מאגר הכתר שמות פרק ח עם פירוש רמב"ן

פרק ח
[א] וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֘ אֶל־מֹשֶׁה֒ אֱמֹ֣ר אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן נְטֵ֤ה אֶת־יָֽדְךָ֙ בְּמַטֶּ֔ךָ עַ֨ל־הַנְּהָרֹ֔ת עַל־הַיְאֹרִ֖ים וְעַל־הָאֲגַמִּ֑ים וְהַ֥עַל אֶת־הַֽצֲפַרְדְּעִ֖ים עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
[ב] וַיֵּ֤ט אַֽהֲרֹן֙ אֶת־יָד֔וֹ עַ֖ל מֵימֵ֣י מִצְרָ֑יִם וַתַּ֙עַל֙ הַצְּפַרְדֵּ֔עַ וַתְּכַ֖ס אֶת־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
[ג] וַיַּעֲשׂוּ־כֵ֥ן הַחַרְטֻמִּ֖ים בְּלָטֵיהֶ֑ם וַיַּעֲל֥וּ אֶת־הַֽצֲפַרְדְּעִ֖ים עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
[ד] וַיִּקְרָ֨א פַרְעֹ֜ה לְמֹשֶׁ֣ה וּֽלְאַהֲרֹ֗ן וַיֹּ֙אמֶר֙ הַעְתִּ֣ירוּ אֶל־יְהוָ֔ה וְיָסֵר֙ הַֽצֲפַרְדְּעִ֔ים מִמֶּ֖נִּי וּמֵֽעַמִּ֑י וַאֲשַׁלְּחָה֙ אֶת־הָעָ֔ם וְיִזְבְּח֖וּ לַיהוָֽה:
[ה] וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה לְפַרְעֹה֘ הִתְפָּאֵ֣ר עָלַי֒ לְמָתַ֣י׀ אַעְתִּ֣יר לְךָ֗ וְלַעֲבָדֶ֙יךָ֙ וּֽלְעַמְּךָ֔ לְהַכְרִית֙ הַֽצֲפַרְדְּעִ֔ים מִמְּךָ֖ וּמִבָּתֶּ֑יךָ רַ֥ק בַּיְאֹ֖ר תִּשָּׁאַֽרְנָה:
[ו] וַיֹּ֖אמֶר לְמָחָ֑ר וַיֹּ֙אמֶר֙ כִּדְבָ֣רְךָ֔ לְמַ֣עַן תֵּדַ֔ע כִּי־אֵ֖ין כַּיהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ:
[חמישי] [ז] וְסָר֣וּ הַֽצֲפַרְדְּעִ֗ים מִמְּךָ֙ וּמִבָּ֣תֶּ֔יךָ וּמֵעֲבָדֶ֖יךָ וּמֵעַמֶּ֑ךָ רַ֥ק בַּיְאֹ֖ר תִּשָּׁאַֽרְנָה:
[ח] וַיֵּצֵ֥א מֹשֶׁ֛ה וְאַהֲרֹ֖ן מֵעִ֣ם פַּרְעֹ֑ה וַיִּצְעַ֤ק מֹשֶׁה֙ אֶל־יְהוָ֔ה עַל־דְּבַ֥ר הַֽצֲפַרְדְּעִ֖ים אֲשֶׁר־שָׂ֥ם לְפַרְעֹֽה:
[ט] וַיַּ֥עַשׂ יְהוָ֖ה כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַיָּמֻ֙תוּ֙ הַֽצֲפַרְדְּעִ֔ים מִן־הַבָּתִּ֥ים מִן־הַחֲצֵרֹ֖ת וּמִן־הַשָּׂדֹֽת:
[י] וַיִּצְבְּר֥וּ אֹתָ֖ם חֳמָרִ֣ם חֳמָרִ֑ם וַתִּבְאַ֖שׁ הָאָֽרֶץ:
[יא] וַיַּ֣רְא פַּרְעֹ֗ה כִּ֤י הָֽיְתָה֙ הָֽרֲוָחָ֔ה וְהַכְבֵּד֙ אֶת־לִבּ֔וֹ וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵהֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהוָֽה: ס
[יב] וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֘ אֶל־מֹשֶׁה֒ אֱמֹר֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן נְטֵ֣ה אֶֽת־מַטְּךָ֔ וְהַ֖ךְ אֶת־עֲפַ֣ר הָאָ֑רֶץ וְהָיָ֥ה לְכִנִּ֖ם בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
[יג] וַיַּעֲשׂוּ־כֵ֗ן וַיֵּט֩ אַהֲרֹ֨ן אֶת־יָד֤וֹ בְמַטֵּ֙הוּ֙ וַיַּךְ֙ אֶת־עֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ וַתְּהִי֙ הַכִּנָּ֔ם בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה כָּל־עֲפַ֥ר הָאָ֛רֶץ הָיָ֥ה כִנִּ֖ים בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
[יד] וַיַּעֲשׂוּ־כֵ֨ן הַחַרְטֻמִּ֧ים בְּלָטֵיהֶ֛ם לְהוֹצִ֥יא אֶת־הַכִּנִּ֖ים וְלֹ֣א יָכֹ֑לוּ וַתְּהִי֙ הַכִּנָּ֔ם בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָֽה:
[טו] וַיֹּאמְר֤וּ הַֽחַרְטֻמִּם֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה אֶצְבַּ֥ע אֱלֹהִ֖ים הִ֑וא וַיֶּחֱזַ֤ק לֵב־פַּרְעֹה֙ וְלֹא־שָׁמַ֣ע אֲלֵהֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהוָֽה: ס
[טז] וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה הַשְׁכֵּ֤ם בַּבֹּ֙קֶר֙ וְהִתְיַצֵּב֙ לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֔ה הִנֵּ֖ה יוֹצֵ֣א הַמָּ֑יְמָה וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה שַׁלַּ֥ח עַמִּ֖י וְיַעַבְדֻֽנִי:
[יז] כִּ֣י אִם־אֵינְךָ֘ מְשַׁלֵּ֣חַ אֶת־עַמִּי֒ הִנְנִי֩ מַשְׁלִ֨יחַ בְּךָ֜ וּבַעֲבָדֶ֧יךָ וּֽבְעַמְּךָ֛ וּבְבָתֶּ֖יךָ אֶת־הֶעָרֹ֑ב וּמָ֨לְא֜וּ בָּתֵּ֤י מִצְרַ֙יִם֙ אֶת־הֶ֣עָרֹ֔ב וְגַ֥ם הָאֲדָמָ֖ה אֲשֶׁר־הֵ֥ם עָלֶֽיהָ:
[יח] וְהִפְלֵיתִי֩ בַיּ֨וֹם הַה֜וּא אֶת־אֶ֣רֶץ גֹּ֗שֶׁן אֲשֶׁ֤ר עַמִּי֙ עֹמֵ֣ד עָלֶ֔יהָ לְבִלְתִּ֥י הֱיֽוֹת־שָׁ֖ם עָרֹ֑ב לְמַ֣עַן תֵּדַ֔ע כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ:
[ששי] [יט] וְשַׂמְתִּ֣י פְדֻ֔ת בֵּ֥ין עַמִּ֖י וּבֵ֣ין עַמֶּ֑ךָ לְמָחָ֥ר יִהְיֶ֖ה הָאֹ֥ת הַזֶּֽה:
[כ] וַיַּ֤עַשׂ יְהוָה֙ כֵּ֔ן וַיָּבֹא֙ עָרֹ֣ב כָּבֵ֔ד בֵּ֥יתָה פַרְעֹ֖ה וּבֵ֣ית עֲבָדָ֑יו וּבְכָל־אֶ֧רֶץ מִצְרַ֛יִם תִּשָּׁחֵ֥ת הָאָ֖רֶץ מִפְּנֵ֥י הֶעָרֹֽב:
[כא] וַיִּקְרָ֣א פַרְעֹ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֖ה וּֽלְאַהֲרֹ֑ן וַיֹּ֗אמֶר לְכ֛וּ זִבְח֥וּ לֵאלֹהֵיכֶ֖ם בָּאָֽרֶץ:
[כב] וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה לֹ֤א נָכוֹן֙ לַעֲשׂ֣וֹת כֵּ֔ן כִּ֚י תּוֹעֲבַ֣ת מִצְרַ֔יִם נִזְבַּ֖ח לַיהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ הֵ֣ן נִזְבַּ֞ח אֶת־תּוֹעֲבַ֥ת מִצְרַ֛יִם לְעֵינֵיהֶ֖ם וְלֹ֥א יִסְקְלֻֽנוּ:
[כג] דֶּ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים נֵלֵ֖ךְ בַּמִּדְבָּ֑ר וְזָבַ֙חְנוּ֙ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ כַּאֲשֶׁ֖ר יֹאמַ֥ר אֵלֵֽינוּ:
[כד] וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֗ה אָנֹכִ֞י אֲשַׁלַּ֤ח אֶתְכֶם֙ וּזְבַחְתֶּ֞ם לַיהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר רַ֛ק הַרְחֵ֥ק לֹא־תַרְחִ֖יקוּ לָלֶ֑כֶת הַעְתִּ֖ירוּ בַּעֲדִֽי:
[כה] וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י יוֹצֵ֤א מֵֽעִמָּךְ֙ וְהַעְתַּרְתִּ֣י אֶל־יְהוָ֔ה וְסָ֣ר הֶעָרֹ֗ב מִפַּרְעֹ֛ה מֵעֲבָדָ֥יו וּמֵעַמּ֖וֹ מָחָ֑ר רַ֗ק אַל־יֹסֵ֤ף פַּרְעֹה֙ הָתֵ֔ל לְבִלְתִּי֙ שַׁלַּ֣ח אֶת־הָעָ֔ם לִזְבֹּ֖חַ לַיהוָֽה:
[כו] וַיֵּצֵ֥א מֹשֶׁ֖ה מֵעִ֣ם פַּרְעֹ֑ה וַיֶּעְתַּ֖ר אֶל־יְהוָֽה:
[כז] וַיַּ֤עַשׂ יְהוָה֙ כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֔ה וַיָּ֙סַר֙ הֶעָרֹ֔ב מִפַּרְעֹ֖ה מֵעֲבָדָ֣יו וּמֵעַמּ֑וֹ לֹ֥א נִשְׁאַ֖ר אֶחָֽד:
[כח] וַיַּכְבֵּ֤ד פַּרְעֹה֙ אֶת־לִבּ֔וֹ גַּ֖ם בַּפַּ֣עַם הַזֹּ֑את וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת־הָעָֽם: פ

פרק ח
(ה) למתי אעתיר לך - כתב רבנו שלמה: אלו נאמר 'מתי אעתיר' , היה משמע 'מתי אתפלל'; עכשו שנאמר למתי - אני היום אתפלל עליך שיכרתו לזמן שתקבע לי , אמור לאיזה יום תרצה שיכרתו. ועל דרך הפשט: בעת תפלתו היו סרות המכות , כי כתוב "ויצעק משה אל יי'" (להלן , ח) , "ויעש יי'" (להלן , ט) , ואין כתוב 'ויעש יי' ממחרת'. ואין למ"ד למתי ראיה שהתפלל מיד , כי הוא כמו 'מתי' , ורבו הלמ"דין הבאין ככה: "למחר יהיה האות הזה" (להלן , יט); "למן היום אשר יצאת מארץ מצרים" (דב' ט , ז); "עד למנחת הערב" (עז' ט , ד); "כנף האחד לאמות חמש" (דה"ב ג , יא); ורבים ככה. וטעם להכרית הצפרדעים - רמז למיתתם , כלשון "ונכרתה הנפש ההיא" (שמ' יב , יט); "והכרתי לאחאב" (מ"א כא , כא). ואמר משה פעם אחרת "וסרו הצפרדעים" (להלן , ז) , לאמר כי מיד שיתפלל יסורו כולם , שלא יפחד פרעה שימותו אלה ויעלו אחרים מן היאור , רק תסור המכה לגמרי , ואף על פי שתשארנה מהם ביאור. וכל זה להודיעו , כי המכה מאת האלהים על ענין ישראל בלבד. (ו) ויאמר למחר - ידוע כי מנהג כל האדם לבקש שתסור רעתו מיד , ופירשו (ראב"ע בפירוש ב , הארוך) בשם הגאון רב שמואל בן חפני , שפרעה חשב: אולי מערכת השמים הביאה הצפרדעים על מצרים ומשה ידע כי הגיע עת סורם , ולכן אומר לי "התפאר עלי" (לעיל , ה) , בחשבו שאומר לו להכריתם עתה מיד , ועל כן האריך למחר. והנכון בעיני , כי בעבור שאמר "למתי אעתיר לך" (שם) , חשב פרעה כי בקש זמן , ועל כן נתן לו זמן קצר , ויאמר: למחר , ומשה ענה לו: כדברך , כי אחרי שלא בקשת שיסורו מיד , לא יסורו עד למחר. (יד) ויעשו כן החרטומים בלטיהם להוציא את הכנים - ואמר ויעשו כן , שהכו בעפר הארץ ואמרו השבעת השדים ועשו להטיהם כאשר עשו בשאר הפעמים , להוציא הכנים , ולא יכולו. ויתכן שילמד ויעשו כן , שעשו כהוגן דברים מוציאי הכנים , ולא הצליחו מעשיהם בפעם הזאת; כי חכמי החרטמים יודעים היו מה בכח ידם לעשות , וכבר נסו כל מעשיהם פעמים אחרות. (טו) ויאמרו החרטמים אל פרעה אצבע אלהים היא - אמר רבי אברהם , כי בעבור שעשו כמעשה אהרן בדבר התנין גם במכות הדם והצפרדע , ולא יכלו עתה לעשות כן , אמרו אל פרעה: לא באה זאת המכה על ידי אהרן בעבור ישראל , רק מכת אלהים היא , כפי מערכת הכוכבים על ארץ מצרים; כי פרעה לא כחש הבורא (ראה פירושו לשמ' ה , ג) , רק השם שהזכיר לו משה; וזהו כדרך "כי לא ידו נגעה בנו מקרה הוא היה לנו" (ש"א ו , ט) , על כן חזק לב פרעה. והביא ראיה: מפני שלא אמרו 'אצבע יי'' , שהוא אלהי ישראל , כאשר אמר פרעה במכת הצפרדעים "העתירו אל יי'" (לעיל , ד). ועוד , כי משה אמר לפרעה דבר מכת היאור , ולא הזכיר לו בתחלה מכת הכנים. ואין דבריו נכונים בעיני , כי המקרה לא יקרא 'אצבע אלהים' , רק המכה הבאה מאתו בעונש תקרא 'יד יי'' ו'אצבע אלהים' , כאשר נאמר בכתוב שהביא , "לא ידו נגעה בנו" (ש"א ו , ט) , וכתיב "וירא ישראל את היד הגדולה" (שמ' יד , לא); "והיתה יד יי' בכם ובאבותיכם" (ש"א יב , טו); "כבדה מאד יד האלהים שם" (ש"א ה , יא); ועוד כי לא עמדו החרטמים לפני משה אחרי כן גם במכת הערוב שהיתה בהתראה , ולא בשאר המכות. אבל הענין כפשוטו , כי בראות החרטומים שלא יכלו להוציא את הכנים , הודו במעשה אהרן שהיה מאת האלהים , ולכן לא קרא להם פרעה מן העת הזאת והלאה; ולהמעיט הענין אמרו: אצבע אלהים , ולא אמרו 'יד אלהים' , כלומר: מכה קטנה מאתו. ולא אמרו 'אצבע יי'' , כי פרעה ועבדיו לא יזכירו השם המיוחד , רק בדברם עם משה , בעבור שהוא יזכירנו להם. ומה שלא יכלו החרטומים להוציא את הכנים , סבה מאת יי' היתה להם , סכל עצתם ברצונו , שהכל שלו והכל בידו. והנראה בעיני עוד , כי מכת הדם - להפוך תולדת המים לדם , ומכת הצפרדעים - להעלותם מן היאור , יכלו לעשות כן , כי אין בהם בריאה או יצירה , כי לא אמר הכתוב 'ויהיו הצפרדעים' , רק "ותעל הצפרדע" (לעיל , ב) , שנאספו ועלו; רק מכת הכנים היתה יצירה , ואין טבע העפר להיות כנים , על כן אמר "והיה לכנים" (לעיל , יב) , ואמר להוציא את הכנים , כענין "תוצא הארץ נפש חיה... ויהי כן" (בר' א , כד) , ולא יוכל לעשות כמעשה הזה זולתי היוצר יתברך; ואמר "ויעשו כן" , "ולא יכולו" (לעיל , יד) , כי השביעו שדיהם לעשות מאמרם , ואין בהם כח. ומה שיחזק דברי בצפרדעים , אמרם (סנה' סז , ב): רבי עקיבא אומר: צפרדע אחת היתה , השריצה ומלאה כל ארץ מצרים; אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא , מה לך אצל הגדה? כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות! צפרדע אחת היתה , שרקה להם והם באו. שלא ראה רבי אלעזר בן עזריה שיוכלו החרטמים להביא טבע חדש בצפרדעים , להוליד רבות חוץ מטבען , אבל אספו אותן להעלותן; ועל דעת רבי עקיבא: "ושרץ היאור צפרדעים" (לעיל , כח) - שישרוץ בהם יותר ממנהגו; ועל דעת רבי אלעזר בן עזריה: כמו "שרצו בארץ" (בר' ט , ז) , ענין 'תנועה' , כמו שפירשתי בסדר 'בראשית' (בר' א , כ) , שיאספו ויתנועעו ביאור , ומשם יעלו על המצרים. ורבותינו אמרו (סנה' סז , ב) בכנים , שאין השד שולט על בריה פחותה מכעדשה , ולא יוכלו אפילו לאסוף כנים ממקומם ולהביאם. ואמרו במדרש רבא (שמ"ר י , ז) עוד: כיון שראו החרטמים שלא יכלו להוציא הכנים , מיד הכירו שהיה מעשה אלהים ולא מעשה שדים; ועוד , לא חששו לדמות עצמן למשה להוציא את המכות. ומה שאמר רבי אברהם , כי משה לא הודיעם מכת הכנים , נראה בעיני שהכה אהרן במטה לעיני פרעה כאשר עשה בפיח (ראה שמ' ט , י) , אבל לא התרה בו , כי אין הקדוש ברוך הוא מתרה בפרעה , רק במכות אשר בהן מיתה לאדם; וכתוב בצפרדעים: "וצפרדע ותשחיתם" (תה' עח , מה) , שהוא רומז למיתה או להשחתה שהזכירו רבותינו (שמ"ר י , ו) שהיו מסרסים אותם; וכן הארבה - ימיתם ברעב , כי אכל יתר הפליטה הנשארת להם (ראה שמ' י , ה). והכל רחמים מאתו באדם , כענין שכתוב "ואתה כי הזהרת רשע מדרכו לשוב ממנה ולא שב מדרכו והוא רשע בעונו ימות ואתה את (בנוסחנו ללא 'את') נפשך הצלת" (ראה יח' לג , ט). ולכן לא התרה בו בכנים ולא בשחין ובחשך , רק בדֶבֶר , בעבור שהוא מיתה , וראוי שתחול רק באדם , כאשר אמר לו אחר כן: "ואולם בעבור זאת העמדתיך" (שמ' ט , טז) , ולכן הודיעו הענין איך יהיה. ואמר במקצת המכות "השכם בבקר... הנה יוצא המימה" (להלן , טז) , ועל דרך הפשט היה בעת צאת המלכים בבקר להשתעשע על המים , וצוה הקדוש ברוך הוא למשה שילך שם. והטעם , כי בדם , בעבור היותה המכה הראשונה , רצה שיעשנה לעיניו ובלי יראָה ממנו. וזה טעם "ונצבת לקראתו" (שמ' ז , טו) , ו'התיצב לפני פרעה' - שיעמוד כנגדו ביד רמה; וכן במכת הערוב נאמר: "השכם בבקר והתיצב לפני פרעה הנה יוצא המימה" (להלן , טז) , ובברד: "השכם בבקר והתיצב לפני פרעה" (שמ' ט , יג). והוא גם כן בצאתו המימה , כי הערוב והברד , אשר בהן המיתה והעונש לבני אדם , רצה הקדוש ברוך הוא שיהיה לעיני כל העם , כי בצאת המלך המימה ילכו מרבית העם אחריו , והנה יתרה אותו לעיניהם , אולי יצעקו אל אדוניהם לשוב מדרכו הרעה , ואם לא יעשו כן יהיו חייבים להענש; אבל בשאר המכות די בהתראת המלך , ועל כן נאמר בהן "בא אל פרעה" (שמ' ז , כו; ט , א; י , א) - שיבא אל היכלו. ולא הזכיר בכנים ובשחין כן , בעבור שהוצרך אהרן להכות העפר , והיכל המלך אין שם עפר , כי היא רצפת בהט ושש (ע"פ אס' א , ו) , וכן הוצרך משה לזרוק הפיח השמימה; והנה עשו אלה השתים בפני פרעה בחצר גינת ביתן המלך (ע"פ שם , ה) , או כיוצא בו. (יח-יט) והפליתי ביום ההוא את ארץ גשן - בעבור היות המכות הראשונות עומדות , איננו פלא שיהיו בארץ מצרים ולא בארץ גשן; אבל זאת מכה משולחת , וכאשר יעלו החיות ממעונות אריות ומהררי נמרים (ע"פ שה"ש ד , ח) וישחיתו כל ארץ מצרים , ראוי היה בטבעם שיבאו גם בארץ גשן , אשר היא מכלל ארץ מצרים בתוכה; לכך הוצרך לומר: והפליתי את ארץ גשן - שתנצל כולה , בעבור שעמי עומד עליה , כי רובה של ישראל היא. ואמר ושמתי פדות בין עמי ובין עמך - שאפילו בארץ מצרים , אם ימצאו החיות איש יהודי לא יזיקוהו , ויאכלו המצרים , כדכתיב "ישלח בם ערוב ויאכלם" (תה' עח , מה); וזהו לשון 'פדות' , כטעם "נתתי כָפְרְךָ מצרים כוש וסבא תחתיך" (יש' מג , ג). אני יי' בקרב הארץ - פירש רבי אברהם דרך משל , כמנהג המלכים שיעמדו באמצע המלכות , להיותו קרוב אל הקצוות. ואין לדבר טעם במקום הזה , אבל הוא לומר , כי הוא שליט ומשגיח בקרב הארץ , לא כמי שיחשוב "עבים סתר לו ולא יראה וחוג שמים יתהלך" (איוב כב , יד). ויתכן שיהיה כמו "כי שמי בקרבו" (שמ' כג , כא) , והוא סוד נשגב ונעלם. (כה) וסר הערוב מפרעה מעבדיו ומעמו מחר - כאשר אמר פרעה במכת הצפרדעים "למחר" (לעיל , ו) , כן רצה משה לעשות גם בזאת , שיתפלל ויסורו מחר. והנה סר הערוב והלכו להם , לא כאשר היה בצפרדעים , מן הטעם שאמרו רבותינו (שמ"ר י , ג) , שרצה הקדוש ברוך הוא לצער אותם במכות , לא להועיל להם כלל; ומשה נשמר בכך במאמרו , כי אמר לפרעה "להכרית הצפרדעים" (לעיל , ה) , שירמוז למיתתם , כמו שפירשתי (ראה שם).