ
וּמֵעֲבָדֶ֖יךָ
וּמֵעַמֶּ֑ךָ
רַ֥ק
בַּיְאֹ֖ר
תִּשָּׁאַֽרְנָה:
[ח]
וַיֵּצֵ֥א
מֹשֶׁ֛ה
וְאַהֲרֹ֖ן
מֵעִ֣ם
פַּרְעֹ֑ה
וַיִּצְעַ֤ק
מֹשֶׁה֙
אֶל־יְהוָ֔ה
עַל־דְּבַ֥ר
הַֽצֲפַרְדְּעִ֖ים
אֲשֶׁר־שָׂ֥ם
לְפַרְעֹֽה:
[ט]
וַיַּ֥עַשׂ
יְהוָ֖ה
כִּדְבַ֣ר
מֹשֶׁ֑ה
וַיָּמֻ֙תוּ֙
הַֽצֲפַרְדְּעִ֔ים
מִן־הַבָּתִּ֥ים
מִן־הַחֲצֵרֹ֖ת
וּמִן־הַשָּׂדֹֽת:
[י]
וַיִּצְבְּר֥וּ
אֹתָ֖ם
חֳמָרִ֣ם
חֳמָרִ֑ם
וַתִּבְאַ֖שׁ
הָאָֽרֶץ:
[יא]
וַיַּ֣רְא
פַּרְעֹ֗ה
כִּ֤י
הָֽיְתָה֙
הָֽרֲוָחָ֔ה
וְהַכְבֵּד֙
אֶת־לִבּ֔וֹ
וְלֹ֥א
שָׁמַ֖ע
אֲלֵהֶ֑ם
כַּאֲשֶׁ֖ר
דִּבֶּ֥ר
יְהוָֽה:
ס
[יב]
וַיֹּ֣אמֶר
יְהוָה֘
אֶל־מֹשֶׁה֒
אֱמֹר֙
אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן
נְטֵ֣ה
אֶֽת־מַטְּךָ֔
וְהַ֖ךְ
אֶת־עֲפַ֣ר
הָאָ֑רֶץ
וְהָיָ֥ה
לְכִנִּ֖ם
בְּכָל־אֶ֥רֶץ
מִצְרָֽיִם:
[יג]
וַיַּעֲשׂוּ־כֵ֗ן
וַיֵּט֩
אַהֲרֹ֨ן
אֶת־יָד֤וֹ
בְמַטֵּ֙הוּ֙
וַיַּךְ֙
אֶת־עֲפַ֣ר
הָאָ֔רֶץ
וַתְּהִי֙
הַכִּנָּ֔ם
בָּאָדָ֖ם
וּבַבְּהֵמָ֑ה
כָּל־עֲפַ֥ר
הָאָ֛רֶץ
הָיָ֥ה
כִנִּ֖ים
בְּכָל־אֶ֥רֶץ
מִצְרָֽיִם:
[יד]
וַיַּעֲשׂוּ־כֵ֨ן
הַחַרְטֻמִּ֧ים
בְּלָטֵיהֶ֛ם
לְהוֹצִ֥יא
אֶת־הַכִּנִּ֖ים
וְלֹ֣א
יָכֹ֑לוּ
וַתְּהִי֙
הַכִּנָּ֔ם
בָּאָדָ֖ם
וּבַבְּהֵמָֽה:
[טו]
וַיֹּאמְר֤וּ
הַֽחַרְטֻמִּם֙
אֶל־פַּרְעֹ֔ה
אֶצְבַּ֥ע
אֱלֹהִ֖ים
הִ֑וא
וַיֶּחֱזַ֤ק
לֵב־פַּרְעֹה֙
וְלֹא־שָׁמַ֣ע
אֲלֵהֶ֔ם
כַּאֲשֶׁ֖ר
דִּבֶּ֥ר
יְהוָֽה:
ס
[טז]
וַיֹּ֨אמֶר
יְהוָ֜ה
אֶל־מֹשֶׁ֗ה
הַשְׁכֵּ֤ם
בַּבֹּ֙קֶר֙
וְהִתְיַצֵּב֙
לִפְנֵ֣י
פַרְעֹ֔ה
הִנֵּ֖ה
יוֹצֵ֣א
הַמָּ֑יְמָה
וְאָמַרְתָּ֣
אֵלָ֗יו
כֹּ֚ה
אָמַ֣ר
יְהוָ֔ה
שַׁלַּ֥ח
עַמִּ֖י
וְיַעַבְדֻֽנִי:
[יז]
כִּ֣י
אִם־אֵינְךָ֘
מְשַׁלֵּ֣חַ
אֶת־עַמִּי֒
הִנְנִי֩
מַשְׁלִ֨יחַ
בְּךָ֜
וּבַעֲבָדֶ֧יךָ
וּֽבְעַמְּךָ֛
וּבְבָתֶּ֖יךָ
אֶת־הֶעָרֹ֑ב
וּמָ֨לְא֜וּ
בָּתֵּ֤י
מִצְרַ֙יִם֙
אֶת־הֶ֣עָרֹ֔ב
וְגַ֥ם
הָאֲדָמָ֖ה
אֲשֶׁר־הֵ֥ם
עָלֶֽיהָ:
[יח]
וְהִפְלֵיתִי֩
בַיּ֨וֹם
הַה֜וּא
אֶת־אֶ֣רֶץ
גֹּ֗שֶׁן
אֲשֶׁ֤ר
עַמִּי֙
עֹמֵ֣ד
עָלֶ֔יהָ
לְבִלְתִּ֥י
הֱיֽוֹת־שָׁ֖ם
עָרֹ֑ב
לְמַ֣עַן
תֵּדַ֔ע
כִּ֛י
אֲנִ֥י
יְהוָ֖ה
בְּקֶ֥רֶב
הָאָֽרֶץ:
[ששי]
[יט]
וְשַׂמְתִּ֣י
פְדֻ֔ת
בֵּ֥ין
עַמִּ֖י
וּבֵ֣ין
עַמֶּ֑ךָ
לְמָחָ֥ר
יִהְיֶ֖ה
הָאֹ֥ת
הַזֶּֽה:
[כ]
וַיַּ֤עַשׂ
יְהוָה֙
כֵּ֔ן
וַיָּבֹא֙
עָרֹ֣ב
כָּבֵ֔ד
בֵּ֥יתָה
פַרְעֹ֖ה
וּבֵ֣ית
עֲבָדָ֑יו
וּבְכָל־אֶ֧רֶץ
מִצְרַ֛יִם
תִּשָּׁחֵ֥ת
הָאָ֖רֶץ
מִפְּנֵ֥י
הֶעָרֹֽב:
[כא]
וַיִּקְרָ֣א
פַרְעֹ֔ה
אֶל־מֹשֶׁ֖ה
וּֽלְאַהֲרֹ֑ן
וַיֹּ֗אמֶר
לְכ֛וּ
זִבְח֥וּ
לֵאלֹהֵיכֶ֖ם
בָּאָֽרֶץ:
[כב]
וַיֹּ֣אמֶר
מֹשֶׁ֗ה
לֹ֤א
נָכוֹן֙
לַעֲשׂ֣וֹת
כֵּ֔ן
כִּ֚י
תּוֹעֲבַ֣ת
מִצְרַ֔יִם
נִזְבַּ֖ח
לַיהוָ֣ה
אֱלֹהֵ֑ינוּ
הֵ֣ן
נִזְבַּ֞ח
אֶת־תּוֹעֲבַ֥ת
מִצְרַ֛יִם
לְעֵינֵיהֶ֖ם
וְלֹ֥א
יִסְקְלֻֽנוּ:
[כג]
דֶּ֚רֶךְ
שְׁלֹ֣שֶׁת
יָמִ֔ים
נֵלֵ֖ךְ
בַּמִּדְבָּ֑ר
וְזָבַ֙חְנוּ֙
לַיהוָ֣ה
אֱלֹהֵ֔ינוּ
כַּאֲשֶׁ֖ר
יֹאמַ֥ר
אֵלֵֽינוּ:
[כד]
וַיֹּ֣אמֶר
פַּרְעֹ֗ה
אָנֹכִ֞י
אֲשַׁלַּ֤ח
אֶתְכֶם֙
וּזְבַחְתֶּ֞ם
לַיהוָ֤ה
אֱלֹֽהֵיכֶם֙
בַּמִּדְבָּ֔ר
רַ֛ק
הַרְחֵ֥ק
לֹא־תַרְחִ֖יקוּ
לָלֶ֑כֶת
הַעְתִּ֖ירוּ
בַּעֲדִֽי:
[כה]
וַיֹּ֣אמֶר
מֹשֶׁ֗ה
הִנֵּ֨ה
אָנֹכִ֜י
יוֹצֵ֤א
מֵֽעִמָּךְ֙
וְהַעְתַּרְתִּ֣י
אֶל־יְהוָ֔ה
וְסָ֣ר
הֶעָרֹ֗ב
מִפַּרְעֹ֛ה
מֵעֲבָדָ֥יו
וּמֵעַמּ֖וֹ
מָחָ֑ר
רַ֗ק
אַל־יֹסֵ֤ף
פַּרְעֹה֙
הָתֵ֔ל
לְבִלְתִּי֙
שַׁלַּ֣ח
אֶת־הָעָ֔ם
לִזְבֹּ֖חַ
לַיהוָֽה:
[כו]
וַיֵּצֵ֥א
מֹשֶׁ֖ה
מֵעִ֣ם
פַּרְעֹ֑ה
וַיֶּעְתַּ֖ר
אֶל־יְהוָֽה:
[כז]
וַיַּ֤עַשׂ
יְהוָה֙
כִּדְבַ֣ר
מֹשֶׁ֔ה
וַיָּ֙סַר֙
הֶעָרֹ֔ב
מִפַּרְעֹ֖ה
מֵעֲבָדָ֣יו
וּמֵעַמּ֑וֹ
לֹ֥א
נִשְׁאַ֖ר
אֶחָֽד:
[כח]
וַיַּכְבֵּ֤ד
פַּרְעֹה֙
אֶת־לִבּ֔וֹ
גַּ֖ם
בַּפַּ֣עַם
הַזֹּ֑את
וְלֹ֥א
שִׁלַּ֖ח
אֶת־הָעָֽם:
פ
פרק ח
(א)
ויאמר.
נטה...
ידך
-
על
רוחות
השמים.
והנה
הצפרדעים
יעלו
מהנהרות
ומהיאורים
ומהאגמים
,
ולא
מכל
מקוה
מים
(ראה
שמ'
ז
,
יט).
(ב)
ויט
-
הנה
נטה
ידו
,
ולא
הכה
כאשר
עשה
בראשונה
(ראה
שמ'
ז
,
כ);
רק
רמז
,
כי
יחלו
לעלות
הצפרדעים
מרגע
נטות
ידו.
(ג)
ויעשו
-
במים
מועטים;
על
כן
ראה
פרעה
,
כי
הפרש
בין
מעשה
משה
ובין
מעשיהם.
על
כן
קרא
למשה
,
כי
ראה
כי
החרטומים
הוסיפו
על
המכה
,
ולא
יכלו
לחסר
אותה;
כי
אין
יכולת
באדם
לחסרה
כי
אם
מי
שהביאה.
(ד)
ויקרא
-
אמר:
העתירו
-
דרך
מוסר
לשניהם.
וזאת
המכה
היתה
קשה
מהראשונה;
וכתוב
"וצפרדע
ותשחיתם"
(תה'
עח
,
מה).
(ה)
ויאמר
משה.
תפארת
אעשה
לך
,
שאעתיר
אל
השם
ותסור
המכה
ביום
שתבקש.
וטעם
ביאר
תשארנה
-
כי
שם
היו
בתחלה.
ואחר
שהזכיר
היאר
,
אין
צרך
להזכיר
הנהרות
והאגמים.
(ו)
ויאמר.
אמר
רב
שמואל
בן
חפני:
אין
מנהג
האדם
לבקש
,
רק
שתסור
המכה
ממנו
מיד.
ופרעה
חשב
,
כי
מערכת
כוכבי
שמים
הביאה
הצפרדעים
על
מצרים
,
ומשה
היה
יודע
זה.
וידע
פרעה
,
כי
עתה
הגיע
עת
סור
הצפרדעים;
על
כן
נסהו
,
והאריך
ואמר:
למחר!
(ז)
וסרו
-
באה
המלה
מלרע
,
הפך
המשפט;
וכמוהו
"כי
שמו
אותי
בבור"
(בר'
מ
,
טו).
(ח)
ויצא.
טעם
ויצעק
-
כי
בטח
על
השם
שלא
יבַיְשהו;
כי
אמר
לפרעה:
כדברך
יהיה
(ראה
לעיל
,
ו)
,
בלא
רשות
השם.
(ט)
ויעש...
כדבר
משה
-
מעצמו.
(י)
ויצברו
-
כמו
"ויצבר
יוסף"
(בר'
מא
,
מט).
חמרים
חמרים
-
כמו
"חמור
חמורתים"
(שו'
טו
,
טז).
(יא)
וירא
פרעה
כי
היתה
הרוחה
-
כמו
"ורוח
לשאול"
(ש"א
טז
,
כג).
והכבד
-
שם
פועל
תחת
פעל
עבר.
(יב)
ויאמר.
דע
,
כי
על
יד
אהרן
היו
השלש
מכות
הראשונות.
והאותות
היו
בשפלים;
כי
השתים
היו
במים
(ראה
שמ'
ז
,
כ;
לעיל
,
ב)
והשלישית
בעפר
הארץ.
והמכות
שהיו
על
יד
משה
במטה
-
היו
בעליונים
,
כמו
שמעלתו
עליונה
ממעלת
אהרן.
כמו
מכת
הברד
והארבה
(ראה
שמ'
י
,
יג)
שהרוח
הביאם
,
והחשך
שהיה
באויר;
גם
מכת
השחין
היתה
על
ידו
(ראה
שמ'
ט
,
י).
רק
שלש
בלא
מטה
,
והם
ערוב
ודבר
,
ומכת
בכורים;
ואחת
בלא
מטה
על
יד
משה
ומעט
שתוף
לאהרן
,
והיא
מכת
שחין
(ראה
שם).
וטעם
והיה
לכנים
-
כמו
"והיה
לאבק"
(שם
,
ט);
כאילו
בעפר
שיכה
אהרן
,
יעלה
ויוליד
כנים
בכל
ארץ
מצרים.
(יג)
ויעשו.
טעם
ויעשו
-
על
משה
,
בעבור
שדבר
לאהרן
שיכה
במטה
(ראה
לעיל
,
יב)
,
כדרך
"ומטך
אשר
הכית
בו
את
היאר"
(שמ'
יז
,
ה).
הכנם
-
שם
המין.
ואל
תתמה
בעבור
שֶכִּנים
במ"ם
,
כי
פעמים
הוא
סימן
לשון
נקבות
,
כמו
"צפרדעים"
(שמ'
ז
,
כח)
,
כי
האחת:
"ותעל
הצפרדע"
(לעיל
,
ב).
ומלת
הכנם
-
זרה
,
בעבור
תוספת
המ"ם;
כמו
"ריקם"
(בר'
לא
,
מב)
ו"חנם"
(בר'
כט
,
טו).
ויפת
אמר
,
כי
המ"ם
-
סימן
המצרים;
כי
אחת
'כַּן'
מכנים
,
כמו
"פת"
(בר'
יח
,
ה)
מן
"פתים"
(וי'
ב
,
ו);
וזאת
המלה
כדרך
"בתוך
הָאהלִי"
(יהו'
ז
,
כא).
ואל
תתמה
בעבור
שאמר
כל
עפר
הארץ
היה
כנים
-
בעבור
שהכה
במטה
במקום
אחד;
כי
כן
היה
דבר
המים
(ראה
שמ'
ז
,
כ)
ודבר
השחין
(ראה
שמ'
ט
,
י).
כי
הטעם
הוא
,
כי
אז
תחל
המכה.
(יד)
ויעשו
כן
-
שהכו
עפר
הארץ
,
לעשות
כנים
כמעשה
אהרן
,
ולא
יכולו.
וטעם
להזכיר
ותהי
הכנם
פעם
אחרת
,
כי
היתה
גם
בחרטומים.
(טו)
ויאמרו
-
בעבור
שהראו
,
שעשו
כמעשה
אהרן
בדבר
התנין
(ראה
שמ'
ז
,
יא
-
יב)
,
גם
במכת
הדם
(ראה
שם
,
כב)
והצפרדע
(ראה
לעיל
,
ג)
,
ולא
יכלו
עתה
לעשות
כאשר
עשה
,
אמרו
לפרעה:
לא
באה
זאת
המכה
על
יד
אהרן
בעבור
ישראל
לשלחם
,
רק
מכת
אלהים
היא
כפי
מערכת
הכוכבים
על
מזל
ארץ
מצרים.
כי
כבר
פרשתי
(שמ'
ו
,
ב)
,
כי
פרעה
לא
כחש
הבורא
,
רק
השם
שהזכיר
לו
משה;
וזהו
כדרך
"כי
לא
ידו
נגעה
בנו
מקרה
הוא
היה
לנו"
(ש"א
ו
,
ט)
-
מהשמים;
על
כן
חזק
לב
פרעה.
ואשר
יחזק
זה
הפירוש
,
שאמרו:
אצבע
אלהים
,
ולא
אמרו:
'אצבע
יי''
,
שהוא
אלהי
ישראל
,
כאשר
אמר
פרעה
במכת
הצפרדעים:
"העתירו
אל
יי'"
(לעיל
,
ד).
וזה
השם
הזכיר
במכות
האחרונות
(ראה
להלן
,
כד;
שמ'
ט
,
כז;
י
,
טז
,
כד;
יב
,
לא).
ועוד
,
כי
משה
אמר
לפרעה
דבר
מכת
היאר
לפני
היותה
,
וככה
מכת
הצפרדעים;
ולא
הזכיר
לו
בתחלת
מכת
הכנים.
(טז)
ויאמר.
מנהג
המלכים
לצאת
בבקר
אל
הנהר
,
כי
ראות
המים
טוב
לעינים.
(יז)
כי.
משליח
-
מלה
זרה
במקרא
,
מהבניין
'הכבד
הנוסף'.
ומלת
ערוב
-
חיות
רעות
מעורבים
,
כמו
זאבים
ודובים
ונמרים.
וטעם
גם
האדמה
-
מקום
שאין
בתים.
(יח)
והפליתי
-
אפריש.
ומדרך
הסברא:
עתה
החל
פרעה
להקל
מעבודת
ישראל
,
כאשר
ראה
שהשם
הפריש
בין
ישראל
ובין
מצרים;
והנה
פחד
לעשות
להם
רע
,
כי
צרך
יש
לו
לשלחם
לזבח
,
פן
יפגעֶנּו
השם
בדבר
(ע"פ
שמ'
ה
,
ג).
הלא
תראה
,
כי
עתה
נתן
להם
רשות
לזבח
בארץ
(ראה
להלן
,
כא).
וטעם
כי
אני
יי'
בקרב
הארץ
-
דרך
משל
,
כמנהג
המלכים
לעמוד
באמצע
מלכותו
,
להיות
קרוב
אל
הקצוות;
כאשר
ברא
השם
לב
האדם
,
שהוא
מלך
על
כל
הגוף
,
באמצע;
ורוח
אדם
באמצע
הגוף
,
ככתוב
"ויוצר
רוח
אדם
בקרבו"
(זכ'
יב
,
א);
ועל
זה
ראיות
רבות
מן
התולדת.
על
כן
כתוב
"מציון
מכלל
יופי
אלהים
הופיע"
(תה'
נ
,
ב)
-
כי
הוא
באמצע
היישוב;
ומלכות
השם
תראה
ביישוב.
(יט)
ושמתי
פדות
-
כטעם
'הפרש';
וכל
'פדיום'
(ראה
במ'
ג
,
מט)
קרוב
מזה
הטעם.
(כ)
ויעש
-
למחרתו
,
כאשר
דבר
משה
(ראה
לעיל
,
יט).
וטעם
ויבא
-
מעצמו;
וזאת
המכה
היתה
קשה
מהראשונות.
(כא)
ויקרא.
התברר
לפרעה
,
כי
המכות
באו
בעבור
שלא
זבחו.
וטעם
בארץ
-
בארץ
מלכותו
,
ולא
מקום
אחר.
(כב)
ויאמר.
אמר
רבי
ישועה
,
כי
פירוש
תועבת
מצרים
-
משה
כתב
כן
לגנות
עבודה
זרה
,
כי
לא
אמר
לפרעה
,
רק
'אלהי
מצרים'.
והוא
אמר
,
כי
הוא
אלהיהם
על
צורת
טלה
,
ובעבור
זה
לא
היו
אוכלים
בשר.
ואילו
היה
כן
,
למה
לא
יאכלו
בשר
שור
או
גדיים?
ולפי
דעתי
,
כי
אנשי
מצרים
בימי
משה
היו
על
דעת
אנשי
לינדיאה
,
שהם
יותר
מחצי
העולם
,
וכלם
הם
בני
חם.
ואינם
אוכלים
בשר
היום
,
גם
דג
וחלב
ובצים
,
והכלל:
כל
דבר
שיצא
מן
החי;
והם
מתעבים
מי
שיאכל
אותם.
ומלאכה
נמאסה
בעיניהם
לרעות
הצאן;
וכן
כתוב
"כי
תועבת
מצרים
כל
רועה
צאן"
(בר'
מו
,
לד).
ועוד
היום
לא
יניחו
אדם
שיאכל
בשר
בארצם
,
ואם
היה
אחד
מהם
בא
בארץ
נכרייה
,
יברח
מכל
מקום
שיאכלו
בו
בשר
,
ולא
יאכל
כל
דבר
שיגע
בו
אוכל
בשר;
וכליו
טמאים
בעיניהם
,
וכן
כתוב
"כי
לא
יוכלון...
לאכול
את
העברים
לחם"
(בר'
מג
,
לב).
והנה
יוסף
,
כאשר
היה
בבית
פוטיפר
,
המשילו
על
כל
אשר
לו
לבד
על
הלחם
אשר
הוא
אוכל
(ראה
בר'
לט
,
ו)
,
כי
לא
יגע
בו
בעבור
היותו
עברי.
ואין
טעם
לשאול:
אם
כן
למה
היה
מקנה
לפרעה?
כי
כן
יש
לאנשי
לינדיאה
,
כי
הסוסים
והחמורים
והגמלים
לרכב
ולמשא
,
הבקר
לחרוש
,
והצאן
בעבור
הצמר.
ועוד
אדבר
על
זה
בפסח
מצרים.
אמר
יפת
,
כי
תחסר
ה"א
'והלא'
,
כי
הטעם:
'והלא
יסקלונו'?
ולפי
דעתי
,
כי
מלת
הן
-
כה"א
התמה
,
והנה
הוא:
הנזבח
את
תועבת
מצרים
ולא
יסקלונו?
וכמוהו
"הן
היתה
כזאת"
(יר'
ב
,
י).
(כג)
דרך
-
צריכים
אנו
לרחוק
מן
המצרים.
וטעם
כאשר
יאמר
אלינו
-
אי
זה
מקנה
נזבח
,
וכמה
נזבח
ממנו.
(כד)
ויאמר.
מלת
העתירו
בעדי
-
היתה
ראויה
להקדים
,
כי
הטעם:
העתירו
בעדי
ותסור
זאת
המכה
,
ואז
אשלח
אתכם
לזבח
במדבר
כאשר
אמרתם
,
רק
על
תנאי
שלא
תרחיקו
ללכת
יותר
משלשת
ימים
(ראה
לעיל
,
כג).
(כה)
ויאמר.
התל
-
זה
השרש
משונה
,
כי
היה
ראוי
להיות
הת"ו
דגש
,
כי
הה"א
שרש
,
כמו
"הנה
לא
ידעתי
דבר"
(יר'
א
,
ו);
וככה
"הֵתֶל
בי"
(בר'
לא
,
ז);
"תְּהָתֵלּוּ
בו"
(איוב
יג
,
ט);
והנכון:
"ויהַתֵּל
בהם
אליהו"
(מ"א
יח
,
כז).
ואמר
לו
משה
כן
,
בעבור
שאמר
במכת
הצפרדעים
לשלח
את
העם
ולא
שלח
(ראה
לעיל
,
ד
,
יא).
(כו)
ויצא.
יש
מלות
בלשון
הקדש
שהן
שוות
בטעם
והם
משני
בניינים
,
מה'קל'
ומה'כבד'
,
כמו
ויעתר
אל
יי'
-
"והעתרתי"
(לעיל
,
כה);
וכמוהו
"אשר
אנכי
מורה...
והוא
ירה
החצי"
(ש"א
כ
,
לו).
ואלה
המלות
שהם
ככה
,
מועטות
הם
במספר.
(כז)
ויעש.
מלת
ויסר
זרה
בדקדוק
,
כי
הפעלים
השניים
-
לעולם
האות
הראשון
קמוץ
,
כמו
"וישָב"
(בר'
כב
,
יט);
"ויקָם"
(בר'
ד
,
ח);
ואם
היה
האות
האחרון
חי"ת
או
עי"ן
או
רי"ש
,
שלא
ידגשו
,
יהיה
האות
הראשון
בפתח
גדול
,
כמו
"וינַח
ביום
השביעי"
(שמ'
כ
,
יא);
"וינַע
לבבו"
(יש'
ז
,
ב);
"ויסַר
אליה"
(שו'
ד
,
יח).
ואלה
מהבניין
ה'קל'.
כי
מהבניין
ה'כבד'
יהיה
האות
הראשון
בפתח
קטן
(סגול)
,
אם
לא
היה
האות
האחרון
מהאותיות
הנזכרות
,
כמו
"וישֶב
את
כל
הרכוש"
(בר'
יד
,
טז).
והנה
בא
ויסר
תחת
'וַיָּסֶר'
,
כמו
"ויסַר
את
אופן
מרכבותיו"
(שמ'
יד
,
כה).
ונכון
הוא
להיות
ויסר
הערוב
מהבניין
ה'קל'
,
כמו
"וסר
הערוב"
(לעיל
,
כה).
(כח)
ויכבד
-
כאשר
עשה
בצפרדעים
,
שכתוב
שם
"והכבד
את
לבו"
(לעיל
,
יא).